ערעור על החלטת בית משפט לא לכבד עסקת טיעון

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערעור על החלטת בית משפט לא לכבד עסקת טיעון: פתח דבר: 1. השאלה המתעוררת בערעור זה היא האם בית משפט השלום לתעבורה, (להלן: "בית משפט"), אינו רשאי להורות על חפיפת עונש הפסילה בפועל שהטיל על נאשם לעונש פסילה על תנאי אשר הופעל? 2. היה ואכן יקבע כי על פי הוראת סעיף 42 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1961 (להלן: "הפקודה"), בית משפט אינו מוסמך ו/או אינו רשאי להורות על חפיפת עונש פסילה שהטיל עם עונש פסילה מותנה שהפעיל, האם הסדר טיעון שבו הוסכם בין המשיבה לבין המערער הוא הסכם בלתי חוקי ועל כן בית המשפט היה רשאי שלא לקבל את הסדר הטיעון ולא לכבדו? הגם שבית משפט לתעבורה לא כיבד את הסדר הטיעון מנימוקים אחרים ולא מהנימוק הנטען על ידי המשיבה. הערעור: 3. המערער נידון בבית משפט השלום לתעבורה בחדרה, (להלן: "בית משפט קמא"), ביום 09/03/12, על ידי השופטת הדס אסיף בתיק פל"א 3086-07-12. 4. המערער הובא לדין בבית משפט קמא בגין העבירות הבאות: נהיגה בזמן פסילה - עבירה לפי סעיף 67 לפקודה, נהיגה ללא רישיון נהיגה - עבירה לפי סעיף 10 (א) לפקודה, עבירה של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח - עבירה בניגוד לסעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל- 1970, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף (רישיון הנהיגה פקע מזה זמן שהוא פחות מ-4 חודשים) - עבירה בניגוד לסעיף 2 לפקודה ונהיגה בקלות ראש - עבירה לפי סעיף 62 (2) לפקודה. 5. ביום 16/07/12, הודיעו הצדדים לבית משפט קמא כי הגיעו להסדר טיעון לפיו המערער יודה בעבירות שיוחסו לו, יורשע ואף יצרף תיק נוסף שמספרו 2902/12, שגם בו יודה ויורשע וכי אז תעתור המשיבה להטיל על המערער את העונשים הבאים: 4 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות בכפוף לחוות דעת הממונה, 8 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים, פסילה בפועל של 24 חודשים שיהיו חופפים לכל פסילה אחרת, לרבות הפסילה שהוטלה בתיק 3176-03-10 ובתיק 3971-01-10 וכל פסילה מנהלית אותה ריצה בתיקים דנן. הצדדים ימציאו לבית המשפט בהמשך נתונים מדויקים. כמו כן, יוטל על המערער עונש פסילה על תנאי של עשרה חודשים למשך 3 שנים וקנס של 4,000 ₪. 6. בית משפט קמא הרשיע את המערער על יסוד הודאתו ובהתאם לבקשת הצדדים הופנה המערער לממונה על עבודות שירות לשם קבלת חוות דעת, אשר תבחן התאמתו לריצוי עונשו במסגרת עבודות שירות. 7. ביום 03/09/12, הוגשה חוות דעת הממונה על עבודות שירות, אשר נערכה ביום 06/08/12 והצדדים טענו לעונש תוך שהם מבקשים מבית משפט קמא לאמץ את הסדר הטיעון. המערער ציין גם כי בהתאם להסדר הטיעון הוסכם בין הצדדים כי עונש הפסילה שיוטל יהיה חופף: "לכל פסילה אחרת שטרם הסתיימה או שטרם הופקד בה רישיון הנהיגה לרבות, שני התיקים שמפורטים בפרוטוקול הדיון מיום 16/07/12". הסנגור הוסיף ואמר: "לשאלת בית המשפט, אני אומר שהפסילה בתיקים הקודמים היו במשך חודשיים בתיק אחד, ואני סבור שחודש בתיק אחר אבל אני לא משוכנע... יש לנכות חודש פסילה מנהלית והוא הפקיד תצהיר". המשיבה לא הסתייגה מדברי ב"כ המערער. 