זכרון דברים לחלוקת ירושה בין אחים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכרון דברים לחלוקת ירושה בין אחים: השאלה הדורשת הכרעה בתובענה זו היא: האם ניתן להצהיר על התובעים כמי שרכשו את חלקה 18 בגוש 8810 מאדמות אום אלפחם, (להלן - "החלקה") ועקב זאת, הם זכאים להירשם כבעלים של החלקה על יסוד זיכרון הדברים, (להלן "זיכרון הדברים"), אשר נחתם ביום 10.8.90, בין התובעים לבין הנתבע 1 - עבד-אלרחים מחמד חמדאן ז"ל, (להלן - "המנוח"). א. פתח דבר והקדמה: 1. לפני תביעת התובעים להצהיר כי הם הבעלים והמחזיקים הבלעדיים של הזכויות בחלקה והזכאים להירשם ככאלה בלשכת רישום המקרקעין. 2. התובעים מבססים את תביעתם על הסכם רכישה - זיכרון הדברים, אשר נערך על ידי עו"ד מוסטפא גנאיים, (להלן "עו"ד גנאיים") ונחתם על ידי הצדדים במעמדו. 3.המנוח הצהיר בזיכרון הדברים כי הוא זכאי לרשת 1/4 מהחלקה וקיבל את חלקם של אחיו (הנתבע 2, הנתבע 3 והנתבע 4), בחלקה, קרי, קיבל גם את 3/4 החלקה הנותרים עפ"י הסכם החלוקה שנחתם בין הנתבעים לבין עצמם, (להלן - "הסכם החלוקה"), משמע שהמנוח היה בפועל הבעלים של החלקה בשלמותה בעת חתימת זיכרון הדברים. 4. מתברר כי בין הנתבעים לבין עצמם התנהל הליך משפטי ארוך שנים ביחס לתוקפו המחייב של הסכם החלוקה ביניהם. ההליך החל בערכאה הדיונית והגיע בסוף הדרך להכרעת בית המשפט העליון. 5. בפתח הדיון בהליך שבפני הציעו באי כוח הצדדים להמתין עד להכרעת בימ"ש עליון בשאלת תוקפו המחייב של הסכם החלוקה בין הנתבע 1, המוכר, לבין אחיו, הנתבעים 2, 3, ו- 4, וכך הצהירו ביום 14.12.08 בעמ' 27 , לפרוטוקול: " ...... אנו מבקשים להודיע לביהמ"ש כי בבימ"ש קיימים מספר תיקים ........ אמור בימ"ש עליון להכריע בהקשר לתוקפו של הסכם החלוקה, שבין הנתבעים לבין עצמם וכי קביעתו של בימ"ש עליון עשויה לייתר את הדיון בתיק זה ...... לכן אנו מבקשים שלא לקיים את הדיון היום.", (להלן - "הצהרת הצדדים") - ראו גם החלטתי מאותו יום בעמ' 28. בעת ההיא, סברתי כי יתכן והצדק עם הצדדים ומן הראוי להיענות לבקשתם, הואיל והוגשו סיכומים, זה מכבר, בערעור שהתנהל בבימ"ש עליון בשאלת תוקפו של הסכם החלוקה, והנתבעים המתינו למתן פסק הדין בערעור, לכן נתבקשו הצדדים להודיע לבימ"ש זה על תוצאות ההליך בבית משפט העליון. 6. יוער כבר עתה שהצדדים לא פעלו על פי הצהרתם כלל ועיקר ולכן עשיתי את אשר היה מחובתם לעשות, דהיינו, עקבתי אחרי ההליך בבימ"ש עליון כפי שיובהר בהמשך. ב. ההליכים בהקשר להסכם החלוקה בין הנתבעים לבין עצמם: 1. ההליכים בין האחים - הנתבעים לבין עצמם, ביחס להסכם חלוקת ירושת אביהם ז"ל, התנהל בערכאה הדיונית - בימ"ש מחוזי חיפה, כשבסופו של יום ובאופן טבעי, הליכים אלו הסתיימו בפסק דינו של בית המשפט העליון, כפי שיובא בהמשך. 2. המעקב שניהלתי אחרי השתלשלות העניינים בהליך אשר התנהל בבית משפט עליון, הראה כי ביום 28.10.09 ניתן פסק דין בערעור. פסק הדין ניתן בבע"מ 9825/05, בע"מ 9941/05, בע"א 1919/06, בע"א 5845/06, בהקשר להליכים המשפטיים שהתנהלו בין הנתבעים לבין עצמם והנוגעים להסכם החלוקה. בימ"ש עליון קבע כי הסכם חלוקת הירושה בין הנתבעים לבין עצמם תקף ומחייב. 