קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש לא חקלאי בנחלה / חריגות בניה בנחלה: המקרקעין נשוא כתבי התביעה הינם "מקרקעין מוסדרים" שבבעלות הקרן הקיימת לישראל, והתובע הוא אשר מנהל את המקרקעין על פי החוק. במשך השנים נבנו על הנחלות מבנים שונים. בתביעות שבפני עותר התובע להורות לכל אחד מהנתבעים להפסיק את השימושים הלא חקלאים בנחלה, להורות על הריסת המבנים. בנוסף עותר התובע לדמי שימוש ראויים בגין תקופת ההחזקה והשימוש החורג אשר זכות השימוש בהם ניתנה לצורכי חקלאות, ובהתאם שולמו דמי החכירה על פי הערכת הקרקע כקרקע לשימוש חקלאי. הנתבעים ו/או הוריהם רכשו את המקרקעין מחברת "רסקו" או מהמתיישבים "המקורים" שרכשו את המקרקעין מחברת "רסקו", שפעלה במטרה לגייס הון במטבע זר מחוץ לארץ על ידי מכירת נחלות חקלאיות. הנתבעת 2 (להלן: "האגודה") בכל אחד מכתבי התביעה, שוכרת את מקרקעי המשבצת מהתובע בהתאם לחוזי שכירות שהתחדשו מפעם לפעם (להלן: "חוזה המשבצת"). ביום 16/8/10 ניתן תוקף של פסק דין להסכם בין התובע לאגודה, ומכוחו נמחקה התביעה כנגד האגודה. טענות התובע התובע מבסס את תביעתו על חובתו לנהל המקרקעין בשם ובעבור הבעלים, הקרן הקיימת לישראל (נסחים צורפו לכתב התביעה). לטענתו, הנתבעים מחזיקים בנחלותיהם כ"ברי רשות" של האגודה בה הם חברים, אשר שוכרת את מקרקעי המשבצת מהתובע בהתאם לחוזי שכירות שהתחדשו מפעם לפעם. לטענת התובע, הנתבעים משתמשים במקרקעין לשימושים שאינם חקלאים ושימוש זה אסור. התובע מפנה להסכם המשבצת שנחתם בינו לבין האגודה בשנת 2001 שתוקפו עד ליום 30/9/04. בהסכם המשבצת התחייבה האגודה להשתמש במקרקעין לצורכי חקלאות בלבד. התובע מוסיף כי האגודה חתמה על חוזה משבצת, ועל פי הוראותיו הוגדרה מטרת השכירות במקרקעין לצורכי חקלאות בלבד; הקמת מבנים משקיים ושימוש בהם למטרה חקלאית בלבד; הקמת יחידות מגורים ומגורים בהן; והקמת מבני ציבור ושימוש בהם. כאמור, מטרת השכירות נקבעה בחוזה המשבצת והינה בעיקרה שימוש חקלאי. התובע טוען כי הנתבעים משתמשים במקרקעין שימוש מסחרי בלתי חקלאי ואף בנו במקרקעין מבנים נוספים, והכל ללא הסכמתו ובניגוד להוראות הסכם המשבצת. התובע טוען כי הנתבעים עושים עושר שלא במשפט מן השימושים החורגים במקרקעין. התובע עותר לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים בגין תקופת ההחזקה והשימוש החורג, בהתאם להחלטה 755 של מועצת מקרקעי ישראל. טענות הנתבעים לטענת הנתבעים, הם בעלי זכות החכירה לדורות בנחלה וזאת מכוח ההסכם שנחתם בינם לבין רסקו. הפעילות בנחלה תואמת הסכם זה. עוד לטענתם הפעילות בנחלה נעשית כדין הם אינם נזקקים לאישור התובע, ואין במעשיהם משום הפרת הסכם המשבצת. עוד נטען כי התובע פעל בחוסר תום לב וכי יש לדחות את התביעה מטעמים של מניעות, שיהוי והתיישנות. הנתבעים שוללים את הטענה כי נבנו על ידם מבנים שאינם חוקיים. עוד הם מכחישים את הטענה לשימוש חורג, ולמשך השימוש כנטען בכתב התביעה. אדון תחילה בטענות המשותפות לכלל הנתבעים, ובהמשך אדון בכל נתבע בנפרד. מעשה בית דין בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי הם בעלי זכות החכירה לדורות בנחלה וזאת מכוח ההסכם שנחתם בינם או המתיישבים "המקורים" לבין "רסקו" בשנות החמישים. עוד ציינו כי הוגשה על ידם עתירה לבית המשפט המחוזי במסגרתה עתרו לקבוע כי הינם בעלי זכות החכירה לדורות. עוד בטרם נשמעו ההוכחות בתיק זה, ניתן ביום 25/7/11 פסק הדין בעתירה הנ"ל (ת"א 1890/05, כב' השופטת רות רונן (להלן: "פסק הדין")). בפסק הדין נקבע כי התובעים זכאים להתקשר עם המנהל בהסכמי חכירה אישיים, ולאחר מכן יחשבו כחוכרים ולא כ"ברי רשות" (סעיפים 13 ו-14 לפסק הדין). עוד נקבע כי התובעים לא הוכיחו כי הם רשאים להשתמש בקרקע שימושים שאינם חקלאיים, ועל כן נדחתה עתירתם לקבוע כי במסגרת הסכם החכירה יותר להם לעסוק בעיסוקים שאינם חקלאים (סעיפים 15-23 לפסק הדין). טענות הנתבעים בהליך שבפני בדבר זכותם להשתמש בקרקע שימוש שאינו חקלאי מכוח ההסכם שנחתם בינם או המתיישבים "המקוריים" לבין "רסקו" נדונו והוכרעו במסגרת פסק הדין, וקיים לטעמי "השתק פלוגתא" בשאלה זו. בעניין זה ראה הדיון בת"א 2640/07 מנהל מקרקעי ישראל נ. שפיץ אלכסנדר ז"ל ואח', שם דנתי בהרחבה בשאלה זו. הסכם המשבצת התובע מפנה להוראות הסכם המשבצת אשר תוחם את השכירות ל"מטרה חקלאית בלבד", ומדגיש כי הנתבעים אינם רשאים להשתמש בקרקע לשימושים שאינם חקלאיים. התובע מוסיף כי טענת הנתבעים בדבר אי תקפות הסכם המשבצת הינה "חרב פיפיות", שכן אם אין הסכם משבצת - אין לנתבעים זכות להחזיק במקרקעין. הנתבעים טוענים כי הסכם המשבצת הוא הסכם שחתימתו מוכחשת, וגם אם היה נחתם הוא הסכם בין המנהל לאגודה. המנהל המציא לאגודה טיוטת הסכם (נספח ב' לכתב התביעה), האגודה ביקשה לבצע שינויים בטיוטה ובכך למעשה דחתה את טיוטת ההסכם. לגרסתם, התוצאה המשפטית היא שהמשא ומתן בין התובע לאגודה לא השתכלל לידי חוזה. זכויות הנתבעים בנחלות אינן מרחפות בחלל ריק ואם אין בידם הסכם חכירה או פיתוח עצמאי אל מול המנהל, הרי הם נכללים במסגרת הסכם המשבצת. לא למותר לציין בעניין זה כי בהסכם שנחתם בין "רסקו" לבין המתיישבים התחייבה רסקו לפעול לחתימת הסכמי חכירה בין המתיישבים לבין קק"ל לחכירה חקלאית (סעיף 14 להסכם). כך שגם מכוח הסכם זה זכאים הנתבעים לכל היותר לחכירה חקלאית אל מול קק"ל (ובימינו מול המנהל כמנהל הקרקע), ואין להם זכויות עצמאיות. העובדה כי הנתבעים ממשיכים להחזיק בקרקע ולנהוג על פי ההסכם מלמדת כי הנתבעים בחרו מכללא להמשיך ולקיים את הסכם השכירות והעובדה כי לא נחתם הסכם חדש אינה משנה מסקנה זו (ראה בדומה האמור בע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל). זאת ועוד, גם אם הייתי מקבלת את טענת הנתבעים וקובעת כי הסכם המשבצת אינו תקף, עדיין אין בכך כדי לאפשר לנתבעים להמשיך ולהשתמש בקרקע שימוש שאינו חקלאי. בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי במפורש כי הנתבעים לא הוכיחו קיומה של הסכמה מוקדמת מכוחה הותר להם לעשות שימוש במשבצת הקרקע של המושב לתעשייה ומסחר. בעניין זה הפנתה השופטת רונן להוראת הסכם "רסקו" לפיה: "המתיישבים מתחייבים לא לעסוק בתחום המושבה בשום מלאכה מסחר או מקצוע מחוץ לעיבוד משקם כל עוד לא קבלו הסכמת רסקו והגוף הציבורי המקומי... ידוע למתיישבים שמסירת יחידת המשק מחייבת אותם לגור במקום והם מצהירים שהם מקבלים את יחידת המשק כדי לעבדה, הם ובני משפחתם על מנת להתפרנס