קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התפטרות בגלל תלושי שכר לא נכונים: בפנינו תביעתו של התובע הטוען כי נאלץ להתפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי העסקתו אצל הנתבעת 1. עוד טוען התובע, כי תלושי השכר שניתנו לו אינם משקפים את הסכומים שקיבל בפועל וכי הנתבעת 1, בניהולו של הנתבע 2, לא שילמה לו רכיבי שכר שונים בניגוד לדין. רקע הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) הינו מוסד חינוכי חרדי, מתוקצב ע"י משרד החינוך, ובו לומדים ילדים מגלאי הגן ועד לגילאי בית הספר היסודי. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הינו המנהל של הנתבעת 1, ומופקד הן על הצד המנהלי בנתבעת והן על הצד החינוכי. התובע עבד בנתבעת מיום 1.2.02 ועד ליום 25.3.09 עת התפטר, לטענתו, בשל הרעה מוחשית בתנאי העסקתו. התובע טען בפנינו כי במשך כל תקופת עבודתו התנהלה הנתבעת באופן שפגע בזכויותיו. לטענתו, תלושי השכר לא שיקפו את מה ששולם לו בפועל, היות וחלק מהשכר שולם במזומן ולא נרשם בתלוש, וחלק מרכיבי השכר ששולמו לתובע נרשמו אך לא שולמו בפועל לתובע. הנתבעים טענו כי התובע קיבל את מלוא השכר לו הוא זכאי ובנוסף העלו שתי טענות מקדמיות: הראשונה, כי בין הצדדים קיים הסכם בוררות מחייב; והשנייה - כי הנתבע הינו אישיות משפטית נפרדת מהנתבעת ויש למחוק את התביעה כנגדו. מטעמו של התובע העידו בפנינו התובע עצמו, גב' שוש גרינברג- אמו של אחד מהתלמידים שלימד התובע, מר שמואל מלוב ומר עופר דישון- מורים שעבדו בנתבעת. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 2 בעצמו, מר יאיר נאדה ומר רועי לנקרי - מורים שעובדים בנתבעת, וכן גב' אסנת מדמון, מזכירה ומנהלת חשבונות בנתבעת. א. טענות מקדמיות הנתבעים טוענים כי בין הצדדים קיים הסכם בוררות המחייב את הצדדים לפנות לבית הדין של חב"ד. הנתבעים הפנו לסעיף ד(3) להסכם העבודה ביניהם ובו נכתב "הצדדים מסכימים ביניהם כי בכל מקרה של מחלוקת או סכוך ידנו הדברים בבוררות אך ורק אצל אחד מרבני אנ"ש ולא בכל בית דין אחר רבני/ערכאות". היות והסכסוך שבפנינו נוגע לזכויות קוגנטיות, שאין הצדדים יכולים להתנות עליהן, הרי שבהתאם לסעיף 3 לחוק הבוררות התשכ"ח-1968 הסכסוך אינו יכול להימסר להכרעת בורר ודין טענה זו להידחות. עוד טוען התובע כי יש לחייב את הנתבע 2 באופן אישי בחובותיה של הנתבעת כלפי התובע. היות ואין כל מחלוקת כי הנתבעת 1 היא מעסיקתו של התובע ואין כל מחלוקת כי הנתבע 2 הינו מנהלה של הנתבעת 1 ופעל בשמה, הרי שלתובע יריבות עם הנתבעת 2 בלבד. למעט הטענה כי יש לחייב את הנתבע 2 באופן אישי לא ביסס התובע כל עילה להרמת מסך, ובפרט כאשר הנתבעת 1 הינה עמותה. לפיכך, כבר בשלב זה אנו דוחים את התביעה כנגד הנתבע 2 וניתן דעתנו לעניין ההוצאות במסגרת הדיון בפסיקת הוצאות בסוף פסק הדין. ב. האם התובע התפטר בדין מפוטר הצדדים הציגו בפנינו שני גרסאות להשתלשלות האירועים שהובילו להתפטרות התובע, עיקר המחלוקת נסוב אודות סביבת העבודה בה עבד התובע, והאם הנתבעת התנהלה כשורה. להלן גרסת התובע: התובע טען כי התנהלות הנתבעים פגעה בזכויותיו, וזאת לכל אורך תקופת עבודתו בנתבעת. לטענתו, הנתבעים הנפיקו תלושי שכר שלא שיקפו את השכר ששולם לו, ועל כן אין להסתמך עליהם. עוד טען התובע כי הנתבעת לא שילמה דמי הבראה ולא הפרישה תגמולים לקרן פנסיה, ובחודש דצמבר 2008 וינואר 2009 הפחיתה את שכרו באופן חד צדדי. בשל התנהלות זו, הפגיעה המתמשכת בזכויותיו והפחתת השכר, נאלץ התובע להתפטר. בתצהירו מסר התובע כך: "למרות שסוכם כי שכרי יהיה בסך 5,200 ₪ נרשמו לי בתלוש השכר משכורות נמוכות, התנהלות אשר באה לידי ביטוי במהלך כל תקופת עבודתי, למשל מייד לאחר שנחתם חוזה העבודה והיה ברור כי שכרי הינו כמצוין תלושי השכר הראו אחרת שכר חודש ינואר 2003: 3,750 ₪, שכר חודש פברואר 2003: 3,813 ₪... ההפרשים במשכרות היו משולמים ע"י בנימין בשחור וגם אז לפי מצב רוחו... וכן - "תלושי השכר שהונפקו לי מעולם לא שיקפו את מלוא השכר שהוסכם עליו, כאשר פניתי לבנימין ושאלתיו לפשר הדבר נעניתי על ידו : 'אתה רוצה שהכל