הפקדת כסף לאסיר - תביעה ייצוגית

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפקדת כסף לאסיר - תביעה ייצוגית: לפניי בקשה לאישור התובענה שהגיש המבקש כתובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006. עניינה של הבקשה לאישור הוא בטענה, שמכספים שמפקידים צדדים שלישיים (באמצעות בנק הדואר) לזכות אסירים בבתי הסוהר בחשבון המנוהל על-ידי שירות בתי הסוהר (המשיב) - נגבית שלא כדין עמלה בסך 5.86 ₪. לפי הנטען, שירות בתי הסוהר, הוא זה שמחויב לפי הדין לשאת בעמלה שגובה בנק הדואר, אך למרות זאת היא מושתת - שלא כדין - על האסירים. הבקשה לאישור המבקש הוא תושב הרשות הפלשתינית המרצה עונש מאסר בבית הסוהר "אהלי קידר". על-פי הבקשה לאישור, אסירים אינם מורשים להחזיק כסף מזומן או אמצעי תשלום אחר כלשהו בבית הסוהר, למעט באמצעות חשבון הנמצא אצל הגזבר היחידתי. חשבון זה מנוהל במערכת המכונה "מכסף". הכספים בחשבון משמשים את האסיר לצרכיו האישיים כגון רכישה בקנטינה. בני המשפחה של האסירים אינם יכולים להפקיד כספים ישירות לחשבון. הפקדה של צד שלישי לחשבון נעשית באמצעות חשבון נוסף בבעלות שירות בתי הסוהר בבנק הדואר, שנפתח על שם האסיר. מדובר, לפי הנטען, בחשבון "פיקטיבי" המשמש למטרה אחת בלבד - העברת כספים מצדדים שלישיים לחשבון האסיר בבית הסוהר. המבקש טוען, שלאחרונה הוא הבחין בכך שבגין כל הפקדת מזומנים של בני משפחתו על שמו דרך החשבון הנ"ל בבנק הדואר, הוא מחויב בעמלה בסך של 5.86 ₪ (כולל מע"מ). נטען, שלמבקש מעולם לא נמסר פשר גביית סכומים אלה על-ידי שירות בתי הסוהר. רק מעיון בקבלה שניתנה לבני משפחתו הוא הבחין, שנכתב "עמלת טיפול תגבה מחשבונך". לטענת המבקש, מדובר בעמלה המהווה "נגיסה משמעותית" בכספי האסירים, שכן שירות בתי הסוהר מאפשר תקרת הפקדה מצטברת של 2,500 ₪ לאסיר פלילי ו-1,200 ₪ לאסיר בטחוני. המבקש מוסיף וטוען בבקשה לאישור, שמבדיקה עם חבריו הסתבר לו, שגם מהם נגבית עמלה בגין הפקדות מעין אלה. צוין עוד בבקשה, שלא נגבית עמלה בגין תנועות אחרות בחשבון כגון קבלת שכר עבודה, חיובי קנסות וכיוצא באלה. המבקש מצביע על כך, שלפי סעיף 2(א) לתקנות הדואר (תשלומים בעד השירותים הכספיים), תשע"א-2011 - העמלה בגין הפקדה בחשבון חלה על בעל החשבון. בהמשך לכך הוא טוען, שחובת התשלום חלה על שירות בתי הסוהר, שכן החשבון בבנק הדואר שממנו נגבית העמלה הוא בבעלות שירות בתי הסוהר. למרות זאת, העמלות מגולגלות על האסירים - שלא כדין. המבקש טוען גם, שנוכח העובדה ששירות בתי הסוהר מחייב את חשבונות האסירים בגין ההפקדה, הדבר צריך להיות מעוגן בחקיקה או בתקנות, וכי אין הוא רשאי להפעיל סמכות גביה מעין זו ללא הסמכה מפורשת בחוק. בהמשך לכך, טוען המבקש, שמדובר בהפרת חובה חקוקה של תקנה 2(א) לתקנות הדואר; שבגלגול העמלה שהמשיב מחויב לשאת בה על האסירים מתעשר המשיב שלא כדין על חשבונם; וכי גביית העמלה מהאסירים ללא הסמכה בדין מהווה הפרה של חובת תום הלב המוגברת החלה על הרשות הציבורית תוך שהיא פוגעת בזכות הקניין של האסירים. עוד נטען, שהשתת העמלה על האסירים מהווה פעולה בחוסר סבירות, בחוסר סמכות (כאמור) ובניגוד למצופה מרשות מינהלית, וכן שמדובר במחיר חסר הצדקה. לבסוף נטען, שיש לאשר את התובענה כייצוגית. התובענה באה, לפי הנטען, בגדר פרט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, ומתקיימים גם יתר התנאים הדרושים לשם אישורה של תובענה