פיטורים של עובד מהשטחים ללא הודעה מוקדמת

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיטורים של עובד מהשטחים ללא הודעה מוקדמת: 1. לפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, וכן לפדיון חופשה שנתית, ולדמי הבראה ודמי חגים. התובע, תושב כפר זבובה (שבנפת ג'נין) טוען כי עבד בשירות הנתבעים במשק שבבעלותם כמנהל עבודה במשתלת "הורד שתילים" (להלן: "העסק"). לטענתו עבד בתקופה שהחל מיום 01.01.96 ועד ליום 20.06.09 מועד בו פוטר מעבודתו, על אתר ומבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת, ע"י הגב' תמר אסור, הנתבעת מס' 1. נציין כי התביעה בה עסקינן הוגשה, תחילה, כנגד הנתבעת בלבד, והיא, בתורה ביקשה להוציא הודעה לצד שלישי למר פנחס אסור, בעלה לשעבר, ובדיון המוקדם שנערך, צורף מר אסור כנתבע מס' 2. הנתבעת טענה, תחילה, כי לא הייתה מעסיקתו של התובע וכי הנתבע היה המעביד העיקרי שלו, או לחלופין כי היו הם מעבידיו במשותף. הנתבע, מצדו, טען בכתב הגנתו כי לא היה המעסיק בפועל, וביקש להטיל את מלוא האחריות ביחס להעסקת התובע על הנתבעת, אולם בהמשך הדיון הוסכם כי הנתבע והנתבעת שמשו יחד, בתקופה הרלוונטית לתביעה כמעסיקיו במשותף של התובע. 2. ואלו העובדות הרלבנטיות, כפי שהן עולות מכתבי הטענות ורשימת המוסכמות המוסכמת שהוכנה בתיק, כמו גם מעדויות הצדדים - א. הנתבעים היו נשואים זה לזו והתגוררו במושב מלאה, ונהלו יחד את העסק "הוורד שתילים" (משתלה המתמחה בוורדים, להלן ולעיל: "העסק") אשר היה רשום על שמה של הנתבעת משיקולים טכניים פרוצדורליים. אין חולק כי בשלהי תקופת עבודתו של התובע, הנתבע שהה חלק נכבד מהזמן בחו"ל לצורך טיפול בשיווק ובנושאים אחרים הנוגעים לעסק, והנתבעת טיפלה במשתלה ושהתה בביתם במושב. עוד אין חולק כי במקביל לפיטורי התובע עלו יחסי הנתבעים על שרטון והם נפרדו. ב. התובע הועסק בשירות הנתבעים בעסק המשותף , החל מיום 01.01.96 ועד ליום 20.06.09 מועד בו פוטר ע"י הנתבעת. ג. שכרו של התובע נקבע לפי בסיס שכר יומי בהתאם לתעריף שכר מינימום ושולם על ידי הנתבעים תוך דיווח לשירות התעסוקה, נוכח היותו, כאמור, תושב השטחים. התובע העביר בסוף כל שבוע לנתבעים רישום ידני בו פורטו ימי ושעות עבודתו, הנתונים הועברו למחשב של הנתבעים ולאחר מכן הועברו לשרות התעסוקה. ד. עם סיום העסקתו קיבל התובע סך של 40,743 ₪ משירות התעסוקה בגין זכויות נלוות שנצברו לזכותו. ה. הצדדים לא חלקו על כך שהשכר ששולם לתובע באמצעות שירות התעסוקה כלל הפרשה לקרן פנסיה, קרן ימי מחלה, קרן ימי חופשה, פיצויי פיטורין וקרן השתלמות לפי התפריט והכללים של שירות התעסוקה ובהתאם לכך. ו. עוד אין חולק ביחס לנסיבות סיום העבודה, על כך שהתובע פוטר וקבל מכתב פיטורים מידי הנתבעת בו הודע לו על פיטוריו החל מיום 20.06.09. 