מעבודה חקלאית". בהסתמך על התחייבותם של המתיישבים המפורטת בהסכם עם "רסקו" שלא לעסוק במלאכה, מסחר או מקצוע שמחוץ לעיבוד משקם ללא הסכמת חברת "רסקו" והגוף הציבורי המקומי, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי ככל שציפיות המתיישבים ביחס לעיסוק בקרקע נובעות מההסכמים עם "רסקו", הרי המתיישבים לא יכלו אלא לצפות כי יותר להם לעסוק בקרקע בעבודה חקלאית (פסקאות 20-21 לפסק הדין). יצוין כי ללא הסכמה להמשיך ולנהוג לפי הסכם המשבצת או לפי הוראות הסכם חכירה אחר, אין לנתבעים כל רשות להמשיך ולהחזיק במקרקעין (ראה בדומה פסק הדין של כב' השופטת עובדיה ת"א 14210/04 מנהל מקרקעי ישראל נ' אהרון גרגור). שיהוי מניעות והתיישנות הנתבעים טוענים כי המבנים נבנו לפני שנים רבות והשימושים הנטענים במקרקעין נעשים במושב בצרה עשרות שנים, בידיעת התובע ובהסכמתו שבשתיקה או בהתנהגות כאשר בפרק זמן ארוך זה "ישב בחיבוק ידיים" ולא עשה דבר. בעניין זה יש לבחון האם שתיקתו של התובע במשך כל אותם שנים ובחירתו להעלים עין ממבנה שהוקם על המקרקעין משמעה כי הוא זנח את זכויותיו לדרוש את הריסתו מכוח דיני השתק והמניעות. ביחד עם שאלה זו יש לבחון האם הנתבעים הסתמכו על התנהגות זו של התובע ושינו בעקבותיה מצבם לרעה. הלכה היא כי "ההשתק מכח מצג מונע מאדם להתכחש למצג שהציג בפני אחר, מקום שאותו אחר הסתמך עליו בתום לב ושינה את מצבו לרעה; וכך, אם נמנע תובע לתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר בנסיבות בהן ניתן להבין מכך כי שוב לא יעמוד על זכויותיו, והנתבע הסתמך על כך ושינה את מצבו לרעה, עשויה לעמוד לנתבע טענת שיהוי וכך, ה"השתק נועד למנוע תוצאות שאינן צודקות, המתחייבות, לכאורה, על ידי הדין." (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5), 433, 447-448). כאשר מדובר בטענת השתק המועלית כנגד זכות קניינית, יש לנקוט גישה זהירה יותר, אך יחד עם זאת נפסק כי יתכנו מקרים בהם תוגבל אפשרות המימוש של הבעלות ואף תוגבל זכות הבעלים לקבלת סעדים במקרה של פגיעה בזכותו, מכוח עיקרון תום הלב שבדיני החוזים, כמו גם מכוח הוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין והוראת סעיף 74 לפקודת הנזיקין (ע"א 8661/10 נעמה נ' טורקיה, (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 19.2.12) פסקאות 11-15; ת"א (ת"א) 1268/08 אילה הדרי נ' מינהל מקרקעי ישראל וקק"ל (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 12.3.12), פסקאות 38-40). בעניין רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199 עמ' 279-281, נקבע לעניין הסעד של הריסה שיש להביא בחשבון את נכונותו של הפוגע לפצות בכסף את הבעלים הנפגע, והאם הפגיעה ניתנת לפיצוי כספי. את טענת הנתבעים לפיה התביעה התיישנה יש לדחות מאחר ומדובר במקרקעין מוסדרים. נטל ההוכחה לעניין חוקיות המבנים נטל ההוכחה להוכחת הטענה כי המבנים הנזכרים בכתב התביעה אינם חוקיים, ועל כן יש להורות על הריסתם מוטל על התובע. הנתבעים מציינים בעניין זה כי מבנים רבים נבנו על ידם עוד לפני הקמתו של התובע, והיה על התובע להוכיח מתי נבנו המבנים, וכי לא ניתנה הסכמת קק"ל להקמת מבנים אלו. הנתבעים מציינים בעניין זה כי עדי התובע העידו כי התובע מחזיק בידו תצלומי אויר לכל שנה (עדותו של הפקח חברוני, עמ' 36 לפרוטוקול). עדי התובע אישרו כי לא נבדקו תיקי הועדה המקומית ותיקי קק"ל, והתובע לא בדק כלל את ההיתרים שהוגשו במהלך ניהול התיק. אני מקבלת את טענת הנתבעים כי על המנהל הנטל להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת את אי חוקיות המבנים, והוא אינו זכאי לתבוע את הריסת המבנים רק משום שהוא אינו מוצא בתיקיו את האישור שניתן על ידו להקמת המבנים. דמי שימוש התובע טוען כי על הנתבעים לשלם לו דמי שימוש מכוח הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט. התובע מפנה בעניין זה לאמור ברע"א 8313/08 לידו כנרת בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל ולאסמכתאות הנזכרות שם. התובע מציין בעניין זה כי המקרקעין הוחכרו לנתבעים לצורכי חקלאות בלבד, ובהתאם לכך שולמו דמי חכירה על פי הערכת הקרקע כקרקע לשימוש חקלאי, לפיכך שימוש בקרקע למטרה מסחרית מזכה אותו בתשלום דמי שימוש. ב"כ הנתבעים טוען שעילת עשיית עושר אינה יכולה להתקיים במקום בו קיים הסכם בין הצדדים, ואין לאפשר לתובע למלא חוסר בהוראות ההסכם, מכוח עילה זו. אני דוחה טענה זו של הנתבעים; שיטת המשפט מעניקה זכויות שונות ותרופות שונות בגין אותה מסכת עובדות עצמה. העובדה כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב עדיין לא שוללת מהתובע את הזכות לעתור לחיוב הנתבעים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, כאשר ההסכם אינו מסדיר התנהגות מסוימת. עוד טוען ב"כ הנתבעים כי התובע גובה מדי שנה דמי חכירה שנתיים, ועל כן הוא אינו זכאי לגבות בגין אותה קרקע תשלום כפול. גם טענה זו לדחות. הנתבעים שילמו דמי חכירה נמוכים בהרבה מהשימוש שנעשה על ידם, והתובע זכאי לקבל את המגיע לו בגין שימוש זה. העובדה ששולם סכום נמוך בגין השימוש החקלאי אינו יכול לשמש מגן כנגד התביעה. לכל היותר עומדת לנתבעים טענה לקיזוז אותם סכומים ששולמו על ידם, ואולם אלו כלל לא נטענו ולא הוכחו. עוד נטען כי התובע אינו רשאי לדרוש דמי שימוש בגין המבנים המשמשים למגורים. לטענת הנתבעים גם אם מבנים אלו לא אושרו על ידי המנהל, עדין התובע מתיר בדרך כלל בניית 3 בתי מגורים בנחלה, ועל כן מדובר בשימוש מותר ולא בשימוש חורג. עוד מציינים הנתבעים בעניין זה כי השימוש למגורים אינו סותר את הוראות התב"ע. הנתבעים אף מפנים בעניין זה לעדות הגב' גלעד והגב' שרון לפיה התובע אינו גובה סכומים נוספים בעבור הרשות להקים בית שני (עמ' 49 לפרוטוקול). גם טענה זו יש לדחות; העובדה כי הוראות התב"ע מתירות שימוש למגורים כשלעצמה אין בה כדי לשנות את המערכת ההסכמית שבין הצדדים. רשאי בעל הקרקע מכוח דיני הקניין והחוזים להשכיר את המקרקעין לשימוש ספציפי, ולדרוש מהשוכר כי שימושו בקרקע יוגבל למטרת השכירות המופיעה בהסכם, ולאסור עליו לבנות במקרקעין מבנה כלשהוא או תוספת למבנה ללא אישורו . בענייננו, נקבע במפורש בסעיף 19 להסכם המשבצת כי נאסר על חבר האגודה לבנות מבנה כלשהוא במשבצת או תוספת למבנה קיים מבלי לקבל את הסכמת התובע מראש ובכתב. משלא הוכח כי התובע נתן הסכמתו ואישורו לבניית מבני המגורים, ולא הוכח כי ניתן אישורו של הבעלים הרשום, הרי ששימוש