השכרת רכב עם דוחות תנועה

לטענת התובע, כפועל יוצא לרישום הרכב על שמו, הדו"חות וההרשעות שצבר הנתבע, "עבריין תנועה כרוני" כלשונו, במהלך חודשי השכירות נרשמו על שמו ואילצו אותו לפעול להמרתם וזאת למרות שהיה על הנתבע לעשות כן. לפיכך טוען לאבדן זמן השתכרות לרבות הוצאות בגין התראות, פניות ומכתבים רשומים. עוד טוען התובע שהיה על הנתבע לגלות לו את עברו התעבורתי החמור שהרי אז היה נמנע מלהשכיר לו את הזכות הציבורית. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא השכרת רכב עם דוחות תנועה: הצדדים לתביעות, העובדות הצריכות להן וטענות הצדדים 1. מונחת בפני תובענה בסך 72,387 ₪ שהוגשה ע"י עוה"ד (להלן: "התובע" / "הנתבע שכנגד") כנגד הנתבע (להלן: "הנתבע" / "התובעת שכנגד") וכן תביעה שכנגד בסך 372,947₪. 2. התובע הינו עו"ד במקצועו בעל זכות ציבורית להפעלת מונית שמספרה 4233 (להלן: "הזכות הציבורית"). הנתבע הינו נהג מונית במקצועו והיה במועדים הרלוונטיים לתובענה בעל רכב המשמש כמונית מסוג פולקסווגן מספר רישיון 7389525 (להלן: "הרכב"/ "המונית"). בעקבות מודעה שפרסם התובע באינטרנט, נכרת בין הצדדים הסכם ביום 8.10.2007 ולפיו שכר הנתבע מהתובע את הזכות הציבורית מיום 8.10.2007 ועד ליום 7.10.2008 תמורת דמי שכירות חודשיים בסך 1,500₪ (להלן: "ההסכם"/"החוזה"). תוקף ההסכם הוארך פעמיים לתקופות בנות חודשיים והגיע לסיומו ביום 7.2.2009, עד מועד זה שילם הנתבע את דמי השכירות החודשיים. להבטחת מלוא ההתחייבויות מסר הנתבע לתובע שיק ביטחון בסך 10,000 ₪ "במידה וצד ב' לא יעמוד בהתחייבויותיו." אין חולקין, כי לאחר שהתעוררו מחלוקות בין הצדדים פרע התובע את שיק הביטחון. 3. זה המקום להעיר, כי למרות שהרכב בבעלות הנתבע נרשם הוא על שם התובע, בעל הזכות הציבורית, וזאת בהתאם לנוהלי משרד התחבורה. בעניין זה העיד עד התביעה מר חיים דרזי: "..יש בעל זכות ציבורית ויש בעל רכב. בעל הזכות הציבורית תמיד הרכב נרשם על שמו למרות שהוא לא שלו בפועל, יש נהג שרוכש רכב שזה המונית, בעל הזכות הציבורית משכיר אותה לנהג ואז המוצר הזה נהפך למונית.." (עמ' 7 ש' 27 - 30). לפיכך, לבעל הזכות הציבורית נשלחים בין היתר מסמכי רישוי המונית ודוחו"ת תעבורה. הסרת המספר מעל המונית כרוכה באישור בעל הזכות הציבורית. 4. במהלך תקופת השכירות ביצע הנתבע מספר עבירות תנועה וקיבל בגינן דוחו"ת שנרשמו על שם התובע (לטענת הנתבע, מדובר בשני דו"חות בלבד, ראו עדותו בעמ' 71 שו' 5). לגבי אחד מהדו"חות ביקש הנתבע מהתובע לייצג אותו ובין הצדדים הוסכם בעל פה כי שכר הטרחה יהא 2,500 ₪ + מע"מ. אלא שבטרם התקיים דיון ראשון בהליך ביקש הנתבע מהתובע להפסיק את הייצוג. בין הצדדים התעורר ויכוח לעניין שכר הטרחה. התובע טען כי זכאי למלוא שכר הטרחה בעוד הנתבע טען כי לכל היותר על התובע לקבל שכר טרחה ראוי הנגזר מפעולותיו בתיק. 5. כעולה מנספח ב' לכתב ההגנה, עם סיום ההתקשרות נשוא הזכות הציבורית פנה הנתבע לתובע במכתב (שאינו נושא תאריך) וביקש ממנו להתלוות אליו למשרד הרישוי במטרה לבצע את הפעולות הנדרשות לשם השבת הזכות הציבורית והחזרת הבעלות במונית לידיו (הטעויות במקור): "ברצוני להזכיר לכה על סיום הסכם בינינו של רישיון הפעלת המונית 4233 בתאריך 8.2.2009. מבכש את נוכחותך בתאריך 8.2.2009 בשעה 8:30 בבוקר במשרד הרישוי בחולון... (בכשה להבי לי צ'ק שלי על סך של 10,000 ₪ שנמצה בידך לביטחון הסכם)." אין חולקין כי במועד זה נמנע התובע מלהתייצב במשרד הרישוי. לטענת הנתבע, בתאריך זה התייצב לבדו במשרדי חברת המונים, חברת מוניטקס, והפקיד את המונה וכובע התאורה שעל גג המונית פנה למשרד הרישוי והמתין לתובע. 6. ביום 2.2.2009 שלח התובע מכתב לנתבע ובו התנה הוא את התייצבותו במשרד הרישוי בתשלום שכר הטרחה "אין כל מניעה מטעם הח"מ להתייצב במשרד הרישוי.. ואולם.. בהעדר סילוק מלא וסופי של התחייבות התשלום בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין... הרי שלא תהא כל התייצבות מטעם הח"מ." 7. ביום 8.2.2009 שלח הנתבע מכתב לתובע ובו טען הוא, בין היתר, כי בסמוך לסיום ההסכם כרת חוזה עם בעל זכות ציבורית אחרת ולפיכך, הימנעות התובע מלשחרר את הזכות הציבורית בתום תקופת השכירות מהווה הפרת חוזה וגורמת לו נזקים. הנתבע ביקש מהתובע לחתום על המסמכים הדרושים במשרד הרישוי לשחרור הזכות הציבורית מרכבו. וכן כתב הוא: "יובהר למען הסר ספק, כי בשל העובדה כי לא הואלת להופיע במשרד הרישוי.. במועד תום תקופת השכירות, נאלצתי לשוב ולהתקין את המונה וכובע התאורה חזרה על המונית, לשם הקטנת נזקיי וכי עד להסדרת העניין, בכל מקרה איני מתכוון לשלם דמי שכירות." (סעיף 11). 