יהיה בתלוש השכר, תשלם את העלויות הכרוכות בכך' "... את ההשלמות היה מבצע בנימין באמצעות המחאות אשר לא פעם אני ושאר העובדים היינו צריכים לרדוף אחריו כדי לקבל... התובע הסביר כי תלושי השכר שונו בהתאם לרצונה של הנתבעת וללא כל קשר לשכר שנקבע בין הנתבעים לתובע: "הנתבעת 1 ובנימין המשיכו כל הזמן לשנות את תלושי השכר, למשל פתאום הועלה לי תשלום הנסיעות ל 944 ₪ (!!!) (תלוש חודש פברואר 2008) וכן בחודש אפריל 2008 הועמד תשלום הנסיעות בסך 340 ₪ (!!!) ללא כל שינוי בנסיעותי למקום העבודה... כמו כן הוספו לתלושי השכר רכיבים אשר לא היו ולא נבראו כגון: טלפון- לא היה ולא נברא, ביגוד- לא ניתן לי מעולם, השתלמויות- לא היו דברים מעולם(!!!)(תלושי שכר 2008)" התובע אף הפנה לתלושי שכר של עובדי נתבעת אחרים בהם נפלו פגמים. התובע תאר מצב לפיו שרר פחד בין עובדי הנתבעת לעמוד על זכויותיהם, ובלשונו: "עובדים חששו לדבר ולבקש את שמגיע להם... ואני הייתי היחיד ששוב ושוב פניתי לבנימין ושאלתי מדוע איננו מקבלים דמי הבראה וכן את יתר זכויותינו". עוד העיד התובע בפנינו, כי כי כבר מראשית הדרך דרש כי הנתבעים ישלמו לו את מלוא זכויותיו, אלא שבקשותיו נדחו באמתלות שונות. בנוסף להתנהלות הנתבעים בעניין השכר, תאר התובע התנהלות פוגענית גם מבחינה פדגוגית והעיד בפנינו, כי מצא עצמו "חסר אונים ללא כל הכוונה מוקדמת מן הנתבעת מס' 1". התובע המשיך ותאר את התנהלות בנתבעת כחסרת סדר באופן שפגע ביכולתו ללמד וכי הנתבעת נהגה דרך קבע לשבץ אנשים ללא כל ניסיון קודם לתפקיד מלמד- מורה. עוד טען התובע כי מסוף שנת 2008 החלו הנתבעים להתנכל אליו מתוך מטרה שיתפטר בעצמו ויפסיד את פיצויי הפיטורים. לטענתו, הודיע לו התבע 2 כי שכרו יופחת מ- 5,500 ₪ ל- 4,800 ₪. בסוף שנת 2008 קיבל התובע מכתב מהנתבע, ממנו משתמע כי התובע התפטר. הנתבע השיב על מכתב זה והודיע באופן חד משמעי כי אינו מתכוון להתפטר. בחודש דצמבר לא שולם שכרו של התובע, ובחודש ינואר הוסף שכר העבודה של חודש דצמבר אך הופחת סכום של 8,639 ₪ בשל 'העדרות' שלא הייתה. גם בחודש פברואר הופחת שכרו של התובע בשל העדרות, וזאת על אף שהתובע הופיע לעבודה. לאחר הפחתות השכר הנ"ל, ולאחר שקיבל יעוץ משפטי, הודיע התובע לנתבע, ביום 26.2.10, כי מדובר בהרעה מוחשית בתנאי העסקתו, וכי ככל שהמצב לא יתוקן תוך 30 יום, הרי שהוא יראה עצמו כמתפטר בדין מפוטר, על כל הנובע מכך. ואכן ביום 25.3.09 התפטר התובע. גרסת הנתבעים: בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי התובע עבר עבירות משמעת חמורות, חיסר שעות רבות וימי עבודה, לא מילא אחר נהלי העבודה ועשה שימוש בקניינה הפרטי של הנתבעת. עוד טענו, כי עבד במוסדות חינוך אחרים והעביר רשימת תלמידים למוסדות חינוך מתחרים. כתוצאה מהתנהגותו נערך לתובע שימוע ע"י הנתבע והמפקח שושנה וייס, לתובע ניתנה הזדמנות לתקן דרכיו אך הוא בחר לנטוש את מקום העבודה מתוך מטרה לקבל פיצויים שלא היו מגעים לו. בתצהיריהם, נימקו הנתבעים את הסיבה שלא פיטרו את התובע, חרף מעשיו, בכך שהיו תלויים בו: "התובע מעל באמון הנתבעת 1 והפר הפרות משמעת חמורות ביותר אשר בגינם עמדה לנתבעת 1 הזכות לפטר את התובע תוך שהוא מפסיד את פיצויי הפיטורין, אולם הנתבעת 1 נמנעה מלעשות כן לאור העובדה כי היתה תלויה בשירותיו של התובע". וכן - "הנתבעת 1 כלל לא יכולה לפטר את התובע שכן היתה תלויה בנוכחותו של התובע במקום העבודה". מנגד, טענו הנתבעים, כי התובע הגיע לעבודה בנתבעת ללא כל רקע בתחום החינוך בכלל והחינוך התורני בפרט, וללא תעודת הוראה, דבר שחייב את הנתבעת להכשירו ואף הוסיפה: " התובע לא שילם כל שכר לימוד בגין הכשרתו ואף יותר מכך, שולם לו שכר מלא עבור כל תקופת התלמדותו זו, גם זו בה שימש במשך למעלה משנתיים כמתלמד לכל דבר ועניין". עוד הוסיפה הנתבעת, כי "לכל אורך תקופת העסקתו של התובע אצל הנתבעת 1, זכה התובע ליחס חם, מעניק, תומך, לסביבת עבודה, אשר משקיעה בו ומקדמת אותו". באשר להשתלשלות האירועים שהובילה להתפטרותו של התובע, תארה הנתבעת את אופן האירועים כך: התובע מסר לנתבעת הודעת התפטרות בעל פה, הנתבעת שלחה