כייצוגית. הסעדים המבוקשים בתובענה, אם תאושר, הם השבת העמלות שנגבו מחברי הקבוצה שלא כדין ומתן צו עשה למשיב לחדול לאלתר מגביית העמלה. סכום התביעה הוערך ב-9 מליון ₪. תשובת המשיב המשיב אינו חולק על כך, שמן הכספים שמפקדים צדדים שלישיים עבור אסירים מנוכית עמלה. לטענת המשיב, את העמלה גובה בנק הדואר. המשיב גם אינו חולק על כך, שמדובר באפשרות היחידה של צדדים שלישיים להעביר כספים לחשבון האסירים המנוהל על-ידו ומשמש אותם לצרכים שונים. עם זאת, המשיב טוען, שיש לסלק את הבקשה לאישור על הסף. הטעם לכך הוא, שהתובענה אינה באה בגדר פרט 11 לתוספת השניה לחוק, ולכן אין היא יכולה להתברר כייצוגית. בהקשר זה נטען, שאין מדובר בסכומים שגבה שירות בתי הסוהר או בכספים שנגבו עבורו, אלא בכספים שגובה בנק הדואר בגין השירות, שאינם באים בגדר "סכומים שגבתה" הרשות כמשמעם בפרט 11. עוד נטען, שאין מדובר ב"מס, אגרה או תשלום חובה", ושגם מן הטעם הזה התובענה אינה באה בגדר פרט 11. לגופו של עניין טוען המשיב, שהתובענה נעדרת עילה. המשיב טען, שהבעלות של שירות בתי הסוהר בחשבון בבנק הדואר היא "בעלות פורמאלית", וכי ההסדר שנקבע לניהול כספי האסירים מהווה נאמנות או מעין נאמנות. "מהותית" שירות בתי הסוהר אינו בעל החשבון. הוא אינו רשאי לעשות בכספים שימוש כרצונו. בעל הכסף הוא האסיר. נטען עוד, שהאסיר מגלה את הסכמתו לניהול החשבון על ידי שירות בתי הסוהר ולנשיאה בעלויות שירות ההפקדה לחשבונו בדרך של התנהגות - בעצם עשיית השימוש בחשבון. חזקה עליו שהוא יודע את עלות השירות הקבועה בתקנות הדואר. אם האסיר הוא הנהנה בחשבון, הוא זה שמחויב לשאת בחובות הנאמנות לפי חוק הנאמנות. נטען גם, שצרכיו החיוניים והבסיסיים של האסיר מסופקים לו על-ידי שירות בתי הסוהר, ומכאן שאין הוא נאלץ לעשות שימוש בכספים בבית הסוהר וגם לא לשלם את העמלה בגין הפקדתם. הוא נושא בעמלה כחלק מבחירתו לשפר את תנאי הכליאה מעבר לתנאים המסופקים לו. המשיב ציין גם, שהעמלה היא בגין שירות שהאסיר מקבל ובתעריף שמשלם כל בעל חשבון בבנק הדואר, אך בניגוד לכל בעל חשבון אין הוא נושא בעלויות דמי ניהול ועמלות אחרות בגין פעולות המתבצעות בחשבון. לבסוף טען המשיב, שאין לאשר את התובענה כייצוגית מפאת אי התקיימות תנאים נוספים, שקיומם דרוש לשם אישור התובענה כייצוגית. נטען, שתובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת; וכן שקיים חשש בדבר תום ליבו והולמות הייצוג של חברי הקבוצה על-ידי המבקש, שהוא לפי הנטען "עותר סדרתי" שהגיש מאות עתירות אסיר לבתי המשפט (תוך שבאה הפניה לשורת פסקי דין שקבעו כך). התשובה לתשובה בתשובה לתשובה נטען, שהעמלה הנגבית מהאסיר מהווה "תשלום חובה", ולחלופין אגרה, ומשכך, בניגוד לעמדת המשיב, באה היא בגדר פרט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות. לגוף העניין נטען בעיקר, שאין לקבל את טענת המשיב, שהאסיר הוא בעל החשבון מבחינה "מהותית"; וכי לא מדובר בנאמנות אלא במנגנון גביה מתוחכם להשתת עלויות שבהן מחויב המשיב לשאת, על האסירים, שלא כדין. בנוסף, טען המבקש לעניין תום הלב והלימות הייצוג בתשובה לטענות המשיב במישור זה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים הכתובות, ושמעתי את טיעוניהם בדיון שהתקיים לפניי ביום 25.11.2012, מסקנתי היא, שדין הבקשה לאישור להידחות. הטעם לכך הוא, שהתובענה שמבוקש לאשרה אינה באה בגדר