האם אפשר להגיש השגה על ארנונה גם אחרי 90 יום ?

האם אפשר להגיש השגה על ארנונה גם אחרי 90 יום ? סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו- 1967 קובע כי יש להגיש השגה על ארנונה תוך 90 ימים "מיום קבלת הודעת התשלום". אין ספק כי שומת הארנונה שהמבקש תוקף אותה במסגרת הערעור הנוכחי - שומה המתייחסת לשנת 2002 - היא שומה ישנה, שהמועד להגשת השגה עליה חלף זה מכבר. 1. הערעור דנן הוגש נגד החלטתה של ועדת הערר בתיק 140005541 מיום 15.4.201. בהחלטה דחתה ועדת הערר על הסף את הערר שהגיש המערער. ועדת הערר קבעה בהחלטה כי דין הערר להידחות הואיל וכל השומות הרלבנטיות הן שומות חלוטות, מאחר שלא הוגשה עליהן השגה במועד. 2. המערער מחזיק במרתף (שרצפתו מתחת לפני הקרקע, והתקרה שלו היא מעל פני הקרקע), בשטח של 47 מ"ר ברחוב מרכז בעלי מלאכה 9 בתל אביב , מס' ארנונה 0019-0090-006052 (להלן: "הנכס"). 3. המערער טען בערעור כי בהחלטה של ועדת הערר מיום 2.8.10 (להלן: "ההחלטה הקודמת"), קבלה ועדת הערר את טענתו לפיה ייעוד הנכס הוא למגורים על-פי היתר הבניה שלו, וזהו הסיווג הנכון שעל פיו יש לחייב את הנכס. המערער טען כי יש לחייב את הנכס בהתאם לייעוד זה גם ביחס לתקופה מוקדמת - התקופה מחודש 11/2001 ועד 1.12.2002. לטענתו, לאור הסכמי פשרה ופטורים שניתנו לו, נדחתה ההכרעה ביחס לתקופה זו עד לסיום התקופה בה היה הנכס פטור מתשלום ארנונה, ביום 31.12.08. 4. לגישת המערער, שינוי הסיווג של הנכס ממחסן למגורים הוא תיקון שומה מותר. זאת משום שמדובר בתיקון טעות עובדתית הנובעת משיקול מוטעה של מנהל הארנונה. לכן, ניתן לתקן את הטעות בהתאם לעקרונות הכלליים של שינוי החלטה מנהלית. המערער טען כי בשנת 2002 בוצעה ביקורת בנכס, ממנה עולה כי המסעדה שהחזיקה בנכס אינה פעילה והיא עומדת ריקה. הביקורת מאשרת כי הנכס לא הושכר, וכי היו בו רק שני מקררים ישנים שהם חסרי-ערך. מאחר שהנכס היה פנוי, היה מקום לחייבו בארנונה בהתאם לייעודו התכנוני- קרי בהתאם לסיווג של מגורים. 5. בתגובה לערעור הגיש המשיב עיקרי-טיעון מטעמו. בישיבת יום 18.2.14 בקש המערער מבית-המשפט להגיש מסמך נוסף בו הוא יגיב לעיקרי-הטיעון מטעם המשיב, ואף לצרף מסמכים נוספים שנשמטו בטעות מהערעור. בהחלטה ממועד זה ניתנה למערער אפשרות להגיש מסמך תגובה נוסף. כן נקבע כי אם יוגש מסמך כזה, יוכל המשיב להשיב לו, ולאחר מכן יינתן פסק-דין על סמך מכלול החומר שבתיק. לאחר שהוגשו כל המסמכים מטעם הצדדים, ניתן אם כן פסק דין זה על סמך מכלול החומר על נספחיו, וטענות הצדדים. 