הפרת הוראה חוקית - טענת העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה

רקע: 1. כנגד הנאשם הוגש ביום 8.9.09 כתב אישום, המייחס לו את העבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 (ב) לחוק העונשין התשל"ז – 1977. 2. על פי כתב האישום ביום 3.4.06 שוחרר הנאשם ממאסר, שחרור על תנאי. וועדת השחרורים קבעה כי על הנאשם לשהות במעצר בית בין השעות 22:00 עד 06:00 למחרת. ביום 12.9.09 בסביבות השעה 23:35 נעצר הנאשם כשהוא נוהג ברכב יחד עם אחר. במעשיו אלה הפר הנאשם את ההוראה החוקית שהוטלה עליו ע"י וועדת השחרורים, זאת לפי כתב האישום. 3. בתחילת ההליכים כפר הנאשם במיוחס לו בכתב האישום, התיק נקבע להוכחות. טרם שמיעת ההוכחות הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו תוקן כתב האישום וסעיף האישום שונה מסעיף 287 (ב) לסעיף 287 (א). הוסכם כי הנאשם יודה בכתב האישום המתוקן ויורשע, יוגש תסקיר שיבחן את שאלת ההרשעה והטיעונים לעונש ישמעו לאחר הגשת התסקיר. 4. ביום 2.4.12, טרם שמיעת הטיעונים לעונש, ביקש הנאשם לחזור מהודאתו בתיק. לאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים החלטתי לאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו. 5. התיק נקבע למענה ולהעלאת טענות מקדמיות ליום 11.9.12. 6. יצויין עוד כי ביום 11.9.12 בתחילת הדיון ביקשה ב"כ המאשימה, חרף העובדה שהנאשם חזר בו מהודאתו והסדר הטיעון בוטל, שלא להחזיר על כנו את סעיף האישום המקורי שהיה 287 (ב) ולהותיר את כתב האישום המתוקן על כנו, דהיינו שסעיף האישום יהיה 287 (א). 7. דחיתי את הבקשה להשאיר על כנו את כתב האישום המתוקן תוך שציינתי כי, בהחלטתי מיום 2.4.12 עמוד 38 לפרוטוקול, קבעתי כי כתב האישום המקורי הוא זה שיהווה בסיס לטענות המקדמיות שהגישו הצדדים ועל כן העבירה שמיוחסת לנאשם היא עבירה לפי סעיף 287 (ב) לחוק העונשין. טיעונים משפטיים: 8. טענה מקדמית ראשונה שהעלתה ב"כ הנאשם הינה כי על בית המשפט להורות על ביטול כתב האישום בשל הקבוע בסעיף 149 (4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב – 1982 (להלן:"החסד"פ"), לפיו: "העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה". 9. טוענת ב"כ הנאשם כי אין מחלוקת ביחס למספר עובדות והן כי הנאשם שוחרר ביום 3.4.06 ממאסר ובמסגרת שחרורו נקבעו מספר תנאים ע"י וועדת השחרורים. בין היתר, מעצר בית לילי בין השעות 22:00 ל – 06:00 בבוקר. כמו כן, אין מחלוקת, שביום 21.2.08 ביקש הנאשם לשנות את תנאי הרישיון אך וועדת השחרורים דחתה את בקשתו. עוד לדבריה, אין מחלוקת כי הנאשם שהה, ביום 19.2.09, מחוץ לביתו סמוך לשעה 23:35. 10. לטענת ב"כ הנאשם במעשיו האמורים לעיל לא עבר הנאשם עבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 (ב) שעניינה הפרת הוראה חוקית שניתנה על ידי של בית משפט. 11. טוענת ב"כ הנאשם כי וועדת השחרורים איננה בית משפט, היא גוף מנהלי שדן על פי הכללים של המשפט המנהלי ועל כן משהפר הנאשם את תנאי השחרור, שנקבעו ע"י הוועדה לא ניתן לומר שמדובר ב"צו שניתן ע"י בית משפט", כאמור בסעיף 287 (ב). 