8. בית משפט קמא החליט בסופו של יום לאמץ את הסדר הטיעון לעניין עונש המאסר בפועל כשהטיל על המערער 4 חודשי מאסר בפועל אותם רצה בעבודות שירות והוסיף והטיל עליו את העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, עונש שיישא רק אם יעבור עבירה מהעבירות נשוא כתב האישום, 10 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים בגין "העבירות שבכתב האישום" וקנס כספי בסך 4,000 ₪ שישולם ב - 4 תשלומים שווים. 9. אם כי, בית משפט קמא הוסיף וכתב: "אשר לפסילה בפועל - כאן אין בכוונתי לאמץ את עסקת הטיעון משום שאימוצה משמעו שהנאשם לא ירצה כלל את הפסילה שהושתה עליו בתיקים הקודמים וזאת אך ורק משום שלא הפקיד את רישיון הנהיגה כפי שצווה לעשות בעקבות גזרי הדין שהושתו עליו באותם מקרים". על כן, המשיך וקבע בית משפט קמא: "לפיכך, אני גוזרת על הנאשם פסילה בפועל של 24 חודשים, אך זו תהיה במצטבר לכל עונש פסילה שהושת עליו בעניינים אחרים". 10. ראוי להפנות בשלב זה גם לבקשת המערער שהוגשה ביום 07/09/12 ואשר כותרתה: "בקשה מטעם הנאשם לתיקון פרוטוקול וגזר דין". בבקשה עתר המערער לקבל את הסכמת הצדדים ולהורות על כך שעונש המאסר המותנה יחול: "רק על העבירות החמורות של נהיגה בפסילה וללא רישיון נהיגה (ואף הוסיף עבירה של נהיגה בשכרות), שכן העבירות הנוספות הינן קלות יותר, ואף פעם לא נגזר בגינן עונש מאסר מותנה. דברים אלו של החתום מטה לא נרשמו בפרוטוקול", כך נטען בבקשה. 11. המערער עתר בבקשה לתיקון הפרוטוקול, לתקן גם את גזר הדין ביחס לעונש המותנה ואף להוסיף ולציין כי עונש הפסילה בפועל החל ביום הפקדת הרישיון, תוך שהוא מצרף אישור על הפקדת הרישיון. 12. ביום 09/09/12, נתן בית משפט קמא החלטה בזו הלשון: "המזכירות תבדוק כיצד הובא בפני רק עתה בקשה שהוגשה כבר ביום 07/09/12". בית משפט קמא הורה בו ביום לקבל תגובת המשיבה תוך 3 ימים. 13. המערער טוען כי המשיבה לא הגישה לבית משפט קמא תגובתה עד עצם היום הזה ואף עד כה, לא נתן בימ"ש קמא החלטה בבקשה לגופה. 14. כאמור, הערעור מופנה כנגד החלטת בית משפט קמא שלא לכבד את הסדר הטיעון ביחס לחפיפת עונש הפסילה שהטיל לעונשי הפסילה שהפעיל כפי שהוסכם בין הצדדים וכן לעניין תחולתו של עונש המאסר המותנה על עבירות קלות שבגינן ככלל בימ"ש לא מטיל עונש מאסר מותנה, לטענת המערער. טענות הצדדים: 15. המערער חזר וטען כי יש לכבד את הסדר הטיעון ונימוקיו של בית משפט קמא לא יכולים לעמוד, כי הרי מדובר בהסדר טיעון סביר ושקול. המשיבה עתרה לכבד את הסדר הטיעון ולא הייתה בפני בית משפט עילה שלא לעשות כן. 16. לאחר שהמשיבה טענה בפני כי היא מבקשת לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולהחזיר את הדיון אליו משלב ההקראה, זאת עקב הפגם המשפטי שבהסדר הטיעון, קרי, לדעת המשיבה, המדובר בהסדר טיעון לא חוקי ונוגד את סעיף 42 לפקודה שקובע במפורש כי עונש הפסילה שיוטל, יהיה במצטבר לכל עונש אחר; השיב בא כוח המערער, כי המדובר בהסדר שהושג בהסכמה והוסיף וטען כי מזה שנות דור בתי המשפט נוהגים להטיל עונשי פסילה חופפים תוך שהוא מפנה לעפ"ת (ת"א) 36250-10-10, 56545, ארתור זבלודובסקי נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 07/11/10) שם כתב השופט רענן בן יוסף את הדברים הבאים: "הדיון מחייב דחיית הערעורים על הסף. עם זאת, ואודה שהדבר נעשה לפנים משורת הדין, מלבד שאינני מתחשב בכך שמדובר באותה עבירה שנעברה בהפרש של שנה, עושה חסד עם המערער, שהנני מסופק אם מגיע לו, והנני חופף את שתי תקופות הפסילה שפסק לו בית משפט קמא, כך שבפועל יהיה עליו לרצות שלוש שנים וחודשיים פסילה בפועל, כאשר חישוב הפסילה יעשה לפי סעיף 42 לפקודת התעבורה (ההדגשה לא במקור)". זאת ועוד המערער הפנה לעפ"ת (ת"א) 41639-01-12, אבי ממרוד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 23/02/12) ובו כתב השופט רענן בן יוסף, ביחס לבקשת המערער לתקן את גזר הדין של בית משפט לתעבורה ולהוסיף כי עונש הפסילה עליו הוסכם בהסדר טיעון יהיה חופף לפסילה נוספת כי: "לא הסנגור, כמובן לא הנאשם, בפני בית משפט קמא, אמרו לבית משפט קמא שלמערער פסילות נוספות ובנסיבות אלה חל סעיף 42 (ב) לפקודת התעבורה ובדין הוא חל. לו הייתה כוונת המערער והמדינה בדיון בבית משפט קמא שהפסילה תחפוף פסילות אחרות היו הדברים נאמרים במפורש לבית משפט קמא". על יסוד הפסיקה הנ"ל למד הסנגור כי בתי המשפט נוהגים להורות על חפיפת עונשי פסילה ומכאן שדין טענת המשיבה שהסדר הטיעון עם המערער נגוע באי חוקיות, להידחות. 17. עוד הפנה בא כוח המערער לפס"ד בתיק עפ"ת (ת"א) 70589-08, שלמה ברזילי נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 30/10/08), אשר דן במקרה שבו הוטלו בתיקים שונים על ידי בית המשפט עונשי פסילה (בתיק אחד 15 חודשים, בתיק שני 15 חודשים, בתיק שלישי 8 חודשים, בתיק רביעי 15 חודשים, בתיק חמישי 24 חודשים) ובית המשפט שדן בענייננו בבקשה לחישוב עונשי הפסילה קבע שמניין עונש הפסילה יהיה מיום 10/06/07 ולמשך 3 שנים. בית משפט המחוזי בתל אביב הוסיף וציין בסעיף 22 לפסק דינו כי בית משפט השלום לתעבורה כלל במניין עונשי הפסילה גם פסילה נוספת של 24 חודשים שמחמת טעות של מזכירות בית המשפט לתעבורה בתל אביב, לא צורף, זאת בהתאם להחלטתו מיום 23/07/08. על כן, החליט בית משפט מחוזי (השופטת יהודית אמסטרדם) כי אין מקום להתערב בערעורו של המערער לעניין חישוב הפסילה ודחתה את הערעור. מהאמור בפסק דין זה מבקש המערער ללמוד גזירה שווה לעניינו, כלומר שניתן להטיל עונשי פסילה חופפים לעונש פסילה שהוטל בתיק קודם. 18. המשיבה סבורה כי הוראת סעיף 42 לפקודה ברורה ואינה מאפשרת לבתי המשפט שמחובתם לנהוג על פי החוק, להורות על חפיפת עונשי הפסילה. 