זה אסור גם אם הוראות התכניות מאפשרות את הקמת המבנים, והוא בגדר "שימוש חורג". אם בחרו הנתבעים לחרוג מהוראות ההסכם ולהסב מבנים חקלאים למבני מגורים או להציב במקום קרוואנים, הרי שימוש זה הינו שימוש שאינו בהסכמת התובע ועליהם לשלם דמי שימוש. הנתבעים אינם יכולים לרמוס את הוראות ההסכם ויחד עם זאת לטעון כי לו היו פועלים על פי הוראותיו לא היו חייבים בתשלום כלשהוא. עוד טוענים הנתבעים כי גם משיקולי צדק אין להורות על השבה; לטענתם הם אינם בבחינת מי שקיבל שכן הקרקע ממילא נמצאת בשליטתם, והמנהל אינו בגדר "מזכה" שכן הנתבעים לא מנעו ממנו את האפשרות להשתמש בקרקע. גם טענה זו יש לדחות; הנתבעים אומנם מחזיקים בקרקע אך הם קיבלו רשות להחזיק בה לצורך שימוש חקלאי, אם אין ברצונם להמשיך שימוש זה יודיעו כי הם מוותרים על חלק מן המקרקעין, ורק כך יוכל התובע לעשות בקרקע שימוש. עצם השימוש בקרקע לצרכים שאינם חקלאיים, משמעו כי הנתבעים קיבלו טובת הנאה ומנעו טובה זו מהתובע. עוד טוענים הנתבעים כי יש לפטור אותם מחובת ההשבה כולה או מקצתה; לטענתם התובע אינו מחזיק בנחלות, ואין לו זכויות במבנים ולפיכך אינו יכול "ליהנות" מדמי השכירות בגין השימושים שאינם חקלאיים. הנתבעים לא לקחו דבר מהתובע ולא מנען ממנו דבר, ועל כן יש לנהוג על פי הכלל "זה נהנה וזה לא חסר". בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק עשיית עושר ניתן לפטור זוכה מחובת ההשבה, אם הזכייה אינה כרוכה בחיסרון המזכה או בנסיבות אחרות ההופכות את ההשבה לבלתי צודקת. בית המשפט מצווה "להיזהר מפני נקיטת אמת מידה גורפת של פטור מחובת השבה, כל אימת שהתעשרותו הבלתי מוצדקת של הזוכה איננה כרוכה בחסרונו של המזכה... גישה שכזאת עומדת בסתירה למבחנה העיקרי של עילת ההשבה: לא עצם נזקו של התובע ולא שיעור נזק זה הם המגבשים את עילת ההשבה, אלא התעשרותו הבלתי מוצדקת של הנתבע". (ע"א588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297, 317-318 (שם, 327-326). בענייננו, איני מקבלת את הטענה כי התובע אינו יכול ליהנות מדמי השכירות; הנתבעים קיבלו קרקע לשימוש חקלאי, שימוש אחר המעמיד לנתבעים הכנסה נוספת פוגע בסופו של דבר בקופת הציבור כולה והתובע גם הוא נאמן של קופת הציבור. בכל הקשור לנסיבות האחרות ההופכות את ההשבה לבלתי מוצדקת נפסק כי אלו "נותרו מלכתחילה, ובמכוון, כרקמה פתוחה, העשויה לייבא אל תוך הוראת הפטור שיקולים משיקולים שונים". במסגרת זו, כך נפסק, נתון לבית המשפט שיקול דעת רחב לשקול מגוון של שיקולים "וביניהם התנהגותם של הצדדים - על רקע הנסיבות שקדמו להתקשרות, הנסיבות שאירעו במהלך תקופת ההתקשרות, ואף הנסיבות שהתרחשו לאחר מכן" (ע"א 9631/05 ארד נ' מדינת ישראל, פסקאות 61-60 ( 16.12.2010)). כמו כן, ישקול בית המשפט את "הנזק שייגרם מן ההשבה אל מול הנזק שייגרם בהיעדר השבה, האשם היחסי ותום-לבם של המעורבים" (השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בע"א 3760/03 עמרן נ' עו"ד מיכה צמיר, הנאמן על נכסי אייפרמן יוסף, פ"ד נט(5) 735, 753-752 (2003)". (ע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל, סעיף 18 לפסק דינה של כב' השופטת חיות). בענייננו, איני סבורה כי התקיימו נסיבות אחרות המזכות בפטור מתשלום דמי שימוש, הנתבעים הוזהרו כי עליהם להפסיק את השימוש, אך לא שעו לאזהרה זו. חמור מכך חלקם כפי שעלה מהעדויות הגדילו והוסיפו מבנים חדשים לאחר הגשת התביעה. לאור האמור, אין כל סיבה לפטור את הנתבעים מתשלום ככל שימצא כי אכן השתמשו בקרקע שימוש שאינו חקלאי. בכל הקשור לגובה דמי השימוש אני מקבלת את טענת הנתבעים כפי שעוד יפורט בהמשך לפיה יש להעמיד את דמי השימוש על 5% לשנה ולא 10% כפי שנקבע בהחלטה 755. הנתבעים מפנים בסיכומים למאמרו של רו"ח מקלר "דמי שימוש במשבצת נחלות של אגודת ישוב חקלאי", וטוענים כי יש להעמיד את דמי השימוש על 1.7% בלבד. טענה זו לא עלתה במהלך ההוכחות וגם בחוות דעת השמאי מטעמם נקבע כי יש להעמיד את דמי השימוש על 5%. טענה זו של הנתבעים נדחית. התביעה נגד צביה לורבר ז"ל באמצעות מאיר לורבר ואסנת לורבר (ת"א 2642/07) הנתבעת ז"ל (להלן: "המנוחה") נפטרה בסמוך לאחר הגשת התביעה, וילדיה מאיר ואסנת הם יורשי עיזבונה. המנוחה ובעלה ז"ל רכשו את הזכויות במשק 76 הידוע כגוש 8975 חלקה 27, עוד בשנת 1948. מאיר מציין כי המבנים המצויים במשק נבנו בהיתר עוד לפני הקמת מנהל מקרקעי ישראל. על פי הנטען בכתב התביעה, בביקורת שערך התובע בנחלה ביום 21/6/05 התברר כי נעשה במקרקעין שימוש מסחרי לא חקלאי בלי היתר, כדלקמן: 3 מבני מגורים שאינם מאושרים בתוכנית (מבנים 2, 5 ו-6); מבנה מגורים שבחלקו מופעלת חנות לחפצי נוי (מבנה 3); מבנה בו פועלות חברת "שאב רב" חברה לשואבי אבק ו"תובל" סוכנויות בע"מ (מבנה 4); מבנה מאסכורית בו פועלים שימושים חורגים, כאשר במחציתו פועלת נגריה והמחצית השנייה מושכרת לשימושים שונים (מבנה 7). ביום 23/5/06 בוצעה ביקורת חוזרת במשק של המנוחה, אותרו אותן חריגות בנייה ושימושים חורגים. מאיר לורבר, בנה של המנוחה (להלן: "הנתבע"), מעיד שהוריו רכשו את המשק בשנת 48 מחברת "רסקו", הוריו רכשו את המשק בבצרה לצורך שימושים חקלאים והתפרנסו מחקלאות. עם השנים שללה המדינה את המכסות החקלאיות, ומשכך נאלצה אמו לעשות במבנים שימושים אחרים לצורך פרנסתה. הנתבע מעיד שהמבנים שבנו הוריו על המקרקעין הם מבנים חוקים שהוצאו לגביהם היתרים; מבנה 1 הוא בית המגורים של אמו, אשר נבנה בהיתר ואף אושר על ידי המנהל. מבנה 2 הינו מבנה בו התגוררה אסנת, כאשר חלק מהמבנה שימש לחנות לחפצי נוי (מבנה 3). צו הריסה ב"כ הנתבעים טוען כי ניתן להכשיר הבית (מבנה 2) כבית שני בנחלה. בהעדר אסמכתאות או אפילו גרסה כי בית זה נבנה שנים לפני הגשת התביעה, יש לקבל את עתירת המנהל להריסתו תוך מתן ארכה להכשרת אותה בניה. יצוין כי היתרי הבניה שהציג הנתבע קשורים למבנה 1, בית המגורים של ההורים. מבנים 5 ו-6 הינם שני קרוואנים המשמשים למגורים. גם בעניין זה לא הוצגה בפני כל אסמכתא כי המבנים נבנו שנים לפני הגשת התביעה, ועל כן יש לקבל את עתירת המנהל להריסת מבנים אלו תוך מתן ארכה להכשרת אותה בנייה. יחד עם זאת אני מקבלת את טענת התובע כי שטח הקרוואנים עומד על 45 מ"ר ולא 75 מ"ר כפי שמופיע בטענות התובע וזאת בהתאם לחוות דעת המודד בן דרור אשר הוגשה מטעם התובע. מבנה 7 הינו מבנה מאושר (על פי סיכומי התובע ודו"ח הפיקוח המצורף לכתב התביעה), ועל כן יש לדחות את עתירת המנהל להריסתו. באשר