אלימות שוטרים נגד אזרחים - תביעה אזרחית

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויים בגין אלימות שוטרים נגד אזרחים - תביעה אזרחית: 1. התביעה הוגשה לתשלום פיצויים בגין נזקי כאב וסבל, השפלה ופגיעה נפשית וגופנית שנגרמו לתובעת, לשיטתה עת, לטענתה, ביום 12.12.10 הותקפה בפתאומיות וללא כל סיבה מוצדקת ע"י שוטרת ממשטרת ישראל, ונעצרה שלא כדין ע"י המשטרה למשך שעות ארוכות. 2. בבסיס התביעה עומדת טענת התובעת, כי האירוע נולד כתוצאה מהתרשלותה של הנתבעת/ ע"י מי משלוחיה ו/או הכפופים למרותה, אשר היא נושאת באחריות שילוחית למעשיהם ו/או למחדליהם שהתבטאו בעוולת התקיפה וכליאת שווא, אשר בוצעו כלפי התובעת, והסבו לה נזקים כנטען. מנגד טוענת הנתבעת כי לא נפל כל פגם בהתנהגות השוטרים אשר מילאו את תפקידם במקום, והתובעת היא אשר תקפה את השוטרת והכשילה את השוטרים במילוי תפקידם. 3. ראיות התובעת מבוססות בעיקרן על עדותה של התובעת כנגד ראיות הנתבעת אשר מבוססות בעיקרן על עדותם של שני השוטרים, לימור רוסטימיאן ויובל רום, אשר נטלו חלק פעיל באירוע ותיארו את נסיבותיו ואת התנהגותה של התובעת. 4. לאחר סיום שמיעת הראיות הוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים. לצורך פסק הדין יפורטו גרסת התובעת מזה וגרסת הנתבעת מזה כפי שבאו לידי ביטוי בתצהירי העדות הראשית. גרסת התובעת: 5. אליבא דגרסת התובעת, ביום האירוע לפנות בוקר היא שבה לביתה משחייה כאשר היא מלווה בידידה, מר רפי דדון. לדבריה, לפתע נעצרה ניידת משטרה בסמוך אליהם, והשוטרת פנתה אליהם בצורה אגרסיבית ומזלזלת, ביקשה ממר דדון להזדהות ודרשה לערוך חיפוש בתיק היד של התובעת שנמצא אצל דדון, זאת בעודה מושכת את התיק מידיו ומתחילה בחיפוש. כאשר סירבה התובעת בנימוק כי התיק מכיל פרטי לבוש אינטימיים, והיא מסרבת כי ייבדק באמצע הרחוב וליד שוטר ממין זכר, ובעודה מנסה ליטול חזרה את התיק מהניידת, התנפלה עליה השוטרת, החלה מכה אותה, תוך הפלתה על הרצפה, שרטה בפניה של התובעת והתיזה גז פלפל בעיניה. התובעת הוסיפה כי השוטר השני, יובל רום, לא מצא לנכון כל מהלך האירוע להפריד בין הצדדים, כך שבלית ברירה ידידה נאלץ לפנות לשוטרת ולבקש שתחדל ממעשיה, אך היא בתגובה החלה מכה אף אותו ומתיזה גז פלפל בעיניו. לבסוף לטענת התובעת, הזמינה השוטרת תגבורת של ניידות משטרה, והיא נלקחה לתחנת המשטרה לחקירה, שם המשיכה השוטרת לגדפה, ובהמשך נלקחה לדיון מעצר. התובעת הוסיפה שמיד עם שיחוררה סרה לבית החולים, שם אובחנו אצלה פגיעה כימית בעיניה עקב גז הפלפל, חבלות ראש, שטף דם בשוק שמאל, שריטה באפה ואדמומיות בפנים. התובעת העלתה אף טענות משפטיות שונות לגבי חוקיות העיכוב, המעצר והחיפוש, וכפועל יוצא גם לגבי אפשרותה של התובעת להתנגד להם, ובשל כך, לטענת התובעת, התרשלה הנתבעת במילוי תפקידה, ולפיכך עותרת לפצות את התובעת בגין הנזק שנגרם לה כאמור לעיל בסך של 100,000 ₪. גרסת הנתבעת: 6. הנתבעת כפרה בדברי התובעת במוסרה תיאור אחר לחלוטין של מהלך העניינים. לדבריה, ביום האירוע הבחינו השוטרים במהלך סיור שגרתי בשד' בן ציון בתל אביב בתובעת ובידידה אשר התהלכו לבדם ברחוב בשעת בוקר מוקדמת ובמזג אוויר סוער. כאשר הבחינו בניידת החלו השניים, אשר החזיקו שקית אטומה ותפוחה, מסתודדים ומאיצים צעדיהם תוך ניסיון להימנע מקשר עין עם השוטרים. התנהלות זו עוררה את חשדם של השוטרים אשר החליטו לפנות אל השניים לבירור קצר. הנתבעת טענה כי מר דדון ענה בחוצפה עת התבקש להזדהות, וכאשר בדיקת