ידיעת אורגן בחברה לצורך התיישנות

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא ידיעת אורגן בחברה לצורך התיישנות: כתב תביעה: 4. הוגש כתב התביעה ביום 11/5/11. סכום התביעה הועמד לצרכי אגרה על 150,000,000 ₪. במסגרת כתב התביעה יש התייחסות נפרדת לשתי קבוצות של נתבעים: נתבעים 4-1, שלהם מיוחס בכתב התביעה ניהול עסקי החברה בתרמית - ICC, פרבר ואנדולט (להלן: המנהלים). קבוצה שנייה מתייחסת ליתרת הנתבעים בכתב התביעה (11-5, להלן: הדירקטורים). 5. במסגרת כתב התביעה העלה המפרק טענות עובדתיות ספציפיות הכוללות את הנושאים הבאים: התערבות בשיקול דעתה של תא"ל בסדרי התשלומים, תוך הנחיות להעדיף את ICC; העברת תמורות מכירה שביצעה תא"ל ללקוחות ישירות ל-ICC; תשלומי שוחד ושלמונים למנכ"ל החברה; הונאת נושי החברה בכל הנוגע למימון היצוא; רכישת חומרי גלם מ-ICC במחירים מופרזים, שלא בהתאם להסכמות שבין הצדדים; מעשי תרמית של המנכ"ל, ומעשי מרמה נוספים. מעשי התרמית על פי סע' 373 לפקודת החברות מיוחסים ל"מנהלים" ומפורטים בסע' 6 להחלטת כב' הרשמת. על פי כתב התביעה שלטה ICC בתא"ל באמצעות פרבר אשר נתן הוראות לעובדי החברה בניגוד לאינטרסים של תא"ל, ובאופן שכספים מלקוחות של החברה הועברו ישירות לחשבונות הבנקים של ICC וכן ישירות לחשבונו של אנדולט-מנכ"ל החברה, והכל תוך יצירת מצג שווא. כמו כן נטען כי נושי החברה הונו באמצעות מצגי שווא, בין בדרך של קבלת מימון ליצוא שלא בוצע ובין באמצעות חשבוניות פיקטיביות עבור מכירות ללקוחות בחו"ל שאף אלו לא בוצעו, מכירות לגורם קש, וכן רכישת חומרי גלם במחירים מופרזים. לגבי הדירקטורים, מופיע הפירוט בסע' 7 של החלטת כב' הרשמת. לאלה לא מיוחסים מעשי תרמית ושוחד, אלא הפרת חובות כדירקטורים על פי סע' 374 לפקודת החברות, כשהטענה היא כי התרשלו בתפקידם כדירקטורים ובחרו "לעצום את עיניהם" על אף שורה של אזהרות שעמדו לנגד עיניהם, ואשר היה בהם בסיס לנקיטת אמצעים סבירים למניעת נזק הולך ומצטבר של החברה. בנוגע לעו"ד איסבורנו ולג'ון ל' אורם נטען כי לאור תפקידם בחברה, היה עליהם לדעת על הפעולות החמורות המיוחסות ל"מנהלים"; ואילו לגבי הדירקטורים האחרים נטען שהיה מקום לבקר את מעשי ה"מנהלים" במיוחד לאור המצוקה אליה נקלעה החברה החל משנת 2000. מכאן שעל פי כתב התביעה מיוחסת ל"מנהלים" אחריות מכוח סע' 373א לפקודת החברות; ואילו ל"דירקטורים" מכוח סע' 374 ומכוח ס' 252א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות). כן ישנה התייחסות בכתב התביעה לאחריותה של חב' הביטוח מנורה, אך אין צורך לפרט עניין זה, במסגרת פסק דין זה. טיעוני בעלי הדין והחלטת כב' הרשמת: 6. בהחלטה מפורטת, עניינית ובהירה נדונו טענות המערערים ונדחו כדין. כב' הרשמת הבהירה כי טענות המערערים בעניין ההתיישנות מתייחסות לתקופה של עד הגשת בקשה על ידי המפרק למתן הוראות (4/7/10), ועוד לא הייתה מחלוקת שאילו מדובר היה בתביעה רגילה שלא חלה לגביה כל הוראת