תביעה נגד גרושתו של אדם בגין חובות

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה נגד גרושתו של אדם בגין חובות: לפני תביעה כספית בגין חובות נטענים של הנתבע כלפי כל אחד מהתובעות בנפרד. התביעה הוגשה נגד הנתבע ונגד הנתבעת, גרושתו. א. העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים . 1. התובעות, חברות הפעילות בבורסה הישראלית ליהלומים (להלן: "הבורסה") ועוסקות במסחר יהלומים, טוענות כי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), חייב לתובעת 1 (להלן: "התובעת 1" או "דיאמנטי") סך של 6,485$ נכון ליום 22.4.07, ולתובעת 2 (להלן: "התובעת 2" או "יהלומי גל") - סך של 38,283$, נכון ליום 14.11.06, כתוצאה מכך שהנתבע רכש בתקופות שונות מהתובעות יהלומים בעשרות אלפי דולרים, על-פי מסגרת אשראי שהייתה לזכותו אצל התובעות, ונותר חייב את הסכומים שלעיל. 2. התביעה נגד הנתבע הוגשה מכוח הרכישות הנטענות, כאמור לעיל. 3. התביעה נגד הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") הוגשה בטענה כי היא הייתה "הרוח החיה" בעסקו של בעלה שהיה חסר הבנה בתחום היהלומים, כי היא תיווכה בקשר העסקי בין התובעות לנתבע והעניקה את ערבותה לחיוביו כלפיהן, וכי לולא כן, לא היו מתקשרים עם הנתבע. 4. התביעה הוגשה ביום 27.11.07, שעה שהנתבעים שהיו עדיין נשואים זה לזו. הנתבעים הגישו כתבי הגנה נפרדים, הנתבע בעצמו, והנתבעת באמצעות בא-כוח. 5. לאחר הגשת תצהירי הצדדים, הגישו התובעות בקשה לתיקון כתב התביעה, לאור גירושי הנתבעים להוספת משפט אחד והוא כי הנתבעת חייבת גם מכוח היותה אשתו של הנתבע. הבקשה התקבלה ובהתאם הוגשו כתבי טענות מתוקנים על ידי התובעות וכן על ידי הנתבעים. 6. התובעות טוענות כי הנתבע הוא איש שיווק, חסר הבנה וידע בתחום היהלומים. הנתבע מכחיש זאת. לטענתו, הוא דובר השפה הספרדית על בוריה, ולפני עבודתו עבור התובעות, עבד בחברת "יהלומי ספיין" שבספרד, כאיש מכירות בתחום היהלומים. כך שמתוקף עבודתו הוא בעל ידע והבנה בתחום היהלומים. 7. התובעות טוענות כי הנתבעת, העוסקת במיון יהלומים בבורסה, היוותה "הרוח החיה" בעסקו של הנתבע, והנה בעלת ידע וניסיון רב שנים בתחום היהלומים. הנתבעת טוענת כי היא עובדת במשרה מלאה כשכירה (בחברה אחרת, יהלומי א' דלומי בע"מ) כממיינת יהלומים, כאשר תפקידה הוא תפקיד זוטר, שאינו תפקיד ניהולי. כן לטענתה, לא היה לה כל קשר לעיסוקו של הנתבע, היא לא שיווקה יהלומים, לא הייתה בקשר עם לקוחותיו, ואין לה ניסיון או ידע במכירה ושיווק של יהלומים. 8. עוד טוענות התובעות, לפני תחילת העבודה שלהן עם הנתבע, פנתה אליהן הנתבעת והודיעה להן כי בעלה והיא מתחילים עסק בתחום המסחר ביהלומים, כאשר היא תהיה אשת המקצוע בעסק ובעלה יהיה איש השיווק. לטענתן, הנתבעת היא זו שתיווכה בקשר העסקי בין התובעת לנתבע והעניקה ערבות לכל חיוביו כלפי התובעות ואלמלא ערבותה, מעורבותה ושמה הטוב, הן לא היו מבצעות עסקאות עם הנתבע. 9. מנגד, טוענים הנתבעים כי הנתבעת לא הכירה את התובעת 2 ולא תיווכה בינה לבין הנתבע. הנתבעת הכירה בעבר את מנהל התובעת 1, מעסקיו עם מעביד שלה בעבר, אך לא תיווכה בינו לבין הנתבע. לטענתה, אין לה קשר לעיסוקו של הנתבע, והיא לא ערבה מעולם לחיוביו כלפי התובעות. 10. התובעות טוענות כי הנתבע רכש מהן יהלומים בהתאם למסגרת האשראי שהייתה לו אצל התובעות. הנתבע מכחיש זאת וטוען כי קיבל את היהלומים מהתובעות כאיש מכירות בלבד, ובמידה והצליח למכרם, היה זכאי לעמלה בשיעור של 5%. כן טוען הנתבע כי לא אחת מכר יהלומים ללקוחות באשראי, לאחר קבלת אישורן של התובעות. לטענתו, במידה וקיים חוב כלשהו מלקוח כלשהו שהנתבע מכר לו יהלומים, הרי שאין לתובעות אלא להלין על עצמן, על כך שאישרו לנתבע למכור ללקוחות באשראי, ולקחו על עצמן סיכון שהלקוח לא יעמוד בתשלום, ואין מדובר בחוב של הנתבע אשר עבד כאיש מכירות אצל התובעות. 