12. אשר על כן לטענת ב"כ הנאשם, כבר בשל נימוק זה יש מקום להורות על ביטול כתב האישום וזאת לפי סעיף 149 (4) לחסד"פ. 13. עוד טוענת ב"כ הנאשם כי משסברה המאשימה שיש להעמיד את הנאשם לדין לפי סעיף 287 (ב), הרי שמדובר בעבירה מסוג פשע, שכן דין המפר צו של בית משפט, הינו 4 שנות מאסר. אם אכן מדובר בעבירה מסוג פשע, היה על המאשימה לזמן את הנאשם לשימוע, כאמור בסעיף 60א. לחסד"פ, דבר שלא נעשה וגם בשל עובדה זו יש מקום להורות על ביטול כתב האישום. 14. זאת ועוד, לטענת ב"כ הנאשם, התנהלותה של המאשימה בעניינו של נאשם זה, עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. בהקשר לכך מפנה ב"כ הנאשם לחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א – 2001 (להלן:"חוק שחרור על תנאי"), שנותן סמכויות לוועדות השחרורים, לדון במקרים בהם אסירים ששוחררו על תנאי ביצעו עבירה נוספת בתקופת התנאי, (סעיף 20 לחוק שחרור על תנאי) ו/או הפרו תנאי מהתנאים שנקבעו לשחרורם (סעיף 21 לחוק שחרור על תנאי). 15. לוועדת השחרורים ניתנו סמכויות לפי חוק שחרור על תנאי, ביניהם ביטול השחרור על תנאי במקרה של ביצוע עבירה נוספת ו/או במקרה של הפרת תנאי. במקרים כאלה רשאית וועדת השחרורים לבטל את השחרור על תנאי או להזהיר את המשוחרר לבל ישוב להפר את התנאי. בהקשר לכך טוענת ב"כ הנאשם כי קיימת אבחנה מהותית מבחינת הסנקציה שיכולה וועדת השחרורים להשית על מי שנמצא מפר תנאי רישיון בשל הפרה נוספת לבין מי שמפר תנאי אחד. 16. מועד סיום תקופת הרישיון של הנאשם היה 2.9.09. טוענת ב"כ הנאשם כי לא בכדי המתינה המאשימה והגישה את כתב האישום ביום 8.9.09, זמן קצר לאחר סיום תקופת הרישיון, וכי בהתנהלות זו יש משום יסוד של רדיפת הנאשם. 17. טוענת ב"כ הנאשם כי הנאשם שוחרר ביום 5.4.06 וכ – 3 שנים לאחר מכן, ביום 19.2.09, הפר תנאי מתנאיי וועדת השחרורים. עקב ההפרה נעצר הנאשם, הובא לבית המשפט ושוחרר ביום 20.2.09. המאשימה, למרות שיכולה הייתה להביא את עניינו בפני וועדת השחרורים לא פעלה כך ולא פנתה לוועדת השחרורים על הפרת התנאי. טוענת ב"כ הנאשם כי על המאשימה היה ליידע את וועדת השחרורים על הפרת התנאי ע"י הנאשם, דבר שלא נעשה. מנגד, בחלוף תקופת הרישיון הוגש נגד הנאשם כתב אישום לבית המשפט, בעבירה של הפרת הוראה חוקית בניגוד לסעיף 287 (ב). 18. טוענת ב"כ הנאשם כי חוק השחרור על תנאי הוא חוק ספציפי שנותן לוועדת השחרורים מחד גיסא סמכות לשחרר נאשם ממאסרו בתנאים ומאידך גיסא, במקרה של הפרת אותם תנאים, לדון בהפרה ולקבוע מה תהיה הסנקציה, וזאת, בהתאם לאופי ההפרה, טיבה, מידת הסכנה לציבור ושיקולים נוספים שהוועדה אמורה לקחת בחשבון, בין היתר, לזכותו של הנאשם. 