8. להשלמת התמונה יצוין כי כעולה מנספח ז' לכתב ההגנה, בין הנתבע לאדם בשם לידז'ינסקי אדי (להלן: " לידז'ינסקי ") נכרת הסכם לפיו שכר ממנו הנתבע זכות ציבורית להפעלת מונית שמספרה 353 מיום 8.2.2009 ועד ליום 8.2.2010 תמורת דמי שכירות חודשיים בסך 1,200 ₪. כעולה מהקבלות המצורפות (נספח 14 לתצהיר הנתבע), שילם הנתבע לכאורה את דמי השכירות בגין התאריכים 8.2.2009 - 3.11.2009 ללידז'ינסקי. 9. ביום 9.2.2009 שלח התובע מכתב לנתבע נושא הכותרת "שכ"ט עו"ד בגין ביטול הייצוג" במסגרתו אישר הוא את קבלת מכתב הנתבע מיום 8.2.2009 ובו כתב הוא: "לא יסולק החוב ע"ס 2,500 ₪ בצירוף ריבית ומע"מ כדין, לאלתר, הרי שלא יהא מנוס מהפקדת השיק לפירעון.. מהות השיק בין היתר לכסות השחתת זמן התעסקות של הח"מ מפאת התנהגותו הפרועה של אדוני בכבישים, דבר שגרם לח"מ הפסדים ניכרים ובעיקר ההתעסקות בייצוג ופניות לביהמ"ש ולמשטרת ישראל.". 10. בתאריך 10.2.2009 שלח הנתבע מכתב לתובע נושא הכותרת "סילוק של התחייבות התשלום עבור טיפול בתיק משטרה" במסגרתו בין היתר כתב הנתבע לתובע (הטעויות במקור): "ללא אפשרות לקבל ממכה תשובה ברורה כמה מגיה לכה, נשלח לכה צ'ק אל סך 600 ₪. תקבל את המגיה לכה לפי תאריף המקובל לצירוף מע"מ כדין ותחזיר לי חשבונית." למכתב צורף שיק מספר 30361552 לפקודת התובע בסך 600 ₪ שמועד פירעונו 10.2.2009. 11. ביום 24.3.2009 הוגשה ע"י הנתבע, במסגרת הליך אחר, המרצת פתיחה שנדונה בפני כב' הש' אהוד שוורץ. במסגרת תביעה זו בקש הנתבע לקבל פסק דין הצהרתי שלפיו מלוא הזכויות במונית שייכות לו; להורות למשרד הרישוי להעביר את הבעלות על המונית על שמו תוך שינוי מספר הזכות הציבורית מ- 4233 ל-353; להורות לתובע (בהליך דנן) להשיב לו שיק ביטחון ע"ס 10,000 ₪. ביום 18.10.2009 ניתן פסק דין ולפיו הורה ביהמ"ש למשרד הרישוי להעביר את הבעלות במונית ע"ש הנתבע ולמחוק את מספר הזכות הציבורית של התובע מרישיון הרכב (ה"פ 175215/09). לגישת הנתבע, רק ביום 6.12.2009 הצליח להסיר את הזכות הציבורית מרכבו בעזרת פסיקתא. 12.בתאריך 11.6.2009 הוגשה ע"י התובע התביעה העיקרית בתיק זה. במסגרת התביעה דרש התובע תשלום סך של 72,387 ₪, הכולל תשלום עבור 125 ימי איחור בהחזרת הזכות הציבורית (עד למועד הגשת התביעה), במכפלת הסך של 500 ₪ ליום כקבוע בהסכם; סך של 2,887 ₪ עבור שכר הטרחה בהליך התעבורתי; אובדן זמן השתכרות והוצאות בסך של 7,000 ₪. ביום 14.7.2009 הגיש הנתבע תביעה שכנגד בסך 16,000 ₪ אשר תוקנה ביום 16.2.2010 והועמדה על הסכום של 372,947 ₪, כפי שיפורט בסעיף 25 להלן. 12. ביום 13/10/09 התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה בפניי. בשל העובדה שרישיון רכב הנתבע היה בתוקף עד ליום 15.10.2009 (ראו ת/6) ולשם חידושו נדרש כאמור אישור/ התייצבות התובע, הצעתי לצדדים את ההצעה הבאה, בין היתר מתוך תקווה ואמונה שהדבר יוביל לפתרון הסכסוך (הפעוט, בעיני, סכסוך שצמח לממדים חסרי כל פרופורציה בהמשך): "הצדדים ייגשו מחר למשרד הרישוי ויבצעו העברה הדדית כך שרישיון הרכב יחזור להיות על שמו של הנתבע והוא יוכל להעביר טסט לאוטו והזכות הציבורית תוחזר לאלתר לתובע. כך יצומצמו הנזקים הנטענים ויעמדו על פרק זמן מוגדר, קרי מיום 8.2.2009 ועד ליום 14.10.2009. התביעה שבפני תמשך ותקצב בהתאם לפרק הזמן הנ"ל וכל צד יהיה חופשי לטעון את טענותיו לעניין החוב הכספי." הנתבע הסכים בעוד התובע התנה את הסכמתו בתשלום הסך 3,000 ₪ המהווה חודשיים דמי שכירות. עוד הצהיר התובע לפרוטוקול: "מחר בשעה 10:00 הצדדים מתחייבים להתייצב במכון "מ.מ.מ" ברח' הירקון בר"ג לצורך חידוש הרכב. תוך 15 יום ממחר הצדדים מתחייבים להסיר את הזכות הציבורית של התובע מהרכב של הנתבע. מחר בשעה 10:00 אפגש עם הנתבע ואז הוא יעביר לי את הסכום המוסכם בסך 3,000 ₪. מובן לי כי הסכום הזה משולם בשלב זה ע"פ הוראת ביהמ"ש מבלי להודות בכל טענה ובמסגרת פסק הדין הסופי אם ייפסק שעלי להחזירו אני מתחייב לעשות כן." ההסכמות קיבלו תוקף של החלטה כאשר הבהרתי כי צד שיפר הסכמה זו יהיה צפוי להליכים לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש. 13. למחרת היום שילם הנתבע לתובע את הסך 3,000₪ והרכב עבר את המבחן השנתי. קיימת מחלוקת בין הצדדים האם התובע חתם על הטופס המאשר את ביצוע המבחן השנתי או שמא נטל את השיק לידיו ונמלט. מכל מקום, לגרסת הנתבע בסופו של דבר הצליח "להעביר את הרכב טסט". כמו כן, התעורר ויכוח בין הצדדים באשר לסדר הפעולות על פי המתווה שהוסכם בביהמ"ש ובכלל זה האם הסרת הזכות הציבורית משמעותה התייצבות בחברת מוניטקס להסרת המונה והכובע ורק לאחר מכן התייצבות במשרד הרישוי (כטענת התובע) או להיפך (כטענת הנתבע). 