11. עוד טוענות התובעות כי הנתבעת חבה בחוב מכוח היותה נשואה לנתבע בזמנים הרלוונטיים לתביעה, באשר החוב נוצר במהלך חייהם הרגילים של הנתבעים, והוא אינו בעל אופי אישי. כן לטענתן, גירושי הנתבעים פיקטיביים ונעשו על מנת להתחמק מנושים. לטענתן נותר הנתבע עם החובות והנתבעת - עם הזכויות. הנתבעת טוענת כי אינה חבה בחוב מכוח נישואיה לנתבע, כי נישואיהם עלו על שירטון זמן רב קודם לכן, וכי הגירושים הם גירושי אמת. לטענתה, לא הייתה כל הברחת נכסים באשר העברת הנכסים הייתה כנגד ויתור על תשלומי מזונות שוטפים, לשלושת ילדיהם הקטינים, ויתור שהנתבעת הסכימה לו לאור מצבו הבריאותי הקשה של הנתבע שלא אפשר לו להשתכר. 12. בנוסף טוענות התובעות כי הנתבעת חייבת בחובות הנתבע מכוח מנהג הנוהג בבורסה ולפיו מי שהכיר או תיווך אחר לעסקה, ערב לחיוביו. הנתבעת טוענת כי אינה חברת בורסה ומכחישה נוהג כאמור. ב. דיון והכרעה . ב.1. החוב הנטען לתובעות 1. התובעות טוענות כי יתרת החוב לדיאמנטי עומד על סך של 6,485$ נכון ליום 22.4.07, ויתרת חובם של הנתבעים ליהלומי גל עומד על סך של 38,283$ נכון ליום 14.11.06. 2. הנתבעת כפרה בחוב ובסכומו, הן בכתב ההגנה המקורי והן בכתב ההגנה המתוקן שהגישה. 3. בכתב הגנה מתוקן שהוגש על ידי הנתבע כשהוא מיוצג על ידי עו"ד, הכחיש הנתבע את החובות הנטענים ואת סכומם. 4. באשר לחוב לדיאמנטי טוען הנתבע כי אין די ברישום ידני שעל גבי על גבי תעודת משלוח שצורפה לתצהירו של מר ציון בצלאל (נספח ב' למוצג ת/6), כדי להוכיח את עצם החוב. 5. באשר לחוב ליהלומי גל, מכחיש הנתבע את הכרטסת הנטענת על ידי יהלומי גל. בנוסף טוען הנתבע בתצהירו ובסיכומיו כי הכרטסת וסכום החוב הנטען אינם כוללים סך של 25,000$ שהוא העביר ליהלומי גל (סעיף 24 למוצג נ/3) כאמור בפתקית עליה חתום מר אפי גורן (נספח ב' למוצג נ/3) מנהל ביהלומי גל ואחיו של מר מוטי גורן. 6. התובעות לא הגישו ראיות כנדרש להוכחת החוב, כפי שיפורט להלן. למעשה, הראיות היחידות שיש לתובעות כלפי הנתבע ביחס לסכום החוב מתבססות על הקלטה של שיחת טלפון שנערכה איתו שעה שהיה חולה וסמוך לביצוע ניתוח מעקפים, וכתב ההגנה הראשון שהגיש, בעצמו, ללא ייצוג עו"ד. 7. בשיחה שנערכה בין מנהל התובעת 2 לנתבע אישר הנתבע את סכומי החוב לכל אחת מהתובעות, וכך עשה גם בכתב ההגנה הראשון (תוך שהעלה, בכתב ההגנה הראשון, טענות על כך שלא רכש את הסחורה אלא קיבל אותה למכירה תמורת עמלה ואין זה צודק כי הוא, שהיה אמור להרוויח רק עמלה, יישא לבדו במלוא סכום ההפסד כתוצאה מ"תקלה מצערת בהעברת הכספים", וכן אין זה צודק כי יישא גם בשיעור הרווח שהיה אמור לצמוח לתובעות). 8. בעקבות הגשת כתב תביעה מתוקן על ידי התובעות, תוקן כתב ההגנה על ידי כל אחד מהנתבעים, ובכתב ההגנה המתוקן, מכחיש, כאמור הנתבע את החוב. 9. לאחר ששקלתי את כל חומר הראיות שלפני הגעתי לכלל מסקנה כי התובעות לא הוכיחו את סכום החוב הנטען על ידן. 10. התובעות ניהלו עסקים עם הנתבע במשך 6 - 7 שנים. ההתחשבנות בין הצדדים נעשתה באופן מצטבר, ולכן, למעשה, היה עליהן להגיש כרטסת הנהלת חשבונות מלאה של ההתקשרות שבינם לבין הנתבע. 11. התובעת 1 הגישה מסמך אחד, נספח ב' לתצהירו של מר ציון בצלאל, תעודת משלוח מס' 365, שבמקורה נרשמה על סך 14,275.60$, עליו רישומים של זיכויים, ובתחתית: "יתרת חוב 6,485$". 