תביעה על משלוח מכתבי נאצה - לשון הרע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה על משלוח מכתבי נאצה: לפני תביעה של ראש מועצת כפר ברא ומועצת כפר ברא כנגד הנתבע שעיקרה בטענה כי האחרון שולח מכתבי נאצה מאז שנת 2010 המאשימים את מועצת כפר ברא והעומד בראשה בשחיתות שלטונית ובהתנהגות עבריינית המהווים לשון הרע, כאמור בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק"). א. הרקע לתביעה התובע 1 הינו ראש המועצה המקומית כפר ברא, מאז מינויו לתפקיד ביום 25.11.2008 (להלן: התובע או ראש המועצה). התובעת 2 הינה מועצה מקומית אשר הוקמה מכוח פקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש], וככזו, היא זכאית להגיש תביעה זו (להלן: התובעת). הנתבע היה בעבר תושב השטחים. בזמן מסוים, התירה מדינת ישראל לנתבע לעבור להתגורר בשטחה, ולהפוך לאזרח ישראלי. הנתבע נישא לתושבת כפר ברא, ומאז הוא מתגורר בכפר (להלן: הנתבע). הנתבע חב סכומי כסף גדולים למועצה המקומית בגין ארנונה ומים ובמשך מרבית הזמן שקדם לתביעה היה שרוי בסכסוך עמה. הנתבע שכר את שירותיו של עו"ד סער עמית, והחל משלהי שנת 2010 ועד ערב הגשת תובענה זו, שיגר מכתבים באמצעותו לרשויות, המאשימים את ראש המועצה וחבריה, בשחיתות שלטונית לרבות ייחוס התנהגות עבריינית לראש המועצה. ב. טענות התובעים לטענת התובעים, הנתבע חב סכומי כסף גדולים למועצה בגין ארנונה ומים, ונמנע במתכוון מלשלם את חובו, כאשר כל האמצעים לכך כשרים בעיניו. למרות ניסיונותיו להציג עצמו כפטור מתשלומים אלה, לא עלה בידו להביא ולו בדל ראיה לכך שהוא פטור מחובו. עוד טוענים התובעים, כי מאז שהחלו הליכי גביה ממשיים נגדו, שם לו הנתבע למטרה לפגוע במועצה ובעומד בראשה, התובעים, בכל דרך אפשרית. הנתבע, הפך את ההשמצה הפרועה כנגד כל מי שעומד בדרכו לאורח חיים, ותביעה זו היא תולדה של מעשיו אלה. כך, לדוגמה, כאשר נודע לנתבע כי נציגי התובעת מתקרבים לביתו ולהתריע בפניו על חובו לרשות, נטל מסור חשמלי, וכרת את כל העצים ברחוב שבו הוא מתגורר. הנתבע שכר את שירותיו של עו"ד סער עמית, והחל משלהי שנת 2010 ועד ערב הגשת תובענה זו, שלח באמצעות בא כוחו מכתבי נאצה, הכוללים השמצות והכפשות, דברי שקר בוטים וחמורים, המאשימים את המועצה וחבריה בשחיתות שלטונית. האשמות אשר כולן ללא יוצא מן הכלל אין להן יסוד. עד שהגיעו מים עד נפש, והתובעים לא הסכימו להשלים עוד עם התנהגות זו. במהלך שמיעת העדויות הוכח למעלה מכל ספק, כי נוסחו ותוכנו של כל מכתב ומכתב נשוא תובענה זו אושרו על-ידי הנתבע בטרם שליחתו. זאת לאחר שעו"ד עמית וידא, כי הוא מבין את תוכנם של המכתבים ומאשרם במלואם. לטענת התובעים, המכתבים מהווים "פרסומים" לכל דבר ועניין לפי חוק איסור לשון הרע. כל המכתבים נשוא התביעה, אשר בדרך כלל נשלחו בתפוצה רחבה לשלל גורמים, הם מסמכים המיועדים לגורמים זולת התובעים. לפיכך, לא יכולה להיות מחלוקת, כי מדובר בפרסומים כמשמעותם בחוק לכל דבר ועניין. טענות אמת דיברתי והגשת תלונה בתום לב לרשות - הנטל להוכחתן היא על הנתבע והוא לא עמד בו. בסעיף 31 לכתב הגנתו, מעלה הנתבע, בין היתר טענת אמת בפרסום. הלכה פסוקה היא כי הנטל להוכיח טענת אמת בפרסום רובץ לפתחו של הנתבע. בענייננו, לא הובא בדל ראיה להוכחת ה"אמת בפרסום". התובעים הביאו דוגמאות לשימוש בלשון הרע: במכתבו של הנתבע באמצעות בא-כוחו לשר הפנים אלי ישי מיום 25.11.2010 (ת/5), בו מתואר התובע 1 כך: "התנהגות עבריינית של ראש מועצה בישראל... הינה התנהגות של ראש מאפיה המשתיק את מתנגדיו באמצעים לא חוקיים..." (סעיף 5). במכתב זה טען הנתבע, כי התובע איים על הנתבע ובני משפחתו, כי ינקום בנתבע ובבני משפחתו, וכי לצורך כך יזניח את הטיפול בכפר. הנתבע כינה את התנהגות התובע כהתנהגות "עבריינית" וכיוצא באלה האשמות והשמצות, המהוות ללא ספק לשון הרע מן הסוג החמור והשפל ביותר, שאין בינן ובין פניה לגיטימית לרשות דבר וחצי דבר. 8. מבלי לגרוע מן האמור, נטען כי הנתבע גרם נזק בלתי הפיך לעצים המוריקים והמטופחים ברחוב מגוריו בכפר ברא, והמועצה, זכאית לפיצויים בגין כך. פיצויים אלה, אשר קשה לכמתם, לאור העובדה שהנתבע כרת 6 עצים בני 15 שנה והפגיעה שגרם היא בעיקר עניין לאומדנה דדיינא. הנתבע מבקש מבית משפט זה, כי סכום שייפסק בתובענה זו ישולם לידי התובעת בלבד, גם אם ייפסק לטובת התובע. 