6. בתשובתו של המערער לעיקרי הטיעון של המשיב, טען המערער כי בקשתו לפטור את הנכס מתשלום ארנונה נובעת מהצפות ביוב חוזרות ונשנות שהתרחשו לאורך כל השנים בהן הוא החזיק בנכס. מקורן של תקלות אלה הוא במערכת הביוב העירונית. המערער טען כי המשיב הסתיר מפניו את העובדה כי מערכת הביוב העירונית אינה תקינה, וכן את העובדה כי הנכס יועד במקור לייעוד של מגורים. לגישתו של המערער, הוא פנה למשיב לראשונה ביום 19.11.2002, כאשר החל לחשוד בכך כי התקלה של הצפות הביוב מקורה במערכת הביוב העירונית. המערער חזר ופנה בפניות נוספות (ר' מסמכים ג'1 - ג' 5 לכתב התשובה לעיקרי הטיעון). לטענת המערער, התנהלות המשיב היא שגרמה לכך שהוא לא מסר את ההודעה מכוח ס' 330 לפקודת העיריות במועד. 7. לאחר משלוח ההודעה, אכן קבל המערער פטור מתשלום ארנונה בגין נכס שאינו ראוי לשימוש (מכוח ס' 330 לפקודת העיריות), החל מיום 1.12.2002. הפטור הזה הוארך מפעם לפעם, עד ליום 31.8.2008. המערער טען כי מהראיות שהוא צירף עולה כי בנכס יש הצפות ביוב שמקורן בכשל במערכת הביוב העירונית. העירייה ידעה זאת היטב, ולכן תכננה לחייב את מי שמבקש היתר בניה להתחבר לקו ביוב חדש. לגישת המערער, כתוצאה מהתנהלותה הבלתי-סבירה של העירייה, סבל הנכס מהצפות ביוב עוד משנת 1995. מכאן שגם בתקופה מיום 23.10.2001 ועד תחילת הפטור, ביום 1.12.2002 (זו התקופה נושא הערעור), סבל הנכס מהצפות ביוב, ויש לפטור אותו מתשלום ארנונה גם בגין תקופה זו. עוד נטען כי בתקופה נושא הערר היה הנכס ריק ופנוי, ולכן יש לחייבו בארנונה לפי הייעוד התכנוני המקורי שלו, שהוא ייעוד למגורים (כך עולה על פי הטענה מההחלטה הקודמת). לגישת המערער, הערעור אינו תביעת השבה משום שהחוב נושא תקופת הערעור הוא חוב שטרם שולם. 8. המערער פנה למשיב ביום 11.2.2002 ובקש לשנות את סיווג הנכס מייעוד של בית-קפה לייעוד של מחסן. זאת משום שהמערער רצה, כל עוד הנכס סבל מהצפות ולא נעשה בו שימוש, לשלם את תעריף הארנונה בסיווג הנמוך ביותר. טענת המשיב לפיה הייעוד המקורי של הבנין הוא למסחר ולא למגורים נמצאה על ידי ועדת הערר כבלתי נכונה (בהחלטה הקודמת). המערער טען כי הוא התייעץ עם פקיד הארנונה ושאל אותו בדבר האפשרויות לסיווג הנכס, וזה ענה לו כי האפשרות החוקית בתעריף הנמוך ביותר האפשרי היא סיווג הנכס בייעוד למחסן. לכן ביקש המערער כי הנכס יסווג כמחסן. 9. בעיקרי הטיעון מטעמו, טען המשיב כי יש לדחות את הערעור. לטענתו, הביקורת השיפוטית על החלטות של ועדות ערר היא ביקורת מצומצמת, שנועדה למקרים קיצוניים בלבד - שהמקרה הזה אינו אחד מהם. עוד טען המשיב כי שומת הארנונה של הנכס לשנת 2002 היא שומה חלוטה, ולכן בית-המשפט נעדר סמכות לדון בערעור. 