19. טוענת ב"כ הנאשם כי המדינה בחוסר תום לב, לא העבירה לוועדת השחרורים בקשה בעניין הפרת התנאי במועד הדרוש אך הזדרזה והגישה כתב אישום מיד עם תום תקופת הרישיון בעבירה לפי סעיף 287 (ב). עוד טוענת ב"כ הנאשם כי סרקה כתבי אישום רבים ולא איתרה כתב אישום שעניינו הפרת הוראה חוקית בגין הפרת תנאי שניתן ע"י וועדת השחרורים לפי סעיף 287 (א). 20. לסיכום: טוענת ב"כ הנאשם כי בעניינו של הנאשם נעשתה אכיפה בררנית. לדבריה, הרשות נהגה בחוסר תום לב, נקטה בדרך של התעמרות בנאשם בכך שלא פעלה על פי הוראות חוק שחרור על תנאי ולא הגישה את עניינו של הנאשם לוועדת השחרורים, המתינה עד לאחר חלוף תקופת הרישיון והגישה נגדו כתב אישום בעבירת פשע לבית המשפט, וגם לאחר שהוגש כתב אישום חמור, לא זימנה את הנאשם לשימוע כנדרש על פי החוק. 21. מכל האמור לעיל עותרת ב"כ הנאשם להורות על ביטול כתב האישום כנגד הנאשם. 22. ב"כ המאשימה המציאה תגובתה לטענות המקדמיות ביום 8.1.13. 23. אשר לטענה לפיה עובדות כתב האישום בהם הודה הנאשם, אינן מקיימות את העבירה המיוחסת לנאשם לפי סעיף 287 (ב). חוזרת ב"כ המאשימה ומבקשת מבית המשפט, בהתאם לסעיף 92 לחסד"פ לתקן את כתב האישום, כך שהעבירה שתיוחס לנאשם היא לפי סעיף 287 (א). יחד עם זאת, לדבריה, היה ובית המשפט לא יתיר את תיקון כתב האישום, טוענת ב"כ המאשימה, שלא יכולה להיות מחלוקת כי העובדות בהם הודה הנאשם מקימות עבירה לפי סעיף 287 (א) ובעניין זה, מפנה את בית המשפט לסמכותו להרשיע נאשם על פי הקבוע בסעיף 184 לחסד"פ. 24. אשר לטענה כי העבירה שבה הועמד הנאשם לדין היא עבירת פשע ולא נעשה לנאשם הליך של שימוע, כאמור בסעיף 60א לחסד"פ, מאשרת ב"כ המאשימה כי הנאשם לא זומן לשימוע שכן בעת הכנת כתב האישום, התייחסה המאשימה לעבירה כאל עבירת עוון, שכן העובדות מתאימות לעבירת עוון שעניינה סעיף 287 (א). 25. אשר לטענה בדבר קיומו של חוק ספציפי שמסדיר את הסוגיה, דהיינו חוק שחרור על תנאי, טוענת ב"כ המאשימה כי עצם העובדה שיש סנקציה אכיפתית בחוק שחרור על תנאי, אינה פוגעת באפשרות לנקוט גם סנקציה ענישתית שכן המחוקק קבע שמטרתו של סעיף 287 לחוק העונשין הינה ענישתית וזאת גם אם יש הליך אחר מקביל. 26. אשר לטענה בעניין אכיפה בררנית הבאה לידי ביטוי בהעמדה לדין לפי סעיף 287 (א) לחוק בנסיבות הפרת תנאי שחרור – יחד עם הטענה שהתנהלות המאשימה חסרת תום לב ויש בה משום יסוד של רדיפה, טוענת ב"כ המאשימה כי במקרה דנן חומר החקירה מבסס עבירה של הפרת הוראה חוקית והשאלה היחידה היא האם יש בהעמדת הנאשם לדין עניין לציבור. טענת ב"כ המשיבה כי במקרה דנן שיקול הדעת להעמיד את הנאשם לדין, היה מקצועי וטהור, הואיל ומדובר באדם שהפר הוראה שניתנה ע"י וועדת שחרורים ויש עניין לציבור בהעמדתו לדין. לא מדובר ברדיפה אלא בקיום חובת המאשימה להעמיד עבריינים לדין. 27. זאת ועוד, לטענת ב"כ המאשימה, טענת הגנה מן הצדק יש להוכיח בראיות. לטענת ב"כ המאשימה, בניגוד לטענת ב"כ הנאשם, ישנם מקרים נוספים בהם הוגשו כתבי אישום בנסיבות דומות. כך למשל, בת.פ. 43256-08-10 בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ת.פ. 16220-11-11 בית משפט השלום בראשון לציון ות.