אחריות מוביל אווירי לגניבה של עובד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות מוביל אווירי לגניבה של עובד: מבוא בפני שתי תביעות, אשר הדיון בהן אוחד, לאור זהות עניינן וזהות הנתבעים במסגרתן. במהלך הדיון מיום 27/12/04, לאחר שמיעת חלק ניכר מהעדים, הוחלט על עיכוב הליכים בתביעות דנן, עד לסיום ההליך הפלילי, שהתנהל נגד נתבע 4 בבית משפט השלום ברמלה (ת.פ. 3483/03), בגין המיוחס לו בתביעתה של תגה 1. בדיון מיום 17/5/06, הודיע ב"כ הנתבע 4, כי מרשו הורשע בתיק הפלילי ובכוונתו לערער על הרשעתו. לפיכך, הוחלט על המשך עיכוב ההליכים עד להכרעת ערכאת הערעור, במטרה למנוע פסקי דין סותרים בתביעה הפלילית ובתביעה האזרחית באותה מחלוקת עובדתית, המבוססת על אותם עדים ממש. בדיון מיום 20/2/08, הודיע ב"כ הנתבע 4, כי מרשו מחק את ערעורו ולמעשה פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה הפך לחלוט. משכך, הוריתי על חידוש ההליכים והתקיימה ישיבת הוכחות נוספת, שבמסגרתה העידו יתר העדים ונקצבו המועדים להגשת הסיכומים. עם סיום ההליכים בחר הנתבע 4 שלא להגיש סיכומים מטעמו, או בקשה להארכת מועד להגשתם. לפיכך, פסק הדין יינתן ללא סיכומיו של הנתבע 4, על סמך הראיות המצויות בתיק ביהמ"ש. הצדדים התובעת 1 (להלן: "תגה") היא חברה העוסקת, בין היתר, בייבוא וישווק רכיבים אלקטרוניים לציוד מחשבים. התובעת 2 (להלן : "הפניקס") הינה חברת ביטוח. הנתבעת 1 (להלן: די. אייץ. אל) הינה חברת בלדרות בינלאומית, העוסקת, בין היתר, בקליטת משלוחי בלדרות בנמל התעופה בן גוריון, אחסונם ושמירתם, עד מועד שחרורם מהמכס והעברתם לנמענים בישראל. הנתבעת 2 (להלן : "ממן") מפעילה מסוף מטענים בנמל התעופה בן גוריון ואחראית לכל שרותי הפריקה, הטעינה, האחסנה והשמירה על מטענים במסוף. הנתבעת 3 (להלן: DHL) הינה חברת תעופה ו/או שילוח בינלאומי, שהובילה בדרך האוויר את שני המטענים מושא התביעות דנן. הנתבע 4 (להלן : "אלון גל"), הועסק בזמנים הרלוונטיים לתביעות על ידי די. אייץ.אל כפקיד רישוי. מסגרת תפקידו היה אחראי על קליטת ושחרור מטענים במחסן המטענים של די. אייץ.אל, הממוקם בשטח ממן. התביעות בת.א. 19308/01 הגישה תגה תביעתה כנגד הנתבעים, בגין אובדן משלוח של רכיבים אלקטרוניים. התביעה הועמדה על סך של 86,890 $, המחושבים על פי הפרוט כדלהלן: 69,512 $ בגין ערכו של המטען בהתאם לחשבון הספק. 13,723 $ בגין אובדן מכירות, כאמור בחוו"ד רו"ח יואב אלוני. בכתב התביעה המתוקן צוין, כי ביום 1/6/00 או בסמוך לכך, נמסר לDHL מטען הכולל שני קרטונים עם רכיבים אלקטרוניים לציוד מחשבים, לשם מסירתם לתגה בישראל. ביום 3/6/00 הגיע המטען לנמל התעופה בן גוריון, נקלט ע"י די. אייץ.