חשיפה לקרינה מייננת בעבודה - סרטן

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חשיפה תעסוקתית לקרינה מייננת: 1. לפני תביעת יורשיה ותלוייה של המנוחה ז"ל לפיצויים בגין נזקיהם בשל חשיפתה של המנוחה, על פי הנטען, לחומרים מסוכנים ולקרינה מייננת במסגרת עבודתה אצל הנתבע. בשל חשיפתה זו, טוענים התובעים, לקתה המנוחה במחלת סרטן המעי הגס אשר הביאה למותה ביום 10.7.10. טענות התובעים 2. המנוחה, ילידת שנת 1949, הועסקה ע"י הנתבע כעובדת המעבדה הפתולוגית בבית החולים שערי צדק, החל משנת 1975 ועד לשנת 2008, תקופה של כ-33 שנים. במסגרת עבודתה עסקה המנוחה, לפי הנטען, בשקילת חומרים במאזניים כימיים, הפעלת מכשירי צנטריפוגה וצביעת דגימות. עוד שהתה, על פי הנטען, בחדרים בהם בוצעו אספירציות תחת שיקוף ובדיקות CT בהן ניטלו דגימות פתולוגיות. 3. בחודש מרץ 2008 נתגלה כי המנוחה לקתה בסרטן המעי הגס. המנוחה יצאה לחופשת מחלה ובחודש ינואר 2009 פרשה לפנסיה מוקדמת. ביום 10.7.10 הלכה לעולמה. 4. התובעים טוענים כי במהלך עבודתה אצל הנתבע נחשפה המנוחה לשורה של חומרים כימיים מסוכנים: קסילן, פורמאלדהיד, מתילן בלו, אסיד גרין, צביעת פפאניקולאו והמטוקסילין. כן נחשפה, על פי טענתם, לקרינה מייננת. בחלק מתקופת העסקתה נעשתה העבודה ללא אמצעי בטיחות הולמים, ובמשך כל שנות עבודתה ניתנו לה שתי הדרכות בלבד שעניינן בטיחות בעבודה. 5. התובעים טוענים כי מחלתה של המנוחה נגרמה עקב רשלנותו של הנתבע, אשר לא נקט אמצעי זהירות ראויים להגנה על בריאותה של המנוחה, והפר חובות שבחוק המחייבות נקיטת אמצעי זהירות, מתן ציוד הגנה אישי, ומתן הדרכות לעובדים. התובעים מוסיפים וטוענים כי בקרב עובדי המעבדה של הנתבע חלו 4 עובדים נוספים בסרטן המעי הגס ועובד נוסף בסרטן הקיבה, עובדה שיש בה כדי להוכיח כי המנוחה לקתה במחלה בשל חשיפתה התעסוקתית. 6. יצוין כי התביעה הוגשה במקורה ע"י המנוחה, בעודה בחייה, ובמסגרתה נשמעה עדות המנוחה, במתכונת של עדות מוקדמת. לאחר פטירת המנוחה, ביום 13.1.11, תוקנה התביעה באופן שיורשי המנוחה ותלוייה באו במקומה. חוות הדעת מטעם התובעים 7. התובעים נסמכים בתביעתם על חוות דעתו של ד"ר שלמה משה, מומחה ברפואה תעסוקתית, הסבור כי המנוחה חלתה בסרטן המעי הגס על רקע עבודתה. בפתח חוות דעתו מציין ד"ר משה כי סרטן המעי הגס הוא אחד מסוגי הסרטן השכיחים ביותר בישראל, והוא שכיח במיוחד בבני 50 ומעלה. בהמשך סוקר ד"ר משה את מגוון החומרים המזיקים להם נחשפה המנוחה בסביבת עבודתה - קסילן, פורמאלדהיד, אסיד גרין, מתילן בלו, צביעת פפאניקולאו והמטוקסילין - ובוחן קיומו של קשר בין חומרים אלה לבין סרטן המעי הגס. בסיומה של הסקירה הוא קובע, כי בחינת ההשפעות הקליניות של חשיפה לחומרים אלה, על פי הספרות המקצועית, איננה מעלה כי קיים קשר בין חשיפה לחומרים האמורים לבין סרטן המעי הגס. 8. בהמשך חוות דעתו נפנה ד"ר משה לבדוק את השפעות חשיפתה של המנוחה לקרינה מייננת. ד"ר משה מציין כי על פי תיאורה של המנוחה, שהתה המנוחה במכון הרנטגן, במסגרת עבודתה, כ-200-250 שעות בשנה, לצורך נטילת דגימות פתולוגיות, ובמסגרת פעילותה זו לבשה סינר עופרת. לפיכך, ועל פי הגדרת תקנות הבטיחות בעבודה, ענתה להגדרה של "עובד קרינה". ד"ר משה בוחן את הספרות המחקרית העוסקת בקשר בין חשיפה לקרינה מייננת לבין סרטן, וקובע כי קיים קשר