פ. 32026-03-12 של בית המשפט המחוזי בחיפה. אשר על כן, לדבריה, לא מדובר באכיפה בררנית. 28. אשר לחובת המאשימה להודיע לוועדת השחרורים על הפרת תנאים. לטענת ב"כ המאשימה אין חובה כזו על המאשימה אלא כל מה שמוטל עליה הוא להגיש כתב אישום. יחד עם זאת, לדבריה, עניין הפרת התנאים הובא לידיעת הוועדה טרם סיום תקופת הרישיון. דיון: 29. בתיק זה הוגש נגד הנאשם כתב אישום, ביום 8.9.09, שייחס לו עבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 (ב). על פי עובדות כתב האישום ביום 3.4.06 שוחרר הנאשם ממאסר, שחרור על תנאי. וועדת השחרורים קבעה בתנאי השחרור כי על הנאשם לשהות במעצר בין השעות 22:00 עד 06:00. ביום 19.2.09 בסביבות השעה 23:35 נעצר הנאשם כשהוא נוהג ברכב בבאר-שבע יחד עם אחר. במעשיו אלה הפר הוראה חוקית שהוטלה עליו ע"י וועדת השחרורים. 30. ביום 15.6.11 הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו תוקן כתב האישום באופן שהפרת ההוראה החוקית נותרה על כנה אך סעיף האישום תוקן לסעיף 287 (א). הנאשם הודה בכתב האישום המתוקן והורשע בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן. 31. הנאשם הופנה לשירות המבחן לקבלת תסקיר לעניין העונש. 32. ביום 2.4.12 בטרם נשמעו הטיעונים לעונש, ביקש הנאשם לחזור בו מהודאתו, ובהחלטה מנומקת התרתי לנאשם לחזור בו מההודאה. כמו כן קבעתי בעמוד 38 לפרוטוקול, כי כתב האישום המקורי הוא זה שישמש בסיס להמשך ההליכים. 33. כאמור, מייחס כתב האישום המקורי לנאשם את העבירה של הפרת הוראה חוקית, הקבועה בסעיף 287 (ב) ולפיה "המפר הוראה מהוראת צו שניתן מאת בית המשפט לשם הגנה על חייו, גופו או שלומו של אדם אחר מפני המפר, דינו – מאסר 4 שנים". 34. אין מחלוקת כי הנאשם, על פי עובדות כתב האישום, הפר תנאי של וועדת השחרורים לפיה היה עליו להמצא בביתו בין השעות 22:00 ועד 06:00 בבוקר למחרת. נסיבות אלו של הפרת תנאי של וועדת השחרורים, קבועות בסעיף 287 (א) של חוק העונשין, ולא בכדי, קבע המחוקק תקופת מאסר פחותה מ – 3 שנים וסייג עבירה זו כעבירת עוון ולא עבירת פשע. אין מחלוקת כי הנאשם לא הפר הוראה חוקית שניתנה על ידי בית משפט. 35. מכאן וככל שמדובר בהוראות סעיף 149 (4) לחסד"פ, העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה. 36. לפי סעיף 150 לחסד"פ משמתקבלת טענה מקדמית רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום. ב"כ המשיבה, בתשובתה לטענות, חזרה וביקשה מבית המשפט להורות על תיקון כתב האישום. יאמר כי משקבעתי בהחלטתי מיום 2.4.12 כי כתב האישום המקורי הוא זה שיהווה בסיס להמשך ההליכים, ממילא דחיתי את האפשרות הקבועה בסעיף 150 לתקן את כתב האישום. ודוק: גם ביום 19.11.12 דחיתי באופן מפורש את הבקשה לתיקון כתב האישום. 