פרטיו במסוף המשטרתי העלתה כי מדובר באדם בעל עבר פלילי עשיר ביקשה השוטרת מדדון לראות את תכולת התיק אשר לטענתו הכילה את בגדי התובעת והוא הסכים. בטרם עלה בידיה של השוטרת לבחון את תוכן התיק התערבה התובעת בשיחה, הודיעה לשוטרת כי היא מגזימה, וכאשר התבקשה להזדהות סירבה וענתה בחוצפה "זוזי מפה לא תקבלי כלום". מיד לאחר מכן נצמדה התובעת לשוטרת באמצעות גופה והחלה לדוחפה ולמשוך בשערותיה. בתגובה הזמינה השוטרת תגבורת משטרתית והתיזה כנהוג גז פלפל בעיני התובעת, וזאת כדי למנוע את המשך התקיפה. חרף אלו לא נרתעה התובעת, זינקה על השוטרת והפילה אותה לרצפה, המשיכה למשוך בשערותיה ואף החלה לשרוט את פניה. הנתבעת ציינה כי חרף דברי התובעת השוטר יובל רום יצא מן הניידת להגנה על שותפתו מיד עם פרוץ האלימות מצד התובעת. השוטרת המשיכה וציינה כי בשלב זה מר דדון, ידידה של התובעת, התערב והחל דוחף את השוטר. לבסוף השתלטו השוטרים על התובעת ומר דדון והם נלקחו לתחנת המשטרה. 7. הנתבעת אם כן מכחישה את גרסת התובעת באשר לאופן קרות האירוע ואת אחריותה לו. היא מכחישה גם את נזקי התובעת. לטענתה לחילופין ככל שיקבע כי הינה אחראית לאירוע הרי שיש לייחס לתובעת אשם תורם ו/או רשלנות תורמת בשיעור 100%. דיון והכרעה: 8. בפני בית המשפט אם כן שתי גרסאות נוגדות כאשר הצדדים חלוקים באשר לאופן השתלשלות האירועים העובדתית שהתרחשה מיד לאחר ששוטרי הסיור, אשר מילאו תפקידם במקום פנו בדברים לידיד התובעת ודרשו ממנו להזדהות. 9. נטל השכנוע מוטל על בעל הדין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בו משמעה דחיית הטענות. נטל השכנוע פירושו כי בעל הדין שנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת, ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה תיפול ההכרעה בגינה לרעתו. על הנושא בנטל השכנוע להטות את המאזן ולשכנע את בית המשפט בגרסתו ב- 51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על-מנת לצאת ידי חובתו (ר' ספרו של י. קדמי על הראיות חלק שלישי, (ת"א, 1991), בעמ' 1548 והפסיקה המובאת שם): "השאלה על מי רובץ נטל השכנוע נקבעת על פי הדין המהותי, נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט, כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו עליו הראיה" (קדמי חלק שלישי בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה" (שם בעמ' 1512). 10. במקרה דנן לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שבפניי לרבות בסיכומי הצדדים, בחנתי את הראיות וכן את העדויות שנשמעו בפני מצאתי כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה, ודין תביעתה לתשלום פיצויים להידחות כפי שיפורט להלן. 11. לא התרשמתי לטובה מהתובעת ומדרך מסירת עדותה. התובעת מסרה עדות מיתממת שהתקשתה להתמודד בהצלחה עם דברי עדי הנתבעת ועם ההיגיון . התובעת אף לא מסרה גרסה עקבית ואחידה, וזאת מהשוואת גרסתה בתצהיר העדות הראשית לאמרותיה האחרות. בגרסתה, אם כן, נבקעו די בקיעים על מנת שלא לקבלה על כל מרכיביה. 