סיבתי בין חשיפה לקרינה מייננת ובין סרטן המעי הגס. את מסקנתו זו מבסס המומחה על עבודות מחקר העוסקות בחקר תחלואת הסרטן בניצולי הפצצת האטום וכן בחקר תחלואה של עובדי כורים גרעיניים, המוכיחות כי קיים קשר בין חשיפה לקרינה מייננת לסרטן המעי הגס, אף כי הוא מוסיף ומציין, למען ההגינות, כי לא בכל המחקרים נמצא קשר כזה. ד"ר משה מציין גם את הקשיים הקיימים בביצוע מחקר על תחלואה כתוצאה מחשיפה לקרינה מייננת בבתי חולים, בין היתר בשל הקושי לאסוף מדגם מספק של עובדים בקרב עובדי בתי החולים. 9. בעניינה של המנוחה קובע ד"ר משה, כי מתוך תיאוריה של המנוחה עולה תמונת התרשלות קשה של הנתבע בכל הנוגע לפיקוח, מיגון והדרכת עובדים, וכי הנתבע לא עמד בהוראות תקנות הבטיחות בעבודה מן הבחינות הבאות: ביצוע בדיקות רפואיות לעובדת על רקע חשיפה לקרינה מייננת, קסילן ופורמאלדהיד; ביצוע ניטורים סביבתיים; הקצאת אמצעי מיגון מתאימים לעובדת; מתן דוזימטר אישי וביצוע חובת הדרכה. לסיכום, קובע ד"ר משה, נוכח הפרות חובות המעסיק מחד, וקיומו של "קשר סביר" בין חשיפה לקרינה מייננת וסרטן המעי כעולה מן הספרות הרלבנטית, המסקנה היא כי המנוחה חלתה בסרטן המעי הגס על רקע עבודתה. טענות הנתבע 10. הנתבע טוען כי מחלת הסרטן בה לקתה התובעת אינה תוצאה של תנאי העסקתה. הנתבע טוען כי המנוחה הועסקה כלבורנטית במעבדה הפתולוגית, ובמסגרת עבודתה ביצעה בעיקר פעולות של חיתוך קוביות פרפין וביצוע צביעות שונות. כל הפעולות הללו בוצעו בהתאם לכל כללי הבטיחות המחייבים. 11. הנתבע מוסיף וטוען כי המנוחה לא היתה עובדת קרינה מייננת כהגדרת תקנות הבטיחות בעבודה, ולא נחשפה לקרינה מייננת. הנתבע טוען כי עבודתה של המנוחה בסמיכות לחדרים בהם התבצעו שיקופי רנטגן ו-CT, הייתה מזערית ושולית בלבד, והיא לא נחשפה למכשירים אלו בזמן פעולתם. החדרת מחט לגופו של חולה תוך כדי הנחיית רנטגן או CT (אספירציה), מבוצעת ע"י רופא, אשר אף הוא אינו נוכח בחדר בעת הפעלת מכשיר ההדמיה. תפקידה של עובדת המעבדה מתמצה בקבלת הדגימה מהרופא המבצע לאחר סיום פעולת ההדמיה, בהעברת החומר למשטח או כלי אחסון ונטילתו למעבדה להמשך טיפול. הנתבע מוסיף וטוען כי מרבית האספירציות מתבצעות בסיוע מכשירי אולטראסאונד שאינם פולטים קרינה מייננת כלל, ורק מיעוט נדיר מתבצע בהכוונת מכשיר רנטגן או CT. 12. הנתבע מוסיף וטוען כי הנהיג בבית החולים סביבת עבודה ושיטות עבודה בטוחות וזהירות, ונקט בכל האמצעים הנדרשים על פי דין. חוות הדעת מטעם הנתבע 13. הנתבע נסמך על שלוש חוות דעת מטעמו: חוות דעתו של פרופ' יהודה לרמן, מומחה ברפואה תעסוקתית ובריאות הציבור, חוות דעתו של פרופ' אברהם קוטן, מומחה לאונקולוגיה וחוות דעתו של ד"ר מיכאל מיימן, מומחה לבטיחות וגיהות. 14. פרופ' יהודה לרמן, מומחה ברפואה תעסוקתית ובריאות הציבור, מתייחס בחוות דעתו לטענה העיקרית העולה מחוות דעת ד"ר משה, ועל פיה קיים קשר סיבתי בין חשיפתה של המנוחה לקרינה מייננת לבין מחלתה. פרופ' לרמן מפרט את תוכן שיחתו עם המנוחה (שאמיתותה אושרה בחקירת המנוחה) על פיה מסרה המנוחה כי "מ-1975 הייתה הולכת למחלקת הרנטגן במבנה הישן בעת שבוצעו פעולות ניקור. בזמן שבוצע הצילום, כולם היו יוצאים כולל הרופא שמנקר ואז היו חוזרים לחדר והיא הייתה מקבלת הדגימה. לא ברור לה כמה קרינה נשארה לאחר שבוצע הצילום כשנכנסו שוב לחדר