37. למעלה מן הדרוש יצויין כי אין מקום לבקש תיקון כתב האישום במסגרת תשובה לטענות מקדמיות. ההליך של בקשה לתיקון כתב קבוע בחוק, בסעיף 92 לחסד"פ, שם נאמר כי בית המשפט רשאי, לבקשת בעל דין, לתקן כתב אישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. משמבקשת ב"כ המאשימה, במסגרת התשובה לטענות המקדמיות לתקן את כתב האישום, היא שוללת מהנאשם את האפשרות להתגונן מפני בקשה כזו. 38. אשר על כן אני חוזרת ודוחה את הבקשה לבטל את כתב האישום. 39. אשר לטענה החלופית אותה מעלה ב"כ המאשימה לפיה בית המשפט יכול לפעול לפי סמכותו הקבועה לפי סעיף 184 לחסד"פ, שכותרתו "הרשעה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום" – טענה זו אינה ברורה לי כלל ועיקר. שהרי ממה נפשך! הבקשה שנדונה בפני היא בקשה לביטול כתב האישום, כשהנאשם לאחר שחזר מהודאתו, טרם נתן מענה לכתב האישום. לא ברור לי כיצד סבורה ב"כ המאשימה כי בית המשפט יכול לפעול לפי סעיף 184 שעניינו הרשעה בעבירה, כאשר לא ניתן עדיין מענה לכתב האישום. 40. לא זאת רק זאת, גם אם לא מתקבלת הטענה המקדמית, לא ניתן להחיל את סעיף 184 הקובע כי "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". 41. בית המשפט יכול לעשות שימוש בסעיף 184 אם במהלך ניהול הוכחות נתגלו עובדות, שהוכחו בפני בית המשפט. בענייננו, לא מדובר במקרה שבו הוכחו עובדות בפני, שכן הנאשם לא ניהל הוכחות בתיק ועל כן לא נתגלתה כל אשמה. קל וחומר שלא נתגלתה כל אשמה כאשר טרם ניתן מענה לכתב האישום. זאת ועוד, סעיף 184 מדבר על עובדות שלא נטענו בכתב האישום, בעוד בענייננו מדובר בהוראת חיקוק שאיננה מתאימה לעובדות ובכל מקרה לא ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן, שכן כאמור, לא נוהלו הוכחות בתיק. 42. אשר על כן מסקנתי היא כי אני מקבלת את טענת ב"כ הנאשם, לפיה יש מקום לבטל את כתב האישום כאמור בסעיף 149 (4) לחסד"פ, שכן העובדות המתארות את כתב האישום אינן מהוות עבירה לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין. 43. יכולה הייתי להסתפק בקביעה זו ולהורות על ביטול כתב האישום, אך לא אעשה מלאכתי קלה ואתייחס גם לטענות האחרות שהועלו ע"י ב"כ הנאשם. 44. אשר לחובת היידוע לפי סעיף 60א לחסד"פ – אין מחלוקת כי סעיף החיקוק שבו הועמד הנאשם לדין מגבש עבירה מסוג פשע ועל כן היה מקום לקיים שימוע לנאשם. 45. טוענת ב"כ המאשימה כי אכן לא נשלח מכתב יידוע לנאשם, כאמור בסעיף 60א לחסד"פ. לדבריה, מדובר בהחלטה שהתקבלה עם הכנת כתב האישום בעקבות התייחסות לעבירה כעבירת עוון. מאחר והטענה היא כי הסעיף המתאים הינו סעיף של עוון, הרי שאין עוד מקום למכתב יידוע. 46. למעשה מודה ב"כ המאשימה שהייתה התרשלות בהכנת כתב האישום. יחד עם זאת אם אכן סברה המאשימה, בעת הכנת כתב האישום, שמדובר בעבירת עוון לא היה עליה לזמן את הנאשם לשימוע. דא עקא שנכון למועד חזרת הנאשם מהודאתו והחזרת כתב האישום לקדמותו, ידעה כבר המאשימה כי מדובר בעבירת פשע, שכן בקשתה לתיקון כתב האישום נדחתה. ומשכך היה עליה לזמן את הנאשם לשימוע, וזאת לא עשתה. 47. לעניין הטענות בנוגע לאכיפה בררנית והגנה מן הצדק – כזכור, טענה ב"כ הנאשם, בין היתר, כי סרקה כתבי אישום רבים ולא איתרה כתב אישום שעניינו הפרת הוראה חוקית בגין הפרת תנאי שניתן ע"י וועדת השחרורים. על כך עונה ב"כ המאשימה כי קיימים מקרים רבים, בהם הוגש כתבי אישום בגין הפרת תנאי וועדת השחרורים. לצורך כך ציינה מספר דוגמאות בהם הוגש כתב אישום, שכלל עבירה לפי סעיף 287 (א). 