ביום 22.12.08 מכתב המאשר את הודעת הפיטורים לאור זה שהתובע מצא מקום עבודה חלופי, "בעקבות זאת שלח התובע מכתב לנתבעת מיום 28.12.08 אשר כלל עובדות שקריות ביחס לגובה שכרו ולגובה משכורתו", לאחר מכן המשיך התובע לעבוד בנתבעת אך עשה ככל שביכולתו על מנת שהנתבעת תפטר אותו. הנתבעת חזרה והדגישה כי לא נעשו כל קיזוזים או ניכויים בשכר של התובע, ולא ארעה כל הרעה מוחשית בתנאיו, ואם נעשה קיזוז כלשהו בשכרו, הרי שזה בשל איחורים או חיסורים של התובע. לעניין תלושי השכר, טענו הנתבעים כי שכרו של התובע שולם במלואו, תוך פירוט מלוא הרכיבים להם הוא זכאי. הנתבעים הדגישו כי התובע לא קיבל שכר במזומן, אך הסכימו כי התובע קיבל "תמריץ" כספי מקופת ההורים, ועליו הייתה החובה לדווח על כך. בתצהירו מסר הנתבע כי "נקבע כי, ככל שימלא התובע את תפקידו כדבעי, תשולם לו התוספת -התמריץ- מהקופה הקטנה של הגן המשולמת ע"י ההורים, תוך שהנתבעת מחוייבת לדאוג לאיסוף הכספים לקופה הקטנה, אולם תשלום זה אינו מהווה חלק אינטגראלי מתלוש השכר". הנתבע 2 אישר כי אכן נקבע שהתובע יקבל תוספת של 800 ₪ ככל שישתלב יפה בעבודתו, אלא שהתובע נהג לאחר ולכן לא קיבל את התמריץ. בתצהירו הוסיף הנתבע כי נפלה טעות סופר בתלושי השכר ויש לחשב את ההעדרויות באופן הבא: "לדוגמא תלוש השכר שהובא על ידי התובע, מחודש 2.09: בתלוש זה- נכח התובע, על פי תלוש השכר 75 שעות וכנגזרת מכך יוצא כי נעדר 11 שעות בלבד, ולא 141 שעות כמצוין בתלוש." הכרעה לאחר שבחנו את גרסאות הצדדים לסיבות ולנסיבות שהובילו להתפטרותו של התובע, ולאחר שעיינו בעדויות של הצדדים והעדים מטעמם, מצאנו את עדותו של התובע אמינה לחלוטין ואת גרסתו לעובדות כמשקפת נכוחה את המציאות ששררה אצל הנתבעת טרם התפטרותו ואת הנסיבות שהובילוהו להודיע על התפטרותו בדין מפוטר. מאידך, עדותו של הנתבע 2, אשר היתה לעיתים מתחמקת ולעיתים מיתממת, הותירה בנו תחושת אי נוחות גדולה ביחס לאופן התנהלותו של המוסד החינוכי ביחס לזכויות עובדיו. נפרט להלן את הנימוקים שהובילונו למסקנות דלעיל. ראשית, מהעדויות שהוצגו לפנינו עלה, כי חלק מהשכר ששילמה הנתבעת לעובדיה שולם בנפרד, במזומן, ולא בא זכרו בתלוש השכר, וכדברי התובע שולם ב"שחור". הנתבעת מצדה, לא סיפקה הסבר מניח את הדעת לפשר התשלום ועל כן נראה כי השכר שנקוב בתלוש לא שיקף את מלוא משכורתו החודשית של התובע. מר מלוב, שעבד בנתבעת כמורה מסר בעדותו כי "בנוגע לתנאי השכר, מה ששולם בתלוש שולם בזמן. היתרה תלוי במצב הרוח של המנהל, היחס באותו החודש". ובהמשך, "אולי בתלוש כן קוזזו כי התלוש אף פעם לא היה נכון...". עדותו של מר מלוב חוזקה ע"י עדותו של מר דישון שעבד כמורה בנתבעת, ביחד עם התובע והעיד כי גם הוא קיבל שיקים שלא נכללו בתלוש המשכורת: "ש. איך קיבלת את השכר שלך מהנתבעת 1? ת. את הרוב בתלוש ועוד חלק בשיקים. לא כל השכר היה בתלוש. ש. איך זה 'נולד' שלא כל השכר יהיה בתלוש? ת. בשנה הראשונה לעבודתי קיבלתי את השכר בתלוש, כעבור שנה ביקשתי העלאת שכר ואמרו לי שלא ניתן אין מאיפה והדרך היחידה אם נוריד את השכר למינימום ואת ההפרשים ניתן יהיה לקבל כתוספת- אני קיבלתי חלק מהשכר בתלוש וחלק מחוץ לתלוש? ש. האם ידוע לך על עובדים אחרים שקיבלו כך? ת. זה היה מקובל". "ש. נגיד שסיכמו איתך על 6,000 ₪- איך ידעת שזה מה שאתה מקבל האם לפי התלוש היית יכול לדעת שזה השכר? ת. לא. בתלוש היה מופיע 4,00 ומשהו ₪- ואת היתרה היית מקבל בד"כ בשיק של הורים. בחקירתו הנגדית חזר מר דישון על כך שקיבל שכר שלא נרשם בתלוש והוסיף כי זה היה הנוהג המקובל בנתבעת "כן, אני לא יכול להגיד 100% מהעובדים. בחדר מורים כשהיו מגיעים רק חלק מהמעטפות זה היה מקובל, לא ידוע לי שמישהו קיבל שכר מלא בתלוש. הנתבעים לא הציגו כל הסבר הגיוני ומניח את הדעת לפשר חלוקת השכר באופן זה. כאשר נשאל הנתבע על עדויות אלו השיב כך: "ש. מס' עדים העידו כאן היום שאתה בעצמך שילמת תשלומים מחוץ לתלוש השכר? ת. מעולם זה לא היה. לא בהרכבי שכר. לקחו ממני בהלוואות אישית, כל המורים לקחו ממני כסף והחזירו לי כסף, זה לא שייך לשכר העבודה". הסבריו של הנתבע לפיהם, השיקים