קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שני מכתב החרגה מהבנק לרוכשים שונים: השופט עודד גרשון: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט יהושע רטנר) מיום 19.04.12 בתיק אזרחי 24811/06. 2. השתלשלות העניינים א. חברת נתיב דוד חברה קבלנית בע"מ (להלן - "נתיב דוד" או "החברה" או "הקבלן") הקימה פרויקט בניה בעיר עפולה שקבל את הכינוי "ניצנים". במסגרת הפרויקט נבנו שני בנייני דירות בהפרש של שנה זה מזה. הראשון כונה "ניצנים א" והשני - "ניצנים ב". ב. המערער, בנק הפועלים בע"מ (להלן - "בנק הפועלים") העמיד לחברה אשראי של כ- 1,500,000 ₪ לצורך רכישת המקרקעין, כנגד שעבוד הקרקע לטובתו במשכנתא מדרגה ראשונה. בשלב מאוחר יותר, עמד היקף האשראי שנתן בנק הפועלים לחברה על כ- 4,000,000 ₪. התקבולים ממכירת הדירות שהוזרמו לחשבון החברה בבנק הפועלים הסתכמו בסך של כ- 18,000,000 ₪. ג. לאחר מכירתה של כל דירה ודירה נהגה החברה לפנות לבנק הפועלים ולבקש "מכתב החרגה" על פיו, זכויות רוכש הדירה תהיינה קודמות לזכויות הבנק על פי שטר המשכנתא שנרשם על המקרקעין. זאת, בכפוף לכך שכספי ההלוואה הניתנת לרוכש לרכישת הדירה יוזרמו ישירות לחשבון החברה בבנק הפועלים. ד. "מכתב ההחרגה" איפשר לבנקים שנתנו הלוואות לרוכשי הדירות בפרוייקט, לרשום הערת אזהרה לטובתם במקביל לרישום המשכון על זכויות רוכש הדירה. ה. המשיב מס' 1, בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן - "בנק דיסקונט") הגיש לבית המשפט קמא את כתב התביעה נשוא הערעור (תיק אזרחי 24811/06). התביעה הוגשה כנגד מר ישראל גלוזבנד (הנתבע מס' 1, להלן - "גלוזבנד") וכנגד בנק הפועלים (הנתבע מס' 2). עניינו של כתב התביעה בהלוואה שנתן בנק דיסקונט לגלוזבנד, במטרה לרכוש דירה מהחברה. גלוזבנד החזיר חלק קטן מן ההלוואה ועזב את הארץ ביום 25.02.01 לבלי שוב. עם הפסקת תשלומי החזר ההלוואה, העמיד בנק דיסקונט את מלוא ההלוואה לפירעון מוקדם, ויתרתה נכון ליום הגשת התביעה עמדה על סך של 589,307 ₪. ו. בדיעבד התברר כי גלוזבנד התקשר עם חברת נתיב דוד, ביום 27.09.00, בחוזה למראית עין בלבד, כשלכאורה רכש את דירה מס' 4 בפרויקט החברה "ניצנים", בעפולה הידוע כגוש 16683 חלקות 10 ו-11. כן התברר כי בפרויקט הוקמו שני בניינים, ובהם שתי דירות מס' 4 אשר שתיהן מאוכלסות בקונים תמימים שרכשו זכויות בדירות. ז. בנק הפועלים שלח הודעות לארבעה צדדים שלישיים: 1. מר גלוזבנד שקבל את ההלוואה מבנק דיסקונט; 2. מר דוד נתיב, בעל החברה (יחד עם אשתו, אסתר נתיב) ומנהל החברה; 3. עו"ד ישראל שטרסלר, אחיו של מנהל החברה ומי ששימש כעורך דינה של החברה; 4. מר ישי גר, ששימש כחשב החברה בעת ביצוע הפרוייקט. ח. בית המשפט קמא קבל את התביעה במלואה. מכאן הערעור שלפנינו. 3. פסק דינו של בית משפט קמא א. בפסק דינו קבע בית המשפט קמא כי בנק הפועלים שימש "בנק מלווה פיננסי" לפרויקט "ניצנים" של חברת נתיב דוד; כי הבנק העניק לחברה אשראי גבוה וכי אשראי זה ניתן לצורך ביצוע הפרוייקט כולו ולא רק לשם רכישת הקרקע. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי לבנק הפועלים הייתה שליטה מוחלטת על יכולת החברה למכור דירות. זאת, משום שכתנאי למכירת הדירות היה צורך לקבל ממנו "מכתב החרגה". ועוד, פקידת הבנק הגב' שולוייס, ביצעה מעקב אחרי מכירת הדירות בטבלה שערכה. ב. בהתייחסו לשאלת אחריותו של הבנק לנזקי צדדים שלישיים, גם אם הוא עצמו אינו מגדיר עצמו כמלווה פיננסי, ציטט בית המשפט קמא מתוך ע"א (מחוזי תל אביב) 1198/09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הבנק הבינלאומי למשכנתאות בע"מ ואח', (פורסם במאגרים המשפטיים 2011 ): "גם אם בל"ל לא שימש כבנק מלווה בליווי פיננסי מלא בפרוייקט, הרי הוכח כי לפחות חלק משמעותי מאותם אלמנטים הקשורים לליווי פיננסי התקיימו במקרה דנן. כך, מתן הלוואות בסכומים משמעותיים על ידי בל"ל וכנגד שעבוד מלוא הזכויות במקרקעין. כך הנפקת אותן ערבויות לפי חוק המכר דירות וכך מכתבי החרגה ביחס לאותן יחידות אשר נרכשו על ידי הרוכשים השונים. דהיינו, בל"ל קשור גם קשור לאותן "עסקאות יסוד" דהיינו, העברת כספי הלוואה לבל"ל כנגד אותה התחייבות של בל"ל לפי חוק המכר דירות בהנפקת הערבויות וכך אותה התחייבות להחרגת הממכר עם החזרת הערבות. ודוק, במקרה דנן, משכנות לא הייתה רשאית למכור יחידה זאת או אחרת ללא הסכמת ואישור בל"ל, לרבות לאור השיעבוד על מלוא זכויותיה של משכנות". על שום כך קבע בית המשפט קמא כי הבנק היה אחראי לוודא כי הפרוייקט מתנהל בצורה תקינה, וכי הוא לא מוציא שני מכתבי החרגה שונים המתייחסים לאותה דירה, היינו "מכתבי החרגה סותרים". ג. בית המשפט קמא קבע כי בנק הפועלים פעל ברשלנות, בכך שהוציא שני מכתבי החרגה לאותה דירה שנבנתה בבניין "ניצנים א". פקידת הבנק הגב' שולוייס העידה ואישרה כי ניהלה מעקב אחר הדירות הנמכרות על ידי החברה. על שום כך, דרישה של הבנק מן החברה ליתן פרטים ברורים ביחס לכל דירה ודירה, הייתה יכולה למנוע הוצאת מכתבי החרגה סותרים. כך הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי בדיקה פשוטה של הבנק הייתה מונעת ממנו להוציא מכתב החרגה לגב' יעל בלא, לאחר שכבר הוצא מכתב כזה למר