3. הפניתי את תשומת לב הצדדים לעובדה שבימ"ש עליון נתן פסק דינו ורק ביום 15.2.10 הגיש הנתבע 2 תגובתו להחלטתי. מתגובת הנתבע 2 עולה שהנתבעים לא השלימו עם פסק דינו של בימ"ש עליון והגישו בקשה לדיון נוסף (דנ"א 9132/09). 4. המתנתי למתן החלטה בבקשה לקיום דיון נוסף. הבקשה כאמור, נדחתה ביום 9.3.10 על ידי (הנשיאה דאז), ביניש. גם על כך הופנתה תשומת לב הצדדים על ידי כי הנתבעים לא הודיעו דבר. עם דחיית הבקשה לקיום דיון נוסף, ההליכים בבימ"ש עליון באו על קצם והסתיימו. 5. עם סיום ההליכים בבימ"ש עליון, ציפיתי שהנתבעים יגישו הודעה שתייתר את הדיון בתיק זה, אולם הודעה כזו לא באה ולכן הפניתי תשומת לב הצדדים לכך שבימ"ש עליון אמר את דברו והגיעה השעה לסיים הליך זה. 6. התובעים הגישו את תגובתם והסכימו למתן פסק דין, אך הנתבעים מיאנו לעשות כן - ראו החלטה מיום 31.1.10. התנהלות הנתבעים בטאה חוסר רצון לשתף פעולה, בלשון המעטה. הנתבעים נתבקשו להודיע אם הם מסכימים למתן פסק דין בעקבות פסק הדין והחלטת בימ"ש עליון, אך הם בחרו לשתוק ולא להגיב. 7. בהעדר תגובה, נתתי ביום 4.5.10 פסק דין שבו קבלתי את התביעה והצהרתי כמבוקש - ראו פסק הדין. 8. פסק הדין נשלח לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה. הנתבעים לא הגיבו גם לאחר מתן פסק הדין ובשלב מסוים ולבקשת התובעים, ניתנה ביום 23.5.10 פסיקתא, שעל פיה הוריתי לרשום בלשכת רישום המקרקעין את הזכויות בחלקה על שם התובעים ורק אז הגישו הנתבעים ביום 7.6.10 בקשה לביטול הפסיקתא ופסק הדין. 9. לאחר שקיימתי דיון בבקשה, מצאתי להיענות לה באופן חלקי כדי לדון בטענותיהם ביחס לתוקפו המחייב של זיכרון הדברים, לכן שמעתי את ראיות הצדדים. 10. בהחלטתי מיום 31.10.10 קבעתי כי הדיון יתמקד בתובענה על יסוד קביעת בימ"ש עליון שהסכמי החלוקה בין הנתבעים תקפים ומחייבים אותם וכך נאמר בהחלטתי: " אשר על כן, אני מקבל את הבקשה ..... ומבטל את הפסיקתא בלבד כשפסק הדין שניתן יהווה פס"ד חלקי המכריע בטענות הצדדים ביחס להסכמי החלוקה ותוקפם, זאת בהסתמך על פסק הדין של בית המשפט העליון." המשכתי וכתבתי כבר אז כי: " ההליכים בתיק זה נמשכו זמן רב משום שחלק מהצדדים לא נתן את תגובתו. לכן אני קובע כי הוצאות בקשה זו יהיו 20,000 ₪ בתוספת מע"מ ויקבעו בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי." - עמ' 5. כאן המקום לציין כי בתיק זה נקבעו מספר רב של ישיבות, , (במחשב נרשמו 17 ישיבות) שחלקן נדחו בעיקר עקב התנהלות הנתבעים מסיבות שונות ומגוונות. הישיבות הבאות נקבעו להוכחות ובוטלו: (הישיבות מיום 7.10.07, 22.11.07, 28.4.08, (מועד שבוטל כי ביום זה נפל יום חג לח"מ), 1.5.08, 3.9.08, 14.12.08. זאת מעבר לישיבות האחרות - ראו הפרוטוקול. בסופו של דבר כלל הראיות נשמעו בישיבות מיום 15.2.11 וביום 27.6.11 וזאת לאחר שבוטלה הישיבה מיום 17.5.11 עקב אי התייצבות המצהיר מטעם הנתבעים 1, 3 ו- 4. 