תביעה נגד רשות הטבע והגנים

##תביעה נגד רשות הטבע והגנים על פציעה בשמורת טבע:## האם יש לרשות הטבע והגנים אחריות מושגית וקונקרטית בהקשר לעוולת הרשלנות, זאת ביחס לנזק שנגרם לתובע אשר טייל בשטחי שמורת טבע ואפילו השמורה היא רק במעמד של שמורה מאושרת (אשר טרם עברה הליכי הכרזה רשמיים) ? התובע, וחברו טיילו יחדיו באופנוע שטח ובטרקטורון. במהלך הטיול, התובע וחברו הגיעו לשער כניסה לשמורת נחל תבור. על פי הנטען, התובע רצה להפתיע את אשתו ולשחזר תמונה אותה צילמו בעבר על קורת בטון התומכת בחירבה. התובע טיפס על קורת הבטון, הקורה קרסה והוא נפל, כשהנפילה וקורות הבטון גרמו לו לפציעות קשות בגפיים התחתונות. לטענת התובע על הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים (להלן: "רשות הטבע והגנים") לשאת במלוא האחריות לנזקיו. לטענתו, הרשות לא הציגה בפני בית המשפט שום ראיה לכך כי השטח שבו נמצאת חירבת ריב לא הוכרז בחוק כשמורת טבע, כשהנטל בעניין מוטל עליה ובפרט לאור השילוט עם סמל הרשות על שער הכניסה לשמורה ובו הוראותיה בדבר איסור על כניסת רכבים לשמורה, ומפות מטיילים שהוצגו. התובע, טען אם אכן לא עברה השמורה הליכי הכרזה, אזי הרשות יצרה מצג לפיו השמורה היא בחזקתה ואחריותה, וכי מדובר בשמורת טבע לכל דבר ועניין, בפרט שעה שהיא מצויה מעל 15 שנים בסטאטוס של שטח המיועד לשמש כשמורת טבע, כאשר מנגד גורמים אחרים מנועים לפעול בשטח השמורה, ללא היתר והרשאה של הרשות, לאור מעמדה. לטענת התובע, הרשות התרשלה בכך שלא בדקה את המבנים במתחם החירבה, ולא תחזקה אותם, בניגוד לנהליה. בנוסף, לטענתו, היה על הרשות לשלט את המבנים בחורבה, לאסור את הגישה או את הטיפוס עליהם ולהתריע מפני סכנה. לטענת התובע, אין מחלוקת גם עפ"י נציגי הרשות, כי פעולות אלו הינן הכרחיות לשם שמירה על בטיחותם וביטחונם של מטיילים זאת באתרים דומים הנמצאים בתחומי שמורת טבע מוכרזות. עוד לטענת התובע, המכשול אשר גרם לתאונה, היה סמוי מן העין עבורו, שעה שהקורה עליה טיפס התובע, הייתה קורת בטון עבה הנתמכת בשני עמודי בטון. לטענתו, אדם מן הישוב לא מעלה על דעתו כי מבנה כזה עלול לקרוס תחת משקלו, קל וחומר כאשר אין בסמוך למבנה שום שילוט המתריע על הסכנה, כאשר מדובר במבנה שהאדם הסביר היה מבין כי הוא מצוי בתחומה של שמורת טבע, מסודרת ובטוחה לטיולים. באשר לשאלת האשם התורם, טען התובע כי בהתבסס על הנחתו שהוא מצוי בשמורת טבע מוסדרת, ללא שילוט המזהיר מפני טיפוס, כשמבנה הבטון נחזה להיות מבנה חזק ויציב, עליו טיפס בעבר יחד עם אשתו, לא יכול היה התובע לצפות, ובפועל גם לא צפה, כי קורת הבטון עלולה לקרוס. עוד טען כי בהיותו אדם נורמטיבי, שומר חוק, וטייל זהיר, הוא בהכרח לא היה נוטל על עצמו סיכון מיותר לו חשב שהוא נתון לו. ##אחריות רשות הטבע והגנים לתאונות של מטיילים:## בית המשפט פסק כי רשות סבירה, אשר לה זיקה מוכחת וקרובה לתא שטח המהווה בפועל שמורת טבע (יהיה מעמדה של זו אשר יהיה) והמזמין אליו מטיילים כפי שיפורט להלן, חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המטיילים בשמורה. הרשות צריכה היתה לצפות התרחשותו של נזק למטיילים ומחויבת הייתה בהתאם לנקוט אמצעי זהירות כאלו או אחרים להקטנת/מניעת סיכונים, ובוודאי אמצעים מינימאליים, נקודתיים ובעלות נמוכה. רשות הטבע והגנים ראתה בשטח בו ארעה התאונה כחלק משמורה המצויה ברשותה ובשליטתה. היא גידרה את עיקר שטח השמורה, הציבה בשטח שערים ושילטה אותם בשלטים הנושאים את סימלה. רשות הטבע והגנים גם הזמינה מטיילים המטיילים רגלית, לטייל בשטח. האמור יצג מצג ברור בפני המטייל הסביר כי הוא מטייל בשטחי שמורת טבע המצויה באחריות, כזו או אחרת, של הנתבעת על הנגזר מכך לעוולת הרשלנות. העובדה כי מעמד השמורה (ולו כשמורה מאושרת, בשונה ממוכרזת) נמשך לאורך שנים ארוכות (אף יותר מ - 15 שנה) מוסיפה משקל למצג המפורט ולחובת הזהירות הנגזרת ממנו, זאת כלפי המטיילים בשמורה הנחשפים לסיכונים שונים כשמנגד אין לכאורה גורם הלוקח אחריות לסימון מפגעים בשטח. ##שמורת טבע מוכרזת או לא מוכרזת:## הדיון המשפטי האם המדובר בשמורת טבע מוכרזת או רק מאושרת, אינו רלבנטי להיבטי חובת הזהירות המושגית, ומקומו לכל היותר ובהיבט לא מרכזי, בבדיקת היקף חובת הזהירות הקונקרטית בדגש לשאלה אם חובת הזהירות הנ"ל הופרה. אילו אכן היתה לאבחנה המשפטית באשר למעמד השמורה חשיבות מהותית, נראה כי הנטל להוכחת מעמדה המשפטי של השמורה (כמוכרזת או כמאושרת) היה מוטל דווקא על רשות הטבע והגנים. ##סיכום:## בית המשפט ראה לתת משקל למדיניות הברורה והעקבית לפיה יש לעודד יציאה לטבע כאשר ברור כי טיול בטבע כרוך בסכנות, על "האיפוק" הנגזר מכך עת באים לקבוע את גבולות האחריות והמטלות שנכון ויוטלו על רשות הטבע והגנים על פי מבחני האיזון והסבירות. יש לזכור כי חובת הזהירות מחייבת נקיטת אמצעי זהירות גם כלפי מטייל רשלן ולא זהיר, עם זאת הפסיקה קבעה לענין טיפוס על מצוקים על הסיכון המוחלט והגלוי הכרוך בהם עד כי אין ציפיה שיטפסו עליהם (למעט מסתכנים מרצון ובמודע ובהתאם המסקנה כי לשילוט מזהיר בעניין אין תכלית (ת"א (חי) 1051/07 מחלוף נ' רשות הטבע והגנים). שמורת טבע