14. בעניין זה התנהלה חלופת מכתבים כדלקמן: ביום 25.10.2009 שלח התובע לנתבע מכתב ובו כתב הוא: "הלקוח יתאם עם הח"מ לצורך הפקדת המונה, סגירת החשבונות לטובת חברת המונים ולעשות את כל הסידורים הנחוצים, ע"מ להעביר/ להחזיר הזכות הציבורית לידי הח"מ נקיה מכל דוח, חוב או תשלום כזה או אחר." ביום 26.10.2009 השיב ב"כ הנתבע לתובע: "מרשי המציא לך את כל הדרוש וכזכור הוא הפקיד בידך גם שטר ביטחון. הוא ימתין לך מחר, 27.10 בשעה 7:30 בבוקר במשרד הרישוי בחולון כדי להשלים את התהליך." למחרת (27.10.2009) שלח ב"כ הנתבע לתובע מכתב נוסף: "מאחר ואמרת לי אתמול כי אינך יכול להופיע היום במשרד הרישוי הרי שמרשי יחכה לך במשרד הרישוי מחר 28.10 בשעה 8:00 כדי לבצע העברת בעלות. לאחר מכן תעשה הפקדת הכובע כנדרש. נא לאשר." בתגובה השיב התובע בכתב ידו על גבי המכתב: "הנוהל הוא - שקודם מורידים מונה ורק לאחר מכן פונים למשרד הרישוי כמוסכם מיום 26.10.2009 אהיה בחברת המונים ביום 28.10.2009." התובע המציא לתיק אישור מיום 28.10.2009 שלפיו לכאורה הגיע למוניטקס בתאריך הנ"ל. כך או כך ועל רקע מחלוקת זו, הזכות הציבורית לא הוסרה מהמונית על פי המועד שקצבתי בהחלטתי וכל צד מאשים את הצד שכנגד בתוצאה זו. 15. בסופו של יום הוסרה הזכות הציבורית רק ביום 6/12/10, או אז ניתק הקשר הגורדי בין התובע לבין הנתבע. למעשה, מיום 7/2/09 - היום בו הסתיים ההסכם, ועד ליום 6/12/10, נותרו הצדדים קשורים זה בזה - רכבו של הנתבע רשום ע"ש התובע והזכות הציבורית של התובע רשומה ע"ש הנתבע. כל צד מאשים את השני באי ניתוקו של הקשר; כל צד בא לצד האחר בדרישות כספיות גבוהות. בפסק דין זה עליי להדרש לשאלת הגורם האחראי למחדל, ולנזקים שנגרמו לצד הנפגע כתוצאה ממחדל זה. 16. כבר זה המקום לציין שלמרות שמדובר בסכסוך פשוט וממוקד, הצליחו הצדדים לסרבלו ולסבכו שלא לצורך. הצדדים בחרו לנהל הליך ארוך ומסורבל במהלכו הכבידו בכתבי בית דין הפרושים על פני עמודים רבים ולהם מספר רב של נספחים, התקיימו לא פחות משלוש ישיבות הוכחות שנמשכו שעות רבות ובמסגרתן נשמעו עדים רבים, רובם מעבר לצורך ובחריגה מגדר המחלוקת. במהלך ההליך הערתי לצדדים לא אחת על ההתנהלות המתוארת. אין בכוונתי להגרר בפסק דין זה לטענות הרבות ולהכפשות שהוחלפו בין הצדדים; אין בכוונתי להגרר למלל הרב שנשפך; לעדויות המיותרות שנשמעו. אתייחס אך ורק לאותן טענות ועדויות הדרושות לי לשם הכרעה. טענות התובע, בתמצית 17. לטענת התובע, כפועל יוצא לרישום הרכב על שמו, הדו"חות וההרשעות שצבר הנתבע, "עבריין תנועה כרוני" כלשונו, במהלך חודשי השכירות נרשמו על שמו ואילצו אותו לפעול להמרתם וזאת למרות שהיה על הנתבע לעשות כן. לפיכך טוען לאבדן זמן השתכרות לרבות הוצאות בגין התראות, פניות ומכתבים רשומים. עוד טוען התובע שהיה על הנתבע לגלות לו את עברו התעבורתי החמור שהרי אז היה נמנע מלהשכיר לו את הזכות הציבורית. 18. התובע טוען כי הנתבע נמנע מלשלם לו את שכר הטרחה בגין הייצוג המשפטי בתיק התעבורה. בסיכומיו טוען כי במסגרת הייצוג פנה למשטרת ישראל ונסע לירושלים (סעיף 14 לסיכומים). מועד ההקראה נקבע ליום 15.1.2009 אך ביום 13.1.2009, "ברגע האחרון", הודיע הנתבע על סיום הייצוג. התובע דורש את מלוא שכר הטרחה מאחר ולטענתו הכין את התיק. חוב נוסף נובע מאי השבת הזכות הציבורית - לגישת התובע הנתבע איחר בהשבת הזכות הציבורית מיום 7.2.2009 ולפיכך על פי ההסכם מחויב לשלם סכום מוסכם בסך 500 ₪ בגין כל יום איחור. לטענתו, הנתבע הפר את ההסכם ממועד זה ועד ליום 18.12.2009 כאשר לא שילם את דמי השכירות השוטפים. 19. בתשובה לכתב ההגנה טוען התובע כי עובר לסיום ההסכם וכתנאי לשחרור הזכות הציבורית מרכבו היה על הנתבע להמציא לו שורה של אישורים ובכלל זה, העדר דוחו"ת, תצהיר נהג, אישורים בגין כביש 6, סילוק חובות אצל חברת המונים וסילוק החוב לתובע (להלן: "האישורים") - הנתבע נמנע מלהמציאם. 20. באשר למחלוקת הנובעת מההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים בהליך זה בדבר סדר הפעולות שיש לבצע על מנת להסיר את הזכות הציבורית טוען התובע כי מכח תקנה 515 לתקנות התעבורה ועל פי הנוהג הידוע בקרב ציבור נהגי המוניות קיימת חובה להוריד תחילה את המונה והכובע מהמונית ורק לאחר מכן לפנות למשרד הרישוי. טענות הנתבע, בתמצית 21. לטענת הנתבע, למרות ניסיון התובע לצייר אותו כעבריין תנועה, במהלך התקופה הרלוונטית לתובענה נרשמו לחובתו שני דוחו"ת תעבורה בלבד. האחד, בגין אי ציות לאור אדום שטופל על ידו הומר על שמו ושולם והשני, נשוא שכר הטרחה שבמחלוקת, בגין מהירות. לגישת הנתבע, אין לכרוך בין שחרור המונית מהזכות הציבורית לבין המחלוקות בין הצדדים בעניין שכר הטרחה. הנתבע ביקש להפסיק את הייצוג, בשלב מוקדם ביותר בהליך ועוד בטרם התקיים דיון ראשון, על רקע מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בנושא תשלום נוסף שדרש התובע עבור התייצבות לדיון. הטיפול המשפטי שביצע התובע כלל הגשת בקשה לדחיית מועד דיון ובקשה נוספת לדחייה באין החלטה בבקשה הקודמת. לגרסת הנתבע, הציע לתובע תשלום שכר טרחה באופן יחסי לפעולות שביצע אולם האחרון סרב ודרש את שכר הטרחה המלא. זאת, למרות שבסופו של יום פעל הנתבע בכוחות עצמו בתיק, המיר את הדו"ח על שמו והגיש טיעוניו. 