19. לדעת המשיבה, יש לבטל את פסק הדין של בית משפט קמא ולהחזיר את הדיון אליו משלב ההקראה וזאת כדי למנוע פגיעה בהגנת המערער. דיון והכרעה: 20. אכן מתעוררת בערעור שבפניי סוגיה שככל הנראה לא נידונה עד כה בבתי המשפט, הואיל ועמלתי ושוב עמלתי כדי לנסות למצוא פסיקה שהתייחסה לטענת אי החוקיות בחפיפת עונשי פסילה ואודה ולא אבוש, כי לא עלה בידיי למצוא פסיקה רלוונטית לסוגיה שבפני. 21. איש מהצדדים לא חלק על כך שבתי המשפט נוהגים מקדמת דינא להטיל עונשי פסילה ואף לחפוף עונשים אלה בדרך זו או אחרת. יחד עם זאת, עמדה המשיבה על טענתה וביקשה הכרעת בית משפט. ההלכה לעניין הסדרי הטיעון: 22. בטרם אביא להלן את הוראת סעיף 42 לפקודה הרלוונטית לענייננו, אציין כי סוגיה זו שמתעוררת בערעור זה מתחברת עם סוגיית הסדר הטיעון שהתגבש בין המערער לבין המשיבה, הסדר שהמשיבה לא מתכחשת לו. 23. עוד יש לציין כי בית משפט קמא לא קיים את חובתו על פי הדין והודיע למערער לאחר שנמסר בפניו הסדר הטיעון, כי הוא אינו מחויב לקבל את הסדר הטיעון. 24. זאת ועוד, המשיבה מודה כי היא לא פעלה בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בעניין הסדרי הטיעון ולא קיימה את חובותיה על פי ההלכה ובעניין זה אפנה למה שהבאתי בעפ"ת 24739-08-12 שצטינקין נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 11.10.12), שם נאמר: "ההלכה בעניין הסדרי טיעון נקבעה בע"פ 1958/98 פלוני נגד מדינת ישראל, (להלן - "פס"ד פלוני" פ"ד נז (1) 577, שם נאמר: "הנה-כי-כן, לפי השקפתי, קיומו של הסדר טיעון הוא שיקול מרכזי בשיקוליו של בית-המשפט הגוזר את העונש. ככלל, בית-המשפט יראה לקיים את הסדר הטיעון בשל הטעמים הקשורים בחשיבותם ובמעמדם של הסדרי הטיעון. עם זאת תמיד חייב בית-המשפט עצמו לשקול את השיקולים הראויים לעונש, שכן תפקידו ואחריותו אינם מאפשרים לו להסתתר מאחורי גבה של התביעה. במסגרת בחינתו של העונש המוצע ייתן בית-המשפט דעתו על כל שיקולי הענישה הרלוונטיים ויבחן אם העונש המוצע מקיים את האיזון הדרוש ביניהם. לשם כך יבחן בית-המשפט את העונש ההולם בנסיבות העניין וישקיף עליו גם באספקלריה שהעמידה לרשותו התביעה בהסדר הטיעון שערכה. " . עוד נאמר בפסק דין פלוני כי: " בהתקיים איזון ראוי בין האינטרס הציבורי הפרטני והאינטרס הציבורי הרחב שהתביעה מייצגת, מצד אחד, לבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם מצד אחר, יכבד בית-המשפט את הסדר הטיעון. בית-המשפט ישווה לנגד עיניו, בין היתר, את המגמה העקרונית לעידוד הסדרי טיעון. בנסיבות שבהן יראה לדחות את הסדר הטיעון, יגזור בית-המשפט עונש שהיה גוזר אילו היה בא לפניו הסדר טיעון שקול ומאוזן. מן הראוי הוא שגם לאחר דחיית הסדר הטיעון יתחשב בית- המשפט כשיקול לקולה בעובדה שהנאשם הודה בעקבות הסדר טיעון, כך שהעונש אשר יטיל לא יחרוג במידה קיצונית ובלתי פרופורציונית מהעונש שהצדדים הסכימו עליו." בית המשפט העליון שב ונדרש לסוגית