12. בראש ובראשונה התובעת לא מסרה גרסה קוהרנטית באשר לשאלה העיקרית שבמחלוקת, והיא מה הייתה הנסיבה הישירה שהביאה לדידה לתקיפתה בידי השוטרת. בכתב התביעה ובתצהירה הסבירה כי השוטרת בחרה לתקוף אותה משום שעת יצאה השוטרת החוצה היא, התובעת, ניגשה לניידת, ורכנה פנימה כדי לנסות ליטול לעצמה חזרה את תיק היד שלה שנשאר בניידת (ראה למשל ס' 16 לתצהיר התובעת ס' 10-11 לכתב התביעה). כבר בבית המשפט שינתה התובעת מגרסתה, וטענה כי השוטרת החלה תוקפת אותה משום שניסתה למשוך חזרה את תיקה שהיה דווקא, לפי גרסה זו, בידיה של השוטרת העומדת מחוץ לניידת (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 9 ש' 15). בסיכומיה שינתה בשלישית גרסתה, והוסיפה כי השוטרת בחרה לנהוג כלפיה באלימות משום שביקשה שיוסברו לה עילות העיכוב והחיפוש. לטענה זו אין זכר בחומר הראיות באשר לא נטען מעולם ע"י התובעת כי ביקשה שיוסברו לה עילות החיפוש. להפך, התובעת טענה שוב ושוב כי התנגדה נחרצות ובאופן מוחלט לחיפוש בתיקה, שעמד להיערך באמצע הרחוב לעיני שוטר ממין זכר (למשל ס' 12 לתצהיר התובעת). זאת ועוד, הטענה כי התובעת ביקשה שיוסברו לה עילות החיפוש והעיכוב, אינה מתיישבת עם טענת התובעת לאורך כתבי טענותיה כי לא ידעה כלל כי עומדת בפניה האפשרות להתנגד לחיפוש והיא חייבת לציית באשר לא יוּדעה בדבר אפשרות זו ע"י השוטרים. 13. בהקשר זה ראוי אף לציין כי הסברי התובעת, אשר טענה לאורך גרסותיה השונות, כי סירובה לחיפוש נעוץ היה בטעם שרצתה כי התיק שהכיל פריטים אינטימיים ייבדק בצד הדרך ולא לעיני אנשים או לעיני שוטר ממין זכר, אינם מתיישבים עם נסיבות האירוע. הדעת נותנת כי בשעה 5 לפנות בוקר במזג אויר סוער הרחובות שוממים. גם השוטרים, אשר לא מצאתי כל סיבה לפקפק בגרסתם, העידו כי מלבד התובעת וידידה לא נמצא איש ברחוב (פרוטוקול הדיון מיום 16/01/13 עמ' 18 ש' 4-5). יתרה מכך, התובעת עצמה העידה בבית המשפט כי השוטרת התכוונה לחפש בתיקה, כשהיא, השוטרת, נמצאת מחוץ לניידת (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 8 ש' 13-15), ובמקביל טענה כי השוטרת היא שיצאה מן הרכב ולא השוטר, אשר לא התערב כלל והביט על המתרחש מהצד (ס' 19 לתצהיר). במצב זה לא ברור מדוע, לשיטתה של התובעת, היה קיים הבדל בין בדיקת התיק במקום בו התכוונה השוטרת לבודקו לבין חיפוש בצד הדרך, כאשר ברי כי המקום היה שומם ולא בסמיכות לשוטר רום. 14. בנוסף התובעת אף לא הייתה עקבית בנוגע לשאלה האם הספיקה השוטרת לערוך חיפוש בתיקה, וכיצד נערך. בכתב התביעה (ס' ו) ובתצהירה (ראה ס' 11) טענה התובעת כי השוטרת משכה את תיקה מידי מר דדון לתוך הניידת והחלה בוחנת את תוכנו, קרי הספיקה להתחיל בחיפוש שנעשה בכוח. לעומת זאת בחקירה הנגדית שינתה גרסתה, וטענה כי השוטרת שעמדה באותה העת מחוץ לניידת לא הספיקה לפתוח את התיק (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 8 ש' 25), ואף כלל וכלל לא הזכירה כי התיק נמשך בכוח ע"י השוטרת מידי דדון. מדבריה עולה כי התיק נמסר מרצון לשוטרת ע"י דדון (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 8 ש' 7-14). אציין בהקשר זה כי לא מדובר בפרט שולי אלא שוני זה מצביע כי בגרסתה הראשונית בחרה התובעת לייחס לשוטרת מעשים חמורים יותר, קרי חיפוש בכוח, אשר צלח, לעומת כעולה מן ההמשך, חיפוש שטרם החל. מכאן שבכתב התביעה היא ביקשה להעצים את מעשיה של השוטרת, וזאת על מנת להעצים את מחדלי השוטרים, לשיטתה, ולחזק באופן זה את גרסתה. 