22. לטענתו, מכוניתו המשמשת כמונית ומקור פרנסה נתפסה ע"י התובע כבת ערובה וזה האחרון מנע ממנו לעשות שימוש בזכות הציבורית ששכר מלידזנסקי לקראת סיום תקופת השכירות עם התובע (לתמיכה בטענתו צירף הנתבע הסכם שכירות בגין הזכות הציבורית האחרת וכן קבלות עבור תשלום דמי השכירות בגין זכות ציבורית זו). הנתבע הודף את טענות התובע בדבר המצאת אישורים שונים כתנאי להסרת הזכות הציבורית. לטענתו, טענה זו נולדה רק בדיעבד ולא זכתה לתימוכין כלשהו בזמן אמת, ואף אינה נזכרת בכתב התביעה אשר הוגש על ידי התובע. 23. לעניין ההסכמה הדיונית מיום 13.10.2009 טוען הנתבע שהתובע התחייב להתייצב במשרד הרישוי, ולא בשום מקום אחר. הנתבע התעקש להיפגש במשרד הרישוי בהתאם להסכמה הדיונית משום שחשש שלאחר הסרת הכובע מהמונית ימשיך התובע את הקשר עימו ולא יבצע העברת בעלות במשרד הרישוי, דבר אשר היה מונע ממנו להשתמש במונית שכן מחד יוסר הכובע ומאידך בשל אי החלפת הבעלות במונית לא יוכל להשתמש בזכות הציבורית ששכר מלדז'ינסקי. 24. בתביעתו שכנגד טוען הנתבע כי התובע פרע את שיק הביטחון שלא כדין ולכן דורש השבה של 10,000 ₪, כמו גם את השבת הסך של 3,000 ₪ אשר שולמו לתובע מסגרת ההסדר הדיוני. עוד טוען הנתבע שבמידה והתובע היה מאפשר את הסרת הזכות הציבורית בתום הסכם השכירות, היה באפשרותו לבצע עסקת "טרייד אין" ולהחליף את המונית ברכב חדש והיה עליו להוסיף סך של 24,043 ₪ ליבואן. ברם, היות ובעטיו של התובע הוסרה הזכות הציבורית רק ביום 6.12.2009 הרי שהנתבע נדרש להוסיף הסך 83,775 ₪, סכום שלא היה בידו, ולכן נגרם לו נזק בסך 59,732₪; בשל אי החלפת הרכב ברכב חדש, נאלץ הנתבע לשלם סך של 2,157 ₪ בגין החלפת בולמי זעזועים, משאלו הוחלפו לאחר תום מסגרת האחריות; הגם והסכם השכירות נחתם ביום 8.10.2007 התובע העביר לו רישיון ההסעה ביום 9.10.2007 ומשכך נגרם לו הפסד של יום עבודה; סירוב התובע להסיר את הזכות הציבורית מנע מהנתבע לערוך הסכם לשנה עם נהג נוסף שישתמש במונית תחת הזכות הציבורית של לדז'ינסקי. בנוסף טוען הנתבע לאבדן השתכרות אותו מעריך כהפסד של 15 ימי עבודה; הוצאות בגין פניות, התראות ומכתבים; הפסד יומיים עבודה בגין הטיפול בתיק התעבורתי לאחר סיום הטיפול המשפטי של התובע. דרישות נוספות כוללות את הנזק עקב השבתת המונה ביום 15.11.2009, בטרם הוסרה הזכות הציבורית מהמונית; השבת התשלומים עבור הזכות הציבורית ששכר מלדיז'נסקי כל זמן שסרב התובע להסיר את הזכות הציבורית שלו ממונית הנתבע. סכום התביעה שכנגד עומד כאמור על סך של 372,947 ₪. דיון והכרעה התביעה העיקרית 25. על מנת שהתביעה העיקרית, כולה או חלקה, תתקבל, עליי להגיע למסקנה שהסיבה בגינה לא הושבה הזכות הציבורית במועד החוזי (7/2/09) הינה מחדל של הנתבע. או אז, היה מקום לחייב את הנתבע בתשלומי שכירות נוספים וכן להדרש לתביעות הכספיות הנוספות של התובע. המחדלי אותו מבקש התובע לייחס לנתבע הינו אי המצאת האישורים וכן אי תשלום שכר הטרחה. לאחר שעיינתי בראיות ושמעתי את טענות הצדדים, איני מקבלת טענות אלו של התובע. הגעתי לכלל מסקנה שהתובע אחראי לכך שהקשר בין הצדדים לא ניתק; יתרה מזו, מוצאת אני טעם רב בהשערה שהעלה הנתבע בסיכומיו, לפיה הסיבה האמיתית לאי סיום הקשר הינה חוסר שביעות רצונו של התובע מהחלטת הנתבע שלא להאריך את ההסכם לתקופות נוספות:" הוא הפתיע אותי, מעכשיו לעכשיו הוא ברח. ההצעה שלי היתה יותר זולה" (עמ' 25 שו' 2-3); וכן בעמ' 15 שו' 12: "לא היתה לו כל סיבה לעזוב אותי". לנוכח מסקנות אלו, דין התביעה העיקרית להדחות, אנמק קביעתי זו. 26. האם חלה על הנתבע החובה להמציא את האישורים כתנאי להסרת הזכות הציבורית, כנטען ע"י התובע? יש להשיב על כך בשלילה, כאמור. מעיון בהסכם עולה, כי החובה הנטענת בדבר המצאת האישורים בסיום ההתקשרות אינה מוזכרת בו. לעניין זה העיד גם התובע: "ש. בהסכם שניסח הנתבע האם התנאים האלה מופיעים? ת. לא אבל זה היה בעל פה." (עמ' 11 ש' 28 - 29). למרות שהתובע חזר וטען בחקירתו שמדובר במסמכים חשובים ומהותיים עבורו, "קודש