12. עם זאת, הרישום האמור עולה בקנה אחד עם עדותו של נעם גרוס מנהל המשרד בדיאמנטי בחלק מהתקופה הרלוונטית לתביעה, לפיה כדי להראות חוב יש לסכום את כל הפתקים עליהם מצוין גובה החוב (עמ' 38, שורות 8-14 לפרוטוקול), וכי כאשר בעל החוב מחזיר את החוב הרשום בפתק, מוחקים את החוב או חלקו, לפי התשלום, על גבי הפתק או שהפתק נקרע או מוחזר לפורע החוב (עמ' 39, שורות 3-4 לפרוטוקול). 13. בתצהירו (מוצג ת/6) מכנה מר בצלאל את תעודת המשלוח "כרטסת לקוח" (סעיף 59 לתצהירו), ולא כך הוא. בחקירתו הנגדית העיד כי אין לו, עבור התקופה בה נוצר החוב הנהלת חשבונות מסודרת (עמ' 46 ש' 20 - 21 לפרוטוקול). עם זאת, העיד כי הנתבע זוכה על גבי "הפתקית" של החוב עצמה, כפי שעולה מנספח ב' (עמ' 46 ש' ש' 24 - 25 לפרוטוקול), וכי בכל מסמך נרשמים הזיכויים בגינו עד שכולו משולם ואז הוא מושמד (עמ' 47 ש' 1 - 6 לפרוטוקול). 14. יצוין, כי כלפי התובעת 1 אין לפנינו טענה של הנתבע כי שילם סכומים שהיו אמורים להיות מקוזזים מאותו מסמך, ולכן, למרות שלמעשה היה על התובעת 1 להציג את ההתפתחות המלאה של החוב בכרטסת הנהלת חשבונות והיא לא עשתה כן, הוכיחה התובעת 1 את החוב הנטען על ידיה בסך 6,485$. 15. ביחס לתובעת 2, בנוסף לכך שהנתבע הכחיש את החוב בכתב ההגנה המתוקן, טוען הנתבע כי שילם לה סכום של 25,000$ אשר אינו מופיע בדף הנהלת החשבונות ואינו כלול בהתחשבנות הנטענת על ידה. 16. החוב הנטען על ידי התובעת 2 הוא חוב מצטבר, שאינו נובע מעסקה אחת ספציפית ולאחר מכן זיכויים, כפי שהדבר בעניינה של התובעת 1, אלא חוב שהתפתח במהלך שנות הפעילות המשותפות. על-פי עדותו של מר מוטי גורן, הנתבע החל לעבוד עם התובעת 2 בשנת 2002, ורכישה אחרונה של סחורה ביצע בשנת 2006. מאז הפסיק הנתבע לשלם ולא קיבל עוד סחורה. כמו כן, על-פי גרסתה של התובעת 2 עצמה, השתנתה במהלך השנים שיטת העבודה בה היא פעלה מול הנתבע, ובהתאם שיטת התשלום. תחילה סוכם כי הנתבע ימכור את הסחורה במחיר הגבוה ביותר האפשרי וכי 5% ראשונים יהיו שלו, וכל סכום מעבר לכך יתחלק בין הצדדים שווה בשווה (סעיף 57 לתצהירו של מר מוטי גורן, ת/1), ולאחר מכן הסדר זה בוטל שכן הנתבע טען תמיד כי מכר את הסחורה ברווח של 5% בלבד. לפיכך, על מנת להוכיח את החוב, היה על התובעת 2 להציג כרטסת הנהלת חשבונות שלמה. 17. גם התובעת 2 הייתה מודעת לצורך זה, והיא צירפה כרטסת הנהלת חשבונות (נספח ד' לתצהירו של ר מוטי גורן), אלא שאין מדובר בכרטסת שלמה, אלא בכרטסת שעל פניה מתחילה רק ביום 2.3.04. לא אף זאת, אלא שאין בה ביטוי לסכום של 25,000$ שאין חולק כי הנתבע שילם לה, וזאת על-פי "פתק" נספח ב' לתצהירו של הנתבע, בחתימת ידו של מר אפי גורן, אחיו של מר מוטי גורן. לשאלה מדוע הסך של 25,000$ לא מופיע בכרטסת משיב מר גורן: "התשלום הזה היה על סחורות שניתנו לפני הכנת התוכנה..." (עמ' 10 ש' 20 לפרוטוקול). 18. על-פי עדותו של מר גורן, הכרטסת שהוגשה כראייה היא כרטסת ממוחשבת, וזו הונהגה אצל התובעת 2 רק בשנת 2004. לפני כן, ניהלה התובעת 2 כרטסת ידנית, בה הופיע הזיכוי בסך 25,000$, אלא שהכרטסת הידנית הושמדה על ידי התובעת 2. גם אחותו, גב' צביה פרנק, עת/7 העידה, בישיבה שלאחר מכן: "ש. למה לא צרפת לנו כרטסת הנהלת חשבונות ידנית ת. משום שהכרטסת היא משנת 03-04, אנו ניהלנו כרטסת ידנית, אח"כ עברנו לממוחשב, הכרטסת הידנית אופסה, ואנחנו פשוט השמדנו אותה על פי הוראה של רואה החשבון כל הדברים של 3 שנים אנו יכולים לגרוס. ש. מי השמדתם אותה. ת. לא זוכרת בדיוק, בערך שלוש שנים אחורה. ש. את הכרטסת הידנית מתי השמדתם אותה ת. השמדנו את הכל, לא זוכרת מתי. לא יכולה לכור מתי השמדתי את הכרטסת באיזה תאריך. רואים שלוש שנים אחורה משמידים את החומר. ש. ואין לכם רישומים במשרד, אם השמדתם אין לכם תאריך מתי השמדתם. ת. לא." (עמ' 67 ש' 12 - 22 לפרוטוקול). 