גלוזבנד, ביחס לאותה דירה עצמה. בית המשפט קמא הדגיש כי הגב' שולוייס אישרה בחקירתה כי לעיתים פעל הנתבע על פי בקשות לא חתומות לקבלת מכתבי החרגה, דבר המעיד על בדיקה לא מספקת. ד. עוד קבע בית המשפט כי על אף שבבקשות למכתבי ההחרגה לא היה פירוט נדרש, הוציא הבנק מכתבי החרגה. ה. בנק הפועלים, קבע בית המשפט קמא, ידע כי בפרוייקט מוקמים שני בניינים. אך מעיון בבקשות למכתבי ההחרגה עולה כי בחלק מהבקשות כלל לא צויין באיזה בניין מדובר, ובחלקן כלל לא צויין באיזו דירה מדובר. למרות כל אלה הוציא בנק הפועלים מכתבי החרגה, גם לגבי בקשות לא מפורטות. בכך יש פעילות שלא על פי סטנדרט סביר. על הנתבע היה לוודא כי דירה איננה מוחרגת פעמיים. ו. בית המשפט קמא קבע שקיים קשר ישיר בין רשלנותו של בנק הפועלים לבין נזקו של בנק דיסקונט. ההלוואה שנתן דיסקונט לגלוזבנד נסמכה על מכתב ההחרגה שהוציא בנק הפועלים. בשל רשלנותו של בנק הפועלים, שהוציא מכתב החרגה נוסף לאותה דירה, מר גלוזבנד לא רכש כל זכויות בדירה וכפועל יוצא מכך גם התובע, בנק דיסקונט, לא רכש זכויות בה. במצב זה נמנע מבנק דיסקונט להיפרע על ידי מימוש הדירה, ומאחר שגלוזבנד נעלם, נבצר מבנק דיסקונט להיפרע גם ממנו. ז. בית המשפט קמא בחן את השאלה אם יש לייחס לבנק דיסקונט אשם תורם, וקבע כי יש לראות בפעולותיו של בנק דיסקונט במתן ההלוואה פעולות סבירות. בנק דיסקונט פעל להבטחת זכויותיו בצורה סבירה: הוא דאג לכך שתירשם הערת אזהרה לטובת גלוזבנד; הוא דאג לרשום הערת אזהרה לטובתו וכן רשם משכון לטובתו על זכויותיו של גלוזבנד. יתרה מכך, בנק דיסקונט פעל באופן סביר לגביית יתרת ההלוואה וביצע פעולות לצורך מימוש הדירה. ח. בית משפט דחה את טענותיו של בנק הפועלים כי התובע לא ביצע בדיקות מספיקות כלפי גלוזבנד, שאילו היה עושה אותן היה מגלה שיש לגלוזבנד קשרים הדוקים עם חברת נתיב דוד וכי אין לו יכולת החזר מספיקה וכי על כן ניתן לייחס לבנק דיסקונט אשם תורם. ט. כמו כן דחה בית המשפט קמא את טענת בנק הפועלים כי ניתן לייחס לבנק דיסקונט אשם תורם מפני שלא טרח לפנות לבנק הפועלים ולברר את מהות מעמדו של בנק הפועלים בפרוייקט. בית המשפט קמא הדגיש כי בעת ביצוע העסקה עם גלוזבנד, כ- 10 חודשים בטרם נעשתה עסקה על אותה דירה עם גב' יעל בלא, בדיקות נוספות שהיה מבצע בנק דיסקונט לא היו מעלות בעיה כלשהי, לא בלשכת רישום המקרקעין ולא מול בנק הפועלים. י. לעניין אחריותו של עו"ד שטרסלר, קבע בית המשפט קמא כי יש להטיל עליו אחריות בגין הנזק שנגרם. בית המשפט קבע כי הוכח שבנק הפועלים פעל על סמך המסמכים המשפטיים שעו"ד שטרסלר ערך. על עו"ד שטרסלר הייתה מוטלת החובה לבדוק שלא נעשו עסקאות סותרות, דבר שהיה באפשרותו לעשות בקלות רבה. עוד בעניין אחריותו של עו"ד שטרסלר קבע בית המשפט קמא כי הוא אף חתום על הסכמים לביטול מכר דירות, על הסכמים ביחס לקשרים העסקיים שבין מר דוד נתיב למר גלוזבנד. גם אם תתקבל טענתו של עו"ד שטרסלר כי הוא חתם על מסמכים ריקים, שהפרטים מולאו בהם רק לאחר מכן, הרי מדובר ברשלנות חמורה מצידו. בית המשפט קמא הדגיש כי לו היה עו"ד שטרסלר פועל בסטנדרט סביר כנדרש מעורך דין, לא היו מבוצעות עסקאות נוגדות לאותן דירות. יא. באשר למר ישי גר קבע בית המשפט קמא כי אין להטיל עליו אחריות. על מכתב החברה שנשלח לבנק הפועלים ביום 3.10.00,שעניינו דרישה להוצאת מכתב החרגה בעניין גלוזבנד, חתום מר דוד נתיב ולא מר גר. בכך מתחזקת גרסתו של גר כי לא היה מעורב בעסקה הנדונה. במכתבים אחרים שנשלחו לבנק ע"י מר גר בבקשה להוצאת מכתב החרגה, גר ציין באיזה בניין מדובר, ניצנים א' או ניצנים ב'. יש בכך כדי להראות שמר גר פעל בסטנדרט סביר. תפקידו של מר גר היה לדאוג לקשרי החברה עם הבנקים בקשר לניהול הכספי, ובמישור זה לא הוכח כי התרשל. כמו כן, לא הוכח כי לגר הייתה מעורבות כלשהי בעסקאות הנוגדות. יב. בית המשפט קמא קבע כי בנק הפועלים לא הסתמך באופן אישי על גר, וכי מעדותה של פקידת הבנק ומיתר הראיות עולה כי הבנק פעל על פי מכתבים מהחברה שאינם דווקא חתומים ע"י גר. על מנת להטיל אחריות אישית על נושא משרה בתאגיד יש צורך להראות כי נושא המשרה היה מעורב באופן ישיר ברשלנותה של החברה. בית המשפט קמא קבע כי אין הדבר כן ביחס לגר. לעניין זה אזכר בית המשפט את ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36, 42-43 (2003). יג. בית המשפט בפסק דינו קיבל את תביעתו של בנק דיסקונט במלואה וחייב את הנתבע בנק הפועלים לשלם לתובע בנק דיסקונט סך של 589,307 ₪ בתוספת ריבית פיגורים כנהוג בבנק דיסקונט. כן חוייב בנק הפועלים בהוצאות משפט בסך של 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכום הנ"ל. בית המשפט קמא הורה על מחיקת הודעת צד ג' כנגד גלוזבנד ודוד נתיב. בית המשפט קמא חייב את עו"ד שטרסלר לשפות את בנק הפועלים על מחצית מכלל הסכומים שישלם לבנק דיסקונט על פי פסק הדין. הודעת צד ג' כנגד מר גר נדחתה ובנק הפועלים חוייב לשלם לו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 4. טענותיו של המערער - בנק הפועלים א. המערער טען כי בית המשפט קמא שגה בכך שייחס לו חובות של "מלווה פיננסי" ובכך שייחס לו "חובות זהירות, יש מאין, כלפי כולי עלמא ובדיעבד". לטענתו, את