הסדר הטיעון שהתגבש בין הצדדים גם בדיון בפני ערכאת הערעור. בימ"ש עליון הכריע בשאלת חובת המאשימה להבהיר לנאשם במסגרת ההודעה על הסדר טיעון, שהיא לא תהיה מחויבת להגן על הסדר הטיעון, היה והערכאה הדיונית לא תכבדו ועל כך נאמר בדנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נגד אופיר פרץ, פ"ד נט (6) עמ' 281, (להלן - " דנ"פ פרץ"),: " השאלה אם התביעה מחויבת להסדר גם בפני ערכאת הערעור עשויה להתעורר הן במקרה שבו ההסדר כלל התראה בעניין זה, ובייחוד במקרה שבו לא הייתה הקפדה על ההנחיה בעניין התראה. אם נתייחס להסדרי טיעון כאל חוזה רגיל, וספק בעיניי אם כך ראוי, הרי נצטרך לומר כי לנאשם אין פתחון פה אם ההסדר כלל הוראה שלפיה אין התביעה מחויבת לתמוך בהסדר בפני ערכאת הערעור. אף-על-פי-כן דומה שאין מחלוקת כי גם במצב כאמור הכלל הוא, בכפוף לחריגים, שעל המדינה לתמוך בהסדר.". (ההדגשה לא במקור). עוד נאמר על הסדר הטיעון בדנ"פ פרץ כי: " התשובה ברורה מאליה: ההודיה בעובדות של כתב-האישום היא ה"תמורה" שקיבלה המאשימה מן הנאשם. מכאן, שאם מאפשרים אנו למעשה למאשימה לחזור בה בשלב הערעור מההתחייבות שנטלה על עצמה בהסדר, יש לאפשר אף לנאשם לחזור בו מהודייתו (השוו, גזל, במאמרו הנ"ל [39], בעמ' 531-529). אבהיר: הנאשם יוכל לבחור בין שתי אפשרויות - הראשונה, לחזור בו מהודייתו וכתוצאה מכך להביא לביטולה של הכרעת-הדין באופן שמשפטו יתנהל בדרך הרגילה כמו כל הליך שבו הנאשם כופר בעובדות. כמובן, בחירה באפשרות זו כרוכה בסיכון של הרשעה והטלת עונש שיהא חמור אף מן העונש שהטילה הערכאה הדיונית ואשר חרג מהסדר הטיעון. השנייה, לתמוך בהסדר הטיעון ולנסות לשכנע את ערכאת הערעור כי הערכאה הדיונית שגתה כשהחליטה שלא לקבל את הסדר הטיעון ולהטיל עונש החורג הימנו.". ובסופו של יום סכם הנשיא ברק את עמדתו בדברים הבאים: " הליך זה של דיון נוסף עוסק בשאלה העקרונית בדבר עמדת התביעה בערכאת הערעור לאחר שהושת גזר-דין החורג מן ההסדר. כפי שהסברתי, דעתי היא כי אם התביעה רשאית להשתחרר מן ההסדר, אף שזה לא כלל אזהרה בעניין כוחה להשתחרר בעת שמיעת הערעור, יש לאפשר אף לנאשם לחזור בו מהודייתו אם יראה לנכון לעשות כן. אשר לעניינם הספציפי של המשיבים: מסכים אני עם התוצאה המוצעת על-ידי חברתי השופטת ביניש, היינו הותרת העונש על-פי המוסכם בהסדר הטיעון." על יסוד ההלכות הנ"ל יבחן העניין שבפני, לרבות טענת המשיבה שהסדר הטיעון נגוע באי חוקיות. המשיבה לא התייחסה בטיעוניה לסוגיית חזקת התקינות שעומדת לרשות ולשאלה אם המערער היה רשאי לסמוך על כך שהרשות פועלת כחוק ובאופן תקין כשהסכימה להסדר הטיעון. וכעת לשאלה: האם הסדר הטיעון נגוע באי חוקיות: 25. בטרם אכריע בעניין אביא להלן את הוראת החוק הרלוונטית הוראת סעיף 42 לפקודה והקובעת: א. פסילה שהטיל בית המשפט מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת. ב. הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמתה ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת. ג. בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במניין- (1). התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה; (2). תקופה שבה נשא בעל הרישיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור. עיון בהוראת החוק הנ"ל, לכאורה מראה כי על פי סעיף 42 (ב) הפסילה אמורה להיות מצטברת. אולם, בסעיף קטן א' המתייחס לתחילת מניין עונש הפסילה, נאמר כי: "תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת". על כן, וכפי שיובהר בהמשך, אין לקבל את טענת המשיבה שחפיפת עונשי פסילה היא בניגוד להוראת סעיף 42 לפקודה. כפי שבית משפט רשאי להורות כל הוראה אחרת ביחס לתחילת מניין עונש הפסילה, הרי שהוא רשאי גם על פי הסיפא של סעיף 42 (א) להורות על חפיפת עונשי פסילה והראייה שבתי המשפט נוהגים בדרך זו מזה שנות דור כדבר שבשגרה. 26. זאת ועוד, תכלית הוראת החוק לסייע בידי בית המשפט להטיל עונש הולם וכאשר הוראה שבדין באה להגביל את סמכות בית המשפט היא נאמרת בצורה מפורשת כך שהיעדר התייחסות לחפיפת העונשים בהוראת סעיף 42 לפקודה, אינה יכולה לשלול את סמכותו של בית המשפט להורות על חפיפת העונש וזאת גם על יסוד סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב- 1982 אשר קובע: "בכל עניין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית הצדק". כתימוכין לגישה הנ"ל ניתן למצוא בסעיף 40א'(ג)(2) לפקודה, אשר גם מתייחס לעניין עונשי הפסילה שהוטלו על ידי בית המשפט על נאשם שחזר והורשע פעם אחר פעם כשבמקרים אלו בית משפט רשאי: "לקבוע כי פסילה שנקבעה לפי סעיף אחר לפקודה זו תהיה חופפת לפי סעיף זה" כך שאם בית משפט לתעבורה מוסמך לפי סעיף 40א' לפקודה להורות על חפיפת עונשי פסילה שהוטלו על נאשם, אינני מוצא כל מניעה מדוע בית משפט לא יוכל להורות על חפיפת עונשי פסילה שהוטלו בתיקים השונים והראיה, הפסיקה שהפנה אליה הסנגור ואשר הובאה לעיל. 27. לטעמי, יש לבית משפט סמכות טבועה שמקנה לו את הסמכות להורות על חפיפת עונשי הפסילה. על כן, אין לומר כי בפנינו הסדר טיעון הנגוע באי חוקיות. זאת ועוד הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 86) התשס"ח 2008, ( להלן - "הצעת החוק"), אף תומכת במסקנה אליה הגעתי. 28. בהצעת החוק (מס' 86 - התשס"ח 2008), בסעיף 5 להצעת החוק, הציע המחוקק לתקן את סעיף 42 לפקודה כך שאחרי סעיף ב' יבוא: (ב1): "נפסל אדם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה ונוסף על כך הופעלה נגדו פסילה על תנאי שהוטלה עליו במשפט קודם, תהא הפסילה שהוטלה מצטברת לפסילה על תנאי שהופעלה כאמור, ואולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין להורות כי שתי תקופות הפסילה כולן או חלקן, יהיו חופפות". התיקון המוצע של הוראת החוק נוגעת לעניין חפיפת עונש פסילה שהוטל ועונש פסילה שהופעל, הוראה הדומה במהותה להוראת החוק העוסקת בהפעלת עונש מאסר מותנה - ראו סעיף 58 לחוק העונשין תשל"ז- 1977, וע"פ 1323/08 מדינת ישראל נגד פלוני (ניתן ביום 29.10.08) בו התייחס בית המשפט לעניין צבירת או חפיפת עונש מאסר באופן הבא: "כלל הוא כי מאסר מותנה שנגזר על נאשם בגין עבירה קודמת יופעל במצטבר לעונש שנגזר בגין עבירתו הנוכחית "זולת אם בית משפט שהרשיעו בשל עבירה נוספת ציווה, מטעמים שירשמו, ששתי התקופות כולן או מקצתן יהיו חופפות", כאמור בהוראות סעיף 58 לחוק העונשין [ראו למשל: ע"פ 3231/94 פאדי אליאס נ' מדינת ישראל ( 23.3.95); ע"פ 10786/04 מדינת ישראל נ' אביעד שמואל ( 3.4.06); רע"פ 4300/07 איהאב נאצר נ' מדינת ישראל ( 18.5.07)]. לפיכך, הכלל הוא כי מאסר מותנה ירוצה באופן מצטבר לעונש החדש, למעט במקרים חריגים המצדיקים זאת, כאשר על בית המשפט לנמק את הטעם לחריגה מכלל זה". ראו גם ע"פ 3869/09 יצחק סלימן נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 28.12.09), שם נאמר: "רק בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט לקבוע כי המאסר המותנה שהופעל ירוצה בחופף לעונש המאסר שנגזר בגין העבירה הנוספת. החוק דורש כי תקופות המאסר יחפפו רק אם קיימים "טעמים שיירשמו". "דרישת 'טעמים שיירשמו' מצמצמת את שיקול דעת בית המשפט, וזאת על מנת לא לפגוע בכוחו של עונש המאסר כעונש ממשי ומוחשי" (ע"פ 4654/03 ווליד נ' מדינת ישראל, פס' 26 לפסק הדין ( 26.6.2006) .....בית המשפט לא יטה להקל עם הנידון ולחפוף את עונשי המאסר, ככל שהעבירות בהן הורשע הינן חמורות יותר, ככל שקשות נסיבות ביצוען וככל שיש בביצוען משום פגיעה קשה בערכי היסוד (צ. ל. של) החברה בה אנו חיים ((פרשת ווליד, פס' 25; ע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (3) 562, 571 (2003); ע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל ( 2.3.05))." יצוין כי, הצעת חוק זו באה לעולם רק לאחר שהתגבשה פסיקה רבת שנים לפיה הופעלו עונשי פסילה הן בחופף והן במצטבר, מעולם לא מצאתי מי מטעם המשיבה שטען שהחלטות אלו מנוגדות לרוח החוק. ראוי להפנות לדברי ההסבר להצעת החוק בעמוד 371 שם הובאו הטעמים הבאים לתיקון המוצע: "בתי המשפט, הגוזרים את דינו של הנאשם שהרשיעו, עשויים לא אחת להורות על הפעלתו של עונש פסילה על תנאי שתלוי ועומד נגד הנאשם; הניסיון מלמד שלעיתים מזומנות הם קובעים כי ריצוי פסילה זו יהיה חופף לפסילה נפרדת שהם מטילים בגין העבירה הנידונה לפניהם. יצוין כי הכלל הקבוע בסעיף 42 לפקודה לגבי פסילה שמטיל בית המשפט על אדם שכבר תלויות נגדו פסילות אחרות מבית המשפט הוא, שהן מצטברות. נראה כי הפעלת הפסילה על תנאי בחופף לפסילה החדשה מרוקנת מתוכן את הפסילה על תנאי ומבטלת את כוח ההרתעה שלשמה ניתנה, שכן העונש איננו חמור יותר עם הפעלת הפסילה על תנאי מאשר בלעדיה. לפיכך, מוצע לקבוע כי פסילה על תנאי המופעלת נגד אדם, תהיה מצטברת לכל פסילה אחרת, אלא אם כן מתקיימות נסיבות מיוחדות שיפורטו בגזר הדין" צא ולמד מהסיפא של דברי ההסבר שהמחוקק אינו סבור שבית המשפט לתעבורה אינו מוסמך להורות על חפיפת עונשי פסילה. נהפוך הוא, תכלית התיקון מבטאת דרישה מבית המשפט שתחייבו לפרט קיומן של: "נסיבות מיוחדות.... בגזר הדין", כשהוא מורה על הפעלת עונש פסילה בחופף, דרישה וחובה שאינה מצויה כיום בסעף 42 לפקודה. מדברי ההסבר הנ"ל אנו למדים כי המחוקק סבור שבית משפט פועל כחוק כאשר הוא מורה על חפיפת עונשי פסילה, אך כדי שלא לרוקן "מתוכן את הפסילה על תנאי" שהוטלה על הנאשם בתיק קודם והופעלה, באה הדרישה של המחוקק מבית המשפט לפרט בגזר דינו את הנסיבות המיוחדות להפעלתה בחופף. בסופו של יום, הצעת החוק לא עברה את כל תהליך החקיקה משום שבפרקטיקה הנהוגה היו פתרונות לסוגיה דנן. 29. על יסוד כל האמור לעיל, אני מחליט לדחות את טענת המשיבה שהסדר הטיעון בעניינו של המערער נגוע באי חוקיות. אוסיף כי על פי הפסיקה והדין המערער היה רשאי לסמוך את ידיו על עקרון בסיסי האומר כי המשיבה כמי שמופקדת על האינטרס הציבורי וקיום החוק, פועלת על פי חוק ולא תסכים להסדרי טיעון בלתי חוקיים ומכאן שהמערער היה רשאי לצפות שהמשיבה תגן על הסדר הטיעון. דיון בערעור לגופו: 30. ראשית כל, אציין כי היה על בית משפט קמא לתת החלטתו בבקשת המערער לתיקון הפרוטוקול, הגם שהמשיבה לא נתנה את תגובתה לבקשה במועד שקבע בהחלטתו. לעניין חישוב הפסילה, אין ספק כי צודק בא כוח המערער שיש לחשב את תקופת הפסילה מיום הפקדת הרישיון ובעיקר משהציג אישור על ההפקדה - לעניין זה ראו רע"פ 8317/10, מאיר כהן נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 06/03/11). 31. בבוא בית המשפט לבחון את הסדר הטיעון עליו לשים כנגד עיניו את ההלכה שנקבעה בפסק דין פלוני ובדנ"פ פרץ. שני פסקי דין אלו קובעים כי המשיבה תהיה משוחררת מלהגן ולתמוך בהסדר הטיעון, רק אם הבהירה ויידעה את הנאשם כי היה ובית המשפט לא יכבד את הסדר הטיעון, היא לא תהיה מחויבת להסדר במסגרת הערעור. אין מחלוקת כי המשיבה לא הבהירה ולא יידעה את המערער על כך ומכאן שחובתה ממשיכה להתקיים גם במסגרת הערעור. לא זו אף זו, הרי שגם בית משפט קמא לא הזהיר והבהיר למערער כי הוא אינו מחויב לכבד את הסדר הטיעון. בנסיבות אלה ובהתחשב במכלול הנתונים והעובדה כי בית משפט קמא מצא לקיים חלק מהסדר הטיעון, אני סבור כי היה עליו גם לקיים את הסדר הטיעון ביחס לעונש הפסילה. על כן, אני מקבל את הערעור וקובע כי עונש הפסילה שהוסכם עליו בהסדר הטיעון, יהיה חופף לעונשי הפסילה שהוטלו על המערער בתיקים הקודמים כפי שפורט בפרוטוקול בית משפט קמא והובא לעיל, לרבות ניכוי עונש הפסילה המנהלי, כשמניין העונש יהיה מיום הפקדת הרישיון. 32. בחנתי את טענות המערער ביחס לעונש המאסר המותנה שהוטל עליו ומצאתי לנכון לצמצם הפעלת עונש מאסר מותנה זה, רק לעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה, נהיגה בקלות ראש שתוצאתה פגיעה בגוף ונהיגה בשכרות. יתר רכיבי גזר הדין יישארו על כנם, לרבות תקופת התנאי. ערעורערעור על החלטת בית משפטהסדר טיעון (עסקת טיעון)משפט פלילי