התיישנות חריגה העולה על 7 שנים, כי אז המועד שממנו,לכל המאוחר, צריך היה למנות את תקופת ההתיישנות הוא 3/7/03 - המועד בו הוגשה הבקשה להקפאת ההליכים, ומאחר שבין שני המועדים הנ"ל עברו למעלה מ 7 שנים, הרי שהתביעה התיישנה. ואולם, כב' הרשמת הורתה כי בנושא זה יש לקבל טענת המפרק כי יש לראות את הבקשה למתן הוראות כמוגשת כבר ביום 21/6/10, וזאת מאחר שבמועד האחרון החלה שביתה של מזכירויות ביהמ"ש, ומאחר שהבקשה הוגשה עוד בטרם הסתיימה השביתה, הרי שבהסתמך על סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 ובהתאם להוראת תקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי הדין בתקופת השבתה של העובדים), התשמ"א-1981, יש לראות את מועד תחילת השביתה כמועד בו הוגשה הבקשה למתן הוראות. ועוד, כמפורט בטיעוני המפרק, יש ליישם בהתאמה את הוראות סע' 15 ו-16 לחוק ההתיישנות, ולראות במועד זה כמועד להגשת התביעה, נתון שאושר על פי טענת המפרק גם על ידי המערערים עצמם (ראה סע' 11 לתגובת המפרק לבקשות לסילוק על הסף). לפיכך יש לקבוע כי הבקשה שהיא - התביעה, הוגשה ב 21/6/10; קרי, לפני תום תקופת 7 שנות ההתיישנות. 7. כב' הרשמת הוסיפה והתייחסה לטענות לגופן. במסגרת סקירת עיקרי ההחלטה של כב' הרשמת, אעמוד גם על טענות בעלי הדין כפי שאלה עמדו בפניה. ואולם מאחר שהמערערים חזרו על מרב הטענות גם בפני, ארחיב פירוט נדרש, כבר בשלב הזה, בהתייחס לטענות בעלי הדין, כדי למנוע כפל דיון. העדר פרטים בכתב התביעה, אימתי נולדה התביעה - תקנה 9(5): 8. כב' הרשמת קיבלה את טענת המערערים כי לא נמצא פירוט נדרש למועד בו נולדה עילת התביעה שהוגשה על ידי המפרק, על אף שחובה הייתה עליו לעשות כן, כנדרש בתקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). ואולם, מאחר שהפירוט הנדרש ניתן במסגרת תשובת המפרק לבקשה לסילוק על הסף, ראתה כב' הרשמת הצורך לדון בטיעוני הצדדים לגופם, תוך הפניה לע"א 2167/94 (בנק למסחר בע"מ נ' שטרן , פ"ד נ(5) 216, 218-219). יצוין, כי בתשובה להגשת הבקשה לסילוק על הסף, ניתן פירוט נדרש מטעם המפרק לבקשה ולה צורף תצהירו של מר צוריאל לביא, אשר שימש כאחד משני המנהלים המיוחדים בתא"ל (בפירוק), מכוח מינוי של בימ"ש המחוזי בחיפה, כבית משפט של פירוק, וכמו כן שימש יחד עם רואה חשבון גבריאל טרבלסי כנאמן לניהול החברה בתקופת ההקפאה. ידיעת הדירקטורים: 9. טענת המערערים הייתה שמאחר שלדירקטורים (נתבעים 5-11 בכתב התביעה) מיוחסת "ידיעה" או "יכולת לדעת" על מעשיהם של המערערים 1-4, ומאחר שלדירקטורים לא מיוחסים מעשים של מרמה או הונאה או הפרת אמונים אלא התרשלות בפיקוח בלבד, הרי שתוך החלת הלכת "מרכז הארגזים" יש לראותם כ"גורם האחר הרלוונטי". לעמדת המערערים, אכן בהלכת מרכז הארגזים נקבע שאמנם "ידיעת" המנהלים החוטאים אינה ידיעה ממנה תחל תקופת ההתיישנות, אך אם מעשי המנהלים התגלו בשקידה ראויה, לגורם רלוונטי אחר" כגון: מנהלים אחרים ש"ידם לא הייתה במעל" ולעמדת