הקביעה כי הוא בנק מלווה פיננסי לפרויקט ביסס בית המשפט קמא על מספר עובדות שאינן נכונות, וכי קביעה מעין זו נוגדת את מבחני הפסיקה. המערער טען כי לא נחתם הסכם ליווי בינו לבין החברה, לא ניתנו ערבויות חוק המכר לרוכשים, לא היה פיקוח מטעם בנק הפועלים על הבנייה, לא נפתח חשבון סגור ומיוחד לצורך הפרויקט ולא הייתה למערער שליטה כלשהי על התנועות בחשבון. המערער הוסיף וטען כי מאחר ולא העניק ליווי בנקאי לפרויקט ולא פיקח עליו, לא יכולה הייתה להיות לבנק דיסקונט ציפייה כי בנק הפועלים יהיה "מונע נזק" וכי יפקח על הפרויקט. בהעדרה של ציפייה שכזו לא תיתכן קיומה של חובת זהירות מושגית ובהעדרה של זו לא קיימת גם חובת זהירות קונקרטית. המערער טען כי הוא אינו נושא באחריות כלפי רוכשי הדירות. הוא רק נתן הלוואה לרכישת המקרקעין ובשל כך נרשמה לטובתו משכנתא בדרגה ראשונה. את מכתבי ההחרגה הנפיק לבקשת החברה, לטובת רוכשי הדירות ולא לטובת הבנקים המלווים. לטענתו, הוכח שבנק דיסקונט מעולם לא פנה לבנק הפועלים בבקשת פרטים או נתונים על הפרוייקט, ולא הודיע כי יש בכוונתו לתת לגלוזבנד הלוואה על סמך מכתב ההחרגה. ב. עוד טען המערער כי בית המשפט קמא שגה עת קבע כי המערער התרשל בהוצאת מכתבי ההחרגה. זאת, משום שהתעלם מהעובדה שהוכחה בפניו, כי חברת דוד נתיב וגלוזבנד חתמו על תוספת להסכם לפיה גלוזבנד רכש את דירה מס' 26 בבניין ב' במקום את דירה מס' 4 בבניין א'. על כן ברור כי לא הוצא על ידו מכתב כפול הן לגלוזבנד והן לגברת בלא ביחס לאותה דירה. ג. המערער טען כי שגה בית המשפט קמא עת קבע כי ביחסים שבין המערער לחברת נתיב דוד "התקיימו בפועל סממנים של ליווי בנקאי", המצביעים על כך שחשבונה של החברה אצל המערער היה חשבון ניהול פיננסי של הפרויקט ולאו דווקא חשבון לצורך מתן אשראי לרכישת הקרקע. בהקשר זה טעה בית המשפט קמא בקובעו כי לחשבון החברה הוזרמו סכומים מצטברים בסך של כ- 18,000,000 ₪ תמורת הדירות שנמכרו בפרויקט. המערער טען שכלל לא ברור בגין איזה פעולות ובגין אלו פרוייקטים נגבו הסכומים הנ"ל שכן לחברה היו הכנסות ממקורות ומפרוייקטים שונים ובלתי מזוהים שאינם קשורים לפרוייקט ניצנים ובשים לב לעובדה שהחשבון לא היה חשבון סגור וחברת נתיב דוד היתה יכולה לפעול בו כרצונה. ד. עוד טען המערער כי מכתב ההחרגה בעניין גלוזבנד לא היה "תנאי בלעדיו אין" למתן ההלוואה על ידי בנק דיסקונט. בנק דיסקונט אישר את ההלוואה לגלוזבנד על סמך נתונים שונים שנמסרו לו על ידי גלוזבנד ובטרם הוציא המערער את מכתב ההחרגה בעניינו. ועוד: חוזה המכר עם גלוזבנד נחתם עוד בטרם נחתם מכתב ההחרגה על ידי הבנק ועל כן לא ניתן לקבוע כי "כתנאי למכירת כל דירה ודירה היה צורך לקבל מכתב החרגה". המערער הוסיף כי המעקב שערכה הגב' שולוויס היה לצרכיו הפנימיים של בנק הפועלים בלבד. ה. המערער טען כי טעה בית המשפט קמא בכך שקבע כי לא היה לבנק דיסקונט אשם תורם לנזק שנגרם לו. לטענתו, רשלנותו התורמת של בנק דיסקונט מגיעה עד כדי 100%. בנק דיסקונט טיפל טיפול רשלני במתן ההלוואה לגלוזבנד, בביטחונות שביקש, בבדיקות שביצע עובד למתן ההלוואה, באופן אישור ההלוואה וכן בהשתהות בטיפול בגביית יתרת ההלוואה שלא נפרעה. ו. המערער טען כי עדותו של מר טיבי, שהעיד מטעם בנק דיסקונט, הינה עדות מפי השמועה, ועל בית משפט קמה היה לדחותה. זאת בשל כך שטיבי עצמו בחקירתו הנגדית בבית המשפט קמא אישר כי לא טיפל כלל בהלוואה של גלוזבנד, וכי מקום עבודתו אינו בסניף בו טופלה ההלוואה. ז. המערער הוסיף וטען כי טעה בית המשפט קמא בקובעו כי אחריותו של עו"ד שטרסלר הינה רק מחצית מהנזק. לטענתו היה על בית המשפט קמא לקבוע שעו"ד שטרסלר אחראי באופן מלא לנזק שנגרם לבנק דיסקונט. ח. כן טען המערער כי טעה בית המשפט קמא בכך שקבע כי מר גר אינו אחראי לנזק שנגרם לבנק דיסקונט. זאת, משום שגר הוא שחתם בשם החברה על הפנייה למערער להוצאת מכתב ההחרגה לגב' בלא. לפיכך ברור שהיה לגר חלק בהתרשלות שהובילה לביצוע עסקאות נוגדות אלה, "ככל שהיתה התרשלות". ט. בעיקרי הטיעון טען המערער כי לא היתה כל מניעה להוציא את מכתב ההחרגה לגב' בלא, לגבי דירה 4 בבניין ניצנים א'. זאת, משום שעל פי נספח השינויים הרי שגלוזבנד רכש את דירה מס' 26 בבניין ב'. שינוי שאף עודכן על ידי הגב' שולוויס בטבלת המעקב. המערער טוען כי היה על בית המשפט קמא להעדיף את גרסתה ההגיונית והסדורה של הגב' שולוויס על פני גרסתו של בנק דיסקונט שנשענה על עדות יחידה שהיא עדות שמיעה, ומכל מקום היה על בית המשפט לנמק העדפת גרסה אחת על פני השנייה. מה גם שבית המשפט קמא לא עמד בחובת ההנמקה הקבועה בסעיף 54 לפקודת הראיות ולא מצא לנכון לנמק מה הניע אותו להסתמך על עדותו היחידה של מר טיבי. י. המערער טען כי בית המשפט קמא לא ערך בפסק דינו דיון, ולו מינימאלי, שהיה בו כדי להובילו למסקנה כי הוא חב חובת זהירות כלפי בנק דיסקונט. כך גם הוא לא בחן את התקיימותם ותחולתם של מבחני הצפיות, מבחני השכנות בין בנק דיסקונט לבנק הפועלים ולא בחן את שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית אשר בהעדרה לא יכולה לקום חובת זהירות קונקרטית. המערער טען כי על פי ההלכה הפסוקה על נושה מקצועי - דוגמת בנק למשכנתאות - מוטלות