הקודשים" כפי שכינה זאת מספר פעמים בעדותו, לא מצא לנכון להזכיר אותם בהסכם שנכרת בין הצדדים, זאת ביתר הדגשה משהתובע עו"ד במקצועו: "קודש הקודשים בשבילי תצהיר נהג, כי פעם בעבר נעצרתי בגלל זה" (עמ' 11 ש' 20 ראו גם 23 ש' 16). לגרסתו "נהג שלפני מס' שנים עבד... שכר אצלי את הזכות הציבורית כנראה שהוא לא ידע, הסיע פועלים מהשטחים, לקחו את המספר והגיעו אלי. לקחו אותי למשטרת ר"ג. לא כבלו אותי באזיקים, אמרו לי תבוא להתלוות למשטרת ר"ג. שם שחררו אותי.." (עמ' 23 ש' 20 - 23). אף אם ההסכם נוסח ע"י הנתבע או מי מטעמו, מרפרוף קל בו ניתן להיווכח כי הצדדים הוסיפו להסכם בכתב יד פרטים שונים כגון: תקופת השכירות, דמי השכירות וכו'. ברי כי באופן דומה יכול היה התובע להוסיף את אותם תנאים מהותיים עבורו, החקוקים בליבו כטראומה מעברו. בהקשר זה נתן התובע הסבר דחוק, שלו לומר מופרך: "לא רציתי ללחוץ עליו בגלל היתרון שלי ושאני עו"ד. נתתי לו לעשות מה שהוא רוצה" ( 24 ש' 8 - 9). 27. יתרה מזאת, מעיון בתכתובות שהוחלפו בין הצדדים "בזמן אמת", קרי בסיום ההתקשרות (ראו פירוט בפרק העובדות לעיל) עולה כי גם שם לא טען התובע מילה וחצי מילה לגבי האישורים הנטענים שעל הנתבע להמציא כתנאי להסרת הזכות הציבורית ובכלל. במכתב התובע מיום 2.2.2009 התנה הוא את התייצבותו במשרד התחבורה לשם שחרור הזכות הציבורית בתשלום שכר הטרחה + מע"מ. כך גם במכתב התובע מיום 9.2.2009, דובר בעיקר על תשלום שכר הטרחה בעוד המצאת האישורים לא הוזכרה שם. בעניין זה העיד התובע: "ש. האם במשך כל התקופה, 16 חודש, האם יש מסמך, מכתב, שאתה כותב אליו ואתה אומר לו בטרם אנו נפרדים אני צריך ממך את המסמכים האלה? ת. בשיחות שלנו זה עלה פעם ועוד פעם. הוא גם יודע טוב מאוד וחובה עליו לדעת כי את כל המסמכים האלה חותמים" ( 12 ש' 30 - 13 ש' 2). טענת התובע בדבר דרישת המסמכים בעל פה לא הוכחה. זאת ועוד, הפכתי והפכתי בכתב התביעה אולם לא מצאתי כל התייחסות מטעם התובע לאישורים הנטענים כתנאי לשחרור הזכות הציבורית מהמונית ובכלל. למעשה טענה זו עלתה ע"י התובע לראשונה בכתב התשובה. 28. הנני שוללת את טענת התובע לחבות בהמצאת תצהיר נהג ואישורים מכח נוהג. לגרסת הנתבע, חתם על תצהיר נהג בעת החתימה על החוזה ולא נדרש ע"י התובע להמציא תצהיר נוסף בסיום השכירות "בתחילת השכירות חתמתי לו על תצהיר נהג. אני שאלתי אותו איפה כתוב בחוזה שאני צריך להביא שוב תצהיר נהג בסיום השכירות. תצהיר נהג זה מסמך שהוא נספח לחוזה שכירות. הוא מכוון לעתיד. במסמך הזה אני נותן לו הבטחה שלי להשתמש בזכות לפי התנאים שלו, להעביר לעצמי דוחו"ת.. הכל מכוון לעתיד. אבל איזה עתיד יש בנינו כשאני מסיים את השכירות?" (עמ' 55 ש' 18 - 24). דווקא עדותו של חיים דרזי, העד מטעם התובע שהובא כמומחה בתחום המוניות, חיזקה את טענת הנתבע. כעולה מעדותו, הנוהג בחתימה על תצהיר נהג ואישורים שונים הינו במעמד החתימה על הסכם השכירות וכנספחים לו: "ש. מהם המסמכים הנדרשים ו/או הנחתמים בין משכיר זכות ציבורית לבין שוכר? ת. חוזה שכירות, בד"כ מצרפים עוד תצהירים לגבי כביש 6, לגבי דוחו"ת, כי כמו שציינתי קודם מאחר והרכב נרשם על שם זכות ציבורית כל עבירת תנועה, חניה, מצלמה וכו' מגיעים הדוחות על שם בעל הזכות הציבורית בד"כ חותמים בפני עו"ד על זה שהנהג מצהיר שהוא מודע לזה שהוא אחראי על הרכב וכל עבירה חלה עליו. קוראים לזה בשפת המוניות תצהיר נהג. אם יש תלונה, ההגנה של בעל זכות ציבורית הוא התצהיר. התצהיר בד"כ בא עם החוזה, כן. ההסכם עצמו לא יכול להיות כולל, אלא נספח, כי בד"כ צריך להעביר את זה למשטרה, לעירייה וכ'ו.. המשטרה גם דורשת תצהיר והם לא מקבלם חוזים." (הדגשות שלי, עמ' 8 ש' 9 - 17). 29. לא למותר לציין, כי בידי התובע היה שיק ביטחון בסך 10,000 ₪. מקום בו דו"ח תנועה או אגרה בגין השימוש בכביש 6 לא היה משולם ע"י הנתבע היה הדבר מהווה הפרת חוזה ולפיכך התובע יכול היה להפקידו ברי כי כבילת הנתבע באמצעות אי הסרת הזכות הציבורית אינה הפתרון ע"פ ההסכם. משכך, הנני קובעת כי לא חלה על הנתבע החובה להמציא את האישורים בסיום ההתקשרות כתנאי לשחרור הזכות הציבורית ובכלל, לא על פי ההסכם הכתוב,לא על פי הסכם שבעל פה ולא על פי נוהג. אי המצאת אישורים אלה (אם וככל שנדרשו) אינה מהווה הפרת הסכם. 30. מששללתי את הטענה בדבר חובת הנתבע להמציא אישורים כתנאי לשחרור הזכות הציבורית, עולה השאלה האם אי תשלום שכר הטרחה, אף אם אכן היה על הנתבע לשלם את מלוא שכר הטרחה (ואיני סבורה כך), מהווה עילה לעיכוב שחרור הזכות הציבורית מהמונית? גם על כך יש להשיב בשלילה. כעולה ממכתבי התובע שהוזכרו לעיל, התנה הוא את שחרור הזכות הציבורית בתשלום