הבדיקה" (בע' 3 לחוות הדעת). על יסוד שיחתו עם המנוחה, קובע פרופ' לרמן כי הטענה כי המנוחה נחשפה לקרינה מייננת ברמה העולה על 200 שעות בשנה איננה נכונה, ולפיכך אין להגדיר את המנוחה כעובדת קרינה. פרופ' לרמן מציין כי חששה של המנוחה כי נותרה קרינה בחדר לאחר ביצוע צילום איננו מבוסס, מאחר שלאחר ביצוע צילום רנטגן לא נותרת בחדר קרינת רנטגן. פרופ' לרמן מוסיף וסוקר בחוות דעתו את הספרות המדעית המקצועית לגבי הקשר בין חשיפה לקרינה מייננת לבין סרטן המעי הגס וקובע כי לא קיימת הוכחה לקיומו של קשר סיבתי בין חשיפה לקרינה מייננת בקרב עובדים בקרינה מייננת לבין סרטן המעי הגס. עוד הוא מציין כי מחקר שבוצע בארץ על למעלה מ-4,000 עובדי מעבדה לא הראה עליה משמעותית ומובהקת בתחלואה בסרטן מערכת העיכול. פרופ' לרמן מסכם חוות דעתו בכך שלא מצא כי קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתה של המנוחה במעבדה הפתולוגית של בית החולים, לבין סרטן מערכת העיכול בו חלתה. 15. פרופ' אברהם קוטן, מומחה לאונקולוגיה, מקדים ומציין בחוות דעתו כי בניגוד לממאירויות אחרות, סרטן המעי הגס איננו נחשב ל"סרטן תעסוקתי" טיפוסי. הוא איננו משתייך לקבוצת הממאירויות, כגון סרטן הריאה, סרטן גתות האף, סרטן הגרון, סרטן שלפוחית השתן ועוד, שהאתיולוגיה שלהן קשורה לעתים לחשיפה למסרטנים סביבתיים או לגורמים תעסוקתיים. 16. פרופ' קוטן מוסיף ומציין כי סרטן המעי הגס והחלחולת הוא הסרטן השני בשכיחותו בנשים בעולם המערבי ובארץ (אחרי סרטן השד). שכיחות המחלה עולה עם הגיל ומגיעה לשיאה בגיל 65. לפיכך, הופעת סרטן המעי הגס אצל המנוחה אינה בחזקת תופעה חריגה, נהפוך הוא: המחלה שכיחה מאוד גם בקרב נשים ואופיינית לקבוצת הגיל של המנוחה. 17. פרופ' קוטן מציין כי מסקירת הספרות המחקרית הרלבנטית עולה כי נמצאה עליה מסוימת בהיארעות סרטן המעי הגס בקרב ניצולי הפצצות האטומיות בהירושימה ונגסקי. אלא שבמקרה זה מדובר בחשיפה למנת קרינה גדולה חד פעמית, לרבות חשיפה לקרינת נויטרונים שלה יעילות ביולוגית גבוהה בהשוואה לקרינת X הנפלטת ממכשירי הרנטגן. מאידך, לא נמצאה עליה בהיארעות סרטן המעי הגס בקרב עובדי כורים גרעיניים באנגליה, בארה"ב ובקנדה, בקרב עובדי מכוני רנטגן בסין ובאנגליה, בקרב אוכלוסיות המתגוררות בסמוך לכורים גרעיניים בארה"ב, או בקרב בני אדם שנחשפו למנות קרינה נמוכות, בין אם במסגרת תעסוקתית ובין אם במסגרת חשיפה רפואית. נמצאה עליה בהיארעות סרטן המעי הגס בקרב חולים שנחשפו למנות קרינה גבוהות מאוד במסגרת טיפולי קרינה בממאירויות. יחד עם זאת הודגש, כי מדובר בחשיפות משמעותיות ביותר של אלפי ראד, בניגוד לחשיפה תעסוקתית בה מדובר במנות קרינה נמוכות מאוד. 18. פרופ' קוטן סבור כי אין כל בסיס עובדתי לטענה בדבר קשר סיבתי בין השתתפות המנוחה בפעולות שאיבת מחט לציטולוגיה שנערכו במחלקת הדימות לבין התפתחות מחלתה. המומחה מציין כי היחיד העשוי להיחשף לכמות קטנה של קרינה במהלך בדיקות אלה, אם בכלל, הוא הרופא הרדיולוג המבצע את הניקור. שאר אנשי הצוות, לרבות הלבורנטית, כלל לא נמצאים בחדר הבדיקה בעת ביצוע הפעולה הכרוכה בחשיפה לקרינה, אלא בחדר הפיקוד הסמוך מאחורי מסך זכוכית-עופרת ואמצעי מיגון אחרים. תוך אלפיות השניה מסיום הפעלת מכשיר הדימות לא נותרת קרינה בחדר הבדיקה. לפיכך, המנוחה לא נחשפה לקרינה מייננת ואינה נכללת בקטגוריה של עובדי קרינה. 