חובות מוגברות ואקטיביות לבצע את כל הבדיקות הראויות והאפשריות באשר לנכס הנרכש. לטענתו, בנק דיסקונט יכול היה לבצע בירור נקודתי ופשוט - האם הועברה החזקה בדירה מס' 4 במבנה א' במהלך 10 החודשים שחלפו ממועד מתן הלוואת המשכנתא - בירור פשוט מעין זה היה חוסך מראש את ניהול ההליכים המשפטיים. יא. על כן בקש בנק הפועלים לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ולהורות על דחיית תביעתו של בנק דיסקונט במלואה. לחלופין ביקש בנק הפועלים לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ולקבוע את שיעור רשלנותו התורמת של בנק דיסקונט. כן עתר בנק הפועלים לקבל את הערעור ולחייב את עו"ד שטרסלר ואת ישי גר, ביחד ולחוד, לשלם לבנק הפועלים באופן מלא כל סכום אותו יחויב בנק הפועלים לשלם לבנק דיסקונט. 5. טענותיו של המשיב מס' 1 - בנק דיסקונט א. בנק דיסקונט טען כי במועד חתימת חוזה המכר בין גלוזבנד לחברת נתיב, 29.7.00, היו החלקות עליהן נבנה הבית שבו הדירה, ממושכנות במשכנתא בדרגה ראשונה על סך 1,520,000 ₪ לטובת הפועלים, בשטר משכנתא מיום 1.7.99. בנק דיסקונט טען כי בסעיף 11.ד להסכם המכר נאמר במפורש כי "הרוכש מצהיר ומאשר כי ידוע לו שזכויות החברה בנכס מושכנו ו/או ימושכנו לטובת בנק שנקבע ו/או יקבע ע"י החברה הנותן ו/או שייתן ליווי פיננסי למוכר כאמור בחוזה זה (להלן: "הבנק המלווה"). הרוכש יפעל בכל הנוגע לליווי הבנקאי... בהתאם לנספח ג' לחוזה זה - נספח הליווי הבנקאי". ב. בנק דיסקונט טען כי גלוזבנד שילם את תשלומי החזר ההלוואה במשך 3.5 שנים, עד אשר חדל לעשות כן בחודש 11/04. בנק דיסקונט טען כי ביום 11.02.05 הוא פתח בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב תיק למימוש הדירה. במסגרת ההליכים בתיק זה התברר לו כי גלוזבנד עזב את הארץ כבר ביום 25.2.01 ולא שב; כי על הנכס הנזכר בחוזה המכר, חלקות 10 ו-11 בגוש 16683, נבנו שני בניינים ובכל אחד מהם קיימת דירה מס' 4; וכי שתי הדירות מס' 4 בשני הבניינים כבר מאוכלסות ע"י קונים אחרים. ג. בנק דיסקונט טען כי בנק הפועלים הוציא לגבי שתי הדירות, דירה מס' 4 בכל בניין, מכתבי החרגה סותרים, כלומר, ארבעה מכתבים לשתי דירות. לטענתו, סדר הדברים היה כדלקמן: גלוזבנד- דירה 4 בבניין ניצנים א', חוזה רכישה 27.9.00, מכתב החרגה 3.10.00. נחמיאס - דירה 4 בבניין ניצנים ב', חוזה רכישה 18.3.01, מכתב החרגה 29.3.01. בן-דוד - דירה מס' 4 בבניין ניצנים ב', חוזה רכישה 10.5.01, מכתב החרגה 24.5.01. בלא - דירה מס' 4 בבניין ניצנים א', חוזה רכישה 5.7.01, מכתב החרגה 7.8.01. בנק דיסקונט הדגיש כי את דירה מס' 4 בבניין ניצנים א' מכרה החברה פעמיים, בפעם הראשונה לגלוזבנד ביום 29.7.00 ובפעם שנייה לגב' בלא ביום 5.7.01. וכן מכרה החברה פעמיים את דירה מס' 4 בבניין ניצנים ב', פעם אחת לנחמיאס ופעם שנייה לבן דוד. בנק דיסקונט הוסיף וטען כי נחמיאס ובן-דוד התדיינו בבית המשפט המחוזי בנצרת במסגרת ת"א 539/05, נחמיאס נ' בן דוד אלי ואח' על הזכויות בדירה מס' 4. בית המשפט המחוזי בנצרת, מפי כבוד השופט יונתן אברהם, קבע שם כי אכן בנק הפועלים הוציא מכתבי החרגה סותרים לגבי דירה מס' 4 בהציגו מצג שווא רשלני. ד. בנק דיסקונט טען כי לתצהירו של העד מטעמו, מר סמי טיבי, צורפו מסמכים המעידים כי לא התרשל בכל הקשור למתן ההלוואה לגלוזבנד, כי פעל בדרכים המקובלות ובתום לב. הוא הסתמך על הסכם המכר ממנו לא עלה כלל כי בשני בניינים עסקינן, ועל נוסח חוזה המכר בו צויין כי זכויות החברה בנכס מושכנו לבנק מלווה "הנותן ו/או ייתן ליווי פיננסי למוכר". כן הסתמך על הערת האזהרה שנרשמה לטובתו על המקרקעין, על מכתב ההחרגה אשר גם בו לא צויין כי בשני בניינים עסקינן, על השעבוד שרשם לטובתו על זכויות הלווה, על ביטוח שערך גלוזבנד (חלף ערבות) אשר יש בו כדי להבטיח את החזר ההלוואה מעבר לסכום שוויה, ועל אישורי שלבי הבנייה שהומצאו לו מעת לעת על ידי הקבלן. ה. בנק דיסקונט טען כי ההלוואה שניתנה לגלוזבנד עמדה על סך 437,220 ₪ שניתנה בשתי יחידות הלוואה, וסכום ההחזר החודשי על שתי ההלוואות עמד על 2,900 ₪ בכל חודש, בצירוף הוצאות ביטוח הנכס וביטוח חיים בסך כולל של כ- 107 ₪. ו. בנק דיסקונט הדגיש כי הסתמך על מכתב הכוונות שקיבל מבנק הפועלים והעביר את סכומי ההלוואה בדיוק על פי ההוראות שניתנו לו במכתב ההחרגה. ז. בנק דיסקונט הפנה לדברי העד סמי טיבי שאמר כי: "גובה הסכום מלמד שבעצם מדובר בליווי בנקאי גם לבניה, כי מדובר בכל מחיר הדירה. מי שנותן הלוואה לקרקע לוקח רק על מרכיב הקרקע". (עמ' 15 רישא לפרוטוקול בית המשפט קמא). ח. בנק דיסקונט סקר את הראיות שהובאו על ידי המערער. לטענתו, אם בנק הפועלים, היה אכן רק בנק שנתן הלוואה לרכישת נכס כנגד משכונו ותו לא, כי אז היה עליו לצרף את חוזה רכישת המקרקעין ואת חוזה מימון רכישת המקרקעין בינו לבין הקבלן. מסמכים אלו לא צורפו על אף שנדרשו על ידי בנק דיסקונט בעת החקירה הנגדית. בנק דיסקונט תמה על כך שהמסמך שבחר בנק הפועלים לצרף לתצהיר מטעמו בנספח 1 היה "הסכם למימון בניה" לא חתום, כשהמטרה הייתה להראות כיצד נראה חוזה שכזה. ט. בנק דיסקונט טען כי ליחסים שבין בנק הפועלים והחברה היו סממנים מיוחדים לעסקת ליווי