המערערים ניתן אף להרחיק לכת עד כדי ידיעת העובדים בחברה, ומאחר שלדירקטורים עצמם לא מיוחסים מעשי מירמה או הונאה, ניתן לראות את "ידיעתם" כידיעה של "גורם רלוונטי אחר", שידו לא הייתה במעל ולייחס 'ידיעתם' כ'ידיעת החברה', ויש למנות את תקופת ההתיישנות החל מן המועד בו הדירקטורים היו צריכים לדעת - קרי לכל המאוחר ממרץ 2003. ועוד, מאחר שמעשי המרמה מיוחסים לתקופה של 2003-2000, אזי כבר עובר לאותו מועד ידעו או יכלו לדעת את העובדות המהותיות לקיומן של העילות המפורטות בכתב התביעה, והגשתה נעשתה בחלוף תקופת ההתיישנות. למעשה טענת הדירקטורים מרחיבה עוד יותר את העיקרון שפורט לעיל, לא רק כלפי "המנהלים", אלא גם כנגד עוולת הרשלנות המיוחסת לכול אחד מהם. במקרה כזה לטענת המערערים אם ייקבע שהדירקטורים התרשלו - וידיעה כזו ניתן לייחס לדירקטורים האחרים, בנוגע לכול אחד מן הנתבעים (להוציא ,ידיעתו הוא כחוטא) - הרי שיש לראותם כמי שידעו בכוח על מעשי המערערים וידיעה זו יש לייחס לחברה, כ"ידיעה של האחר הרלוונטי", ודין התביעה כנגד כול אחד מהם, תידחה, מחמת התיישנות. אם לא יוכח מועד ידיעתם, ממילא תהא התוצאה דחיית התביעה. לכן טענו המערערים כי יש להורות על דחיית התביעה כבר בשלב הזה נגד הדירקטורים וזאת בהסתמך על תקנה 101(3) לתקנות סדר הדין האזרחי. 10. כב' הרשמת דחתה הטענה, הבחינה בין סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, מצד אחד, לצד הוראות התיישנות - סעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות. כב' הרשמת הבהירה כי יש להבחין בין "המנהלים" שעילת התביעה נגדם מבוססת על סעיף 373א' לפקודה שעניינו מרמה - ניהול עסק בתרמית, לעומת העילה נגד הדירקטורים המבוססת על ס' 374 לפקודת החברות שעניינו התנהלות בלתי כשרה ובכותרת כתב האישום "עבירות שנתגלו בפירוק". כב' הרשמת הבהירה כי ס' 8 לחוק ההתיישנות שעניינו "התיישנות שלא מדעת" חל על כל העילות למעט עילות של תרמית והונאה שס' 7 דן בו, ולכן בחן ביהמ"ש את ההבדלים בין שני הסעיפים הנ"ל (סעיף 7 ו-8 לחוק ההתיישנות), ועמד על ההבדל המהותי בין מהות הידיעה לבין טיבה והיקפה. לעניין היקף הידיעה ומהותה, הבהירה כב' הרשמת שמרכיב הידיעה דורש ידיעה סובייקטיבית וממשית ולא די ברשלנות או בחשד, ולכן בכל מקרה אין די בידיעת הדירקטורים או בחשדות שעלו אצל העובדים כדי להביא להקפאת הליכים, כדי לקבוע את המועד לתחילת מניין תקופת ההתיישנות, לפי ס' 7 של חוק ההתיישנות. כב' הרשמת הוסיפה והדגישה כי ידיעת הדירקטורים, שגם כנגדם הוגש הליך של תביעה, לא ניתן לייחסה, לחברה, מאחר שגם "ידם הייתה במעל", ואין הם בגדר הגורם האחר התמים, לצורך העמדת עילת התביעה. 11. בהתייחס לטענת המערערים כי יש להרחיב את "הידיעה" לגורם אחר" ולבחון את ידיעתה של החברה על פי ידיעת גורמים נוספים שהיה בכוחותיהם להניע את גלגליו של ההליך המשפטי נגד החברה, כגון ידיעת העובדים, שהם אף חלק מנושי החברה, קיבלה כב' הרשמת הטענה כי יכול ויהיה מקום להרחבה האמורה, אך זאת בהתייחס למהות העילה, המשליכה גם לגבי אופן מניין תקופת ההתיישנות (סעיף 23 להחלטה). 