שניתנו לעובדים ולא נכללו בתלוש היו הלוואות פרטיות, שנתנו על ידו לעובדים, אינו מתקבל. לא יתכן שהנתבע חילק הלוואות דרך קבע למספר עובדים וזאת בלי שהדבר תועד. סביר יותר בעינינו כי היתה מערכת תשלומים כפולה, כפי שהעידו בפנינו התובע והעדים מטעמו. שנית, עיון בתלושי השכר מלמד כי התלושים אינם תואמים את הסכם העבודה שהנתבעת חתמה עם התובע. בהסכם העבודה (נספח א' לתצהיר תובע), שנערך באוקטובר 2002, נכתב כי שכרו של התובע יעמוד ע"ס 4,200 ₪ והחל מחודש ינואר 2003 יינתן לתובע מענק של 800 ₪. עיון בתלושי השכר מעלה כי אין כל התאמה בין ההסכם לבין השכר ששולם, לדוגמה: דצמבר 02- 3,190 ₪, ינואר 03- 3,750 ₪, מרץ 03- 3,450 ₪, אפריל 03- 3,812. למעשה לא ניתן למצוא קורלציה בין חוזה העבודה לבין השכר ששולם בפועל בתלושי השכר. הדעת נותנת כי שכרו של עובד הוראה לא ישתנה חדשות לבקרים. תלושי השכר של התובע רצופים עליות וירידות לכל אורך תקופת העסקתו ולא ניתן כל הסבר לפשר הדבר. ומכאן חיזוק לטענת התובע כי כי תלוש השכר אינו ראיה לשכר ששולם בפועל לתובע. שלישית, התובע הצביע על קשיים בתלושי השכר ונתונים שאינם מתיישבים עם עבודת התובע בפעל. בחקירה הנגדית נתבקש הנתבע להסביר את פשר הנתונים הלא ברורים שנכתבו בתלוש, למשל, מדוע במשך תקופה ארוכה נכתב אפס ימי עבודה, ומדוע בחודש מסוים נכתב לפתע 944 ₪ נסיעות בסכום שלא ניתן לפני כן ואחרי כן. הנתבע לא סיפק כל תשובה מתקבלת על הדעת לשאלות הללו: "ש. אני מפנה אותך לנספח ה' לתצהיר התובע- כתוב שם ימי עבודה אפס- איך אפשר להסתמך על תלוש כזה? ת. יכול להיות שהוא לא עבד. ש. אני מפנה לתלוש נוסף של יוני 2008- גם שם כתוב ימי עבודה אפס? ת. הרב נפצע והוא שכב בבית מס' ימים וזה השכר שהוא קיבל על ימי הפציעה. ביולי ואוגוסט היתה חופשה" ש. אבל ימי עבודה אפס מופיע בכל התלושים? ת. הכל יכול להיות, הרב קיבל שכר תקופה ארוכה כאשר הוא נעדר מהעבודה בעקבות פציעה. ש. במשך 7 חודשים משולם לו שכר כאילו הוא עובד ויש אפס ימי עבודה- בנוגע לרב אהרון למה אתה מנפיק את התלושים הללו חודשים לאחר סיום העבודה כאשר מדובר על תלושים של 2008? ת. לא ידוע לי, יכול להיות שבתאריך הזה הודפס העתק נוסף". ובעניין תשלום הנסיעות: "ש. לגבי תלוש של פברואר 2008 - יש רכיב נסיעות 944 ₪ תסביר את זה בבקשה? ת. אם כתוב שהוא קיבל 944 ₪ כנראה שהיתה איזו שהיא סיבה שבגינה נתבענו על הדבר הזה והוספנו את הרכיב הזה. ש. ומה הסיבה ? ת. לא זוכר תבדוק עם הרואה חשבון. יכול להיות שהיינו צריכים להשלים אז השלמנו. כל דבר שהגיע לעובדם הוא קיבל אותו במלואו. בהמשך עדותו כאשר התקשה הנתבע להסביר את שנרשם בתלוש השכר, הודה למעשה כי ישנן שגיאות בתלוש השכר: "ש.אתה רושם בתצהירך ששכרו השעתי של התובע היה 26 ₪ ? ת. יכול להיות ש. לעומת זאת אתה מפחית בחודש פברואר לתובע שכר לפי 82 ₪ לשעה- מה ניסית לעשות? ת. אני הסברתי את זה בתצהיר עצמו , זה לא נכון אין 82 ₪ לשעה. רביעית, לאחר שעיינו בתלושי השכר מצאנו כי קיים קושי רב למצוא רצף תשלום קבוע ואחיד לשכרו של התובע ולרכיבי שכר כגון נסיעות, הבראה וביגוד, באופן שלא הותיר מקום לספק שאין בכך לשקף את השכר שנקבע עם התובע, ואת הזכויות להם זכאי התובע. להלן מספר דוגמאות: בתלוש השכר של חודש מרץ 2006 נכתב כי שכרו היסוד של התובע הוא 4,000, תשלום עבור נסיעות בסך 162 ₪, ולא הוזכר כל תשלום עבור הבראה. בחודש שלאחר מכן נכתב בתלוש כי שכר היסוד של התובע הוא 3,800 ₪ והוסף רכיב של 200 הבראה, (דמי הנסיעות נשארו 162 ₪). דהיינו שכרו של התובע פוצל לכאורה לרכיבים שונים. כאשר נשאל הנתבע לפשר הרכב התלוש ענה תשובה מתחמקת "אני לא יכול להגיד לך איך זה בנוי... יכול להיות שאז זה היה הסיכום". בשנת 2007 הופחת שכרו של התובע לשכר ל- 4,000 ₪, אך הוסף רכיב בשם "משכורת 13", שלא הופיע קודם לכן באף תלוש. רכיב השכר של נסיעות השתנה בתלושים ללא כל הסבר: פעמיים עמד על 200 ₪; פעמיים על 133 ₪ (חודשים 11-12/2007); פעמיים על 622 ₪ ואף 944 ₪ (חודשים 1-2/2008). כל זאת, כאמור, ללא כל הסבר. כך גם רכיב דמי ההבראה, אשר עלה וירד ללא כל