19. באשר לעובדים הנוספים של הנתבע שחלו במחלה, מציין פרופ' קוטן כי למידע זה אין כל ערך מדעי שהוא. לא ידוע כמה עובדים הועסקו בסך הכל במעבדה במהלך כל שנות פעילותה, לא נבחנו נתוניהם של העובדים הנוספים באשר לעישון, אופי עבודתם, מחלות רקע, היארעות סרטן במשפחתם, מידת חשיפתם למסרטנים, אם בכלל, וכד'. פרופ' קוטן מדגיש כי מחלת הסרטן היא מחלה נפוצה, הן בארץ והן בעולם המערבי, וכי אחד מכל 3 מקרי מוות הוא כתוצאה מסרטן (!). 20. ד"ר מיכאל מיימן, מומחה לבטיחות וגיהות, סוקר בחוות דעתו את תהליכי העבודה במעבדות המכון לפתולוגיה של הנתבע ובמכון הדימות וקובע כי החל משנת 1980 ועד להפסקת עבודתה בשנת 2008, עבדה המנוחה במעבדה המצויה בחדר גדול ומאוורר, בו הותקנו עם הזמן מנדפים ליניקת אוויר משולחנות העבודה. במעבדה משתמשים במגוון חומרים כימיים, רובם בכמויות קטנות. גם החומרים המצויים בשימוש רחב יחסית לא ידועים כגורמים לאותו סוג סרטן בו לקתה המנוחה. באשר לביצוע ביופסיה בהנחיית CT ורנטגן, טכנאית המעבדה, כמו כל חברי הצוות הרפואי, נמצאים מחוץ לחדר הצילום בעת הפעלת המכשיר, בחדר מוגן מפני חדירת קרינה. ד"ר מיימן קובע כי תנאי עבודתה של המנוחה היו בהתאם לנדרש ולמקובל על פי כללי הבטיחות בעבודה. המנוחה עברה הדרכות תקופתיות בנושא בטיחות בעבודה במעבדות וקיבלה ביגוד וציוד מגן אישי באופן סדיר. דיון והכרעה 21. הסוגיה המרכזית שעלתה מעדויות המומחים, ומן הראיות שבאו לפני, היא סוגיית קיומו או אי קיומו של קשר סיבתי בין מחלת סרטן המעי הגס בה לקתה המנוחה, לבין תנאי עבודתה אצל הנתבע וחשיפתה, על פי הנטען, לחומרים רעילים וקרינה מייננת. לאחר שבחנתי את הראיות ואת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעים לא הוכיחו קיומו של קשר סיבתי בין תנאי העסקתה של המנוחה לבין מחלת הסרטן בה חלתה. לאור מסקנתי זו, לא ראיתי להידרש לטענות התובעים בכל המתייחס להתרשלות הנתבע. חשיפה לחומרים רעילים 22. התובעים לא הוכיחו קיומו של קשר סיבתי בין חשיפתה של המנוחה לחומרים רעילים לבין סרטן המעי הגס בו חלתה. לענין הנטל המוטל על תובע להוכיח כי החשיפה לחומר רעיל גרמה למחלתו, נפסק בפרשת קרישוב כי - "הנטל להוכיח קשר סיבתי עובדתי רובץ על התובע. בתיקי נזקי חומרים רעילים, על התובע להוכיח שהחשיפה לחומר (או תופעה) על ידי הנתבע גרמה למחלתו, כלומר - קשר סיבתי עובדתי ספציפי (specific causation). מקום שהיכולת של חומר (או תופעה) לגרום באופן כללי לסוג זה של מחלה נתונה במחלוקת, יהא על התובע להוכיח גם קשר סיבתי עובדתי פוטנציאלי (general causation). להוכחה (והפרכה) של קשר סיבתי עובדתי מובאות ראיות מדעיות, כגון ראיות אפידמיולוגיות - ראיות נסיבתיות-הסתברותיות - וראיות מדעיות אחרות" (ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, פ"ד נח(5) 215 (2004)). 