העלאת מים לטיסה - תביעה ייצוגית

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא העלאת מים לטיסה - תביעה ייצוגית: לפני בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד חברת James Richardson Proprietary LTD (להלן: "ג'יימס ריצ'רדסון"), המפעילה חנויות למכירת טובין פטורים ממכס בנמל התעופה בן גוריון (להלן: "חנויות הדיוטי פרי בנתב"ג"). הטענה המועלית בתובענה היא שג'ימס ריצ'רדסון הטעתה באופן קבוע ומכוון את לקוחותיה, בכך שלא יידעה אותם בדבר קיומם של הסדרים חוקיים בשדות תעופה רבים בעולם המגבילים את אפשרות הנוסע להעלות לטיסה נוזלים מעל לנפח מינימאלי מסוים. כתוצאה ממגבלות אלה, נוסעים שרכשו טובין בחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג, אשר טיסתם לא הייתה טיסה ישירה, אולצו על ידי רשויות הביטחון הזרות להשליך את הטובין שרכשו טרם עלייתם לטיסת ההמשך. לטענת המבקש, משלא חשפה בפניהם את המידע הרלוונטי, המשיבה היא שאחראית לנזק שנגרם לנוסעים. א. רקע עובדתי ג'יימס ריצ'רדסון, המשיבה, היא חברה פרטית אשר מקום מושבה בעיר מלבורן באוסטרליה, והיא רשומה כחברת חוץ בישראל. בעקבות זכייתה במכרזים שונים, מחזיקה המשיבה כיום, בין היתר, בהרשאות שונות מרשות שדות התעופה להפעלת חנויות למכירת טובין פטורים ממכס בנמל התעופה בן גוריון. בחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג נמכרים מוצרים שונים, ובהם משקאות אלכוהוליים, סיגריות ומוצרי טבק, בשמים וקוסמטיקה, דברי מתיקה ואף מוצרי ספורט, הלבשה והנעלה. הרוכשים מוצרים בחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג יכולים לבחור להעלות את הטובין שנרכשו עימם לטיסה, או לחלופין להשאירם בארץ ולאסוף אותם עם שובם לישראל. המחלוקת נושא תובענה זו מתעוררת בנסיבות בהן בוחר הנוסע לקחת את המוצרים עמו. במקרה זה יורשה הנוסע להעלות את הטובין הללו על הטיסה היוצאת מישראל, וזאת לאור קיומם של הסדרי ביטחון מתאימים בנמל התעופה בן גוריון. ואולם, ככל שהטיסה מישראל היא ליעד ביניים, בו נדרש הנוסע לעבור לטיסת המשך ("טיסת קונקשן") על מנת להגיע ליעד הסופי, עלול להיווצר מצב בו לא יוכל להעלות את הטובין שרכש בחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג על טיסת ההמשך. מצב דברים זה יתרחש כאשר רשויות הביטחון בנמל התעופה ממנו ממריאה טיסת ההמשך (להלן: "נמל הביניים") אינם מכירים באמצעי האבטחה שננקטו בחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג, והנוסע אינו אוסף את כבודתו בנמל הביניים, אלא ביעד הסופי בלבד. כך, למשל, לפי הסדרי הביטחון הקיימים כיום, אם נוסע שיעדו הסופי הוא לונדון, מחליף מטוס בנחיתת ביניים בציריך, מבלי לקבל את מזוודותיו, הרי שהוא לא יתקל בקושי להעלות את המוצרים שירכוש בחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג על הטיסה לציריך, אך טובין מסיימים המכילים נוזלים עלולים להיות מוחרמים במהלך הבדיקות הביטחוניות שיערכו לו בנמל התעופה בציריך, ממנו ימריא לטיסת ההמשך ללונדון. ודוק, ישנם מצבים בהם נוסעים הנדרשים לחניית ביניים יכולים להעלות על טיסת ההמשך את כל המוצרים שרכשו בדיוטי פרי בנתב"ג. הדוגמא הבולטת ביותר לכך הם אותם מצבים בהם הלקוח מקבל, מסיבה זו או אחרת, את כבודתו בנמל הביניים, ויכול לפיכך להכניס את המוצרים שרכש בדיוטי פרי בנתב"ג לתוך מזוודתו קודם שישלחה בשנית ליעד הסופי. בנוסף, תתכן אפשרות שבנמל הביניים יכבדו את אמצעי האבטחה שנקטו חנויות הדיוטי פרי בנתב"ג, וזאת מכוח הסכמים מיוחדים בעניין זה (לפי הנמסר לי, קיים הסדר מיוחד מסוג זה בין רשויות ביטחון התעופה בישראל ובארה"ב המתייחס לנוסעים בטיסות של חברת אל על כשיעד הביניים מצוי בארצות הברית). המבקש סבור כי חלה על המשיבה חובה ליידע לקוחות אשר רוכשים בחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג בקבוקים המכילים נוזלים מעל לנפח מסוים (לרוב 100 מ"ל), בדבר הסכנה שלא ניתן יהיה להעלות את הטובין שרכשו על טיסת המשך (להלן: "המידע בנוגע לטיסות המשך"). הימנעותה של המשיבה מלגלות