##צו הריסה בנייה לא חוקית:## תכליתו של צו הריסה מנהלי הוא סילוק בניה בלתי חוקית מעל פני השטח "על אתר וכדי למנוע קביעת עובדות" (ר"ע 273/26 פרץ נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה). כמו כן, צו הריסה מנהלי הוא אחד האמצעים החשובים לאכיפתם היעילה של דיני התכנון והבניה ור' לעניין זה רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב יפו נ' עורקבי וכן רע"פ 5732/00 סלאמה נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים. סעיף 212 לחוק התכנון והבניה (בנוסחו הקודם) מסמיך את בית המשפט המוסמך להוציא צו הריסה נגד מבנה, שנבנה ללא היתר, כאשר לא ניתן להרשיע מבצע העבירה מחמת אחת הנסיבות המנויות בסעיף. ולהלן לשון הסעיף: "נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה: (1) אין למצוא את האדם שביצע את העבירה; (2) אי-אפשר או בלתי מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין; (3) מי שהיה בעל הבנין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד; (4) אין להוכיח מי ביצע את העבירה; (5) מי שביצע את העבירה מת או אינו בר-עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית". 31. על מנת שיהיה ניתן להורות על מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, יש להצביע על קיומם של שלושה תנאים מצטברים: הראשון, נעברה עבירה בבניין לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, ובמידה והורש ע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק; השני, קיומה של אחת מהחלופות המנויות בסעיף 212; והשלישי שנקבע בהלכה הפסוקה קיומו של אינטרס ציבורי ברור ומובהק, המצדיק מתן צו ההריסה (רע"פ 8025/09 אלדבעאת נ' מדינת ישראל (26.01.2010); ע"פ 3490/97 יצחק נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא פ"ד נב(1) 136 (1998)). יש לציין כי בנוסחו החדש של הסעיף בתיקון מס' 116 לחוק התכנון והבנייה (סעיף 239), התווסף התנאי בעניין קיומו של עניין ציבורי כתנאי מקדמי להגשת בקשה למתן צו הריסה כאמור. ##להלן פסק דין בנושר ערעור על החלטה לעכב ביצוע צו הריסת בניה לא חוקית:## רקע עובדתי המשיבים הורשעו בעבירות של בנייה ללא היתר לפי סעיפים 145(א) ו-204 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965, בגין בנייה בוואדי אסול שבשכונת סילוואן, השוכנת בין רכס אבו-טור לבין רכס טיילת שרובר שבירושלים. במסגרת גזרי הדין בעניינם של המשיבים ניתנו צווי הריסה, ומועד ביצועם נדחה מעת לעת. בין השנים 2004 - 2008 קידמו המשיבים תוכנית מתאר מקומית 9983, אשר נועדה לאפשר את הכשרת עבירות הבנייה שעברו חלק מהמשיבים באותה תקופה. בישיבה שהתקיימה בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים ביום 4.11.08 נדחתה התוכנית האמורה מנימוקים תכנוניים. המשיבים הגישו עתירה מנהלית כנגד החלטת הוועדה (עת"מ (י-ם) 1312/09 שוויקי ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה בירושלים (להלן: "העתירה המינהלית")). בדיון שהתקיים ביום 29.6.09 לפני כב' סגן הנשיא (כתוארו דאז) השופט ד' חשין, הצדדים הגיעו להסדר בהמלצת בית המשפט, לו ניתן תוקף של פסק דין, לפיו, למשיבים תינתן רשות להגיש ערר למועצה