אל והועבר לאחסנה בממן. לטענת תגה, המטען אבד או נגנב בשל רשלנותם של הנתבעים, בעת שהיה בחזקת הנתבעים או מי מהם. לחילופין טענה תגה, כי המטען נגנב על ידי אלון גל. במישור המשפטי טענה תגה, כי הנתבעים הפרו את החוזה עמה, בכך שקיבלו על עצמם את הובלת המטען ומסירתו לידיה, אך לא עמדו במשימתם זו; כי הנתבעים היו שומרי שכר לגבי המטען; כי חוזה הובלת המטען הוא חוזה אחיד ותנאי הפטור הקבועים בו עולים כדי תניה מקפחת, שאין ליתן לה כל תוקף ועוד. בת.א. 34844/01 הגישה הפניקס תביעת תחלוף כנגד הנתבעים, בגין תגמולי ביטוח ששולמו על ידה לתגה, עקב אובדן משלוח של רכיבים אלקטרוניים. התביעה הועמדה על סך של 48,243 $, שהינו שווי המטען, לאחר ניכוי השתתפות עצמית בסך 150$. על פי האמור בכתב התביעה, ביום 4/4/00 או בסמוך לכך, נמסר ל DHL מטען הכולל חבילה אחת של רכיבים אלקטרוניים לציוד מחשבים, שהיה מיועד לתגה בישראל. המטען בוטח ע"י הפניקס בפוליסת ביטוח ימי. ביום 5/4/00, הגיע המטען לנמל התעופה בן גוריון, נקלט ע"י די. אייץ.אל והועבר לאחסנה בממן. משלא הגיע המטען ליעדו, ולאחר מסכת בירורים, אישרה די. אייץ.אל, במכתב מיום 5/6/00, כי המטען אבד ואינו נמצא ברשותה, ולכן נאלצה הפניקס לשלם את שויו לתגה. טענות ההגנה בכתב הגנתה המתוקן, טענה די. אייץ.אל, כי דין התביעות כנגדה להימחק על הסף, בשל העדר עילה. לדבריה, מעולם לא היה קשר חוזי בין התובעות ובינה. עוד נטען, כי הסיכון ועימו זכות התביעה לא הגיעו מעולם לידיה של תגה, שכן הללו עוברים לקונה רק עם מסירת הטובין לרשותו. די. אייץ.אל אף טענה, כי היעלמות המטענים הינה כתוצאה ממעשה גניבה של אלון גל, באופן החורג ממסגרת תפקידו, ואירוע שכזה אינו מבטל את מגבלות האחריות שלה על פי אמנת ורשה. DHL המיוצגת על ידי אותו משרד עו"ד המייצג את די. אייץ.אל, נסמכת על טענות זהות לטענות שהועלו ע"י זו האחרונה. ממן טענה, כי כתבי התביעה אינם מגלים עילת תביעה נגדה, מאחר שפעולות קליטת המטענים ושחרורם הן באחריותן הבלעדית של חברות הבלדרות, ותפקידה מתמצה בשינוע וניטול המטענים בשטח המסוף, על פי הנחיות עובדי חברת הבלדרות. בפועל, אלון גל הוא זה ש"טיפל" במטענים, והאחריות לנזקים חלה עליו בלבד. עוד טענה ממן, כי הסכום התביעה גבוה ממגבלת האחריות הסטטוטורית, הקבועה לגביה בחוק התובלה האוירית, תשמ"א-1980. אלון גל הכחיש בכתב הגנתו כל קשר בינו לבין גניבת המטענים וטען, כי טעויות אנוש כבר הביאו בעבר להיעלמות מטענים או למסירתם לנמען שגוי, שאינו בעליהם. ההודעה לצד ג' די. אייץ אל ו- DHL הגישו הודעות צד ג' נגד אלון גל בהן נטען, כי המטען נגנב על ידו והדבר תועד במצלמות האבטחה המותקנות במחסניה של ממן. לפיכך, אם תחוייבנה בפיצוי התובעות, הרי שעל אלון גל לשפותן בשל כך. בכתב הגנתו להודעות צד ג' חזר וטען אלון גל, כי אין לו כל קשר לפרשת הגניבה הנטענת, ואם אכן הוא נצפה במצלמות האבטחה המותקנות במחסן, כשהוא מתעסק עם המטענים המדוברים, הרי שמדובר בניסיון לאיתור המטענים, כתוצאה ממידע שגוי של ממן, והדבר נעשה במסגרת עבודתו. הכרעת הדין כראיה במשפט אזרחי ביום 30/3/06, הורשע אלון גל בגניבת המטען של תגה, שיוחסה לו בכתב האישום (ת.