23. בענייננו, לא עמדו התובעים בנטל להוכיח, באמצעות ראיות מדעיות (המובאות באמצעות חוות דעת מומחה), קשר סיבתי עובדתי פוטנציאלי, כלומר, כי חשיפה לחומרים עמם עבדה המנוחה עלולה לגרום, באופן כללי, לסרטן המעי הגס. המומחה מטעם התובעים, ד"ר משה, סקר בחוות דעתו בפירוט ובהרחבה, את הספרות המדעית העוסקת במגוון החומרים הרעילים להם נחשפה המנוחה בסביבת עבודתה - קסילן, פורמאלדהיד, אסיד גרין, מתילן בלו, צביעת פפאניקולאו והמטוקסילין - ובחן קיומו של קשר בין חומרים אלה לבין סרטן המעי הגס. בסיומה של הסקירה הגיע למסקנה כי הספרות המקצועית איננה מעלה כי קיים קשר בין חשיפה לחומרים האמורים לבין סרטן המעי הגס. משלא נטען לקיומו של קשר כזה, גם לא ע"י המומחה מטעם התובעים, ממילא לא הוכח קיומו של הקשר הסיבתי הנדרש לשם הוכחת העוולה. הוכחת קשר סיבתי שלא באמצעות ראיה מדעית 24. לא הוצגה, אם כן, כל ראיה מדעית המלמדת על קיומו של קשר סיבתי בין מחלת המנוחה לבין החומרים המזיקים אליהם נחשפה במהלך עבודתה, ואף מומחה התובעים איננו טוען לקשר כזה. חרף זאת, טוען ב"כ התובעים, בהסתמך על פרשת קרישוב, כי גם בהעדר ראיה מדעית כזו, מכלול הנתונים בעניינה של המנוחה, ובכללם העובדה כי ארבעה עובדי מעבדה נוספים של הנתבע חלו בסרטן המעי הגס ועובד נוסף בסרטן הקיבה, מובילים למסקנה כי קיים קשר סיבתי בין חשיפתה של המנוחה לחומרים רעילים לבין מחלתה. התובעים מוסיפים וטוענים כי אי ביצוע חקירה ע"י הנתבע באשר לחוליים של אותם עובדים, גרמה להם נזק ראייתי המצדיק העברת הנטל להוכחת העדר קשר סיבתי על הנתבע. 25. אין בידי לקבל את טענות התובעים. אכן, בפרשת קרישוב נקבע, בדעת רוב, כי באותם מקרים אשר בהם אין בידי הניזוק להציג מחקרים רפואיים המצביעים באופן חד-משמעי על קשר סיבתי בין מעשיו או מחדליו של המזיק לבין הנזק שנגרם, יש ובית המשפט יקבע את דבר קיומו של קשר סיבתי בהתבסס על מכלול הנסיבות הרלבנטיות ו"על יסוד המודל האינדוקטיבי המגלם את ניסיון החיים והשכל הישר" (בס' 11 לחוות דעתה של כב' השופטת ד' דורנר). שופטי הרוב סברו כי אף שלא עלה בידי התובע להציג ראיות משכנעות להוכחת הקשר הסיבתי בין מחלתו לחשיפתו התעסוקתית, קיימות נסיבות מצטברות המוכיחות את הקשר הנדרש ובהן, בין היתר, היות האזבסט מסרטן, קשר שנמצא בספרות הרפואית, הנסמכת על מחקרי מקרים, בין החשיפה לאזבסט לבין הלימפומה בה חלה התובע, חשיפת התובע דרך קבע ובמהלך שעות רבות ביממה לאבק אסבסט, הגיל הצעיר בו חלה התובע במחלה הנדירה המופיעה בד"כ בשנות ה-60 לחיי אדם, והאחוז הגבוה של העובדים (כמחצית) שחלו במחלת הסרטן. 26. עניינה של המנוחה שונה. ראשית, בפרשת קרישוב טען המומחה הרפואי מטעם התובע כי הנתונים בעניינו של התובע מובילים יחדיו למסקנה כי קיימת הסתברות גבוהה לקשר סיבתי בין החשיפה לאזבסט לבין סרטן הלימפומה בה חלה התובע, וחוות דעתו אף הועדפה ע"י בית המשפט. לעומת זאת, בענייננו, איש מן המומחים איננו טוען, אף לא מומחה התובעים, כי קיים קשר כלשהוא בין חשיפה לחומרים עמם עבדה המנוחה לבין סרטן המעי הגס. אם היה צורך עוד בכך, הדבר הובהר היטב בחקירתו הנגדית של ד"ר משה: "ש. כל חוות דעתך בנוגע לשאלה האם יש קשר סיבתי בין עבודתה של המנוחה לבין המחלה, קשור לשאלה אם יש קשר סיבתי בין חשיפה לקרינה מייננת לבין המחלה כי לא מצאת קשר סיבתי בין תנאי העבודה בתחומים אחרים לבין המחלה? ת. אני אנסח זאת בצורה אחרת. אני עברתי על כל תחומי העבודה שלה, פרטתי את התהליכים והגעתי למסקנה בסופו של דבר שהגורם החשוד בעיני למחלה היא הקרינה המיננת. ש. ולא החומרים האחרים? ת. לא החומרים האחרים...." (בע' 25). שנית, כל המומחים מסכימים כי סרטן המעי הגס הוא אחד מסוגי הסרטן השכיחים ביותר בישראל, וכי המחלה שכיחה יותר בבני 50 ומעלה (ור' בע' 3 לחוות דעתו של ד"ר משה). המנוחה