9. בנוסף, בית משפט זה מתבקש ליתן כנגד הנתבע סעדים נוספים לפי ראות עיניו, ובין היתר סעדים מכוח סמכותו לפי סעיף 9 לחוק איסור לשון הרע: לצוות על פרסום הכחשת פרסום לשון הרע הנ"ל, ביחד עם התנצלותו של הנתבע כלפי התובע וכן לצוות, כי הפרסום ייעשה על חשבון הנתבע, במקום, במידה ובדרך שיקבע בית המשפט. ג. טענות הנתבע לטענת הנתבע, ההליך שבפנינו מהווה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט לצרכי נקמנות אישית וחיסול חשבונות גרידא. העובדה שאיש ציבור - ראש רשות שלטונית בישראל מגיש תביעה כנגד תושב - אדם שאכפת לו מהקהילה - מהווה תמרור אדום וראוי כי בית המשפט ייתן על כך דעתו. הנתבע אף טוען טענת היעדר יריבות. לטענתו, התביעה מופנית בעצם כלפי עו"ד סער עמית. קרי, היריבות היחידה הקיימת, אם בכלל, הנה כנגד הנתבע 2, אשר נמחק מהתביעה. לטענת הנתבע, הוא פועל מטעמים של אזרחות טובה. ולראיה, מכתביו בדבר מיקומה הבעייתי של המזבלה המקומית בקדמת היישוב הביאו לסגירת המזבלה בכניסה לכפר ברא. הנתבע אף מבקש להישען על מכתב תשובה של ראש המועצה לנתבע העומד בניגוד גמור למהות התביעה שכן הוא נשלח לאחר משלוח כל המכתבים ובו נאמר : "בבקשה שמרשך ימשיך לשלוח תלונות ומצידי שימשיך לשלוח תלונות ומיצידי שישלח גם לאובמה זה ממש לא מעניין אותי למי הוא מתלונן". נשאלת השאלה: באם לא מעניין את התובע למי הנתבע שולח מכתבים הכיצד זה מוגשת תביעה זו? 5. הנתבע מבקש להתייחס למכתבים ששלח בגדר הבעת דעה עניינית, המשלבת ביקורת על מעשיה ופעולותיה של המועצה המקומית והעומד בראשה. לטענתו, מדובר במכתבים של אזרח כנגד הרשויות אשר מתפקידם לבדוק התלונות - "גם אם אינן נכונות" - וזאת בנוסח אשר הכתיב עו"ד עמית - הנתבע 2 שנמחק. הנתבע מבקש להדגיש כי מדובר במכתבים שלא פורסמו. 6. אין חולק, כי חופש הביטוי הינו רכיב חיוני לניהול משטר דמוקרטי. הנתבע טוען, כי במקרה דנא אין להגביל את היקף חופש הביטוי אלא אף להרחיבו לאור נסיבות המקרה הייחודיות. התובעים מאופי פעילותה עונים להגדרה "איש ציבור" ו"רשות שלטונית" המצדיקה את התעניינות הציבור במעשיהם. 7. לטענת הנתבע, הוא הוכיח במכלול העדויות כי התובעים או מי מטעמם מעולם לא פנו אליו בגין פרסום כלשהו ומעולם לא ביקשו ממנו לפרסם התנצלות או הכחשה לדברים אשר לכאורה פרסמו. כאמור, התובעים העדיפו ככל הנראה לנקוט בדרך של הגשת תביעה בניסיון ליצור הד תקשורתי שיביא לקידום שמם באופן שיראה לתושבי הכפר "מי הבוס". 8. הנתבע טוען כי לזכותו עומדות ההגנות הבאות: הגנת תום הלב בגין אי ידיעת הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע, הקבועה בסעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע. הגנת תום הלב בגין חובה מוסרית או חברתית, הקבועה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע. הגנת תום הלב בגין הגנה על עניין אישי, הקבועה בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע. הגנת תום הלב בגין התנהגות התובעת ומעמדה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע. הגנת תום הלב בגין פרסום דעה על מעשה שבוצע בפומבי, הקבועה בסעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע. למען משנה זהירות, הנתבע טוען, כי במידה ויוכח שפורסמה על-ידו איזה מן המכתבים הנטענים בכתב התביעה ולא תעמוד לנתבע 1 כל הגנה מן הדין, דבר המוכחש מכל וכל, אזי תעמוד לנתבע 1 אחת או יותר מן ההקלות המפורטות בסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע. 9. הנתבע מסביר, כי בסך הכל פנה לעורך דין כדי שזה יפעל על מנת שהגורמים הרלוונטיים יבדקו התנהלות התובעים, ומשכך המכתבים הנטענים חוסים תחת הגנות תום הלב הקבועות בחוק איסור לשון הרע. יתרה מכך, מכתב הנשלח לגורם האחראי על רשות שלטונית , אין בו כל לשון הרע. 10. לטענת הנתבע, גם אם היה בתלונות לשון הרע, הרי שהוא לא התכוון לפגוע בתובע, אלא עשה כן בתום לב על יסוד תלונות ודיווחים של אנשי הכפר. זאת, כדי להגן על אנשי הכפר וכן על האינטרסים החוקיים והלגיטימיים של הציבור. 