12. על בסיס העיקרון כי אופן בחינת תקופת ההתיישנות מותנה בעילה המגדירה ותוחמת את טיב הידיעה, מהותה והיקפה, ומאחר שלצורך הוכחת עוולת התרמית וההונאה יש צורך בידיעה סובייקטיבית וממשית, והדרישה כי תהא בידי אותו "גורם אחר" ראיות שעל בסיסן ניתן להגיש תביעה, ומאחר שאלה היו בידי המפרק רק לאחר קבלת דו"ח המבקר (תוך הפניה על דרך ההשוואה לע"א 9800/01 שאולאן נ' אפרמיאן [25/3/04], להלן: פס"ד שאוליאן), הרי שדין טענת ההתיישנות בהתייחס ל"מנהלים" להידחות כבר בשלב זה, ללא צורך לחזור ולדון בנושא במסגרת שמיעת הראיות בתיק. התוצאה הנוספת מפסיקה זו, שבכל מקרה לעניין "הידיעה" שיש לייחס בנוגע לעוולות המרמה וההונאה, ידיעת הדירקטורים, אפילו "ידם לא הייתה במעל" אין די בה. 13. כב' הרשמת מדגישה עוד, תוך הפניה לע"א 4845/04 (מרדכי קליין נ' עובדיה בלס עו"ד ורואה חשבון בתפקידו ככונס נכסים [14/12/06], להלן: פס"ד קליין) כי כאשר קיימת "בעיית הנציג" בתאגיד שבמהותה היא ניגוד אינטרסים (הגם שהקביעה שם התייחסה לגבי סעיף 374 לפקודת החברות), יש בה כדי להצדיק עיכוב מרוץ תקופת ההתיישנות. 14. בהתייחס למניין תקופת ההתיישנות בעניינם של הדירקטורים, לא מצאה כב' הרשמת להאריך בדיון, מאחר שהמסקנה שנקבעה על ידה, אינה אלא פועל יוצא מהחלטה עקרונית שניתנה. במסגרת הדיון המפורט והעקרוני, הבהירה כב' הרשמת, כי ידיעת הדירקטורים נגדם הוגשה תביעה בעוולה של רשלנות, אין לייחסה לחברה, מאחר שאין לראות בהם כ"גורם האחר" הרלוונטי, מאחר ש"ידם הייתה במעל" גם כאשר מיוחסת להם עוולה של רשלנות, הגם ש'מידת הידיעה" בהיותה ברמה של ידיעה שיכולה הייתה להתגלות בשקידה ראויה" מחייבת ברור עובדתי. ולכן לגבי הדירקטורים נדחתה ההכרעה בטענת ההתיישנות בהתייחס ל"ידיעת" העובדים ולשאלה אם יש בהקשר זה תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, לסיומו של ההליך העיקרי. כמו כן נשמרה זכותם של כול המערערים להעלות טענת השיהוי בסיומו של ההליך המשפטי בתביעה. הטענות בערעור והמסקנות המתבקשות: 15. הגם שטענות המערערים הובאו בפניי בפירוט נרחב הן בהודעות הערעור והן בעיקרי טיעון לרבות תיקי מוצגים סדורים מטעמם וכן בדיון בערעור, הרי שבעיקרון הייתה חזרה על הטענות שהועלו בפני כב' הרשמת. המערערים בפניי, בדומה לעמדתם בבקשה לסילוק על הסף שעמדה בפני כב' הרשמת, ביססו את טענתם בדבר סילוק על הסף על טענת ההתיישנות ולחלופין על שיהוי ניכר במועד הגשת התביעה, שיהוי אשר יש בו, לטענתם כדי לגרום להם לנזק ראייתי, לאחר ששינו את מצבם לרעה והמשיכו בחייהם ובעבודתם, ובהגשת התביעה במועד שבו הוגשה יש גם פגיעה קשה בשמם הטוב. אעיר כבר בשלב זה, שלעניין נזק ראייתי יש לקחת בחשבון שהחקירה החלה עוד ב-2005 ולכן ספק אם ניתן לטעון לנזק ראייתי בנסיבות כגון אלה. מכל מקום, משנתגלו ראיות כפי שפורטו על ידי המפרק בכתב התביעה, יש מקום לברר את הראיות, ובירורן יביא גם לתשובה בקשר לטענת ההתיישנות, לפחות בנוגע למעמדם של הדירקטורים. 