חלתה בגיל 58, שהוא גיל אופייני להופעת המחלה. פרופ' קוטן הוסיף וציין כי המחלה שכיחה מאוד בקרב נשים ואופיינית לקבוצת הגיל של המנוחה. שלישית, אף שעובדת מחלתם של 4 עובדי מעבדה בסרטן המעי הגס ועובד נוסף בסרטן הקיבה, הוזכרה גם בחוות דעתו של ד"ר משה (בע' 2 לחוות הדעת), איש מן המומחים לא ייחס לעובדה זו משמעות בכל המתייחס לסוגיית הקשר הסיבתי בין החשיפה למחלה. פרופ' קוטן ציין כי לא ידוע כמה עובדים הועסקו בסה"כ במעבדה במהלך כל שנות פעילותה, לא נבדקו ולא דווחו פרטים חשובים כגון עישון, אופי העבודה של הלוקים בממאירויות, מחלות רקע, היארעות סרטן במשפחותיהם, מידת חשיפתם למסרטנים, אם בכלל, וכד' (נתונים שלא הובאו אף בפני בית המשפט). פרופ' קוטן הדגיש עוד כי סרטן היא מחלה נפוצה וכי אחד מכל 3 מקרי מוות הוא כתוצאה מסרטן. גם ד"ר משה, מומחה התובעים, שהגיש חוות דעת מקיפה ורחבה, לא ראה לייחס משמעות לנתון זה, ובחקירתו הסכים מפורשות כי אין לנתון זה, כשלעצמו, כל משמעות: "ש. יש טענה בחוות דעתך שאתה מזכיר אותה ולא קושר אותה למחלת המנוחה ואומר שמסרה לך שיש עוד 4 חולים אחרים שידוע לה עליהם? ת. זה מה שהיא מסרה לי. ש. אי אפשר על בסיס דיווח כזה לקבוע שום דבר רפואי. ת. בוודאי שלא. אין אבחנות ואני לא יודע על מה מדובר וזאת לא הדרך" (בע' 29). יצוין כי מן הנתונים המעטים שהובאו ביחס לאותם עובדים עולה, כי מדובר בעובדים שאופי העסקתם שונה (המנוחה ציינה בחקירתה כי מדובר בעובדת מעבדה נוספת ועוד שלוש רופאות), אשר חלו במחלה בתקופות שונות (המנוחה ציינה בחקירתה כי אחת מן העובדות חלתה לאחר שפרשה לפנסיה לפני 8 שנים). לפי עדות ד"ר ריינוס, מנהל המכון לפתולוגיה, עובדים כיום במעבדה 20 עובדים, ולאורך השנים עבדו בה עשרות עובדים. 27. סיכום הדברים הוא, כי איש מן המומחים אינו טוען כי חשיפה לחומרים להם נחשפה המנוחה במעבדה קשורה, או קשורה סיבתית, לסרטן המעי הגס. במצב דברים זה, לא ניתן לסמוך קיומו של קשר סיבתי על הנתון הסטטיסטי האמור. באשר לנזק הראייתי הנטען, ומבלי להידרש לעצם גרימתו של נזק ראייתי, ככל שיש בנטען כדי להעביר את הנטל לנתבע, הנני סבורה כי בנסיבות שתוארו עמד הנתבע בנטל. חשיפה לקרינה מייננת 28. התובעים אף לא הוכיחו כי המנוחה חלתה בסרטן המעי הגס כתוצאה מחשיפתה לקרינה מייננת. ראשית, טענתו של ד"ר משה לפיה הספרות המחקרית מצביעה על קשר סיבתי בין חשיפה לקרינה מייננת ובין סרטן המעי הגס, נתערערה בחקירתו הנגדית. לענין קיומו של קשר סיבתי נסמך ד"ר משה בחוות דעתו על "ספר לימוד העוסק בנושא אפידמולוגיה של סרטן, בפרק העוסק בקרינה מייננת" ממנו עולה, על פי הנטען, כי קיים קשר סיבתי בין חשיפה לקרינה מייננת ובין סרטן המעי הגס (מקור 2 בחוות דעתו). בחקירתו הודה ד"ר משה כי הפנה בספר זה לפרקים העוסקים בחקר תחלואת ניצולי הפצצת האטום ועובדי כורים גרעיניים, אך לא לפרק העוסק בתחלואת רדיולוגים. עוד הודה כי בפרק העוסק ברדיולוגים לא נמצא קשר סיבתי לסרטן המעי הגס (בע' 30 לפרוטוקול. ור' נ/2). משנשאל מדוע לא הזכיר את הפרק העוסק ברדיולוגים, העוסק במחקר שנעשה במדגם של 145,000 טכנאי רדיולוגיה, טען כי "חיפשתי הוכחות חיוביות לקשר שבין החשיפה והתחלואה... התמקדתי בפרקים בהם הוכח הקשר" (בע' 31). עוד הודה כי מספר המחקרים "שהצליחו להוכיח את הקשר" בין קרינה מייננת לסרטן המעי הגס