11. עוד יש לציין כי סיכומי התובעים הוגשו ביום 14.9.11 ולמרות זאת וחרף ההחלטות שניתנו בעניין זה, סיכומי הנתבעים 1, 3, 4 הוגשו רק ביום 23.5.12 וסיכומי הנתבע 2 הוגשו ביום 21.5.12. די אם אפנה רק להחלטה מיום 3.4.12 ובה קבעתי כי במידה ולא יוגשו הסיכומים, אראה בנתבעים כמי שוויתרו על הגשת סיכומים ובהחלטה נוספת מיום 8.5.12 קבעתי מפורשות שלא יינתנו אורכות נוספות גם אם יוגשו בהסכמה. 12. כאמור וכפי שיבואר בהמשך מיקדתי את הדיון בתובענה שבפני לעניין " תוקפו של הסכם המכר.." - עמ' 4 להחלטה, קרי, תוקפו של זיכרון הדברים. ג. טענות הצדדים: 1. התובעים טענו כי זיכרון הדברים נחתם על ידי המנוח עבד אלרחים חג אחמד ז"ל במסגרת עסקת מכר בתמורה ומרצון חופשי. 2. התמורה שולמה במלואה, כמפורט בזיכרון הדברים וכפי שהעידו העדים מטעם התובעים. 3. הנתבע מס' 4 מוחמד עבד אלרחים טען שזיכרון הדברים מזויף (בעדותו מיום 27.6.11 בעמ' 73 ש. 26 - 31 ועמ' 74 ש. 1 - 7). לעומת זאת הנתבע 1 ויורשיו טענו שזיכרון הדברים "אינו אמין ואינו מהימן" - סעיף 8 לכתב ההגנה. 4. עוד נטען כי התמורה לא שולמה. 5. הנתבע 2 ויורשיו טענו שלנתבע 1 יש 1/4 מהחלקה. טענה זהה הועלתה על ידי הנתבע מס' 3 - סמיר (סעיף 7 לכתב הגנתו). ד. דיון והכרעה: 1. מצאתי כי מן הראוי להביא את העדויות הרלוונטיות והמהותיות במחלוקת שבפני במסגרת פרק זה ובדרך זו לסקור את הראיות ולקבוע את העובדות. 2. עו"ד ג'נאיים, שלטעמי הוא עד מפתח במחלוקת דנן וכמי שערך את זיכרון הדברים, העיד בפני ואף הציג את המסמך המקורי שסומן באותיות מ/1 א' - ד', שיקרא להלן "המסמך המקורי") ושהוחזר לידיו הנאמנות. בהתאם להחלטתי המציא עו"ד גנאיים לתיק בית המשפט, עותק צילומי מהמסמך המקורי, זיכרון הדברים מ/1, עותק שסומן מ/2 "א" עד "ד", (להלן - "העותק"). 3. זיכרון הדברים מפורט וברור לחלוטין והוא מתבסס על הסכם החלוקה של הרכוש שהנתבעים ירשו, הן המנוח והן אחיו (יתר הנתבעים), מירושת אביהם. 4. עפ"י הסכם החלוקה, החלקה הנדונה הייתה מנת חלקו של הנתבע 1. נתבע זה לא ממש את האמור בזיכרון הדברים ולא העביר את חלקם של אחיו בחלקה על שמו, כנראה עקב ההליכים המשפטיים בהקשר להסכם החלוקה. הנתבע 1 עשה שימוש בחלקה ונהג בה מנהג בעלים, עת מכר אותה לתובעים וכי מאז 1990 החזיקו ועשו בה האחרונים שימוש לכל מטרותיהם ונהגו בה מנהג בעלים כפי שיובהר בהמשך. 5. ביום 9.7.2000 ניתן צו ירושה בהקשר לעיזבונו של המנוח פריד חאג' אחמד - הנתבע מס' 2, ושעל פיו קיבל כל אחד מיורשיו 1/5 מהירושה- ראו צו הירושה בתיק (רשם הירושות) מס' 6052- נספח א ובהתאם לכך נרשם בנסח הרישום של החלקה חלקו של כל אחד מיורשי הנתבע 2 והוא: 1/20 מחלקו בחלקה דנן - ראו נספח ב' לתצהיר הנתבע. 6. אומר כבר עתה כי הדברים הנ"ל- שבצו הירושה ושבנסח הרישום, לא עולים בקנה אחד עם האמור בתצהיר המנוח פריד - הנתבע 2, מיום 27.3.94, תצהיר שאושר על ידי עו"ד סברי מוחסן, (כתוארו אז והיום - השופט בדימוס וסגן הנשיא של בימ"ש השלום בחדרה). תצהיר זה הוגש לבימ"ש במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הנתבעים לבין עצמם ביחס לתוקפו של הסכם החלוקה. 