15. זאת ועוד ניכר מהשינויים בגרסותיה של התובעת, כי ניסתה להרחיק עצמה ולהקטין את חלקה. עיון בגרסותיה השונות חושף נדבך אחר נדבך, כי גם לשיטתה חלקה לא היה פסיבי כלל כפי שניסתה להציג. כך בכתב התביעה ובתצהירה לא נטען ע"י התובעת כי בתגובה לתקיפה ניסתה להתגונן או נקטה באלימות כלשהי אפילו קלה ביותר כלפי השוטרת. הרושם המתקבל הוא שהתנהגותה הייתה ללא רבב, והיא נפלה קורבן פסיבי לתקיפה אלימה מצד השוטרת ללא כל ניסיון מצידה להגנה עצמית. לעומת זאת עיון בהודעתה במשטרה (מוצג 5 לתצהיר נתבע ש' 13) מעלה, כי התובעת לא הייתה פסיבית כלל וכלל ולטענתה משכה לשוטרת בשערה בתגובה לתקיפתה ע"י השוטרת. עם זאת החזיקה בדעתה כי לא שרטה את השוטרת (ש' 17), אלא פעולותיה התמצו במשיכת שיער. בשונה מדבריה במשטרה בחקירתה הנגדית נאותה להודות כי מלבד שמשכה בשערות השוטרת, היא אף שרטה את פניה והיכתה אותה באומרה " מה אתה רוצה שאני לא אעשה כלום?" והוסיפה "ברור שהחזרתי לה מכות" (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 10 ש' 21-22, 24). כל אלה מעלים שהתובעת ניסתה להרחיק עצמה ולהקטין את חלקה באירוע, באופן שמכרסם במהימנות גרסתה. עוד אציין בהקשר זה כי בסיכומיה טענה התובעת כי היכתה את השוטרת כתגובה אינסטנקטיבית לכאב העז שחשה, ומתוך ניסיון להדוף את השוטרת, אך דברים אלו עומדים בניגוד לדבריה בחקירה הנגדית, מהם עולה, כאמור, כי הרביצה לשוטרת במודע. 16. התנהלות דומה ניתן למצוא בהתייחסות התובעת לחלקו של ידידה, מר דדון, כאשר ניסתה לציירו תחילה כאדם צייתן ועדין. כך בכתב התביעה ובתצהירה טענה התובעת כי מר דדון נענה ברצון לדרישת השוטרת להצגת תעודת זהות, כאשר השוטרת אף בחנה את התעודה בידיה פיזית (ס' 10 לתצהיר 6,4,5 לכתב התביעה). בבית המשפט תחילה ניסתה לעמוד על דבריה, וסירבה לאשר כי דדון עורר ויכוח עת התבקש למסור לשוטרת את תעודת הזהות באומרו לשוטרת, כי דרישתה מעידה כי משעמם לה בחיים. (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 7 ש' 13-14). כשעומתה עם הודעתו של דדון אשר אישר בהודעתו במשטרה כי ענה לשוטרת בחוצפה עת דרשה ממנו להזדהות באומרו "כן אמרתי לה משעמם לך בחיים" (מוצג 4 לתצהיר הנתבעת ש' 3) שינתה לפתע גירסתה וטענה כי לא נמצאה ליד דדון עת דיבר עם השוטרים, באשר הוא הלך מרחק מה מאחוריה (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 7 ש' 18-19), ולפיכך אישרה כי לאמיתו של דבר אינה יודעת כיצד התנהלה השיחה בין דדון לשוטרים בנוגע לתעודת הזהות שלו. (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 7 ש' 24-25). 17. את הסתירות הרבות בדבריה תירצה התובעת בנימוק בלתי מרשים כי נמנעה מלקרוא את התצהיר. התנהלותה זו לכשעצמה מטילה ספק באשר למהימנותה. 18. זאת ועוד ניכר מגרסותיה הלא עקביות של התובעת כי היא מנסה להפריז בסבל שחוותה בשל התקיפה וכליאת השווא, לשיטתה, וזאת על מנת להגדיל ולהאדיר נזקיה. 19. כך, התובעת ניסתה להציג עצמה כקטנת מימדים, מעין קורבן חסר יכולת הגנה למול השוטרת גדולת הגוף אשר, לשיטתה, הפליאה בה את מכותיה באומרה כי השוטרת הינה "רולה וגדולה" ו- "ואני רבע עוף לידה" פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 10 ש' 25, עמ' 8 ש' 30). אך כשעמדו זו מול זו נקל לראות כי מדובר בנשים אשר מידותיהן דומות מאוד (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 20 ש' 21). נראה שאף לשיטתה של התובעת השוטרת אינה גדולת גוף ממנה, וזאת לאור דבריה בסיכומים (ס' 5) כי רכנה כלפי השוטרת לקחת מידה את התיק. הדעת נותנת שאין צורך לרכון כלפי אדם הגדול פיזית בצורה ניכרת. תיאורה של התובעת נסתר לחלוטין עת עמדו התובעת והשוטרת זו לצד זו. 20. זאת ועוד, בכתב התביעה טענה כי שוחררה רק למחרת היום כדי ל"האריך" את כליאת השווא שחוותה לשיטתה. אך בבית המשפט נאותה לאשר כי מדובר היה בצהרי אותו יום (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 10 ש' 31), עובדה