מלוא שכר הטרחה בגין הייצוג בתיק התעבורה (ראו מכתבו מיום 2.2.2009) ובמכתב נוסף ציין כי אי תשלום שכר הטרחה יוביל אותו להפקדת שיק הביטחון, שכזכור ניתן להבטחת ההתחייבויות בגין ההסכם נשוא הזכות הציבורית (ראו מכתבו מיום 9.2.2009). "ש. אתה אומר לי כעת שלא התנית את ההפרדה בניכם לתשלום שכ"ט, לתיק התעבורה? ת. את זה לא אמרתי. אני אמרתי שהיו מצבור רחב של פרמטרים שהוא היה צריך לעמוד בזה, כביש 6, אישור מהמשטרה, תצהיר נהג וגם החוב, זה לא בושה ובפירוש לא היה תנאי על מנת לשחרר אותו על מנת לתת לו יפוי כח" ( 14 ש' 30 - 15 ש' 3). ובהמשך: "אבל בכל זאת אתה ב- 9.2 מתעשת וכותב לו מכתב, נכון? ת. על זה שהוא לא בא. ש. ומה אתה דורש ממנו שיבוא אליך? ת. ... הבהרתי לו לפחות מס' שבועות ארוכים. כתוב, בפירוש. הוא הבטיח לבוא ולסלק את החוב הוא אמר את זה גם בטלפון. ש. אילו חובות היו לו? הייצוג של ירושלים ומבחינתי לחתום על המסמכים הרלוונטיים זה חוב." ( עמ' 17 ש' 3 - 9 ראו גם עמ' 27 ש' 19 - 20). 31. משהסכם השכירות נעשה לפני שהוסכם שהתובע ייצג את הנתבע ברי כי אינו חל על הייצוג ואין לפרש הוראותיו הכלליות כחלות על הייצוג שכן במועד הכריתה נושא זה לא עלה על הפרק. התובע לא מצא לנכון לכרות הסכם שכר טרחה נפרד בכתב ועל כך אין לו אלא להלין על עצמו. לפיכך, לתובע לא היתה כל זכות לעכב את שחרור הזכות הציבורית בגין החוב הנטען כשכר טרחה. המדובר בנושאים נפרדים שאינם קשורים זה לזה. ככל שביקש התובע לפעול למען קבלת שכר טרחתו, היה עליו להגיש לבית המשפט תובענה מתאימה. אי תשלום שכר הטרחה אינו מהווה עילה לכבילת הנתבע באמצעות הותרת הזכות הציבורית על מוניתו של הנתבע. 32. אם אסכם עד כה אזי, ההסכם הגיע לסיומו לאחר שתי תקופות הארכה ביום 7.2.2009 (ראו עדות התובע בעמ' 13 ש' 4). בדיון, העלה התובע טענה לפיה היה על הנתבע להודיע לו כי אין בכוונתו להאריך את ההסכם לתקופה נוספת וזאת 45 ימים לפני הסיום. אולם טענה זו נעדרת אחיזה בחוזה שנכרת בין הצדדים (ראו עדות התובע עמ' 27 ש' 26 - עמ' 28 ש' 3) ומשכך אני קובעת כי החוזה הגיע לסיומו מבלי שהיה צורך בהודעה מצד הנתבע. חרף האמור סרב התובע לשחרר את הזכות הציבורית ממונית הנתבע בטענה כי עליו להמציא לו אישורים כאלה ואחרים וכן לשלם לו את שכר הטרחה בתיק התעבורה (ראו עדותו עמ' 15 ש' 4 - 6). כפי שבואר לעיל, מהראיות שנפרשו בפני עולה כי דרישות אלה לא הוזכרו במילה וחצי מילה בהסכם, לא הוכח נוהג או הסכם בעל פה ומשכך עיכוב שחרור הזכות הציבורית נעשה על דעתו הבלעדית של התובע ובלא כל זכות לעשות כן. זאת ביתר הדגשה לאור סעיף 13 להסכם שלפיו: "צד א' מתחייב תוך תקופת ההסכם להופיע בכל מחלקות הממשלה, מוסדות עירוניים ופרטיים לרבות חברות ביטוח בכל עת שיידרש ולפי הראשונה של ב' או בא כוחו ולחתום על כל המסמכים, תעודות, הצהרות וטפסים בכל הקשור בעניין המכונית וכל דבר הקשור בה..." ברי, כי בענייננו התובע הפר סעיף זה ואינו זכאי לתשלום דמי שכירות לאחר יום 7.2.2009. 33. האם התובע זכאי לשכר טרחה מלא או למצער שכר טרחה ראוי? שאלה זו נשאלת למעלה מן הצורך, שכן גם אם דרישתו של התובע הייתה מוצדקת, לא ניתן בגינה לעכב את שחרור המונית. ולגוף השאלה, התובע טען בתביעתו כי זכאי למלוא שכר הטרחה בעוד הנתבע טען בעדותו "לא הייתי מוכן לשלם. אני שאלתי אותך כמה אני חייב. אתה בסך הכל כתבת שני מכתבים ואני הייתי מוכן לשלם רק על זה. והצעתי לך תשלום." (עמ' 72 ש' 6 - 7). אזכיר את ההלכות בעניין שכר טרחה עורך דין מקום בו ביקש הלקוח להפסיק את הייצוג, ראו ע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 124 (1993) (להלן: "הלכת ביניש-עדיאל"): "בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו". 34. במקרה שלפנינו, אין חולק כי הצדדים הסכימו על שכ"ט בסך 2,500 ₪ + מע"מ. כשנשאל התובע מה היו גבולות הייצוג שהוסכמו השיב הוא: "לייצוג, לפנות לביהמ"ש בירושלים, אני הבטחתי לו 2 ישיבות אני אבוא לשמה בסכום הזה.. אני לא הופעתי לשתי ישיבות." (עמ' 29 ש' 28 - 30 וראו עמ' 30 ש' 6 - 8). סופו של יום, אין חולק כי התובע לא התייצב ולו לישיבה אחת שכן ההתקשרות הסתיימה קודם לכן. לגרסתו הייצוג שנעשה בפועל "כתבתי שני מכתבים, העבירו את הדוחות משמי לשמו, את זה אני עשיתי. פניתי לפסיקה, הכנתי אותי ואת הנתבע." (עמ' 30 ש' 12 - 13) ובהמשך: "כתבתי שני מכתבים, התייצבתי בירושלים, דיברתי עם האנשים הרלוונטיים, אנשים שקשורים למצלמה, לתמונות." (עמ' 30 ש' 27 - 29). לטענתו "התייצב" בירושלים אך מעדותו עולה כי ממילא היה באזור ולא נסע במיוחד לשם מטרה זו "הייתי בירושלים במסגרת אחרת, הלכתי והתעניינתי.." (עמ' 