מידע זה באופן חד וברור (המשתקפת אף בהנחיותיה לקופאים העובדים בשירותה שלא לגלות מידע זה מיוזמתם, ולא להשיב על שאלות בנושא) היא שאחראית לפיכך לנזק שנגרם ללקוחות אשר רכישותיהם הוחרמו בידי רשויות הביטחון בנמלי הביניים. המשיבה טוענת מנגד, כי אין לה כל חובה ליידע את לקוחותיה בדבר מגבלות בטחון החלות בנמלי תעופה זרים, בכלל, ומגבלות הנוגעות להעלאת נוזלים על טיסות המשך, בפרט. זאת ועוד, המשיבה מדגישה כי, מעל ומעבר לחובותיה על פי דין, טרחה והציבה בחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג שלטי פרסום בולטים המציינים את קיומן של מגבלות על נשיאת נוזלים בכבודת היד בטיסה, כך שבוודאי אין בסיס לטענות בדבר הפרת חובת גילוי העולה לכדי הטעיה הנטענות נגדה. על רקע זה נפנה לסקור ביתר הרחבה את עיקר טענות הצדדים. ב. עיקר טענות הצדדים ב.1. טענות המבקש ב"כ המבקש טען, כי המשיבה פועלת להסתרת מידע מלקוחותיה, בשל החשש כי הדבר יפגע במכירותיה. ב"כ המבקש ציין כי במקרה בו הנוסע אשר רכש את המוצרים טס בחברת התעופה אל-על לארצות הברית, נארזת הסחורה בשקיות שקופות אטומות בסגר מיוחד, אשר מאפשרות להעלות את הנוזלים לטיסות המשך. מכך ניתן ללמוד כי המשיבה יכולה למסור את המידע המתאים ללקוחותיה, אולם היא עושה כן רק כאשר מסירת המידע לא תוביל לביטול המכירה. לדבריו, השלטים אותם מציבה המשיבה אינם מהווים אזהרה מספקת, והם משמשים עלה תאנה בלבד, כאשר במקביל המשיבה מנחה את עובדיה שלא למסור ללקוחות את האינפורמציה הרלוונטית. לטענתו של ב"כ המבקש, למשיבה חובה משפטית, המעוגנת בחקיקה להגנה על הצרכן, לגלות את המידע בנוגע לטיסות ההמשך ללקוחותיה. חובת הגילוי היא מוגברת לאור העובדה שמדובר בעסקה צרכנית ובמערכת יחסים בין עוסק לבין לקוח. בנוסף נטען כי גם בהתבסס על עוולת הרשלנות ועל חובת תום הלב קמה למשיבה חובה למסירת מידע זה. ב"כ המבקש הדגיש, כי העובדה שהמשיבה מודעת בפועל לנזק הצפוי ללקוח, כמו גם העובדה שהיא מונע הנזק הזול והאפקטיבי, מחזקים את הטעמים המצדיקים להטיל עליה אחריות למסירת המידע. לחלופין, נטען על ידי ב"כ המבקש כי יש להטיל על המשיבה אחריות לנזקי הלקוחות בהתבסס על דיני עשיית עושר ולא במשפט, כאשר המוכר בחנויות המשיבה מודע לכך שהלקוח יאבד את רכישתו ואף על פי כן לא מוסר את המידע בנוגע לטיסות ההמשך. על כך הוסיף ב"כ המבקש כי התקיימו התנאים לאישור התובענה כייצוגית, שכן התובענה מעוררת שאלות משותפות לחברי הקבוצה; המבקש הוא בעל עילת תביעה אישית; התובענה הייצוגית הינה הדרך המתאימה להכרעה במחלוקת; והבקשה מוגשת בתום לב. ב.2. טענות המשיבה ב"כ המשיבה טענו כי ישנם נהלים רבים המגבילים הכנסת מוצרים שונים לתחומיהן של מדינות שונות, וכי אין זה באחריותה של המשיבה לידע את הנוסעים בדבר קיומן של מגבלות אלה. האחריות לבירור הנהלים ביעד הטיסה מוטלת, לדבריהן, על הנוסע עצמו. ב"כ המשיבה הדגישו כי לא ניתן לקיים את ההסדר הקיים בטיסות אל-על לארצות הברית במקרה של טיסות המשך ממדינות האיחוד האירופי, שכן לא הושגה הסכמה בנושא בין מדינת ישראל למדינות האיחוד, הסכמה שקיימת עם רשויות הביטחון בארצות הברית. אף אם היה ממש בטענה כי חלה עליה חובה משפטית לגילוי המידע, אזי לדבריהן של ב"כ המשיבה משעה שאין מחלוקת כי המשיבה מציבה בחנויותיה פרסום בדבר המגבלות על נשיאת נוזלים בכבודת יד בטיסה, אין שום בסיס לניסיון של המבקש להכתיב את האופן בו נעשה הפרסום, ודי בפרסום שנעשה בפועל על ידי המשיבה. ב"כ המשיבה סבורות כי לפי דיני הגנת הצרכן, לא חלה על המשיבה כל חובה משפטית לגילוי יזום של המידע מעבר לפרסום בכתב, ולא ניתן להחיל עליה חובה זו גם לא מתוקף עקרון תום הלב או בהתבסס על עוולת הרשלנות. ב"כ המשיבה הדגישו כי אין כל בסיס לטענה לפיה המשיבה מטעה את לקוחותיה בכוונת תחילה. לדבריה, הצרכנים, ולא המשיבה, הם מונעי הנזק היעילים בנסיבות העניין. מעבר לכך, לנוסעים עצמם אשם תורם לנזק שנגרם להם. גם שיקולי מדיניות יובילו למסקנה כי אין להטיל חובת גילוי רחבה זו על המשיבה, זאת משום שאין זה מתפקידם של