למבנה 4 לא מצאתי לנכון להורות על הריסתו כאשר לא השתכנעתי כי אכן מדובר בבניה חדשה, וגם בדו"ח הפיקוח לא נרשם כי מדובר במבנה לא מאושר. בהתחשב בעובדה שהתובע כלל לא בדק את תיק הבניין לא מצאתי מקום לקבל את העתירה להריסת המבנה. שימושים חורגים הנתבע בן 52, מאשר בחקירתו שבמשך 15 שנה נעשים שימושים לא חקלאים (שורה 10 עמ' 66 לפרוטוקול). מעיד שדמי השכירות הם בסביבות 15,000, 20,000 ₪ בחודש (שורה 22 עמ' 66 לפרוטוקול). יש לקבל את עתירת התובע ולאסור על הנתבע את המשך השימושים הלא חקלאים בנחלה. דמי שימוש התובע עותר לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש בסך של 323,310 ₪. התובע צירף לכתב התביעה "אומדן שווי נכס" (נספח ח' לכתב התביעה), ערוך על ידי השמאי אביב גלעד, אשר בהמשך הוגש כחוות דעת. בחוות דעת זאת, אומד השמאי את שווי הקרקע לכל אחד מהמבנים המפורטים בסעיף 12 לכתב התביעה. בסעיף 22 לכתב התביעה מציין התובע כי יש לחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים בגין תקופת השימוש החורג (מיום 21/6/05 ועד מועד הגשת התביעה ) בסכום של 323,310 ₪ נכון ליום 11/1/07 "וזאת על פי חוות דעת מומחה שנערכה מטעם התובע ומהחלטה 755 של מועצת מקרקעי ישראל, סעיף 11(ג) העוסק בדמי שימוש ראויים בעבור השימוש החורג". בחוות דעת זו, מציין השמאי גלעד כי התבקש לאמוד את שווי הקרקע למבנים השונים בנחלה, ופירט את שווי הקרקע לכל אחד מהמבנים. סיכום שווי הקרקע לכל אחד מהמבנים מביא לתוצאה של 2,176,000 ₪ לשנת 2006, מסכום זה גזר התובע דמי שימוש בסכום כולל של 323,310 ₪ לתקופה של 19.5 חודשים. כדי לערוך חשבון מדויק היה על התובע לצרף חוות דעת באשר לשווי הקרקע לכל שנה ושנה בה הוא דורש דמי שימוש. יתכן כי שווי הקרקע בשנת 2005 נמוך משווי הקרקע לשנת 2006, ואז נמצא כי גם דמי השימוש נמוכים יותר. הנטל בעניין זה מוטל על התובע, אך הוא כאמור כלל לא טרח לערוך תחשיב ולצרף חוות דעת לכל שנה בנפרד. התובע עותר לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש של 10% ולא 5%. אם לא די בפגמים הנ"ל יש לתהות על דרישת המנהל גם מטעם נוסף. התובע כאמור הגיש תביעות נגד תושבי בצרה אחרים, הנתבעים הנוספים לתביעה זו. בת"א 2027/07 בעניינו של הנתבע לייכט, בוחר התובע לדרוש דמי שימוש בשווי של 5% בלבד. יצוין בעניין זה כי החלטה 755 בוטלה לאחר הגשת התביעה, ובמקומה החליטה מועצת מקרקעי ישראל לקבוע את תנאי השימוש בקרקע במסגרת החלטה 1101 שהתקבלה ב-27/3/07. בהחלטה זו הועמדו דמי השימוש לתעסוקה לא חקלאית על 5% מערך הקרקע לכל שנה. התובע אינו מבהיר מדוע בתביעה כנגד מר לורבר הוא עותר לחייב אותו בדמי שימוש של 10% על פי החלטה שבוטלה, ואילו כנגד נתבעים אחרים (באר עמי ז"ל ואסתר, ת"א 2025/07) הוא מסתפק בתשלום של 5% לשנה בלבד. התובע כנאמן הציבור מחויב לפעול בתום לב, ובכלל זה הוא אינו רשאי לנקוט במדיניות שונה כנגד 2 משתמשים זהים. חובת תום-הלב המוטלת על התובע היא "חובה כפולה" הנשאבת לא רק מדיני החוזים, אלא גם מחובת ההגינות ושמקורה בכללי המשפט הציבורי (ע"א 6518/98 הוד אביב בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל, פסקאות 14-15 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם). דרישת התשלום מהנתבע בשיעור של 10% בעוד שמאחר הוא תובע 5% בלבד אינה עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות. העובדה כי התובע לא טרח לערוך חישוב שנתי ולצרף חוות דעת מתאימה לכל שנה בנפרד, בצירוף העובדה כי הוא נוהג במדיניות שונה כלפי נתבע אחר ללא הסבר, כל אלו מביאים אותי למסקנה כי יש לדחות את טענות התובע בכל הקשור לדמי השימוש הנתבעים על ידו. הנתבע הגיש חוות דעת מטעמו ערוכה על ידי השמאי אורי בדש. מר בדש מסכים כי יש לגבות 5% לשנה דמי שימוש (סעיף 6.1 לחוות הדעת). לשיטתו יש לחשב את דמי השימוש כנגזרת משווי הנחלה כולה על פי היקף השימושים בה, ולא על פי כל מבנה ומבנה. כך לשיטתו השימוש למסחר פוגע בפרטיות של בתי המגורים. השמאי מחשב את שווי המשק בהתאם לשימושים על פי ההסכם, ומאידך מחשב את שווי הקרקע על פי השימושים בפועל, ולשיטתו השימוש המסחרי הביא להפחתת שווי הקרקע. כך שווי הקרקע בשימושים על פי ההסכם עומד על סך של 406,400 ₪, ואילו שווי הקרקע בשימוש מעורב (מסחרי ומגורים) עומד על סך של 279,000 ₪. התוצאה לשיטתו הינה כי ערך הקרקע הינו שלילי, וככזה אינו מזכה בדמי שימוש. אני דוחה את החישוב שנערך על ידי הנתבע. את שווי הקרקע יש לקבוע על פי השימוש הפרטני בה בגין כל שימוש ושימוש שאינו תואם את ההסכם, שכן כך קובעת החלטה 1101 במפורש - "5% מערך הקרקע ששימשה לתעסוקה לא חקלאית לכל שנה בה נעשה שימוש כאמור". עריכת החשבון על פי כלל השימושים בחלקה המותרים ושאינם מותרים הינה בבחינת ערוב מין שאינו במינו. לפיכך יש לחלץ את נתוני שווי הקרקע מתוך חוות דעת הנתבע, כדלקמן: שימוש למגורים - 1,800 ₪ למטר; שימוש למגורים/חנות - 1,800 ₪ למטר; שימוש מסחרי - 650 ₪ למטר; נגריה - 650 ₪ למטר. בהתאמה על פי היקף השימושים יש לקבוע את דמי השימוש השנתיים: מבנה מגורים (2) 155 מ"ר - שווי קרקע 279,000 ₪; מבנה מגורים ומסחר (3) 70 מ"ר - שווי קרקע 126,000 ₪; מבנה מגורים (5) 45 מ"ר - שווי קרקע 81,000 ₪; מבנה מגורים (6) 45 מ"ר - שווי קרקע 81,000 ₪; מבנה מסחרי (4) 745 מ"ר - שווי קרקע 484,250 ₪; מבנה נגריה (7) 725 מ"ר - שווי קרקע 471,250 ₪. סה"כ שווי קרקע שנתי בגין השימושים הנ"ל - 1,522,500 דמי שימוש לשנה על פי 5% - 76,125 ₪. לתקופה של 19.5 חודשים - 123,703 ₪. לאור האמור, על עזבון המנוחה באמצעות יורשיה לשלם לתובע דמי שימוש בסך של 123,703 ₪. התביעה נגד מאיר שפרונץ (ת"א 1788/07) הנתבע הוא המחזיק במקרקעין הידועים כמשק 8 גוש 8976 חלקה 70. הנתבע רכש את הזכויות ישירות מחברת "רסקו". לטענת התובע, בביקורת שנערכה במשק ביום 18/2/03 התברר כי נעשה במקרקעין שימוש מסחרי לא חקלאי בלי היתר; במבנה מאיסכורית בגודל של 1,400 מ"ר המאושר כלול אשר הוסב לשימוש מחסן ו/או משרדים ו/או בית מלאכה עבור חברת אטיוד מוצרי גומי, חברת היפון, חברת אמידן חברה לייבוא וייצוא בע"מ, חברת דדי ווי גרירה וחברת אפאל ייבוא וייצוא מזון. ביום 27/4/05 בוצעה ביקורת חוזרת במשק של הנתבע, אותרו אותן חריגות בנייה ושימושים חורגים. עוד נטען בכתב התביעה כי נבנו במשק מבנים בלתי מאושרים. צו הריסה התובע מפנה בעניין זה לדוח פיקוח מיום 27/4/05 (נספח ו' לכתב התביעה) בו נרשם כדלקמן: "מבנה מס' 1 בתרשים משמש מגורים, לא נמצאה תוכנית מאושרת לגבי בנין זה אך זהו מבנה המגורים המקורי הראשון. 