פ. 3483/03). בהכרעת הדין (נ/5) נקבע, כי אין חולק שבקלטת שצולמה במחסניה של ממן, נראה אלון גל כשהוא "מתעסק בניירת, מחליף מדבקות ומעביר משלוחים באמצעות המלגזן ממקום למקום" (עמ' 6 להכרעת הדין). עוד נקבע, כי "בעדותו בבית המשפט לא הצליח הנאשם [אלון גל - ד.א.] למצוא הסבר הגיוני לנעשה בקלטת" (עמ' 7 להכרעת הדין). לאור קביעות אלו הורשע הנאשם בעבירת גניבה ונגזרו עליו 8 חודשי מאסר על תנאי, וקנס כספי בסך 10,000 ₪. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] קובע, כי: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". משלא ביקש אלון גל להביא ראיות לסתור את האמור בהכרעת הדין, כאמור בסעיף 42ג' לפקודה, ולא עלה בידו להפריך את שיוחס לו בכתב האישום, הרי שיש לראות את הממצאים והמסקנות בהכרעת הדין כמוכחים וניתן לקבוע, כי אלון גל גנב את המטען נשוא תביעתה של תגה. אמנת ורשה ותחולתה בעוד התובעות הפנו כנגד הנתבעות עילות תביעה מתחומי משפט שונים, לרבות מתחום דיני הנזיקין ודיני החוזים, עיקר הגנתן של הנתבעות מבוססת על תחולתה של האמנה לאיחוד כללים בדבר תובלה בין-לאומית באויר, שנחתמה בורשה ביום 12 באוקטובר 1929. האמנה פורסמה ברשומות ונכנסה לתוקפה בישראל ביום 6 בינואר 1950, לרבות התיקונים לה בפרוטוקול האג ועוד (להלן : "אמנת ורשה" או "האמנה"). התובעות מתייחסות אף הן לאמנת ורשה זו, אולם ההתייחסתן היא מצומצמת בהיקפה ועוסקת רק באי תחולתם של סעיפי הפטור ביחס לנתבעות. מקריאת סיכומי התובעות (סעיף 50 לדוגמא) עולה, כי ההתייחסות להוראות האמנה נעשית תוך הפניה לנוסחה הקודם, שתוקן מאז בפרוטוקול מונטריאול והוא כיום הנוסח המחייב. פרוטוקול מונטריאול, המכונה בחוק התובלה האווירית "הפרוטקול הרביעי" אומץ בדין הישראלי ביום 14 ביוני 1998 (ק"ת 6159 מיום 21/3/02, בעמ' 579-580), ואומץ גם באנגליה. לאור מועד ביצוע המשלוחים, יש להחיל עליהם את אמנת ורשה, כפי שתוקנה בפרוטוקול מונטריאול. למרבה הצער, חרף העובדה שהנתבעים הפנו בסיכומיהם לפרוטוקול מונטריאול, לא מצאו התובעות לנכון להגיש סיכומי תשובה ודבקו בטענותיהן לפי הנוסח הקודם של האמנה. תובלה בינלאומית - כלל ייחוד העילה סעיף 1(2) לאמנה מגדיר תובלה בינלאומית מהי: "באמנה זו 'תובלה בינלאומית' פרושה - כל תובלה שבה, בהתאם לתנאי ההסכם בין הצדדים, מקום היציאה ומקום היעוד ... נמצאים ... בשטחיהם של שניים מבעלי האמנה ..." חוק התובלה האווירית, תש"ם-1980 (להלן : "החוק"), המחיל אל אמנת ורשה על תיקוניה על תובלה אוירית, אינו מגדיר מהי תובלה אוירית. החוק מאמץ בסעיף 2 שבו את הוראותיה של האמנה, לעניין תחולתה על תובלה אווירית בין מדינות שהן צד לה, בקובעו: "על תובלה אוירית, שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפני תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה ... יחולו הוראות אמנת ורשה." סעיף 