הנתמכת גם בתיעוד הזמן בו הגיעה לחדר מיון (נספח ב' לכתב התביעה). התובעת אף טענה כי בקשותיה בתחנת המשטרה לטיפול רפואי בפציעותיה זכו להתעלמות מצד השוטרים, והיא נותרה בסבלה, אך היא לא חקרה איש מן השוטרים כדי לבסס את טענתה דנן. 21. בנוסף טענה בכתב התביעה כי סברה טרם האירוע כי תשוב מיד מהבריכה לביתה, ולכן לא הייתה בלבוש מתאים למעצר ביום גשום, מה שהגדיל את סבלה (ס' 16), דא עקא בבית המשפט טענה כי זכור לה כי מדובר היה ביום חורפי כיוון שלבשה מעיל וטריינינג (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 6 ש' 20), לבוש הולם ליום גשם, לכל הדיעות. 22. לא זו אף זו, התובעת נמנעה מלזמן לעדות את ידידה, מר רפי דדון, אשר נכח באירוע על מנת לתמוך בטענותיה באשר לנסיבות האירוע ולהתנהגותם של השוטרים, ואף לא נתנה הסבר לתמיהה זאת. מי שנמנע מלהביא עד חזקה שדברי העד לא יהיו לטובתו. כבר נקבע כי: "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד (1) 239 עמ' 245 08/01/90 וראה גם ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. לוינשטיין בע"מ נ' צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ בע"מ 30/05/02. 23. עוד אציין באשר להתנהלותה של התובעת, כי במסגרת חקירתה הנגדית של השוטרת, השוטרת לא עומתה כלל על ידי ב"כ התובעת עם הטענה כי תקפה את התובעת. היא לא עומתה אף עם טענותיה האחרות של התובעת כאילו התובעת גודפה על ידה מאוחר יותר בתחנת המשטרה. היות שגרסת התובעת מהווה את הבסיס לתביעתה, היה בהחלט מצופה כי השוטרת תעומת עמה. התנהלות זו אומרת דרשני. התובעת גם לא נרתעה מהשחרת פני השוטרים שלא לצורך, וטענה כי השוטרת הסתודדה עם החוקרת טרם החקירה ברומזה כי לא מדובר בחקירה כשרה. עם זאת התובעת לא הסבירה במה דברים אמורים, ואישרה כי לא קופחה בחקירתה (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 10 ש' 4-5). 24. בנוסף, התובעת אשר טענה כי השוטרת פעלה נגדה באלימות, נמנעה מלשתף פעולה עם היחידה לחקירות שוטרים, ולא הגיעה לחקירה אליה זומנה. התנהלות מסוג זה אינה עולה בקנה אחד עם תלונה כנה ואמיתית, ואינה מתיישבת עם התנהלות של מי שמאמין בנכונות תלונתו. הסברה כי המכתב ממח"ש המזמנה לעדות נשלח לכתובת לא נכונה לא מסבר את האוזן במצב בו כתובת זו נרשמה מפיה במשטרה. גם אם אצא מנקודה הנחה שכך היה, עדיין היתה יכולה התובעת לפנות בעצמה למח"ש במיוחד מאז היא מיוצגת ע"י בא כוחה. עוד אציין לסיום הדיון בגרסת התובעת כי אמנם גם התובעת נחבלה ותועדו אצלה סימני חבלה, אך סימני החבלה שאובחנו הם שטחיים ומצומצמים. לא רק שאין בהם להצביע על חבלות קשות ברוח התיאור הדרמטי שהושמע ע"י התובעת בתארה את מעשי השוטרת, אלא שהממצאים בהחלט מתיישבים עם דברי השוטרים בנוגע לניסיונותיהם לרסן את התובעת ולכבול אותה לאור השתוללותה. 25. כל אותם פרכות, תמיהות והבדלים בגרסאות השונות שמסרה התובעת, והעובדה שלא דבקה בגרסה אחת ברורה, הגיונית ועקבית מחייבים את המסקנה כי לא ניתן לסמוך על גרסתה. 