48. עיינתי בפסקי הדין שצוטטו ע"י ב"כ המאשימה. בשלושת התיקים אכן הוגשו כתבי אישום שניים מהם לבית המשפט המחוזי ואחד לבית משפט שלום, שכללו גם עבירה בניגוד לסעיף 287 (א). דא עקא, שבכל שלושת פסקי הדין מדובר היה בנאשמים שבתוך תקופת הרישיון לא רק שהפרו את תנאי הרישיון אלא ביצעו שורה של עבירות חמורות, תוך כדי הפרת תנאי הרישיון. כך למשל בת.פ. 43256-08-10 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב. מדובר בכתב אישום שבו בנוסף לעבירה של הפרת הוראה חוקית, הועמד הנאשם לדין גם בעבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית וסחיטה באיומים, שאותן ביצע בתקופת הרישיון ותוך כדי הפרת תנאי השחרור. גם בת.פ. 16220-11-11 של בית משפט השלום בראשון לציון, בתוך תקופת הרישיון ביצע הנאשם תוך כדי הפרת תנאיי הרישיון, יחד עם הנאשם השני עבירות של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע פשע בצוותא חדא, ניסיון גניבה בצוותא חדא, היזק בזדון בצוותא חדא, החזקת מכשירי פריצה וקשירת קשר לביצוע פשע. גם בת.פ. 32026-03-12 של בית המשפט המחוזי בחיפה הועמד הנאשם לדין בכתב האישום על עבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 (א), בשל כך שבתקופת הרישיון הוא ביצע עבירות חמורות נוספות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נהיגה בפסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה, עקיפה בדרך לא פנויה, אי ציות להוראות שוטר, מהירות בלתי סבירה. 49. טענת ב"כ הנאשם היא כי מדובר באכיפה בררנית, שכן לא עלה בידה לאתר כתבי אישום, שעניינם הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 (א) ותו לא, מבלי שנלוות אליה עבירות נוספות. צירוף העבירה לפי סעיף 287(א) לכתבי אישום בהם מבצעים נאשמים עבירות תוך כדי הפרת תנאי הרישיון, היא אינטגרלית לכתב האישום ומתחייבת מעצם ביצוע העבירות הנלוות. בעוד שהגשת כתב אישום שמתבסס אך ורק על עבירה לפי סעיף 287 (א) הינו נדירה או לא בנמצא. הטעם לכך הוא שבנסיבות כאלה האפשרות המתבקשת היא פנייה לוועדת השחרורים וכך נהוג ומקובל לעשות על מנת לאפשר לוועדת השחרורים, על פי סמכויותיה, להידרש לעניין ההפרה ותוצאותיה. 50. בנסיבותיו של תיק זה החלטת המאשימה להגיש כתב אישום ולא לפנות לוועדת השחרורים, נוגעת בפריפריה של טענת הגנה מן הצדק לפי סעיף 149 (10) לחסד"פ כפי שאבהיר להלן. 51. מדובר בנאשם אשר שוחרר ממאסר ביום 5.4.06 בתנאים שקבעה וועדת השחרורים, בין היתר בכך שעליו לשהות במעצר בית בין השעות 22:00 עד 06:00 למחרת. במשך קרוב ל – 3 שנים לא הפר הנאשם אף תנאי מתנאיי וועדת השחרורים. ביום 19.2.09 נעצר הנאשם, כשהוא נוהג ברכב בבאר-שבע וזאת בשעה 23:35. 