24(2) לאמנה קובע, כי בכל הנוגע לתביעות בגין נזק למטען, שהוראות האמנה חלות לגביו, עילת התביעה תהא כפופה להוראות האמנה בלבד. סעיף 10 לחוק מאמץ את הוראות האמנה בקובעו: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו." על מטרותיה של האמנה בכלל ובעניין הגבלת האחריות בפרט, עמד כב' השופט לוין בע"א 192/83 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' משה נעמת, פ"ד לח04) 57 בעמ' 63: "שעה שיוזמי האמנה באו לקבוע את הכללים המחייבים בנושא ההובלה האוירית, על כל הכרוך בכך, הם ביקשו ליצור איזון בין הרצון להגן על ההובלה האוירית הבינלאומית מחד גיסא לבין הצורך לפצות נוסעים ובעלי מטענים, אשר ייפגעו במהלך ההובלה האוירית, מאידך גיסא. נקודת המוצא, אשר הדריכה אותם, הייתה, כי יש ליצור תנאים אשר יעזרו לקידום ההובלה האוירית, שבאותם ימים פסעה את צעדיה הראשונים ... נקודת המוצא היא, ש'המוביל האוירי ישא באחריות לנזק שנגרם במקרה של השמדה, אובדן או היזק של כבודה רשומה או טובין, אם המקרה שגרם לנזק אירע תוך כדי ההובלה האוירית' (סעיף 18 לאמנה) ... עיקרה של הוראה זו, שהיא קובעת אחריות, למעשה כמעט מוחלטת, על המוביל לפצות את הניזוק ... כנגד האחריות המוחלטת האמורה, שהיא כמובן לטובתו של הניזוק, בא סעיף מגביל, שבא לאזן את הדברים לטובת המוביל ... עיקרו של סעיף זה, שהוא מגביל את סכום הפיצוי, שהמוביל חייב בו בכל מקרה, והוא בא להגן על המוביל מפני תביעות, שהוא לא יוכל לעמוד בהן ...אולם גם לאיזון זה חריגים באמנה." המטען יצא משטחה של אנגליה, שהינה צד לאמנת ורשה והגיע לישראל, שאף היא צד לאמנה. גם אם קיימות לתובעות עילות תביעה נוספות נגד המוביל האווירי וסוכניו, סעיף 24(2) לאמנה וסעיף 10 לחוק קובעים את כלל ייחוד העילה, בהתייחס לתביעות הנוגעות לנזקים, שנגרמו במסגרת ההובלה אווירית, ובכללן ההוראות המטילות אחריות, ההוראות הפוטרות מאחריות וההוראות הקובעות את גובה הפיצוי (ע"א 20/83 דדון נ' אייר פרנס, פ"ד לח(3) 785/790; ד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר פרנס, פ"ד מא(1) 589, 624). בהתאם לכלל ייחוד העילה, יש לברר את התביעה נגד המוביל האווירי וסוכניו, על הוראות האמנה וחוק התובלה האווירית, ואין מקום להתייחס לעילות התביעה הנוספות עליהן נסמכת התביעה. אמנת ורשה - גדרי האחריות סעיף 18(4) מגדיר את אחריותו של המוביל האווירי בגין התובלה האווירית, למשך הזמן בו המטען היה בהשגחתו, בין אם על גבי כלי הטיס ובין אם בשטח שדה התעופה, כדלקמן: "The carriage by air within the meaning of the preceding paragraphs of this Article comprises the period during which the baggage or cargo is in the charge of the carrier, whether in an airport or on board an aircraft …" בענייננו, אין חולק כי המטען נושא תביעתה של תגה נגנב על ידי אלון גל ממחסניה של ממן, בנמל התעופה בן גוריון. כפי