##דוגמא לכתב תביעה## ## סוג התביעה: ## ## הסעד המבוקש: ## ## אגרה: ## ## האם קיים הליך נוסף בבית משפט או בבית דין, בקשר למסכת עובדתית דומה שהתובע הוא צד לו או היה צד לו? ## לא ## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובע: מר _________ ת.ז. _________, תושב _________, _________, אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה עבד כמאבטח בקניון "לב המפרץ". 2. הנתבעת: מדינת ישראל, באמצעות המחלקה לחקירות שוטרים (להלן: "מח"ש"), אשר כתובתה למסירת כתבי בי-דין הינה פרקליטות מחוז _________, רחוב _________, _________. ## ב. הסעד המבוקש ## 3. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך כולל של 95,000 ₪, בגין ראשי הנזק הבאים: א. הפסד שכר מוחלט וחלקי לתקופה של כחצי שנה בסך 20,000 ₪. ב. כאב וסבל בסך 8,000 ₪. ג. עוגמת נפש בסך 20,000 ₪. ד. סכומים אלו בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל. ה. בנוסף, מתבקש כבוד בית המשפט לחייב את הנתבעת בהוצאות המשפט, לרבות אגרת תביעה ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ כחוק. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 4. עובר ליום 6.12.2010, עבד התובע כמאבטח בכניסה לקניון "לב המפרץ" ב_________. ביום זה, בשעות הבוקר, הגיע לקניון שוטר, רס"ב _________ (להלן: "השוטר"), לבוש מדים ורכוב על קטנוע משטרתי, והחנה את הקטנוע במקום אסור לחניה. 5. התובע ביקש מהשוטר להזיז את הקטנוע, אך השוטר התעלם מדבריו וניסה להיכנס בכוח לקניון. התובע נאלץ למנוע את כניסתו, ובין השניים התפתח עימות פיזי. במהלך העימות, נפגעה כף ידו השמאלית של התובע, וכתוצאה מכך נגרמה לו חבלה באצבעו הרביעית. 6. בעקבות האירוע, הגיש התובע מספר תלונות למח"ש, אך כולן נגנזו. התובע אף ביקש לקבל את שמו של השוטר, אך בקשתו לא נענתה. 7. עילת התביעה נולדה ביום 6.12.2010, עם התרחשות האירוע וגרימת הנזק לתובע, והתגבשה עם גניזת התלונות במח"ש והתנהלותה הרשלנית של הנתבעת. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 8. סמכותו העניינית של בית משפט נכבד זה לדון בתביעה נובעת מסכום התביעה, אשר אינו עולה על 2,500,000 ₪, ועל כן היא בסמכותו של בית משפט השלום. 9. סמכותו המקומית של בית משפט נכבד זה נובעת מכך שהאירוע נשוא התביעה התרחש בתחום שיפוטו של בית משפט זה, ב_________. ## ה. פירוט הטענות ## ## רשלנות השוטר והפרת חובתו ## 10. השוטר פעל בחוסר אחריות משווע ובניגוד מוחלט למצופה ממנו כאיש חוק, כאשר החנה את קטנועו המשטרתי במקום אסור לחניה, התעלם מהוראות התובע כמאבטח, וניסה לפרוץ בכוח לקניון, תוך יצירת עימות פיזי מיותר ומסוכן. 11. התנהלותו של השוטר, אשר כללה ניסיון להתחמק מהתובע ולפרוץ פנימה לקניון כ"אחרון הפרחחים", מהווה הפרה בוטה של חובתו לשמש דוגמה ומופת לאזרחים, ופגעה קשות בסמכותו ובמעמדו של התובע כמאבטח. 12. השוטר, בהתנהגותו הפרועה והבלתי מרוסנת, גרר את התובע לעימות פיזי בלתי נמנע, אשר אילץ את התובע לפעול על מנת למלא את תפקידו ולמנוע את כניסת השוטר, ובכך יצר את הסיטואציה שהובילה לפציעתו של התובע. 13. טענת השוטר כי לא היה שילוט האוסר על חניה במקום אינה רלוונטית, שכן קניון "לב המפרץ" הוא רכוש פרטי, ולמאבטח סמכות ליתן הנחיות לאורחי הקניון, אשר יש לציית להן, ובמיוחד כאשר מדובר באיש חוק. 14. השוטר היה צריך לצפות כי התנהגותו תגרור תגובה מצד התובע, אשר נאלץ למלא את תפקידו, וכי עימות פיזי עלול להתרחש, ועל כן הוא נושא באחריות מלאה לנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה ישירה מהתנהלותו הרשלנית. ## אחריות שילוחית של המדינה ## 15. המדינה, כמעסיקתו של השוטר, נושאת באחריות שילוחית למעשיו הנפסדים של השוטר, אף אם אלו נעשו למטרותיו האישיות, שכן הם בוצעו תוך כדי עבודתו, כשהוא לבוש מדים ורכוב על קטנוע משטרתי, ובכך יצר מצג של פעולה במסגרת תפקידו. 16. אף אם מעשיו של השוטר לא אושררו במפורש על ידי המדינה, הרי שהמדינה לא טענה כי היא אינה נושאת באחריות, ואף העניקה לשוטר הגנה משפטית, ובכך קיבלה על עצמה, למעשה, את האחריות למעשיו. 17. המדינה נושאת באחריות פיקודית ומוסרית על פיקודיה, ובכלל זה על השוטר, ועל כן היה עליה לוודא כי השוטר פועל בהתאם לנהלים ולכללי ההתנהגות המצופים מאיש משטרה, ובמיוחד במרחב הציבורי. 18. התנהלותה של המדינה, אשר אימצה את גרסת השוטר והתגוננה לגוף העניין, מבלי לטעון לחוסר אחריות שילוחית, מחזקת את הטענה כי היא רואה עצמה אחראית למעשיו של השוטר, ועל כן יש לחייבה בפיצוי התובע. 