26. לעומת גרסתה הלא קוהרנטית, המיתממת והנפתלת של התובעת מסרו שני השוטרים גרסה אחידה, קוהרנטית והגיונית בהתאם לדו"חות הפעולה ולמזכרים שערכו. הם העידו בבית המשפט בצורה משכנעת שניכרו בה אותות האמת. אני נותן אמון מלא בעדויות השוטרים, ואיני רואה כל סיבה לפקפק באמיתות גרסתם. אמנם השוטר רום לא זכר את האירוע להווייתו, אך הדבר בהחלט מתקבל על הדעת בהתחשב בחלוף הזמן ומגבלות הזיכרון האנושי, ואיני מוצא סיבה מדוע לא לקבל כנכונים את הדברים שפירט בזמן אמת במזכר שערך. 27. עוד יש לציין כי לא נטען כי היה בליבם של השוטרים על התובעת. אף אחד מן השוטרים לא הכיר את התובעת עובר לאירוע, לא חיפש את רעתה ולא ביקש לעצמו את העימות הפיזי עימה. האפשרות כי התובעת הוכתה כך סתם רק משום שסירבה לחיפוש אף אינה מתיישבת עם התרשמותי מהשוטרים, שלא הצטיירו כלל כאנשים כוחניים. לא יכול להיות ספק שאילו נהגה התובעת כפי שמצופה מאזרח סביר ושומר חוק לנהוג והייתה משתפת פעולה עם השוטרים, שבסך הכל רצו לערוך בירור ענייני, לא היה האירוע בא לעולם. 28. מעבר לנימוק הלוגי דלעיל ומעבר להתרשמותי הטובה מהשוטרים ולאמון שאני נותן בדבריהם מוצאת גרסתם חיזוק ותמיכה בראיות נוספות. 29. ראשית גרסת השוטרים מוצאת תימוכין בעובדה כי במהלך האירוע הוזעקה תגבורת משטרתית למקום, לאחר שהשוטרת ביקשה תגבורת במכשיר הקשר. הדעת נותנת שאלמלא חשו השוטרים במצוקה, כמי שאינם מסוגלים לטפל באירוע בעצמם, לא היו מזמינים תגבורת, והיו ממשיכים בעיסוקיהם הרגילים. אם נכונה גרסת התובעת כי לא עשתה כל רע ולא פעלה באלימות, קשה שלא לתמוה לשם מה התעורר הצורך להזעיק תגבורת. הסבר זה הגיוני הרבה יותר מהסבר התובעת אשר טענה שהזעקת התגבורת נועדה להצדיק את האירוע (ס' 12 לכתב התביעה). 30. בנוסף, מוצאת גרסתם תימוכין בגרסת התובעת עצמה אשר אישרה פרטים רבים בגרסת השוטרים, וצמצמה את הפערים בין גירסותיהן. כך למשל התובעת, כאמור, נאותה לאשר לבסוף כי שרטה את השוטרת, משכה בשערותיה והיכתה אותה. הגם שהכחישה כי היא זו אשר תקפה את השוטרת ונתנה לדברים נופך אחר בטוענה כי מדובר בהתגוננות, הרי שבניגוד לגרסתה הראשונית בכתב התביעה לפיה לא עשתה דבר הרי שגרסה זו דומה להפליא לתיאורה של השוטרת את האלימות שספגה מהתובעת, מה שמלמד שגרסת השוטרת אינה מצוצה מן האצבע. בנוסף, התובעת אף אישרה, מה שמקרבה לגרסת השוטרת, כי למעשה לא יוּדעה מכלי ראשון כי השוטר לא התערב ונחלץ להגנתה, אלא הדבר נודע לה הלכה למעשה דרך עדות מפי השמועה (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 10 ש' 16). 31. עוד אציין כי איני רואה עין בעין עם ב"כ התובעת אשר טען כי פגמים רבים נפלו בגרסת השוטרים באופן המטיל צל על מהימנותם. ראשית, טען ב"כ התובעת כי השוטר העיד שהיו רגעים ארוכים בהם לא היה לו קשר עין עם התובעת והשוטרת (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 14, ש' 19- 22), ולכן המסקנה, לשיטת התובעת, הינה כי השוטר לא יכול לומר בוודאות מי החל בהתקוטטות. טענה זו אינה מביאה את דברי השוטר כהוויתם, אשר העיד כי לא היה לו קשר עין עם התובעת והשוטרת למשך מספר שניות בלבד (עמ' 14 ש' 22). השוטר רום, שכיום אינו משרת במשטרה, אמנם לא זכר את האירוע בחלוף שנתיים, ולא יכול היה לשלול בחקירה הנגדית כי שבריר שנייה נשמט מעיניו, אך מעיון במזכר שערך (מוצג 1 לתצהירו) עולה ללא כל ספק שהתובעת היא שנהגה באלימות כלפי השוטרת ולא להיפך. בנוסף, ב"כ התובעת הצביע על סתירות בין גרסאות השוטרים בטענו שסתירות אלו הן כה מהותיות, עד שבגללן לא ניתן לתת אמון בדברי העדים או לקבוע ממצאים בהסתמך עליהם. לא אוכל לקבל אף את טענתו זו. 32. כך למשל טען ב"כ התובעת כי, לדברי יובל רום, נעשתה פנייה לשם הצגת תעודת זהות לדדון בלבד ולא לתובעת (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 13 ש' 7-9), כאשר עפ"י השוטרת נעשתה פנייה לשם הצגת תעודת זהות גם לתובעת וגם לדדון (פרוטוקול מיום 16.1.13 עמ' 19 ש' 5-7). לזאת אציין כי לא מצאתי סתירה בין דברי העדים בנקודה זו. יובל רום לא העיד שהשוטרת לא ביקשה מהתובעת להזדהות כאמור, אלא פשוט לא התייחס בדבריו לנקודה זו, ואף לא נשאל על כך מפורשות פוזיטיבית. כך שכלל לא ברור מגרסתו כי לא נעשתה פנייה כזו (ראה פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 13 ש' 7-13). 