שיפורט להלן ועל בסיס דפוסי הפעולה המאפיינים אותו, הגעתי לכלל מסקנה, כי המטען נושא תביעתה של הפניקס נגנב אף הוא על יד אלון גל ממחסניה של ממן. משנגנבו המטענים בשטח שדה התעופה, הרי שהם נגנבו במהלך התובלה האווירית, כאמור בסעיף 18(4) לאמנה. במקביל לקביעת אחריות כמעט מוחלטת של המוביל האווירי, לנזק הנגרם למטען במהלך התובלה האווירית, הוגבלה אחריותו לנזק לשיעורים קבועים וידועים מראש. בסעיף 22(2)(ב) לאמנה נקבע, כי אחריותו של המוביל האווירי מוגבלת ל-17 זכויות משיכה מיוחדות, לכל ק"ג משקל של המטען. אמנת ורשה - סייגים לאחריות יחד עם קביעת אחריות כמעט מוחלטת של המוביל האווירי לנזקי מטען ולקביעת סכומי פיצוי קבועים וידועים מראש, הוסף בפרוטוקול האג 1955 סעיף 25א, שעניינו הגבלת אחריותם של סוכניו ומשמשיו של המוביל האווירי. סעיף 25 בנוסחו הקודם, שלל מהמוביל את הגבלת האחריות במקרה של "התנהגות רעה מדעת": (1)  המוביל לא יהיה זכאי להסתמך על הוראות אמנה זו הפוטרות אותו מאחריות או המגבילות אותה אם הנזק נובע מהתנהגות רעה מדעת מצדו או מאשמה אשר לפי דיני בית המשפט הדן בענין נחשבת כשוה להתנהגות רעה מדעת. (2)  כמו כן תישלל  מהמוביל זכותו להסתמך על  ההוראות האמורות אם נגרם הנזק באותם התנאים על ידי משמש ממשמשיו או סוכן מסוכניו של המוביל, כשהוא פועל תוך כדי ביצוע תפקידיו. במסגרת פרוטקול מונטריאול הוסף סעיף 25א(1) לאמנה, הקובע, כי סוכנו של המוביל האווירי זכאי להנות ממגבלות האחריות החלות על המוביל האווירי, על פי סעיף 22 לאמנה, אם פעל תוך כדי ביצוע תפקידו. "מקום שהוגשה תביעה נגד משמש או סוכן של המוביל על נזק שאמנה זו חלה עליו, יהיה אותו משמש או סוכן זכאי להסתמך על גבולות האחריות שהמוביל עצמו זכאי להסתמך עליהם לפי סעיף 22, אם יוכיח שפעל תוך כדי ביצוע תפקידו". סעיף קטן 25א(2) קובע, כי גובה הפיצויים בו ניתן לחייב את המוביל האווירי, סוכנו ומשמשו, לא יעלה על הגבולות האמורים באמנה. הנה כי כן, לא רק המוביל האווירי נהנה מהגבלת אחריותו לפיצוי בגין נזק למטען, אלא אף משמשו של המוביל וסוכנו עשויים ליהנות מאותה הגבלת אחריות, אם יוכיחו שפעלו תוך כדי ביצוע תפקידם. מגבלת האחריות לא תחול על המשמש או הסוכן של המוביל האווירי מקום בו יוכיח הנפגע, שהנזק נגרם ממעשה או מחדל של גורמים אלו, החורגים מגדר ביצוע תפקידם. כעת, משקבעתי כי עניינן של התביעות נכנס למסגרתה של האמנה ויש להחיל עליהן את הוראותיה, ומשפורטו ההוראות הרלוונטיות המגדירות את טווח אחריותם של הגורמים המעורבים, הסייגים לאחריות וגובה הפיצויים, יש מקום לבחון את התביעות לגופן. תביעתה של תגה בסיכומיה (סעיפים 42,43), העלתה תגה כנגד די. אייץ. אל טענת התרשלות כפולה: ראשית, בכך שהתרשלה בפיקוח על עובדיה ואיפשרה לאלון גל לפעול באין מפריע ולגנוב את המטענים; שנית בכך שעל פי עדות עובדיה, נהגה להניח את המטענים שבטיפולה בפתח המחסן של ממן, ללא כל