פרט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות. לפני שאעבור להנמקת מסקנה זו אציין, שבדיון לפניי הסכימו באי כוח הצדדים "שהדיון יתקיים בלא חקירות של המצהירים, כאשר כל החומר שהוגש עם כתבי ביה"ד - קביל" (עמ' 1 לפרוטוקול ש' 14-13). הסכמה זו קיבלה בדיון תוקף של החלטה. תחולת פרט 11 לתוספת השניה חוק תובענות ייצוגיות מאפשר הגשת בקשה לאישור תובענה כייצוגית בעניינים המנויים בתוספת השניה לחוק או בעניין שנקבע בהוראת חוק מפורשת שניתן להגיש בו תובענה ייצוגית (סעיף 3(א) לחוק). בענייננו נטען, כאמור, שהתובענה היא בעניין הבא בגדר פרט 11 לתוספת השניה, שלפיו ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית אם מדובר ב"תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". "מס, אגרה או תשלום חובה אחר" כעולה מן הפסיקה, פרשנותה של תיבה זו בתוספת השניה מהווה מקור להתדיינות רבה. בעיקר מתעוררת השאלה מתי תשלום מסוים שמשיתה רשות מינהלית על הפרט מהווה "אגרה" או "תשלום חובה" - בשונה מ"מחיר" (ראו, עע"ם 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל - צבא הגנה לישראל מדור תשלומים (13.8.2012) (להלן - "לוי"); עע"ם 980/08 מנירב נ' מדינת ישראל - משרד האוצר (6.9.2011) (להלן -"מנירב"); בג"ץ 8676/00 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' עיריית רעננה, פ"ד נט(2) 210, 228-227 (19.10.2004)). בא כוח המבקש הבהיר בדיון, שאין הוא טוען שהעמלה הנגבית מהכספים המופקדים לזכות האסיר מהווה מס (עמ' 2 לפרוטוקול ש' 2). נטען, שייתכן ומדובר באגרה וכן כי מדובר בתשלום חובה. בהמשך לכך, ועל-פי התשתית שהונחה לפניי, ובהתאם למבחנים השונים שבפסיקה, באתי לכלל מסקנה שאין מדובר בענייננו באגרה או בתשלום חובה. משמעות הדבר היא, שהתובענה אינה באה בגדר פרט 11 לתוספת השניה לחוק, ומשכך דין הבקשה לאישור להידחות. אסביר: בפרשת לוי הנ"ל קבע בית המשפט העליון, שפרט 11 לתוספת השניה לחוק נועד לאפשר הגשת תובענות ייצוגיות נגד גוף שלטוני רק במקרים שבהם אותו גוף הטיל שלא כדין את אותם תשלומים אשר נדרשת הסמכה חוקית על מנת להטילם (פסקה 24 לפסק דינו של כב' השופט צ' זילברטל). מכאן, פנה בית משפט לאפיונים של סוגי התשלומים. בית המשפט ציין, שמקובל להגדיר מס כתשלום כספי לרשות שאין תמורה ישירה בצידו; וכי מחיר מקובל לאפיין, בין היתר, כתשלום רצוני הניתן בתמורה לשירות או סחורה ומשקף את ערך השוק שלהם. בית המשפט ציין גם, שאגרה מאופיינת, בין היתר, בכך שמדובר בתשלום שבגינו ניתן שירות מסוים, אך הוא אינו קשור באופן הדוק לתמורה שניתנת בגינו, הגם שהרשות נדרשת לקיים יחס סביר בין גובה האגרה לתמורה הניתנת לאזרח. בפרשת מנירב (כב' השופטת ע' ארבל) עמד בית המשפט העליון בהרחבה על אפיונים שונים של אגרה ביחס למחיר. חשובה במיוחד לעניינו קביעתו של בית המשפט העליון, לפיה כאשר מדובר בשירות מונופוליסטי שמספקת הרשות ואשר לא ניתן להשוות את מחירו לשוק החופשי, הרי שאז תהא הנטיה לראות בתשלום זה משום אגרה או תשלום חובה אחר; וכאשר מדובר בשירות שהאזרח מחויב לקבל מהרשות, והתשלום עבורו ניתן להשוואה ברורה עם השוק החופשי - תהא הנטיה שלא לראות בתשלום זה אגרה או תשלום חובה (פסקה 17 לפסק הדין). בית המשפט בפרשת מנירב הצביע על מבחן אפשרי נוסף, שהציע פרופ' נמדר. לפי מבחן זה, כאשר הרשות פועלת כגוף מונופוליסטי במתן שירות מסוים, המבחן יהיה נעוץ בשאלה אם מדובר בשירות שאינו