19. תשובות אלה אינן סבירות בעיני, ומכל מקום, היעדרה של הכרטסת פועל לחובתה של התובעת 2 שעליה מוטל הנטל להוכיח הן את החוב והן את שיעורו. 20. כן יש לציין כי על פי עדותה של הגב' פרנק עברה התובעת להנהלת חשבונות ממוחשבת בפברואר 2004, ואילו התשלום בסך 25,000$ שאינו מופיע בה נעשה באפריל 2004, אלא שמר מוטי גורן טוען כי התשלום נעשה עבור רכישות שהן עצמן נעשו קודם לכן. מכאן שלשיטתו, במשך זמן רב יכולים להתקבל תשלומים על ידי התובעת 2 אך לא למצוא ביטוי בכרטסת הממוחשבת הגם שזו מתנהלת במועד קבלת התשלום. 21. לכל המאוחר בשנת 2006, ידעה התובעת 2, לשיטתה, כי הנתבע חייב לה כ- 38,000$. בשלב זה, הייתה אמורה להיות ברשותה הכרטסת הידנית שנוהלה עד שלב פברואר - אפריל 2004. באוקטובר 2007 ניהל מר גורן שיחה עם הנתבע והקליט אותו, כהכנה להגשת תביעה, שאכן הוגשה זמן קצר לאחר מכן. בנסיבות אלה, בעת הגשת התביעה, הכרטסת הידנית הייתה אמור להיות בידי התובעת 2 והיא לא הייתה אמורה להשמיד אותה, על מנת שתוכל להראות את התפתחות החוב. 22. לא אף זאת, אלא שבחקירתו הנגדית התבקש מר גון להמציא אישור רואה חשבון על סגירת הכרטסת הידנית (עמ' 13 ש' 1 - 6 לפרוטוקול), אך התובעת 2 לא המציאה מסמך כלשהו המתייחס לאותה התחשבנות, או סגירתה. 23. משהתובעת 2 לא הביאה מסמך שחייב היה להיות ברשותה כאשר התברר לה, שלשיטתה קיים חוב של הנתבע, וכן היה אמור להיות ברשותה שעה שהגישה את התביעה, ומסמך זה אמור לפרט את החוב, והתובעת 2 לא הגישה אותו מלכתחילה, וגם לאחר שניתנה לה הזדמנות נוספת להגישו, לא הוכיחה התובעת 2 את החוב הנטען על ידה ולא את שיעורו. 24. מסקנה זו מתחזקת לאור טענות עובדתיות נוספות שנטענו על ידי התובעת 2, שהתבררו כחסרות יסוד, כפי שיפורט בהמשך. 25. לפיכך, וודאי שאין לומר כי התובעת 2 הוכיחה את החוב בכל הנוגע לנתבעת. גם לגבי הנתבע, בנסיבות העניין, לא הוכיחה התובעת 2 את החוב ושיעורו. התובעת 2 נמנעה מלהציג מסמכי הנהלת חשבונות שהיו אמורים להיות ברשותה. מדובר בהימנעות משוועת בהצגת ראיה שאמורה להיות בחזקתה ובשליטתה של התובעת 2, שהיא מסמך מהותי להוכחת טענתה, ואין אלא להסיק כי הוא היה פועל לחובתה. לכך יש להוסיף כי לא מצאתי שדי בדברי הנתבע בשיחת הטלפון עם מר גורן כדי להוכיח את סכום החוב. הנתבע היה בשלב זה חולה מאוד, ועמד לפני ניתוח מעקפים. מהשיחה, וכן מעדותו עולה כי באותה עת היה נתון ללחצים ואף לאיומים מצד נושים. כמו כן מהשיחה עולה כי את סכום החוב בו נקב בשיחה, ביסס הנתבע, על שיחה שלו עם ציבי, גב' צביה פרנק, שאף היא לא נתנה תשובות מספקות יותר מאלה של מר מוטי גורן לגבי השתלשלות החוב וקורותיה של הכרטסת הידנית (ראה עדותה בעניין זה בעמ' 67 לפרוטוקול). 26. לאור כל האמור לעיל, החוב לתובעת 1 בסך 6,485$ נכון ליום 22.4.07, הוכח, ואילו החוב הנטען לתובעת 2, בסך 38,283$ נכון ליום 14.11.06 - לא הוכח. ב.2. מעמדו של הנתבע אצל התובעות . 1. הנתבע טוען כי היה עובד שכיר של התובעות, שהתחייבו להוציא לו תלוש משכורת, לתת לו תג עובד בבורסה ועוד, ולכן, לטענתו, האחריות לאובדן של הכנסה בגין היהלומים מוטלת על התובעות, ולא עליו. 2. התובעות מכחישות טענה זו וטוענות כי הוא נתן להן שירותים כעצמאי. 