7. עוד יש לציין כי התובעים הקימו על החלקה מבנה שמשמש אולם חתונות כשהחלק הנוסף של החלקה משמש חניה לבאי האירועים ואף במאי 2001 ניתן היתר בניה - ראו נ/1. 8. מתברר עוד כי הבקשות הקודמות להיתרים הוגשו מייד עם רכישת החלקה בשנת 1990, בקשות שנדחו משום שהתובעים לא הציגו בפני הוועדה מסמכים שיוכיחו זיקה כלשהי בינם לבין החלקה. 9. התובעים הקימו על החלקה אולם אירועים והפעילו אותו במשך שנים מלפני הנפקת ההיתר - ראו סעיף 9 ו- 10 לתצהיר התובע 1 וסעיף 7 לתצהיר מר באסם מקאלדה. 10. בשלב זה ראוי להפנות לתעודת עובד הציבור שהוגשה על ידי מהנדס הוועדה המקומית לתכנון ובניה עירון, מר שריף הנדי, ואשר ממנה עולה כי בהקשר לחלקה הגישו התובעים 5 תוכניות ובקשות לקבלת היתרי בניה כמפורט בסעיף 5 לתעודת עובד הציבור. עם חתימת זיכרון הדברים והחל משנת 90 הוגשו הבקשות לקבלת היתרים (כשהראשונה הייתה בקשה מס' 97/90) ושתכליתה הקמת דיר צאן). הוועדה דנה בבקשה ביום 3.3.91. מאז רכישת החלקה הקימו התובעים מספר עסקים על החלקה וביקשו מספר פעמים לקבל היתרי בניה. 11. עוד יש להפנות לכך שביום 16.4.89 שלח פריד חמדאן ז"ל, מכתב לעו"ד גנאיים ובו שב והדגיש כי הסכם החלוקה עם אחיו זוהיר חמדאן " ...מקוים ומיוסם (כך במקור - צ. ל. מיושם) והוא שריר וקיים ומחייב את כל הצדדים "- ראו ת/1. פריד המנוח הציע במכתבו זה אף לצאת לשטח כדי לבחון שהסכם החלוקה מיושם ומבוצע הלכה למעשה - ראו סעיף 3 ל- ת/1. 12. ראוי להזכיר שבשלב מוקדם מאוד, ביום 24.7.83 ובטרם מכירת החלקה לתובעים על ידי המנוח, נערך בין המנוח לבין שלושת אחיו הסכם חלוקה של הרכוש שירשו מאביהם ז"ל. לעניין זה נזכיר גם שביום 27.3.94 חתם המנוח פריד - הנתבע מס' 2 על תצהיר ובו אישר קיומו של הסכם חלוקה זה, תוך שהוא מפרט בתצהירו את החלקות שקיבל על פי הסכם החלוקה דנן וממנו עולה באופן ברור וגלוי שבעת ההיא, הוא לא טען לזכויות כלשהן בחלקה, קרי, בחלקה 18 בגוש 8810, נשוא התובענה. התצהיר הוגש מטעמו בהליך שהתנהל בינו לבין אחיו - יתר הנתבעים, בהקשר להסכם החלוקה. המשיב 2 הצהיר בסעיף 4 לתצהירו כי: "ביום 24.7.83 נחתם ביני ובין שלושת אחי הסכם לחלוקת המקרקעין הרשומים בבעלותנו כקבוע בהסכם ...." הוא המשיך והצהיר בסעיף 5 כי: " מיד לאחר ההסכם כל אחד החזיק בחלקות שלו." כאמור המשיב 2 לא טען בתצהיר דנא לזכויות כלשהן בחלקה ולתצהיר זה ולאמור בו, לא שמעתי כל הסבר מיורשיו הנתבעים 2 (א) עד 2 (ה) ולא בכדי אין התייחסות אליו ואף קיימת התעלמות ממנו. 13. כאן המקום לציין כי כהמשך טבעי למה שהצהיר הנתבע 2 בתצהירו שהובא לעיל, הצהיר הנתבע 1 בזיכרון הדברים - מ/2, שם נאמר בחלק הראשון של המסמך ביחס ל- 3/4 החלקים של החלקה, קרי, חלקם של אחיו - הנתבעים 2, 3 ו-4 - בחלקה כי: " - הואיל והמוכר הנו הבעלים הרשום של 1/4 חלקה 18 בגוש 8810 (להלן - החלקה), כאשר הנתבע 1 ממשיך ומצהיר כי: "- הואיל והמוכר קיבל בחלוקה מאחיו פריד, סמיר, וזוהיר 3/4 החלקה לפי הסכם חלוקה מיום 24.7.83 שאושר בפני הנוטריון אליהו כהן מיום 25.7.83 מס' תש"ג/297 והתחייב כי יעביר על שמו את 3/4 החלקה הנ"ל ". הוא ממשיך ומצהיר בסעיף 4 