הארצית לתכנון ולבנייה. עוד סוכם שהמשיבים יגישו תכנית חדשה בהסכמת המערערת, אשר תטופל במהירות ותיבחן בלב פתוח ובנפש חפצה. הערר שהגישו המשיבים על החלטת הוועדה המחוזית למועצה הארצית נמשך לאחר שהוחלט על קידום תב"ע חדשה בתיאום עם העירייה. ברם, לבסוף הוגשה תוכנית לוועדה המקומית ביום 14.1.13, שמספרה 101-0130658 (להלן: "התוכנית"), על ידי המשיבים בלבד. במקביל, הוגשו בקשות, בהסכמת המערערת, להארכת מועד ביצוע צווי ההריסה, ומועד הביצוע הוארך בהתאם. לאחר הגשת התוכנית נדרשו המשיבים להמציא את נספחי הבינוי ולהוכיח את בעלותם בקרקע אשר עליה חלה התוכנית. עוד בטרם הושלמה הוכחת הבעלות, במהלך חודש ספטמבר 2013, הוגשו מטעם המשיבים לבית משפט קמא, בקשות נוספות להארכת מועד לביצוע צווי ההריסה בכל התיקים, ובית המשפט הורה על איחוד הטיפול בתיקים. הגם שבבקשות הקודמות הסכימה המערערת להארכת המועד לביצוע צווי ההריסה, הפעם היא התנגדה לארכות נוספות. המשיבים טענו בבית משפט קמא, כי העיכוב בקידום הליכי התכנון, מקורו במחדלי המדינה, שתחילתם בהזנחה של שכונת ואדי אסול, אשר באה לידי ביטוי בהיעדר פיתוח תכנוני של השכונה למשך עשרות שנים; המשכם בדחיית התוכנית הקודמת שהוגשה בידי המשיבים חרף הסכמת לשכת התכנון המחוזית לאשר את התוכנית; וכלה בהתנערות מהתחייבות המדינה בדיון בעתירה המנהלית להגיש תוכנית מוסכמת יחד עם התושבים. המשיבים הוסיפו כי התוכנית החדשה הוכנה מטעמם בידי האדריכל ד"ר יוסף ג'בארין, בהתאם לכל ההנחיות של גורמי התכנון בעיריית ירושלים, אך לטענת המשיבים, רק מסיבות פוליטיות לא הוגשה התוכנית על ידי עיריית ירושלים, בניגוד להסכמות הקודמות עמה. על כן, המשיבים נאלצו להגיש את התוכנית באופן עצמאי. דרישת הוכחת הבעלות הומצאה למשיבים בחודש יוני 2013, ואיסוף המסמכים נמצא בעיצומו בעת קיום הדיון. כן ביקשו המשיבים להסתמך על הסכמות קודמות שנתנה המדינה לבקשותיהם להארכת עיכובי הביצוע של צווי ההריסה. בתגובתה לבית משפט קמא התנגדה המדינה להארכת מועד ביצוע צווי ההריסה. לטענתה, קידום התוכנית מתעכב כבר בשלב הראשוני של המצאת נספחי הבינוי והוכחת הבעלות, וזאת בשל מחדלי המשיבים. עוד נטען, כי מבדיקה שנערכה מול גורמי התכנון של המדינה עולה, כי סיכויי התוכנית החדשה קלושים, מפאת ריבוי העבירות במקום, ייעוד השטח כשטח נוף פתוח והיקף התוכנית, המונה ארבעים מבנים בשטח מגורים צפוף. לטענת המדינה, ניסיונות להכשרת הבנייה נמשכו כבר למעלה מעשור, ללא הצלחה, ובעיקר בשל התנהלותם של המשיבים; ולכן, דחייה נוספת לא תועיל למשיבים להכשיר את עבירות הבנייה שביצעו. החלטת בית משפט קמא בית משפט קמא קיבל את בקשת המשיבים, וקבע כי מן הבקשות וצרופותיהן עולה כי המשיבים נקטו במאמצים אל מול גורמי מנהל התכנון בעיריית ירושלים, כדי לקדם תוכנית מתאר לשכונת ואדי אסול. מטעמים שלא הובררו, התוכנית הוגשה בחודש ינואר 2013 בידי המשיבים ולא בידי עיריית ירושלים. בית משפט קמא קבע, כי "לא ניתן להתעלם מן הרקע להגשתה, כמפורט בפרט (צ"ל "פרק" - ב.ג.) 