19. המדינה כשלה בפיקוח על השוטר ובאכיפת נהלי התנהגות ראויים, ובכך אפשרה את התרחשות האירוע המצער ואת גרימת הנזק לתובע, ועל כן יש להטיל עליה אחריות ישירה ועקיפה לנזקים. ## רשלנות מח"ש באי-גביית עדות מהשוטר ## 20. מח"ש התרשלה באופן חמור בתפקידה כאשר לא גבתה עדות מהשוטר, למרות תלונותיו החוזרות ונשנות של התובע, ובכך מנעה בירור עובדתי מלא ומקיף של נסיבות האירוע. 21. אי-גביית עדות מהשוטר עומדת בניגוד מוחלט לדרך העסקים הרגילה ולציפייה הסבירה כי גוף חוקר יאסוף את כלל העדויות הרלוונטיות, ובמיוחד את גרסתו של הצד המעורב העיקרי באירוע. 22. מכתבו של קצין תלונות הציבור, בו נרשם מפורשות כי "נגבתה הודעתו של השוטר", בעוד שבפועל לא נמצאה כל עדות כזו בתיק מח"ש, מעלה חשש כבד להטעיה, הסתרה או רשלנות חמורה בניהול התיק. 23. התנהלות מח"ש, אשר לא ראתה לנכון לחקור את השוטר ולהציג בפניו שאלות נוקבות בנוגע להתנהגותו הנפסדת, מעידה על קלות דעת וחוסר מקצועיות, ובכך פגעה בזכותו של התובע לבירור הוגן וממצה. 24. אי-גביית עדות מהשוטר מנעה מבית המשפט לקבל תמונה מלאה ואמיתית של האירוע, ובכך פגעה ביכולתו של התובע להוכיח את תביעתו באופן מיטבי, ועל כן יש לזקוף זאת לחובת הנתבעת. ## הסתרת ראיות או אי-קיומן ## 25. אחד משני תרחישים חמורים עולה מאי-הימצאות עדות השוטר בתיק מח"ש: או שהעדות קיימת והוסתרה מב"כ התובע ומבית המשפט, או שהיא כלל לא נגבתה, ובשני המקרים מדובר בהתנהלות פסולה וחמורה. 26. ככל שהודעת השוטר קיימת והוסתרה, הרי שמח"ש פעלה בחוסר תום לב ובניגוד לחובתה לגלות את כלל הראיות הרלוונטיות, ובכך פגעה בזכותו של התובע להליך הוגן. 27. ככל שהודעת השוטר כלל לא נגבתה, הרי שמח"ש מסרה מידע כוזב במכתבה לקצין תלונות הציבור, ובכך פעלה בחוסר יושר ובניגוד לחובתה לנהל חקירה אמינה ושקופה. 28. הסתרת ראיות או אי-קיומן, במיוחד כאשר מדובר בעדות מרכזית של אחד המעורבים העיקריים באירוע, פוגעת באמון הציבור במערכת אכיפת החוק ובמח"ש כגוף חוקר. 29. התנהלות זו של מח"ש, בין אם בהסתרה ובין אם באי-גבייה, מהווה רשלנות חמורה אשר גרמה לתובע נזק ראייתי משמעותי, ועל כן יש להטיל עליה אחריות בגין כך. ## אי-נקיטת אמצעים משמעתיים נגד השוטר ## 30. מח"ש התרשלה בכך שלא שקלה לנקוט באמצעים משמעתיים כנגד השוטר, למרות התנהלותו הנפסדת והמבישה, כפי שנקבע בפסק הדין, ובכך העבירה מסר של סלחנות כלפי התנהגות בלתי הולמת של שוטרים. 31. אי-נקיטת אמצעים משמעתיים נגד השוטר, אשר פעל כפורע חוק והתעמת עם מאבטח במקום ציבורי, פוגעת באמון הציבור במשטרה ובמח"ש, ומשדרת מסר של חוסר אכיפה פנימית. 32. התנהלות מח"ש, אשר לא ראתה לנכון לבחון את ההיבטים המשמעתיים של האירוע, למרות ממצאי החקירה והעדויות שנאספו, מעידה על כשל מערכתי בטיפול בתלונות נגד שוטרים. 33. השוטר, אשר זכה לייצוג משפטי מהמדינה ולא נשא בנטל הפיצויים, אף לא עמד בפני סיכון של נקיטת אמצעים משמעתיים, ובכך יצא נשכר מהתנהלות מח"ש, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק. 34. אי-נקיטת אמצעים משמעתיים מהווה רשלנות מצד מח"ש, אשר הייתה צריכה לפעול למיצוי הדין עם השוטר, הן בהיבט הפלילי (ככל שמתאפשר) והן בהיבט המשמעתי, על מנת להבטיח את טוהר המידות במשטרה. ## עוגמת נפש שנגרמה לתובע ## 35. התובע, מאבטח בן 60, אשר מילא את תפקידו ללא דופי ובאופן מקצועי, נאלץ להתמודד עם התנהגות נפסדת של שוטר, ובהמשך עם התנהלות רשלנית של מח"ש, אשר גרמו לו למפח נפש ועוגמת נפש רבה. 36. התובע היה זכאי לכך שתלונתו תיבדק באורח רציני ומעמיק, וכי השוטר ייחקר כנדרש, אך במקום זאת נתקל באטימות ובחוסר מקצועיות מצד מח"ש, אשר התעלמה מחובתה הבסיסית. 37. העובדה כי השוטר, אשר פעל כפורע חוק, לא נחקר ולא ננקטו נגדו צעדים משמעתיים, בעוד התובע נאלץ להיאבק על זכויותיו, גרמה לתובע תחושת עוול קשה וחוסר צדק. 38. עוגמת הנפש נבעה לא רק מהפגיעה הפיזית, אלא גם מהפגיעה המוסרית והנפשית, מהתחושה כי המערכת אינה מגנה על אזרחים תמימים מפני התנהגות פסולה של אנשי חוק, וכי תלונותיו נגנזו בקלות דעת. 39. הפיצוי בגין עוגמת נפש נועד לפצות את התובע על הסבל הנפשי, התסכול והאכזבה שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלות הנתבעת, ועל הפגיעה באמונו במערכת אכיפת החוק. ## נזקים פיזיים וכאב וסבל ## 40. כתוצאה מהעימות הפיזי עם השוטר, נשברה אצבעו הרביעית בידו השמאלית של התובע, ונגרמו לו כאבים עזים וסבל רב, אשר הוכחו להנחת דעתו של בית המשפט. 41. התובע אובחן בסרטון האבטחה אוחז בידו, מן הסתם עקב כאבים, דבר המעיד על חומרת הפגיעה ועל הכאב המיידי שנגרם לו כתוצאה מהתקרית. 