ניתן בדרך כלל על-ידי השלטון ומקובל כשירות מסחרי. יישומם של מבחנים אלה בענייננו מביא למסקנה, שהעמלה מושא הבקשה לאישור, המושתת על האסירים, אינה מהווה אגרה או תשלום חובה. מדובר בענייננו על תשלום בגין הפקדת מזומנים של צד שלישי לחשבון האסיר. בדיון לפניי בא כוח המבקש טען, שיש בנקים שבהם העמלה נמוכה מהעמלה שגובה בנק הדואר והבהיר שבבקשה לאישור הוא לא ניסה להראות מה העלות בבנק אחר (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 4 ו-10; ראו גם סעיף 28 לתשובה לתשובה). משמעות הדבר היא, שהמבקש עצמו אינו חולק על כך, שמדובר בשירות שניתן להשוות את עלותו למחירים של שירותים מקבילים בשוק החופשי. מדובר אפוא בשירות, שאינו ניתן בדרך כלל על-ידי השלטון ומקובל כשירות מסחרי. מעורבותו הייחודית של המשיב במתן שירות זה לאסירים נובעת מכך, שהאסירים, בהיותם אסירים לפי הדין, אינם בני חורין להחזיק ולנהל כספים בבית הסוהר (ראו פסקה ‏26 להלן). על-פי המבחנים בפרשת מנירב לא ניתן, אם כך, לסווג את העמלה בגין ההפקדה בחשבון האסיר כאגרה ואף לא כתשלום חובה. דומה שגם ההנמקה שבפסק הדין בעניין לוי וההיזקקות ל"שורת ההיגיון" כמו גם לאמת המידה של פעולה המשקפת "התנהלות עסקית" בגדרי "המשפט הפרטי" - מובילה אף היא לדחיית הבקשה דנן (וראו פסקאות 26 ו- 43 לפסק דינו של כב' השופט צ' זילברטל, שם). דין הבקשה שלפניי להידחות אפוא שכן לא מדובר ב"אגרה" או ב"תשלום חובה" ועל יסוד קביעות אלו שבפסקי הדין בפרשות מנירב ו - לוי. ובכל זאת: תשלום חובה? נוסף על האמור לעיל נציין כי בפרשת לוי, נדונה שאלת הסיווג של תשלום כ"תשלום חובה" על פי אמות מידה נוספות. כב' השופט צ' זילברטל, שאליו הצטרף כב' השופט י' דנציגר, נתמך בכתיבתו של פרופ' יוסף אדרעי. בית המשפט אמנם לא קבע שיש בהכרח לאמץ את המבחן שהציע פרופ' אדרעי, אך עשה שימוש "שלילי" באותו מבחן. נקבע, שהפרשנות שמציע פרופ' אדרעי היא "מרחיבה מאוד (שלא לומר, המרחיבה ביותר בנמצא)" (פסקה 38), ואם אין מדובר לפיה בתשלום חובה "יש להניח שגם על פי כל מבחן אחר אין המדובר בתשלום חובה" (פסקה 40). כב' השופטת מ' נאור, בדעת יחיד, ציינה, שלדעתה אין צורך ליתן הגדרה ממצה לשאלה מהו תשלום חובה ודי לעניין זה לקבוע על דרך השלילה שהתשלום בו היה מדובר באותו מקרה אינו "תשלום חובה". נפסע גם אנחנו בדרך שבה התווה בית המשפט העליון בפרשת לוי. צעידה בדרך זו מובילה, גם היא, למסקנה שהתשלום מושא הבקשה אינו בא בגדר תשלום חובה. גישת פרופ' אדרעי על מנת להקל על הקורא, נביא את המבחן שהציע פרופ' אדרעי, אשר אליו הפנה בית המשפט העליון בפרשת לוי (במאמר מוסגר יצוין, שהמבקש עצמו מסתמך על מבחן זה במסגרת התשובה לתשובה). כך מסכם פרופ' אדרעי את המבחן המוצע על-ידו: "ככל שהזכות המשתמעת (הנגזרת כאמור מרמת הציפיות) של אדם לקבל סחורה או שירות מסוימים מן המדינה או מסוכנויותיה היא ברורה וחד משמעית, ואין לו דרך, אפשרות או שיקול דעת לרוכשם בשוק החופשי, כך גדלה האפשרות לסווג את הסחורה כשירות בסיסי או חיוני, התשלום בעבורם קרוב יותר ל'תשלום חובה'. ולהפך, אם אין לאדם זכות משתמעת לקבלת סחורה או שירות, או שיכול הוא לרכשם בשוק החופשי, כך מתרחק התשלום שהוא משלם מגדר הגדרת הביטוי 'תשלום חובה' ומתקרב למונח מחיר כלכלי רגיל" (יוסף אדרעי פירוש לחוקי-היסוד חוק-יסוד: משק המדינה 49-48 (עורך יצחק זמיר, 2004) (להלן - "אדרעי"). להבנת האופן בו יש ליישם