3. הנתבע העיד כי הוא לא היה בעל עסק עצמאי לשיווק יהלומים (עמ' 85 שורות 1 - 3 לפרוטוקול), אלא עבד כשכיר אצל התובעות (עמ' 85 שורות 13 - 14 לפרוטוקול). כן העיד כי התובעות התחייבו לתת לו תג עובד (עמ' 85 שורות 6 - 10 לפרוטוקול) וכי הוא פנה אליהן עשרות פעמים כדי שיתנו לו תלושי שכר (עמ' 86 שורות 25 - 26 לפרוטוקול). 4. התובעות טוענות כי לא הועסק אצלן כשכיר אלא נתן להן שירותים כעובד עצמאי שרכש מהן יהלומים לצורך מסחר בהם (סעיפים 12 - 13 למוצג ת/1). 5. מחומר הראיות עולה כי הצדדים התנהלו בדרך לא דרך, מבלי שהנתבע קיבל תלושי שכר, וככל הנראה, מבלי שהיה לו עוסק מורשה. הנתבע לא הציג ולא ראיה בודדת אחת לעבודתו כשכיר אצל התובעות. אין לו תג עובד, אין בידו תלוש שכר, הוא לא קיבל פיצויים (עמ' 86 שורות 9 - 10 לפרוטוקול), הוא אינו יכול להציג הסכם עבודה (עמ' 86 שורות 7 - 8 לפרוטוקול), לא תביעה שהגיש נגד התובעות לתשלום פיצויים או שכר המגיע לו מהן (עמ' 86 שורות 15 - 18 לפרוטוקול), ולא פנייה שביצע לתובעות כדי שיתנו לו את המגיע לו בתור שכיר (עמ' 86 שורה 27 ועד עמ' 87, שורה 1 לפרוטוקול). הנתבע עצמו העיד כי משום שלא היה לו תג עובד, הוא נאלץ לחכות בתור לכניסה, כל פעם, משך חמש שנים (עמ' 86 שורות 20 - 23 לפרוטוקול). 6. הנתבע טוען כי בעוד שאצל התובעות עבד כשכיר, הרי שעבור מר ישעיהו ברנדווין, עבד בקונסיגנציה (עמ' 86 שורות 4 - 6 לפרוטוקול). 7. הנתבעת העידה כי שמעה את מר ציון בצלאל מבטיח לתת לנתבע תלוש משכורת, ובהגינותה העידה כי לא שמעה זאת ממר מוטי גורן (עמ' 108 שורות 16 - 18 לפרוטוקול). 8. הנתבע הודה בכך שהשכר היחיד שהובטח לו היה 5% ממכירות היהלומים, ללא הבטחה לשכר בסיס (עמ' 87 שורות 2 - 5 לפרוטוקול), דבר העולה בקנה אחד עם עסקאות קונסיגנציה בין עסק ומתווך או סוכן, ופחות עם יחסי עובד - מעביד. 9. עוד נתון הסותר את טענת הנתבע, לפיה היה שכיר הוא שהוצאות הנסיעה היו מוטלות על הנתבע ולא על התובעות בתור מעסיקותיו. הנתבע נשאל מדוע הוא היה צוריך לשלם על הוצאות אלה אם הוא היה שכיר ותשובתו היא כי כך נקבע בהסכם שבין הצדדים (עמ' 96 שורות 21 - 24 לפרוטוקול). 10. עם זאת, יש לציין כי גם התובעות, הטוענות כי הנתבע נתן להן שירותים לא מציגות אסמכתא כלשהי לקבלת שירותים על ידן מעוסק מורשה, ואף העידו כי לא בדקו ולא התעניינו אם יש בידו עוסק מורשה. הנתבע העיד כי עבד "בשחור" (מבלי שיונפק לו תלוש שכר) אצל התובעות. דבר זה יש בו כדי להסביר מדוע אין ביכולתו להציג אסמכתא כלשהי להיותו עובד שכיר. אולם, מדובר בטענה שהנטל להוכחה מוטל על הנתבע. ייתכן שאמנם הובטח לנתבע מלכתחילה כי יעבוד כשכיר, אולם בהתחשב בנתונים שפורטו לעיל, אין לקבל את טענת הנתבע כי הועסק כשכיר. 11. מהאמור לעיל עולה כי לא הוכח שהתובע פעל עבור התובעת 1 כשכיר, ולפיכך, התובע נושא בחבות ליהלומים שקיבל מהתובעת 1 ולא העביר לה את תמורתן, בסכום החוב, כפי שנקבע לעיל, בסך של 6,485$. ב.3. אחריות הנתבעת לתשלום החוב . התובעות מבקשות להטיל על הנתבעת אחריות משותפת עם הנתבע לתשלום החובות הנטענים, בטענה כי היא הייתה שותפה בעסקו ואף הרוח החיה בו, כי ערבה להתחייבויותיו כלפיהן וכי היא חבה בחובותיו מכוח היותם נשואים במועד היווצרות החוב. ב.1.3. מעורבות הנתבעת בעסקו של הנתבע . 1. התובעות טענות נחרצות כי הנתבעת הייתה שותפתו העסקית של הנתבע, ואף "הרוח החיה" בעסקו של הנתבע ובשל כך יש להטיל עליה אחריות אישית לתשלום החובות לתובעות. 