42. אף אם גרסאותיו הראשוניות של התובע בנוגע לנסיבות הפגיעה היו סותרות, הרי שאין בכך כדי להאפיל על העובדה כי חבלתו נגרמה כתוצאה ישירה מהעימות עם השוטר, אשר נגרר אליו באשמת השוטר. 43. התובע היה משולל כושר עבודה מוחלט לתקופה של ארבעה חודשים, וסבל מהפסדי שכר משמעותיים, אשר מהווים נזק ישיר ומוכח כתוצאה מהפגיעה. 44. הפיצוי בגין כאב וסבל נועד לפצות את התובע על הסבל הפיזי והנפשי שנגרם לו כתוצאה מהפגיעה, על ההגבלה בתפקוד היומיומי ועל הפגיעה באיכות חייו. ## הפסד שכר ## 45. כתוצאה מהפגיעה בידו, נאלץ התובע להיעדר מעבודתו כמאבטח לתקופה ממושכת, ובכך נגרמו לו הפסדי שכר מוחלטים וחלקיים. 46. התובע, אשר התפרנס בדוחק מעבודתו כמאבטח, סבל מפגיעה כלכלית משמעותית כתוצאה מהאירוע, אשר השפיעה על יכולתו לפרנס את עצמו ואת משפחתו. 47. הפסד השכר המוכח לתקופה של כחצי שנה, בסך 20,000 ₪, מהווה נזק ישיר וברור שנגרם לתובע כתוצאה מהרשלנות של הנתבעת. 48. הנתבעת, באחריותה למעשי השוטר וברשלנותה בטיפול בתלונה, אחראית לפצות את התובע על מלוא הפסדי השכר שנגרמו לו. 49. הפיצוי בגין הפסד שכר נועד להשיב את התובע למצב בו היה אלמלא התרחש האירוע, ולכסות את ההפסדים הכלכליים שנגרמו לו כתוצאה מהפגיעה. ## התנהלות השוטר כפורע חוק ## 50. השוטר, אשר אמור לשמש דוגמה ומופת לאזרחים, פעל כפורע חוק כאשר הפר הוראות מאבטח, ניסה לפרוץ בכוח למקום פרטי, וגרר עימות פיזי במקום ציבורי. 51. התנהגותו של השוטר, אשר התעלם מהוראות התובע וניסה להתחמק ממנו, תוך כדי "מרדף" אחריו, מבזה את משרתו ואת המדים אותם הוא לובש. 52. השוטר נכשל באופן מביש בתפקידו, כאשר במקום לסייע לשמירה על הסדר, הוא עצמו הפר אותו, ובכך פגע באמון הציבור במשטרה. 53. התנהלותו של השוטר, אשר אילצה את התובע לפעול על מנת למנוע את כניסתו, מהווה הפרה בוטה של חובתו הציבורית והמוסרית. 54. העובדה כי השוטר נאלץ בסופו של דבר לפנות את הקטנוע רק לאחר התערבות האחמ"ש, מעידה על חוסר אחריותו ועל התנהגותו הבלתי הולמת מלכתחילה. ## חובת מח"ש לבירור יסודי ומקצועי ## 55. מח"ש, כגוף המופקד על חקירת תלונות נגד שוטרים, חבה חובת זהירות כלפי אזרחים, ובכלל זה כלפי התובע, לנהל בירור יסודי, מקצועי ואובייקטיבי של תלונות. 56. התנהלות מח"ש, אשר לא גבתה עדות מהשוטר ולא בחנה את מכלול הנסיבות בכובד ראש, מהווה הפרה של חובת הזהירות המוטלת עליה. 57. מח"ש הייתה צריכה להעמיק את החקירה, לבחון את כלל הראיות, ובמיוחד את גרסת השוטר, על מנת לקבל החלטה מושכלת ומבוססת, ולא לגנוז את התלונה בקלות דעת. 58. הכשל בניהול החקירה על ידי מח"ש, אשר לא כלל את חקירת השוטר עצמו, פגע בזכותו של התובע לבירור הוגן וממצה, ועל כן יש להטיל עליה אחריות בגין רשלנותה. 59. חובתה של מח"ש לנהל חקירה יסודית נובעת גם מהאינטרס הציבורי בשמירה על טוהר המידות במשטרה ובהבטחת אמון הציבור במערכת אכיפת החוק. ## אחריות המדינה לנזק ראייתי ## 60. התנהלות מח"ש, אשר לא גבתה עדות מהשוטר או הסתירה אותה, גרמה לתובע נזק ראייתי משמעותי, בכך שמנעה ממנו להציג בפני בית המשפט את מלוא התמונה העובדתית. 61. נזק ראייתי זה פגע ביכולתו של התובע להוכיח את תביעתו באופן מלא, ועל כן יש להטיל על הנתבעת אחריות בגין נזק זה, ולהעביר את נטל הראיה או להקל בו לטובת התובע. 62. העובדה כי מח"ש לא פעלה כנדרש, ובכך מנעה את הצגת גרסת השוטר, מחזקת את הטענה כי גרסה זו הייתה עלולה לפגוע בעמדת הנתבעת, ועל כן יש לפרש זאת לחובתה. 63. המדינה, באמצעות מח"ש, אחראית לנזק הראייתי שנגרם לתובע, ועל כן יש לחייבה בפיצוי בגין נזק זה, בנוסף לנזקים הישירים שנגרמו לו. 64. נזק ראייתי זה מהווה עילה נוספת להטלת אחריות על הנתבעת, שכן הוא פוגע בעקרונות הצדק וההגינות של ההליך המשפטי. ## התנהלות התובע בשיקול דעת ובמידתיות ## 65. התובע, כמאבטח, פעל בשיקול דעת ובמידתיות כאשר ניסה למנוע את כניסת השוטר לקניון, וזאת על מנת למלא את תפקידו ולשמור על הסדר הציבורי. 66. פעולותיו של התובע, אשר כללו זימון האחמ"ש ודרישה מהשוטר להמתין, היו נכונות ומקצועיות, ונועדו למנוע הסלמה של האירוע. 67. העימות הפיזי אליו נקלע התובע היה בלתי נמנע, ונגרם באשמת השוטר, אשר אילץ את התובע לפעול על מנת למנוע את כניסתו הבלתי חוקית. 68. אי-תפיסתו של השוטר בידו או בחולצתו על ידי התובע הייתה נחשבת לאי-תפקוד נאות בעבודתו, ועל כן פעולותיו היו מוצדקות והכרחיות בנסיבות העניין. 