10. לגופו של ענין טען המשיב, כי המערער בקש לשנות את סיווג הנכס מבית-קפה למחסן ביום 11.2.2002, ובהתאם לממצאי ביקורת מיום 20.3.2002, הסיווג אכן שונה כמבוקש החל מיום 1.2.2002. לאחר מכן, ולאור בקשת המערער ביום 19.11.2002, ניתן לנכס פטור בגין נכס לא ראוי לשימוש החל מיום 1.12.2002. ביום 30.9.2003 חזר המערער ובקש פטור לנכס כנכס לא ראוי לשימוש גם בקשר עם שנת 2002, וביום 30.10.2003 נענה כי משלא פנה בתקופה ביחס אליה מבוקש הפטור, לא ניתן לבדוק את הבקשה. המערער פנה פעם נוספת למשיב ביום 27.1.09 וטען כי בביקורת שנערכה בנכס בשנת 2002 נמצא הנכס ריק. במענה לפניה זו השיב לו המשיב כי בנכס נמצאו שני מקררים וכן ציוד שהיה שייך למסעדה. ביום 7.10.2010 פנה המערער וטען שוב כי בביקורת משנת 2002 נמצא הנכס ריק, והמשיב שב וענה לו כי בנכס נמצא ציוד השייך למסעדה. כלומר, השימוש בנכס בשנת 2002 לא היה שימוש למגורים, אלא למחסן שהכיל ציוד ששייך למסעדה. 11. מעבר לכך נטען כי סיווג הנכס בהתאם לייעודו המקורי ייעשה בכפוף לפנייה בזמן אמת ולביקורת בנכס במועד בו הוא מבוקש, ואין תחולה רטרואקטיבית לסיווג הנכס על פי ייעודו המקורי. ועדת הערר קבעה בהחלטה הקודמת (מיום 2.8.10) כי שינוי סיווג הנכס ייעשה מיום 1.1.09. 12. בתגובתו הנוספת של המשיב לכתב התשובה לעיקרי הטיעון של המערער, טען המשיב כי המערער מבקש בערעור הנוכחי להשיג על שומה חלוטה, תוך הצגת ממצאים עובדתיים חדשים שהוא לא הציג אותם בפני הערכאה הדיונית (ועדת הערר). לגישת המשיב, אין לבעלי-הדין זכות להציג ראיות נוספות בערעור, כשהמערער אף לא הבהיר מדוע מבוקש להגישן רק בשלב הנוכחי. עוד טען המשיב כי לאחר פניית המבקש בשנת 2002 למנהל הארנונה, ניתן לנכס פטור לנכס אינו ראוי לשימוש שנמשך עד יום 31.12.08. הפטור ניתן לאחר הודעתו הראשונה של המערער בהקשר זה שניתנה ביום 19.11.02 (נספח ג' לכתב התשובה לעיקרי הטיעון). הפטור ניתן לנכס החל מיום 1.12.02 - באשר לא ניתן לפטור נכס ממועד הקודם למסירת ההודעה. דיון 13. אני סבורה כי דין הערעור להידחות. המסקנה העולה מהאמור לעיל היא כי השומה לשנת 2002 היא שומה חלוטה שהמערער אינו זכאי עוד להשיג עליה. 15. המערער העלה מספר טענות בהקשר זה. ראשית, הוא טען כי בניגוד לעולה מהחלטת ועדת הערר, הוא אינו תובע השבה של הארנונה, משום שהוא מעולם לא שילם את הארנונה. אינני מקבלת את הטענה. אני סבורה כי משעה שחלף המועד להגשת ההשגה כפי שהוא קבוע בחוק הערר, השומה הופכת חלוטה - ואין בהקשר זה משמעות לשאלה האם הארנונה שולמה כבר אם לאו. אין מקום לקבוע כי מצבו של מי שלא שילם את הארנונה כלל, הוא טוב יותר ממי ששילם את הארנונה ומבקש את השבתה. הדין ביחס לשני המקרים הוא אותו דין - קרי הארנונה היא חלוטה ולא ניתן עוד להשיג עליה. 16. הרציונל לקביעה זו הוא בעיקרון סופיות