11. הנתבע מייחס את הניקיון השורר בכפר כיום לעצמו. לדבריו, מעדותו של עו"ד סער עמית עלה כי השבחים שחולק לעצמו ראש העיר על ניקיון הכפר הגיעו לאחר תלונות של הנתבע. דבר המראה כמה חשובות תלונותיו ומכתביו של הנתבע. כעת, ניתן להבין מדוע הכפר זוכה בתעודות על ניקיון הכפר - בזכות המכתבים של הנתבע - פשוטו כמשמעו- ועל כך הוא עומד למשפט. ד. דיון והכרעה בטרם אכנס לעובי הקורה אדרש להלן לסוגיית צירוף מועצת כפר ברא כתובעת בתיק בעניין לשון הרע. בעניין זה - ברור מקריאת המכתבים נושא התביעה כי היריבות בעניין לשון הרע הינה בין ראש המועצה לנתבע ולא בין מועצת כפר ברא לנתבע. עיון במכתבים נושא התביעה מלמד כי הנתבע משמיץ במכתביו את ראש המועצה ולא את המועצה כתאגיד. משכך דין התביעה מצד המועצה בעניין לשון הרע להידחות. מאידך גיסא, הוכח כי הנתבע כרת את העצים המוריקים והמטופחים ברחוב מגוריו בכפר ברא, והמועצה זכאית לפיצויים בגין כך. עניין כריתת העצים הוכח באמצעות עדותו של ראש המועצה, וכך העיד ראש המועצה בעניין זה: "אני מודה שמבט העיניים שלו הזלזלנית נתנה לי להרגיש שהוא מצפצף אפילו על מה שאני אומר והוא דאג להעביר לי למחרת מסר שעדיף לך לא להתעסק אתי אחרת אני שם אותך בראש שלי. הוא לא היה לו נכונות להגיע ולי הייתה נכונות אם הוא עומד בקריטריונים ללכת אתו על פי חוק ולתת לו הנחות אם מגיעות לו הנחות, אני עושה את זה לכל מי שמגיע לו הוא מקבל את הזכויות שלו. הוא בחר לעצמו למחרת לקחת מסור חשמלי וללכת על רחוב שהוא גר בו מ א' עד ת' ולכרות 6 עצים בנות 15 שנה שאני הייתי בכנס חינוך וקיבלתי טלפון ושלחתי את הקב"ט לך תראה מה קורה שם, והקב"ט הגיע אליו תוך כדי שהוא סיים לכרות את העץ השלישי ופחד להתקרב אליו, הוא מאופיו והוא מאיים ומותר לי להגיד שהוא חוצפן גם בדיבור. אז הוא ניסה לצלם אותו מרחוק ואז הוא נפנף לו באצבע תתקרב, תתקרב, בוא תצלם אותי תוך כדי שאני עושה, ואז הוא גוזם וחותך מול הקב"ט את העץ האחרון ועושה לו באצבע משולשת זה לרשות, ולעובדי הרשות ותעביר את זה גם לראש המועצה ואני מצפצף עליו. ואז אני כמובן מה שנותר לי זה לפנות למשטרה ולהגיש תלונה על פי חוק והגשת תלונה הייתה ממני אישית והייתה לכך סיבה." (עדות ראש המועצה, עמ' 13, 14). בהיעדר הכחשה או הסבר סבירים בעניין כריתת העצים מצד הנתבע, באתי לכלל מסקנה לקבל את תביעת המועצה בעניין כריתת העצים. אלא שבעניין כריתת העצים לא הוכח בפני שיעור הנזק ואין לי כלים לאומדו. 3. באשר לתביעה בעניין לשון הרע, הניתוח של טענת הפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי, בנוי מארבעה שלבים: ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע (ע"א 89/04 יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, 04/08/2008). 4. ענייננו בהליך זה בקביעת גבולות חופש הביטוי, כאשר שמו הטוב של איש ציבור עומד למבחן. בעניין זה קבע בית המשפט העליון את הנורמה הבאה: " ערך חופש הביטוי והזכות לשם טוב הם ערכים המצויים במפלס דומה במידרג זכויות האדם. האיזון ביניהם הוא איזון אופקי, המניח יחסיות ביניהם. בגדר יחסיות זו, מקבל חופש הביטוי משקל מיוחד כאשר מדובר באיש ציבור ובשיח ציבורי, נוכח חשיבותו של ערך זה להבטחת הליך דמוקרטי חופשי. אולם חופש זה, גם בגדר השיח הציבורי, אינו חופש ללא גבולות. גם בגדרו נמתחים קווים אדומים, שמעבר להם פורש המשפט את הגנתו על כבודו של איש הציבור, ועל שמו הטוב, לבל יהא הפקר. בגדרו של האיזון בין הערכים האמורים, כשהוא מוחל על איש ציבור, יש משקל מסוים גם לעוצמה המיוחדת של פגיעת לשון הרע במי שממלא תפקיד ציבורי ותלוי תלות מוחלטת באמון הציבור לצורך מילוי תפקידו". (ע"א 89/04 יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, 04/08/2008). 5. מכתביו של הנתבע לגורמי שלטון שונים לרבות שר הפנים רצופים בכינויים חמורים ביותר באשר לאישיותו של ראש המועצה, לרבות האשמתו בהתנהגות עבריינית שהינה התנהגות של ראש מאפיה. להלן דוגמאות לאמירותיו של הנתבע כלפי ראש המועצה: במכתבו של הנתבע באמצעות בא-כוחו לשר הפנים דאז אלי ישי מיום 25.11.2010 (ת/5), תואר התנהגות התובע במילים נחרצות וקשות: "התנהגות עבריינית שכזו של ראש מועצה בישראל... הינה התנהגות של "ראש מאפיה" המשתיק את מתנגדיו באמצעים לא חוקיים..." (סעיף 5). במכתב זה נאמר, כי מחמוד עאסי ראש המועצה ביצע "מינויים פוליטיים ופסולים של בני משפחה חברים ואנשים שתמכו בו בבחירות לתפקידים שונים במועצה". לטענתו, קיבל ראש המועצה מכתב תלונה בעניין פנה ראש המועצה לקרובו ו"השמיע באוזניו