2. מבנה זה הוא מגורים לבן ממשיך על פי אישור מתאריך 08.02.88. 3. מבנה זה הוא מחסן משק. מופיע בתוכניות השונות אך אין אישור ספציפי. 4. מבנה זה הוא מבנה משק. מופיע בתוכניות השונות אך אין אישור ספציפי. 5. מבנה זה הוא מבנה משק. מופיע בתוכניות השונות אך אין אישור ספציפי. מבנה 6 זהו מבנה מאורך מאושר כלול מתאריך 28.02.83." התובע עותר בכתב התביעה להורות על הריסת המבנים הבלתי מאושרים. הנתבע הגיש 7 היתרי בניה אשר ניתנו למבנים השונים במשק בין השנים 73-83. התובע בסיכומיו לא מצא לנכון להתייחס למבנים באופן פרטני ולהתמודד עם ההיתרים שהוצגו על ידי הנתבע. התובע גם לא בדק את תיקי הבניין בוועדה המקומית (עדותו של המפקח גילת, עמ' 42 לפרוטוקול). בנסיבות אלו התובע לא שכנע אותי בטענתו כי מדובר במבנים שאינם חוקיים, ועתירתו הכללית להריסת המבנים נדחית. שימושים חורגים הנתבע בן 86, העיד כי החל להשכיר את מבנה 6 (המבנה שאושר כלול) לצדדים שלישיים כאשר נלקחו ממנו מכסות הביצים. בעדותו אישר כי השכיר את המבנה לחברות אופל, גוטמן ודורינר. עוד העיד כי השכירות החלה בשנת 2000, אך כיום הוא אינו משכיר את המבנה, וכל השימושים החורגים בנחלה הופסקו לאחר מתן צווים על ידי הוועדה המקומית (עמ' 94 לפרוטוקול - בטעות נרשם השם לורברג מאיר במקום שמו של הנתבע). יש לקבל את עתירת התובע ולאסור על הנתבע את המשך השימושים הלא חקלאיים בנחלה. היקף השימוש החורג התובע טוען כי נעשה שימוש חורג בשטח של 1,400 מ"ר. הנתבע מפנה ל-2 דוחות הפיקוח שצורפו לכתב התביעה האחד מתאריך 18/2/03 בו פורטו השימושים החורגים, והשני מיום 25/4/05 בו נכתב כי המחסן במבנה 6 סגור. עוד מפנה הוא לעדותו של הפקח חברוני לפיה הוא חזה בפעילות במחסן ו"יכול להיות שחציו ריק וחציו מלא", מכך מבקש הנתבע להסיק בסיכומים כי במועד 25/4/05 היקף השימוש החורג עמד על מחצית משטח המבנה ותו לא. בעניין זה יצוין כי הנתבע לא מסר גרסה מפורטת בעניין וגם הצווים השיפוטיים שניתנו כנגדו על ידי הוועדה המקומית לא צורפו. איני סבורה כי מעדותו של מר חברוני ניתן ללמוד כי היקף השימוש פחת למחצית. אדרבא מר חברוני מעיד כי עקב אחר השימוש במבנה זה זמן ממושך וראה את פעילותו. העובדה כי אחד המחסנים במבנה היה סגור בזמן הביקורת אינה מלמדת כי השימוש בו הופסק. טענת הנתבע בעניין זה נדחית. דמי שימוש התובע עותר לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש בסך של 606,802 ₪. התובע צירף לכתב התביעה "אומדן שווי נכס" (נספח ח' לכתב התביעה), ערוך על ידי השמאי אביב גלעד, אשר בהמשך הוגש כחוות דעת. האומדן מתייחס למבנה 6 בשטח של 1,400 מ"ר. בסעיף 22 לכתב התביעה מציין התובע כי יש לחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים בגין תקופת השימוש החורג (מיום 18/2/03 ועד למועד הגשת התביעה) בסכום של 606,822 ₪ נכון ליום 11/1/07 "וזאת על פי חוות דעת מומחה שנערכה מטעם התובע ומהחלטה 755 של מועצת מקרקעי ישראל, סעיף 11 (ג) העוסק בדמי שימוש ראויים בעבור השימוש החורג". בחוות הדעת, מציין השמאי גלעד כי התבקש לאמוד את שווי הקרקע למבנה 6, וכי הגיע לכלל דעה כי סביר לאמוד את שווי הקרקע למבנה זה על פי השימושים הנעשים בו, בסכום של 1,397,000 ₪ לשנת 2006. חשבון דמי השימוש לא נערך על ידי השמאי. חשבון דמי השימוש גם לא מופיע בכתב התביעה או בתצהירי התובע, וזה סבור כי על בית המשפט לערוך את החישוב במקומו, ודי לו בהפניה להחלטה 755 הנ"ל. החלטה 755 הנ"ל קובעת תשלום דמי שימוש בסך 10% לשנה מערך הקרקע לאותו שימוש. כדי לערוך חשבון מדויק היה על התובע לצרף חוות דעת באשר לשווי הקרקע לכל שנה ושנה בה הוא דורש דמי שימוש. יתכן כי שווי הקרקע בשנת 2003 נמוך משווי הקרקע לשנת 2006 ואז נמצא כי גם דמי השימוש נמוכים יותר. הנטל בעניין זה מוטל על התובע, אך הוא כאמור כלל לא טרח לערוך תחשיב ולצרף חוות דעת לכל שנה בנפרד. אם לא די בכך הרי גם תחשיב של 10% דמי שימוש על פי חוות הדעת שהוגשה אינו מביא לסכום הנתבע; כאמור תקופת השימוש החורג- הינה מ-18/2/03 עד מועד הגשת התביעה 25/1/07, קרי 3 שנים ו-11.5 חודשים. 10% לשנה משווי קרקע של 1,397,000 ₪ עומד על סך של 139,700 ₪ לשנה. סה"כ לתקופת השימוש החורג סך של 552,979 ₪. כיצד בדיוק נתבע הסכום של 606,802 ₪, לתובע פתרונים. בנוסף התובע עותר לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש של 10% ולא 5% ובעניין זה, ראה הדיון בפסקאות 59 ו-60 לעיל. לסיכום, העובדה כי התובע לא טרח לערוך חישוב שנתי ולצרף חוות דעת מתאימה לכל שנה בנפרד, בצירוף העובדה כי הוא נוהג במדיניות שונה כלפי נתבע אחר ללא הסבר, כל אלו מביאים אותי למסקנה כי יש לדחות את טענות התובע לעניין שווי השימוש. הנתבע הגיש חוות דעת מטעמו ערוכה ידי השמאי אורי בדש. מר בדש מסכים כי יש לגבות 5% לשנה דמי שימוש (סעיף 6.1 לחוות הדעת). לשיטתו יש לחשב את דמי השימוש כנגזרת משווי הנחלה כולה על פי היקף מכלול השימושים בה, ולא על פי כל מבנה ומבנה בנפרד. אני דוחה חישוב זה, כמפורט בפסקאות 62, 63 ו-64 לעיל. לפיכך יש לחלץ את נתוני שווי הקרקע מתוך חוות דעת הנתבע כדלקמן: שימוש מסחרי 650 ₪ למטר ול-1,400 מ"ר שווי קרקע לשנה 910,000 ₪. דמי שימוש לשנה ע"פ 5% - 45,500 ₪. לתקופה של 3 שנים ו-11.5 חודשים - 180,104 ₪. לאור האמור, על הנתבע לשלם לתובע דמי שימוש בסך של 180,104 ₪. התביעה נגד טרנרוצקי הדסה (ת"א 2026/07) הנתבעת היא המחזיקה במשק 97 הידוע כגוש 8975 חלקה 93. הנתבעת בת למעלה מ-80 מעידה שרכשה את הזכויות במקרקעין מאדם בשם שוורץ אשר רכש את הזכויות מידי חברת "רסקו". עוד היא מעידה כי היא מחזיקה במקרקעין מזה כ-50 שנה וכי כל המבנים במקרקעין היו קיימים לפני רכישת המקרקעין. מעידה כי רכשה את המקרקעין ביחד עם בעלה. בכתב התביעה נטען כי בביקורת שערך התובע במשק ביום 25/12/05 התברר כי משתמשים במקרקעין שימוש מסחרי לא חקלאי בלי היתר, כדלקמן: מחסן (מבנה 1); מבנה לול וסככה שאינם פעילים אך בנויים ללא היתר (מבנה 2); מבנה איסכורית המשמש כמחסן ומושכר לצד ג' (מסומן מבנה 3); מחסן גדול (מסומן מבנה 4); מבנה מגורים שנבנה ללא היתר (מסומן מבנה 5). ביום 13/6/06 בוצעה ביקורת חוזרת במשק של הנתבעת, אותרו אותן חריגות בנייה ושימושים חורגים. הנתבעת מעידה שמרבית המבנים הקיימים במקרקעין היו קיימים כאשר רכשה את הקרקע משרגא