הקופאים המועסקים בחנויותיה לפרט ולהסביר את הוראות הדין במדינות זרות לנוסעים; קיים סיכוי רב להטעיית הצרכן כאשר המידע נמסר בעל פה, והטלת החובה עשויה להוביל לתורים ארוכים ולעיכובם של הנוסעים; וכן משום שלצורך מתן ההסבר הרלוונטי נדרש לקופאי מידע נוסף הכרוך בפגיעה בפרטיותו של הנוסע. בכל הנוגע לעילת תביעה בהתבסס על דיני עשיית עושר ולא במשפט, הרי שזו לא הוכחה שכן המבקש כלל לא הוכיח שהמשיבה אכן התעשרה על חשבונו או כי התעשרות זו נעשתה שלא כדין. לאור זאת נטען כי הבקשה אינה מעוררות שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, וכי התובענה הייצוגית אינה הדרך היעילה להכריע במחלוקת בנסיבות העניין. ג. דיון והכרעה השאלה המרכזית המתעוררת במסגרת הבקשה שלפני היא האם עלה בידי המבקש להוכיח כי "התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה עילת תביעה" (סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו - 2006). ובאופן קונקרטי: האם יש אפשרות סבירה שיקבע כי המשיבה, ג'ימס ריצ'רדסון, הפרה חובת גילוי שהיא חבה לחברי הקבוצה ביחס למידע בנוגע לטיסות המשך. שאלה זו ניתן לפרוט לשתי שאלות משנה: ראשית, האם יש אפשרות סבירה שיקבע כי ג'ימס ריצ'רדסון נושאת בחובה לגלות לציבור לקוחותיה את המידע בנוגע לטיסות המשך; שנית, בהנחה שקיימת חובה כזו, האם יש אפשרות סבירה שיקבע כי ג'ימס ריצ'רדסון הפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה. להלן אתייחס לשאלות משנה אלו כסדרן. ג.1. האם יש אפשרות סבירה שיקבע כי ג'ימס ריצ'רדסון חייבת חובת גילוי חנויות הדיוטי פרי בנתב"ג ממוקמות במיקום ייחודי לעסקים הפועלים בישראל, ומציעות עסקה ייחודית: מיקומן בנמל התעופה בן גוריון מעבר לביקורת הגבולות הישראלית, והעסקה שהן מציעות לנוסעים לחו"ל היא רכישת טובין שלא יחויבו במכס בעת ביצוע העסקה, אלא יחויבו במכס אם וכאשר יוחזרו לארץ. לקוח הרוכש טובין בחנויות הדיוטי פרי רשאי לבחור, על פי מודל השירות שאימצו חנויות הדיוטי פרי בנתב"ג, בין שתי אפשרויות בסיסיות לקבלת הטובין: נטילתם במעמד העסקה לחזקתו או הותרתם במשמורת המשיבה עד לחזרתו לארץ. פשיטא כי במרבית המקרים כוונתו של לקוח הבוחר בחלופה הראשונה - נטילת הטובין עמו - היא לקחת את הטובין עמו ליעד הסופי של נסיעתו (וזאת למעט אותם מקרים בהם הוא מבקש לצרוך את הטובין קודם לטיסה מנתב"ג או במהלך הטיסה מנתב"ג וההמתנה בנמל הביניים). התוצאה מהמתואר לעיל היא שהמשיבה מודעת היטב לכך שחלק ניכר מאותם לקוחות הבוחרים ליטול את הטובין שרכשו ממנה יבקשו להעלות אותם הן לטיסה מנתב"ג והן לטיסת ההמשך. לא זו אף זו, המשיבה אף יודעת, כי לחלק לא מבוטל מלקוחותיה אין עוד אפשרות לארוז את הטובין שרכשו במזוודותיהם, ולשלוח אותם אחר כבוד בבטן המטוס. ממילא ברור למשיבה כי לנוהלי הביטחון בהם יתקלו לקוחותיה במהלך מסעם, עד הגעתם בבטחה לנמל היעד, השלכה מהותית על בחירותיהם הצרכניות של הלקוחות (הן בשאלה אם לבצע את העסקה והן בשאלה אם ליטול את הטובין עמם). מרגע שידוע לעוסק כי העסקה שהוא עורך כרוכה מבחינת הלקוח בסיכונים משמעותיים המאפיינים אותה מחובתו להביא סיכונים אלו לידיעתו של הלקוח. חובה זו ניתן לבססה על הוראות הגילוי הייחודיות לעסקאות צרכניות (ובמיוחד סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981: "לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה - העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה"; וסעיף 2(א)(4) לחוק המבהיר כי "השימוש שניתן לעשות בנכס או בשירות, התועלת שניתן להפיק מהם והסיכונים הכרוכים בהם" יחשבו כעניין מהותי), וניתן לבססה גם על עקרון תום הלב שבסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (השוו ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד נ' ציגלר, פ"ד מט (1) 369, 395 (1995)) ואולי אף על דיני הרשלנות (השוו ע"א 86/76 "עמידר" החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ נ' אהרון, פ"ד לב(2) 337, 342 - 344 (1978)). ודוק, לא על כל סיכון שעלול להתרחש במהלך