מבחן זה בענייננו מן הראוי לעמוד בקצרה על הרקע העיוני לו. לפי כתיבתו של פרופ' אדרעי, המונח "תשלום חובה" קשור בטבורו לחירותו של האדם. לפי תפישתו של פרופ' אדרעי, תשלום הנדרש מאדם כדי לממש את חופש הבחירה שלו - למשל בשאלה אם להשתכר, לצרוך, לחסוך ולממש את זכויותיו - הוא תשלום חובה. לדידו, "קיומה של חירות, שאינה מותנית בעצם תשלום החובה, הוא שהופך את התשלום הכרוך במימושה של החירות לתשלום חובה" (אדרעי, לעיל, בעמ' 45). מכאן, מסקנתו שתשלום עבור שירותים בסיסיים או חיוניים הוא תשלום חובה. אשר לשאלה מהו שירות בסיסי או חיוני, פרופ' אדרעי מבהיר שמדובר על זכות משתמעת הנובעת מציפיה סבירה לקבל את השירות או המוצר כחלק מהאמנה החברתית ובמחיר סביר; ועל אחריותה של הממשלה בקשר עם אספקת השירות או הסחורה בנסיבות מסוימות (אדרעי, לעיל, בעמ' 46). יישום הגישה בענייננו המבקש טען, שאין ספק שהעמלה שבמוקד הבקשה לאישור היא תשלום חובה מכיוון שמדובר בתשלום מכוח תקנות - תקנות הדואר (תשלומים בעד השירותים הכספיים), תשע"א-2011 המחייבות לפי טענתו את בעל החשבון לשלמה. עוד הוא טען, שמדובר בתשלום עבור שירות בסיסי של החזקת חשבון כספי שבאמצעותו יכולים האסירים לרכוש מוצרים בקנטינה, לקלוט כספי עבודה, להשתמש בכסף בחופשות ומעל הכל - להשתמש בכסף לטיפולים רפואיים. אין בידי לקבל את טענות בא כוח המבקש, שלפי גישתו של פרופ' אדרעי כפי שנדונה בפרשת לוי יש לראות בנדון מדובר בתשלום חובה. אסביר: תחילה, קיים קושי בטענת המבקש, שמדובר בתשלום חובה מן הטעם שמדובר בתשלום מכוח תקנות. טענה זו מתייחסת לעמלה שגובה בנק הדואר בעוד שטענתו של המבקש היא לא כלפי גביית העמלה על-ידי בנק הדואר מכוח תקנות אלה, אלא כלפי השתת עמלה זו על האסיר על-ידי שירות בתי הסוהר שלא כדין (ראו סעיפים 57-38 לתשובה לתשובה). המבקש ציין באופן שאינו משתמע לשני פנים, שהוא "איננו מלין כנגד רשות הדואר בדבר גביית העמלה היות והדבר קבוע בתקנות הדואר כפי שפורט בבקשה לאישור" (סעיף 44 לתשובה לתשובה). העובדה שמדובר בעמלה ששיעורה קבוע בתקנות הדואר, ולא בעמלה חוזית שנקבעה בהסכם עם בנק מסחרי כזה או אחר, אינה רלבנטית אפוא מבחינה זו של שאלת סיווגה כ"תשלום חובה", שהרי הטענה היא כאמור כלפי השתת העמלה על האסיר על-ידי שירות בתי הסוהר. מעבר לצורך יצוין, שאכן תשלומים שגובה חברת הדואר יכולים להיחשב, לגישת פרופ' אדרעי, כתשלומי חובה בנסיבות מסוימות (אדרעי, לעיל, בעמ' 52). אולם, משעה שמדובר בענייננו בשירות בנקאי, ואין חולק בדבר האפשרות לרכוש את השירות בשוק החופשי, נראה שבמקרה זה המסקנה לפי גישתו של פרופ' אדרעי תהא, שהעמלה שגובה חברת הדואר לפי התקנות (במובחן מטענת המבקש נגד המשיב כאמור) אינה בגדר תשלום חובה (אדרעי, לעיל, בעמ' 52, 55). שירות בסיסי או חיוני? נעבור כעת לטענה העיקרית של המבקש, שלפיה העברת כספים לאסיר על-ידי צדדים שלישיים מהווה שירות בסיסי או חיוני לאסירים, וזאת על-פי המבחנים שהציע פרופ' אדרעי. כפי שניתן להבין מסקירת גישתו של פרופ' אדרעי לעיל, סיווג תשלום כלשהו כתשלום חובה מבוסס על חירותו של אדם וזכותו לממש את זכויותיו ואת חופש הבחירה שלו - כאשר תשלום החובה הוא תנאי למימוש זכויות אלה. אולם, כאשר מדובר באסירים הנחת מוצא זו מתערערת, שהרי חירותו של אסיר - בזמן תקופת המאסר - נתונה למגבלות. אסיר הוא מי "שנתון כדין במשמורת בית הסוהר" (סעיף 1 