16. טענה נוספת שהועלתה על ידי המערערים הייתה, שיש לקבל את טענתם בדבר סילוק על הסף לאור העובדה שכתב התביעה שהוגש אין בו - כפי שגם ציינה כב' הרשמת - כל התייחסות לשאלה מתי נולדה עילת התובענה, על אף שחובה הייתה על המפרק לעשות כן לאור הוראותיה של תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). טענה זו דינה להידחות, במיוחד לאור הפירוט הנדרש שניתן בתגובת המפרק לבקשה לסילוק על הסף, וכן בתצהיר שתמך באותה בקשה, תצהירו של עו"ד צוריאל לביא. יש לדחות את טענת עו"ד לנדה כי הפרטים הנדרשים גם לא נמסרו באותו תצהיר ולקבל בנושא זה את טענת עו"ד ליבוביץ, ב"כ המפרק. על פי סע' 7 לתצהירו של עו"ד צוריאל לביא הוצהר כי: "העובדות המבססות את עילת התביעה בתביעה כהגדרתה לעיל, נודעו לנו רק בתקופה שלאחר מינוינו כמנהלים מיוחדים, וברובן הגדול כתוצאה מפעולות החוקרים ומבדיקותיהם". עוד אין חולק כי החוקר הגיש את דו"ח החקירה ביום 12/2/09, כ-4 שנים לאחר תחילת החקירה. לפיכך, יש ראיה לכאורה המצדיקה לראות את מועד הגשת הדו"ח כמועד הראשון לתחילת מניין תקופת ההתיישנות לצורך הגשת כתב התביעה, ומטעם זה יש אכן לדחות את טענת המנהלים, כי יש לסלק על הסף את התביעה מחמת התיישנות, מאחר שיש גם לקבל את קביעתה של כב' הרשמת כי לעניין עוולת התרמית וההונאה צריכה להיות "ידיעה בפועל" - ידיעה ממשית וסובייקטיבית, וידיעה כזו על ידי גורם אחר הייתה למפרק רק לאחר הגשת דו"ח החוקר. כפי שעוד יובהר בהמשך, ידיעה כזו אינה יכולה להיות של אף אחד מן המנהלים "שידם הייתה במעל" על פי כתב התביעה, וגם ידיעתם של הדירקטורים - כפי שהבהירה היטב כב' הרשמת בהחלטתה - אין בה די לצורך ביסוס עוולת התרמית. אדגיש עוד, שהצהרה זו של עו"ד צוריאל, אינה מוכחשת בטענותיו של מי מן המערערים, וממילא יש לדחות את הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות, וככל שמדובר במנהלים עצמם, אין עוד צורך להשאיר את הנושא להכרעה לאחר שמיעת כלל הראיות בתיק. 17. עמדת המערערים היא שדיני ההתיישנות מגלמים הוראות הנוגעות ככלל לתקופת התיישנות מוגדרת של 7 שנים (סע' 5 ו-6 לחוק ההתיישנות), וכל התייחסות אחרת או שונה איננה אלא בגדר החריג, וכך יש לפרשם. ולכן ביקשו המנהלים להסיק שמאחר שבכתב התביעה, על-פי הפירוט העובדתי שהובא שם, מדובר במעשי הונאה ותרמית בין השנים 1997 ועד לשנת 2003, מועד בו הוגשה הבקשה להקפאת הליכים, הרי שעל פני הדברים כתב התביעה שהוגש במאי 2011 הוא לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. 18. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי הכלל בנוגע לדיני התיישנות הוא 7 שנים, ואולם תקופה זו אינה ישימה כאשר מוגשת תביעה בעוולה של תרמית והונאה. למעשה, שני הצדדים מסכימים שמדובר במקרה דנן בתקופת התיישנות שהיא בגדר "החריג". סע' 7 לחוק ההתיישנות המתייחס לעוולה של תרמית ו/או הונאה, מתייחס למועד בו נודעו מעשים אלה (ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, 869-872 (להלן: פס"ד אינווסטורס); ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל. ניתן ביום 2/4/12). ועוד, יש הבדל בין אופן בדיקת "הידיעה" בנוגע לעוולת התרמית לבין עוולת ההתרשלות, אשר לגביה יכול שיחול סע' 8 לחוק ההתיישנות, ושם מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו העובדות נשוא התובענה התגלו או יכלו להתגלות "בשקידה ראויה". לא כן בנוגע לעוולת התרמית שאז מדובר בידיעה של ממש, ידיעה סובייקטיבית וממשית. 19. יש לדחות לדעתי, מכל וכל, את טענת המנהלים, כי ידיעתם של מנהלים אחרים, שאף "ידם הייתה במעל" על פי כתב התביעה, יכולה לשמש נקודת זמן התחלתית לצורך מניין תקופת ההתיישנות. קבלת טענה כזו משמיטה על פניה אפשרות להגיש כתב תביעה כנגד מעוול בתרמית או הונאה במועד בו התגלו המעשים, לאותו אחר, שלו הסמכות, היכולת והרצון להגיש תביעה. לפחות על פי כתב התביעה, אותם מנהלים אחרים אשר ידעו על מעשי התרמית או ההונאה - הכל בהסתמך על כתב התביעה בשלב הזה - התנהלו באופן שביקשו למנוע הבאת "הידיעה הנדרשת" על אותם מעשי תרמית מידיעתו של הגורם האחר שידו לא הייתה במעל, ולכן ידיעתם - בין בנוגע לעצמם ובין בהתייחס לאחרים - אינה בגדר "ידיעת החברה". עוד יודגש, כי המסקנה אליה ביקשו המערערים להגיע אינה עולה מהלכת מרכז הארגזים (ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2) 200, 213-211), ובוודאי שאינה עולה מפסיקה מאוחרת להלכת מרכז הארגזים (ראה פס"ד אינווסטורס, ופס"ד שאוליאן פס"ד קליין וכן ע"א 2571/08 קווי אשראי לישראל נ' נפטה חב' ישראלית לנפט בע"מ [15/10/09]). המסקנה לענייננו, לא ניתן לייחס "ידיעה" של מנהל ש"ידו הייתה במעל" על פי כתב התביעה לחברה, וידיעתו של מי ממנהלי החברה איננה רלוונטית לתחילת מניין תקופת ההתיישנות. 20. עיקר טענת המערערים כולם, במיוחד הדירקטורים, התייחסה לידיעת הדירקטורים, כקובעת את מועד תחילת ההתיישנות. יתר על כן, המערערים ביקשו לראות את המועד בו מייחס כתב התביעה את היכולת לדעת לדירקטורים, כנקודת זמן לתחילת מניין ההתיישנות. בדין נדחתה גם טענה זו, לפחות בשלב הזה של הדיון. יש להבחין גם לגבי הדירקטורים בין המועד בו היה עליהם כממלאי תפקיד לדעת או היכולת לדעת על מעשי המרמה ו/או ההונאה, שהוא המועד הרלוונטי לעוולת הרשלנות לבין "ידיעה" או יכולת לדעת של המפרק כתובע - את העובדות המהוות עילת תביעת הרשלנות , קרי; המועד הרלוונטי למניין תקופת ההתיישנות. בנושא האחרון, ידיעת המעוול - אינה ידיעת האחר תם הלב, לא לגבי עוולת הרשלנות (אלא אם כן יוכח אחרת) ועל אחת כמה וכמה, לא לגבי עוולת המרמה. ככל שמדובר בדירקטור או במנהל ש"ידו הייתה במעל" על פי כתב התביעה - בין אם מדובר בעוולת רשלנות ובין אם מדובר בעוולת תרמית או הונאה - המועד הרלוונטי