איננו גבוה, וכי סרטן המעי הגס לא הוכר בחקיקה בישראל כסרטן תעסוקתי (בע' 35-36). ד"ר משה אף אישר כי בחוות דעת שנתן בתיק אחר קבע כי "סרטן המעי הגס אינה מחלה שמוכרת בספרות כמחלה אשר נגרמת עקב גורמים תעסוקתיים" (בע' 37 - 39. ור' חוות הדעת נ/7), והוסיף ואישר כי קרינה מייננת אינה גורם שכיח או מקובל לסרטן המעי הגס. בסיום חקירתו הסכים כי אין מקור בספרות המדעית הקובע כי לרדיולוגים סיכון מוגבר לחלות בסרטן המעי הגס: ש. לא מצאת שום מקור ספרותי או מאמר שאומר שלטכנאי רנטגן או רדיולוגיים יש סיכון מוגבר יותר לחלות בסרטן המעי הגס כתוצאה מחשיפה לקרינת איקס. ת. נכון" (בע' 41). 29. שנית, הוכח כי המנוחה לא היתה "עובדת קרינה" כהגדרתה בתקנות הבטיחות בעבודה, (גיהות תעסוקתית ובריאות העוסקים בקרינה מיננת), תשנ"ג-1992, כי המנוחה לא נחשפה לקרינה מיננת, וכי לכל היותר נחשפה לרמות שוליות של קרינה. הדבר עולה הן מעדות פרופ' עירית הדס-הלפרן, מנהלת מחלקת הדימות בבית החולים, הן מעדותה של המנוחה, והן מתשובותיה של המנוחה לשאלון שהוצג לה. 30. ד"ר משה, מומחה התובעים, נסמך בחוות דעתו על תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העוסקים בקרינה מיננת), תשנ"ג-1992, המטילות על המעביד חובות שונות בהתייחס ל"עובד קרינה". "עובד קרינה", על פי הגדרת תקנות אלה, הוא מי שעובד באחת מהעבודות המפורטות בתוספת השלישית (לרבות מכון לאבחון ברנטגן ו-CT) בהיקף של 200 שעות בשנה לפחות. על יסוד דברי המנוחה כי שהתה במכון הרנטגן במסגרת עבודתה כ-200-250 שעות בשנה, קובע ד"ר משה כי המנוחה עונה להגדרת "עובדת קרינה". 31. התביעה הוגשה, כאמור, עוד בחיי המנוחה. עדותה של המנוחה נגבתה במתכונת של עדות מוקדמת. עדותה הראשית הוגשה בתצהיר וחקירתה הנגדית התקיימה בביתה במעמד ב"כ הצדדים. החקירה צולמה בווידאו ותומללה. בתצהיר עדותה הראשית טענה המנוחה כי במסגרת עבודתה אצל הנתבע שהתה בחדרים בהם בוצעו אספירציות תחת שיקוף ובדיקות CT בהן ניטלו דגימות פתולוגיות, וכי בעת ביצוע הפרוצדורות לבשה סינר מתכת. עוד טענה כי במשך כל שנות עבודתה אצל הנתבע שהתה כ-200-250 שעות ברנטגן (ס' 3ד-ה לתצהירה). גם לד"ר שלמה משה, המומחה מטעמה, מסרה המנוחה כי במסגרת עבודתה היתה הולכת לקבל דגימות פתולוגיות בעת ביצוע ניקורים או אספירציות תחת שיקוף, כי בעת ביצוע הפרוצדורות שהתה בחדר ולבשה סינר עופרת. המנוחה מסרה למומחה כי היקף הפעילות היה 1-2 שעות בשבוע בשיקופים ועוד 2-3 שעות בשבוע ב-CT, ובסה"כ שהתה ברנטגן במסגרת עבודתה כ-200 - 250 שעות בשנה (בע' 2 לחוות דעת ד"ר משה). 32. פרופ' עירית הדס-הלפרן, מנהלת מחלקת הדימות בבית החולים טענה בתצהירה כי תפקידה של המנוחה, כעובדת המעבדה הפתולוגית, הוא תפקיד שאיננו כולל חשיפה לקרינה. לפי עדותה, עובדת מעבדה נדרשת במחלקת הדימות רק במקרים בהם בפעולת הביופסיה נלקחת דגימת רקמה לבדיקה ציטולוגית. עובדת המעבדה משטחת את הדגימה על גבי זכוכיות נושא ומכינה אותו לבדיקות המיקרוסקופיות. עובדי המעבדה נמצאים בתוך חדר הבדיקה אך ורק כשהביופסיה מתבצעת באולטראסאונד, אשר הפעלתו אינה כרוכה בקרינה מייננת. לעומת זאת, בביצוע ביופסיות בהכוונת CT או שיקוף, מבוצעת פעולה זו ע"י רופא, כאשר בעת הפעלת מכשיר ההדמיה כל הצוות הרפואי, לרבות עובדת המעבדה, נמצאים מחוץ לחדר הבדיקה. תפקידה של עובדת