1.         בקשה למעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדם. 2.         כנגד הנאשם מס' 1 (להלן: "עלא") הוגש כתב אישום המייחס לו העבירות שלהלן: איומים – עבירה עפ"י סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"); חבלה במזיד ברכב - עבירה לפי סעיף 413 ה' לחוק העונשין; ותקיפה בתנאים מחמירים בצוותא - עבירה לפי סעיף 382 ו-29(א) לחוק העונשין. 3.         כנגד הנאשם מס' 2 (להלן: "עמראן") הוגש כתב אישום המייחס לו תקיפה בתנאים מחמירים בצוותא - עבירה לפי סעיף 382 ו-29(א) לחוק העונשין. 4.         עפ"י עובדות כתב האישום מיום 3/2/2013 סמוך לשעה 18:00 עברו הנאשמים ברכב נהוג בידי עלא ובשגגה התנגש הרכב שנהוג בידי עלא ברכבו של המתלונן, שעמד ליד מתפרה בבעלות המתלונן. בנסיבות אלה, הנאשמים אשר כעסו על צורת החניית רכב המתלונן, ירדו מרכבם, החלו מגדפים את המתלונן, ותקפוהו בצוותא חדא שלא כדין, באופן שהצמידו אותו באמצעות ידיהם למכסה המנוע של הרכב והיכוהו באגרופים בכל חלקי גופו.             כתוצאה מהתקיפה, נגרמו למתלונן חבלות של ממש, חתך שטחי מתחת לעין ימין ושריטה בסנטר. 5.         עוד נטען בכתב האישום, כי באותן נסיבות איים עלא על המתלונן בפגיעה שלא כדין בכך שאמר לו: "הוא בן זונה ועוד לא גמר איתו". עוד עפ"י כתב האישום ובהמשך לאמור לעיל, פגע עלא במזיד ברכבו של המתלונן באופן שעקר את המראה הצדדית של הרכב וניפץ באמצעות המראה את השמשה הקדמית של הרכב. 6.         שני הנאשמים הודו בקיומן של ראיות לכאורה, כאשר עלא טוען כי ראוי בנסיבות העניין לשחררו לחלופת מעצר. המשיב מס' 2 – עמראן,  הפנה לחומר הראיות ממנו עולה, כך לטענתו, כי חלקו היה שולי ביחס לחלקו של עלא, ולענין זה הפנה עמראן להודעת עד התביעה מס' 4 - אדם ניטרלי שישב ברכב בו נסעו הנאשמים ואשר מעיד, לכאורה, כי חלקו של עמראן היה שולי וכי הוא נתן מספר אגרופים מבלי לפגוע ברכבו של המתלונן. 7.         נראה, כי טוב עשו הסנגורים כאשר הודו בקיומן של ראיות לכאורה, מאחר ועיון בחומר הראיות מעלה, כי ראיות אלה קיימות גם קיימות. די אם אפנה להודעת המתלונן הראשונה מיום 4/2/2013 בה הוא מתאר את מעשי התקיפה שחווה, והודעתו השנייה מאותו יום - ובה פירט בהרחבה את נסיבות תקיפתו כפי שהן מתוארות בכתב האישום. 8.         כמו כן, אני מפנה להודעתו של תיסיר אגבאריה - עד התביעה מס' 4 ששהה ברכב בו נהג עלא, ואשר האמור בה מחזק את הודעת המתלונן. תייסיר הנ"ל מתאר, כי עלא תקף את המתלונן רק משום ששאל: "למה אתה עשית את זה" וכי לאחר שהמתלונן שאל שאלה זו ניגש עלאא, דחף את המתלונן, השכיב אותו על מכסה המנוע והתחיל לתת לו אגרופים בראש, בבטן ובפניו ובשלב יותר מאוחר הצטרף עמראן ואף הוא נתן אגרופים למתלונן. 8.         לפיכך, ונוכח הודעת הסנגורים ולאחר שעיינתי בחומר החקירה מצאתי קיומן של ראיות לכאורה שיש בהן לאחר עיבודן הסופי בהליך הפלילי, כדי להביא להרשעת הנאשמים. 9.         