השומה. כך, העירייה צריכה לדעת כי משעה שחלף המועד להגיש השגה על שומה, השומה היא סופית, ולא ניתן יהיה עוד לתקוף אותה במסגרת השגה. מעבר לכך, השגה המוגשת באיחור היא השגה שקשה יותר לברר את העובדות הרלוונטיות לגביה. גם מטעם זה, נישום שלא ניצל את הזמן שעמד לרשותו ולא הגיש השגה, אינו יכול עוד לעשות זאת באיחור. כאמור, הדברים הללו יפים לכל נישום, בין אם כבר שילם את הארנונה והוא מבקש להשיבה, ובין אם טרם שילם את חובו. 17. טענה נוספת העולה מבין השורות של תשובת המערער לעיקרי הטיעון, היא כי המערער הוטעה על ידי פקיד העירייה, אשר הבהיר לו כי התעריף הנמוך ביותר האפשרי הוא תעריף לפיו הנכס יסווג בייעוד למחסן. אני סבורה כי אין די בטענה זו כדי לשנות את המסקנה לפיה לא ניתן לאפשר למערער להשיג על שומת הארנונה הסופית. 18. ראשית, טענתו של המערער לפיה הוא "הוטעה" על ידי פקיד העירייה, שגרם לו להניח כי התעריף הזול ביותר האפשרי לנכס הוא תעריף לפי ייעוד הנכס כמחסן, היא טענה חדשה, שהמערער לא העלה אותה בשלבים הקודמים של הדיון. הטענה לא עלתה בפני ועדת הערר. הטענה אף לא עלתה במסגרת הערעור. הטענה עלתה לראשונה במסגרת כתב התשובה של המערער לעיקרי הטיעון. מדובר בטענה סתמית ולא מפורטת - המערער ציין כי הוא "התייעץ ושאל את פקיד הארנונה על אפשרויותיו לסיווג הנכס, וזה ענה לו כי האפשרות החוקית התעריף הנמוך ביותר האפשרי, הינו סיווג הנכס בייעוד למחסן" (ר' ס' ח'3 לתשובה לעיקרי הטיעון). המערער לא ציין מיהו הפקיד אתו הוא התייעץ, מתי התקיימה ההתייעצות, מה סיפר המערער לפקיד ביחס לנכס, מה בדיוק השיב לו הפקיד וכיו"ב פרטים שהם הכרחיים כדי לאפשר בחינה של הטענה. 19. המערער אף לא הבהיר מדוע טענה זו לא עלתה בשלבים מוקדמים יותר של הדיונים. יתרה מזאת וזה העיקר, בתצהיר שצורף לכתב התשובה של המערער לעיקרי הטיעון, המערער כלל לא הצהיר על האמור בסעיף ח'3 לעיל (ר' התצהיר מיום 9.3.2014). כלומר, הטענה בדבר ה"ייעוץ המטעה" כלל אינה מגובה בתצהיר. לכן, אין בטענה זו כדי לשנות את המסקנה לפיה המערער מנסה להשיג על שומה סופית וחלוטה, במועד מאוחר בהרבה למועד בו הוא יכול היה לעשות כן. 20. למעשה די באמור לעיל כדי להביא למסקנה לפיה דין הערעור להידחות. למעלה מן הצורך אציין כי לגופו של ענין, טענתו של המערער לפיהן היה מקום לסווג את הנכס בסיווג "מגורים", היא טענה בעייתית. המערער אינו כופר בכך כי סיווג הנכס צריך להיעשות בהתאם לשימוש בו בפועל (ר' ס' ה'7 לתשובה לעיקרי הטיעון). אלא שהמערער טוען כי במועדים הרלוונטיים, הנכס לא שימש למטרה כלשהי. לטענתו, הביקורת שבוצעה בנכס ביום 20.3.2002 מעלה כי הנכס לא היה מושכר באותו מועד. עוד הוא טוען כי בנכס היו "שני מקררים ישנים שנמצאו זרוקים בנכס.. אלה הם חפצים חסרי ערך בבחינת הפקר, אשר עשויים להעמיד את הנכס בחזקת 'ריק'" (ר' ס' ה'6 לתשובה לעיקרי הטיעון). 