הסבר. חמישית, בגרסת הנתבעים נתגלו סתירות באשר לתשלום שקיבלו עובדי הנתבעת מהקופה הקטנה. מחד גיסא בתצהיר מטעם הנתבע נכתב "כך נקבע כי, ככל שימלא התובע את תפקידו כדבעי, תשולם לו התוספת- התמריץ- מהקופה הקטנה של הגן המשולמת ע"י ההורים, תוך שהנתבעת מחויבת לדאוג לאיסוף הכספים לקופה הקטנה, אולם תשלום זה אינו מהווה חלק אינטגראלי מתלוש השכר". מאידך גיסא, העיד מר רועי לנקרי מטעם הנתבעים כי קיבל את התוספת בתוך התלוש "בנוסף למשכורת שלי יש לי את המשכורת הזאת שאני מקבל אותה גם בתוך התלוש". אף הנתבע בעדותו לא שפך אור על עניין זה אלא טען כי זו הכנסה של התובע ועליו היה לדווח על זה לרשויות המס. סתירה זו בגרסת הנתבעים מעבר להחלשת גרסתם, מלמדת אותנו על אי הסדר, בלשון המעטה, ששרר בתלושי השכר שהנפיקה הנתבעת לעובדיה. מעדויותיהם של העובדים, שהעידו מטעם הנתבעים, ניתן ללמוד בעיקר כי הם אינם מתמצאים בתלושי השכר שהנפיקה הנתבעת וסומכים על הנתבע שהוא מבצע את עבודתו כראוי. עוד יש להוסיף בנוגע לעדות של הנתבע, כי הרושם שנותר בליבנו מעדותו הוא, שמקום בו עומת עם שאלות לא נוחות, הוא התחמק או נמנע הנתבע מלהשיב ולעיתים אף השמיע נימת זלזול: "ש. יש לך על זה מסמך. ת. יש לי פרוטוקול כתוב ש. למה לא הבאת את זה ת. אני לא רוצה. אין לזה כל משמעות מבחינתך". "לא זוכר תבדוק עם הרו"ח שלי". וכן, "אני לא יודע מה היה אז". הפחתת שכר עבודה ערב ההתפטרות התובע טען כי עובר לפיטוריו פגעה הנפגעת בשכרו. כראיה לדבר צרף התובע את תלושי שכר עבודתו, מהם עלה כי לא שולם לתובע שכר עבודת חודש שדצמבר אלא בינואר, ובחודש ינואר נגרע שכרו בסכום של 8,639 ₪. בתלוש השכר של חודש ינואר אכן נכתב כי שולמה לתובע "משכורת 4,800 ₪" פעמיים אך לאחר מכן הופחת שכרו ב 8,639 ₪ בשל היעדרות. הנתבעים טענו כי הפחתה זו נובעת בשל העובדה שהנתבע נעדר מעבודתו והחסיר שעות. אלא שבדוחות הנוכחות שצרפו הנתבעים נרשם כי בחודשים הללו התובע עבד. בתצהיריהם, הסבירו הנתבעים את הפחתת השכר בכך שבין החודשים 9/2008-1/2009 חיסר התובע סה"כ 326 שעות, ולכן בהתחשב בכל שהיקף משרה הנו 186, שעות היה עליהם להפחית לתובע שכר של שני חודשי עבודה. אנו דוחים את טענת הנתבעים בעניין זה משני טעמים: הראשון והעיקרי הוא כי עיון בתלושי שכור של התובע מעלה גם בחודשים 9-11/2008 הופחת לתובע שכר בשל היעדרות. שנית, אין בגרסת הנתבעים הסבר מדוע לא שולם כל שכר בחודש דצמבר 2008. אילו נמנעה הנתבעת מלשלם את שכר חודש דצמבר בשל היעדרויות התובע, היה עליה להנפיק תלוש שכר עבור חודש זה, ובו לציין במפורש את דבר ההפחתה. במקום זאת, הנתבעת העבירה את התשלום לחודש ינואר, פעולה תמוהה לכשעצמה, שלא ניתן לגביה כל הסבר ע"י הנתבעים. כללם של דברים, לאחר שבחנו את מכלול הראיות, באנו למסקנה כי הנתבעת פגעה בשכרו ובזכויותיו של התובע בכך שהנפיקה תלושי שכר שאינם משקפים נכונה את השכר שקיבל היה צריך לקבל, וכי היא הפחיתה את שכרו ללא כל צידוק. האם הדבר מהווה הרעה מוחשית בתנאי העסקתו? סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963 קובע כי עובד שהתפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או נסיבות אחרות ייחשב כמי שפוטר. בפסיקה נקבע כי גובה השכר הינו אחד התנאים היסודיים והעיקריים שביחסי עובד מעביד, והפחתת השכר הינה 'הרעה חמורה במיוחד'. בנוסף, אי תשלום שכר במועד הוכר כ'נסיבות אחרות' שבגינן ייחשב העובד כמי שפוטר. עוד נקבע בפסיקה, כי אין לדרוש שהעובד יתפטר בטרם ערך בירורים ולא הודיעה על פיטוריו לאלתר. בענייננו, פנה התובע לנתבע וביקש ממנו לתקן את הפחתת השכר, אך הלכה למעשה לא שונה דבר והעיוותים בשכרו של התובע נותרו על מכונם. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים, כי בנסיבות העניין, התובע התפטר בדין מפוטר, על כל המשתמע מכך מבחינת הזכויות להן הוא זכאי. ג. היקף המשרה של התובע ומשך העסקתו לטענת התובע, למעט בשנת עבודתו הראשונה, שבמהלכה עבד במשרה חלקית, הרי שהחל משנת עבודתו השנייה ואילך עבד במשרה מלאה. התובע צרף חוזה עבודה מחודש אוקטובר 2002 בו נקבע כי שכרו של התובע יעמוד על שכר חודשי של 4,200 ₪ והחל מחודש ינואר יינתן לו מענק של 800 ₪. כמו כן נכתב כי אסיפת ההנהלה תדון בקשת התובע לתוספת של 200 ₪. לטענת התובע זמן קצר לאחר מכן אושר לו התשלום הנוסף, כך ששכרו עמד על 5,200 ₪, ובשיחה שערך עם הנתבע טרם פתיחת שנת הלימודים בשנת 2007 סוכם כי שכר עבודתו יעלה ל- 5,500 ₪. הנתבעים טענו כי סוכם עם התובע כי הוא ישתכר סכום של 4,200 ₪ ועוד סכום של 800 ₪ כ'תמריץ' במידה והוא יגיע מידי יום רבע שעה מוקדם לעבודתו לפתוח את הגן. לטענת הנתבעים, התמריץ משולם מהקופה הקטנה והוא למעשה תשלום של ההורים ולא של הנתבעים. הנתבעים טענו כי התובע ביקש במהלך תקופת עבודתו להפחית את משרתו. בכתב ההגנה נטען כי משרתו של התובע הופחתה בשנת 2007 ל-81% משרה, בשנת 2008 ל-73% משרה, ובאמצע שנת 2008 ל-63% משרה. בתצהיר הנתבע ניתנה גרסה מעט שונה לפיה ב- 12 החודשים האחרונים לעבודתו של התובע ירד היקף משרת התובע ל- 70% לפי בקשתו. הכרעה לעניין גובה שכרו של התובע, הוצג בפנינו הסכם עבודה שנכרת בין הצדדים ובו נכתב כי התובע יעבוד בכל יום משעה 8:00 ועד לשעה 16:00 ויום ו' משעה 8:00 ועד לשעה 12:00. השכר שנקבע לתובע לפי הסכם העבודה הוא 5,000 ₪, החל משנת 2003. התובע טען כי הנתבע הסכים להעלות את שכרו ל-5,500 ₪ אך הבטחה זו הוכחשה ע"י הנתבע בסעיף 29(א) והתובע לא הציג כל ראיה לכך. כמו כן, הגם שנכתב בהסכם העבודה כי הנהלת הנתבעת תשקול תוספת של 200 ₪ לשכרו של התובע, לא הוכח בפנינו כי החלטה כאמור אכן התקבלה. יחד עם זאת אנו דוחים את טענת הנתבעים כי הסכום בסך של 800 ₪, שצוין בסעיף א7 להסכם העבודה הינו תמריץ המותנה בתנאי כלשהו וישולם ממקור אחר מחוץ לנתבעת, היות ולדבר זה אין כל אזכור בהסכם וספק בעיניננו אם הסבר זה עולה בקנה אחד עם דיני העבודה במדינת ישראל. אנו אף דוחים את טענת הנתבע שעלתה בחקירתו הנגדית, לפיה השכר שנקבע בין הצדדים בהסכם, הוא שכר שכולל את הרכיבים שפורטו בתלוש כגון הבראה וכד', זאת מכיוון שדבר זה לא נכתב בהסכם העבודה והוא עומד בסתירה מפורשת לסעיף א3 בהסכם העבודה, בו נאמר כי השכר החודשי אינו כולל דמי הבראה. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי שכרו הקובע של התובע היה 4,200 ₪ לחודש, והחל מינואר 2003 - 5,000 ₪. לעניין היקף המשרה שעבד התובע בפועל, עד לשנת 2007 לא הייתה כל מחלוקת כי התובע עבד במשרה מלאה. בכתב ההגנה נטען כי התובע הפחית בשנת 2007 את משרתו, אך הנתבעים חזרו בהם מטענה זו, כפי שצוין לעיל, כך שהמחלוקת בין הצדדים נוגעת אך ל-12 החודשים האחרונים לעבודתו של התובע, בהם טענו הנתבעים כי התובע הפחית את היקף משרתו ל-70%. מדוחות הנוכחות שצרפו הנתבעים, עולה כי התובע עבד בימי ו' עד השעה 12:00 אך בשאר השבוע עבד עד השעה 13:00. הגם שהוגשו דוחות לתקופה מחודש ספטמבר 2008 ועד לסיום עבודתו של התובע בחודש מרץ 2009 בלבד, נראה שיש בהם לתמוך בגרסת הנתבעים כי ב-12 החודשים האחרונים לעבודתו עבד התובע בהיקף של 70% משרה בלבד, ולא כפי שסוכם בחוזה העבודה. לאור האמור אנו קובעים כי התובע עבד במשרה מלאה עד לשנת עבודתו האחרונה, בה פחת היקף משרתו ל- 70% משרה. משך העסקת התובע. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע עבד מיום 01.02.2002 ועד ליום 25.03.09 - סה"כ 84 חודשים ו- 25 ימים. לאחר שקבענו וכי התובע רשאי היה להתפטר בדין מפוטר ואת היקף משרתו של התובע, נעבור לבחון את רכיבי התביעה והאם התובע זכאי לפיצוי מהנתבעים. ד. רכיבי התביעה פיצויי פיטורים בסעיף 7 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964 נכתב: "עבר עובד מעבודה מלאה לעבודה חלקית או מעבודה חלקית לעבודה מלאה, יחושב שכרו האחרון לגבי כל אחת מתקופות העבודה לפי שכרו ערב פיטוריו באופן יחסי למידת החלקיות של עבודתו" על כן יש לחשב את זכאותו של התובע לתקופה של שנת עבודתו האחרונה בה הופחתה משרתו בנפרד מיתר שנות עבודתו. כפי שנכתב לעיל, התובע עבד בנתבעת מחודש פברואר 2002 ועד לחודש מרץ 2009 סה"כ 85 חודשים, ועל כן עבור 73 החודשים הראשונים לעבודתו הוא זכאי ל 30,416 ₪ (12/(73 x 5,000)). עבור שנת עבודתו