3. גדרי המחלוקת שבין הצדדים - נעיר כי מעבר לכך שכל אחד מהנתבעים עסק בהפניית האשמות קשות כלפי רעהו בכל הנוגע להריסת התא המשפחתי והעסק המשפחתי, ולהן, כמובן, לא יידרש בית הדין, הרי שכל אחד מהם ביקש לשכנע כי ככל שיפסקו כספים לזכות התובע הרי שעל הנתבע השני לשלמם. ברם - משאין חולק שלכל אורכה של תקופת עבודתו עבד התובע בעסק שהיה בבעלות משותפת והועסק על ידי שני הנתבעים, הרי שככל שנקבע כי לא קיבל מי מבין זכויותיו - על הנתבעים שניהם לשאת בתשלומן ביחד ולחוד. נוסיף, כי המחלוקת העיקרית שניטשה בין הצדדים הייתה האם יש לראות התובע כמי שעבד ברציפות בעסק, והאם הדיווחים שהוגשו לשירות התעסוקה שיקפו נכונה את פרטי העסקתו, ומכאן גם האם הכספים ששוחררו לטובת התובע משירות התעסוקה מכסים את מלוא הזכויות הנלוות להן היה זכאי. 4. תקופת עבודתו של התובע בשירות הנתבעים -   כאמור, הצדדים לא חלקו אשר למועד תחילת עבודתו בעסק וסיומה, וגם לא באשר לעובדה שהעסקתו הסתיימה עם פיטוריו. אשר לתקופה הקובעת לחישוב פיצויי הפיטורים ניטשה מחלוקת של ממש. לטענת התובע, עבד ברצף בעסק במהלך מלוא התקופה בת 13 השנים למעט הימים שבהם לא ניתן היה לעבוד בשל קיומו של סגר. הנתבעים, מצדם, טענו כי חלו הפסקות ממושכות ברציפות עבודתו. מטעם הנתבעת הוגשה גם תעודת עובד ציבור, אשר נערכה על ידי גב' עירית שושן- מנהלת תחום ברשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, בה שוקפו נתוני העסקתו של התובע כפי שעלו מהדיווחים החתומים אשר הועברו לאורך השנים מטעם הנתבעים, נתונים אשר פורטו בכרטיסו האישי של התובע בשירות התעסוקה, הן לעניין הנתונים החודשיים והן לעניין תשלום תנאים נלווים. הנתבעים, מצדם, טענו כי הנתונים שדווחו לשירות התעסוקה שיקפו באופן נכון ומלא את פרטי נוכחותו של התובע, והיקף עבודת ושכרו. התובע, לעומת זאת, טען כי הנתבעים לא דיווחו על מלוא תקופת עבודתו ושכרו, ועל כן טען כי אין מקום להסתמך על נתוני שירות התעסוקה. 5. הדין החל - "הרציפות בעבודה היא אחד התנאים, הנדרשים על פי סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, על-מנת שתקום הזכות לפיצויי פיטורים. נטל השכנוע לעניין כל התנאים בסעיף זה, ובכלל זה הרציפות, הינו על העובד, שהרי הוא "המוציא מחברו" (דב"ע לג/3-58 האוניברסיטה העברית - בתיה מינטל, פד"ע ה 65; וספציפית לעניין הרציפות - דב"ע לה/3-16 זיסו יוזיפוף - יעקב חנוני, פד"ע ז 3). לפיכך, אם בסופו של הדיון מאוזנות כפות המאזניים, הרי טענתו של העובד בעניין הרציפות תידחה. עם זאת, כאשר מוכיח העובד את מועד תחילת העבודה ומועד סיום העבודה, הרי בכך הוא מרים את חובת הראיה הראשונית, ומראה לכאורה כי עבד בכל התקופה שבין שני מועדים אלה. בשלב זה עוברת חובת הראיה למעביד, אשר עליו להביא ראיות להוכחת הפסקה בעבודה במהלך אותה תקופה, אם כמובן הוא טוען להפסקה כזו (דב"ע נא/3-7 מרים עדאוי - פ.א.ב. שירותים בע"מ, פד"ע כב 325). הביא המעביד ראיות להוכחתה של הפסקה בעבודה, ישוב הנטל לעובד, ועליו יהיה להוכיח, כי התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 2 לחוק, והתקיימה לפיכך רציפות בעבודה על אף ההפסקה (דב"ע נא/ 3-158 תחנת דלק בת-ים בע"מ - רפי מגלאשווילי). 6. בעניינו, אין מחלוקת לעניין מועד תחילת העבודה של התובע ומועד סיומה ומשכך נטל ההוכחה עובר לזה הטוען כי אין רציפות שהרי זו טענת הגנה ועל הטוען אותה להוכיחה, כך שעל הנתבעים להביא ראיות להוכחת הפסקת העבודה במהלך אותן תקופות שפורטו לעיל. הנתבעים, מצדם, הציגו את רישומי שירות התעסוקה, שאין חולק שהושתתו על דיווחיהם, ולמעשה שניהם העידו כי אלה הושתתו על רישומיו של התובע, שכמנהל עבודה ערך רישומים גם ביחס לעובדים האחרים בעסק וגם לגבי עבודתו שלו. למעשה, התובע לא חלק על כך שבתקופות שבהם התקיים סגר - לא עבד בעסק, שכן נמנע ממנו, שלא ברצונו, להיכנס לשטחי מדינת ישראל. עיון בדיווחי שירות התעסוקה מראים כי חלו הפסקות בעבודתו של התובע לפי הפירוט הבא: החל מחודש 10/00 עד שנת 2002, שאז אין חולק שנקבע סגר ממושך עקב "מאורעות אוקטובר". בשנת 2001 נרשם דיווח לפיו התובע עבד רק 15 יום בחודש דצמבר. לגבי שנת 2003 נרשם דיווח לפיו התובע עבד 28 ימים במשך כל השנה. לגבי שנת 2005 נרשם דיווח לפיו התובע עבד 10 ימים במשך כל השנה. לגבי שנת 2006 נרשם דיווח לפיו התובע עבד במהלך חודשיים בסך הכל 25 ימים. בענייננו, הרי שמחד גיסא, התובע לא הביא ולו בדל של הוכחה לכך שעבד במועדים בהם התקיימו סגרים או שהיו תקופות בהן עבד ולא דווח לגביו לשירות התעסוקה. מאידך, ניתן לראות כי לאורך שנים ארוכות הצדדים המשיכו את יחסי העבודה בניהם לאחר תום הסגרים, והנתבעים לא הציגו תמונה ברורה ממנה ניתן יהא ללמוד כי יחסי העבודה בין הצדדים אכן נותקו. נזכיר, כי על פי סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, קיימת הבחנה בין הפסקות בעבודה המלוות בניתוק יחסי עובד ומעביד לבין הפסקות בעבודה שאינן מלוות בניתוק יחסי עובד ומעביד, ובמקרה האחרון, די אם יוכח כי ההפסקה הייתה ארעית (ראו, למשל, דב"ע נו/3-296 ד"ר איסר מזר - הסתדרות מדיצינית הדסה). וכך, ההוראה המשמרת את רציפות העבודה אף אם חלה בה הפסקה של עד ששה חודשים (בהתאם לתיקון מספר 25, מסוף שנת 2009 ושלושה חודשים עובר לתיקון) חלה כאשר היה ניתוק יחסי עובד ומעביד, וככל שלא חל ניתוק שכזה, הרציפות תישמר גם אם חלה הפסקה בעבודה בפועל העולה על התקופה האמורה. 7. נוכח האמור לעיל אנו קובעים כי יש לראות את התובע כמי שעבד בשירות הנתבעים ברציפות לאורך כל התקופה מושא התביעה, דהיינו מיום 01.01.96 ועד ליום 20.06.09. מאידך גיסא, אנו קובעם כי יש למנות את תקופות עבודתו של התובע בפועל במהלך התקופה המדוברת, בהתאם לרישומי שירות התעסוקה, שכאמור לא עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו - להראות כי היו חסרים או מופרכים מבחינת מועדי העבודה. זה המקום להעיר, כי מעבר לכך שמצד התובע לא הובאו כל עדים או מסמכים שיתמכו בטענותיו בהקשר האמור (למעט מספר עמודים בודדים של רישומים בשפה הערבית שהתובע לא טרח לפרט לגבי נסיבות עריכתם וודאי שלא לתרגמם), הרי שהתרשמותנו מעדותו ונוהגו בפני בית הדין הייתה כזו שהתקשינו לבסס על דבריו ממצאים עובדתיים. בהקשר זה נפנה לכך שהתובע הסתיר מבית הדין את העובדה לפיה הינו עובד לאחרונה בשירות הנתבע (עובדה שיש לה נפקות בשים לב ליריבות הקשה בין שני הנתבעים, חילופי ההאשמות המרים בניהם בין בכלל ובין בנוגע לאחריות כלפי התובע), ובחקירתו בפנינו גם הכחיש כי הגיע לדיון עם הנתבע וישב ושוחח עמו לפני הדיון, עובדה בה הודה, לבסוף, רק לאחר שנאמר לו כי בא כוח הנתבעת ישבה מולם בקפיטריה של היכל המשפט. גם ניסיונו של התובע לטעון כי השכר ששולם לו עלה על זה שדווח לשירות התעסוקה כלל אמירה סתמית, שלא ניתן היה להשתית עליה קביעות ברורות כלשהן - "אם היה כתוב בתלוש 2,000 ₪ והיה נותן לי 3,000 ₪ אז הייתי מקבל,,ככה עבדתי כל הזמן. יש 1,000 ₪ - 2,000 ₪ אז אני מקבל כסף נקי". (ראו, עמ' 18, שורות 15-16 לפרוטוקול הדיון) . לא זאת אף זאת - במהלך חקירתו הנגדית בפני ביה''ד אישר התובע כי קיבל את שכרו בהתאם לרישומים שנערכו על ידיו, ואף אישר כי השכר שקיבל היה תואם לרישומים אלה. התובע נשאל פעמיים, באופן מפורש, האם הכספים ששולמו לו ע"י הנתבעים תאמו את הפירוט שהיה רשום בתלושי השכר שהופקו ע"י שירות התעסוקה, והשיב בחיוב. נוכח האמור לעיל אנו קובעים גם זאת שיש לראות את רישומי שירות התעסוקה כמשקפים נכונה את השכר ששולם לתובע, ואת הזכויות הנלוות. 8. אשר לפיצויי הפיטורים ומתכונת חישובם - ככל שהדבר נוגע לתקופת העבודה כבר קבענו לעיל כי יש לראות את התובע כמי שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעים לאורך כל התקופה מושא התביעה. יחד עם זאת, לצורך חישוב הפיצויים יש לקחת בחשבון רק את החודשים בהם עבד בפועל, ואין לקחת בחשבון את התקופות במהלכן התובע לא עבד, שהן בבחינת חופשה או פגרה ללא שכר. סך כל החודשים בהם עבד התובע, על פי רישומי שירות התעסוקה, עמד על 97. השכר הקובע לפיצויי פיטורים עמד, לפי טענת התובע אותה קיבלו הנתבעים על סך של 2,600 ₪ . משכך, היה התובע זכאי, עם פיטוריו, לפיצויי פיטורים בסך של 21,017 ₪. כמו כן, משאין חולק שפוטר על אתר, יש לראותו גם כמי שזכאי לתמורת הודעה מוקדמת בסך של 2,600 ₪. 9. התביעה לדמי הבראה - התובע טען לזכאותו לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו זאת כמתחייב מצווי הרחבה כללים שהיו חלים במשק בעת הרלבנטית. בגין רכיב זה תבע התובע סך של 5,440 ₪ לפי החישוב הבא: שנתיים אחרונות *8 ימים לשנה * 340 ₪ . משאין חולק שלתובע לא שולמו דמי הבראה, ומשלא חלקו הנתבעים על החישוב האמור, ובהתחשב בותקו בעבודה, הרי שאכן היה זכאי לתשלום בגין 8 ימי הבראה בגין כל אחת משתי שנות העבודה האחרונות. לפיכך, על הנתבעים לשלם לתובע דמי הבראה בסך של 5,368 ₪. 10. התביעה לפדיון חופשה - התובע טען כי לא קיבל כלל חופשה בתשלום, ותבע פדיון חופשה בשיעור שכר עבודה בגין 81 ימים (27 ימים בגין כל אחת משלוש שנות עבודתו האחרונות), אשר עולה כדי הסך של 13,446 ₪. הנתבעים לא טענו כי קיבל חופשה בתשלום, אולם הפנו לסכומים שהופרשו לקרן חופשה באמצעות שירות התעסוקה. כפי שכבר צוין לעיל, אין חולק כי עם סיום עבודתו שוחרר לטובת התובע סך של 40,743 ₪ משירות התעסוקה בגין זכויות סוציאליות שנצברו לטובתו. כמוכן אין מחלוקת כי שכרו של התובע כלל הפרשה לקרן פנסיה, קרן ימי מחלה, קרן ימי חופשה, פיצויי פיטורין וקרן השתלמות לפי התפריט של שירות התעסוקה (ראו, רשימת מוסכמות ופלוגתאות שהוגשה לבית הדין). יחד עם זאת, לא ברור ממה מורכב הסך שהופרש לזכות התובע ואשר שוחרר, איזה חלק ממנו מיוחס לאיזה רכיב, והאם הוא כולל גם כספים שנוכו משכרו של התובע (כפי שעולה מרישומי שירות התעסוקה, נוכה משכרו, למשל, חלק העובד בגין הפרשות לפנסיה). ועוד, כידוע, נטל ההוכחה בדבר מתן חופשה בתשלום כדין מונח לפתחו של המעביד. מחובתו של המעביד לנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הרלוונטיים, כמצוות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 ותקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז-1957. בהתאם להלכה זכאותו של התובע מתום יחסי עבודה קמה לתקופה של שלש השנים האחרונות לעבודתו מלבד ימי החופשה שלהם הוא זכאי בשנה האחרונה לעבודתו (ראו ע"ע 547/06 משה כהן - ויליאם אנויה, מיום 8.10.07). בהתאם לחוק חופשה שנתית, תשי"א- 1951, התובע זכאי ל-65 ימי חופשה לפי החישוב הבא - בגין השנה העשירית 3 ימים (באותה שנה הוא עבד רק 25 ימים), בגין השנה ה-11 הוא זכאי ל-25 יום, בגין השנה ה-12 הוא זכאי ל-26 יום ועבור חלק מהשנה ה-13 הינו זכאי ל-11 ימי חופשה. השכר הרגיל של עובד יומי הינו שכר העבודה היומי הממוצע היוצא מחלוקת שכר רבע השנה שקדמה לחופשה ב-90, או חלוקת רבע השנה של העבודה המלאה ביותר ב-12 החודשים שקדמו לחופשה ב-90, הכל לפי בחירת העובד. לפיכך התובע זכאי לסך של 7,020 ₪ (לפי החישוב 108 ₪ בגין שכר יומי לפי חלוקת רבע השנה של העבודה המלאה ביותר ב-12 החודשים כפול 65 ימי חופשה). 11. התביעה לדמי חגים - לטענת התובע במהלך תקופת עבודתו ברשות הנתבעת לא שולמו לו דמי חגים, ולכן תבע סך של 19,422 כדמי חגים בגין מלוא תקופת עבודתו. התובע לא פירט, לא במסגרת כתב התביעה ולא במסגרת תצהירו, בגין אילו ימי חג היה זכאי לתשלום ונמנע מלציין אילו ימי חג חלו בשבת. משכך, התביעה בגין דמי חגים - נדחית. 12. נציין כי התובע טען, לראשונה בתצהיר העדות הראשית שהגיש, כי לא שולם לו שכר העבודה לו היה זכאי בגין החודשים מאי ויוני 2009 , אלא שטענה זו לא נכללה בכתב התביעה, אשר לא תוקן, והיא גם נזנחה בהמשך הדיון ולא היה לה זכר בסיכומים מצד בא כוחו, ועל כן לא נידרש לה. 13. טענת הקיזוז של הנתבעת - נציין כי בכתב ההגנה של הנתבעת נטען כי על פי רישומיה ניתנו לתובע הלוואות שטרם הוחזרו במלואן, ובגינן נותר הוא חייב סך של 22,425 ₪ וביקשה לקזז סך זה מכל סכום שתחויב לשלמו. טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר, ולא נתמכה בכל מסמך או ראיה שהוצגו בפנינו, ולמעשה נזנחה ועל כן דינה להידחות. 14. אשר לסך שאין חולק ששוחרר לטובת התובע משירות התעסוקה בגין כספים שנצברו לזכותו - כפי שצוין לעיל, איש מהצדדים לא נדרש לשאלה ממה היה מורכב בדיוק הסך האמור, ובגין אילו רכיבים הופרש . עיון במסמכים שהוצגו מטעם שירות התעסוקה מספק מענה חלקי לשאלה זו. בתדפיסים האמורים ניתן לראות שמדי חודש נוכה כ- 5,4% משכרו של התובע בגין הפרשה לפנסיה, ואחוז דומה מהשכר הופרש לכאורה מצד המעביד. מובן כי כספים אלה נצברו ושחררו עם תום תקופת עבודתו של התובע, ואותם אין לקחת בחשבון לעניין התביעה שבפנינו, שכן היא לא כללה רכיב של פיצוי בגין היעדר הפרשות לפנסיה. כמו כן ניתן לראות כי בחלק מהתקופה הופרשו בגין התובע ע"י הנתבעים הפרשות בגין פיצויים, ואלה שוחררו לטובתו עם סיום יחסי העבודה בין הצדדים ואותם בהחלט יש להפחית מהסך שנזקף לזכותו בגין פיצויי פיטורים. עוד ניתן לראות מרכיב שמופיע תחת הכותרת "הפרשות מעסיק", כמעט בכל חודשי העבודה, וגם אותו יש להפחית מהסכומים שנפסקו לתובע בגין הזכיות הנלוות מושא תביעה זו. מאחר ובית הדין לא ישמש לבלרם של הצדדים, סבורים אנו ששומא עליהם לערוך חישוב משותף אשר לשאלה איזה חלק מתוך הסך של כ- 40,000 ₪ אשר שוחרר לזכות התובע בגין כספים שהופרשו בעבורו - יש להפחית ממכלול הסכומים שנפסקו לזכותו, כאשר מתכונת החישוב צריכה ליטול בחשבון רק את הפרשות המעביד, מדי חודש בחודשו, בגין פיצויים ותחת הכותרת "הפרשות מעסיק (להבדיל מהפרשות מעסיק לפנסיה). ככל שלא יעלה בידי הצדדים להגיע להסכמה באשר לתוצאת חישוב זה - יגיש כל צד תחשיב מנומק מטעמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, ויינתן פסק דין משלים במידה והדבר יידרש. 15. סוף דבר - לסיכום, התביעה מתקבלת באופן חלקי, והננו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובע, יחד ולחוד, את הסכומים הבאים: א. סך של 21,017 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 20.06.2009 ועד יום התשלום בפועל. ב. סך של 2,600 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת, בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 20.06.2009 ועד יום התשלום בפועל. ג. סך של 5,368 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 20.06.2009 ועד יום התשלום בפועל. ד. סך של 7,020₪ בגין פדיון חופשה, בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 20.06.2009 ועד יום התשלום בפועל. על הנתבעים לשלם לתובע, אם כן, ביחד ולחוד, סך של 36,005 ₪, בהפחתת הסכומים המפורטים בסעיף 13 לעיל, שעליהם לחשב בהסכמה. ה. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,000 ₪ . 16. לכל צד הזכות להגיש ערעור על פסק הדין לבית דין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. פיטוריםשטחי יהודה ושומרוןהודעה מוקדמת