שוורץ ז"ל; מבנה 1 שימש כמבנה לגידול אווזים, המבנה נטוש מזה עשרות שנים ואטום בבטון; מבנה 2 שימש כלול, המבנה אינו בשימוש; מבנה 3 הוא סככה; מבנה 4 משמש כמחסן לגרוטאות; מבנה 5 הוא בית מגורים שנבנה בהיתר; מבנה 6 הוא קרוואן המשמש למגורים, שנבנה בתחילת שנות ה-90; מבנה 7 הוא גגון שמתחתיו נמצאת מכוניתה (סעיף 62 לתצהיר הנתבעת). צו הריסה בהתאם לדוח מיום 26/12/05 (נספח ג' לכתב התביעה), כי מבנה 3 מושכר לאחרים, מבנה 2 אינו פעיל, מבנים 1 ו-6 אלו מחסני משק, מבנים 4 ו-5 משמשים למגורים ומבנה 7 הינו סככת רכב. על פי דוח מיום 13/6/06 (נספח ז' לכתב התביעה) שנערך על ידי התובע נרשם כי: "מבנה מס' 3 מבנה מאזכורית בעבר פעל בו מחסן מושכר לאחרים. ביום בקורי 13/6/06 המבנה היה ריק". דוח זה מחזק את עדותה של הנתבעת האמינה עלי לעניין מועד הפסקת השכירות. התובע עותר להורות על הריסת המבנים, עדותה של הנתבעת שכנעה אותי כי מרבית המבנים נבנו לפני שנים רבות וליעוד חקלאי, ועל כן אין מקום להורות על הריסתם (מבנים 1-5). לא מצאתי מקום להורות על הריסת מבנים נוספים בנחלה שהתובע לא התייחס אליהם במפורש בכתב התביעה. שימושים חורגים הנתבעת מאשרת בעדותה כי החלה להשכיר את מבנה הלול (מבנה 3) בשנת 2005, השוכר עזב לאחר מספר חודשים. עוד אישרה בחקירתה כי שבה להשכיר מבנה זה כעבור כ-3.5 שנים (לאחר הגשת התביעה) (עמ' 90 לפרוטוקול). הנתבעת טוענת שהשכרת המבנה הוא פרנסת היחידה, איני מתעלמת ממצוקתה הכלכלית של הנתבעת, אך עם כל ההבנה למצבה הכלכלי לא ניתן לקבלה כאשר השימוש הלא חקלאי נאסר הן מכוח הוראות הסכם המשבצת והן מכוח הסכם רסקו. אשר על כן ניתן צו לאיסור שימוש חורג בנחלה. דמי שימוש התובע עותר לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש בסך של 66,490 ₪ בגין שימוש במבנים 1, 2, 3, 4 ו-6 מתאריך 25/12/05 ועד למועד הגשת התביעה. התובע צירף לכתב התביעה "אומדן שומה " (נספח ח' לכתב התביעה), ערוך על ידי השמאית דליה אביב. בסעיף 22 לכתב התביעה מציין התובע כי יש לחייב את הנתבעת בדמי שימוש ראויים בגין תקופת השימוש החורג שעד למועד הגשת התביעה בסכום של 66,490 ₪ נכון ליום 11/1/07 "וזאת על פי חוות דעת מומחה שנערכה מטעם התובע". 100. בחוות הדעת מציינת השמאית אביב כי התבקשה לאמוד את שווי הקרקע ל-5 מבנים שונים בנחלה, וכי הגיעה לכלל דעה כי סביר לאמוד את שווי הקרקע למבנים אלו בסכום של 640,000 ₪ לשנת 2006. חשבון דמי השימוש לא נערך על ידה. חשבון דמי השימוש גם לא מופיע בכתב התביעה או בתצהירי התובע, וזה סבור כי על בית המשפט לערוך את החישוב במקומו כאשר די לו בכך שהוא נוקב בסכום הסופי ובהפניית בית המשפט להחלטה 755. 101. לעניין תביעת דמי שימוש בסך של 10% ראה דיון בפסקאות 59 ו-60 לעיל. 102. זאת ועוד, המפקח חברוני כותב בדו"ח מטעמו כי מבנה מס' 2 (לול וסככה) אינם פעילים, ובכל זאת התובע מוצא לנכון לכלול מבנה זה בשומה מטעמו. ולתבוע דמי שימוש בגינם. 103. לסיכום, העובדה כי התובע נוהג במדיניות שונה כלפי נתבע אחר ללא הסבר, בצירוף העובדה כי היא עותר לחיוב הנתבעת בתשלום דמי שימוש במבנה שאינו בשימוש גם לשיטתו, כל אלו מביאים אותי למסקנה כי יש לדחות את טענות התובע. 104. בעניין השימושים שנעשו על ידה, העידה הנתבעת כי היא אינה משתמשת במבנה 1 (מבנה משק נטוש) טענתה זו נתמכת בחוות דעת השמאי מטעמה, עדותה בעניין אמינה בעיני ולא נסתרה בדרך כלשהיא. מבנה 2 אינו בשימוש גם לשיטת התובע. מבנה 3 הינו מבנה בשטח של 220 מ"ר אשר הנתבעת אינה מכחישה את השימוש בו. מבנה 4 משמש כמחסן גרוטאות. מבנה 6 הינו מבנה הקרוואן אשר כאמור אינו בגדר מבנה מאושר כיום. 105. באשר למבנה 4 העיד מר גילת כי מדובר במצבור ברזלים מלפני שנים רבות (עמ' 44 לפרוטוקול). אני מקבלת את טענת הנתבעת כי אין מדובר בשימוש מסחרי, ובמקום מאוחסנות גרוטאות המשק שנצברו לאורך השנים. 106. לאור האמור, ניתן לכל היותר לחייב את הנתבעת בדמי שימוש בגין מבנים 3 ו-6 הנ"ל. 107. הנתבעת הגישה חוות דעת מטעמה ערוכה על ידי השמאי אורי בדש. מר בדש מסכים כי יש לגבות 5% לשנה דמי שימוש (סעיף 6.1 לחוות הדעת). לשיטתו יש לחשב את דמי השימוש כנגזרת משווי הנחלה כולה על פי היקף השימושים בה, ולא על פי כל מבנה ומבנה. כפועל יוצא לשיטתו שווי הקרקע על פי השימוש המעורב (מגורים ומסחר) בפועל נמוך משווי הקרקע בשימוש המותר על פי הסכם המשבצת. כמפורט בפסקאות 62, 63 ו-64 לעיל אני דוחה דרך חישוב זו של הנתבעת. 108. יש לחלץ את נתוני שווי הקרקע מתוך חוות דעת הנתבעת, כדלקמן: שימוש למגורים - 1,800 מ"ר. מחסנים - 650 מ"ר. בהתאמה על פי היקף השימושים יש לקבוע את דמי השימוש השנתיים: מבנה מגורים (6) 55 מ"ר - שווי קרקע 99,000 ₪. מחסן (3) 220 מ"ר- שווי קרקע 143,000 ₪. 109. כאמור בסעיף 92 תקופת השימוש החורג למבנה 3 הינה לכל היותר עד ליום 13/6/06, מועד בו מצא פקח מטעם התובע כי המבנה ריק, דהיינו תקופת השימוש החורג למחסן (מבנה 3) הינה 6 חודשים בלבד. 110. סה"כ דמי שימוש על פי 5% למבנה המגורים לתקופה של 13 חודשים - 5,362 ₪. ולמחסן לתקופה של 6 חודשים - 3,575 ₪. לאור האמור, על הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש בסך של 8,937 ₪. התביעה נגד באר עמי ז"ל ואסתר (ת"א 2025/07) 111. בני הזוג באר רכשו את הזכויות במשק 132 הידוע כגוש 8976 חלקה 104, לפני כ-40 שנה. 112. על פי הנטען בכתב התביעה בביקורת שערך התובע בנחלה ביום 28/4/05 התברר כי עושים במקרקעין שימוש מסחרי לא חקלאי בלי היתר, כדלקמן: מבנה מוארך ובו פועלת חברת חמר, חברה ישראלית לחיצוב (מבנה 1); קרוואן המשמש למגורים (מבנה 2); מבנה בעל גג אסבסט ובו פועלת חברת הלבשה WAIKIKI ובחלקו האחר חברת GRAVITY (מבנה 3); מבנה המשמש כנגריה (מבנה 4). 113. ביום 14/11/05 בוצעה ביקורת חוזרת במשק של הנתבעים, ואותרו אותן חריגות בנייה ושימושים חורגים. 114. לאור ממצאים אלו עותר התובע לצו מניעה קבוע להפסקת השימוש הלא חקלאי במקרקעין, ולצו הריסה למבנים הבלתי חוקים. 