מסעה של הסחורה מחובתו של העוסק ליידע את הלקוח. מרגע רכישת הסחורה הלקוח הוא בעליהם של הטובין, וחזקה עליו שיזהר ביחס אליהם, ושיכין עצמו מלכתחילה לסיכונים ייחודיים הניצבים בדרכו. כך, למשל, אם הכנסתה של הסחורה לתחומיה של מדינה פלונית מחייבים הגשת בקשה מקדימה, או אפילו, אסורים כליל, אין זה מתפקידה של המשיבה לזהות ולהצביע על סיכונים ייחודיים אלו (כגון ביחס להכנסת טובין לניו זילנד, אשר בה, כך נמסר לנו, מגבלות ייחודיות ביחס להכנסת מוצרי מזון). חובתה של המשיבה, כמובהר לעיל, נוגעת רק לסיכונים משמעותיים המאפיינים את העסקאות שהיא עורכת (מכירת טובין לטסים מישראל לחו"ל), ואין היא משתרעת על סיכונים שאינם מאפיינים את העסקאות שהיא עורכת (כגון, סיכונים המתייחסים ליעד ייחודי אליו טס רק מיעוט קטן של הלקוחות). ודוק, לו היה מדובר במי שמוכר טובין המיועדים לנוסעים ליעד מסוים (כגון מכירה של מוצרי מזון על מטוס העושה דרכו לניו זילנד), יתכן שמצב הדברים היה שונה - אולם לא בכך עסקינן. הדרישה כי הספק יידע את הלקוח בדבר סיכונים משמעותיים המאפיינים את העסקה היא דרישה יעילה ביסודה, שכן עלות איסוף המידע לכל אחד ואחד מהלקוחות היא גבוהה, ואילו בידי העוסק מצוי המידע מעצם עיסוקו בתחום. זאת ועוד, הסתרת המידע מהלקוח מביאה לביצוען של עסקאות בלתי יעילות בעליל (הלקוח רוכש מוצר שלא יוכל לממש את פוטנציאל ההנאה ממנו), שמבחינה כלכלית ראוי למנוע אותן. מכאן שבשונה ממצב הדברים שנידון בהרחבה בספרות המשפטית-כלכלית, בו הימנעות מהטלת חובת גילוי מוצדקת כתמריץ לאיסוף מידע, במצב הדברים שלפנינו אין הצדקה עניינית להתיר לספק להסתיר מידע שברשותו (ראשיתו של הניתוח הכלכלי של חובת הגילוי במאמר הקנוני Anthony T. Kronman "Mistake, Disclosure of Information and the Law of Contract" 7 J. Legal Stud. 1 (1978). כן ראו הגישה הכלכלית למשפט (בעריכת אוריאל פרוקצ'יה, תשע"ב) 172 - 174, 248 - 250). ואכן, כפי שיובהר לעיל, בפועל גם המשיבה מכירה בכך שקיים צורך להביא את המידע בנוגע לטיסות המשך לידיעת ציבור לקוחותיה. כפי שניווכח, המשיבה פועלת ליידוע הלקוחות בדרכים שונות בדבר הסיכון שכרוך בהעברת הטובין בטיסות המשך, ומעידה בכך שגם לתפיסתה יש לחשיפת לקוחותיה למידע זה ערך החורג מגילוי כל תג ותו בכללים החלים ביחס להובלה אווירית של טובין. המשיבה חולקת אומנם על כך שהדין מחייבה לחשוף מידע זה, ואולם דרכה מלמדת שעל מהותיות וחשיבות המידע אין היא חולקת. ואולם, אם עסקינן במידע שעל מהותיותו וחשיבותו אין חולק, כיצד זה ניתן לכחד את חובת העוסק לגלותו, למצער לפי חוק הגנת הצרכן? נוכל לסכם אפוא חלק זה בקביעה כי למצער לצורך הדיון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, עמד המבקש בנטל המוטל עליו להוכיח כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלה המשפטית האם מוטלת על ג'ימס ריצ'רדסון חובת גילוי תוכרע לטובתו. ג.2. האם יש אפשרות סבירה שיקבע כי ג'ימס ריצ'רדסון הפרה את חובת גילוי בהנחה שאכן קיימת, כטענת המבקש, חובת גילוי על המשיבה למסור את המידע בנוגע לטיסות המשך, מתעוררת השאלה האם הוכח כי קיימת אפשרות סבירה שיקבע כי המשיבה הפרה חובה זו. ג'ימס ריצ'רדסון, על אף עמדתה העקרונית החולקת על עצם קיומה של חובת גילוי ביחס למידע הנוגע לטיסות המשך, נוקטת בפעולות מסוימות על מנת להביא מידע זה לידיעת לקוחותיה. פעולות אלו כוללות את אמצעי הידוע הבאים: הן בכניסה הן ביציאה מחנויות הדיוטי פרי מוצבים שלטים צבעוניים שגובהם כגובהו של אדם (אשר תמונותיהם צורפו כנספח 3 לתגובת המשיבה), כאשר תרגום של ההודעה לאנגלית מופיע מתחת לנוסח העברי, ובהם נכתב כך: "הודעה חשובה לנוסעים בטיסות לארה"ב* וקונקשיין הממשיכות מאירופה ודרום מזרח אסיה ע"פ הוראות האיחוד האירופאי וארה"ב, לא ניתן לעלות לטיסות ההמשך מוצרים נוזליים כולל בישום, טיפוח, משקאות ואלכוהול. *לנוחיות נוסעי אל-על קיים הסדר מיוחד. נא לפנות לקופה. שימו לב: יש להכניס את השקית הביטחונית עם המוצרים, למזוודה, בתחנה הראשונה בארה"ב. עמכם הסליחה" על