לזיכרון הדברים: "4. המוכר מתחייב להעביר את 3/4 החלקה שקיבל כאמור מאחיו בחלוקה על שמו ולשלם את כל המיסים וההוצאות הכרוכות בהעברה זו" מכאן עולה בבירור כי הנתבעים הגיעו בינם לבין עצמם להסכמה מפורשת ביחס לחלקו של כל אחד מהם בירושה ועל פי הסכמה זו הזכויות בחלקה נמסרו לנתבע 1 וזה מכר אותן זכויות וחלקים (קרי, מכר את החלקה בשלמותה), לתובעים. אדגיש כי קביעה זו, שהחלקה הועברה בשלמותה לנתבע 1 מתבססת גם כן, על הסכם החלוקה, עובדה שאינה יכולה להיות במחלוקת על פי פסק דינו של בית המשפט העליון. 14. למרות הצהרת הצדדים בפני בפתח הדיון בהליך, טענו יורשי הנתבע 1, נתבעים 2(א) ועד 2 (4), כי זיכרון הדברים: " אינו אמין ואינו מהימן .." לעומתם טענו הנתבעים 2 ו- 3 כי זיכרון הדברים מזויף או לחילופין לא שולמה התמורה ולכל היותר על פיו מגיע לתובעים את חלקו של הנתבע 1 בלבד ושהוא 1/4 מהחלקה ולא החלקה בשלמותה; ולגישתם, 3/4 החלקים האחרים של החלקה נותרו בבעלות נתבעים 2, 3 ו- 4. טענות אלו נותרו כטענות המהדהדות בחלל הריק כטענות בעלמא. איש מהנתבעים לא בקש להגיש חוות דעת גרפולוגית או אחרת ואף אחד מהם לא ביקש לבדוק את אמתות המסמך ולכן לא הונחה כל ראיה ולו הקלושה ביותר כדי ליצור תשתית לטענת הזיוף או כל טענה אחרת שיש בה כדי לפגוע במקוריות של זיכרון הדברים. 15. כידוע הלכה היא שעל מי שטוען לזיוף מסמך, להניח תשתית ראויה לכך ותשתית כזו לא מצאתי. טענת הזיוף דורשת ממי שטוען אותה, הוכחה מוגברת או אם תרצו על פי הפסיקה, נטל השכנוע המוטל על הטוען טענת זיוף הוא כבד ביותר - ראו לעניין זה רע"א 9713/07 חיר נ' שטרמל, (ניתן ביום 4.6.08) שם נקבע:   "אשר לשאלת רמת הנטל הנדרשת להוכחת טענת זיוף במשפט אזרחי, הרי ששאלה זו נידונה בפסיקה זה מכבר. בהקשר זה יצויין, כי ניתן אמנם להבחין בשתי גישות בפסיקה ביחס לסוגיה זו: לפי הגישה האחת, בין מידת ההוכחה במשפט האזרחי - מאזן ההסתברויות, לבין מידת ההוכחה במשפט הפלילי - הוכחה למעלה מכל ספק סביר, ישנה רמת וודאות שלישית, הנדרשת מקום שצד במשפט אזרחי טוען לביצוען של עבירות פליליות, כגון זיוף, מרמה או הונאה (ראו דברי הנשיא שמגר בע"א 6465/93 כהן נ' לנגרמן (לא פורסם, 20.7.1995), (להלן: עניין כהן)). לעומת זאת, אליבא דגישה השניה, במשפט האזרחי ישנה מידת (ה)הוכחה אחת ויחידה - היא זו של נטיית מאזן ההסתברויות, אולם כמות הראיות הנדרשת כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות האמורה קשורה במהותו וחומרתו של הנושא. הדגש הוא, אפוא, על רצינות הראיה (ראו דברי השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606 (1986)); וכן דעתו של השופט קדמי בעניין כהן הנ"ל)". מכל שהובא לעיל, ברי שהנתבעים לא הביאו אפילו ראשיתה של ראיה שיש בה כדי ליצור תשתית רצינית לקיום דיון ממשי בטענת הזיוף, לכן ברי שלא עמדו בנטל הדרוש כאמור לעיל. 16. מעבר לכך שהנתבעים לא הניחו כל בסיס לטענתם כנגד מקוריות זיכרון הדברים ואמיתות תוכנו, גם אם נתעלם מכך, הרי שהתובעים הוכיחו במידה הדרושה במשפט אזרחי ואף במידה גבוה עוד יותר כי המדובר בזיכרון דברים אוטנטי, מקורי, נכון ואמיתי; כי הרי עורך זיכרון הדברים, עו"ד גנאיים מסר תצהיר, התייצב לפני ונחקר על תצהירו ושב ואישר בחקירתו, נכונות זיכרון הדברים ואמיתות תוכנו ואף הגיש לבית המשפט את המסמך המקורי שערך בכתב ידו - מ/1 א - ד: (העותק צילמי ממנו הוא המסמך מ/2 א-ד). 