115. מר באר עמי ז"ל נפטר בשנת 1994 כאשר ניסה להציל אישה מטביעה. גב' באר אסתר (להלן: "הנתבעת"), מעידה כי היא ובעלה ז"ל רכשו את הזכויות בנכס ממשפחת פלדמן שרכשה את הזכויות ממר גבאי שרכש את הזכויות מחברת "רסקו". עוד העידה כי חלק מן המבנים במשק נבנו עוד לפני רכישת המשק על ידם. המבנים שבנו גבאי ופלדמן על המקרקעין היו מבנים חוקיים שהוצאו לגביהם היתרים. מבנה 1 הוא מבנה שנבנה ברישיון ושימש בעבר כלול, מוכנה להמשיך ולעשות בו שימוש כלול, אך המדינה אינה מאפשרת לה; מבנה 2 הוא קרוואן המשמש למגורים, לטענתה מגורים הם מטרה לגיטימית בהתיישבות; מבנה 3 הוא מבנה בלוקים עם גג אסבסט, הקיים במשק מיום הקמתו; מבנה 4 הוא מבנה בלוקים חד קומתי ששימש כלול, לטענתה המבנה נבנה ברישיון בטרם רכשה את המשק. 116. בכתב התביעה ציין התובע 4 מבנים בהם נעשה שימוש שאינו חקלאי. בתצהירו של מר חברוני מצוינים אותם שימושים ומבנים המופיעים בכתב התביעה. לעומת זאת, בתצהירו של המפקח מר גילת הורחבה היריעה והוא מציין מבנים נוספים, אשר לא נזכרו בכתב התביעה (בהערת אגב יצוין כי אין חפיפה בין המספרים המופיעים בתצהיר חברוני, לבין אלו המופיעים בדו"ח גילת והתובע מצדו אינו מסביר הבדל זה). אני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעים כי הטענות באשר למבנים הנוספים הינן בגדר הרחבת חזית. צו הריסה 117. הנתבעת הגישה שבעה היתרי בניה למבנים שונים שנבנו במשק שניתנו בין השנים 72-83. אף על פי כן התובע לא מצא לנכון להתייחס בסיכומיו לשאלת אי חוקיות המבנים כנטען על ידו, ולא סייג בדרך כלשהיא את עתירתו להריסת המבנים. ההיתר האחרון שהוצג הינו היתר להקמת מבנה רדית דבש וסככת אריזה לפרחים. בתשריט המצורף לו נראה כי מופיעים חלק מהמבנים הנזכרים בכתב התביעה; מבנה 1 מופיע כלול, מבנה 4 כלול, ומבנה 3 כאותו חדר רדיית דבש. 118. לאור האמור, עתירת התובע להריסת מבנים אלו-נדחית. 119. מבנה 2 הינו קרוואן המשמש למגורים, מבנה זה אינו מופיע בהיתרים שצורפו, והנתבעת לא הביאה כל גרסה בעניין המועד בו הוצב במשק. בנסיבות אלו לא הוכח כי התביעה בעניינו לוקה בשיהוי, ויש לקבל את העתירה בעניין הריסתו. שימושים חורגים 120. הנתבעת אישרה בחקירתה כי החל משנת 2003 נעשה שימוש לא חקלאי במשק, כאשר מבנה 1 מושכר לחברת תמר, ומבנה נוסף הושכר לחברת וואי קי קי, חברה להלבשה (עמ' 70 שורות 17-19 לפרוטוקול). דמי השכירות המשולמים הם בסך של בין 8,000 ₪ לסך של 9,000 ₪ בחודש (עמ' 70 שורות 24-25 לפרוטוקול). 121. יש לקבל את טענת התובע ולאסור עליה את המשך השימוש הלא חקלאי במשק. דמי שימוש 122. בכתב התביעה עותר התובע לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש בסך של 356,952 ₪ לתקופה השימוש החורג החל מיום 28/4/05 ועד למועד הגשת התביעה. בחוות הדעת קובע השמאי אביב גלעד את שווי דמי השימוש בשיעור 5% משווי הקרקע לכל שנה בנפרד בין השנים 2003-2005. 123. הנתבעת טוענת כי התובע טועה הן בהערכת שטח המבנים, והן בסיווג מבנה 4 כמבנה פעיל. בעניין מבנה 1 טוענת הנתבעת כי שטחו עומד על 266 מ"ר ולא 540 מ"ר, כנטען על ידי התובע. בעניין זה הגיש התובע מפת מדידה ואילו הנתבעת לא עשתה כן, ועל כן אני מעדיפה את טענת התובע לעניין גודל המבנה. 124. התובע כאמור טוען כי מבנה 4 משמש לנגריה. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי מדובר במבנה נטוש. המפקח חברוני שביקר במועד קודם להגשת התביעה לא נחקר בעניין זה, ומאידך גם לא מצאתי הכחשה מפורשת של הנתבעת בתצהירה כנגד השימוש הנטען (הנתבעת מפרטת באריכות את מצבו התכנוני של אותו לול בסעיף 61 לתצהירה, ומסתפקת בהכחשה כללית של גרסת התובע בעניין השימוש). לטעמי עדותו של מר חברוני לא נסתרה, וחיזוק לה נמצא בעדותו של המפקח גילת אשר ביקר במקום לאחר הגשת התביעה ומעיד כי ראה במקום נגריה פעילה. יש לדחות את טענת הנתבעת בסיכומיה לפיה מדובר במבנה נטוש. 125. עוד טוענת הנתבעת בסיכומיה כי מבנה 3 מושכר בחציו, גם טענה זו לא נטענה על ידה במפורש בתצהירה, ולא צורפו הסכמי שכירות כדי להוכיחה, לפיכך טענה זו נדחית. 126. בכתב התביעה מייחס התובע לנתבעת שימוש חורג החל מתאריך 28/4/05 (מועד בו נערכה ביקורת במקום) ועד למועד הגשת התביעה. חוות הדעת שהוגשה על ידו מתייחסת לשנים 2003 ו-2004 אשר כלל לא נתבעו על ידו ואינה מתייחסת כלל לשנת 2006. לפיכך, חוות הדעת שצורפה אינה מוכיחה דבר לשנת 2006, ועל כן יש לדחותה. 127. הנתבעת הגישה חוות דעת מטעמה ערוכה על ידי השמאי בדש ואת נתוני שווי הקרקע יש לחלץ מתוך חוות דעת זו בכפוף להסתייגות כמפורט בפסקאות 62, 63 ו-64 לעיל. 128. אני ערה לעובדה כי גם השמאי בדש מתייחס לשנים 2003-2005 ולא למועדים הרלוונטיים לתביעה, ואולם משהוצגה חוות הדעת על ידי הנתבעת יש להניח כי היא מודה בנתונים שנקבעו על ידי השמאי מטעמה לתקופת השימוש המצוינת בתביעה. שימוש למגורים - 1,800 ₪ למ"ר שימוש למסחר- 650 ₪ למ"ר. בהתאמה על פי היקף השימושים יש לקבוע את דמי השימוש השנתיים: מבנה 1 מסחר - 540 מ"ר - שווי קרקע 351,000 ₪. מבנה 2 מגורים - 80 מ"ר - שווי קרקע 144,000 ₪. מבנה 3 מסחר - 495 ₪ - שווי קרקע 321,750 ₪. מבנה 4 מסחר - 330 מ"ר - שווי קרקע 214,500 ₪. סה"כ שווי קרקע שנתי בגין השימושים הנ"ל - 1,031,250 ₪, דמי שימוש לשנה 51,562 ₪. לתקופת שימוש חורג של 21 חודשים - 90,234 ₪. לאור האמור, על הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש בסך של 90,234 ₪. התביעה נגד אסתר ויוסף לייכט (ת"א 2027/07) 129. הנתבע קיבל את המשק (משק 136 גוש 8976 חלקה 11) לאחר פטירת אביו המנוח שרגא ליכט ז"ל. הורי המנוח רכשו את הזכויות במשק ממשפחת אופנהימר, ואלו רכשו את הזכויות מחברת "רסקו". 130. על פי הנטען בכתב התביעה, בביקורת שערך התובע בנחלה ביום 4/4/05 התברר כי משתמשים במקרקעין שימוש מסחרי לא חקלאי בלי היתר, כדלקמן: שני מבני משק חקלאיים, אשר אינם תואמים לתוכניות בתיק המנהל (מסומנים 2 ו-5); מבנה חד קומתי למגורים אשר אין בגינו תוכניות מאושרות (מסומן 3); מבנה איסכורית, אשר חלקו מנוהל על ידי חברת "ק.א. ניהול והשקעות בע"מ" וחלקו על ידי חברת "פביאן" לשיווק ריהוט (מסומן 6); מבנה מגורים חד קומתי אשר לא נמצאה תוכנית מאושרת לגביו למרות שמופיעה בקשה לבניית בית לבן ממשיך (מסומן 4); מבנה המשמש חברה ליבוא ושיווק פרזול וזכוכית (מסומן 8); מחסן משק (מסומן 7). 131. ביום 30/10/06 בוצעה ביקורת חוזרת במשק של הנתבעים, אותרו אותן חריגות בנייה ושימושים חורגים. 