מסכי הפלזמה הצבעוניים המצויים מעל כל אחת מהקופות בחנויות המשיבה, כעשרים במספר, מופיעה הודעה בנוסח דומה. יש לציין כי על אף שמדובר בהודעות מתחלפות, לטענת המשיבה, שלא נסתרה, מופיעה הודעה זו כשלוש פעמים בזמן ההמתנה הממוצע של לקוח בקופה. יודגש, כי מהתמונות שהוצגו לפני, הן השילוט והן מסכי הטלוויזיה מוצבים במקומות בולטים לעין. עוד יש להוסיף, כי שלטים אלה נמצאו בחנויות המשיבה עוד טרם ביצע המבקש את רכישתו. בחנויות הדיוטי פרי מצויים עובדים בדרגי סגן מנהל המתודרכים ביחס למידע בנוגע לטיסות המשך, ואשר אליהם מונחים הקופאים להפנות את אותם לקוחות שמבקשים הבהרות מעבר לאמור בשלטים ובמסכים. ויובהר, ההנחיה הברורה לקופאים היא שלא לספק בעצמם מידע בנוגע לטיסות המשך, אלא להפנות את הלקוחות לשילוט ולמסכים, ובמידת הצורך לדרג הניהולי המצוי בחנות. המבקש סבור כי אמצעי הידוע הללו אינם מספיקים, וזאת ממספר טעמים: ראשית, אין באמצעים בהם נוקטת המשיבה כדי להבטיח שהמידע יגיע לידיעת כל הלקוחות, ולפיכך אין בהם כדי לעמוד בחובת הגילוי המוטלת על המשיבה; שנית, ניתן להביא את המידע לידיעת הלקוחות בצורה פשוטה ואפקטיבית יותר על ידי הנחיית הקופאים למסור בעל פה מידע זה לכל לקוח, ולמצער לכל לקוח שיתברר להם כי הוא רלוואנטי לגביו; שלישית, כאשר ברור לקופאי כי הלקוח צפוי לטוס בטיסת המשך קמה לשיטת המבקש חובה מוגברת על המשיבה להביא לידיעתו את המידע בנוגע לטיסות המשך. להלן נבחן כל אחת מטענות אלו. האם חובת גילוי משמעה חובה לוודא כי המידע יגיע לידיעת כל לקוח? חובת גילוי משמעה חובה למסור מידע לצד שכנגד. מסירת המידע יכולה להתבצע באמצעים שונים: הפניה למסמך, מסירת מסמך, שילוט, אמירה בעל פה, מתן הסבר על ידי איש מקצוע וכן הלאה. לדרך בה נמסר המידע השפעה, מטבע הדברים, על ההסתברות שהצד שכנגד יקלוט ויבין את המידע. לנוכח זאת ישנם מצבים בהם הדרישה הסטטוטורית היא למסירת מידע באופן שיבטיח, ככל הניתן, הבנתו וקליטתו על ידי הצד שכנגד. זהו, למשל, הדין הנוהג ביחס לוויתור על הסדרי החוק המגנים על זכותו של אדם למדור במקרה של מימוש משכנתא (ראו ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ"ד נח(3) 934 (2004); ח"א (מחוזי י-ם) המפקח על הבנקים נ' בנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (ניתן ב- 5.5.2009), פסקאות 118 - 123). לעומת זאת, ישנם מצבים בהם מסתפק הדין בהצגת המידע באופן כתוב בפני הצד שכנגד, ואינו מטיל חובה לוודא כי הלקוח ראה והבין מידע כתוב זה. כך, למשל, ההסדר לעניין חובת גילוי מדיניות החזרת טובין, הקבוע בסעיף 4ג. לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א - 1981, מחייב את העוסק להציג "במקום עסקו, במקום הנראה לעיין ובאותיות ברורות וקריאות, מודעה המפרטת את מדיניותו לגבי החזרת טובין שלא עקב פגם", ואינו מטיל חובה לוודא את קליטת והבנת המידע אצל הלקוח. היקפה של חובת הגילוי, והמידה בה נדרש הנושא בה לוודא כי המידע נקלט והובן על ידי הצד שכנגד, היא אם כך עניין התלוי בטיבה של חובת הגילוי ובנסיבות העניין. קביעת היקפה של חובת הגילוי מחייב עריכת איזון בין התועלות שבהטלת החובה לבין העלויות הכרוכות בה. מטעם זה דומני שלא ימצא מי שיסבור כי על מנת לעמוד בחובת הגילוי נדרשת המשיבה להציב בחנויות הדיוטי פרי איש מקצוע, הבקי בדיני סחר חוץ, אשר יעניק לכל לקוח ולקוח יעוץ מוסמך ביחס למגבלות בהן הם עשויים להיתקל במהלך מסעם לנמל היעד. הטלת חובה כזו תביא לייקור עלויות המכירה במידה העלולה להפוך אותן לבלתי משתלמות. ממילא, אף אם תועיל למנוע את התקלות בגינן מלין המבקש, רובן ככולן, התועלת שתצמח מכך תהיה נמוכה משמעותית מעלותה. ואכן, בהקשרים צרכניים, אין הדין דורש, במקרה הרגיל, מעוסק לוודא כי המידע נקלט והובן על ידי הלקוח, אלא מסתפק בכך שיוצג לפני הלקוח בצורה נגישה וברורה (ראו, למשל, סעיפים 13א.(ב), 13ג.(ג) ו- 14א.