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971). זכויותיו של האסיר הן מצומצמות מאלו של מי שאינו אסיר. עם הכניסה לבית הסוהר נשלל ממנו חופש התנועה מעצם המאסר. המאסר אינו שולל כשלעצמו את זכויות האדם האחרות, אך זכויות אלה עשויות להישלל או להיות מוגבלות כאשר הדבר נובע מעצם שלילת חופש התנועה או מהוראת דין מפורשת (ראו, עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136, 152-148, 171-168 (1996); בג"ץ 2245/06 דבורין נ' שירות בתי הסוהר (13.6.2006); רע"ב 6956/09 יונס נ' שירות בתי הסוהר (7.10.2010); רע"ב 9552/09 כהן נ' שירות בתי הסוהר (2.4.2012)). זכויות שונות של האסיר מפורטות בפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971. בין היתר, לפי הפקודה, אסיר יוחזק בתנאים הולמים; הוא זכאי לתנאי תברואה הולמים ולטיפול רפואי הדרוש לשמירה על בריאותו; למיטה וכלי שינה; לשתיה ומזון המתאימים לשמירה על בריאותו; לביגוד ומוצרים לשמירה על נקיון אישי; לתנאי תאורה ואוורור סבירים בתא וכיוצא באלה (סעיף 11ב לפקודה). בהתייחס לעניין שלפניי, והוא החירות להחזיק כספים ולקבל כספים, הרי שהדין החרות קובע שלאסיר אין חירות בלתי מוגבלת להחזיק כסף (סעיף 7 לפקודה; תקנה 37 לתקנות בתי הסוהר, תשל"ח-1978); ואין לו זכות לקבל כסף וחפצים מצדדים שלישיים (תקנה 39 לתקנות בתי הסוהר). בהיעדר זכות (חירות) לקבלת הסחורה או השירות (ובענייננו החזקת כספים בבית הסוהר) - כך לפי גישת פרופ' אדרעי - הרי שאין מדובר מלכתחילה בתשלום חובה (השוו, בש"א (חי') 1150/07 שפינדלר נ' מדינת ישראל - המשרד לביטחון פנים שירות בתי הסוהר (25.3.2004), שהערעור עליו נדחה בע"א 4343/07 (17.2.2010)). תומכת במסקנה זו גם טענת בא כוח המבקש עצמו. בתשובה לתשובה נטען: "ברי כי מקום בו מסופקים מצרכי מזון לאסירים על ידי בית הסוהר וכי אסירים יכולים לקבל מצרכי מזון גם מאורחיהם בעת ביקורים, הרי שרכישה בקנטינה איננה בגדר שירות חיוני..." (סעיף 74 לתשובה). הוא הדין לעניין השימוש הנטען הנוסף לאותם כספים שמפקידים צדדים שלישיים עבור האסירים - טיפול רפואי. גם טיפול רפואי הדרוש לשמירה על בריאותו של האסיר, שירות בתי הסוהר מחויב לספק לאסירים כאמור. משכך, אין בטיעון של השימוש בכספים המופקדים לצורך טיפול רפואי כדי להביא למסקנה ששירות הפקדת הכספים על-ידי צדדים שלשיים לזכות האסיר הוא שירות חיוני או בסיסי במובן שלעיל, לפי גישת פרופ' אדרעי. לגבי השימושים הנטענים האחרים - חשבון הדרוש להפקדת כספי עבודה ושימוש בחופשות - הם אינם רלבנטיים לעניינו. הרי אין חולק שהמשיב מספק לאסירים חשבון להפקדת כספי העבודה ללא תשלום כלשהו. העמלה היא רק בגין הפקדות של צדדים שלישיים, ולגבי חופשות ממילא לא נטען שיש מניעה לכך שהאסיר יקבל כסף מזומן מבני משפחתו בזמן החופשה. המסקנה היא, אפוא, שהעמלה שמנוכה מכספים שמפקידים צדדים שלישיים עבור אסירים בבנק הדואר על-פי הסכם עם המשיב, אינה מהווה תשלום חובה, אפילו לפי המבחן הרחב שמציע פרופ' אדרעי. נראה שמסקנה זו גם עולה בקנה אחד עם הגישה המצמצמת העולה מפסק דין לוי, וגישתה של כב' השופטת מ' נאור, שלפיה יש ליתן משקל לכך שהמחוקק בכוונת מכוון לא בחר הגדרה רחבה לסוגי התובענות הייצוגיות שניתן לברר נגד המדינה. הפקדת כספים לחשבון הוא מסוג השירותים שיש להם מקבילה בשוק החופשי וגם אין מדובר בפעולה שלטונית מובהקת, הגם שבמקרה המדובר המשיב הוא זה שמאפשר את השירות