השגחה, כך שכל מי שעבר במקום יכול היה ליטול אותם באין מפריע. בנוסף טענה תגה (סעיף 44), כי די. אייץ. אל לא שימשה כמוביל אוויר, גניבת המטענים לא אירעה במהלך התובלה האווירית, ולחילופין אין היא יכולה ליהנות ממגבלת האחריות במקרה של גניבה על ידי עובד מטעמה בעת עבודתו. טענות דומות הועלו גם כנגד DHL (המוביל), בכל הנוגע למגבלת האחריות במקרה של גניבה. כנגד ממן, צמצמה תגה את תביעתה בסיכומיה (סעיף 30), לעילה הנובעת מחוק השומרים, תשכ"ז-1967. לטענתה, ממן הינה שומרת שכר, וככזו אחריותה כמעט מוחלטת, לאחר שהוכח כי המטען הגיע ארצה, נקלט במחסנה של ממן ונגנב ממנו, כפי שהדבר תועד במצלמות האבטחה. בנוסף ולחילופין, טענה תגה כנגד כל הנתבעים, כי אחריותם נובעת מכוחו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעניינו חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו. לדידה, אובדן המטען מתיישב יותר עם ההנחה של רשלנות מצד הנתבעים או מי מהם, מאשר עם חוסר רשלנות מצידם, באופן המטיל עליהם את הנטל להוכיח, כי הנזק לא נגרם בשל התרשלותם. אחריות המוביל האווירי DHL DHL הינה חברת בלדרות, אשר התחייבה להוביל את המטענים מהספק באנגליה ללקוח בישראל. אמנם תגה לא היתה צד ישיר להסכם התובלה, שנכרת בין Kingston לבין DHL, אך התביעה אינה נסמכת על עילה חוזית, אלא על חוק התובלה האווירית ואמנת ורשה, לאחר שהוכח בוודאות, כי המטען נגנב על ידי אלון גל בטרם הושלמה התובלה האווירית. התובלה האווירית בוצעה באמצעות DHL - שהיתה הגורם שהפעיל את הטיסות והוציא את שטרי המטען בגין המשלוחים. הכוונה לשטר מטען מס' 3709582472 (נספח ז' לתצהירו של מר דני שובה מטעם הנתבעות 1,3) ושטר מטען מס' 3709557994 (צורף כנספח לכתב התביעה מתוקן של הפניקס). ב"כ DHL מציין בסיכומיו, כי אין חולק שהמטענים הובלו על ידה מאנגליה לישראל (ׁשתיהן צד לאמנה) בתובלה אווירית (סעיף 24 לסיכומים). DHL אחראית לנזקיהן של הנתבעות, מכוח האמור בסעיף 18(4) לאמנה, המורה כי התובלה האווירית משתרעת על פני התקופה בה המטען מצוי תחת השגחת המוביל, בין אם בנמל התעופה ובין אם על גבי כלי הטייס. טענת ב"כ התובעות, כי DHL אינה יכולה ליהנות ממגבלת האחריות על פי האמנה, לאור סעיף 25, בשל העובדה שהמשלוחים נגנבו על ידי אלון גל, אינה יכולה להתקבל, ככל שהיא מתייחסת ל- DHL מהטעם הפשוט, שאלון גל לא הועסק על ידה, אלא בחברת די. אייץ. אל (ישראל) בע"מ. מדובר באישיות משפטית נפרדת ואין לזקוף לחובתה של DHL את האחריות למעשיו של עובד שהועסק בחברה אחרת, גם אם סרח. לפיכך, אחריותה של DHL מוגבלת בהיקפה לאמור באמנה. על פי האמור בסעיף 22(2)(ב) לאמנה, מוגבלת אחריותה של DHL לסך של 17 זכויות משיכה מיוחדות' לכל קילוגרם של מטען. על פי שטרי המטען, המשלוח נושא תביעתה של תגה שקל 25.3 ק"ג והפיצוי בגינו הוא 546.5 דולר. המשלוח נושא תביעתה של הפניקס שקל 29.2 ק"ג ולכן סכום הפיצוי בגינו