פיננסי. כך, למשל, בנק הפועלים ביצע מעקב, באמצעות פקידתו הגב' שולוויס, אחר מכירת הדירות של החברה על ידי עריכת טבלאות שלא הוגשו כראיה. וכך גם מכתבי ההחרגה מאת המערער שהותנו בהפקדת כספים ב"חשבון מיוחד". י. יתרה מכך, טען בנק דיסקונט, מחשבון הבנק של החברה עולה כי בתחילה אכן היה מדובר רק בהלוואה למימון רכישת מקרקעין בסכום של 1,520,000 ₪. אך לאחר מכן שונו תנאי ההלוואה והיא הפכה להיות הלוואת ליווי כל מערך הבניה של הקבלן. מתצהירה של העדה שולוויס ניתן ללמוד כי תנאי האשראי שונו מהלוואה לרכישת מקרקעין על סך 1,520,000 ₪ לאשראי להבטחת הבניה על סך 4 מיליון ₪, "אשר כמובן לא היה לו קשר לרכישת הקרקע". במסגרת אשראי זו אושרה הלוואה נוספת בסכום 1,660,000 ₪ "אשר בינה ובין רכישת הקרקע לא היה ולא כלום". בנק דיסקונט הוסיף וטען כי מסעיף 5 לתצהירה של גב' שולוויס עולה כי ההלוואה הראשונית סולקה לחלוטין עד חודש ינואר 2001. לכן שואל בנק דיסקונט מדוע המשיך בנק הפועלים וגבה, באמצעות החשבון המיוחד, כ-18,000,000 ₪ עד למחצית השניה של שנת 1999 "אלא אם כן עסקינן בחשבון לליווי פרוייקט הבניה בו מתבצעת "כל הפעילות הכספית" של הקבלן (ולא בחשבון הלוואה ע"ס 1,520,000 ₪ בלבד!)". ומדוע המשיך המערער להוציא מכתב החרגה גם לאחר ינואר 2001 בהם ציין "החשבון המיוחד"? מסקנתו של בנק דיסקונט היא כי סכומי הכסף האדירים שהקונים נדרשו על ידי בנק הפועלים להפקיד לחשבון המיוחד לא היו כספים יחסיים לשחרור הלוואה לרכישת הקרקע כי אם כספים למימון הבניה. יא. עוד טען בנק דיסקונט כי מעדותו של העד דישון, מנהל מרכז העסקים שהעיד מטעם בנק הפועלים, עולה כי טבלאות המעקב שערכה הגברת שולוויס היו טבלאות שהוכנו מראש על פי הכוונת מר דישון, כדי שניתן יהיה לעקוב אחר מכירת הדירות והחרגתן כמקובל בכל עסקת ליווי בנקאי. יב. בנק דיסקונט טען כי בנק הפועלים פעל ברשלנות ותוך עצימת עיניים בכל הקשור להוצאת מכתבי ההחרגה: המערער התרשל בכך שהסכים לקבל מהחברה, לצורך הוצאת מכתב החרגה, את העמודים הראשון והאחרון של חוזה מכר הדירות; על אף שידע שקיימים בפרוייקט שני בניינים, לא הקפיד שיצויין בחוזי המכר במפורש באיזה בניין נמצאת הדירה נשוא מכתב ההחרגה; ואמנם, באף לא אחד ממכתבי ההחרגה שהוציא בנק הפועלים לא נרשם מספר הבניין ומה הוא מספר הדירה באותו בניין. יג. בנק דיסקונט הוסיף וטען כי המערער נענה לכל גחמות החברה מבלי שערך כל בדיקה מצידו. כך עולה מעדויותיהם של הגב' שולוויס, של מר דישון ושל חשב החברה ישי גר. יד. בנק דיסקונט טען כי שיטת העבודה שהונהגה בין המערער לחברה הייתה שבכל עסקה ועסקה, ללא שום קשר לחלק היחסי של שווי הדירה בקרקע הפרויקט, היה בנק הפועלים דורש ומקבל את מלוא כספי ההלוואה מבנק המשכנתאות של הקונה, כאשר החברה הייתה מבקשת, על פי סכום ההלוואה, כי בנק הפועלים יוציא מכתב החרגה. טו. בנק דיסקונט טען כי בנק הפועלים הוסיף חטא על פשע עת ניסה להטעות את בית המשפט, כאילו שלאחר מכר הדירות לגלוזבנד ולנחמיאס, החליפו גלוזבנד ונחמיאס את דירותיהם. "קודם לכל - עולה בבירור מעיון בשני "מכתבי החלפת הדירות" המדומים המכונים "נספחי השינויים" בדבר החלפת הדירות כביכול, כי הם לא הוצאו בשלב מאוחר (כפי שמצהירה העדה שולוויס דברים לא אמת בס' 21 לתצהירה נ/2) אלא נחתמו בו ביום בו נחתמו חוזי המכר עצמם". בנק דיסקונט טען כי מסקנתו זו נסמכת על הנספחים ו' וט' לנ/2 (בנק דיסקונט התייחס בטעות לכך שהנספחים ו' וט' הם נספחים למוצג נ/3. אך ברור כי נ/3 הוא דף בודד בעוד שנ/2 הינו קובץ כרוך המכיל את תצהירה של גב' ריקי שולווייס ונספחים רבים). הערת בית המשפט: הנספחים ו' וט' לנ/2 אינם נושאים תאריך כלל. טז. יתרה מכך, עיון בכתב ההגנה שהגיש בנק הפועלים בת"א (מחוזי נצרת) 539/05, נחמיאס נ' בן דוד אלי, הנזכר לעיל, מעלה כי לא הועלתה על ידו כל טענה כאילו דירה 4 של נחמיאס הוחלפה בדירה אחרת. מן המסמכים שהוגשו כראיה עולה כי הם מאוחרים לעסקאות אלו. בנק דיסקונט הוסיף וטען שכאשר נשאלה העדה שולוויס לגבי נספח השינויים של גלוזבנד היא הודתה כי היא אינה יכולה לומר מתי נכתב מסמך זה. בנק דיסקונט הוסיף כי מסמך השינויים המקורי לא הוצג בפני בית המשפט. יז. בנק דיסקונט טען כי, המערער והקבלן ידעו ב"זמן אמת" כי הדירות שנמכרו לגלוזבנד ולנחמיאס הן דירות שנמכרו למקורבים וכי הן "תוחלפנה", או תימכרנה פעם שנייה לקונים אחרים, כפי שאכן קרה בפועל. יח. על שום כך בקש בנק דיסקונט לדחות את הערעור ולחייב את בנק הפועלים בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. 6. טענותיו של עו"ד שטרסלר - המשיב 2: א. עו"ד שטרסלר טען שכל העובדות והנתונים בנוגע למכירת הדירות שביצעה החברה היו מצויים בפני בנק הפועלים והיו ידועים לו באופן בלתי אמצעי. ב. עו"ד שטרסלר טען כי הוא לא זה שיצר את העסקאות הסותרות ואף לא היה מעורב בהן במודע. מי שעשה את העסקאות הסותרות היא החברה. התקלה של העסקאות הסותרות נעשתה ונוצרה גם מחמת מעורבותו של בנק הפועלים אשר הוציא מכתבי החרגה סותרים שבהעדרם לא היו העסקאות הסותרות באות לעולם. ג. בהתייחסו לעיקרי הטיעון של המערער טען עו"ד שטרסלר כי אם תתקבל טענת המערער כי הוא לא הוציא מכתבי החרגה סותרים, ולפיכך אין לו כל אשם, אזי לתובע, בנק דיסקונט, אין כל עילה כנגד בנק הפועלים, ועל כן התוצאה המתבקשת היא כי אין כל עילה העשויה לשמש את המערער כנגדו, כצד שלישי. ד. עוד טען עו"ד שטרסלר כי המערער מעולם לא טען, לא בכתב תביעתו, ואף לא בתצהירי העדות הראשית שהוגשו על ידו כי בעת שהוציא את מכתבי ההחרגה הוא הסתמך בשלב כלשהו בדרך כלשהי עליו או על פעולותיו. ה. על שום כך בקש עו"ד שטרסלר לדחות את הערעור כנגדו ולחייב את בנק בפועלים בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. 