באמצעות ההסכם עם בנק הדואר מן הטעמים שהוסברו בתשובה הקשורים לבטחון האסירים ולמניעת הלבנת הון, מימון טרור ומאבק בארגוני פשע. "סכומים שגבתה" יצוין עוד, שהמדינה טענה גם, שהמקרה הנדון אינו בא בגדר סעיף 11 לתוספת מכיוון שאין מדובר "בסכומים שגבתה" הרשות. נטען, שאין מדובר בגביית תשלום על-ידי שירות בתי הסוהר או בגביה עבור שירות בתי הסוהר. טענה זו הייתה מבוססת על האופן שבו מועברים הכספים המופקדים על-ידי צדדים שלישיים לאסירים. כספי האסירים מנוהלים במערכת ממוחשבת לניהול חשבונות המכונה, כאמור, "מכסף". למערכת זו קיים ממשק מול בנק הדואר לקבלת הפקדה שביצע צד שלישי בעבור אסיר. הפקדות מעין אלה מתבצעות באמצעות בנק הדואר על-פי הסכם בין שירות בתי הסוהר לבנק הדואר. על-פי הסכם זה, בנק הדואר פותח חשבונות על שם שירות בתי הסוהר כאשר כל חשבון מוקצה על-ידי שירות בתי הסוהר לאסיר ספציפי. החשבון בבנק הדואר הוא "חשבון מעבר" לצורך הפקדות של צדדים שלישיים לזכות האסיר. הפקדת הכספים מתבצעת באופן הבא: כאשר מופקד הכסף מזוכה החשבון בבנק הדואר בניכוי העמלה בתוספת מע"מ. בהמשך מתבצע ממשק בין בנק הדואר למערכת של שירות בתי הסוהר, כך שחשבון האסיר במערכת מכסף מזוכה בסכום ההפקדה (בניכוי העמלה); והחשבון בבנק הדואר מחויב באותו סכום - ומתאפס. המשמעות היא, שהכסף מגיע לחשבונות האסרים במערכת מכסף לאחר שהעמלה כבר נוכתה על-ידי בנק הדואר. מכאן, טענתו של שירות בתי הסוהר, שלא מדובר בסכום שהוא גבה - כלשון פרט 11 לתוספת; וכי אף אין מדובר בסכום שנגבה עבורו. יצוין, שהגם שמבקשת האישור עלה שתהליך ההפקדה הוא שונה, בהמשך קיבל המבקש את עמדתו העובדתית של המשיב לעניין זה (למשל סעיף 53 לתשובה לתשובה). המבקש טען, שלשירות בתי הסוהר קשר וזיקה ישירה לגבייה מכיוון שהוא זה אשר הנחה את בנק הדואר לגבות את העמלה בעת ביצוע ההפקדה. לשיטתו, החיוב בעמלה צריך לחול על המשיב, ומשכך אין משמעות לכך שהמשיב גלגל את העמלה על האסירים באופן שהעמלה נגבית ישירות על-ידי בנק הדואר מכספי האסירים. ספק בעיניי אם תחת ההנחה שבטענות המבקש (בה איני מכריע), שלפיה שירות בתי הסוהר הוא זה שמחויב לשאת בעמלה, לא היה מקום לראות את המשיב כמי שגבה את העמלה מהאסירים, כמשמעות הדבר בפרט 11, וזאת על אף שמבחינה טכנית הכסף נגבה ישירות על-ידי בנק הדואר. מכל מקום, איני נדרש להכריע בשאלה זו במסגרת הבקשה שלפניי, שכן ממילא אין מדובר במס, אגרה או תשלום חובה, כאמור. סיכום ביניים התובענה שמבוקש לאשרה כייצוגית אינה באה בגדר פרט 11 לחוק תובענות ייצוגית. המבקש לא טען לתחולתו של פרט אחר מהתוספת השניה ולא הצביע על הוראת חוק מפורשת, שלפיה ניתן להגיש תובענה ייצוגית בעילות הנטענות בבקשה לאישור. משכך, דין הבקשה לאישור להידחות על הסף, ואיני נדרש להביע עמדה בנוגע להתקיימות יתר התנאים לאישור התובענה כייצוגית. בכלל זה, אין אני מביע כל עמדה באשר להתקיימותו של התנאי שבסעיף 8(א)(1) לחוק הדורש, בין השאר, לבחון את סיכויי עילת התביעה הנטענת, ובאופן ספציפי אין אני מביע עמדה בשאלה על מי חל החיוב בעמלה בגין ההפקדה ובטענת ה"נאמנות" של המשיב. הבקשה להשלמת טיעון בעקבות הערות בית המשפט בסוף הדיון שהיה לפניי, ביקשו באי כוח המבקש, שלא היה נוכח בדיון, פרק זמן מסוים על מנת להיוועץ עם המבקש ולמסור הודעה בנוגע להמשך ההליך. באותה החלטה נקבע גם, ש"הדיון והשלמת הטיעון בהליך זה הגיעו לסיומם היום. ניתנת בזאת