הוא 630.7 דולר. אחריות די. אייץ. אל א. מיהו סוכן או משמש של המוביל האווירי אמנת ורשה וחוק התובלה האווירית אינם מגדירים מיהו סוכן או משמש של המוביל האווירי. בסיכומיו, מפנה ב"כ די. אייץ. אל לספרות ולפסיקה זרה, שם נקבע מבחן מהותי פונקציונאלי לקביעה מיהו סוכן של המוביל האווירי. נאמר שם, כי סוכן הוא זה אשר מבצע שירותים לקידום חוזה התובלה The agents within the scope of the convention are those performing services in furtherrance of the contract of carriage (In re Air Disaster at Lockerbie, Scotland 23 Avi 18, 194 (1991); Shawcross and Beaumont Air Law, 980) בפסיקה הישראלית כבר נקבע, בהתייחס לדי. אייץ.אל, כי "הגדרתה כמוביל וכעוסק בתובלה אוירית עונה על מטרות האמנה", ולכן היא חלה עליה כמשלח (ת"א (חי') 7744/05 שפי תעשיות אופטיקה בע"מ נ' DHL לישראל בע"מ (כב' השופט רניאל, פס"ד מיום 15.8.09, ). במקרה דנן, די. אייץ אל לא עסקה אמנם בהובלת המטען, אלא היתה מופקדת על הטיפול במטענים בתחומי מדינת ישראל. פעולותיה נועדו לקדם את חוזה התובלה, עד למסירת המטענים לידי הלקוח. על פי המבחן הפונקציונלי נראה, כי היא אכן סוכן של המוביל האווירי, ולכן כלל יחוד העילה על פי האמנה חל גם עליה. ב. אחריות נגזרת וסייג לאחריות פרוטוקול מונטריאול הכניס חידוש בהוראות האמנה. סעיף 25 לאמנה בנוסחה הקודם קבע, כי הגבלת תקרת האחריות לא תחול אם יוכח כי הנזק נגרם עקב התנהגותו הרעה מדעת (wilful misconduct) של המוביל. סעיף זה הושמט בפרוטוקול מונטריאול, ביחס להובלה של מטען, והוא חל ביחס להובלת נוסעים וכבודה בלבד. לפיכך, גם במקרה בו הנזק למטען או אובדן המטען הם תוצאה של התנהגות "רעה מדעת" של המוביל, משמשיו או סוכניו, תחול מגבלת האחריות, כקבוע בסעיף 22 לאמנה, אלא אם יוכח כי המעשה אינו נופל ל"תוך כדי ביצוע תפקידו" של אותו גורם. לפיכך, ההגנה אינה מוחלטת, וסעיף 25א(1) בנוסחו כיום מורה, כי ההגנה תחול רק אם הסוכן או משמש יוכיחו, כי פעלו במסגרת מילוי תפקידם. אלון גל, שהועסק על ידי די. אייץ אל, הורשע בגניבת המטען של תגה. די. אייץ אל טענה, כי אין לייחס לה כל אחריות שילוחית למעשיו של אלו גל, שכן אין לראות בגניבת המטענים משום "פעולה שבוצעה תוך כדי ביצוע תפקידו", ואין לשלול ממנה את מגבלות האחריות החלות מכוח האמנה. לשיטתה, הואיל ומעשיו של אלון גל הם בגדר עבירות פליליות, שנעשו למטרות הפקת רווח אישי שלו, היא אינה אחראית באחריות שילוחית למעשיו . המונח "תוך כדי ביצוע תפקידו" לא הוגדר בסעיף 25א לאמנה או בפרוטקול מונטריאול. לפיכך, ניתן להיעזר לצורך הגדרתו בסעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע את אחריותו של מעביד למעשהו של עובדו: "(א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו — (1) אם הרשה או אישרר את המעשה; (2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו; . . . (ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד." על