איומים שונים כלפי מרשי ובני משפחתו". הנתבע אף כתב במכתבו, כי עקב התלונה "ששלח מרשי נגדו הוא "יטפל" במרשי... ישקיע את כל זמנו ומרצו על מנת לנקום במרשי וללמדו לקח ולצורך כך יזניח את הטיפול בכפר". ועוד: "ראש המועצה איים כי שילח אל ביתו של מרשי הוצאה לפועל" וכן טען כי "כתוצאה מאיומיו אלה של ראש המועצה חוששים מרשי ובני משפחתו לביטחונם האישי ולרכושם". "לדעת מרשי התנהגות עבריינית שכזו של ראש מועצה בישראל שבמקום להתמקד בשיפור ובטיפוח הכפר ובד בבד לטפל בליקויים בעבודתו ובסטיות מסדרי מנהל ושלטון תקינים ולעודד ביקורת רואה לנכון לאיים על מי שהעז לבקר את התנהלותו הפסולה הינה בלתי מתקבלת על הדעת". לאור האמור פונה הנתבע לשר הפנים ומבקש כי משרד הפנים בראשותו יתן את הדעת ל"התנהגות פסולה ועבריינית זו של ראש המועצה" ויטפל בה לאלתר. (ההדגשות שלי - א.ס). דוגמה נוספת מובאת במכתבו מיום 11.10.2010 הנושא לוגו של עו"ד סער עמית והמופנה אל מנכ"ל משרד החינוך (ת/2) נאמר: "בשם מרשי, מר סולימאן אבו עיד, הריני לפנות אליך כדלקמן": בגדר המכתב, הנתבע סולימאן עיד קבל מרות על רמת החינוך הירודה ביותר ותלה את האשם במערכת המינויים הפסולה של מורים וגננות בכפר ברא. לטענתו "מורות וגננות אלה מונו לתפקידן כמעין "מינויים פוליטיים" כתמורה לתמיכה פוליטית שקיבל ראש המועצה הנוכחי של כפר ברא מר מחמוד עאסי מתושבים שונים בכפר ברא. המפקח האזורי מטעם משרד החינוך מר טארק אבו חיג'לה הוא שכנראה מינה בפועל את אותן מורים וגננות, אך ורק כתוצאה מהסכמות פסולות אליהן הגיע עם ראש המועצה". הנה כי כן, מדובר על האשמה חמורה לפיהן נתן ראש המועצה לתומכיו שוחד פוליטי בתמורה לתמיכה בו. 6. פרסום לשון הרע עלול לפגוע בנכסים יקרים ביותר לאדם מן היישוב - שמו הטוב וכבודו. לא ניתן לחלוק על כך שמכלול אמירותיו של המערער במכתביו המכוונות כנגד ראש המועצה טומנות בחובן מרכיבים של לשון הרע קשים וחמורים ביותר. הנתבע מייחס לראש המועצה תכונות ומעשים העומדים בסתירה לאיכויות הנדרשות מאיש ציבור, הפועל בתפקידו מכוח אמון הציבור. (ראו בעניין זה: ע"א 89/04 יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, 04/08/2008). האמירות במכתבים יש בהן כדי לבזותו ולהשפילו כאיש ציבור, ולפגוע פגיעה עמוקה באימון שהציבור נותן בו, באישיותו, וביכולתו לקחת חלק בהנהגת היישוב. דברי המערער, המייחסים לראש המועצה מינויים פוליטיים ופסולים של בני משפחה, ייחוס לראש המועצה השמעת איומים לרבות אמירה כי "יטפל" בנתבע; ייחוס אמירה לראש המועצה לפיה ישקיע את כל זמנו ומרצו על מנת לנקום בנתבע וילמדו לקח; ייחוס התנהגות עבריינית לראש המועצה; וכינוי התנהגותו כ"ראש מאפיה" המשתיק את מתנגדיו באמצעים לא חוקיים. כל אלה הם דברי לשון הרע שיש בהם כדי להשפיל, לבזות ולהשניא בעיני הציבור את התובע, הן כפרט, והן כאיש ציבור. 7. הנתבע טען בכתב הגנתו ובסיכומיו כי האחריות רובצת לפתחו של עו"ד סער עמית. לא מצאתי ממש בטענה זו. בעניין זה העיד עו"ד עמית ולפי עדותו במהלך שמיעת העדויות הוכח, כי נוסחו ותוכנו של כל מכתב ומכתב נושא תובענה זו אושר על-ידי הנתבע בטרם שוגר (עמ' 34, ש' 14-7), לאחר שהוקרא לנתבע, ועו"ד עמית וידא כי הוא מבין את תוכנם של המכתבים ומאשרם במלואם. כך נאמר בפרוטוקול על ידי עו"ד עמית: "האם הניסוח הזה של המכתב ת/ 13 נעשה על ידך בשליחותו של הנתבע? ובאישורו של הנתבע? ת. כן, האישור ניתן לאחר שסיימתי לכתוב את המכתב. לפני ששלחתי אותו. ש. והדבר חל על כל המכתבים שקשורים בנתבע? ת. כן ש. כל הביטויים בין אם אנו יכולים להסכים עליהם ובין אם לא, שנכתבו במכתבים אלה נעשו על דעתו ובאישורו של הנתבע? ת. כן" (עמ' 34, שור' 7-14 לפרו'). זאת ועוד, במכתבו של הנתבע עצמו, החתום על-ידו, מיום 3.3.11 (ת/16), הוא מאשרר את משלוח כל אחד מן המכתבים שנשלחו מטעמו ועל דעתו על-ידי עו"ד עמית, ובכך למעשה סותם סופית את הגולל על הטענה כאילו אין הוא אחראי למשלוח המכתבים האמורים. כמו כן, השתכנעתי מדבריו של הנתבע ודרך התנסחותו כי הוא מודע היטב למכתבים ותוכנם ועומד מאחוריהם. כך מעלה חקירתו של הנתבע במהלך הדיון במשפט: " למה אתה פונה לעו"ד? למה אתה לא כותב את המכתבים בעצמך? ת. אם אני רוצה לכתוב מכתבים אז אני רוצה לכתוב אותם שיהיה בשפה העברית ולמה? לשפה העברית רשויות