(א)(2) לחוק הגנת הצרכן, שבכולם הסתפק המחוקק בידוע בכתב). הטעם לכך, כמובהר לעיל, הוא שהטלת חובה כזו כרוכה בעלויות נכבדות, והתועלות הצומחות ממנה במסגרת עסקה צרכנית אינן מצדיקות, במקרה הרגיל, נשיאה בעלויות כה נכבדות. ודוק, לכלל זה יתכנו חריגים, ואולם אינני סבור שהמקרה שלפנינו יכול לבוא בגדרם. לעניין זה יש לתת את הדעת הן לטיב העניין (רכישה של מוצרי מותרות), הן להיקפו המוגבל של הנזק שיכול להיגרם ללקוח (שאינו חורג ברובם המוחלט של המקרים מעשרות או מאות בודדות של שקלים חדשים) והן לכך שמדובר בעניין המצוי, לפחות בחלקו, בתחום ידיעתו ואחריותו של הלקוח (ולפיכך אין זה יעיל להסיר ממנו כל אחריות להשגת המידע). המסקנה המתבקשת היא שמשמעות חובת הגילוי של המידע בנוגע לטיסות המשך היא שעל המשיבה להציג מידע זה בפני הלקוחות בצורה נגישה ומובנת. אין להניח שקיים סיכוי של ממש שיקבע כי חובת הגילוי, במקרה שלפני, מטילה על המשיבה את החובה המחמירה לוודא שהמידע נקלט והובן על ידי הלקוחות. האם חובת גילוי משמעה חובה למסור את המידע בעל פה? השאלה אם על עוסק למסור מידע בעל פה או בכתב היא שאלה מורכבת, התלויה במספר רב של משתנים. בין היתר יש להביא בחשבון את מורכבות המידע (מידע מורכב ראוי בדרך כלל למסור בכתב על מנת להימנע מטעויות ובכדי לאפשר ללקוח לעיין וללמוד אותו); אופי האינטראקציה בין העוסק ללקוח (האם מדובר בעסקה מיידית? האם הנסיבות מאפשרות מתן הסבר בעל פה?), מידת החשיבות של המידע להחלטת הלקוח (האם מדובר במידע המשפיע על החלטת הרכישה או על אופן השימוש?) וכן הלאה. במקרה שלפני סבורה המשיבה כי מסירת המידע בעל פה אינה יעילה, וזאת ממספר שיקולים: ראשית, המדובר במידע מורכב יחסית, אשר מסירתו על ידי הגורם הבא במגע עם הלקוח (קרי, הקופאי) עלולה להביא לכך שיימסר בצורה מעוותת ומטעה; שנית, הגם שמבחינה טכנית ניתן למסור את המידע בעל פה על ידי הקופאי (למצער בדרך של הפניה לשלטים), הדבר עלול לגרום לעיכובים משמעותיים בפעולת הקופות; שלישית, לחלק ניכר מהלקוחות מידע זה ידוע או לא רלוואנטי כלל, וממילא החובה למסור אותו להם בעל פה מיותרת, ועלולה רק לגרום לטעויות הפוכות (דהיינו החלטה שלא לרכוש מוצר, בנסיבות בהן לא הייתה כל בעיה להביאו לנמל היעד). לאחר שבחנתי את שיקולי המשיבה, הגעתי למסקנה כי הם סבירים, ומצדיקים את מסקנתה כי באפשרותה לעמוד בחובת הגילוי על דרך של פירסום המידע בשלטים בולטים ועל גבי מסכי הפלזמה. לעניין זה אני מייחס משקל לכך שתפקידם המרכזי של הקופאים, כפי שהוגדר על ידי המשיבה, איננו מסירת מידע ללקוחות, אלא קבלת תשלום בעבור הסחורה. ודוק, הפניית תשומת לב הלקוח למידע בנוגע לטיסות המשך במעמד התשלום עלולה להביא לכך שהלקוח החששן יבקש לקבל מידע נוסף, ויביא עקב כך לעצירת פעולת הקופה עד שיקבל מידע המניח את דעתו (שבמקרים רבים יהיה שאין כל קושי ברכישה). לכך אין המשיבה נדרשת להסכים. ממילא אין לראות פסול בכך שאימצה נוהל יידוע שונה, הנסמך על פרסומים בולטים בכתב, שגם אם תועלתם נמוכה יותר ממתן התראה בעל פה, עלותם לה ולציבור הלקוחות פחותה. בשולי הדברים אבקש להעיר כי היקפה של חובת הגילוי תלוי בשיקולים ואיזונים המשתנים מעת לעת. כך, למשל, התפתחויות טכנולוגיות המוזילות את אפשרות העברת המידע לציבור הלקוחות, יכולות ליצור מציאות חדשה במסגרתה שיקולי העלות/תועלת יצדיקו להרחיב את היקפה של חובת הגילוי. חובתו של עוסק להיות קשוב לשינויי העתים, ולעדכן מעת לעת הן את תוכנו הן את דרכי העברתו של המידע שהוא מספק לציבור לקוחותיו. יובן איפוא כי הקביעה לעיל, לפיה המשיבה בחרה בדרכים סבירות להעברת המידע בנוגע לטיסות המשך, אינה יכולה להקנות למשיבה חסינות מפני הצורך לבדוק ולעדכן את תוכן המידע ודרכי העברתו בעתיד. המסקנה העולה מהדיון בחלק זה היא שאין סיכוי של ממש שיקבע כי החלטת המשיבה למסור את המידע בנוגע לטיסות המשך בכתב, ולא בעל פה, מהווה הפרה של חובת הגילוי. חובת הגילוי כשלקופאי ברור שללקוח יש טיסת המשך חלק מנוהל ביצוע עסקה בחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג (כמו גם בחניות דיוטי פרי בנמלי תעופה אחרים) הוא לבקש מהלקוח להציג את כרטיס הטיסה שלו. בעקבות זאת טען המבקש, ועניין זה גם נתמך בתצהיר שהוגש מטעם