69. התובע פעל מתוך תחושת אחריות ומחויבות לתפקידו, ובכך מנע מתן לגיטימציה לפורעי חוק וסדר, ועל כן אין לייחס לו כל אשם תורם לאירוע. ## אחריות המדינה לפיצוי על עוגמת נפש ## 70. המדינה, באמצעות מח"ש, אחראית לפצות את התובע על עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מהתנהלותה הרשלנית והבלתי מקצועית בטיפול בתלונתו. 71. התובע, אשר ציפה לבירור הוגן וממצה של תלונתו, נתקל באטימות ובחוסר התייחסות מצד מח"ש, דבר שגרם לו תסכול רב ואכזבה עמוקה. 72. העובדה כי השוטר, אשר פעל באופן נפסד, לא נחקר ולא ננקטו נגדו צעדים, בעוד התובע נאלץ להיאבק על זכויותיו, מהווה פגיעה קשה בתחושת הצדק שלו. 73. הפיצוי בגין עוגמת נפש נועד להכיר בסבל הנפשי שנגרם לתובע, וליתן לו מעין "פיצוי מוסרי" על הפגיעה באמונו במערכת ובזכותו לבירור הוגן. 74. סכום הפיצוי בגין עוגמת נפש, בסך 20,000 ₪, משקף את חומרת ההתנהלות של מח"ש ואת מידת הפגיעה בתובע. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##להלן פסק דין בנושא תביעה אזרחית נגד מח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים)## נתוני רקע 1. התובע הגיש תובענת נזיקין על סך 95,000 ₪ נגד משטרת ישראל והמחלקה לחקירות שוטרים (להלן - "מח"ש"), הם אורגנים של הנתבעת (להלן, גם "המדינה"). נטען כי עובר ליום 6.12.10 עבד התובע בתור מאבטח בכניסה לקניון לב המפרץ. בשעות הבוקר הגיע לקניון שוטר הלבוש במדים שהחנה את הקטנוע המשטרתי שלו במקום אסור לחניה. השוטר התבקש על ידי התובע להזיז את הקטנוע אך התעלם מדבריו. השוטר ניסה להיכנס בכוח לקניון והתובע נאלץ למנוע את כניסתו. התפתח "מאבק" בין התובע לשוטר וכנטען, "במהלך התקיפות פגע (השוטר - ש.ל.) בכף ידו של התובע" (סעיף 6). כתוצאה מכך, כנטען, הוסבה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5%. 2. בעקבות האירועים האמורים הגיש התובע, לא אחת, תלונות למח"ש. ואולם כל תלונותיו נגנזו. התובע אף ביקש לקבל את שמו של השוטר ולא נענה לכך. נטען כי המשטרה נושאת "באחריות פיקודית ומוסרית על פיקודיה" (סעיף 15). ועוד נטען כי היא התרשלה בגיוסו של השוטר אשר השתתף באירוע הנטען. 3. המדינה התגוננה בפני התביעה. הוכחש, מכל וכל, כאילו השוטר תקף את התובע ונטען כי גרסה זו אינה אלא "פרי דמיונו של התובע" (סעיף 4). נטען כי "אם וככל שהיה מגע בין התובע לשוטר - הרי שהיה זה ביוזמת התובע ומצידו בלבד, וללא כל 'שיתוף פעולה' מצידו של השוטר" (סעיף 7). אכן השוטר החנה את הקטנוע המשטרתי מתחת לשטח מקורה ובסמוך לכניסה לחניון העליון בקניון לב המפרץ וניסה להיכנס לקניון כאשר התובע ניסה למנוע זאת ממנו. צויין כי שמו של השוטר הינו רס"ב נחום מזרחי (להלן - "השוטר"). הוכחש כי אי-פעם המדינה הסתירה מן התובע את שם השוטר. 4. ככל שעסקינן בתלונותיו של התובע הוא אכן הגיש תלונה למח"ש. הוחלט שנסיבות העניין אינן מצדיקות פתיחה בחקירה פלילית. בבדיקה חוזרת נשנתה אותה החלטה. הוכחש חוסר שיתוף פעולה מצד מח"ש באשר לאפשרותו של ב"כ התובע לעיין ולהעתיק חומר הראיות. ככל שעסקינן בעצם האירוע נטען, לחילופין, לאשם תורם מצד התובע כאשר מנע את כניסתו של השוטר לקניון, הגם שלא היה שילוט או סימון במקום האוסר על כך. 5. בישיבת קדם משפט ראשונה הסכימו ב"כ הצדדים כי בנתון לבדיקות מסוימות התיק בשל להגשת תצהירי עדויות ראשיות. הוריתי לב"כ הצדדים להמציא לעיוני כל חומר ראיות הקיים בתיק החקירה שנפתח בעקבות האירוע הנטען. בעקבות זאת הונח בפניי תצהירו של התובע משופע בנספחים. אלו כללו סרטי מצלמות האבטחה שתיעדו, למצער, חלק מן האירוע. עוד צורפו שורה של מסמכים רפואיים, חליפת המכתבים שקדמה להגשת התביעה, מלוא חומר הראיות בתיק מח"ש ותלושי שכר של התובע. הנתבעת צירפה לחומר ראיותיה את תצהירו של השוטר, תעודת עובד ציבור באשר לרישיון לשאת נשק של התובע, שאלון ותשובות לשאלון, תמונות מזירת האירוע, תיעוד רפואי בעניינו של התובע ומסמכי מל"ל, בעקבות האירוע הנטען. בעקבות כל אלו הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. טרם שאדרש לשאלת החבות ראוי לעמוד על תהייה עקרונית לעניין חבותה האפשרית של המדינה. לאחריות המדינה 6. על יסוד ההנחה שעובר להגשת התביעה לא ידע התובע את שמו של השוטר, לכאורה מניחה את הדעת הגשת התביעה כנגד המדינה. ואולם, ויהא הדבר אשר יהא, בכתב ההגנה נודע לתובע שמו של השוטר. במצב דברים זה אמור היה התובע לבקש להגיש כתב תביעה מתוקן, לכאורה כנגד השוטר בלבד. שהרי, לכאורה, מזווית מבטה של המדינה, היא אינה עשויה להיות מחויבת, בכל מקרה. שהרי ככל שגרסתו של התובע תידחה ותאומץ גרסת השוטר, וזו עמדת המדינה, ברי שהתביעה תידחה מכל וכל. ואולם, בהנחה שגרסתו של התובע תתקבל ותידחה גרסת