30 ש' 26 - 27). הכנת הנתבע והתובע לא הוכחה כך גם שיחות עלומות עם "אנשים רלוונטיים" לא הוכחו. נוכחתי כי התובע כתב בקשה לדחיית מועד דיון שהיקפה עמוד אחד ובקשה למתן החלטה בה בהיקף דומה במסגרתן נימק הוא בין היתר את בקשתו בצורך במתן זמן הדרוש לו להכנת הראיות והתבחינים הנדרשים לצורך הצגתם בביהמ"ש. 35. לפיכך, ובהמשך להלכות שהוזכרו לעיל, הנני קובעת כי הנתבע היה רשאי להפסיק את הייצוג עם התובע; הפסקת הייצוג לא נעשתה מצידו בחוסר תו"ל; הסכום ששילם הנתבע בגין הייצוג בסך 600 ₪ הינו ראוי וסביר לנוכח היקף העבודה אותה ביצע התובע עד למועד הפסקת ההתקשרות. מעבר לכך, לא מצאתי כל ממש בטענות התובע בדבר אבדן השתכרות בגין הוצאות בהתראות, נסיעות, פניות ומכתבים רשומים עקב טיפול בהמרת הדו"חות על שם הנתבע. הנתבע טען בפניי כי טיפל בהמרת הדוחו"ת בעצמו לרבות בתיק המהירות, לאחר שסיים התובע לייצגו, ואף הציג לעניין זה אסמכתאות בתצהירו ובכלל זה: מכתב לביהמ"ש בחתימתו וטיעונים לעונש אותם נימק הוא. לפיכך,יש לשלול אף רכיב תביעה זה ולמעשה את התביעה העיקרית בשלמותה. התביעה שכנגד 36. גם בעניין זה אקדים מספר מילים - כבר קבעתי לעיל שמחדלו של התובע הוא שהוביל לכך שהצדדים נותרו תלויים האחד בשני לאחר התאריך החוזי, ה - 7/2/09. לפיכך, יש לבחון מהם הנזקים האמיתיים שנגרמו לנתבע בעניין זה. כמו כן יש לזכור שהנתבע המשיך לעשות שימוש במספר הציבורי של התובע עד ליום 6/12/10, מבלי לשלם לו דמי שכירות, כשדמי שכירות משולמים ללדז'נסקי. ולבסוף יש לזכור שהתביעה שכנגד המקורית הוגשה על סכום של 16,000 ₪ (זאת ביום 14/7/09), וכשבעה חודשים מאוחר יותר, לאחר החלפת ייצוג (פעם נוספת) "צמח" הסכום ל -372,947 ₪. על רקע דברים אלו, אפנה לסקור את מרכיבי התביעה שכנגד. 37. שיק הביטחון והסכום ששולם מכוח ההסדר הדיוני- על פי סעיף 10 להסכם הצדדים שיק הביטחון נמסר לתובע מהנתבע לשם "הבטחת התחייבויותיו על פי ההסכם". כידוע, שיק ביטחון מעצם מהותו מותנה הוא. במקרה דנן, התנו הצדדים את הפקדתו באי עמידה בהסכם מצד הנתבע. כשנשאל התובע בחקירתו: "איך הגעת לסכום של 10,000 ₪ ביום שהפעלת את השטר?" השיב הוא: "יש לנו 5 חודשים כפול 1,500, 2,500 + מע"מ שזה שכ"ט וכל אבדן זמן השתכרות זה ההתרוצצויות האלה בבתי דואר, משטרה,התכתבויות... כל הדברים האלה זה גרם לי לאבדן זמן השתכרות. זה מעל 10,000 ₪ תעשה חשבון." (עמ' 31 ש' 17 - 20). משקבעתי כי הנתבע לא הפר את ההסכם והתובע עיכב את שחרור הזכות הציבורית ממונית הנתבע שלא כדין ולפיכך אינו זכאי לתשלום דמי שכירות בגין החודשים שלאחר 7.2.2009, כמו גם למלוא שכר הטרחה, ומשדחיתי את רכיב ה"התרוצצויות" - הנני קובעת כי על התובע להשיב לנתבע את סכום שיק הביטחון אותו פרע, קרי 10,000 ₪. הוא הדין לעניין הסכום של 3,000 ₪ שנקבע בהסדר הדיוני. 38. חוסר האפשרות להשכיר את הרכב לשימוש נהג נוסף - אני שוללת דרישה זו מכל וכל. בעניין זה הובא לעדות אותו נהג נוסף נטען, מר זוסמן נחום (להלן : "זוסמן"). לא הצלחתי להבין מעדותו מדוע לא עבד עם הנתבע בתקופה הנטענת, ומהי הסיבה האמיתית שמנעה ממנו לעשות כן. הטענה לפיה: "רציתי שהוא יקנה אוטו חדש, לא לעבוד עם אוטו ישן" (עמ' 42 שו' 15) לא מקובלת עליי, ואף נשללה על ידי השמאי כחלון: "יכלו לעבוד על רכב זה גם 8. הרכב תקין מבחינה מכנית" (עמ' 49 שו' 18). באופן כללי אציין כי התרשמתי שמדובר בעדות "מוזמנת", ראו החקירה בעמ' 42-43. גם עדותו של הנתבע בעניין זה היתה מבולבלת ולא סיפקה מענה לשאלה מה הקשר בין אי העסקת נהג לבין הזכות הציבורית הרשומה על המונית (ראו עמ' 69 שו' 28-32). 39. ההפרשים ב"טרייד אין" - גם את רכיב זה יש לשלול מכל וכל, וכפי שהגעתי למסקנה שעדות זוסמן מוזמנת, כך גם עדותו של מיכאל חנוך, ראו עמ' 38-41. התרשמתי שהסכומים שננקבו נזרקו לחלל האוויר ללא כל ביסוס (עמ' 39 שו' 8), ראו גם עדות כחלון בעמ' 49 שו' 12-13; לא הוכח כלל שהנתבע אכן בקש להחליף רכב באותה עת (עמ' 40 שו' 37-41); לא ברור מדוע אם אכן בקש הנתבע להחליף רכב כל שנתיים, מדוע עד ליום ההוכחות בפניי (15/9/11) עדיין הרכב היה ברשותו של הנתבע; לא ברור מדוע רכיב זה, כמו גם הרכיב הקודם, לא נכללו בכתב התביעה שכנגד המקורי, שעמד על הסכום (הריאלי) של 16,000 ₪. תשובותיו של הנתבע לעניין תיקון התביעה לא הניחו את דעתי, ראו עמ' 54 שו' 1-7. לפיכך, דוחה אני ראש נזק נטען זה. 40. הפסד הכנסה בגין השבתת המונה ע"י התובע מיום 15.11.2009- כדי לדון בראש נזק זה, עליי להדרש בין היתר לשאלת ההסדר הדיוני שגובש ביום 13/10/09 ולבחון מי מהצדדים אחראי לכך שההסדר לא יושם תוך 14 יום, כפי שהורתי בהחלטתי הנ"ל. כזכור בעניין זה התעורר ויכוח בין הצדדים האם היה עליהם להפגש תחילה במשרד הרישוי (כטענת הנתבע) או שמא בחברת המונים (כטענת התובע). בעניין זה הגעתי לכלל מסקנה ששני הצדדים "עלו על בריקדות", חוסר האמון בינהם כבר היה אפסי; מי מהצדדים לא כיבד את חברו; כל צד התבצר לשווא בעמדתו; ולכן מידת האשם של כל אחד מהצדדים בנקודה זו זהה. משכך, אין מקום לחייב את התובע ברכיב הנטען, אפרט דבריי אלו. 41.