33. בנוסף, לטענת ב"כ התובעת, השוטר יובל רום טען כי במהלך התגרה לא הצליח להגיע לשוטרת או לתובעת, שכן דדון מנע ממנו להפריד ביניהן, זאת בעוד השוטרת טענה כי יובל רום נחלץ להגנתה ואף ניסה למשוך את התובעת התוקפת אותה מעליה (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 20 ש' 1-11). לזאת אציין כי מתצהיר השוטר עולה דווקא בבירור כי הוא אכן התערב באירוע וניסה להפריד ביניהן (ס' 11). העובדה שמר דדון ניסה למנוע את התערבות השוטר לא שוללת כי ניסה למשוך את התובעת מעל השוטרת. גם העד בחקירתו לא שלל כי כך היה, אלא טען כי אינו זוכר את הדברים בשל חלוף הזמן (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 14 ש' 30, עמ' 15 ש' 1-2) . עוד ראוי לציין גם כי גם מהמזכר שערך בזמן אמת (מוצג 1 לתצהירו) עולה כי בדומה לדברי השוטרת הוא אף ניסה למשוך את התובעת מעליה "...וניסיתי למשוך את החשודה מלימור". 34. עוד אציין בהקשר זה כי ב"כ התובעת טען כי השוטרת סתרה את דבריה עצמה בנקודה זו עת טענה בתצהירה כי השוטר לא הצליח להגיע לאיזור התגרה, משום שדדון מנע זאת ממנו (ס' 14 לתצהירה), לעומת דבריה בביהמ"ש כי השוטר הגיע וניסה להפריד בינה ובין התובעת ואף משך את התובעת מעליה (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 20 ש' 1- 11). דא עקא עיון בדברים שאמרה השוטרת בתצהירה מעלה כי חרף דברי התובעת, השוטרת טענה בתצהירה מפורשת (ס' 14) כי השוטר "הגיע וניסה להוריד ממני את התובעת". כל זאת "כאשר דדון אוחז ידו ומפריע לו להפריד בינינו" . סילוף דברי השוטרת גם בנקודה זו לא מוסיף לאמינותה של התובעת. 35. זאת ועוד, טוען ב"כ התובעת כי השוטרים לא מסרו גרסה אחידה באשר לאופן התקיפה עצמה. בעוד השוטרת טענה כי התובעת נצמדה אליה עם גופה (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 18 ש' 1) גרסת השוטר הייתה כי התובעת דחפה את השוטרת באמצעות שתי ידיה (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 14 ש' 9-14). לזאת אציין כי חזון נפרץ הוא שכשאנשים שונים באים לתאר אירוע זהה, שכל אחד נוטל בו חלק שונה, לא ניתן למצוא זהות מוחלטת בין תיאורם. אין דומה נקודת המבט של מי שנמצא במוקד האירוע ומשתתף בו באופן אקטיבי לבין מי שנקלע אליו בנקודת זמן מסוימת וצופה בו מן הצד. בכל מקרה במזכר שערכה בזמן אמת טענה השוטרת כי התובעת דחפה אותה באמצעות גופה (מוצג 2) , על דבריה אלו חזרה בתצהירה (ס' 13). השוטר העיד אף הוא בבית המשפט כי התובעת דחפה את השוטרת באמצעות גופה כולל באמצעות ידיה. השוטר ציין מפורשות לשאלת ב"כ התובעת לעניין זה כי ידיים הינם חלק מהגוף, לשיטתו, וכך או כך מדובר באקט של דחיפה (פרוטוקול מיום 16/01/13 עמ' 15 ש' 32). 36. מכל מקום לנוכח האמור לעיל גם אם ניתן להבחין בשינויים כלשהם בעדות השניים, הרי שמדובר בשינויים שאינם יורדים לשורשה של מחלוקת, ובהחלט ניתן להסבירם במגבלות הזיכרון האנושי. 37. אני דוחה, איפוא, את גרסת התובעת באשר לאירוע. די בדחיית הגרסה העובדתית של התובעת לגבי האירוע כדי לדחות את התביעה. למען הזהירות אף אתייחס בקצרה ככל שהדבר רלוונטי, לטענות המשפטיות שהעלתה התובעת בהרחבה לגבי חוקיות העיכוב, המעצר והחיפוש הרלוונטים, לטענותיה, לרשלנות ולכליאת שווא מצד המשטרה. 