השוטר, נהיר שלא ניתן יהא לייחס אז למדינה אחריות שילוחית למעשיו הנפסדים של השוטר. והרי המדינה, מעבידתו של השוטר, לא הרשתה או אישררה את התנהגותו הנטענת. לא נטען על ידי התובע כי מעשיו של השוטר נעשו "תוך כדי עבודתו של העובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד;" ובוודאי "לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לעניין המעביד" (סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). אין עוררין, לנוכח חומר הראיות, כי השוטר אכן היה לבוש מדים והיה רכוב על קטנוע משטרתי, ואולם הוא ביקש להיכנס לקניון, על מנת למהר לנסיעה ברכבת. לא נטען, איפוא, כי הוא ביצע את מעשיו תוך ביצוע תפקידיו המובהקים של שוטר ולא זו בלבד אלא ברי שמעשיו נעשו "למטרות של עצמו ולא לעניין המעביד". 7. ואולם במכלול טענותיה לא טוענת המדינה, ולו כזית, בכיוון זה אלא מתגוננת לגוף העניין, תוך שהיא מאמצת את גרסת השוטר. שמא הדבר נעשה משום שהמדינה מודה, למצער, "באחריות הפיקודית והמוסרית על פיקודיה" כנטען בסעיף 15 לכתב התביעה, וכמבואר. אם נתון זה עמד ביסוד שיקוליה, אין לי אלא לשבח התנהלותה זו. צר לי לציין, לאור הניתוח שיבוא בשאלת החבות, שרחוק אהיה מלהמשיך ולשבח את התנהלותה של המשטרה ושל מח"ש לנוכח מכלול הנסיבות, בעיקר המחלוקת בשאלת החבות. לכך אגיע עתה. שאלת החבות - דיון והכרעה 8. ב"כ המדינה, בסיכום טענותיה, מצביעה על כך שהתובע מסר שורה של גרסאות סותרות, באשר לאירוע התקיפה הנטען. וכך, בתיעוד הרפואי הראשון בעקבות פגיעתו באצבע הרביעית של ידו השמאלית נרשם כי "לדברו היום ב- 6.12.10 ב- 7:00 בזמן עבודתו תוך כדי שתפס משהו עם נשק נחבל באצבע 4 יד שמאל...". בהזדמנות השנייה, שיגר התובע מכתב תלונה למח"ש ביום 14.12.10. שם, במסגרת תיאורו את התקרית הנטענת, הוא רשם ש"ניסיתי לתפוס לו את היד והרגשתי כאב חזק ביד שמאל, ובגלל זה שיחררתי את ידו... ". בהזדמנות השלישית, כחמישה חודשים לאחר מכן, כאשר שיגר ב"כ התובע מכתב דרישה ראשון נטען ש"השוטר נתן מכה למרשנו, פגע לו ביד...". בהזדמנות הרביעית, כאשר מסר התובע הודעה במח"ש, נטען באשר לשוטר ש"הוא דחף אותי, הביא לי מכות בידיים, התנגד והמשיך לדחוף אותי חזק עד שנכנס פנימה ואחר כך הוא ברח". התובע הוסיף וציין כי הוא הוכה "הרבה פעמים, אני לא יודע בדיוק, הכל היה מהר ואני לא ספרתי". בתשובות לשאלון ציין התובע שהחבלה נגרמה "כשניסיתי לתפוס את השוטר" וכי הדבר נעשה בעקבות מרדף אחרי השוטר, "לאחר שנתן לי מכה באצבע". 9. אין להתייחס בשוויון נפש לסתירות בין גרסאות אלו. ככל שעסקינן בתיעוד הרפואי, גם אם הייתי נוהג ברוחב לב לו הייתה נמסרת גרסה סתמית, כאשר התובע נאנק בכאביו ותשומת הלב נתונה לעזרה הרפואית המוגשת לו, לא ניתן להתעלם מכך שבלב הגרסה מצוי "נשק", והרי מעורבותו של נשק לא נטענת בהמשך הדרך, ולו פעם אחת. וכמו כן ברי שהגרסה על פיה החבלה ביד נעשתה כאשר "ניסיתי לתפוס לו את היד", משמע לכאורה כתוצאה ממעשה אקטיבי של התובע ולא תקיפה אקטיבית של השוטר, אינה מתיישבת עם "גרסת המכה" הנטענת שספג התובע. וככל שעסקינן ב"גרסת המכה", הרי בעוד שלעורך דינו מסר התובע שהשוטר נתן לו "מכה", לשון יחיד, הרי במח"ש הוא מדבר על "מכות בידיים", לשון רבים, והגם שהוא אינו יודע את מניינן, הרי מדובר ב"הרבה פעמים". לשורת סתירות נטענת זו לא מספק התובע, אף לא מספק בא כוחו בסיכום טענותיו, כל ניסיון של הסבר. אף דבר זה מעצים את השיקולים לחובתו של התובע. 10. וחרף כל אלו, ובנתון למשקל הלא מבוטל שאני מייחס לכך, משכיל התובע להרים את הנטל בשאלת החבות. 11. ראשית, עיינתי בסרטון האבטחה שהציג התובע. אכן איכותו הטכנית של הסרטון אינה מניחה את הדעת, וברור לחלוטין שהוא אינו כולל את כל שלבי האירוע. וחרף זאת ברי לחלוטין, כנטען על ידי ב"כ התובע, שרואים בבירור הכיצד "השוטר מנסה להיכנס, התובע פורס ידיים, השוטר מנסה לעקוף אותו מימין ומשמאל ואז פותח בריצה ופורץ פנימה לתוך הקניון, כאילו שלא מדובר בשוטר אלא בנער מפר סדר ציבורי" (סעיף 13 לסיכום הטענות). וכמו כן אני מאמץ את התרשמותו של ב"כ התובע על פיה "ב- 15 שניות אחרונות רואים בבירור שהשוטר והתובע חוזרים לכניסה, השוטר הולך לכיוון הקטנוע ואילו התובע חש שכף ידו השמאלית נפגעה, התובע מנסה לנער את היד, לקמץ אגרוף ולשחרר" (סעיף 15). 