האחרונה הוא זכאי למשכורת אחת בסך 3,500 ₪ (70% x 5,000). לאור האמור לעיל, התובע זכאי לסך של 33,916 ₪ בגין פיצויי פיטורים. הפרשי שכר התובע טען כי הוא זכאי להפחתה שביצעה הנתבעת בשכר חודש ינואר ופברואר 2009 בסך 11,318 ₪, וכן לשכר חודש העבודה בחודש מרץ, בו הגיע לעבודה מידי ביומו אך הנתבעת לא שלמה לו כל שכר בגין כך. עבור חודש מרץ הוא תובע איפוא סך של 4,583 ₪. הנתבעים הכחישו את טענתיו של תובע וטענו כי הם אינם חייבים לו דבר היות והפחתות השכר בוצעו בעקבות חיסוריו ממקום העבודה. לאחר שעייננו בטענות הצדדים ובעדויותיהם, אנו מקבלים את טענותיו של התובע וקובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע שכר עבודה, וזאת לאחר שדחינו, כאמור לעיל, את טענת הנתבעת כי היתה זכאית להפחית את שכר חודש ינואר 2009, זכאי התובע להחזר ההפחתה בסך 8,639 ₪. בחודש בפרואר 2009 נכתב בתלוש השכר כי שכרו של התובע הופחת ב-2,679 ₪ בגין העדרות, לפי חישוב של 32 שעות בשכר של 82.45 ש"ח לשעה. בתחתית תלוש השכר, במסגרת הנתונים הנוספים, נכתב כי התובע עבד 75 שעות ונעדר 141 שעות. בדוח הנוכחות שהגישה הנתבעת נכתב כי התובע עבד 75.55 שעות ונעדר 32.05 שעות. כפי שניתן לראות משורות בודדות אלו, לא ניתן למצוא קורלציה בין דוח הנוכחות לתלוש השכר, ונדגיש כי ההשוואה לתלושי השכר ולדוחות הנוכחות הקודמים רק מחזקת את אי ההתאמה בין הדוחות התלושים והנטען ע"י הנתבעת. כאשר נשאל הנתבע לפשר ההפחתה לפי חישוב של 82 ₪ לשעה, השיב התובע כי יש טעות בתלוש השכר. בתצהיר הנתבע ניסו הנתבעים להסביר את החישוב, אלא שאף חישוב זה שגוי היות ומתקבלת תוצאה השונה מהשכר השעתי שקיבל התובע, לטענת הנתבעים. נוכח האמור לעיל, ומשלא ניתן חישוב מניח את הדעת הכיצד ומדוע הופחת שכר חודש פברואר אנו פוסקים לתובע את מלוא הסכום שהופחת בסך של 2,679 ₪. באשר לחודש מרץ, התובע העיד כי הגיע לנתבעת מידי יום ביומו עד ה- 25 לחודש: "ת. תסביר לי איך בחודש מרץ שהחתמתי כל החודש כרטיס, אני מכיר מתוך הכרה של שנים את בנימין שאם לא מיישרים איתו קו הוא ממרר את חייך, הוא ניסה לגרום לי לעזוב את העבודה לשבור את רוחי ולשלול ממני פיצויי פיטורין. על כן באתי יום אחר יום למקום העבודה והחתמתי כרטיס בפועל ממש. שינו מצב שבו כן אפשר לשנות, זו תוכנת מחשב פשוטה, את הזמנים. גם המנהל אמר לי מס' פעמים שכשהוא טען את זה כלפי, כל שינוי שאני עושה לא נכון מופיעה כוכבית במקום שאני שיניתי. מפנה לתלוש ינואר תראה 2 כוכביות" ובהמשך: "ת. לא עזבתי את התלמידים היה לי ממלא מקום כחודשים לפני כן, בחנוכה שחל בדצמבר. לפי עדותו של התובע, הנתבעים עשו כל שלאל ידם לפטרו, והעסיקו מורה אחר במקומו, אך הוא מצדו המשיך להופיע מידי יום למקום העבודה. הנתבעים טענו כי בהתאם לדוחות הנוכחות עבד התובע בחודש פברואר יומיים בלבד, ביום 4 ו-8 לחודש מרץ. לאחר עיון במכלול הראיות אנו דוחים את גרסת הנתבעים וזאת בשל המהימנות הנמוכה שאנו מיחסים לדוחות הנוכחות של הנתבעת ומקבלים את עדותו של התובע. נציין כי בגרסת הנתבעים לא ניתן כל מענה מדוע לא הופק על ידם תלוש שכר לחודש מרץ, שהרי אף לשיטתם עבד התובע יומיים באותו חודש. לפיכך התובע זכאי לסך של 2,822 ₪ עבור חודש מרץ 2009. ((25/31) x(70% x 5000)) ובסה"כ לסך של 14,140 ₪. התובע טען כי יש להוסיף פיצוי הלנה מיום פיטוריו, בנסיבות העניין אנו פוסקים לתובע פיצויי הלנה בסך גלובלי של 5,000 ₪. דמי הבראה משקבענו כי תלושי השכר שהונפקו ע"י הנתבעים אינם משקפים נכונה את הנאמר בהם, וכי שכרו של התובע לא שולם בהתאם להסכם העבודה שנחתם בין הצדדים, זכאי התובע בנוסף לכל האמור לעיל גם לדמי הבראה. בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאת הבראה ונופש על הנתבעת לשלם עבור את הסך שלהלן: עבור שנת עבודתו שלפני האחרונה זכאי התובע לסך של 2,597 לפי החישוב של ערך יום הבראה ב 371 ₪ במכפלת 7- שהם מספר הימים להם זכאי התובע. עבור שנת עבודתו האחרונה סך של 1,818 ₪ (70%x(7x371 ש"ח ליום הבראה)). סה"כ זכאי התובע לסך של 4,415 ש"ח בגין ימי הבראה. הפרשות לקרן פנסיה התובע טען בפנינו שתי