'הרקע העובדתי' ואשר כלל את כל ההסכמות המתוארות לעיל במסגרת העתירה מנהלית ומשיכת הערר. במילים אחרות, למבקשים ניתן 'פתח' בהסכמת המשיבה לקידום תכנית מתאר, נתון שהינו רלבנטי במסגרת השיקולים בבקשה שלפני." הטענה כי ההליך התכנוני מצוי בראשיתו, לא נעלמה מעיני בית משפט קמא, אך הוא קבע כי טענת המדינה כי העיכוב בקידום התוכנית נובע ממחדלי המשיבים, לא גובתה במסמכים. הוועדה המקומית טרם דנה בתוכנית החדשה, ועדיין לא גיבשה עמדה בשאלה אם להמליץ על הפקדת התוכנית. במצב זה, קובע בית משפט קמא, למרות השלב הראשוני של ההליך התכנון, יש מקום ליתן ארכה. באשר לטענת המדינה בדבר סיכוייה של התכנית שהוגשה מבחינה תכנונית, קובע בית משפט קמא כי הוא אינו סבור שההליך שלפניו הינו הזירה ההולמת להכרעה בטענות אלו, אשר טרם נדונו על-ידי ועדות התכנון, שזה תפקידן. כן הוא אינו מתעלם מכך שבחלק מן התיקים הנדונים, מדובר בעבירות שנעברו לפני שנים רבות, שהיא עובדה שיש בה כדי להדגיש את האינטרס הציבורי בהכשרת העבירה או הסרתה במהירות. ברם יחד עם זאת, במסגרת השיקולים שפורטו לעיל הגיע בית משפט קמא לכדי מסקנה כי בנקודת הזמן הנוכחית, אין באלמנט זה כדי לגבור על קודמיו. לפיכך, הורה בית משפט קמא על עיכוב ביצוע צווי ההריסה עד ליום 9.10.14. טענות הערעור המערערת טוענת כי טעה בית משפט קמא, בכך שלא נתן את המשקל הראוי לתכליותיו של צו ההריסה השיפוטי והמטרות שהוא נועד להגשימם, המחייבות את המסקנה שעיכוב ביצוע צווי הריסה שיפוטיים יינתנו אך ורק מקום בו יש קידום הליך תכנוני של ממש. המשיבים היו צריכים לדאוג כי יקבלו היתר בניה עוד בטרם החלו בעבודות הבניה, ומשלא עשו כן, אין להם אלא להלין על עצמם. המערערת הוסיפה וטענה כי לא ניתן להתעלם מריבוי העבירות, וכי עד ליום זה המשיבים לא עברו את המשוכה הראשונית שהיא הוכחת בעלות על הקרקע. המערערת סבורה שלאור התנהלות המשיבים, גם בעוד שנה לא תחול התקדמות ממשית בהליך הכשרת העבירות. אומנם הפסיקה מכירה בנסיבות חריגות ויוצאות דופן הדורשות מתן ארכות, אך זאת במקרים בהם מדובר בבניה שאיננה פוגעת באופן מהותי בהשגת תכליות התכנון, והניתנת להכשרה בתוך זמן קצר, וזהו איננו המקרה שלפנינו. המערערת סבורה שאם תקופה של מעל עשור לא סיפקה לשם הוצאת היתר בנייה, לא תועיל במאומה מתן הארכה נוספת בעיכוב ביצוע הצו. השטח עליו נבנו המבנים מיועד להיות שטח ירוק, ולכן ספק רב אם תאושר תוכנית הבנייה. לשיטתה, סיום ההליך התכנוני אינו נראה באופק, וכלל לא ברור האם ניתן יהיה להכשיר את הבניה, ואם כן - באלו תנאים. לא זו אף זו, לטענתה, התוכנית שהוצעה על ידי המשיבים היא מלאכותית, ונועדה רק לעכב את ההריסה. בנסיבות אלו, טוענת המערערת, אין הצדקה לעכב עוד את ביצוע צו ההריסה. המערערת מוסיפה וטוענת כי הלכה היא שהסמכות המסורה בידיו של בית המשפט להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה, תופעל רק במקרים חריגים, וכאשר התהליך התכנוני הושלם. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 19.12.13 דווח, כי תיק תב"ע לתוכנית שהגישו המשיבים עומד להיפתח. יחד עם זאת, הוגש מכתב מאדריכל במחלקה לתכנון עיר בעיריית ירושלים, מיום 18.12.13, לפיו, שטח ואדי אסול מיועד לשטח פתוח על פי תוכנית המתאר החדשה לירושלים. אמנם, תוכנית המתאר החדשה טרם הופקדה, ברם לטענת המערערת היא משקפת את מדיניות התכנון של הוועדה, נוכח היותה מסמך רציני ומעמיק, אשר הוכן לאחר עבודת תכנון מרובה ומקיפה. ב"כ המשיבים הגיש לפניי את תגובת המשיבים כפי שהוגשה לבימ"ש קמא, וביקש כי הנימוקים שבה יעמדו אף לפני בית משפט זה. ב"כ המשיבים ציין כי הם סיימו את הליך קביעת הבעלות. כן פירט את השתלשלות העניינים בעבר, במסגרתה התקיים שיתוף פעולה עם העירייה להכנת תוכנית שתוגש על ידה על פי הנחיות ודרישות העירייה; עד שבשנת 2012 הפנתה העירייה עורף לתושבים, ולכן פנו הם להגשת התוכנית באופן עצמאי. ב"כ המשיבים ציין כי תוכנית המתאר לירושלים הוכנה כבר בשנת 2009, אך טרם הופקדה, כדי שלא ניתן יהיה להגיש התנגדויות, הגם שהוועדה בפועל מבקשת לפעול לפיה. יחד עם זאת, התוכנית הייתה ידועה עוד במועד העתירה המנהלית לפני השופט ד' חשין, ועדיין הוסכם כי תוגש תוכנית לגבי ואדי אסול. ב"כ המערערת ציינה כי לא ידוע האם התוכנית שהוגשה לגבי ואדי אסול חופפת את התוכנית שהעירייה ביקשה מלכתחילה. ברם, התוכנית נוגדת את תוכנית המתאר של ירושלים, ומדיניות הוועדה הינה שלא לאשר תוכניות הנוגדות את תוכנית המתאר. באשר לזמן הדרוש, היא טענה כי גם אם ייפתח תיק בקרוב, אין סיכוי שיינתן היתר תוך זמן סביר, ולכן אין הצדקה ליתן ארכות נוספות. על כך השיב ב"כ המשיבים, כי בפסק הדין בעתירה המנהלית נקבע כי תוגש תוכנית חדשה לוועדה, אשר תבחן אותה בנפש חפצה, והוא עומד על זכותו לקבל את האפשרות של הגעה לוועדה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. טענת המערערת כי הליכי התכנון לא הסתיימו למעלה מעשור, בעיקר בשל התנהלותם של המשיבים, נדחתה בבית משפט קמא לאחר שלא גובתה במסמכים, ואף נקבע מסקנה הפוכה, כי המשיבים נקטו במאמצים לקידום ההליכים התכנוניים. משכך, איני מקבל את טענת המערערת כי התנהלות המשיבים היא זו שעיכבה את הליכי התכנון. בהתאם אני דוחה את טענת המערערת כי אם למעלה מעשור לא הוצא היתר בנייה, אין טעם ליתן הארכה נוספת. ראשית, אין מדובר ב"עשור". פסק הדין בעתירה המנהלית ניתן במחצית שנת 2009, ומאז למעשה "אופס המונה" להכנת תוכנית חדשה - בהסכמת המשיבה. שנית, כפי שנקבע בבית משפט קמא, המשיבים נקטו במאמצים לקידום התוכנית ולא עיכבו אותה, כאשר התוכנית הייתה אמורה להיות מוגשת יחד עם העירייה ועל ידה, ולא הוברר מדוע לא נעשה כן. לכן, אין לקבל את הטענה שאין טעם בהארכה נוספת, לאחר ש"במשך עשור" לא הוצא היתר בנייה. באשר לשאר טענות המערערת שהועלו לפניי, טענות אלו הועלו לפני בית משפט קמא, אשר התייחס אליהן ודחה אותן, ואיני מוצא לנכון להתערב בקביעותיו. למרות השלב הראשוני של ההליך, מצא בית המשפט לנכון ליתן ארכה למשך שנה, כיוון שהוועדה המקומית טרם דנה בתוכנית ולא גיבשה עמדה בשאלה האם להמליץ על הפקדתה. יש להעיר, כי מאז החלטת בימ"ש קמא ועד למתן החלטה זו, חלה התקדמות בהגשת מסמכי הבעלות, וניכר כי התיק עומד לפני פתיחה. אומנם ההליך עדיין מצוי בראשיתו, ברם ניתן ללמוד מכך על מאמצי המשיבים בקידום התוכנית. אכן נקבע בפסיקה כי "נוכח העובדה שצו ההריסה משמש כאמצעי עיקרי לאכיפת דיני התכנון והבניה... אין מקום להמתנה בלתי מוגבלת בזמן עד לסיום הליכי התכנון, כאשר ספק אם אלו יצלחו", וכי השימוש בסמכות להארכת מועד ביצוע צו ההריסה תעשה במקרים חריגים (רע"פ 3774/04 אל סאנע יוסף נ' מדינת ישראל (6.7.04)), וכך נטען והודגם בפסיקה שהובאה בהודעת הערעור. ברם, פסק הדין בעתירה המנהלית בעניינם של המשיבים מבחין למעשה את המקרה שלפניי מההלכה בכלל, ומהפסיקה שהובאה בידי המערערת, בפרט. לאור הסכמת העירייה, שעוגנה בפסק הדין האמור, כי ת?