2. אקדים ואומר כי לטענות אלה אין כל יסוד. כעולה מחומר הראיות, הנתבעת עבדה משך כל השנים כשכירה ובנוסף טיפלה בילדיה בעוד הנתבע מנהל את עסקו בעצמו, דבר שהצריך, בין היתר, נסיעות רבות לחו"ל. הנתבעת עובדת כממיינת יהלומים, ואילו הנתבע לא נצרך לבצע מיון יהלומים שכן קיבל את היהלומים לאחר שמוינו על ידי עובדים של התובעות. התובעות נצרכו לאיש שיווק, שישווק את היהלומים בספרד. לנתבעת לא היו ידע או ניסיון לניהול עסק של יהלומים ולא בשיווק ומכירה שלהם, וממילא לא יכולה הייתה לתרום דבר לעסקו של הנתבע. הנתבע, מאידך, היה בעל ניסיון במכירת יהלומים בשוק דובר ספרדית בשל עבודתו בחברה אחרת לפני שהחל לעבוד עם התובע 1 ולאחריה עם התובעת 2, חברת ספיין יהלומים. לפיכך, היה בעל ניסיון בשיווק יהלומים בשוק דובר ספרדית. 3. התובעות ומנהליהן גם לא חשבו שהנתבעת שותפה בעסק או חייבת בחוב, והראיה, ועל כך אין מחלוקת, שהם לא פנו אליה לפני הגשת התביעה, למרות שפנו גם פנו בדרישות חוזרות ונשנות לנתבע, ומנהל התובעת 2 אף יזם עמו שיחה על מנת להקליט אותו מודה בחוב. 4. התובעת 2 טוענת כי הנתבעת הייתה שותפה לעסקו של הנתבע, בין היתר, משום שלקחה ממנה סחורה כדי להעבירה לנתבע. התובעת 1 לא הביאה ראיה לטענה כאמור, ואילו התובעת 2 הציגה 4 מסמכים כאמור (ת/13, ת/14, ת/16 ו- ת/17). הנתבעים העידו כי מספר פעמים בודדות, לפני נסיעה לחו"ל הביאה הנתבעת לנתבע סחורה מאחר והיא עצמה עבדה בבורסה וכדי לחסוך לו נסיעה מביתם שברעננה לרמת גן. העובדה שהנתבעת, שעבדה בבורסה, לקחה עבור בעלה, 4 פעמים במהלך 4 - 5 שנים בהם הוא עבד עם התובעת 2 סחורה, אין בה כדי להצביע על שותפות שלה בעסקו. 5. התובעות טענו כי הנתבעת היא שניהלה את ההתחשבנות עבור הנתבעים מול התובעות. מחומר הראיות עולה שבטענה זו אין ממש. מסמכים ספורים בלבד, במהלך כל השנים נערכו על ידי הנתבעת, שכתב ידה קריא ומסודר, לבקשת בעלה, אחד מהם (ת/15), ככתוב בו, נערך כאשר אמו של הנתבע אושפזה בבית חולים והוא הגיע מספרד כדי לסעוד אותה בבית החולים. 6. אמנם, תחילה העיד מר גורן כי ההתחשבנות נוהלה בין צביה אחותו לבין הנתבעת, אולם לאחר מכן תיקן עדותו והבהיר כי גב' צביה פרנק והנתבעת לא נפגשו מעולם וכי ההתחשבנות נעשתה בין הנתבע לבין הגב' פרנק (עמ' 14 ש' 28 - 29 לפרוטוקול). כך גם העדה הגב' פרנק (עמ' 71 ש' 7 - 9 לפרוטוקול). 7. טענה נוספת של התובעות היא שאחריות הנתבעת צומחת כתוצאה מכך שהיא הכירה לתובעות את הנתבע, "תיווכה" להם אותו, ולכן יש לה אחריות לכל חוב שיהיה לו כלפיהן. לטענתן, מדובר בנוהג של הבורסה המעוגן בתקנון הבורסה. 8. התובעות לא הוכיחו כי הנתבעת היא שהכירה להם את הנתבע ובנוסף לא הוכיחו את הנוהג הנטען על ידם, למרות שלכאורה, לא היה אמור להם להיות קושי להוכיח אותו. 9. ראשית, למרות שלגרסת התובעת 2, הנתבעת הכירה לה את הנתבע, וכתוצאה מכך נקשרו ביניהם יחסים עסקיים, התברר כי מי שהכיר למנהל התובעת 2 את הנתבע, היה דווקא מנהל התובעת 1, שהיה עמו ביחסים עסקיים כשנה - שנתיים קודם לכן, ומן הסתם היה מרוצה. 10. גם לגבי התובעת 1 לא הוכח כי הנתבעת היא שהכירה בין מנהל התובעת 1 לנתבע. 11. יתר על כן, התובעות לא הוכיחו נוהג כלשהו לפיו מי שממליץ לאחר לעבוד עם מאן דהו, אחראי לחובותיו. כן לא הוכיחו כי דבר זה קבוע בתקנון הבורסה. יתרה מכך, הנתבעת (וגם הנתבע) אינם חברי בורסה, וממילא תקנון הבורסה אינו חל עליהם. 12. טענת התובעות, לפיה לא היו עובדות עם הנתבע אלמלא ההיכרות שלהן עם הנתבעת אינה אלא מגוחכת. הנתבעת אינה חברה בבורסה, אינה סוחרת ביהלומים או בעלת עסק, אלא עובדת זוטרה שכירה. את מנהל התובעת 2 לא הכירה כלל, ומנהל התובעת 1 הכיר אותה מכך שבעבר עשה עסקים עם מעביד קודם של הנתבעת. 