המדינה מתייחסת לפי מה שאני יודע כראוי ומתייחסים לתלונה שלי. אם אני פונה בשפה הערבית אני לא חושב שמתייחסים לזה, לפי מה שאני יודע. אם אני פונה בשפה העברית יש לה משקל יותר כבד מהשפה הערבית ש. במכתב הזה ת/16 אתה מאשר את כל המכתבים הקודמים שנשלחו כבר ובנוסף גם מאשים את משטרת ישראל , אתה אומר שהיא מסייעת לראש המועצה ושנמצאת בשליטתו. מפנה לסעיף 17 למכתב. אתה זוכר את המכתב הזה? ת. כן. ש. שלחת אותו לשר הפנים עם עותקים לממונה על המחוז, ליועץ המשפטי, מבקרת הפנים, 9 ליו"ר מרכז שלטון המקומי בישראל ולראש המועצה עצמו. יש עוד אנשים שקיבלו את 10 המכתב הזה? ת. כל אלה שכתובים במכתב. מה שכתוב זה נשלח (עמ' 40 לפרו'). לא מן המותר לציין, כי ההלכה הנוהגת מנחה כי "אדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא". (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור ואח', פ"ד יט (2) 113). מסקנת ביניים היא שהנתבע הוא האחראי הבלעדי למכתבים שנשלחו על ידי עו"ד סער עמית. 8. אין אף ממש בטענות הנתבע לפיהן המכתבים אינם "פרסום" במשמעותו בחוק איסור לשון הרע וכי יש להתייחס למכתבים ששלח הנתבע בגדר הבעת דעה עניינית, המשלבת ביקורת על מעשיה ופעולותיה של התובעת והתובע. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע מהו "פרסום": (א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע. בראש ובראשונה אציין, כי המכתבים היו מיועדים לגורמים רבים זולת ראש המועצה, הוא הנתבע, ובכך התקיים האמור בסעיף 2(ב)(1) לחוק ולפיו רואים כפרסום לשון הרע "אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;". שנית, הנתבע לא חסך במאמץ כי המכתבים יגיעו לתפוצה רחבה ככל האפשר. כך לדוגמה, המכתב מיום 11.10.2010 (ת/2) המיועד למנכ"ל משרד החינוך ממוען גם למנהלת המחוז (2 נמענים), המכתב לשר הפנים, מר אלי ישי, מיום 25.11.2010 (ת/5) ממוען לארבעה גורמים מלבד השר, ובכלל זה, למשל, לנציב שירות המדינה והמכתב מיום 2.12.2010 (ת/7) למנהלת המחוז במשרד החינוך ממוען לארבעה גורמים. התברר גם שהנתבע לא הסתפק בכל אלה ודאג להפיץ את המכתבים בתפוצה רחבה ביותר, כדבריו של התובע שאני נותן אמון בדבריו: "בכל מכתב הוא דאג לעשות מלחמה פסיכולוגית. הוא שלח לי את המכתב קודם בפקס, שליח, דרך דואר רשום, צילם את המכתב בעשרות עותקים, שם במבני ציבור לרבות מסגדים. הוא לקח את הבנים שלו איפה שחנה רכב הוא דאג לשים נייר כזה מתחת לוישרים של הרכבים, מתחת לדלתות הבתים בכדי להראות ליישוב שהוא בז על ראש המועצה ושהוא מצפצף עליי ושהוא מציע להם לא לשלם ושלא יהיו פראיירים ולהראות שהוא לא משלם." (עמ' 14 לפרו'). 9. היותו של פרסום לשון הרע בגדר עוולה אזרחית מותנה בכך שהוא אינו חוסה תחת אחת ההגנות המוכרות בחוק, אשר בהתקיים איזו מהן, נשללת אחריותו של המפרסם. ההגנות משקפות גם הן איזון בין ערך השמירה על השם הטוב, כשמולו ניצבים ערכים פרטיים וחברתיים נוגדים, שיש לתת להם משקל. קבועות ההגנות הבאות: הגנת "אמת הפרסום", המחייבת קיום רכיב של "עניין ציבורי" בפרסום (סעיף 14 לחוק), והגנות תום הלב של המפרסם (סעיף 15 לחוק). ההגנות השונות משקפות אינטרסים חברתיים שונים, ומביאות כל אחת לנקודת איזון שונה בין ההגנה על השם הטוב לבין האינטרס הנוגד, התואמת את עוצמתם היחסית של האינטרסים המתנגשים במקרה הנתון. 10. כדי לזכות בהגנת "אמת הפרסום", מטיל החוק את נטל הוכחתה של ההגנה על הנתבע. סעיף 16(א) לחוק לשון הרע בכותרת "נטל ההוכחה" קובע כדלקמן: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב." כך גם קובעת הפסיקה ובמסגרת דיון נוסף בבית המשפט העליון נאמר כי: "הנטל הרובץ על המפרסם, הנתבע בתביעת לשון הרע, להוכיח את אמיתות הפרסום, אינו עניין של מה בכך" (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' יוסף קראוס, פד"י נב(3) 1 (1998)) . מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת בפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פד"י מא(2) 169 (1987)). על כן, כאשר מדובר על פרסום המייחס עבירות פליליות לתובע, הנטל הוא מוגבר, לאמור: "הצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים" ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 (1986)). ובהמשך לכלל זה נאמר כדלקמן: "מקובלת עלי הדעה, שבמשפטים אזרחיים או פליליים בשל הוצאת דיבה, שבהם טוענים הנאשמים או הנתבעים "אמת דיברתי", ו"האמת" שבה המדובר מייחסת למתלוננים ביצוע מעשים פליליים, אן יש מקום להחלת הכלל האמור. דוגמה נוספת נמצא במשפטים בדבר אישור צוואה, כאשר הצד, התוקף את כשרות הצוואה, מנסה לייחס ליריביו הפעלת לחצים או מעשי מירמה פליליים כלפי המנוח. כאן דרושה מידת הוכחה משכנעת במיוחד גם בשל הסטיגמה המוטלת על הצד היריב וגם בהתחשב בעובדה, שלא ניתן להשמיע בפני בית המשפט את גירסת המנוח" (ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 (1986)). 11. סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע הקובע את הגנת "אמת הפרסום" בנוי משניים: מיסוד אמיתות הפרסום, ומקיומו של ענין ציבורי הנלווה לפרסום. אמיתות הפרסום היא שאלה עובדתית, הבוחנת את תוכן הפרסום מול המציאות העובדתית; נוכח חשיבות האמת והפסול שבשקר, מקנה החוק הגנה מיוחדת לפרסום שיש בו אמת, גם אם יש בו לשון הרע, וכל עוד יש בו עניין לציבור. הוא אינו מקנה הגנה דומה לפרסום שקרי, בין אם יש בו ענין לציבור, ובין אם לאו. תוכן הפרסום ומשמעותו נבחנים על פי מבחן השומע או הקורא הסביר, והם כוללים הן את המסר המובע בפרסום באופן ישיר, והן את המסרים המובעים בו בעקיפין ו"בין השורות" (סעיף 3 לחוק; ע"א 89/04 יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, 04/08/2008). בסעיף 31 לכתב הגנתו, מעלה הנתבע, בין היתר טענת אמת בפרסום. טענת ההגנה של אמת בפרסום מעוגנת בסעיף 14 לחוק, הקובע לאמור: "במשפט ... בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי." כלומר, נקבעו 2 תנאים מצטברים להגנה זו: (1) אמת בפרסום, (2) היה בפרסום עניין ציבורי. בענייננו, לא הובא על ידי הנתבע ולו בדל ראיה להוכחת ה"אמת בפרסום". בכל מהלך ההוכחות לא התמודד התובע בצורה רצינית עם מסכת הטענות החמורות שטען במסגרת מכתביו כנגד ראש המועצה. ויודגש, הנתבע לא השכיל להוכיח כי ראש המועצה איים עליו או עלי מי ממקורביו; לא הצליח להוכיח כי הוא "יטפל" בו; לא הצליח להוכיח כי הנתבע וקרובי משפחתו אכן חוששים לביטחונם האישי ולרכושם מראש המועצה; ובמיוחד לא הצליח להוכיח כי ראש המועצה לוקה בהתנהגות עבריינית ההולמת התנהגות של "ראש מאפיה" וכי הוא משתיק את מתנגדיו באמצעים לא חוקיים. 12. ההאשמה היחידה שעליה ההין הנתבע לחזור הייתה בתשובותיו לשאלון שנמסר לו (ת/17, ת/18) הייתה האשמה כי ראש המועצה מינה מינויים פסולים הקשורים לחינוך. באשר למינויים פסולים בתחום החינוך, השיב ראש המועצה תשובה הולמת לנתבע, שלא מן המותר לציין, כי נותרה ללא מענה כלל: "אני חייב להדגיש שכל נושא החינוך קשור אך ורק למערכת החינוך שהיא מערכת עצמאית בפני עצמה ואין לרשות הזיקה למנויים של מחנכים. השכר נגבה ומועבר ישירות ממשרד החינוך. התפקיד של הרשות היא אך ורק לספק צרכים אם זה בניירת או במוצרי ניקיון, עובדי ניקיון וסייעות לכיתות. כל העניין של ההנהלה וכל העניין של המחנכות, חומר לימוד ובכלל מעקב פדגוגי מקצועי נעשה על ידי מפקח מחוזי של משרד החינוך, שאני בעצמי צריך לקבוע אותו מראש על מנת לפעמים להבין או לתת הערות על כמה דברים. ש. אם כך, הטענה שאתה מינית עובדי הוראה כשוחד פוליטי , אתה יכול להתייחס? ת. אני בסך הכל גם כשאני רואה את המכתב, מדובר על שנה מכהונתי או שנה וחצי, שהוא מדבר על מערכת שהיא קיימת כבר עשרות שנים. לא היתה לי זיקה ולא שליטה לא על המנויים ולא על השיטה ולא על המגמה. כשאני אומר מגמה הכוונה למכלול של תכניות לימוד, שעות לימוד, מנויים מי ילמד נניח מתמטיקה ומי ילמד חומר אחר. הכל זה בשליטת משרד החינוך והם קובעים את הכישורים ואת ההתמחות של המורים. ש. נטען שבת אחותך מונתה לעוזרת גננת ואינה יודעת קרוא וכתוב. ת. אני גאה באחייניתי שיש לה תואר שני בחינוך מיוחד, שהיא מונתה בכלל 3 או 4 שנים לפני כניסתי לרשות, דרך משרד החינוך. היא לימדה בכפר קאסם שהוא יישוב שכן וזה לא קשור להתערבות שלי איפה היום היא לומדת." (עמ' 10 לפרו'). 