כן תוכנית אשר תוגש לבחינת הוועדה חרף צווי ההריסה אשר תלויים ועומדים, המקרה שלפניי מובחן ושונה ממקרים אחרים אשר נדונו בפסיקה. מצב זה מצדיק, אם כי לא לזמן בלתי מוגבל, מתן ארכה בביצוע צווי ההריסה, לשם קיום פסק הדין בעתירה המנהלית. בהמשך לכך, אתייחס לטענת המערערת בדבר העדר סיכויים לקבלת התוכנית בוועדה. כאמור, בדיון שקיימתי ביקשה ב"כ המערערת לחזק את טענתה בדבר היעדר סיכויי התוכנית, באמצעות מכתב שהגישה לבית המשפט מאת אדריכל ממחלקת התכנון של העירייה, בו נטען כי התוכנית המוצעת סותרת את תוכנית המתאר החדשה לירושלים, המשקפת את מדיניות התכנון. אין להשלים עם מצב בו טרם הופקדה תוכנית המתאר החדשה לירושלים, כך שהיא לא עמדה לביקורת ציבורית ולא זכתה לאישור פורמאלי, בה בעת שהיא משמשת, למרות זאת וכבר עתה, כבסיס לקבלת החלטות באשר לסיכוייהן של תוכניות המתגבשות. אי לכך, המכתב האמור אינו יכול לבסס קביעה כי יש לדחות, כבר בשלב זה, את בקשת המשיבים למתן ארכה לצו עיכוב הריסה, מהטעם של חוסר סיכוי, כשתוכן המכתב נשען כל כולו על מדיניות התכנון הנשקפת בתוכנית מתאר לירושלים אשר כלל לא הופקדה. קבלת טענת המערערת למעשה תסתום את הגולל על התוכנית מכוח תוכנית מתאר אשר היום אינה אלא תוכנית "מגירה", לא מאושרת, ללא שאף ניתן לדעת האם כשתזכה לאישור תיראה כפי שהיא נראית היום; וזאת ללא שאותה תוכנית עברה את ההליכים הציבוריים המתבקשים לאישור תוכנית כה חשובה ומהותית לעיר כולה. עוד אציין, כי גם לגופו של עניין, הפסיקה אליה מפנה המערערת בכתב הערעור אינה מתאימה לנדון דנן. ראשית, חלקה מתייחס לצווי הריסה מנהליים, לגביהם התגבשה מדיניות מיוחדת ליישום מהיר, השונה מהותית מזו המיושמת בנוגע לצווי הריסה שיפוטיים (למשל: רע"פ 9432/08 האשם סלאימה נ' מדינת ישראל (22.12.08); ע"פ 10778/05 עבאסי נ' מדינת ישראל (27.11.05)). כמו כן, מבחינת המצב העובדתי, בחלק מהמקרים שהובאו נקבע כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק הארכת מועד ביצוע צו ההריסה, שכן למבקשים היה די זמן במשך שנים לקדם את קבלת היתר הבנייה, והם לא עשו כן, או שלא נטען כי העיכוב נובע ממחדל הרשויות (ראו: ברע"פ 3774/04 אל סאנע יוסף נ' מדינת ישראל (6.7.04), רע"פ 9432/08 האשם סלאימה נ' מדינת ישראל (22.12.08)). זאת בשונה מענייננו, בו המשיבים קידמו את התוכנית. לאור האמור, סבורני כי המקרה שלפניי הינו אכן חריג, והוא מצדיק שימוש בסמכות בית המשפט להארכת מועד ביצוע צו ההריסה. כפי שקבע בית משפט קמא, לא ניתן להתעלם מפסק הדין שניתן בעתירה המנהלית בהסכמת המערערת לקידום במשותף של תוכנית מתאר לואדי אסול. ואכן, זכותם של המשיבים כי תוכניתם תובא לפני הוועדה, ועליה לבחון את התוכנית בנפש חפצה. סיכום כמפורט לעיל, מסקנתי היא כי דין הערעור להידחות, והוא נדחה בזאת. המערערת תשא בהוצאות משפט ושכ"ט המשיבים בסך 10,000 ₪. בניהערעורהריסת מבנהבניה לא חוקיתצווים