13. למעלה מהצורך אציין כי צודק ב"כ הנתבעת כי טענת התובעות לפיהן הנתבעת שותפה בעסק והטענה לפיה היא ערבה, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. אדם יכול להיות חייב או ערב אך לא שניהם, כפי שטענו התובעות. ב.2.3. חיוב הנתבעת מכוח היותה נשואה לנתבע . 1. התובעות טוענות כי מקום שהנתבעים היו נשואים זה לזו משך כעשרים שנה, ובמשך שנות נישואיהם ניהלו משק בית משותף, הרי הם חייבים, בחלקים שווים, גם בחובות המשותפים, לרבות החוב של הנתבע לתובעות, זאת מכוח חזקת השיתוף. 2. הנתבעת טוענת כי הלכת השיתוף לא חלה על בני הזוג אלא חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), ולפיו חלה הפרדה רכושית (סעיף 4 לחוק יחסי ממון). 3. לאור חומר הראיות שלפני, הדין הוא עם הנתבעת. 4. הנתבעים נישאו זה לזו בשנת 1988, כך שהלכת השיתוף, אשר חלה על בני זוג שנישאו קודם לשנת 1974, אינה חלה עליהם. ההסדר שחל הוא איזון משאבים, לפי חוק יחסי ממון. 5. סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע כי: "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני." 6. אמנם, לעניין חזקת השיתוף, נקבע בהלכה הפסוקה כי שיתוף בנכסים בין בני זוג כולל בחובו, לצד השיתוף בזכויות, גם שיתוף בחובות. ראה: רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, פיסקה 14 לפסק דינו של הנשיא (כתוארו אז) א' ברק (13.12.06) (להלן: "פסק דין שלם"). 7. אולם, פסק דין שלם חל עת שמדובר בהלכת השיתוף, ולא בבני זוג שחל עליהם הסדר איזון משאבים, לפי סעיף 4 לחוק יחסי ממון. ראה: עמ"ש (ת"א) 40459-10-10 פלוני נ' אלמונית, פיסקה 19 לפסק הדין (28.4.13) (להלן: "פסק דין פלוני"). 8. כפי שנקבע בפסק דין פלוני שלעיל, כאשר עסקינן בהסדר איזון משאבים, אין בן זוג אחד חב בחובות בן הזוג האחר, על יסוד סעיף 4 לחוק יחסי ממון. כן נקבע כי הרציונל של הסדר איזון משאבים הוא כי אין להטיל את החבות על בן הזוג אשר לא נטל אותה על עצמו, ורק במועד פקיעת הנישואים חובות של בן הזוג יקוזזו מזכויותיו, בעת שייערך איזון המשאבים בין בני הזוג, אך זאת במישור היחסים הפנימיים שבין בני הזוג, ולא כלפי צד שלישי, כדוגמת התובעות בענייננו. ראה: פסק דין פלוני, לעיל, סעיף 21 לפסק הדין. 9. כן נקבע בפסק דין פלוני כי ניתן להטיל אחריות על בן הזוג באותם מקרים בהם הוכחה כוונה מיוחדת, בין בני הזוג, לשיתוף קנייני בנכס ספציפי כזה או אחר, מכוח הדינים הכללים. ראה: פסק דין פלוני, לעיל, סעיף 22 לפסק הדין. 10. במקרה שלפנינו, אין מדובר בנכס ספציפי, ולא הוכחה כוונה מיוחדת בין בני הזוג לגבי החוב הנתבע. 11. בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 7442/97 עמית נ' עמית, נקבע כי המערערת זכאית כלפי המשיב למחצית הזכויות בבית המגורים המשותף, אך כי מזכויות אלה יש לנכות את חובותיו של המשיב, אולם, באותו עניין נקבע כי בניית בית המגורים של המערערת והמשיב היית משולבת במכלול עסקיו של המשיב במסגרת יחידה כלכלית אחת שבה נוהלה פעילות עסקית רגילה ושבגדרה צבר המשיב חובות כלפי המשיבים 2 - 4 , ובנסיבות העניין לא הרימה המערערת את הנטל להוכיח אילו מן החובות לנושים 2 - 4 עולים בגדר החריג, ובנוסף, הובאו ראיות ובהן אינדיקציות שונות שהקימו, בנסיבות העניין, חזקה עובדתית שלא נסתרה, שהמערערת והמשיב חברו לפעול יחד בניסיון להבריח רכוש מנושים. (ע"א 7442/97 עמית נ' עמית, פ"ד נד(4) 625, 630 (2000). 12. אין זה המקרה שלפנינו. ראשית, כאמור, לא מדובר בנכס ספציפי אלא בטענה של התובעות כי לנתבע יש חוב כלפיהן, כי הנתבע והנתבעת היו נשואים בעת יצירת החוב, ולפיכך, חייבת הנתבעת בחובות הנתבע. 