52. טענת ב"כ הנאשם כי ביום 25.2.09 חגגו הנאשם ומשפחתו את בר המצווה של בנם (הומצאה הזמנה). הנאשם יחד עם אחר נסעו ביום 19.2.09 לחלק הזמנות לבר המצווה. אין מחלוקת כי על הנאשם היה להמצא בביתו בשעה 22:00 ובכך שנמצא שמחוץ לביתו הפר את תנאי השחרור. יחד עם זאת, שלא כמו באותם מקרים שהציגה לעיוני ב"כ המאשימה, לא ביצע הנאשם כל עבירה נלווית להפרת התנאי של הימצאות בבית בשעה 22:00 וכפי שכבר ציינתי לעיל, מדובר בהפרה ראשונה לאחר קרוב ל – 3 שנים בנסיבות שאינן חמורות. 53. במקרים מעין אלה דרך המלך לטיפול בהפרה היא הבאתו של הנאשם לאלתר בפני וועדת השחרורים, שבסמכותה לפי סעיף 20 לחוק שחרור על תנאי, לבטל את תנאי השחרור ו/או בנסיבות מיוחדות להחליט על המשך שחרורו בתנאים, שנקבעו על ידה או בתנאים אחרים. נראה לי כי בנסיבותיה של ההפרה המתוארת לעיל, סביר להניח כי וועדת השחרורים הייתה מורה על המשך השחרור בתנאים שנקבעו על ידה או בתנאים אחרים. 54. ב"כ המאשימה, גם אם הייתה רשאית בתוקף סמכותה על פי חוק להגיש כתב אישום, לא הזדרזה והגישה את כתב האישום בחודש פברואר 2009 מיד עם ביצוע ההפרה. שכן ממה נפשך! אם אכן מדובר במקרה של נאשם, שמעשיו עלולים לסכן את הציבור, היה על המאשימה להגיש לאלתר כתב אישום לחלופין להפנות את עניינו של הנאשם לוועדת השחרורים, שהיא זו שתטפל בעניין אל מול המסוכנות של הנאשם. 55. רק ביום 8.9.09, 7 חודשים לאחר ההפרה ו – 6 ימים לאחר תום תקופת הרישיון שתמה ביום 2.9.09, כשהנאשם כבר היה אדם חופשי, שריצה את עונשו ומתעתד לפתוח דף חדש בחייו ללא כל תנאי שיגביל את חירותו, ראתה המאשימה לנכון להעמיד את הנאשם לדין. 56. לו סברה המאשימה כדבריה, שמדובר בעניין ציבורי רחב דהיינו "מיהות המבקש אשר הפר את הוראת וועדת השחרורים והצורך להעמידו לדין, כדי להגן על הציבור" היה עליה להזדרז ולעשות זאת מיד לאחר שעצרה אותו בשל הפרת ההוראה החוקית. לו פעלה באופן כזה, היה משקל לטענותיה בעניין האינטרס הציבורי, המחייב העמדתו לדין של הנאשם. 57. נקיטת הליך העמדה לדין בנסיבות דנן, דהיינו בחלוף 7 חודשים מאז ביצוע העבירה לכאורה, כשניתן היה להעמיד את הנאשם לדין מיד לאחר שבוצעה לכאורה, מכרסמת בטענת האינטרס הציבורי והיא עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, כקבוע בסעיף 149 (10) לחסד"פ. 58. לסיכום: מצאתי כי יש מקום להורות על ביטול כתב האישום שהוגש נגד הנאשם, הן מהטעם שהעובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה לפי סעיף 278 (ב) לחוק העונשין, הן מהטעם שלא נערך שימוע לנאשם שהועמד לדין בעבירת פשע, כאמור בסעיף 60א. לחסד"פ והן מהטעם שהגשת כתב האישום בנסיבותיו של תיק זה עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. 59. אשר על כן אני מורה על ביטול כתב האישום. 60. עותק החלטה זו ישלח לצדדים בדואר. טענת העובדות בכתב האישום אינן מהוות עבירההפרת הוראה חוקיתמשפט פלילי