בנוגע למזיק בעוולה, אינו יכול להיות המועד הרלוונטי למניין תקופת ההתיישנות (רע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד אבנר כהן בתפקידו כמפרק זמני,. ניתן ביום 2/9/09) מדובר בידיעה של אנשים שונים (האחד המעוול, והאחר התובע). ידיעת המעוול בנוגע לעוולת הרשלנות, מאחר שמדובר בהתנהלות סבירה, של עצם מעשי העוולה, הרי שלאחר שמיעת ראיות ניתן יהיה לייחס את אותן נסיבות, במובן זה שהנתבע יוכיח שהתובע, קרי; המפרק לענייננו, יכול היה בזהירות סבירה ובשקידה סבירה, לדעת על אופן התנהלותם של הדירקטורים במועד מוקדם יותר. ואילו לגבי עוולת התרמית, ששם מדובר בידיעה ממשית וסובייקטיבית, ידיעה שהמפרק בדין קרא לה - ידיעה בפועל. 21. העיקרון המנחה על פי הלכת מרכז הארגזים ועל פי פסיקה מאוחרת, כי לצורך חישוב המועד הרלוונטי לתקופת ההתיישנות, לא ניתן לייחס ידיעה לחברה מקום בו מדובר בידיעה של דירקטור אשר פעל לכאורה שלא כהלכה - בין אם מדובר ב"מעל" שהוא בגדר של תרמית והונאה ובין אם מדובר ב"מעל" שהוא בגדר התרשלות. טענת המערערים ולפיה יש בנסיבות כאלה בכל זאת לייחס ידיעה לחברה יש בה למעשה משום הקמת מחסום מלכתחילה מלהגיש תביעה כנגד המנהל והדירקטורים אשר ידם הייתה במעל, ואף נוגדת כל הגיון סביר. עצם חשד לביצוע עבירות מירמה, והבאת החשד לכדי רמה של ראיות לכאורה לצורך הגשת אפילו הליך אזרחי, מעיד למעשה כי בהתנהלותם של אלה שעמדו בראש החברה, ביקשו למנוע מאחרים שידם לא היתה במעל בכל צורה שהיא, מלכתחילה, ידיעה שהייתה שלהם או ידיעה שהייתה צריכה להיות שלהם. כפי שהבהירה כב' הרשמת, ובצדק, קיים ניגוד עניינים ברור בין נושאי משרה הפועלים שלא כדין לבין חברה, וניגוד עניינים כזה מצדיק לקבוע לעניין ההתיישנות, שאת ידיעתם של נושאי משרה שהתנהלותם בצורה כלשהי מקימה עוולה כנגד החברה - ידיעה זו, לא ניתן לייחס לחברה. דברים אלו עולים בברור מפסיקתו של כב' השופט גרוניס בפס"ד קליין (הגם ששם התייחסות הייתה לפי סעיף 374 לפקודת החברות). כפי שצוין שם, מי שבוחר "לעצום את עיניו" ולא לראות את מעשי המנהלים, אין לצפות ממנו שיחשוף את מעשי המרמה ויפעל בשם החברה להגשת תביעה כנגד מנהליה, ואין לייחס ידיעתם או יכולתם לדעת, לחברה, בנוגע להתיישנות. הערה דומה הושמעה על ידי במהלך הפרוטוקול, במסגרת הטיעון הארוך שהושמע ע"י באי כוח המערערים ובניסיון חוזר מצידם לעמוד על הטענה שנדחתה ע"י כב' הרשמת (ראה למשל ע' 9 שורות 5 - 7). 22. יש בדעתי גם לאשר את ההבחנה עליה עמדה כב' הרשמת בין ידיעה המושגת בזהירות סבירה - ס' 8 לחוק ההתיישנות, שאינה רלוונטית לעוולת התרמית לבין ידיעה ממשית וסובייקטיבית - סעיף 7 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "תרמית והונאה". מרכיבי העוולות שונים, וכך גם מניין תקופת ההתיישנות. עוולת התרמית וההונאה, דורשת ידיעה בפועל - ידיעה ממשית וסובייקטיבית, נתון הנדרש לאור מהות העוולה ומידת הראיה בכלל הנדרשת בנוגע לעוולה זו, לעומת מידת הראיה והיקפה, בנוגע לעוולת ההתרשלות. 