7. טענותיו של מר ישי גר - המשיב 3 א. המשיב 3 תמך בפסק דינו של בית המשפט קמא וטען כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי לא הוכח כי התרשל וכי פעל בסטנדרט סביר וכי פעל באופן סביר במישור בכספי. ב. המשיב 3 טען כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי "לא הוכח שלגר הייתה מעורבות כלשהי בעסקאות הנוגדות, וכי לא מנע אותה עקב רשלנות מצידו". ג. המשיב 3 הבהיר כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה הוא עבד כחשב שכיר בחברת נתיב דוד. במסגרת תפקידו הוא עסק בנושאים הכספיים של החברה. הוא לא עסק בשיווק דירות ו/או מכירתן. ד. המשיב 3 טען כי עסק בצדדים המימוניים לצורך הכנת תזרים המזומנים של החברה. הוא לא התעניין בשאלת זהותם של הרוכשים השונים של הדירות שנמכרו. המידע הרלוונטי בעבורו היה שדירה נמכרה בפרויקט מסוים ועתידה להתקבל בגינה תמורה כספית לחברה - הא ותו לא! ה. לכל רוכש דירה היה תיק לקוחות במזכירות החברה. שם תויקו המסמכים הרלונטיים לדירה. בנוסף לכל פרויקט היה נערך גיליון ממוחשב הנקרא "סולמות", הכולל את כל הדירות בפרויקט מסוים של החברה, לפי מיקום כל דירה במבנה על פי קומות. כאשר נמכרה דירה הגיליון היה מתעדכן על ידי פקידת החברה, כך ששם הרוכש היה נרשם בדירה ספציפית. התשלומים היו מתבצעים אצל פקידת השיווק של החברה, והיא זו שהייתה מנפיקה קבלה ידנית, המעידה על התשלום. תשלומים בגין דירות שנמכרו לרוב לא עברו דרך המשיב 3. ו. לענייין מכתבי ההחרגה טען המשיב 3 כי אחת המזכירות בחברה הייתה מנסחת מכתב בקשה למכתב החרגה המיועד לבנק ושולחת אותו, זאת בהתאם למידע שהתקבל מאנשי המכירות של החברה. כנגד הוצאת מכתב החרגה הופקד כסף בחשבון החברה, אשר החריג את הדירה מהשעבוד של הבנק. ז. המשיב 3 טען כי גם הוא פנה לעתים לבנק בבקשה להכנת מכתבי החרגה, בשל כך שהיווה איש קשר בין החברה לבנק. לטענתו, המידע שהיה בידו באשר לזהות הרוכשים נמסר לו ממזכירות החברה וממערך השיווק שלה. מידע זה היה זהה למידע שהיה בידי בנק הפועלים. ח. בהתייחסו לנושא תביעתו האישית של אורגן בחברה, הפנה המשיב 3 להלכה הפסוקה באשר להפרדה בין אישיותה המשפטית של חברה לבין מנהליה. על שום כך טען כי בנק הפועלים התעלם מעיקרון ההפרדה עת שלח הודעת צד ג' למשיב 3. את טענותיו בעניין זה תמך המשיב 3 בספרות ופסיקה: ד"ר יחיאל בהט: "חברות - החוק החדש והדין", מהדורת תשנ"ט (עמ' 146); ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' שטיל; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מה(5) 661, 698- 699; ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך בע"מ ואח' (פורסם באתר "נבו"). ט. לעניין קביעת רשלנותו של אורגן בחברה ציטט המשיב 3 מתוך ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכה קואופרטיבית בע"מ ואח', פד"י מח(1) 415, בעמ' 431, שם נאמר כי "(...) בהחלט ייתכן שהתאגיד יימצא אחראי, והאורגן - אף אותו אורגן ש"בזכות" מעשיו או מחשבותיו יוחסה אחריות לתאגיד - יהא פטור מאחריות". י. המשיב 3 טען כי הוא היה בסה"כ חשב שכיר אשר פעל בתום לב, וכי זה לא יעלה על הדעת כי אורגנים בחברה יהיו חשופים לתביעה אישית בשל פעילותם הרגילה למען החברה, על אף שלא דבק בה שום רבב. יא. המשיב 3 טען כי טענת המערער כלפיו מתמקדת אך בכך שהוא חתם בשם החברה על הבקשה להוצאת מכתב ההחרגה לגב' בלא. "עם כל הכבוד, אין בכך דבר", טען המשיב 3. יב. המשיב 3 טען כי על הבקשה למכתב החרגה בעבור גלוזבנד חתם מר דוד נתיב בעצמו. מר גלוזבנד החליף את הדירה אשר רכש לדירה מס' 26. כך אף עודכן בטבלת נתוני הרוכשים של החברה. ועל כן לא ניתן לייחס לו, למשיב 3, הוצאת מכתבי החרגה סותרים. יג. המשיב 3 טען כי בבקשה למכתב החרגה לגב' יעל בלא, הוא ציין במפורש את מס' הדירה ואת הפרויקט - "ניצנים א'". לעומת זאת, במכתב ההחרגה שהפיק המערער לגב' בלא אין זכר לא לשם הפרויקט ולא למספר הדירה, כך שמכתב ההחרגה הוצא ע"י המערער ללא סממן זיהוי כלשהו של הדירה המוחרגת. על כן טען המשיב 3, כי הוא עצמו פעל בסטנדרט סביר. יד. המשיב 3 טען כי הבקשה למכתבי ההחרגה היו עניין טכני בלבד. לעיתים הוא חתם על בקשות כאלה, לעיתים דוד נתיב, ולעיתים המכתב נשלח ללא חתימה כלל. גם הגב' שולוויס אישרה בחקירתה כי יכול להיות שהיו מכתבים לא חתומים. טו. המשיב 3 טען כי על אף שהוא לא היה צריך כחלק מתפקידו בחברה ו/או עפ"י נוהל כלשהו, לבדוק שדירה 4 לא נמכרה קודם, הוא הקפיד לעיין ברישומי החברה בטרם פנה לבקש מכתב החרגה, כדי למנוע תקלות. אין בהתנהלות אחראית זו כדי לשמש לרעתו. טז. המשיב 3 הוסיף וטען שכל שנכתב בבקשה למכתב ההחרגה שנשלח למערער מטעם החברה, מהווה מצג של החברה בלבד ולא מצג אישי של מי ששלח את הרשימה אל המערער, המשיב 3 או כל עובד אחר. המשיב 3 הפנה לסעיף 2 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 וטוען כי המערער מנסה להפוך את היוצרות כשהוא טוען כי לא מעשיו של השלוח (המשיב 3) מחייבים את החברה (השולח), כי אם מעשי החברה מחייבים את המשיב 3. למותר לציין כי לתזה זו אין כל אחיזה בדין או בפסיקה והיא חסרת בסיס. יז. אשר על כן בקש המשיב 3 להשאיר את קביעת בית המשפט קמא על כך שהוא, המשיב 3, אינו נושא באחריות כלשהי, על כנה, לדחות את הודעת צד ג' כנגדו ולחייב את המערער בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 8. דיון א. לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט קמא, בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, דעתי היא כי מן הדין לדחות את הערעור, וכך אמליץ לחברי. ב. האם בנק הפועלים היה חייב חובת זהירות לבנק דיסקונט? סבורני כי בטרם אתייחס למחלוקת בשאלה אם בנסיבות העניין היה בנק הפועלים בנק מלווה אם לאו, ראוי לבחון אם בנק הפועלים, כמוסד בנקאי, היה חייב חובת זהירות לבנק דיסקונט. למעשה, השאלה אינה אם הוא חייב בחובת זהירות לבנק דיסקונט בהיותו של זה האחרון בנק אלא חובת זהירות לבנק דיסקונט כמו לכל אדם. לעניות דעתי, בנק הוא מוסד בעל מעמד מיוחד. הוא מוסד מעין ציבורי. על שום כך חלות עליו חובות מוגברות. הציבור מצפה ממוסד בנקאי כי מסמך היוצא מתחת ידיו, יהיה אמיתי ומדוייק. היינו, שאם מוסד בנקאי הוציא מסמך מתחת ידו - אפשר לסמוך עליו. מכאן חובת הזהירות שחלה על בנק הפועלים כלפי כל אדם, ובנק דיסקונט בכלל זה. ג. המערער טען כי בית המשפט קמא סמך את קביעתו על כך ששימש כבנק מלווה על עובדות לא נכונות. סבורני כי אין בנסיבות העניין שלפנינו כל הצדקה להתערב בממצאי בית המשפט קמא. לא התקיימו במקרה זה התנאים להתערבות בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. ד. סבורני כי בית המשפט קמא מצא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"א 1198/09 בנק לאומי לישראל בע"מ נגד הבנק הבינלאומי למשכנתאות בע"מ ואח' יותר מכפי שיש בו. כוונתי לכך שבית המשפט קמא קבע, בהסתמכו על פסק הדין האמור, כי בנק הפועלים שימש כבנק מלווה פיננסי. בעוד שבחינה של פסק הדין הנ"ל תלמד כי בית המשפט המחוזי בתל אביב לא אמר כי בנק לאומי לישראל, באותו מקרה, שימש כבנק מלווה אלא רק כי התקיימו בבנק לאומי חלק מן האלמנטים הקשורים לליווי פיננסי, עובדה שהשליכה על אחריותו באותו עניין. דומני כי מן הראוי היה לפסוק, גם בענייננו, כי גם אם בנק הפועלים לא שימש כבנק מלווה פיננסי, הרי שלאור העובדות שהוכחו בבית המשפט קמא, ובשל חובת הזהירות של בנק הפועלים, מעצם היותו מוסד בנקאי מוכר ופעיל בארץ, די בכך כדי להטיל עליו אחריות בגין הנזק שנגרם לבנק דיסקונט בשל רשלנותו בהוצאת מכתבי ההחרגה הסותרים. בכפוף לסייג האמור לעיל, רשאי היה בית המשפט קמא להגיע למסקנה כי - "בנסיבות אלה יש חובה על הנתבע לוודא שהפרויקט מתנהל בצורה תקינה וכי לא מוצאים על ידיו מכתבי החרגה פעמיים לאותה דירה. על ידי מעקב פשוט הבנק היה יכול למנוע מצב כזה". דעתי היא כי גם אם לא נחתם במקרה זה הסכם בדבר ליווי פיננסי בין החברה לבין בנק הפועלים הרי שלאור נסיבות העניין שלפנינו, ועל פי הראיות שבאו בפני בית המשפט קמא, רשאי היה בית המשפט לקבוע כי בנק הפועלים אחראי לנזקי בנק דיסקונט כתוצאה מרשלנותו האמורה של בנק הפועלים. שכן מהראיות המצטברות שפורטו בהרחבה לעיל יש כדי ללמד על כך שתפקידו של בנק הפועלים לא הצטמצם למתן הלוואה בלבד, ובכדי להצדיק את המסקנה האמורה. כאן המקום להזכיר כי פקידת המערער, הגב' שולוייס, ערכה טבלת מעקב אחר מכירת הדירות בפרוייקט. המערער טען בערעורו כי המעקב בוצע רק כדי שיהיה לבנק מעקב אחר הביטחונות שבידיו. טענה זו נטענה לראשונה בפני ערכאת הערעור. הטענה ממילא לא הוכחה ולא נבחנה על ידי בית משפט קמא. נראה כי מעקב שכזה אחר מכירה של כל דירה בפרוייקט אינו לשם מעקב אחר הביטחונות הבנקאיים בלבד, אלא לשם מעקב אחר התקדמות הפרוייקט. זאת ואף זאת: המערער קבל מדי פעם בפעם דיווחים מהחברה על התקדמות הבנייה באשר למכירת כל אחת מן הדירות בפרוייקט, דיווחים על שינויים שנעשו במכירת הדירות - הכל עודכן בטבלה של המערער - סבורני כי גם עובדה זו תומכת במסקנתו של בית המשפט קמא כי מדובר במעקב צמוד אחר הפרויקט שביצע הבנק. ה. לא מצאתי פגם בקביעתו של בית המשפט קמא כי בנק הפועלים התרשל בכך שהוציא מתחת ידו שני מכתבי החרגה סותרים. בנסיבות כפי שהוכחו בפני בית המשפט קמא, הוצאת שני מכתבי ההחרגה הסותרים לגבי אותה דירה ממש, מהווה רשלנות של הבנק. בנק סביר היה נוקט באמצעים המתאימים כדי להימנע מתוצאה שכזו. כך גם לא מצאתי כל פגם בקשר הישיר שמצא בית המשפט קמא בין רשלנותו של בנק הפועלים לנזק שנגרם לבנק דיסקונט, כפי שכתב בית המשפט קמא בסעיף 27 לפסק דינו: "אני מקבל את טענת התובע, שיש קשר ישיר בין רשלנות הנתבע לבין הנזק שנגרם לו. הלוואת התובע ניתנה על סמך מכתב ההחרגה, והועברה לחשבון החברה בבנק. עקב רשלנות הנתבע בהוצאת מכתב החרגה נוסף לאותה דירה, בסופו של דבר הנתבע 1 (היינו, מר גלוזבנד. ע.