כעולה מעדות הגב' מיכל ברק, מנהלת ועובדת בחברת מוניטקס, ובהמשך לנספח 23 לתצהיר הנתבע, ביום 15.11.2009 ננעל המונה במונית: "מדי פעם בעלי זכויות עם סכסוכים עם נהגים מתקשרים ומבקשים לא לתת שירות למונה ולכובע שהנהג משתמש בהם. שייכת להם. האישור הזה ניתן ביום 15.11.2009... אם הפקידה כתבה את זה סימן שבעל הזכות צלצל ואמר לה." (עמ' 19 ש' 1 - 5) "אם בעל הזכות כותב לא לגבות, לא לעשות, אז אנחנו לא גובים ולכן המונה נשאר נעול." (עמ' 19 ש' 14). "כנראה ב- 28.10 היה בעל הזכות וביקש לא לתת שירות וביום 15.11 הגיע הנהג כי ננעל לו המונה ואז נתן נספח 23." (עמ' 21 ש' 8 - 9, במאמר מוסגר אציין כי לא שוכנעתי שהתובע אכן בקש לנעול את המונה, אלא זה ננעל בשל העובדה שתמה תקופת הביטוח) .כך נוצר מצב בו נמנע מהנתבע שימוש במונית עד ליום 6/12/09, עת הוסרה הזכות הציבורית מהמונית. 42. עם זאת, אם היו הצדדים פועלים על פי ההסכם הדיוני, עד ליום 28/10/09 הקשר היה מנותק וההפסד הנטען לא היה מתרחש. מחלופת המכתבים שקדמה למועד זה (ראו בסעיף 14 לפסק הדין) עולה שהתובע הודיע לנתבע להתייצב בחברת המונים, וכן הודיע כי הוא יעשה כן. כמו כן, התרשמתי שאכן התובע התייצב בחברת המונים בתאריך זה, אך הנתבע בחר ללכת למשרד הרישוי, מבלי להודיע על כך מראש לתובע. הגעתי לכלל מסקנה שהודעת התובע הגיע לידי הנתבע באמצעות הפקס לבא כוחו, ראו עמ' 65 שו' 22-24. ה"תירוץ" של אי מתן מענה להודעה זו, בשל סגירתו של המשרד בשעה 17:00 אינה מקובלת עליי. הגעתי לכלל מסקנה שהנתבע שיגר הודעות גם בשעות מאוחרות יותר; שהיה קשר טלפוני בין הצדדים; שלא הייתה כל סיבה שלא להודיע לתובע על אי ההתייצבות בחברת המונים. לא זו אף זו, וגם אם סבר הנתבע שיש להתייצב במשרד הרישוי, אזי היה עליו להתייצב בחברת המונים ולבצע את התהליך כפי שהתובע הציע. אזכיר את עדותה של הגב' רם, אשר אישרה שדרך זו אפשרית, ראו עדותה בעמ' 36 שו' 14. לחששו של הנתבע בדבר "בריחת" התובע היה פיתרון באותה עת - יש לזכור שתיק בית המשפט היה תלוי ועומד; קבעתי בהחלטתי שצד שיכשיל את העברה יחשב כמבזה את החלטת בית המשפט. לפיכך - היה על הנתבע להתייצב בחברת המונים ולבצע את העברת הבעלות. מסקנתי זו מתחדדת לנוכח העובדה כי ביום 8/2/09 התייצב הנתבע בחברת המונים, כך שפרוצדורה זו לא היתה זרה לו! משכך, ומשהגעתי לכלל מסקנה שביום 28/10/09 היה יכול הנתבע להביא סאגה זו לסיומה, ולא עשה כן, אזי כל הנזקים שנגרמו לו ממועד זה ואילך (אם וככל שנגרמו) הינם באשמתו ואין לגלגלם לפתחו של התובע. 43. הנני שוללת את התביעה לתשלום דמי השכירות בגין הזכות הציבורית שהושכרה מלידז'ינסקי בחודשים החופפים, בהם היו ברשות הנתבע שתי זכויות ציבוריות. משהשתמש הנתבע בזכות הציבורית של התובע אף בעל כורחו ומבלי שחוייב בתשלום בגין זכות זו- ברי כי אין ליצור מצב בו ישופה, בנוסף, ע"י התובע בסכום דמי השכירות ויצא למעשה מרווח. 44. באשר ליתר ראשי הנזק, הכוללים בעיקר הוצאות, הפסד זמן וכו' - כפי שכבר ציינתי לעיל, נוכחתי לדעת שאכן הקשר החוזי לא בא על סיומו ביום 7/2/09 בשל מחדליו של התובע. קשר זה יכול היה לבוא לסיומו ביום 28/10/09. בתקופת הביינים הזו אין ספק שהנתבע נאלץ להשחית את זמנו, להפסיד ימי עבודה, להתרוצץ ולטפל בעניין על מנת להביא פרשה אומללה זו לסיומה. נוכחתי לדעת שאכן התובע החזיק במונית הנתבע כ"בת ערובה" לצורך הבטחת תשלום שכר טרחתו, שכלל אינו ממין העניין. סבורני כי בגין ראש נזק זה יש מקום לחייב את התובע בסכום של 10,000 ₪. סוף דבר 45. התביעה בעיקרית נדחית; התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה. התובע ישלם לנתבע סך של 23,000 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת כתב התביעה שכנגד המתוקן ועד ליום התשלום בפועל. לעניין הוצאות משפט - כאן יש מקום לשוב ולהביע את התרעומת על סכום התביעה שכנגד, סכום מנופח ומוגזם. לפיכך, אין מקום לחייב את התובע בהשבת האגרה ששולמה; ולגבי השתתפות בשכר טרחת עורך דין, אני מעמידה שכר זה על שיעור של 15% מהסכום שנפסק בתוספת מע"מ כדין. כל הסכומים ישלומו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. קנס תעבורה / דוח תנועההשכרת רכבשכירותרכבמשפט תעבורה