17. עו"ד ג'נאיים העיד בפני ומסר שזיכרון הדברים מ/1 הוא המסמך המקורי, מסמך אוטנטי שעליו חתם הנתבע 1 בפניו כשבמעמד זה קיבל את התמורה. עו"ד גנאיים מסר כי הטיפול בעסקה לא נמשך והופסק עקב מחדלם של הצדדים שלא פנו אליו בהמשך. על כן, ברי כי אין לטענת הזיוף כל יסוד ובוודאי שאין לה על מה לסמוך. 18. כאמור גם לטענה של היעדר תמורה אין כל יסוד. התמורה שולמה ב - 20 שיקים כ"א ע"ס 2500 ₪ כשזמן פירעון השיק הראשון היה ביום 25.9.90. מספרי השיקים אף פורטו בזיכרון הדברים (5002926 ועד 5002945). נמסרו עוד שני שיקים שמספרם 2948 ו- 2946 ( כ"א ע"ס 1000 ש"ח ושז"פ 25.5.92 ) - סעיף 6 לזיכרון הדברים המתייחס לתמורה המוסכמת ולאופן תשלומה. נתונים אלו עולים באופן ברור מזיכרון הדברים. כל אלה סותרים ואף מפריכים את טענות הנתבעים ביחס לאי תשלום התמורה. 19. ניתן לומר כי טענות הנתבעים שהתמורה לא שולמה, נותרו כטענות סתמית וחסרת כל בסיס: זאת משום שלא יכולה להיות מחלוקת שהשיקים נמסרו לנתבע 2 כתמורה מלאה וסופית של מחיר החלקה. הנתבע 1 העביר חלק מתמורה זו לעד באסם מקאלדה - ראו תצהירו האחרון מיום 4.2.06. העד באסם לא טען שחלק מהשיקים שנמסרו לו לא כובד, נהפוך הוא, העד מסר שנתבע 1 החזיר לו חוב כספי שהגיע לו מנתבע 1, מהתמורה שקיבל מהתובעים עבור החלקה - ראו סעיף 3, 4, 5 ו - 6 לתצהיר וכן עדותו בבימ"ש בעמ' 62 ואילך. 20. זאת ועוד עו"ד גנאיים העיד הן בתצהירו מיום 4.3.06 והן בפני בעמ' 34 (פרוטקול מיום15.2.11) על תשלום התמורה במלואה לידי הנתבע 1 בשיקים . הדברים כתובים ברחל ביתך הקטנה, גם בזיכרון הדברים. נזכיר כי מאז עריכת זיכרון הדברים ועד הלום חלפו שנים רבות (מעל 20 שנה) ולא זו בלבד שאיש לא טען ששיק כלשהו לא כובד, גם הנתבעים לא הראו ולו שיק אחד שחולל ולא כובד ובגינו נתבע מי מהם. 21. בנסיבות אלו לא זו בלבד שמהעדויות שהובאו בפני לא הוכיחו הנתבעים ולו טענה אחת מטענותיהם, קרי, לא הוכיחו שהתמורה או חלקה לא שולם, לא הוכיחו כי זיכרון הדברים מזויף ואף לא הגישו כל ראיות בעניין זה כפי שהובהר לעיל, ובין השאר לא הביאו עדות מומחה, גרפולוג או אחר, למרות שיכלו לעשות זאת ומשלא עשו, מתבקשת המסקנה שככל הנראה חוות דעת זו, אם הייתה מובאת, היה בה כדי לסתור את טענת הזיוף ולתמוך בטענות התובעים. לטעמי, טענותיהם היו טענות סרק שנטענו בעלמא וללא כל תשתית ראויה. 