12. עתה נעיין בתצהירו של התובע. עולה הימנו שהוא חזר וביקש מן השוטר שלא להחנות את קטנועו, שהרי קיימת חניה מוסדרת בקרבת מקום. בתגובה לכך השוטר התעלם ממנו לחלוטין. התובע הבהיר כי הוא מזמין את האחמ"ש (אחראי המשמרת), ודרש מן השוטר להמתין. השוטר המשיך בהתעלמותו וניסה בכוח להיכנס לקניון. מרגע זה ואילך, כך הייתה הדינמיקה, התובע פורס ידיו ומנסה למנוע את כניסת השוטר, תוך שהוא הולך אחורנית, בעוד השוטר מנסה לפרוץ לו דרך קדימה, שמא להתחמק לצדדים, עד אשר עולה הדבר בידו והוא מצליח ב"התפלחותו". או-אז מגיע למקום מר חיים בנשימול (להלן - "האחמ"ש", וכן "בנשימול") והוא תופס את השוטר ומחזירו למקום. רק אז, כמדומה, "מתרצה" השוטר ומפנה את הקטנוע למקום חניה מותר. 13. עתה נעבור ונעיין בתצהירו של השוטר. הוא טוען כי הוא החנה את הקטנוע מתחת לשטח מקורה במקום שאין בו גישה למשתמשי דרך או הפרעה לכלי רכב, תוך שהוא בודק שבמקום אין סימון או שילוט האוסר על חניית אופנועים במקום. אכן התובע ניסה למנוע את כניסתו לקניון ודרש ממנו לפנות את הקטנוע. הוא ניסה להסביר לתובע שהוא טועה בכך, אך ללא הועיל. בהמשך הדרך היה זה התובע שלא התיר את כניסתו, ואף דחף אותו. התובע מציין שבמהלך הדברים הגיע האחמ"ש "וכאשר זה הגיע למקום הוא הסביר לי שהדרישה מבוססת על הנחיה פנימית של הקב"ט - הזזתי את הקטנוע למקום אחר, למרות שכאמור לעיל, במקום לא היה באותה עת כל סימון או שילוט כחוק האוסר על חניית קטנועים במקום" (סעיף 8). 14. בחינת התצהיר של השוטר מעלה התעלמות מוחלטת מאשר רואות עיניי, למראה סרטוני האבטחה. אכן, במנותק מן השאלה האם הייתה תקיפה בכלל, וככל שהייתה מה היו נסיבותיה המדויקות, השוטר אינו מנסה להתמודד, כל עיקר, עם ניסיונו להמרות פיו של מאבטח האוסר את כניסתו, למצער עד אשר יגיע האחמ"ש, וכאחרון הפרחחים מנסה להתחמק, לצד זה או אחר, עד אשר עולה הדבר בידו. וכדי ביזיון וקצף מתרחש "מרדף" אחריו, מן הסתם לנגד עיניהם המשתאות של עוברים ושבים, כאשר הוא נעצר על ידי האחמ"ש ומובל אחר כבוד למקום חניית הקטנוע, אותו הוא מזיז כאשר נהיר לו שלא יהא ויתור, כהוא-זה, על דרישת האחמ"ש. 15. עיון בתיק מח"ש מעלה כי ניגבו אך ורק שתי הודעות, של התובע ושל בנשימול. ועוד הונח בפניי "דוח אירוע חריג" של בנשימול. ככל שעסקינן בהודעתו של התובע הוא נחקר באופן יסודי ומקצועי עד מאוד. החוקר טרח להציג בפני התובע את מכלול הסתירות המצויות בגרסאותיו השונות, ואמת ניתנת להיאמר שהסבריו של התובע היו דחוקים ורחוקים מלשכנע. 16. ואולם הונחה בפניי הודעתו של בנשימול, הוא האחמ"ש, שב"כ הנתבעת מתייחסת אליה, ודעתי כדעתה, כאל עדות אובייקטיבית. בנשימול היה זה שפיענח את סרטון האבטחה. הוא היה הראשון שחקר את נסיבות האירוע. מהודעתו עולה כי "הלכתי למצלמות האבטחה כדי להכין את הדוח ורואים את X X מנסה למנוע את הכניסה של השוטר. התחיל שם איזה עניין של דחיפות קצת ואז השוטר פרץ פנימה. X בא לתפוס אותו וכנראה את התגובה המהירה של השוטר, היד של X נפגעה כתוצאה מכך". אכן בנשימול מציין שהשוטר אמר לתובע "שהוא ממהר לרכבת". בנשימול שלל את האפשרות שהשוטר היכה את התובע והתרשמותו הייתה ש"X ניסה למנוע ממנו להיכנס והשוטר ניסה להיכנס בכוח. השוטר לא היכה אותו בכלל. האצבע שלו נשברה כתוצאה מהתפיסה שלו בחולצה של השוטר והשוטר השתחרר וברח". ואכן הד לכך מצוי בדוח האירוע החריג בזמן-אמת. אף שם רשם בנשימול ש"השוטר החל להתעמת עם X וטען שהוא ממהר לרכבת. X ניסה למנוע את כניסתו של השוטר לקניון אך ללא הצלחה. השוטר ברח לX פנימה ושX ניסה לתפוס אותו בחולצתו קיבל מכה חזקה ביד שמאל....". 17. ציינתי, עד הנה, כי בכל תיק מח"ש מצאתי את עדותם של התובע ושל בנשימול, וכן ראיתי דו"ח אירוע של בנשימול. הא ותו לא. אכן, בעקבות תלונות חוזרות ונישנות שיגר נציב תלונות הציבור, רפ"ק איגור אוברוצקי מכתב (ללא תאריך), בו נרשם מפורשות כי "לצורך הטיפול בפנייתך נגבתה הודעתו של השוטר, אשר מסר בעדותו ...". כאמור, לא מצאתי בתיק זכר לאותה הודעה נטענת אשר בגדרה נטען שהשוטר "מסר בעדותו" דבר וחצי דבר. גרסתו של השוטר ניצבת בפניי אך לעת מתן תצהיר עדותו. 18. הדברים חמורים, חמורים עד מאוד. עד הנה, כמבואר, נמצאו סתירות לרוב בגרסתו של התובע. ולא ייפלא הדבר. משעה שהתובע טרח ומסר גרסתו לגורמים מגורמים שונים, נקל למצוא סתירות בגרסאות השונות. דרך העסקים הרגילה, כך אין לי אלא להניח, חייבה שבתגובה לתלונותיו החוזרות ונישנות של התובע, מסר אף השוטר את גרסאותיו. אין לי אלא להניח שהוא עשה זאת, שמא במספר הזדמנויות. ככל שהוחלט, כשהוחלט, שתלונתו של התובע אינה מוצדקת, מן הסתם עמדו בפני הגורם המחליט, עדויות של השוטר ולמצער זכרונות דברים או תרשומות, לעניין גרסתו. מכל מקום, יש בפניי הודאה מפורשת על פיה, למצער, נגבתה הודעתו האחת של השוטר. והיכן היא? והרי ככל שהודעה זו, ושמא זכרונות דברים