ג) לא רכש זכויות בה, וכפועל יוצא מכך גם התובע לא רכש כל זכויות בה. במצב זה התובע לא יכול להיפרע על ידי מימוש הדירה, ולאחר שהנתבע 1 נעלם, גם לא יכול להיפרע ממנו. המסקנה היא שעל הנתבע לפצות את התובע על נזקיו". ו. כזכור טען המערער כי בית המשפט קמא התעלם מן העובדה שהוכחה, לטענתו, כי חברת דוד נתיב וגלוזבנד חתמו על תוספת להסכם לפיה גלוזבנד רכש את דירה מס' 26 בבנין ב' במקום דירה מס' 4 בבנין א'. סבורני כי צדק בית המשפט קמא בכך שהתעלם מן הנספחים ו' וט' לנ/2. כפי שהערתי קודם לכן, המסמכים האמורים אינם נושאים תאריך. בנסיבות אלה, אך סביר שבית המשפט לא יתן אמון במסמכים כאלה. ז. המערער טען כי בית המשפט קמא שגה בקובעו כי לחשבון החברה הוזרמו 18,000,000 ₪ תמורת הדירות שנמכרו בפרוייקט, משום שלא ברור בגין איזה פעולות ובגין איזה פרוייקטים נגבו הכספים. דין טענתו זו של בנק הפועלים להדחות. מן הראיות עלה כי ההלוואה הראשונית סולקה לחלוטין בחודש ינואר 2001 והנה, למרות זאת, המשיך בנק הפועלים לאחר ינואר 2001 לקבל לחשבון המיוחד של החברה סכום של כ - 18,000,000 ₪ ולהוציא מכתבי החרגה בהם צויין "החשבון המיוחד". גובה הסכום האמור ומכתבי ההחרגה שהוציא הבנק מתחת ידו מלמדים כי חלקו של בנק הפועלים בעניין לא הסתכם במתן הלוואה לרכישת הקרקע וכי היה מעורב גם בהליך הבניה. ח. גם טענתו של המערער בעניין אשמו התורם, כביכול, של בנק דיסקונט, דינה להדחות. בנסיבות העניין פעל בנק דיסקונט כפי שבנק סביר צריך היה לפעול: הוא הסתמך על הערת האזהרה שנרשמה על המקרקעין; על מכתב ההחרגה שבו לא נאמר כי מדובר בשני בניינים; על השעבוד שרשם לטובתו על זכויות הלווה; על הסכם המכר שבו לא צויין כלל כי בשני בניינים עסקינן; על נוסח הסכם המכר שבו צויין כי זכויות החברה בנכס מושכנו לבנק מלווה הנותן או ייתן ליווי פיננסי למוכר, היינו, לחברה. בנסיבות אלו, צדק איפוא בית המשפט קמא כשלא מצא מקום לקבוע אשם תורם של בנק דיסקונט. ט. באשר לבקשת בנק הפועלים לחייב את עו"ד שטרסלר ואת המשיב 3, ישי גר, ביחד ולחוד, לשלם לו באופן מלא כל סכום שבו יחוייב כלפי בנק דיסקונט: דין בקשה זו להדחות. נעיר, שבדיון שהתקיים בפנינו ביום 27.11.12, ציין ב"כ הבנק כי אין לו התנגדות למחיקת הערעור כנגד המשיבים מס' 2 ומס' 3. ואולם, נוכח עמידתם על פסיקת הוצאות, אציין את הדברים הבאים: סבורני, שצדק בית המשפט קמא בכך שדחה את ההודעה לצד ג' מר ישי גר (המשיב 3 בערעור). המשיב 3 היה במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה חשב החברה. ככזה תפקידו היה לדאוג לענייניה הפיננסיים של החברה. במסגרת תפקידו הוא היה אחראי לניהול הנהלת החשבונות ושכר העבודה מול רואה חשבון, וכן עבד מול בנקים שונים בנושאי אובליגו, תזרים מזומנים ומימון פרויקטים. בשום שלב לא שימש המשיב 3 מנהל בחברה. הוא לא עסק בעניינים שיווקיים או פקידותיים, בהם עסקו בעלי תפקידים אחרים בחברה. על כן, הוא לא ידע ולא צריך היה לדעת מתוקף תפקידו את מיהות הרוכשים ואת פרטי הדירות שנרכשו על ידם. הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת שדירה פלונית נמכרה פעמיים. המערער ביסס את טענתו בדבר אחריותו של המשיב 3 לנזק שנגרם לבנק דיסקונט בעיקר על כך שהמשיב 3 חתם על בקשת הדרישה שהועברה למערער להוצאת מכתב החרגה לגב' בלא. ואולם יש לזכור כי בעניין העסקה הסותרת של מר גלוזבנד לא הייתה למשיב 3 כל מעורבות ישירה. מי שחתם על בקשת ההחרגה היה מר נתיב בעצמו. מכתב הדרישה להוצאת מכתב החרגה שעליו חתם המשיב 3 נכתב על פי סטנדרטים סבירים. המשיב 3 ציין במכתב את שם הפרוייקט ואת הבניין הרלוונטי "ניצנים א". לפיכך איני רואה מקום לקבלת הערעור בעניין דחיית הודעת צד ג' כנגד ישי גר. כך גם איני רואה מקום להתערב בשיעור השיפוי שקבע בית המשפט כי על עו"ד שטרסלר לשפות את בנק הפועלים - מחצית הסכומים בהם חוייב בנק הפועלים. אכן, בית המשפט קמא קבע כי עו"ד שטרסלר התרשל במילוי תפקידו כעורך הדין של החברה, וכי לרשלנותו היה חלק בנזק שנגרם לבנק דיסקונט. עם זאת, קבע בית המשפט קמא כי למרות חלקו של עו"ד שטרסלר בפרשה יכול היה בנק הפועלים למנוע את הוצאת מכתבי ההחרגה הכפולים על ידי מעקב פשוט שהיה עליו לבצע. על שום כך קבע בית המשפט שיש לראות את בנק הפועלים ואת עו"ד שטרסלר כמי שתרמו באופן שווה לגרימת הנזק. סבורני כי מסקנתו זו של בית המשפט קמא הינה מסקנה מאוזנת וראויה ואיני רואה מקום להתערב בה. י. לאור האמור לעיל, איני רואה מקום וצורך לדון ביתר הטענות שהועלו בפנינו. 9. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי הנכבדים לדחות את הערעור של בנק הפועלים על כל חלקיו. כן אציע כי בנק הפועלים ישלם לכל אחד משלושת המשיבים בערעור הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪. ע. גרשון, שופט השופט י. גריל, ס. הנשיאה: אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט ע. גרשון בחוות דעתו. י' גריל, שופט, ס. נשיא[אב"ד] השופטת י. וילנר: אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי השופט ע. גרשון בחוות דעתו. י. וילנר, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט ע. גרשון. בנקמסמכים