13. שנית, התובעות לא הראו כי כריתת הסכם הגירושין נעשה בשל חובות הנתבע וכדי להתחמק מהם. כעולה מחומר הראיות, הנתבע הרבה לשהות בחו"ל לצרכי עבודתו, ואילו הנתבעת עבדה כשכירה וטיפלה בילדיהם. על קשיי הנישואים, ורצונה המתמשך של הנתבעת להתגרש, העידו הנתבעת וכן הגב' ליסטר שעבדה עימה. על-פי עדותו של הנתבע, הוא תכנן להתגרש מהנתבעת ולעבור להתגורר בחו"ל, אלא שבינתיים התדרדר מצב בריאותו, הוא נזקק לניתוח מעקפים, תכניתו להתגרש נדחתה, והוא לא יכול היה לעבור להתגורר בחו"ל ולהמשיך בעבודתו כמתוכנן. 14. הנתבעים חתמו על הסכם גירושים ביום 30.10.07. ביום 2.12.07 אושר הסכם הגירושין על ידי בית המשפט לענייני משפחה וניתן לו תוקף של פסק דין, ביום 8.4.08 הופיעו בבית הדין הרבני, הודיעו שברצונם להתגרש והציגו בפני בית הדין הסכם גירושין וניתן פסק דין לסדר גט פיטורין, וביום 22.6.08 התגרשו הנתבעים. 15. התביעה בענייננו הוגשה לאחר שהנתבעים חתמו על הסכם הגירושים, ביום 27.11.07. על-פי עדותה של הנתבעת שלא נסתרה, עד למועד הגשת התביעה, לא ידעה הנתבעת על החובות הנטענים על ידי התובעות כלפי הנתבע. ממילא אין יסוד לטענה כי הגירושים לא נועדו אלא להתחמק מתשלום החובות, מה גם שלכאורה, אין זה סביר כי בני זוג שחיי נישואיהם תקינים, יפרקו אותם בגין סכומי חוב כנטען בתביעה שלפני. 16. מהאמור לעיל עולה כי הן החוב שהוכח והן טענת החוב שנדחתה, כאמור לעיל, נוצרו מעסקיו של הנתבע, ולא הוכחה כוונה מסוימת של הנתבעת לחוב בחוב האמור. יתר על כן, לא הוכח שהנתבעת נהנתה מהסכום שיצר את החוב בדרך כזו או אחרת. על-פי עדויות הנתבעים שלא נסתרו, כמעט כל הכנסותיו של הנתבע מהמכירות הוצאו על ידו לצורך נסיעות ומימון שהייתו בחו"ל. 17. התובעות טוענות כי הסכם הגירושין נועד להבריח את רכושו של הנתבע אל הנתבעת שכן על-פיו היא קיבלה את עיקר רכושם המשותף של הצדדים, וכי הוא דחה אותן בלך ושוב, עד שסיים להעביר את רכושו אל הנתבעת. 18. הנתבעים מכחישים את הטענה שלעיל וטוענים כי הסכם הגירושים אותנטי. לטענתם, העברת הרכוש נעשתה חלף המזונות שהיה על הנתבע לשלם לתובעת עבור שלושת ילדיהם הקטינים והתחייבותה לשאת בכל הנדרש לצרכיהם. כן טוענת הנתבעת כי ההסכם אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא. 19. כאמור, הנתבעים הגיעו להבנה בדבר הסכם גירושים וחתמו עליו עוד לפני הגשת התביעה. בהסכם אין כל דבר חריג בהתחשב בנסיבות שבהן יכולת ההשתכרות של הנתבע ויכולתו לשלם מזונות לילדיו מוטלת בספק. ג. פסיקתא . לאור כל האמור לעיל, נקבע בזאת כדלקמן: 1. הנתבע 1 ישלם לתובעת 1 סך השווה ל- 6,485$ על פי השער היציג, נכון ליום 22.4.07, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מאותו יום ועד למועד התשלום בפועל, הוצאות אגרה יחסיות כיחס שבין סכום זה לבין הסכום שנתבע על ידי התובעת 2, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מהתשלום על ידי התובעת 1 ועד למועד התשלום על ידי הנתבע 1, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 10% מסכום פסק הדין (ללא הוצאות) בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. 2. תביעת התובעת 1 נגד הנתבעת 2 - נדחית. 3. תביעת התובעת 2, נגד הנתבעים ו/או מי מהם - נדחית. 4. התובעות ישלמו לנתבעת 2 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. חיוב התובעות בסכום זה הינו בנפרד, כאשר כל אחת מהתובעות תישא בחלקה היחסי, כיחס שבין סכום התביעה של האחת לסכום התביעה של השנייה. 5. בנוסף, תשלם התובעת 2 לנתבע 1 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. חובשיתוף בחובות בין בני זוג