22. אמנם טען נתבע 1, עיזבון המנוח כי בנו מוחמד, הנתבע 2 (א), חתם ביום 13.4.99 על הסכם עם התובעים (להלן "ההסכם השני"), ובו הצהיר כי הוא מוכר לתובעים חלקו בחלקה - 1/4 מהחלקה וזאת בתמורה לתשלום 35000 ₪. עוד נטען כי החתימה על ההסכם השני מהווה הצהרה שהסכום שולם. 23. הוסיפו וטענו כי על פי ההסכם השני בוטלו "ההסכמים או זיכרון דברים קודמים שנחתמו בין הצדדים " ומכאן לגישתם, זיכרון הדברים שבמחלוקת, התבטל מאליו. לטעמי, יש בטענה זו הודאה מטעם הנתבעים 1 א' ועד ה' באוטנטיות של זיכרון דברים; הגם שבאמצעות ההסכם השני ביקשו לבטל זיכרון הדברים, אך בכך לא צלחו, לדעתי. אין בהסכם השני משנת 1999 כדי לבסס את טענות הנתבעים מהסיבות הבאות: ראשית, המנוח עבד אלרחים נפטר עוד לפני 1999, מועד עריכת ההסכם השני, ולכן חלקו של המנוח בחלקה אמור להתחלק בין חמשת ילדיו, כך שמוחמד, נתבע 2 (א), יהיה זכאי ל - 1/5 מחלקו של עבד אלרחים - המנוח - מכאן שמוחמד אינו הבעלים של 1/4 החלקה. מה גם, שהוא לא הוכיח כי הוא ירש את כל חלקו של המנוח בחלקה. מוחמד - הנתבע 1 א', יכל למכור אך ורק חלקו מה - 1/4 של החלקה, קרי, 1/5 ומכאן "הבעתיות" שבהסכם השני כי הרי מוחמד מכר את חלקם של אחיו הנתבעים 1 א, ג, ד, ו- ה, זאת מבלי שהראה כי הוא הוסמך על ידם לעשות כן. מכל מקום מוחמד - הנתבע 1 א', לא הראה כי הוא אכן ירש את כל חלקו של המנוח עבד אלרחים ז"ל וכי הוא הבעלים של 1/4 החלקה. נזכיר גם כי נתבע 1 (א) מוחמד, לא היה צד לזיכרון הדברים ולא חתם עליו, אלא אביו - המנוח, כך שההצהרה העולה מסעף 2 להסכם השני משנת 1999, אינה יכולה לבטל הסכמים קודמים שנחתמו בין צדדים שונים. זיכרון הדברים לא נחתם על ידי מוחמד והוא לא היה צד לו, כך שאינו יכול בהצהרתו שבסעיף 2 להסכם השני משנת 1999, לבטל במחי יד, את זיכרון הדברים שעליו חתום אביו המנוח - עבד אלרחים ז"ל. עוד יש לומר כי בהעדר אמירה מפורשת בהסכם השני, אמירה של מי שהיה זכאי על פי הסכם ראשון (עפ"י זיכרון הדברים), ובענייננו התובעים, שהוא מוותר על זכויותיו שקיבל על פי ההסכם קודם או על חלקן, כדי לשלול ממנו אותן זכויות שרכש על פי ההסכם הראשון - על פי זיכרון הדברים; ברי גם שאין באמירה הכללית שבהסכם השני כדי להביא לביטול זכויות שנרכשו על פי ההסכם הקודם. אמירה מפורשת של התובעים בהסכם השני שהם מוותרים על הזכויות שרכשו על פי זיכרון הדברים - ההסכם הראשון, לא מצאתי. זכויות על פי הסכם קודם יבוטלו בהסכם שני רק אם הצד הנהנה על פי ההסכם הקודם וויתר על כך במפורש בהסכם השני, הגם שהצדדים לשני ההסכמים לא היו אותם צדדים. שנית, מתעודת עובד הציבור של מהנדס הוועדה לתכנון ובניה, מר הנדי שריף, עולה כי החל משנת 1990 ועד הלום נהגו התובעים בחלקה כמנהג בעלים. הם הגישו בקשות שונות לקבלת היתרים לבנייה ובכל הבקשות ההיתר לא ניתן עקב היעדר הוכחת זיקה בין החלקה לבין התובעים ורק לאחר חתימת ההסכם השני משנת 1999, הונפק לתובעים ביום 6.12.2002 היתר בניה להקמת 4 יחידות דיור על החלקה. שלישת, נשאלת השאלה כי לו לתובעים לא היו זכויות בחלקה ולא רכשו אותה, מדוע הנתבעים לא נקטו במשך כל התקופה הזו - משנת 1990 ועד הלום - בהליכים משפטיים כנגדם? לו אכן התובעים לא רכשו את הזכויות בחלקה, ניתן היה לצפות שהנתבעים או חלקם היו נוקטים בצעדים משפטיים שיפסיקו את החזקה והשימוש של התובעים בחלקה. שתיקת הנתבעים לאורך שנים מהווה ביטוי מוחשי ורועם לכך שזכויותיהם בחלקה נמכרו כדין לתובעים. רביעית, העובדה שהנתבעים נקטו בשב ואל תעשה במשך שני עשורים, מהווה הודאה שבשתיקה או בהתנהגות המבטאת הסכמה, לכך שהתובעים רכשו את החלקה כדין, מחזיקם בה מזה שנים ארוכות ועושים בה כעולה על רוחם ונוהגים בה כמנהג בעלים. 