המבקש על ידי עובדת לשעבר אצל המשיבה, כי ישנם מצבים בהם לקופאי המטפל ברור וגלוי כי הלקוח שלפניו יידרש לטיסת המשך, ולפיכך הוא יודע, כמעט בוודאות, שאותו לקוח צפוי לאבד חלק מרכישותיו (אותם מוצרים שיש בהם יותר מ- 100 מ"ל נוזל) אם ייטול אותן עימו. למצער במצבים אלו, כך טוען המבקש, קמה למשיבה חובה ליידע את הלקוח בעל פה במידע בנוגע לטיסות המשך. ואולם, לא רק שהמשיבה אינה מנחה את עובדיה למסור מידע זה באופן יזום, אלא שהיא מנחה אותם שלא לומר דבר ללקוח, וזאת גם כשברור להם כי הטובין יוחרמו עובר לעלייתו על טיסת ההמשך. בכך, טוען המבקש, מפירה המשיבה את חובת הגילוי. המשיבה הבהירה כי קיימת הנחיה ברורה לקופאים שלא למסור מידע בנוגע לטיסות המשך, אלא להפנות את הלקוחות לשלטים ולהודעות המצויים בחנות. כאמור, במדיניות זו אינני סבור שקיים פסול. המשיבה לא אישרה כי היא מנחה את הקופאים להימנע בכל מקרה מלהפנות מיוזמתם לקוחות לשילוט הקיים בחנות. ודוק, מהטעמים שפורטו לעיל, אינני סבור כי חובתה של המשיבה להנחות את הקופאים להפנות את תשומת לב כל לקוח ולקוח לשילוט. יחד עם זאת, גם אינני סבור שעוסק רשאי להנחות את עובדיו להימנע מלהפנות לקוחות למידע המוצג בחנות באותם מצבים בהם נוצר אצל העובד חשד ממשי כי הלקוח אינו מודע למידע זה. יצירת נוהל האוסר על עובדים לגלות מידע כזה היא, לכאורה, התנהלות בחוסר תום לב מצדו של עוסק, וראוי כמובן גם למשיבה להימנע מכך (לעניין החובה להעמיד אדם על טעות מהותית, כשדבר הטעות ידוע לצד האחר, השוו סעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי); ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231 (1977); דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, כרך ב' (תשנ"ג) 814 - 816). ואולם, אינני סבור שהמבקש עמד בנטל להוכיח קיומו של נוהל האוסר על קופאי מלהפנות את תשומת ליבו של לקוח לשילוט הקיים בחנות, וזאת גם כשיש לקופאי חשד מבוסס שהלקוח עלול לאבד את הטובין בשל טיסת המשך. ראשית, נוהל כזה אינו מופיע הנהלים ובמסמכים הכתובים שהוצגו לפני; שנית, מר אמנון תגורי, מנהל חנות הדיוטי פרי מטעם המשיבה, הצהיר כי ההנחיה לקופאים היתה "שלא למסור מידע בעל-פה לנוסעים בדבר המגבלות על נשיאת נוזלים בכבודת היד בטיסה, אלא להפנות אותם לשלטים שבחנות" (ראו תצהירו מיום 23.9.12. ההדגשה במקור. הצהרה זו לא נסתרה בחקירתו הנגדית ביום 17.10.2012); שלישית, טענה כי קיים איסור גורף ליזום הפניה של לקוח לשילוט עולה אומנם לכאורה מסעיף 4 לתצהיר גב' שירה שבת (עובדת לשעבר של המשיבה, שהגישה תצהיר מטעם המבקש), אולם נראה שזו הייתה הפרשנות שגב' שבת נתנה להנחיות שקיבלה מהמשיבה, ולא השתכנעתי כי די בתצהירה כדי להוכיח קיומה של הנחיה כזו הלכה למעשה. לא זו אף זו, גם אם היה מוכח קיומו של איסור כאמור, הרי שלא ניתן היה לבסס ביחס אליו את עילת התביעה האישית של המבקש. הטעם לכך הוא שלא הוכח, וגם לא נטען, כי אצל הקופאית שטיפלה בעניינו של המבקש נוצר חשד מבוסס לכך שהוא צפוי לאבד את הטובין במסגרת בדיקות הביטחון בנמל הביניים. ג.3. עוללות המבקש טען כי השילוט הקיים היום בחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג לא היה קיים בעבר. בעניין זה הצהיר מר אבי בן חור, מנכ"ל המשיבה, כי שילוט קיים במקום, משנת 2006, ואף הפנה לפסק דין ת"ק (שלום י-ם) 47999-07-10 יצחק הלוי פלר נ' סוזי טל (ניתן ביום 2.2.2011), ממנו עולה שב- 21.6.2010 היו כבר אזהרות דומות בחנויות המשיבה. מאחר שראיות אלו לא נסתרו אין לי אלא להניח שאכן השילוט הקיים במקום היה קיים גם בעבר. המשיבה הסתמכה בעמדתה על גישת רשות המכס, לפיה על אף שקיימות הגבלות על הכמויות המותרות לרכישה בחנויות המשיבה בפטור ממכס (בהנחה שהרוכש מעוניין בהשארת הסחורה בישראל), ואי הצהרה על רכישה מעבר לכמות המותרת עשויה להוות עבירה פלילית, אין למשיבה את המומחיות הדרושה להבהיר ללקוחותיה מהן התקנות החלות על רכישת המוצרים בחנויותיה, וחובתה כלפיהם מתמצת בהצבת שלטים שנוסחו לפי הנחיות המכס בהם מפורט המידע הרלוונטי (ראו