המעבדה מתמצה בקבלת הדגימה מהרופא המבצע, לאחר סיום פעולת ההדמיה, בהעברת החומר למשטח או כלי אחסון ונטילתו למעבדה להמשך טיפול. פרופ' הדס-הלפרן הוסיפה והעידה כי בשנים הרלבנטיות התבצעו בבית החולים רק מספר עשרות בדיקות מסוג ביופסיה תחת הדמיה במכוני ההדמיה. במהלך כל ביופסיה מופעל מכשיר ההדמיה (ללא נוכחות הצוות הרפואי) למשך חלקיקי שניות בלבד, כך שהמספר בו נקבה המנוחה - 200 שעות בשנה של חשיפה לרנטגן - איננו הגיוני וחורג בסדרי גודל משמעותיים מכל חישוב של כלל הבדיקות הרלבנטיות שנערכו בבית החולים. 33. המנוחה אישרה, למעשה, בתשובותיה לשאלון שהוצג לה ובחקירתה הנגדית את טענות הנתבע. בשאלון שהוצג לה, נשאלה המנוחה "כמה פעמים בחודש נהגת לבצע פעולות בחדר ההדמיה/שיקוף/רנטגן בממוצע?" וכמה זמן שהתה, בכל פעם, בחדר ההדמיה. המנוחה השיבה כי נהגה לבצע פעולות כאלה 4-5 פעמים בשבוע, כל פעם 15 דקות בערך (שאלה ותשובה 68, מוצגים נ/5-נ/6). גם בחקירתה הנגדית אישרה המנוחה כי נהגה להגיע לחדר ה-CT ארבע פעמים בשבוע. יתר על כן, המנוחה אישרה בחקירתה הנגדית כי הרופא הוא המבצע את הביופסיה, וכי בעת ההקרנה יוצא הצוות מן החדר וחוזר אליו רק לאחר סיומה, אז היא נוטלת את הדגימה. גם ברנטגן, בעת עשיית הצילום, יצאה מן החדר (בע' 11-13 לתמליל חקירתה). דברים אלה תואמים גם את שאמרה המנוחה לפרופ' לרמן, המומחה מטעם הנתבע (שאמיתותם אושרה גם בחקירתה הנגדית). המנוחה אף אישרה בחקירתה כי חששותיה היו כי כאשר נכנסה חזרה לחדר ה-CT, לאחר פעולת הדמיה, נשארה עוד קרינה בחדר. חשש זה נשלל ע"י המומחים כבלתי מבוסס. 34. עדותה של המנוחה מאששת את טענת הנתבע כי המנוחה לא נחשפה לקרינה מייננת, וככל שנחשפה, היה זה בכמויות שוליות בלבד. לפיכך, לא היתה המנוחה עובדת קרינה כהגדרתה בתקנות הבטיחות בעבודה. 35. תשובתה של המנוחה לשאלון שהוצג לה, בכל המתייחס למידת חשיפתה לקרינה מייננת (4-5 פעמים בשבוע, כל פעם כ-15 דקות) הוצגה לד"ר משה. ד"ר משה הודה כי "50 שעות לא עונה להגדרה של עובד קרינה מיננת". עוד הודה כי ככל שאלה הנתונים לא היה כותב חוות דעת בנושא: "ש. נניח שאלה הם מלוא הנתונים. ת. אם כך, זה לא מספיק מבחינת משך החשיפה לקרינה מייננת לפי ההגדרות. ש. ולא היית כותב חוות דעת בנושא. ת. אם זה היה הנתון היחידי אז לא" (בע' 40). ד"ר משה הוסיף והבהיר בחקירתו כי לענין מידת חשיפתה של המנוחה לקרינה מייננת נסמך רק על דבריה של המנוחה (בע' 26), וכי בהתייחסו ל-200 שעות חשיפה, התבסס על כך שהמנוחה שהתה בחדר ההדמיה בעת שנעשה הצילום (בע' 39). ד"ר משה הסכים כי מי שנמצא מחוץ לחדר ההדמיה בעת ביצוע ההדמיה אינו חשוף לקרינה (בע' 28), ובסיום עדותו חזר ואישר כי לו נתוני החשיפה הנכונים היו עומדים בפניו לא היה כותב חוות דעת: "ש. אם הנתונים נכונים, כלומר הייתה לדבריה רבע שעה בתוך חדר ההדמיה 4, 5 פעמים בשבוע ומעולם לא היתה בחדר ההדמיה בזמן שמבצעים צילום, אם הנתונים האלה היו נכונים לא היית כותב חוות דעת? ת. נכון (בע' 41). סוף דבר 36. לסיכום, גם אם אניח, לצורך הענין, כי הנתבע אכן התרשל ולא נקט אמצעי זהירות נאותים להגנה על המנוחה, משנמצא כי לא קיים קשר סיבתי בין תנאי העסקתה של המנוחה לבין מחלתה, אין מנוס מדחיית התביעה. הנני מורה על דחיית התביעה. בנסיבות הענין, לא ייעשה צו להוצאות. סרטןקרינה / רדיואקטיביותרפואה