21. ואולם, הטענה לפיה מדובר בנכסים "חסרי ערך" שהיו "זרוקים" בנכס, היא טענה שטעונה הוכחה. אחד הטעמים לכך שהשומה הפכה סופית היא העובדה כי היום לא ניתן עוד לברר את הטענה הזו. על כל פנים, אין די בטענתו הסתמית של המערער בהקשר זה (אף היא לא גובתה בתצהיר), כדי לאפשר קביעה כי המקררים לא "אוחסנו" בנכס (שאז היה מקום לסווגו כמחסן), אלא "נזרקו" בו באופן שניתן לראות את הנכס כנכס "ריק" למרות שהם היו מצויים בו. עיון בדוח הביקורת מיום 20.3.02, מעלה כי מצוין בו כי "במקום מאוחסנים (ולא 'זרוקים') שני מקררים ישנים (ולאו דווקא 'חסרי ערך') וציוד שהיה שייך למסעדה (יחידה 002 שכרגע ריקה ולא פעילה)". כן מצוין בדו"ח כי המערער עצמו טען כי "המקום משמש למחסן". לאור כל האמור לעיל, אין אפשרות אם כן - אף לו היו טענות המערער נדונות לגופן, לקבוע היום כי במועדים הרלוונטיים לערעור, השימוש בפועל בנכס לא היה שימוש למחסן, חרף העובדה כי כך טען המערער, וחרף העובדה כי בפועל אוחסנו בו שני מקררים וציוד של מסעדה. 22. המערער העלה טענות רבות ביחס למצב הנכס, להצפות שהיו בו. לטענתו של המערער ההצפות נגרמו כתוצאה מכשל במערכת הביוב העירונית, כשל שהעירייה ידעה אודותיו היטב. אינני מוצאת לנכון להתייחס לטענות אלה, באשר אין בהן כדי לשנות את התוצאה של הערעור הנוכחי. אם סבור המערער כי התנהלות העירייה גרמה לו נזק - הוא יכול לשקול את האפשרות להגיש תביעה נזיקית (מובן כי אינני מחווה דעה ביחס לסיכוייה של תביעה כזו, הן מבחינה מהותית והן מבחינת המועד להגשתה). על-כל-פנים, אף אם בנכס היו בעיות של הצפה, ואף בהנחה שבעיות אלה מקורן במערכת הביוב העירונית - אין בכך כדי להשליך על סיווג הנכס, ועל האפשרות לפתוח את שומת הארנונה של שנת 2002, שומה שכאמור הפכה סופית וחלוטה זה מכבר. 23. ככל שעולה מטענות המערער טענה לפיה היה מקם לפטור את הנכס מארנונה משום שהוא לא היה ראוי לשימוש גם בתקופה הקודמת לתקופה מכוחה הוא קבל פטור - אינני מקבלת גם טענה זו. סעיף 330 לפקודת העיריות קובע כי תחולת הפטור היא ממועד ההודעה ואילך. המשיב אכן פטר את הנכס ממועד ההודעה ואילך. המערער העלה טענה זו בפנייתו מיום 30.9.03, אותה דחה המשיב. המערער לא השיג על החלטה זו במועד, בסמוך לאחר שניתנה. 24. לכן, לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה. אני מחייבת את המערער לשאת בהוצאות המשיב בסכום כולל של 7,500 ₪. הסכום יועבר מהפיקדון אותו הפקיד המערער, ויתר הסכום יושב למערער. שאלות משפטיותארנונה