13. אינני רואה לנכון לקבל את טענתו של הנתבע כי עיקרון חופש הביטוי אמור לגבור במקרה שלפניי. הפסיקה בעניין זה ברורה: "החוק לא התיר בכל מצב מעשי השמצה והשתלחות באנשי ציבור בשם חופש הביטוי, ולא היקנה הגנה לפוגע גם אם הביטוי הוא הבעת דעה על איש ציבור, בנסיבות בהן לא נתקיים בפוגע יסוד של תום לב" (ע"א 89/04 יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, 04/08/2008) האשמת ראש המועצה בהתנהגות של "ראש מאפיה" ובמתן שוחד פוליטי אשר הוגדרו כשקרים וכהשמצות משלא הוכחו, אינה בכל דרך שהיא הבעת דיעה בתום לב, כי אם הכפשה רבתי שלא נועדה אלא לפגוע בשמו הטוב של ראש המועצה. 14. יתרה מכך, בחנתי את דבריו של הנתבע באוסף מכתביו ולא מצאתי כי האמור בהם הוא הבעת דעה. הפסיקה מבהירה, כי "ככלל, יכול פרסום להיחשב כהבעת דעה אם דברי המפרסם נוסחו בו כהבעת דעה; אם צוינו על-ידיו עובדות האמת שעליהן סמך את דעתו; אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדעה שגיבש על יסודן." (ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן, ניתן ביום 18.2.02). 15. הבעת דעה לעומת אמירה הוגדרה על ידי כב' השופט מצא באופן הבא: "השאלה, אם קטעי כתבה שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה, והינה סוגיה עובדתית-משפטית מעורבת" (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו [5], בעמ' 55). במישור העובדתי, "[]על בית המשפט להסיק את מסקנתו על-פי השכל הישר וכללי ההיגיון, לאחר שיעיין בכתבה בשלמותה" (שם). המבחן העיקרי הוא מבחן "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר" או "האדם הרגיל" .......ככלל, על-מנת לקבוע את משמעותו של פרסום בעיני האדם הסביר יש להביא בחשבון גם את ההקשר הענייני שבו נאמרו, או נכתבו, הדברים מעוררי המחלוקת .... השימוש במבחן זה יאפשר לעתים להבחין ללא קושי בין קביעת עובדה לבין הבעת דעה, אך לעתים ההבחנה עשויה לעורר ספק.... במקרים שבהם ההבחנה איננה ברורה מתחדד הצורך במערכת שיקולים נוספת על זו המופעלת במישור העובדתי. זהו המישור המשפטי. בגדרו ניתן להפעיל שיקולי מדיניות שיאפשרו לסווג אמירה, אם כקביעת עובדה ואם כסברה, מקום שסיווגה העובדתי-לשוני איננו מוביל למסקנה חד-משמעית. ודוק, סיווג הנעזר בכללי מדיניות משפטית אין משמעו שהאמירה באמת משתייכת לאחת משתי הקטגוריות האמורות - לה בלבד ולא לקטגוריה האחרת - אלא רק שמבחינה משפטית יש להתייחס אליה ככזו (ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן, ניתן ביום 18.2.02). בחינת הכתוב במכתבים מביאני למסקנה כי הנתבע בהאשמות שהטיח בראש המועצה ללא הרף, לא התכוון להעלות סברות, אלא העלאת טענות שבמסגרתן רצה לנטוע את הרושם כי הן מייצגות את האמת, אף שהתברר במהלך המשפט כחסרי בסיס כלל. כך לדוגמה, במכתב (ת/5), טען הנתבע כי ראש המועצה ביצע "מינויים פוליטיים ופסולים של בני משפחה חברים ואנשים שתמכו בו בבחירות לתפקידים שונים במועצה". הקורא משפט זה מקבל את הרושם שמדובר בקביעות עובדתיות גרידא וכי ראש המועצה באמת מינה מינויים פוליטיים שניתנו כשוחד לאנשי שלומו של התובע. יתרה מכך, הנתבע לא חשש כלל ולא חס על כבודו של ראש המועצה, כאשר תקף אותו בכנותו אותו בסופרלטיבים חריפים במיוחד ובניהם: התנהגות עבריינית שכזו של ראש מועצה בישראל, התנהגות שכזו היא הינה התנהגות של "ראש מאפיה" המשתיק את מתנגדיו באמצעים לא חוקיים ולא התנהגות של מי שנחזה להיות איש ציבור". הנה כי כן, לא ב"הבעת דיעה" תמימה עסקינן, אשר עשויה היתה, אולי, לחסות בצילה של הזכות לחופש הביטוי, אלא בהשתלחות חסרת מעצורים המציגה את הטענות כלפי התובע כאילו היו עובדות נחרצות. 16. הגנה נוספת שמנסה הנתבע להיאחז בה היא ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. כלומר, ראשית, על הנתבע להוכיח כי עשה את הפרסום בתום-לב, ולאחר שחצה משוכה זו, עליו להוכיח כי הפרסום היה בהגשת תלונה בפני הממונה לחקור אותה. הנטל להוכחת תום הלב הוא על הנתבע, ועליו בלבד (אורי שנהר, דיני לשון הרע, (2001) עמ' 254). במקרה שלפנינו, לא שוכנעתי כלל משדובר בהתנהגות שבתום לב. במהלך הדיון התברר שהנתבע חב סכומי כספים גדולים למועצה וכי הוא לא עומד בתשלום המסים והתשלומים שהוא מחויב בהם. הרושם שהתקבל אצלי הוא כי הנתבע התכוון ליצור לחץ על ראש המועצה על מנת שיפטור אותו מתשלום המיסים ומשגילה שראש המועצה איתן בדעתו שלא לוותר לו על תשלום חובותיו, הכריז מלחמת חורמה כנגדו תוך הפצת מכתבי נאצה אשר עומדים במרכז דיוננו כיום. שיאה של היריבות בין הנתבע לראש המועצה באה לידי ביטוי כאשר כרת עצים לאות מחאה במקום