אחרים היו ניצבים לנגד עיניי, מצפה הייתי שגובה עדותו של השוטר היה מציג בפניו אותן שאלות נוקבות ומקצועיות עמן השוטר אמור היה, כמוהו כתובע, להתמודד. בוודאי מצפה הייתי שהשוטר יישאל הכיצד הוא מתמודד עם התנהגות נפסדת בה, במקום ציבורי ולעין כל, הוא מפר הוראות מאבטח, מנסה לפרוץ לו דרך, אף מצליח בכך וגורם לכך שמתנהל "מרדף", לא פחות ולא יותר אלא אחרי שוטר. 19. ומשתובנות אלו ניצבות לנגד עיניי אני יכול להסיק, לחובת מח"ש, אחד משני התרחישים הבאים. והגם שאני מתקשה לקבוע מי מהם חמור יותר, איני מתקשה לקבוע שכל אחד מהם חמור עד מאוד. התרחיש האחד הוא שאכן מצויה בתיק מח"ש הודעתו של השוטר, ושמא אף הודעות קודמות נוספות או זכרונות דברים. והרי הדבר מתיישב גם עם דרך העסקים הרגילה ובוודאי עם מכתבו של קצין תלונות הציבור. או-אז לא אוכל אלא להסיק שאלו הוסתרו מב"כ התובע, והוסתרו מבית המשפט. והתרחיש השני הוא שאכן לא הוסתר דבר מב"כ התובע, אף לא הוסתר דבר מבית המשפט. או-אז אסיק שקצין תלונות הציבור, בציינו שנגבתה עדותו של השוטר, מסר דברים חסרי שחר. או-אז אוסיף ואסיק שלכל אורך הדרך לא ראתה מח"ש לנכון, ולו פעם אחת, לקבל את גרסתו של השוטר ולהציג בפניו שאלות נוקבות, נוקבות עד מאוד. 20. תרחיש שני זה לכאורה מתיישב עם תצהירו של השוטר. שהרי הוא אינו מצהיר, בשום הזדמנות, שנגבתה עדותו. לא נותר לו אלא להשליך יהבו על כך שבמכתב המסכם מיום 15.1.12 של מח"ש צויין ש"לאחר שבחנו את תלונותיך שבנדון ועיינו במכלול החומר הנוגע לאירוע שנעשה במחלקתנו, ולאחר ששקלנו בכובד ראש את מכלול הנסיבות הרלוונטיות לתלונה זו, הגענו לכלל מסקנה, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות פתיחה בחקירה פלילית". ועוד נרשם כי "מסקנתנו זו נתקבלה, בין היתר, לאחר בדיקה ראשונית של האירוע נשוא תלונתך, אשר יש בתוצאותיה כדי לשפוך אור על האירוע בכללותו". ונשגב ממני מה הוא "מכלול החומר", כשם שלא נהיר לי מה הייתה ההתפתחות החקירתית לאחר "הבדיקה הראשונית", והמשך בחינת התלונה. הרושם המתקבל בבירור הוא שלמרות שלנוכח שלבי הבירור, מצפה הייתי לנסות ולהתרשם שהייתה התחקות אחר העמקת החקירה, ובוודאי חקירתו של השוטר עצמו, דבר שלא נעשה. על פי הנתונים שהוצגו בפניי אין לי אלא להסיק, למרבה הצער, שהדברים לא התנהלו ב"כובד ראש", אלא בקלות דעת. 21. אני קובע, איפוא, שהתנהלותו של השוטר הייתה נפסדת. טענתו אודות כך שלא היו במקום סימון או שילוט האוסרים על החניית קטנועים, ככל שאאמין לה, היא חסרת רלוונטיות. קניון לב המפרץ הוא בבחינת רכוש הפרט. המאבטח, מכוחו של הבעלים, יכול וצריך ליתן הנחיות לכל אורחיו של הקניון, ודרך עיקרון יש לציית להנחיות אלו. ואולם, ככל שהיה דין ודברים בין השוטר לבין התובע-המאבטח, נקט התובע בדרך נכונה כאשר זימן למקום את הממונה עליו, האחמ"ש, ודרש מן השוטר להמתין קמעה. תחת זאת, וכאחרון פורעי החוק, העמיד השוטר את התובע במצב בלתי נסבל שאילץ את התובע, על מנת למלא את תפקידו, לנסות למנוע מן השוטר את הכניסה לקניון. במצב דברים זה התפתח עימות אליו נקלע התובע, באשמת השוטר, שאילץ אותו לתפוס בידו ו/או בחולצתו, וכך נשברה אצבעו. משמע, אין לשפוט את הסיטואציה על יסוד האירוע הקונקרטי, של תפיסת יד או חולצה של השוטר באופן המדמה לכאורה "תקיפה" אקטיבית מצידו של התובע, מבלי לבחון את מכלול הקונטקסט אליו נקלע התובע, כאמור באשמתו של השוטר. אי-תפיסתו של השוטר בידו ו/או בחולצתו על ידי התובע הייתה אי-תפקוד נאות בעבודתו של התובע, כמאבטח, והייתה, אפקטיבית, נותנת לגיטימציה לפורעי חוק וסדר. פועלו של התובע, איפוא, לא רק היה מילוי נאות של תפקידו, אלא דומה שבסיטואציה אליה נקלע הוא פעל בשיקול ובמידתיות. אין צריך לומר שאילו התובע היה פועל אחרת, הייתה ניתנת לגיטימציה לכך שכל דאלים גבר, וכדי ביזיון וקצף האלים הוא שוטר, נושא מדים שאמור לשמש דוגמה ומופת. אני מניח שחבלתו של התובע באצבעו הרביעית בידו השמאלית הייתה פועל יוצא של אותו עימות. אני דוחה את הגרסה שהשוטר חבל בתובע, אם במכה אחת אם במכות רבות. מקובל עליי שחבלתו של התובע הייתה, כהתרשמותו של בנשימול, מכך שתפס בחולצתו של השוטר או אף תפס את ידו והדבר גרם לחבלתו. התובע אובחן בסרטון אוחז בידו, מן הסתם עקב כאבים. נחה דעתי שכאבים אלו הוסבו לו כתוצאה מאותה תקרית. לא מן הנמנע שבהמשך הדרך, ומשעה שהתובע סבור היה שגרסתו אודות חבלתו בנסיבות אלו לא תזכה לאמון, הוא הפליג לגרסאות חסרות השחר אודות מכה או מכות. והגם שהנני מתייחס אף לכך בחומרה, אין בה כדי להאפיל על מידת החומרה בהתנהלותו של השוטר שגררה את התובע לעימות האמור. 