באשר לעילת המעצר – כידוע, מסוכנותו של נאשם נקבעת בהתאם למהות המעשה ולרקעו של העושה. כבר נקבע כי : "בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו"   (בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה ( 19.7.2004)              באשר למעשה – הנאשמים, שניהם, על רקע התנגשות רכב בו נהג עלא ברכבו של המתלונן ועל רקע טענות הנאשמים כי המתלונן החנה את רכבו בצורה שאינה מניחה את דעתם של המשיבים, ירדו מן הרכב והכו את המתלונן בכל חלקי גופו באגרופיהם מכות נמרצות. המעשה עצמו מלמד על מסוכנות רבה לציבור, שכן על רקע ויכוח של מה בכך החלו המשיבים להכות את המתלונן. 10.        בנוסף, המשיב מס' 1, עלא, לא הסתפק בהכאת המתלונן והוא אף גרם נזק במתכוון לרכבו ואיים על המתלונן. 11.        באשר לעמראן, מסכים אני לטענת הסנגורית, עו"ד רוזנברג, כי חלקו באירוע אינו כחלקו של עלא, וכי חומר הראיות מצביע על חלק קטן ביחס לחלקו של עלא. עמראן לא איים על המתלונן, לא גרם נזק לרכבו, ובנוסף, על פי הודעת העד תייסיר אגבאריה, כאמור, עד ניטרלי, מי שהיכה את המתלונן ראשון היה עלא ואילו עמראן "נכנס לתמונה ונתן שני אגרופים גם למרווח בעודו שוכב על מכסה המנוע של רכבו" (הודעת תייסיר אגבאריה מיום 4.2.13 שורות 7-10). 12.        באשר ל"רקעו של העושה" – המשיב מס' 1 - עללא, אף שכתב האישום מייחס לו בנוסף לעבירת התקיפה בתנאים מחמירים, עבירת איומים ועבירת חבלה במזיד ברכב, עיון בגיליון הרשעותיו הקודמות מעלה שיש לחובתו הרשעה קודמת בעבירת אלימות, אולם מדובר בהרשעה ישנה משנת 1997. 13.        באשר לעמראן, שכאמור חלקו באירוע היה קטן, יש לחובתו הרשעה משנת 2009 בגין תקיפת בת זוג ולחובתו מאסר על תנאי בר הפעלה, ואף על פי כן הדבר לא הרתיעו מלשוב ולבצע עבירות אלימות. 14.        בבואי לבחון את השאלה האם ניתן לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר, הגעתי למסקנה כי נסיבות ביצוע העבירה, חלקו של כל אחד מן המשיבים ורקעו של כל אחד מהם, תומכים בעמדה כי ראוי לשחרר את המשיבים למעצר בית, בפיקוח הולם. 15.        באשר למשיב מס' 1 – כאמור, מיוחסות לו עבירות איומים, חבלה במזיד ברכב ותקיפה בתנאים מחמירים, ולמרות חומרת המעשים ולאחר ששקלתי את החלופה שהוצעה- שחרורו למעצר בית בחורה שבנגב, נראה כי ניתן לשחררו לחלופת מעצר בדמות מעצר בית מלא בחורה שבנגב, בפיקוח מוחמד סייד חאתם א.         הפקדת סך 6,000 ₪, להבטחת קיום תנאי השחרור. ב.         חתימה על התחייבות בסך 5,000 ₪, להבטחת קיום תנאי השחרור. ג.          המצאת התחייבות צד ג' של המפקח בסך 5,000 ₪, להבטחת קיום תנאי השחרור. 16.        באשר למשיב מס' 2 -  מחד גיסא - למשיב זה ישנן הרשעות קודמות בעבירות אלימות ואף עומד כנגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. מאידך גיסא, אינני יכול להתעלם מן העובדה כי חלקו באירוע הוא מינורי ביחס לחלקו של עלא. לפיכך, אשקול אם ניתן לשחררו רק לאחר  שתוצג בפניי חלופה – מעצר בית מלא מרוחק ממקום ביצוע העבירה וממקום מגוריו של המתלונן וככל שתוצג חלופה כזו, אשקול אם יש בה כדי להפחית ממסוכנותו. בשלב זה ועד לאישור החלופה, יישאר המשיב מס' 2 במעצר. מעצרמשפט פליליחבלה במזיד ברכברכבחוק העונשיןמעצר עד תום ההליכים