23. לדברים שפורטו עד כאן יש להוסיף ולהבהיר שאכן סילוק תביעה על הסף צריך שייעשה בדרך של זהירות רבה, וככל שהטענה איננה בגדר טענה משפטית בלבד יש להורות על המשך בירור ההליך ועל דחיית הבקשה לסילוק על הסף. אין גם להתעלם מטענת המפרק באמצעות באי-כוחו, כי יש בטענות שהועלו על ידי המערערים עצמם, שהן בגדר של עובדה הצריכה ראייה, גם לצורך בחינת תקופת ההתיישנות, כי בפני כב' הרשמת הסכימו הצדדים להימנע מבירור ראייתי בשלב הזה של הדיון ולוותר אף על חקירות המצהירים, תוך שהודו שמחלוקת עובדתית קיימת בנוגע לאותן עובדות שיכולות לבסס טענת התיישנות, לפחות לגבי הדירקטורים. למעשה החלטת כב' הרשמת היא החלטה דיונית - לפחות בנוגע לטענת השיהוי, לגבי כל המערערים, ובנוגע לטענת ההתיישנות בהתייחס לדירקטורים, וככלל, בהעדר מסכת עובדתית ברורה ובהירה בקשר לטענת ההתיישנות, אין מקום להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית המורה על הכרעה במחלוקת לאחר בירור ההליך לגופו. יש גם לקבל את טענת המפרק כי לא ניתן להכריע בתחולת סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, לפני בירור ראייתי, וזה נכון במיוחד כאשר מי שמגיש את התובענה הוא המפרק (ע"א 2517/08 קווי אשראי לישראל שירותים פיננסים נ' נפטא חב' ישראלית לנפט בע"מ [15/10/09]). 24. עו"ד הגב' למפרט העלתה בקשה נוספת חלופית והיא שאם יידחו הערעורים, להורות על פיצול דיון בהתייחס לשאלת ההתיישנות בעוולות המיוחסות לדירקטורים. לעמדתה, בירור עובדתי אפשר שיבוצע רק בנושא ההתיישנות, במנותק מהכרעה בתביעה עצמה, מה שיאפשר קיצור ההליכים בנוגע לאותם דירקטורים שלגביהם תתקבל טענת ההתיישנות על סמך הבירור המוקדם. לעמדתה, יהיה בכך גם חיסכון משאבים, לאור היקף התביעה. באי כוח המפרק התנגדו לבקשה, והבהירו כי הכרעה בשאלת ההתיישנות מצריכה בירור עובדתי המתייחס גם לעוולות עצמן, ולכן אין מקום להורות על פיצול. כפי שהבהרתי גם במהלך הדיון, פיצול דיון במקרה דנן לא יהיה בו כדי לקצר את ההליכים, מאחר שהבירור העובדתי הנדרש מתייחס גם לעוולות עצמן. קבלת הצעה זו יהיה בה משום הארכת דיון, וכפל שמיעת ראיות. לפיכך, הבקשה לפיצול דיון, נדחית. 25. הבקשה הנוספת לפיצול דיון, נדחית. השאלה בנוגע "לידיעה" היא מרכיב בכול אחת מן העוולות וממילא קיומה צריך שייעשה כחלק משמיעת המחלוקות העיקריות בתיק ולא כטענת סף. התוצאה: 26. אשר על כן, אני מורה על דחיית כל הערעורים שהוגשו. אני מחייבת את המנהלים שהם הנתבעים 4-1, ביחד ולחוד, לשלם לכונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק תא"ל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד סכום כולל של 28,000 ₪, וכמו כן אני מחייבת את הנתבעים 11-5 - כל אחד מהם - לשלם למפרק סכום של 5,000 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום. אין צו להוצאות בין הנתבעת מס' 12 למפרק. התיישנותאורגן (חברה)דיני חברות