24. זאת ועוד, במקרה דנן נתלה אני באילנות גבוהים - בפסק דינו של בימ"ש עליון, שקבע כי הסכם החלוקה שריר וקיים, חיי ונושם ומחייב את הנתבעים בינם לבין עצמם כשהוא (השופט ג'בראן) מסיים את חוות דעתו באמירה : " התוצאה אליה הגעתי מותירה כאמור את ההסכמים בין הצדדים על כנם, ויש לקוות כי המשך התנהלותם על פי הסכמים אלו תיעשה מתוך שיתוף פעולה ולא באמצעות גרירת הסכסוך בערכאות המשפטיות", אולם אמירה זו אינה מיושמת הלכה למעשה והתנהגות הנתבעים מבטאת ההפך מכך כפי שקרה בהליך שבפני. 25. כאמור על פי הסכמי החלוקה בין המנוח - הנתבע 1 לבין אחיו, הנתבעים האחרים, הסכמים שנותרו על כנם כתקיפים, שרירם ומחייבים אותם, המנוח היה בעל הזכויות בחלקה 18 שבגוש 8810, בשלמותה. עם חתימת המנוח על זיכרון הדברים וקבלת התמורה, הוא מכר אותה כדין לתובעים ובמעשהו זה הוא העביר לחזקתם את מלוא זכויותיו בחלקה זו. 26. נראה לי כי היה נכון והולם, שלאחר מתן פסק הדין בבית משפט עליון בעניין הסכמי החלוקה בין הנתבעים לבין עצמם, יודיעו הנתבעים על הסכמתם לתוצאה אליה הגעתי וינהגו על פי עצתו של בימ"ש עליון, אך לדאבון הלב הם החליטו וככל הנראה כך נוהגים לגרור את "הסכסוך בערכאות המשפטיות" - (ראו סיפא של חוות דעת השופט ג'בראן בפסק הדין של בימ"ש עליון) ועל כך יעידו ההליכים האחרים המתנהלים, כעולה מהנספחים שצרפו לסיכומיהם , 27. אודה ולא אבוש כי ניסתי לרדת לסוף דעתם של הנתבעים ולנסות להבין את המניע להתנהלות זו על אף שהמחלוקת בעניין הסכמי החלוקה ביניהם הוכרעה, אך הדבר לא עלה בידי. ה. סוף דבר: 1. אדגיש שעדויות הנתבעים לא מהימנות בעיני, בלשון המעטה ותכליתם לעשות רווח קל ומהיר. אציין כי הם אף לא הביאו כל ראיה ולו ראשית ראיה לכך שזיכרון הדברים מזויף או אינו נכון או שהתמורה לא שולמה, לכן מתבקשת המסקנה שהם ניהלו הליכי סרק. 2. על יסוד ראיות התובעים שהובאו בפני, ראיות מהימנות בעיני ונתמכות באסמכתאות, אני קובע כי התובעים רכשו את הזכויות בחלקה כדין ועל פי זיכרון הדברים ולכן הם רשאים להירשם ככאלה בלשכת רישום המקרקעין. 3. משנקבע כי הסכמי החלוקה בין הנתבעים לבין עצמם מחייבים, והוכח כי זיכרון הדברים, הוא הסכם מקורי, אוטנטי, אמיתי, נכון ושהתמורה המוזכרת בו שולמה, אני מחליט לקבל את התביעה ולהורות לרשם המקרקעין לרשום את הזכויות שבחלקה 18 בגוש 8810 מאדמות אום אלפחם על שם התובעים בחלקים שווים, זאת בכפוף לתשלום המיסים שיחולו. 4. הואיל וקבלתי את התביעה אני מחליט לחייב כל אחד מהנתבעים לשלם לתובעים הוצאותיהם וכן שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪, סכום כולל. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשים כחוק מהיום. חיוב זה הנו בנוסף לחיוב שהוטל בהקשר לבקשה לביטול פסק הדין - (ראו סעיף ב 10 לעיל), סכום שישולם על ידי הנתבעים לתובעים באופן הדדי ובצירוף הפרשים כחוק מיום פסיקתו.זכרון דבריםירושהחוזה