132. הנתבע מעיד שאת המשק קיבל בירושה לאחר פטירת אביו ז"ל (סעיף 6.1 לתצהיר הנתבע), מתגורר במושב בצרה 51 שנה, בן 58. הנתבע מעיד כי מבנה 1 הוא בית מגורים שלו ושל אשתו אשר נבנה בהיתר; מבנה 2 הוא רפת וחצר רפת, מבנה בלוקים חד קומתי ששימש מאז ומעולם כרפת, המבנה נבנה עוד בטרם רכשו הוריו את המשק; מבנה 3 הוא בית מגורים המשמש למגורים; מבנה 4 הוא בית מגורים של אמו; מבנה 5 הוא מבנה משק מאושר; מבנים 6 ו-8 הם מבנים שקיימים מאז תקופת אביו במשק, לטענתו השוכרים שמתוארים בכתב התביעה אינם מחזיקים במבנים; מבנה 7 הוא מחסן משק. 133. הנתבע מאשר בעדותו כי קיימים שימושים חורגים בנחלה, וכי השכיר מבנים בין השנים 2005 ועד 2006, לאחר מכן המבנים מושכרים לסירוגין (שורות 2-4 עמ' 86 לפרוטוקול). צו הריסה 134. הנתבע צירף לתצהיר מטעמו שלל היתרי בניה שניתנו לאביו המנוח, ובין היתר היתר להקמת יחידת מגורים, רפת, לול, סככת חציר, מחסן חקלאי ועוד. 135. המפקח עמיר גילת מטעם התובע, העיד כי בביקורת שערך במשק ביום 8/9/09 מצא כי קיימת במשק בניה בלתי מאושרת לשני מבנים בלבד (סעיף 7 לתצהירו): מבנה לא מאושר המשמש כבית מלאכה לאלומיניום (מבנה 7); מבנה לא מאושר המשמש לאחסנה (חלק ממבנה מס' 6). 136. בסיכומים מטעמו עותר התובע באופן כללי כי יינתן צו ל"הריסת המבנים הלא חוקיים" בכל אחת מהתביעות מבלי להתייחס במפורש לכל מבנה בנפרד. מהשוואת תצהירו של מר גילת לנטען בכתב התביעה ובהעדר התייחסות מפורשת מצד התובע יש להסיק כי הוא אינו עותר עוד להריסת מבנים אחרים בנחלה. 137. המפקח גילת אישר בסעיף 7.4 לתצהירו כי חלק ממבנה 6 שימש כלול. הנתבע הציג 2 היתרים לבניית לולים, והתובע לא שכנע אותי כי אחד מהיתרים אלו אינו מתייחס למבנה 6. הנתבע העיד כי מבנה נבנה על ידי אביו ועדותו לא נסתרה, לפיכך העתירה להורות על הריסת מבנה 6 נדחית. 138. באשר למבנה 7 התובעת לא הבהירה מתי נבנה מבנה זה, ומנגד מעיד הנתבע כי כל המבנים נבנו לפני שנים רבות, עוד לפני שקיבל לידיו את הזכויות במשק (סעיף 5 לתצהירו) טענתו לא נסתרה, ועל כן לא מצאתי מקום להורות על הריסת המבנה. השימושים החורגים 139. בסעיף 7 לתצהירו מציין הפקח גילת את השימושים החורגים במשק: מבנה מאושר לחקלאות שהוסב למגורים (מבנה 3); מבנה המאושר למתבן ומשמש חדר טיפולים אלטרנטיביים (מבנה 8); מבנה המשמש כבית מלאכה לאלומיניום (מבנה 7); מבנה מאושר ללול אשר הוסב לאחסנה (חלק ממבנה 6); מבנה לא מאושר המשמש לאחסנה (חלק ממבנה 6); מבנה מאושר כלול המשמש חברה לשיווק בשר (חלק ממבנה 6). 140. הנתבע לא הכחיש בתצהיר מטעמו את השימושים הנטענים. בחקירתו הנגדית אישר כי השתמש בחלק מן המבנים לשימוש חורג, אך ציין כי כיום הוא חזר להשתמש במבנים לצורך חקלאי, אם כי עדיין קיימים במקום שימושים שאינם חקלאיים (עמ' 85 ו-86 לפרוטוקול). 141. בסיכומים מטעמו טוען הנתבע כי במבנה 8 השתמש במשך כשנה, במבנה 6 השתמש לצורך החזקת כלים וציוד חקלאי, ואילו במבנה 7 יש מסגריה שבה הוא מתקן את הגדר ושערי הרפת (סעיף 72 לסיכומים). אני דוחה טענה זו; ראשית היא אינה מופיעה באופן מפורש בתצהיר הנתבע. שנית, והעיקר, הנתבע מאשר בחקירתו כי השכיר חלק ממבנה 6 ואם השכיר לאחר, חזקה שלא השתמש בה לצרכיו. ככלל עדותו של מר גילת אמינה בעיני ואני מעדיפה את גרסתו בעניין השימושים על פני גרסת הנתבע. שימושים אלו עומדים בסתירה להוראות הסכם המשבצת ויש לקבל את טענת התובע למתן צו מניעה. דמי שימוש 142. באומדן השומה מציין השמאי גלעד כי חישב את דמי השימוש ל-3 מבנים (6,7,8) בשטח כדלקמן: מבנה 6 בשטח של 1,670 מ"ר; מבנה 7 בשטח של 130 מ"ר; מבנה 8 בשטח של 295 מ"ר. השמאי מחשב את ערך הקרקע לכל שנה בנפרד בשיעור של 278$ למטר בשנת 2003 ו-222$ למטר לשנים 2004-2005. בהתאמה קובע השמאי את שווי הקרקע לשטח של 2,095 מ"ר וממנה גוזר דמי שימוש בשיעור של 5% לשנה. 143. אני מקבלת את טענת הנתבע לפיה השמאי התעלם מן העובדה כי מדובר בקרקע לשימוש ארעי אשר השימוש בה עלול להיפסק בכל עת, והוא כרוך בתשלום קנסות בגין השימוש החורג. נתונים אלו מפחיתים משווי הקרקע ביחס לקרקע דומה המאושרת לשימוש מסחרי. 144. הנתבע הגיש חוות דעת מטעמו ערוכה על ידי השמאי בדש ואת נתוני שווי הקרקע יש לחלץ מתוך חוות דעת זו בכפוף להסתייגות כמפורט בפסקאות 62, 63 ו-64 לעיל. שימוש למסחר- 650 ₪ למ"ר. בהתאמה על פי היקף השימושים יש לקבוע את דמי השימוש השנתיים: מבנה 6 בשטח של 1,670 מ"ר - 1,085,500₪. מבנה 7 בשטח של 130 מ"ר - 84,500 ₪. מבנה 8 בשטח של 295 מ"ר - 191,750 ₪. סה"כ שווי קרקע שנתי בגין השימושים הנ"ל - 1,361,750 ₪, ודמי שימוש לשנה 68,087 ₪ בשיעור של 5% לשנה. לתקופת שימוש חורג של 19.5 חודשים - 110,642 ₪. לאור האמור, על הנתבעים לשלם לתובע דמי שימוש בסך של 110,642 ₪. סוף דבר תיק 2642/07 145. ניתן צו המורה לנתבעים להרוס את מבנים 2, 5 ו-6 במשק 76, הצו יכנס לתוקפו תוך 12 חודשים. 146. ניתן צו האוסר על הנתבעים להשתמש במבנים 3, 4 ו-7 במשק 76 לשימושים שאינם חקלאים, וכן נאסר כל שימוש חקלאי במשק 76 שלא בהתאם להוראות הסכם המשבצת, הצו יכנס לתוקפו תוך 6 חודשים. 147. יורשי המנוחה ישלמו לתובע דמי שימוש בסך של 123,703 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. תיק 1788/07 148. ניתן צו האוסר על הנתבע להשתמש במבנים 1, 2, 3, 4, 5, ו-6 במשק 8 לשימושים שאינם חקלאים, וכן נאסר כל שימוש חקלאי במשק 8 שלא בהתאם להוראות הסכם המשבצת, הצו יכנס לתוקפו תוך 6 חודשים. 149. הנתבע ישלם לתובע דמי שימוש בסך של 180,104 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. תיק 2026/07 150. ניתן צו האוסר על הנתבעת להשתמש במבנים 1, 2, 3, 4 ו-5 במשק 97 לשימושים שאינם חקלאים, וכן נאסר כל שימוש חקלאי במשק 97 שלא בהתאם להוראות הסכם המשבצת, הצו יכנס לתוקפו תוך 6 חודשים. 151. הנתבעת תשלם לתובע דמי שימוש בסך של 8,937 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. תיק 2025/07 152. ניתן צו המורה להרוס את מבנה 2 (קרוואן) במשק 132, הצו יכנס לתוקפו תוך 12חודשים. 153. ניתן צו האוסר על הנתבעת להשתמש במבנים 1, 3 ו-4 במשק 132 לשימושים שאינם חקלאים, וכן נאסר כל שימוש חקלאי במשק 132 שלא בהתאם להוראות הסכם המשבצת, הצו יכנס לתוקפו תוך 6 חודשים. 154. הנתבעת תשלם לתובע דמי שימוש בסך של 90,234 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. תיק 2027/07 155. ניתן צו האוסר על הנתבעים להשתמש במבנים 2, 3, 4, 5, 6, 7 ו-8 במשק 136 לשימושים שאינם חקלאים, וכן נאסר כל שימוש חקלאי במשק 136 שלא בהתאם להוראות הסכם המשבצת, הצו יכנס לתוקפו תוך 6 חודשים. 156. הנתבעים ישלם לתובע דמי שימוש בסך של 110,642 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. 157. בנסיבות העניין בהם נדחו חלק מטענות התובע אין צו להוצאות בכל התביעות. מושבים נחלות ומשקיםבניהחקלאותחריגות בניהשימוש חקלאי