22. האירוע שתואר לנגד עיניי יכול היה להתרחש בין התובע לבין עובר אורח כלשהו כאשר, למשל, דווקא השוטר נמצא בזירת האירוע. או-אז מצפה הייתי שהשוטר ייחלץ לעזרתו של התובע, כהולם את משרתו ואת המדים אותם הוא לובש. מבזה הסיטואציה שהשוטר נכשל באורח כה מביש, לנוכח קביעותיי האמורות. 23. דומה, לנוכח הסתירות שהיו בגרסתו של התובע, שככל שהיה השוטר עומד לדין פלילי, ייתכן שהוא היה זוכה בדינו, מחמת הספק. משום כך ההחלטה שלא לפתוח בחקירה פלילית, יכול שהיא סבירה, הגם שראוי היה שבמכלול שיקוליו של הגורם המחליט הייתה עומדת הגרסה שנגבתה מן השוטר, שמא הייתה מציבה תמונה שונה. ואולם, יהא הדבר אשר יהא, וגם לו לא הייתה כל תקיפה שהיא, בניגוד לאשר נקבע על ידי, לא עומדת בפני הביקורת התנהלותה של מח"ש שלא ראתה לגבות את עדותו של השוטר כל עיקר, אף לא ראתה לשקול לנקוט כנגדו באמצעים משמעתיים. לשאלת גובה הנזק 24. האירוע הנטען הוכר כתאונת עבודה. המל"ל, לאחר שפסק לתובע נכויות זמניות, פסק לו נכות צמיתה בשיעור של 5%. עוד בכתב התביעה רשם ב"כ התובע כי הוא אינו מצרף חוות דעת רפואית "אך מבקש לשמור לעצמו זכות להגיש את חוות דעתו, ככל שלא תהיה הסכמת הנתבעים לראות בקביעת המל"ל של הנכות הצמיתה קביעה מוסכמת" (סעיף 33). בכתב הגנתה של המדינה נטען, כדין, כי "התובע אינו רשאי 'לשמור על זכותו' בהגשת חוות דעת" (סעיף 37(ד)) וכן ש"הנתבעת אינה מסכימה לראות בקביעת המל"ל כגובה הנכות בתיק זה" (סעיף 37(א)). 25. בעקבות זאת לא הגיש התובע חוות דעת מטעמו, אף לא עתר שבית המשפט יפטור אותו מהגשת חוות דעת. אילו הייתה מוגשת בקשה כאמור והייתה נענית, אף אז למירב ניתן היה להתייחס אל פרוטוקולי המל"ל כאל חוות דעת מטעם התובע, והנתבעת הייתה זכאית להגיש חוות דעת נוגדת. דומה בעיניי, הגם שאין בדעתי לקבוע מסמרות, כי ככל שהייתה מוגשת בקשה כאמור על ידי התובע, היא הייתה נדחית. אם כך ואם אחרת: התובע לא השכיל להוכיח כל נכות צמיתה, אף כל נכות זמנית, משעה שאין בדעתי לסמוך כל ממצא רפואי על מסמכי המל"ל. 26. ואולם בעקבות האירוע נשברה אצבעו השמאלית של התובע. הוסב לו כתוצאה מכך כאב וסבל לא מבוטל. הוכח להנחת דעתי כי הוא היה משולל כושר עבודה מוחלט לתקופה של ארבעה חודשים. מן הנתונים שבפניי אני אומד את שכרו החודשי בסכום של 4,000 ₪. חרף הנחותיי האמורות אפסוק לתובע בגין הפסד שכר מוחלט וחלקי לתקופה של כחצי שנה, סכום של 20,000 ₪. 27. בגין כאב וסבל, לנוכח הנתונים האמורים, בדעתי לפסוק לתובע סכום נוסף של 8,000 ₪. 28. עיקר העיקרים הוא באשר לעוגמת הנפש שהוסבה לתובע. התובע, מאבטח בן 60 המנסה להתפרנס בדוחק מפרנסתו, מילא את תפקידו ללא דופי. הוא לא נרתע אף מפני השוטר, משעה שהשוטר התנהג באופן נפסד, כפורע חוק. וחרף זאת, אף משום הכבוד שהוא רחש לשוטר, הוא פעל באיפוק המתחייב, הגם שגרר אותו למידה של עימות פיזי, סביר והגיוני, שגרם לחבלתו. פועלו קיבל אישור מן הממונה עליו, הוא האחמ"ש. ואף השוטר בסופה של דרך נאלץ היה לנהוג כשומר חוק, דבר שמצופה היה ממנו, מלכתחילה. או-אז תבע התובע את עלבונו מרשויות מח"ש. הוא היה זכאי לכך שתלונתו תיבדק באורח רציני יותר ודומה שעדותו של השוטר, כלל לא נגבתה. התנהלות זו גרמה לתובע למפח נפש. הוא זכאי לפיצוי הולם בגין כך. בגין עוגמת הנפש הנני פוסק לתובע סכום של 20,000 ₪. 29. הנה-כי-כן, סך כל נזקי התובע עולים כדי סך של 48,000 ₪. בטרם סיום 30. בדרך העסקים הרגילה אמור היה השוטר להיות בעל דין ולהתייצב לדינו כאשר הוא מיוצג על ידי פרקליט מטעמו. כבר ציינתי את הגינותה של המדינה אשר העניקה לשוטר הגנה משפטית, לא טענה טענות-סף כמתחייב, ותשלם פיצויים שתשלם. משכך, לא מן הנמנע שלא מן הדין יהיה, שמא אתית, לאחר שהמדינה החליטה כאשר החליטה, לנקוט בצעדים משמעתיים כנגד השוטר לנוכח המתחייב מפסק דיני. ככל שאני צודק בכך, ולא אקבע מסמרות, מוצא עצמו השוטר מרוויח פעמיים: לאחר שזכה בייצוג על ידי המדינה, ולא היה בעל דין, הוא אינו נושא בתשלום פיצויים, ואף לא משלם הוצאות; הוא אף ממשיך לא לשאת בסיכון האפשרי של נקיטה באמצעים משמעתיים. חבל. סוף דבר 31. לפיכך הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 48,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 21.5.12 ועד מועד התשלום המלא בפועל, אגרת תביעה היחסית לסכום הזכייה ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכומים האמורים ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה. משטרהכתב תביעהמח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים)מסמכיםתביעה אזרחיתשוטר