טענות לעניין זכאותו להפרשות לקרן פנסיה: האחת - כי לא הופרשו לו בפועל תגמולים לקרן הפנסיה. טענה זו תמך התובע בנספחי ט לתצהירו - עותק מדף בודד של חברת הפניקס, ובו נאמר כי קיימת יתרת חוב בסך 4,455 ₪. הטענה השנייה היא, כי הוא זכאי לתגמולים בסך 6% על חשבון המעביד, "מכח תקנות החינוך הממלכתי (מוסדות מוכרים) התשי"ד-1953, תקנות החינוך המנדטוריות משנת 1933, סעיף 24 להסכמי השכר של עובדי הוראה בסקטור הציבורי ובשים לב לעובדה כי לפיה משרד החינוך נושא בתקציבו של המוסד החינוכי". הנתבעים הכחישו את שתי טענות התובע. לשיטתם, הופרשו לתובע הפרשות לקרן הפנסיה החל משנת 2008, כמתחייב מצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, והתובע אינו זכאי לפנסיה מעבר לכך. לאחר שעיינו בטענות הצדדים, אנו דוחים את טענותיו של התובע בנוגע לעניין ההפרשות לקרן הפנסיה, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן. התובע צרףלתצהירו צילום של עמוד אחד הנחזה להיות מסמך של חברת ביטוח הפניקס. בהסתמך על המסמך הנ"ל, טען התובע, כי הנתבעת לא הפרישה לו את התשלומים הנדרשים לפוליסת ביטוח מנהלים ועל כן נוצר חסר בקופה של 4,455 ש"ח. יצוין, כי מעבר למסמך הנ לא הציג התובע כל ראיה אחרת, שניתן יהיה ללמוד ממנה לגבי מקור החובה שלהנתבעת להפריש לו סכומים שונים לביטוח מנהלים. הטענה עצמה נותרה סתומה ולא נמסר ע"י התובע מהו סכום ההפרשה החודשי, שלשיטתו היה על הנתבעת להפריש לו. הנתבע אף לא נחקר בענין, ולכן אין בידינו כל אינדיקציה לגבי נפקותו של אותו נספח ט'. משכך, והואיל ונטל ההוכחה מוטל בעניין זה על התובע, אנו קובעים כי הוא לא הרים את הנטל ודוחים את תביעתו ברכיב זה. באשר להפרשות לקופת גמל, בהתאם להפרשות הנוהגות אצל עובדי הוראה, הרי שגם כאן, נטל ההוכחה רובץ לפתחו של התובע, והוא לא הרימו. בהסכם העבודה שבין הצדדים נכתב כי תפקידו של התובע הוא "מלמד". לא נכתב כי התובע יועסק כמורה או בתפקיד הוראה. הנתבעים טענו בתצהיריהם כי התובע אינו מורה והתובע עצמו תאר את תפקידו בחלק מהזמן "כעוזר מלמד". בנוסף, גם לא הוצגה בפנינו תעודת הוראה. נוכח האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע זכאי להפרשות לקרן הפנסיה בהתאם לצו ההרחבה לעניין ביטוח פנסיוני מקיף במשק בלבד. בהתאם לצו בשנת 2008 על הנתבעת היה להפריש 0.833% משכר של התובע, ובשנת 2009 - 1.66%. לאור האמור לעיל, התובע זכאי להפרשות לפי החישוב שלהלן: עבור חודשים 1-3/2008 סך 125 ₪ (0.833%x(3x5000); עבור חודשים 4-12/2008 סך של 262 ₪ (0.833%x9x(70%x5000)); עבור חודשים 1-3/2009 סך של 174₪ (1.66x(3x(70%x5000)) סה"כ זכאי הובע לסך של 561 ₪ בגין הפרשות לקרן הפנסיה. חוסר תום לב המעסיק, הפרת הסכם ועוגמת נפש מהעדויות שהוצגו בפנינו עולה תמונה קשה בכל הנוגע להתנהלות הנתבעים ביחס לעובדיהם בכלל ולתובע בפרט כפי שפורט בהרחבה לעיל. עדותו של הנתבע ומכלול הנסיבות בתיק הותירו בנו את הרושם לפיו הנתבעת, באמצעות העומד בראשה, זלזלו בתובע ובחוקי העובדה ועשו ככל העולה על ליבם, תוך התעלמות מחובותיהם האלמנטריות כמעסיקים. התנהלות זו הביא את התובע למצב בו היה עליו "לחזר על הפתחים" על מנת לדרוש זכויות אלמנטריות המגיעות לו כדין. משעה שכל ניסיונותיו עלו בתוהו, לא נותרה בפניו אלא האפשרות להתפטר, ולחפש את סעדיו בבית דין זה. לאור הנסיבות המיוחדות למקרה זה, ובשים לב למדיניות הפסיקה בעניין עוגמת נפש אנו פוסקים לתובע 5,000 ₪ בגין רכיב זה. סוף דבר הנתבעת 1 תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצויי בגין פיטורים סך של 33,916 ₪; בגין שכר עבודה סך של 14,140 ₪; פיצויי בגין הלנת שכר סך של 5,000 ₪; בגין ימי הבראה סך שך 4,415; בגין הפרשות לקרן פנסיה סך של 561 ₪; בגין חוסר תום לב, הפרת הסכם ועוגמת נפש סך של 5,000 ₪; הסכומים דלעיל ישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלומם בפועל. בנוסף, תשלם הנתבעת 1 לתובע הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 4,000 ₪. סכום זה נקבע על ידינו בשים לב לכך שהתביעה כנגד הנתבע 2 נדחתה. תלוש שכרהתפטרות