מגוריו. באם כדבריו של הנתבע, שאיפתו הייתה לתרום לרווחתו של היישוב שבו הוא מתגורר, כיצד ההין זה לכרות עצים שמהווים חלק מהנוף של הכפר. ראש המועצה הסביר מה היה הרקע להתנהגות הנתבע, לדבריו: " נפגשתי אתו באחד החגיגות ואמרתי לו ידידי, אתה יושב פה ביישוב 10 שנים או מעל 10 שנים, לא שילמת אגרות בנייה, לא שילמת ארנונה, מסרב לשלם את תעריפי המים, מנתק מד מים, החגיגה הולכת להיגמר ואני מתכוון לאכוף לא רק אותך אלא את כל הסרבנים, אי אפשר לתת ליישוב לקרוס. אני מודה שמבט העיניים שלו הזלזלנית נתנה לי להרגיש שהוא מצפצף אפילו על מה שאני אומר והוא דאג להעביר לי למחרת מסר שעדיף לך לא להתעסק אתי אחרת אני שם אותך בראש שלי. הוא לא היה לו נכונות להגיע ולי הייתה נכונות אם הוא עומד בקריטריונים ללכת אתו על פי חוק ולתת לו הנחות אם מגיעות לו הנחות, אני עושה את זה לכל מי שמגיע לו הוא מקבל את הזכויות שלו" (עמ' 13 לפרו'). 17. אין בידי אף לקבל את טענת הנתבע לפיה התובע התיר לו לשלוח תלונות כאמור במכתבו כדלקמן: "בבקשה שמרשך ימשיך לשלוח תלונות ומצדי שימשיך לשלוח תלונות ומצדי שישלח גם לאובמה זה ממש לא מעניין אותי למי הוא מתלונן". יושם אל לב שהתובע התיר לנתבע לשגר תלונות לרשויות ולחלוטין לא היתיר לו להוציא לשון הרע עליו. אכן, בעוד ששיגור תלונות לרשויות הינה פעולה לגיטימית ודמוקרטית הוצאת לשון דבר הרע היא דבר אחר לחלוטין ואסורה על פי החוק. 18. מעשיו של הנתבע מהווים לשון הרע בכל אחד מן ההיבטים של עוולה זו כמוגדר בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. מדובר בפרסומים העלולים להשפיל את התובעים, לעשותם מטרה לשנאה, לבוז או ללעג; המכתבים נועדו לבזות את התובעים בשל מעשים והתנהגות המיוחסים להם. מעיון במכתבים ברור, שאין בהם ולו שמץ של תום לב, ובוודאי שאין בהם אמת, דבר שהנתבע לא התיימר אפילו לנסות ולהוכיח. משכך דין התביעה להתקבל. 19. הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן את הנזק לשמו הטוב; למרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. בסיכומיו לא פרט התובע את מהות הנזקים שנגרמו לו והיקפם אלא הסתפק בציון הוראת החוק אשר קובע אימתי יש לפצות את הנפגע ללא הוכחת נזק. ואכן, סעיף 7א(ג) לחוק חוק לשון הרע מורה אותנו כי במשפט בשל עוולה אזרחית שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב) (50,000 ₪) ללא הוכחת נזק. בענייננו, שוכנעתי כי הנתבע שלח את מכתביו בכוונה לפגוע בתובע להכפישו ולהשמיצו, על מנת לרפות את רוחו וכדי שיחליט בסופו של דבר לפטור אותו מן החובות הגדולים אותם חב למועצה. משהבחין שראש המועצה לא נוטה לוותר לו החליט בכוונת מכוון להגביר את השמצותיו על מנת לשבור את רוחו. התוצאה היא שלאחר שקלול כל המרכיבים הרלוונטיים המנויים לעיל, אני קובע שהנתבע הוציא לשון הרע על התובע 1. לפיכך על הנתבע מר סולימאן אבו עיד לשלם לתובע 1 מר מחמוד עאסי סך של 60,000 ₪ . כאמור, בעניין כריתת העצים לא הוכח בפני שיעור הנזק ואין לי כלים לאומדו. כמו כן בהתאם לאמור בסעיף 9 לחוק ובהתאם לעתירת התובע 1, אני מורה לנתבע, לפרסם לא יאוחר מיום 1/6/13 בעיתון כל אלערב (הן במהדורה המודפסת (בעמ' 3) והן באתר האינטרנט (בעמוד הראשי) ) על חשבונו, מודעה שהכותרת שלה יהיה בגופן 16 וגודל האותיות הרגיל של העיתון. נוסח ההודעה בשפה הערבית יהיה כדלקמן: "פס"ד בעניין מר מחמוד עאסי ראש המועצה המקומית כפר ברא נ' סולימאן אבו עיד במסגרת פס"ד 23738-04-11 של בית המשפט המחוזי מרכז נפסק כי הנתבע מר סולימאן אבו עיד הוציא לשון הרע על התובע מר מחמוד עאסי ר' מועצת כפר ברא, וזאת במסגרת מכתבים אשר נשלחו לרשויות השונות. בית המשפט פסק כי מר סולימאן אבו עיד ישלם מר מחמוד עסי פיצויים בסך של 60,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪. פסק הדין ניתן ביום 9/5/13 על ידי כב' השופט ד"ר אחיקם סטולר." כמו כן הנני מחייב את הנתבע לשלוח מכתבים בנוסח הנ"ל לכל הנמענים הרלוונטיים בכל המכתבים נושא התביעה והמופיעים כמוצגים מטעם התביעה (לדוגמה ובלי למצות מוצגים ת/2, ת/3, ת/6, ת/7, ת/8, ת/9, ת/16, ת/5, ) וזאת לא יאוחר מיום 1/6/13). הוצאות משפט הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪ סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבהמשלוחמסמכים