בעיות גב לאחר תאונת דרכים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא בעיות גב לאחר תאונת דרכים: מבוא התובעת, ילידת 12.7.84, נפגעה בתאונת דרכים שאירעה ביום 19.6.06. הנתבעת לא חלקה על חבותה לשאת בנזקי גוף שנגרמו לתובעת בתאונת הדרכים, בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ולפיכך השאלה הטעונה הכרעה הינה שאלת הנזקים שנגרמו לתובעת בעקבות תאונת הדרכים, והפיצוי הראוי בגינם. הנכות לשם בדיקת מצבה הרפואי של התובעת מונה פרופ' ר' מושיוב, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי. בחוות דעתו מיום 15.7.09, סקר פרופ' מושיוב את ממצאי בדיקתו, את המסמכים הרפואיים שעמדו לפניו, ואת תלונות התובעת. אשר לנסיבות התאונה ציין המומחה שהתובעת נפצעה כאשר נהגה ברכבה ופגעה חזיתית ברכב אחר. מזירת התאונה פונתה התובעת לבית החולים סורוקה באמצעות אמבולנס. המומחה פירט בחוות דעתו כי בחדר המיון צוינו כאבי ראש וכאבים בשורש יד שמאל, ובשחרורה הומלץ על משככי כאבים. עוד פירט המומחה שכאבי הצוואר והגב העליון החמירו ולוו בהקאות, ועל כן, ביום 21.6.06 פונתה התובעת לחדר מיון בשנית, ואושפזה לבירור. ביום 26.6.06 צוינו כאבי ראש, צוואר וגב. הכאבים החמירו ותועדו גם לאחר מכן, כמפורט בחוות דעתו של המומחה. אשר לתלונות התובעת ביום הבדיקה ציין המומחה כי "התובעת מתלוננת על כאבי גב תחתון המלווים בהגבלת תנועות. הכאבים מתגברים בישיבה, בעמידה, בנשיאת משקל, במאמץ פיזי. הכאבים מתגברים לעיתים ומונעים מהתובעת תפקוד כלשהו.". אשר לבדיקה הקלינית תיאר המומחה את ממצאיו וציין כי "טווח תנועות עמוד השדרה הצווארי מלא לכל הכיוונים ... אין ספזם שרירים או רגישות ממוקמת על פני החוליות הצוואריות או הגביות. טווח תנועות עמוד השדרה המותני מוגבל במידה מזערית ובמבחן שובר התרחקות הזיזים האחוריים מ- 10 ס"מ ל-15 ס"מ, ונמצא ספזם שרירים ומופקת רגישות ממוקמת על פני החוליות המותניות. הכוח הגס, הרפלקסים והתחושה מלאים ושווים בארבעת הגפיים ולא הופקו רפלקסים פתלוגיים. מבחן הרמת רגל ישרה תקין דו-צדדית". אשר לבדיקות העזר, התייחס המומחה לבדיקת CT של עמוד השדרה המותני מיום 1.10.07 בזו הלשון- "הדגימה בקע אחורי-שמאלי בגובה L5-S1 עם מלאות הריצס הלטראלי השמאלי". בפרק הדיון והמסקנות, כתב המומחה "התובעת מתלוננת על כאבי גב תחתון בעקבות התאונה הנידונה מיום 19.6.06. בבדיקתה הגבלת תנועה מזערית המלווה בספזם שרירים וברגישות ממוקמת. בדיקת CT הדגימה בקע דיסק בגובה L5-S1. נכותה של התובעת לצמיתות הינה בגובה 5% לפי מחצית סעיף 37(7)א'. התובעת לא סבלה בעברה מבעיות גב תחתון וסביר לקבוע שהנכות נובעת במלואה מהתאונה הנידונה." על יסוד ממצאיו העריך המומחה שבעקבות תאונת הדרכים נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5% לפי פרט 37(7)א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1957. המומחה ציין שהתובעת לא סבלה בעברה מבעיות גב תחתון ועל כן סביר לקבוע שהנכות נובעת במלואה מהתאונה.המומחה העריך שבתקופת חופשת המחלה שארכה מיום התאונה עד ליום 20.7.07 הייתה לתובעת נכות בשיעור של 100%. (במהלך חקירתו אישר המומחה שנפלה טעות סופר בתאריך שנקב, והתאריך הנכון הינו 20.7.06 (עמ' 10 שורות 26-28). שאלות הבהרה ביום 29.3.11 שלח ב"כ התובעת שאלות הבהרה למומחה. לשאלות צורפו ממצאי בדיקת הולכה עצבית שנערכה ביום 25.1.11 וסיכום רפואי מטעם ד"ר קולומויסקי. לשאלה האם לאור מסמכים אלו יש מקום לבדיקה חוזרת של התובעת או לשינוי חוות הדעת השיב המומחה כי "על פי המסמכים הללו אין סימני חסר נוירולוגי בבדיקה הפיזיקלית, ומאחר והנכות נקבעה על פי הממצאים הפיזיקליים אין החמרת מצב אצל התובעת ואין צורך בבדיקה חוזרת. ככלל, בבדיקת ההולכה העצבית אחוז גבוה של ממצאים שאינם בעלי משמעות קלינית, ועל כן ממצאי בדיקה זו אינם יכולים להוות כשלעצמם אינדיקציה לקביעת נכות.". חקירת פרופ' מושיוב התובעת חלקה על חוות דעתו של המומחה וזימנה אותו לחקירה נגדית. במהלך חקירתו הנגדית שנערכה ביום 18.6.12, ביקש ב"כ של התובעת מהמומחה להסביר את המונח "רציוס לטרלי" והמומחה אישר כי המשמעות היא של דחיקה של רקמה סחוסית מהדיסק לתוך התעלה (עמ' 1 שורות 26-28). לשאלה האם המלאות ברציוס הלטרלי יכולה להסביר את התלונות על הכאבים ברגל השיב המומחה כי תלונות התובעת היו על כאבי גב וכאבי צוואר ולא הייתה הקרנה לרגליים "נדמה לי שתיעוד על הקרנה לרגל שמאל בא מאוחר יותר אחרי שבוצע לה בדיקת סי.טי של עמ' שדרה מותני אחרי שהבדיקה הקודמת של עמ' שדרה צווארי יצאה תקינה." (עמ' 2 שורות 23-24). המומחה הוסיף כי שכאשר בא אלי פציינט והוא מתלונן על כאב עם הקרנה לרגל, ואני מוצא סימן או שניים נוספים, אז אני עושה לו בדיקת סי.טי, ומוצא את המלאות, אז הדבר מדבר בעד עצמו וזה ברור לגמרי." (עמ' 2 שורות 26-29). המומחה השיב כי בתיעוד הרפואי עד לבדיקת הCT לא היו תלונות על כאבים ברגל וכך גם בבדיקה שערך לתובעת. המומחה השיב שאינו חושב ששאל את התובעת במישרין האם יש לה כאבים ברגל (עמ' 3 שורות 5-14). לשאלה אם הכאב ברגל יכול להופיע זמן מה לאחר התאונה השיב המומחה "בדר"כ זה לא כך. תאונת דרכים, אם זה היה הייתי מצפה שהכאב יופיע בהתחלה. הכל יכול להיות, ובכל זאת קיבלתי את הקשר בין התלונות שלה לבין התאונה, למרות הספק." (עמ' 3 שורות 17-19). המומחה הסביר את המונח "הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה", ואת הבדיקות שעשה להגיע לקביעה זו. המומחה ציין שערך גם בדיקות של הטיה ובדיקות סיבוביות והן היו תקינות, אשר לטענה שלא כתב בחוות הדעת את הבדיקות הסיבוביות השיב המומחה "אני לא רואה צורך לכתוב את הבדיקות הסיבוביות" (עמ' 4 שורה 26). כשנשאל מדוע הופנתה התובעת לבדיקת EMG השיב המומחה כי זו הייתה טעות ואין סיבה רפואית מוצדקת לעשות כן. המומחה פירט שלפני הבדיקה הזו עושים בדיקת הולכה עצבית "שתי הבדיקות נעשות יחד. כאשר יש חסר עצבי מסוים... בדיקות הולכה עצבית ואי.אמ.ג'י בסיטואציה שבה כל הרופאים המטפלים חוזרים ואומרים שלתובעת אין שום חסר עצבי, היא בדיקה מיותרת וגם התוצאות שלה מעוררות מחלוקת, כצפוי." (עמ' 4 שורות 28-33; עמ' 5 שורות 1-2). עוד פירט המומחה באשר לכאבי הרגל ולבדיקת EMG כי "על סמך הנתונים שהצגתי כאן, אחד, הקשר בין התלונות האלה לתאונה עצמה הוא מאוד מאוד מאוד בעייתי בעיני. שניים מדובר על תלונה סובייקטיבית שגם הבדיקות הקליניות וגם בדיקות המעבדה מוכיחות שאין לה בעייה אובייקטיבית לאורך הרגל הזאת. והדבר השלישי, בכל מקרה נכות נקבעת לפי מצב קליני ולא לפי בדיקות מעבדה ובודאי לא לפי בדיקת הולכה עצבית ובודאי אם היא לא שלמה... יש לנו פה רצף של ממצאים שאינם קשורים, וכשעושים הולכה עצבית ללא בדיקה אי.אמ.ג'י, ולא בדקו אם הדבר משפיע, כשיש לנו את הבדיקה ועושים אותה בלי אינדיקציה. אני והרבה מחבריי לא שולחים ברוב המקרים פציינטים לבדיקה להולכה אי.אמ.ג'י, וכאשר עושים בדיקה זו לא מוצדקת אנו מקבלים פרט ובוודאי שבדיקה זו אינה מסתדרת עם בדיקת הסי.טי, כצפוי." (עמ' 7 שורות 1-7, עמ' 8 שורות 13-17). כאשר נשאל האם נכון לשלוח את התובעת להשלמת בדיקת ה-EMG או שיש לשלוח אותה לבדיקה חוזרת אצלו כדי שיוכל לעמוד על מצבה, השיב המומחה "... אחרי הכל, בוצעה פה בדיקה של הולכה עצבית בלי אי.אמ.ג'י, שהוכחה שאינה מהווה בעיה נירולוגית.... הנכות נקבעת על פי הממצאים האובייקטיבים הקלינים. גם אני וכל הרופאים שבדקו אותה לא מצאנו בעיה נוירולוגית. אני כמעט היחיד שמצא לה הגבלת תנועות, האחרים לא מצאו ובדיקת הסי.טי לא מתאימה לבדיקה הקלינית ולבדיקה ההולכה העצבית. עברו 5,6 שנים, על סמך כל הנתונים שבידי אני מתרשם שאין שום סיבה לבדוק אותה שוב...יש פה עניין של מה קדם למה." (עמ' 9 שורות 27-33). המומחה השיב לשאלות ב"כ הנתבעת. אשר לבלט דיסק של L-5 שיש לתובעת השיב המומחה כי "... לפי מה שאמרתי עד עכשיו ברור שהדיסק נראה בתמונה, אבל הקשר בינו ובין נכות הוא בהחלט מוטל בספק וצריך להוכיח זאת. הנכות הרלבנטית הוא ניורולוגיה של השורש אס-1 שנמצא שם מצד שמאל. האג' רפלקס מוכיח שהשורש אס1 תקין, שלחו גל והוא חזר תקין. הבדיקה הזאת מוכיחה ששורשים אחרים שהם לא פגיעים פטולוגים, זה מלמד שהבדיקה הזאת לא שווה. היא לא עומדת בפני עצמה." (עמ' 10 שורות 4-8). לשאלה האם היה משנה את חוות הדעת אם הייתה בדיקה של הולכה עצבית במועד כתיבת חוות הדעת השיב "לא, אני קובע את הנכות על פי הבדיקה הקלינית, ובמקרה הזה כל הרופאים לא מצאו חסר נוירולוגי." (עמ' 10 שורות 10-11). טענות הצדדים ביום 16.10.12 עתרה התובעת למנות מומחה רפואי נוסף בתחום האורטופדיה בטענה כי המומחה קיפח אותה - התעלם ממצא פתולוגי בבדיקת הסי.טי.; לא ציין את טווחי התנועה שנמדדו במישורים השונים; הטיל ספק בממצאי בדיקת ההולכה העצבית. הנתבעת הגיבה לעתירה זו וטענה כי מינוי מומחה שני באותו תחום הוא מהלך חריג ומקרה זה אינו נמנה מסוג המקרים הללו - המומחה השיב בחקירתו על כל ההשגות של התובעת והבהיר מדוע אין להם יסוד. ביום 21.11.12 דחיתי את הבקשה. בסיכומיה שבה התובעת וטענה כי המומחה קיפח אותה וביקשה כי "נוכח חוסר ההתאמה בין תשובות המומחה והנכות שקבע בחווה"ד לבין ממצאי בדיקות ההדמיה, סבורתני כי יש בכך כדי להוביל לכל הפחות לכיוון פסיקת פיצוי אריתמטי מלא לתובעת לפי שיעור הנכות שקבע." (סעיף 7). הנתבעת טענה בסיכומיה שלא רק שהמומחה לא קיפח את התובעת אלא הלך לקראתה ולמרות הספק העולה מהתיעוד הרפואי בדבר הקשר הסיבתי הוא היטיב עמה וקבע לה נכות מזערית הקשורה לתאונה על יסוד תלונותיה הסובייקטיביות בלבד. קביעת הנכות הרפואית לאחר עיון בטענות הצדדים, בחוות דעתו של המומחה, ובפרוטוקול חקירתו הנגדית של המומחה, מצאתי שיש לאמץ את הערכתו של המומחה באשר לשיעור הנכות שנותרה לתובעת בעקבות התאונה. המומחה ציין כי בראש ובראשונה נקבעת הנכות על פי ממצאי הבדיקה הקלינית. המומחה השיב באריכות לשאלות והסביר על יסוד אלו אמות מידה קבע את הנכות. מגבלת התנועה היחידה שמצא המומחה במהלך בדיקה הקלינית הייתה בעמוד שדרה מותני (בחקירתו הנגדית ציין שרופאים אחרים כלל לא מצאו מגבלת תנועה כאמור). חרף העובדה שהתלונות אודות כאבי גב בעמוד שדרה מותני הופיעו חודשים לאחר התאונה, בשלב המעמיד בספק את הקשר הסיבתי בין המגבלה האמורה לבין התאונה, קבע המומחה שנותרה לתובעת נכות מזערית, מחמת הספק בלבד. לא מצאתי שיש מקום לטענתה של התובעת לפיה קיפח אותה המומחה בחוות דעתו. נהפוך הוא, דומה שהמומחה קבע שנותרה לתובעת נכות הקשורה בקשר סיבתי לתאונה חרף הספק הרב באשר לקיומה של נכות ולקיומו של קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה. עיון במסמכים שעליהם הסתמך המומחה בחוות דעתו מלמד שביום התאונה אכן התלוננה התובעת בחדר המיון בבית החולים סורוקה על כאבים בראש בעקבות חבלה בראשה, וכן על כאבים בכף יד שמאל. בדיקות שנערכו לה בחדר מיון לא העלו ממצאים. כעבור יומיים, ביום 21.6.06, התקבלה למחלקה הכירורגית בבית החולים ברזילי דרך חדר מיון, שם התלוננה על "בחילות, כאבי ראש, סחרחורות, כאבים בצוואר ובגב העליון". המומחה ציין שהוא קבע את הנכות חרף העובדה שתלונתה של התובעת באשר לכאבי רגל וגב הייתה תלונה במישור הסובייקטיבי בלבד, וכי למעשה לא מצא ממצאים אובייקטיבים. כן ציין שהתלונה הועלתה לראשונה בשלב מאוחר מאוד, שלב שיש בו כדי להעמיד בספק את הקשר הסיבתי בין התלונה לבין התאונה. המומחה ציין שהתלונה הועלתה רק לאחר שנערכה בדיקת CT לצוואר שנמצאה תקינה. כמו כן הפנה המומחה לכך שעל פי תעודת חדר מיון מיום התאונה התלוננה התובעת על כאבים בידה השמאלית ובראשה בלבד. לא הייתה כל תלונה על כאב בגב (מותני) או ברגל. מתצהירה התובעת עולה כי ביום 26.5.07, היינו, כשנה לאחר התאונה, חשה כאבים חריפים במותניים בעטים פנתה לבית החולים בריזילי. בבדיקה הודגמה רגישות מעל מותן ימין, והיא שוחררה בצירוף הוראות לטיפול אנלגטי. מספר חודשים לאחר מכן, ביום 1.10.07 נערכה לתובעת בדיקת CT של עמוד שדרה מותני. המומחה הדגיש כי "על סמך הנתונים שהצגתי כאן, אחד, הקשר בין התלונות האלה לתאונה עצמה הוא מאוד מאוד מאוד בעייתי בעיני. שניים, מדובר על תלונה סובייקטיבית שגם הבדיקות הקליניות וגם בדיקות המעבדה מוכיחות שאין לה בעיה אובייקטיבית לאורך הרגל הזאת. והדבר השלישי, בכל מקרה נכות נקבעת לפי מצב קליני ולא לפי בדיקות מעבדה...". המומחה השיב באריכות מדוע אין ללמוד דבר מבדיקת ההולכה העצבית לעניין הנכות הרפואית וציין כי הבדיקה נערכת כאשר יש חוסר עצבי ברור, שאינו קיים בענייננו, שכן כל הרופאים המטפלים ציינו במפורש שלא היה חוסר עצבי. במצב דברים זה, לדעת המומחה, הבדיקה מיותרת ותוצאותיה שנויות במחלוקת. המומחה הבהיר שאף שלא היה מקום לערוך את הבדיקה, תוצאותיה נמצאו תקינות. הבדיקה לא הראתה פגיעה שורשית, אף שללה פגיעה שורשית, ושורש 1S נמצא תקין. המומחה אף הבהיר כי בדיקת הולכה עצבית יש לערוך ביחד עם בדיקת EMG, המומחה שב והבהיר כי מסקנת המפענח באשר להולכה לשורש האמור מוטעית, וכי אין לה בסיס. המומחה ציין כי התובעת ערכה בדיקה נוספת, אג' רפלקס, שתוצאתה נמצאה תקינה, והשיב שככל שבדיקה זו הייתה תקינה, אין פגיעה בשורש 1S, עובדה המוכיחה שהפענוח לפיו קיימת פגיעה, היה שגוי. כאמור, מצאתי שבתשובותיו של המומחה הרפואי קיים מענה לטענות שהועלו. המומחה השיב באופן מקצועי ויסודי. התרשמתי שהמומחה נקט בפרשנות מקלה בהערכת הנכות, ולא מצאתי כל מקום לסטות מהערכתו. לאור כל הנאמר לעיל, מצאתי שיש לקבוע שבעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5%. הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות בסעיף 10 לתצהיר עדות ראשית, הצהירה התובעת כי המשיכה לסבול מכאבים בצוואר, בגב, בחגורת הכתפיים, וביד שמאל, וכן מכאבי ראש. התובעת הצהירה כי התחילה לסבול מקרינה ונימול ברגליים. לעתים עם החרפת המגבלות סבלה מאפיזודות שבהן נתפס לה הגב. בסעיף 16 לתצהיר עדות ראשית פירטה התובעת ש"כתוצאה מהתאונה אני מתקשה בביצוע פעילות מאומצת, כגון: עמידה, הליכה וישיבה ממושכת, הרמת משאות, כיפוף והטייה של הגב, עליה וירידה במדרגות, עבודה ממושכת מול צג מחשב וכו'. לעיתים קרובות, לאחר מאמץ נתפס לי הגב ואני זקוקה לכמה ימים כדי להתאושש. במהלך אותם ימים אני מתקשה מאוד בתפקוד. במהלך ישיבה ממושכת אני גם כן מרגישה כי הגב כואב לי יותר מהרגיל ואני צריכה לקום "ולהשתחרר" מידי פעם.". בסיכומיה טענה התובעת כי יש להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור של 7.5% ולחשב את הפסדי ההשתכרות במכפלה אריתמטית מלאה. מנגד טענה הנתבעת כי התובעת לא הביאה כל ראיה למגבלה כלשהי בעבודתה והיא ממשיכה להשתכר בדיוק כמו לפני התאונה. עוד טענה הנתבעת בעניין כי המומחה נשאל במפורש האם התובעת מוגבלת והשיב בשלילה. התובעת לא הביאה תלושים עדכניים על מנת להוכיח פגיעה כלשהי בשכרה וכן נמנעה מלהביא עדים לצורך הוכחת טענותיה. לטענת הנתבעת, יש לקבוע כי מדובר בנכות מזערית שאין בה מגבלה תפקודית. כפי שנפסק, קביעת הפיצוי בשל הגריעה מכושר השתכרותו תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של הנפגע, מידת הסתגלותו לעבודתו על אף נכותו, תפקודו, כישוריו וסגולותיו (ראו לעניין זה גם ע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ (4) 687; ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, (מיום 22.5.1991) ; ו ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 797). בקביעת הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, יש לשקול אפוא, ראשית, את הנכות הרפואית של הנפגע, במיוחד את הנכות האורתופדית. בדרך כלל משקפת הנכות האורתופדית גם את שיעור הנכות התפקודית (ראו פרשת גירוגיסיאן הנ"ל). יחד עם זאת, יש לשקול היבטים ספציפיים הרלוונטיים לנפגע ולנסיבות עבודתו, כגון מקצועו, עבודתו בפועל, וגורמים אחרים המשפיעים על תפקודו. כפי שפורט לעיל, קיים בענייננו ספק האם נותרה לתובעת נכות רפואית לאחר התאונה. המומחה הסביר באריכות שהוא לא מצא ממצא אובייקטיבי, אלא אימץ את תלונותיה הסובייקטיביות של התובעת. מגבלת תנועה שמצא הייתה מזערית. לא זו אף זו, התלונות אודות כאבים בעמוד שדרה מותני הועלו פרק זמן ממושך לאחר התאונה. מהראיות שהובאו בפני עולה שהתובעת התמידה בעבודתה לאחר התאונה, ולא היו לה הפסדי שכר. ניכר בתלונותיה של התובע הניסיון להעצים ולהאדיר את השפעת הנכות הרפואית על תפקודה, ואולם לא התרשמתי שהייתה לנכות השפעה ממשית על תפקודה. בשים לב למכלול השיקולים מצאתי שיש לקבוע ששיעור הנכות התפקודית של התובעת הינו בשיעור של %5, בשל מגבלה מזערית בעמוד שדרה מותני. הנזקים הנזק הלא ממוני התובעת טענה כי יש לפצותה בראש נזק זה בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 בגין נכות מקסימאלית של 10% בצירוף ריבית והצמדה בסך של 20,275 ₪ . הנתבעת טענה שיש לפצות את התובעת בראש נזק זה בהתאם לתקנות, לפי 5% נכות, בסך של 8,175 ₪ . בשים לב למכלול הנתונים, לטיבה של הנכות שנקבעה, לכך שהתובעת לא נזקקה לטיפול ניתוחי בעקבות התאונה, בשים לב לטיפולים שעברה, מצאתי שיש לקבוע פיצוי בסכום של 9,000 ₪ בערכי יום מתן פסק הדין. הפסד הכנסות בעבר בסעיף 13 לתצהיר עדות ראשית הצהירה התובעת כי בעקבות התאונה היא נעדרה מהעבודה למשך כחודש וחצי. במהלך התקופה האמורה היא קיבלה דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי. התובעת הוסיפה בסעיף 13 לתצהירה ש"עקב התאונה הייתי מוגבלת בביצוע עבודת השטח, שהצריכה נהיגה ממושכת, נשיאת תיקים המכילים מכשירים וכיוצ"ב פעילות מאומצת.". עקב הקשיים שצוינו, עברה התובעת לעבוד כפקידת שירות ובסעיף 17 ציינה את מגבלותיה: "העבודה כפקידה מתבצעת בישיבה לאורך כל המשמרת והדבר קשה לי, שכן הישיבה הממושכת מגבירה את כאביי ומגבלותיי ואני זקוקה למנוחה ול"חילוץ איברים "לעיתים תכופות.". בסעיף 14 פירטה התובעת כי "גם מעת לעת ועם החמרת המגבלות מהן אני סובלת ניתן לי אי כושר...כתוצאה מהתאונה, שגרמה לכך שעברתי לעבוד במרכז השירות במקום עבודת השטח, נגרם לי הפסד שכר המתבטא באי תשלום פרמיות. בעבודת השטח שולמו לי פרמיות גבוהות, שאינן משולמות בעבודה כפקידת שירות.". לצורך הוכחת הפסדיה, הגישה התובעת, ביום הדיון, תלוש משכורת שלה ושל עובד אחר במקום באותה משרה ובאותה עבודה - העובד במשרה מלאה (ת/2). בסיכומיה טוענת התובעת כי הפסד השכר בתקופת אי הכושר המלא, בצירוף ריבית מאמצע התקופה, עומד על סך של 11,467 ₪ . ביתרת התקופה עמד ההפסד על סך של 39,924 ₪ . הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובעת לא הציגה כל ראיות ולא צורפו תלושי שכר המעידים על פגיעה בשכרה. התובעת נעדרה מעבודתה חודש אחד שבגינו היא קיבלה שכר מלא ודמי פגיעה. לפיכך אין לפצותה בראש נזק זה. עוד הוסיפה הנתבעת לעניין תלוש המשכורת של עובד אחר (ת/2) שהוגשו על ידי התובעת ביום 17.10.12 במהלך דיון ההוכחות. לטענת הנתבעת לתלושים אלו אין כל משקל כיוון שמדובר בעדות שמיעה, וכיוון שלא ניתן להשוות מבלי שיודעים בדיוק מה אופי עבודתו של העובד שמתבקשת השוואה כלפיו. עוד טענה בעניין שתלושים אלו לא צורפו לתצהיר עדות ראשית, לא גולו בגילוי מסמכים ובעל התלוש לא הגיש תצהיר ולא נחקר. לפי תלושי השכר שצורפו לתצהיר עדות ראשית של התובעת, היה השכר החודשי הממוצע של התובעת כדלקמן: בשנת 2006, היא שנת התאונה- 5,377 ₪; בשנת 2007 - 5,439 ₪; בשנת 2008 - 5,631 ₪ ; בשנת 2009 - 6,047 ₪. התובעת אישרה זאת גם בחקירה הנגדית (עמ' 14 שורות 20-25). בחקירה הנגדית טענה התובעת כי למרות שנשארה שנה וחצי לאחר התאונה במחלקת מכירות (ללא יציאה לשטח) - שכרה נפגע - כיוון שלא קיבלה בונוסים. כאשר עומתה עם כך שלפי תלושי השכר - אין פגיעה בשכרה, הסבירה כי בסביבות סוף 2007 השתנה תגמול הנציגים בלמעלה מ-50% (עמ' 14 שורות 10-30). בחקירה נגדית אישרה התובעת כי לאחר התאונה המשיכה לעבוד בחברת פלאפון במשך 4 וחצי שנים ברציפות, וכי במהלך תקופה זו השלימה את לימודיה במכללה הטכנולוגית בבאר שבע שם למדה במשך 3 שנים תוך כדי עבודתה. (עמ' 13 שורות 2-21). לשאלה האם יש מסמך המתעד את סיבת העברתה למחלקה אחרת השיבה "בקשת העברת תפקיד הוא נתון לשיקול דעתו של מנהל המקבל אותי לתפקיד, ובמידה ואותו מנהל רואה לנכון למשוך אותך למח' הוא מבצע זאת בלי מסמכים." (עמ' 16 שורות 19-20). התובעת השיבה כי כשנה לאחר התאונה היא ירדה באחוז המשרה. כאשר עומתה עם כך שבתלושי השכר מצויין 100% משרה ורק בשנת 2012 מצוין 80% משרה השיבה "בחב' פלאפון הנציגים שהתגייסו ב2005 כמוני, גויסו ב - 89% משרה, ויש לזה סיבה, החברה דינאמית ולא תמיד יכולה לספק 100% משרה, אצלי זה לא השתנה עד היום בחוזה ובתלושים מראים בדיוק על מה הנציג חתום, אם היו לוקחים את השעות שלי ומפרשים זאת לאחוזי משרה, הייתי מוגדרת כ- 40% 50%, אך הם לא עושים זאת. הם רושמים את מה שהנציג חתום בחוזה." (עמ' 20 שורות 25-28). בחקירה הנגדית השיבה כי "אם אני עובדת פחות, אני מקבלת פחות. אני לא עובדת גלובלית אלא לפי שעה." (עמ' 21 שורה 2). עיון בכלל הנתונים מלמד אפוא שבעקבות התאונה לא היו לתובעת הפסדי שכר, נהפוך הוא, שכרה עלה בהתמדה. לא מצאתי ששינוי בתפקידה או בהיקף משרתה, אם היה (עד שנת 2012 לא היה לכאורה שינוי בהיקף המשרה), קשור בדרך כלשהי לתאונת הדרכים, אלא לכל היותר לעובדה שבמהלך עבודתה השלימה התובעת את לימודיה בהנדסת תעשייה וניהול. אמנם התובעת נעדרה תקופת מה מעבודתה (על פי טופס הבקשה לדמי פגיעה שהגישה למוסד לביטוח לאומי שבה לעבודתה ביום 1.8.06), ובהתאם לחוות דעתו של המומחה הייתה לה גם תקופת נכות זמנית בשיעור מלא, ואולם בתקופת היעדרותה שולמו לה דמי פגיעה. אין מקום ללמוד או להקיש מתלוש שכרו של עובד אחר לגבי פגיעה בשכרה של התובעת, שכן לא ברור מה אופי עבודתו, העובד עצמו לא התייצב לחקירה נגדית לשם מתן תשובה והסברים לשכרו ולפערים בינו לבין התובע, לא התייצב גם עד מטעם המעביד. לא הובאו כל ראיות לכך ששכרה של התובעת הופחת בעקבות התאונה, ששולם על חשבון ימי מחלה או על חשבון ימי חופשה, ולפיכך לא מצאתי שנגרם לתובעת הפסד שכר בעקבות תאונת הדרכים. הגריעה מכושר ההשתכרות התובעת טענה שבעת התאונה היא עבדה בעבודה זמנית ועם השנים היא השלימה תואר בהנדסה תעשייה וניהול - לפיכך שכרה לפני התאונה אינו משקף את פוטנציאל השתכרותה. לטענתה יש לחשב את הפסדה לפי בסיס שכר של 13,000 ₪ (פי 1.5 מהשכר הממוצע במשק). לפי חישוב תובעת יש לפצותה בראש נזק זה בסך של 265,093 ₪ . הנתבעת טענה בסיכומיה כי לא הובאה כל ראיה לטענה שלתובעת תואר בהנדסה תעשייה וניהול. עוד טענה הנתבעת כי נכות התובעת היא נכות מזערית שאין בה לפגוע בכושר ההשתכרות של התובעת ואין כל מקום לפיצוי לפי חישוב אקטוארי כלשהו. הנתבעת הציעה לפצות את התובעת בראש נזק זה בסך של 5,000 ₪ . התובעת השיבה שהיא תקבל את התעודה המעידה על השלמת לימודיה בסוף השנה וכי היא עדיין לא חיפשה עבודה בתחום לימודיה (עמ' 16 שורות 26-32). בנסיבות האמורות, אף שההיסטוריה התעסוקתית של התובעת החלה להירשם, נוכח לימודיה והעובדה שבעתיד ישתנה עיסוקה, מצאתי שיש להעריך את הגריעה מכושר ההשתכרות על יסוד השכר הממוצע במשק, המבטא את הנחת העבודה לשכר של צעירים בתחילת דרכם המקצועית. מצאתי שיש לקבוע פיצוי על יסוד בסיס השכר האמור (8,270 ₪), הנחת עבודה עד גיל 67, שיעור הנכות הרפואית והתפקודית, וכשליש (בקירוב) מתחשיב אקטוארי מלא, בסכום של 38,000 ₪. הפסד פנסיה התובעת טענה כי מחמת גילה הצעיר היא טרם הצטרפה לקרן פנסיה ויש להחיל עליה את ההלכה לפיה צעירים שטרם השתלבו בעבודה כשכירים זכאים לפיצוי בראש נזק זה. התובעת דרשה, לראש נזק זה, פיצויים בסך של 30,000 ₪ . הנתבעת טענה כי התובעת לא הוכיחה כל פגיעה בשכרה ולכן גם לא צפויה כל פגיעה בפנסיה. סכום הפיצוי עבור גריעה מכושר השתכרות מגלם, לטעמי, גם את הפגיעה בזכויות הפנסיה ולפיכך לא מצאתי שיש לקבוע סכום נוסף בראש נזק זה. עזרת הזולת בסעיף 19 לתצהיר עדות ראשית הצהירה התובעת כי "כתוצאה מהתאונה ובתקופות אי הכושר, נזקקתי לסיעוד ולטיפול אישי שנתנו לי ע"י משפחתי, שעזרו לי ברחצה, לבוש, הגשת אוכל למיטה, ליווי לטיפולים ולבדיקות הרפואיות וכו'." בסעיף 20 לתצהיר עדות ראשית הצהירה התובעת כי "כתוצאה מהתאונה אני מתקשה בביצוע עבודות משק הבית הקשות כגון ניקיון, כביסה, שטיפת רצפות וכו'.". התובעת טענה כי בהתחשב בפגיעה הממשית ובנכות שנקבעה לה היא זכאית לפיצוי מינימאלי, לצורך ביצוע עבודות משק הבית הקשות, בהיקף של 3 שעות שבועיות, בעלות של 40 ₪ לשעה. לפי חישוב זה יש לפצותה בראש נזק זה לעבר בסך של 41,280 ₪ ; ולעתיד עד תום תוחלת חיים, בסך של 162,944 ₪ . הנתבעת טענה כי נכותה המזערית של התובעת אינה מצדיקה כל צורך בעזרה והתובעת לא הביאה כל עדות לעזרה, לפיכך אין לפסוק כל פיצוי בראש נזק זה. כפי שמצאתי הנכות הרפואית והתפקודית של התובעת הינה מזערית. ניתן להניח שלאחר התאונה היא נזקקה לעזרת מה, יתכן שתזדקק לעזרת מה גם בעתיד, ולפיכך מצאתי לקבוע פיצוי בסכום של 3,000 ₪ בראש נזק זה, בערכי יום מתן פסק הדין. הוצאות לטענת התובעת, יש לפצותה בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בסכום גלובלי של 15,000 ₪. כן עתרה התובעת גם להוצאות נסיעה מוגברות בסך גלובלי של 15,000 ₪. לתצהירה צירפה התובעת מספר קבלות בגין הוצאותיה הרפואיות, בסכום של כ- 3,000 ₪. הנתבעת טענה בסיכומיה כי מדובר בתאונת עבודה ולפיכך נושא המוסד לביטוח לאומי בכל ההוצאות הרפואיות והנסיעות לטיפולים הרפואיים בשל התאונה. עוד טענה הנתבעת שלא ניתן למצוא קשר סיבתי בין הקבלות שהציגה התובעת ובין התאונה. באשר לעתיד טענה הנתבעת כי לתובעת נכות מזערית שאינה מצדיקה כל צורך בטיפולים בעתיד. לפיכך אין לפסוק כל פיצוי בראש נזק זה. כיון שמדובר בתאונת עבודה לא מצאתי שיש לפסוק פיצוי בראש נזק זה. ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי התובעת טענה כי יש לנכות רק את תגמולי הביטוח הלאומי אשר הנתבעת הוכיחה ששולמו לתובעת, דהיינו את דמי הפגיעה. הנתבעת טענה כי יש לנכות את מלוא התשלומים להם זכאית התובעת מהמוסד לביטוח לאומי בעקבות התאונה. עוד טענה הנתבעת כי התובעת הודתה שפנתה למל"ל בתביעת נכות אך טרם התקבלה החלטה בעניין (בחקירה נגדית עמ' 14 שורה 3) - ולפיכך יש להקפיא רעיונית את סכום המענק הצפוי לתובעת. כיון שבפסיקת הפסדי השכר הובאו בחשבון דמי הפגיעה, לא מצאתי שיש מקום להפחיתם. בשים לב לטיבה והיקפה של הנכות, כמו גם לזמן שחלף מאז התאונה, אינני סבורה שיש להפחית בענייננו תגמולים ראויים, לא מצאתי מקום אף להקפיא חלק מסכום הפיצוי. סיכום אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סכום כמפורט להלן: נזק לא ממוני- 9,000 ₪; גריעה מכושר השתכרות- 38,000 ₪; עזרת הזולת- 3,000 ₪; סה"כ- 50,000 ₪. הנתבעת תשיב לתובע גם את הוצאות המשפט שהוציאה, למעט שכר עדותו של המומחה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של %15.21. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהמועד שבו יומצא פסק הדין לבא כוחה של הנתבעת. כאבי גב / בעיות גבתאונת דרכיםעמוד השדרה