38. הגיוני כי בעת שהשוטרים נתקלו בתובעת ובידידה משוטטים ברחוב בשעה 5:20 לפנות בוקר, שעת לילה מאוחרת וגשומה שבה אנשים מן היישוב אינם מתהלכים ברחובות, הם היו רשאים במסגרת סמכותם ע"פ החוק לעכבם ולבקש כי יזדהו בפניהם, וכן לשאול לפשר מעשיהם במקום. זאת ועוד, מדברי השוטרים עולה כי השניים נראו לחוצים למראה הניידת המתקרבת, אחזו בשקית אטומה וניסו להתרחק, מה שהגביר את חשדם של השוטרים. תשובת מר דדון הגבירה את החשד שאף התחזק עם קבלת המדע אודותיו מן המסוף המשטרתי. במצב כזה לטעמי לא ניתן לומר שהשוטרים פעלו שלא כדין בעת שהורו לתובעת להזדהות. סעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה (מעצרים) תשנ"ו 1966 , קובע כי אם היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה, העלולה לסכן את שלומו או את ביטחונו של אדם או את שלום הציבור או את ביטחון המדינה רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו, או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים במקום הימצאו. נסיבות האירוע לרבות התנהגותם של התובעת וידידה מבססים לטעמי את אותו חשד סביר שהצדיק את הבקשה להזדהות . בקשת השוטרת מהתובעת להזדהות אף עולה בקנה אחד עם ס' 2 לחוק החזקת תעודת זהות והצגתה, התשמ"ג 1982: "תושב שמלאו לו 16 שנים חייב לשאת עמו תמיד תעודת זהות ולהציגה בפני קצין משטרה בכיר, ראש רשות מקומית, שוטר או חייל במילוי תפקידם, כשידרשו זאת ממנו". מכאן ניתן להסיק שהייתה קיימת לתובעת חובה שבחוק להציג תעודת זהות עת נדרשה לכך ע"י השוטרת. הדרישה להזדהות על פי ס' 2 אינה קשורה לסמכות העיכוב הנתונה לשוטר על פי חוק המעצרים. 39. זאת ועוד התובעת עוכבה במקרה דנן רק לאחר שסירבה להזדהות. לדברי השוטרת, הסיבה להשתוללות התובעת לא הייתה סירוב לחיפוש, אלא סירוב להציג תעודת זהות. סירובה של התובעת להזדהות, עפ"י גרסת השוטרת אשר לא מצאתי סיבה שלא לתת לה משקל מלא, מקים עילה לעיכובה (כפי שגם נעשה) וגם מבסס נגדה עבירה של הפרעת שוטר בעת מילוי תפקידו. התנגדותה באופן פרוע ואלים להזדהות ולעיכוב מבססת את זכות השוטרים להורות על מעצרה מכוח הוראת ס' 23 ב לחוק המעצרים. גם אם התובעת סברה כי הדרישה לחיפוש אינה חוקית, היה על התובעת להתמודד עם תוצאות חיפוש שאינו חוקי בדרך של בקשה לפסילת הראיות, שנתפסו אגב חיפוש כזה במידה ויוחלט להשתמש בהן בבוא היום נגדה. 40. פסקי הדין בעניין פדרמן (ע"א מחוזי י-ם 3006/09) ובעניין ג'קסון (ת"ק 26824-08-11) אינם רלוונטיים שכן העובדות שם נוגעות לביצוע צו הבאה הגם שבוטל ובשונה מן המקרה שלפני. אשר לחיפוש בשקית התובעת, הרי שהשקית היתה בידיו של מר דדון שנשאל לגבי החיפוש והסכים לביצועו. 41. אני סבור אם כן כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה. מנגד אני סבור כי עלה בידי הנתבעת לבסס את טענות ההגנה שלה. משדחיתי את גרסת התובעת באשר לאירוע וקיבלתי את גרסת הנתבעת, מתייתר הצורך לדון בנזקיה הנטענים של התובעת. סוף דבר: 42. על כן ובהתאם לאמור לעיל התביעה נדחית בזאת. התובעת תישא בהוצאות משפט הנתבעת כולל שכ"ט עורך דין בסך 10,000 ₪. ההוצאות ישולמו בתוך 30 ימים מיום שב"כ התובעת יקבל את פסק הדין שאם לא כן, יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל. ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.שוטרתביעה אזרחיתאלימותמשטרהZZ