שהות לב"כ המבקש בהמשך לאמור בפרוטוקול הדיון, למסור לבית המשפט עד ליום 9.12.2012 הודעה לעניין הערות בית המשפט. התיק יובא לעיוני ביום 10.12.2012. ככל שיהא צורך במתן פסק דין (או החלטה), ייעשה הדבר על סמך החומר הקיים בתיק והשלמת הטיעון שנשמעה היום" (עמ' 8 לפרוטוקול). בתום פרק הזמן שהועמד לרשות המבקש, לאחר ארכה שניתנה, הודיע המבקש שהוא עומד על הבקשה לאישור וביקש להגיש טיעון משלים בצירוף תצהיר. נטען, שבהשלמת הטיעון תהא התייחסות לנתונים עובדתיים שונים בקשר לזכויות האסיר בבית הסוהר ואפשרות להשתמש בכסף בבית הסוהר, וכן והפרכת טענות עובדתיות שונות של המשיב בהקשר זה. עוד התבקש לאפשר התייחסות בהשלמת הטיעון לפסק הדין בפרשת לוי אליו הפנה בית המשפט בדיון. המשיב התנגד לבקשה ואף הוגשה תשובה לתשובה. לא מצאתי להיעתר לבקשה להשלמת טיעון והוספת תצהיר. המבקש הגיש בקשה מפורטת לאישור וגם ניצל את זכותו להגיש תשובה לתשובה, אף היא ארוכה ומפורטת. כמו כן, מצויים אנו בשלב בו הבקשה לאישור בשלה להכרעה - נוכח הסכמת הצדדים בדיון שהתקיים. הגשת תצהיר יכול שתחייב מתן הזדמנות למשיב להגיש תצהיר משלים מטעמו וקיום חקירות על התצהירים, מבלי שהבקשה מגלה הצדקה לכך, ותוך שהדבר עומד בניגוד למתכונת הדיון שהתקיימה לפניי. אין זה מוצדק - לא בכלל ולא בפרט - לקיים דיון מעין זה לשיעורין. משמוצה הטיעון - וכך היה - מוצה גם הדיון והגיעה עת ההכרעה. אשר לפסק הדין בפרשת לוי, שהוזכר בדיון - מדובר בפסק דין של בית המשפט העליון שניתן ביום 13.8.2012 (כשלושה חודשים לפני הדיון). מכל מקום, ניתנה לבאי כוח המבקש האפשרות לעיין בפסק הדין בפרשת לוי במהלך הפסקה בדיון שנעשתה במיוחד לשם כך, ולאחר מכן טענו הצדדים בנדון (עמ' 7-5 לפרוטוקול). יצוין לבסוף, שהמבקש ביקש להסתמך על בר"ם 4303/12 אינסלר נ' המועצה האזורית עמק חפר (22.11.2012), אלא שאין בפסק דין זה כדי לסייע לו. בפרשת אינסלר צוין, שדרך המלך להוספת ראיות וטענות עובדתיות חדשות היא הגשת בקשה לתיקון הבקשה לאישור עצמה (פסקה 16 לפסק הדין). בקשה כזו - נתמכת בתצהיר - לא הוגשה, ונראה שלא בכדי. על כך יש להוסיף, שאף אם אהיה מוכן לראות בבקשה שהוגשה כבקשה לתיקון (ולא מדובר בבקשה כזו כאמור), הרי שלפי השיקולים שנמנו בעניין אינסלר, ואף בשים לב לאינטרס הציבורי במימוש תכליותיה של התובענה הייצוגית, אין להיעתר לבקשה לפי נימוקיה. ראשית, זכויות האסיר בבית הסוהר, שבעניינן התבקשה הוספת תצהיר, הן עניין משפטי ולא עובדתי, ומשכך לא מדובר בשאלה הנחזית לסייע בבירור הפלוגתאות. הוא הדין לעניין שיעור האסירים שיוצאים לחופשה והאפשרות של האסירים להביא עמם כסף עם חזרתם מהחופשה. על כך יש להוסיף, שהטענה בדבר העובדות שמבוקש להוסיף בתצהיר נטענה בעמימות רבה וגם בכך קיים קושי. שנית, המבקש לא נתן הסבר כלשהו לשיהוי במועד בו התבקשה העלאת הטענות העובדתיות החדשות, ולא ברור איזו מניעה הייתה למבקש להעלות את כל טענותיו העובדתיות במסגרת הבקשה לאישור, ואת כל תשובותיו לתשובת המשיב במסגרת התשובה לתשובה שהוגשה. כל זאת, גם בשים לב לכך, שהבקשה נדחית על הסף, ומבלי להידרש לגוף העניין. דין הבקשה להשלמת טיעון להידחות אפוא. התוצאה אשר-על-כן, הבקשה לאישור התובענה כייצוגית נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עו"ד - על הצד הנמוך בהליך מעין זה - בסך כולל של 15,000 ₪. זאת, בשים לב לכך שמדובר באסיר. אסיריםתביעה ייצוגית