עמ' 8 לפרוטוקול מיום 17.10.2012). עמדת רשויות המכס מחזקת את הקביעה בדבר סבירות גישת המשיבה בענייננו, לפיה היקפה של חובת הגילוי בנסיבות העניין מתמצה, לכל היותר, בהצגת המידע הרלוואנטי על גבי שלטים ומסכי פלזמה. ב"כ המבקש הפנה לפסיקה ענפה, מתחום דיני הצרכנות. ברם, לא ניתן ללמוד מפסיקה זו על המקרה נושא תובענה זו. בשלל פסקי הדין מתחום הצרכנות שהוצגו, לא הובאה כל דוגמא המלמדת כי האופן שבו פרשה הפסיקה את היקפה של חובת הגילוי, יחייב בנסיבות המקרה דנן מסירת מידע בעל פה. הדוגמאות מהן ביקש המבקש להיבנות לא יוכלו לסייע לו, שכן בעוד שהתובענה דנן עוסקת בהיקף אחריותו של עוסק למסירת מידע לצרכן במסגרת עסקה לרכישת טובין, הדוגמאות שהוצגו על ידי ב"כ המבקש עוסקות ברובן בנסיבות בהן בין הצדדים היתה מערכת יחסים מיוחדת (כגון מערכת יחסים בין בנק ללקוח, או בין מלווה חוץ בנקאי שביקש לממש משכנתא שנרשמה על דירתה של לווה). אף מהמקרים האחרים (אשר אינם הלכות שניתנו על ידי בית המשפט העליון) לא ניתן להגיע למסקנה הנטענת על ידי המבקש. כך למשל, הוצג מקרה בו המידע הרלוונטי כלל לא נמסר ונעשה ניסיון להתבסס על כיתוב סטנדרטי בסוף דף ההזמנה בכדי לטעון כי המידע הועבר ללקוחות (ת"א (עכו) 4087-06 רינת גולן נ' חני יניב (ניתן ביום 14.2.2010), אשר עסק בחובת סוכנות נסיעות למסור מידע הנוגע לצורך באשרת כניסה למדינה אליה הוזמנו כרטיסי הטיסה). בבר"ע (מחוזי י-ם) 567/03 רעיה טננהאוז נ' י.ד. רכב ותחבורה בע"מ אירופה קאר (ניתן ביום 9.12.2003) עסק בית המשפט במקרה בו לא גילה נציג חברת מכירות רכב כי קיים מבצע הנחות לעורכי דין, על אף שידע כי הלקוחות הן עורכות דין. לא ניתן להשוות את נסיבות המקרה שם לענייננו בו הוצב כאמור שילוט בולט בדבר המידע שגילויו נדרש. ב"כ המבקש הפנה עוד להחלטת בית המשפט בבש"א (מחוזי ת"א) 26685/06 כהן נתנאל נ' רדיוס שידורים בע"מ (ניתן ביום 21.5.2009), אולם שם קבע בית המשפט כי הודעת פרסומת שנוסחה באופן מסוים הובילה למסקנה כי מדובר בשירות הניתן ללא תשלום, וממילא אין הדבר דומה לדרישת המבקש בענייננו לחייב את המשיבה בגילוי ייזום בעל פה של המידע. בת"צ (מרכז) 47395-11-10 מינוף ויזמות בע"מ נ' דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ (ניתן ביום 4.9.2012) עסק בית המשפט בגבייה ביתר של סכום על ידי חברה המפעילה כביש אגרה וקביעותיו כלל אינן רלוונטיות לענייננו. עוד נעיר בהקשר זה כי בשני מקרים אחרים בהם דן בית משפט לתביעות קטנות בסוגיה בה עסקינן (ת"ק (שלום י-ם) 47999-07-10 יצחק הלוי פלר נ' סוזי טל (ניתן ביום 2.2.2011) וכן ת"ק (שלום חדרה) 40447-05-11 תורג'מן נ' ג'יימס ריצ'רדסון (ניתן ביום 14.12.2011)) נקבע כי לא מוטלת על המשיבה חובת גילוי בעל פה של מידע הנוגע לטיסות המשך, ולפיכך נדחו התביעות. ולבסוף, המבקש העלה גם את הטענה כי עומדת לו עילה המבוססת על דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן המשיבה מתעשרת ממכירת הסחורה המוחרמת. ואולם, לצורך ביסוס עילה זו לא די להוכיח כי היתה בעניינו התעשרות של המשיבה, אלא יש לשכנע כי זו הושגה שלא על פי זכות שבדין. על פני הדברים, התועלת שצמחה למשיבה מהעסקה (התמורה הכספית שקיבלה) באה לה על פי חוזה, וכל עוד החוזה עומד על תילו (דהיינו, בענייננו, כל עוד לא בוטל מחמת הטעיה), אין מקום לשלול מהמשיבה את ההתעשרות שצמחה לה במישרין ממנו. במקרה שלפני לא רק שהחוזה לא בוטל, אלא שבהעדר חובת גילוי גם לא קיימת עילה לביטולו. ממילא דין התביעה בעשיית עושר ולא במשפט להידחות. ד. סוף דבר משלא הוכח על ידי המבקש כי יש אפשרות סבירה שהשאלות שבמחלוקת יוכרעו לטובת הקבוצה, דין הבקשה להידחות, ואין צורך לדון בטענות הנוספות של הצדדים הנוגעות לתנאים לאישורה של תביעה ייצוגית. בנסיבות העניין, ובשים לב לחשיבות העקרונית של השאלות שהתובענה מעוררת, לא ראיתי מקום לחייב את המבקש בתשלום הוצאות. המזכירות תעביר עותק של החלטה זו למנהל בתי המשפט על מנת שיעדכן את פנסק התובענות הייצוגיות. מיםתביעה ייצוגיתתעופהתביעות נגד חברות תעופה