פי סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין, לא יראו מעשה שעשה עובד למטרות עצמו, כעמשה שבוצע תוך כדי עבודתו. בע"א 445/88 כונס הנכסים הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' שטיבל, פ"ד מד(3) 331 בעמ' 338, נאמר: "תרמיתו של שטרן, לפי הנחתנו, התבטאה בכך שנטל לעצמו כספים שנמסרו לו על ידי המשיב למטרת השקעה בבנק. אין איפוא ספק, שעוולתו של שטרן נכנסת לגדר הסייג שבסעיף 13(ב) . . . די איפוא בקביעה, שאיננה אלא פועל-יוצא מהנחתנו המוסכמת, שעוולתו של שטרן בוצעה 'למטרות של עצמו' ולא לעניינו של הבנק, כדי להוציאה מכלל המעשים, שהבנק אחראי אחריות שילוחית בגינם." ראה גם טדסקי, אנגלרד, ברק, חשין תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, תשל"ז), עמודים 458-451; א' ברק, אחריות שילוחית בדיני נזיקין (1964) עמודים 232, 252. אכן, לא ניתן לראות בגניבת המטענים כפעולה שביצע אלון גל במסגרת תפקידו, אף אם בוצעה בשעות העבודה ובמקום העבודה. הגניבה בוצעה לצרכיו האישיים של אלון גל ובניגוד גמור לאינטרסים של די.אייץ.אל - מעסיקתו, ולכן אין לחייבה באחריות שילוחית למעשיו. משנקבע, כי אינה אחראית באחריות שילוחית לגניבת במטענים, הרי שלא ניתן לחייב את די.אייץ.אל בגין הגניבה שבוצעה על ידי אלון גל. התנהגותו הפלילית החמורה של אלון גל מנתקת את הקשר הסיבתי, בין הנזק הנטען לבין האחריות השילוחית המיוחסת למעבידתו די.אייץ.אל. האחריות לנזק רובצת במלואה על אלון גל לבדו. בהערת אגב אחזור ואציין, כי סיכומיה של ב"כ התובעת נסמכים כל כולם על נוסחה הקודם של אמנת ורשה, שם נשללה זכותו של מוביל אווירי להגנת האמנה, אם הנזק למטען או האובדן היו תוצאה של התנהגות "רעה מדעת" של המוביל, משמשיו או סוכניו. התובעת אינה מתייחסת לנוסחה המחייב של האמנה כיום ויתכן שזו מקור טעותה, בכל הנוגע להיקף אחריותה של די.אייץ.אל למעשיו של אלון גל. סוף דבר, לא מצאתי מקום לחייב את די.אייץ.אל באחריות מעבר למגבלות הקבועות באמנת ורשה, ולכן עליה לפצות את תגה ואת הפניקס באותם סכומים בהם חויבה DHL. אחריות ממן ממן הינה חוליה מרכזית וחשובה בתהליך ההובלה האווירית. כל המטענים מועברים עם פריקתם למחסן העיכובים של ממן, שם הם עוברים תהליך קליטה על ידי חברות הבלדרות. המטענים מעוכבים במחסני ממן עד לשחרורם על ידי המכס. במסגרת התהליך עושות חברות הבלדרות שימוש בתעודת משגור בלדרות של ממן. החברות ממלאות את פרטי המטען ואילו עובדי ממן ממלאים את אישור קליטת המטען ומזינים אותו למחשביהם, לצורך דיווח למכס ומעקב אחר מלאי המחסן (ראה נספח א' לתצהירו של מר אייל ברוך מטעם ממן). ניתן לומר בפירוש, כי פעילותה של ממן מהווה מתן שירותים חיוניים למוביל האווירי, אשר תורמים לקידום התובלה האווירית. בת.א. 182939/02 ממן מסופי מטען וניטול בע"מ נ' ליאוניד אורמן (כב' השופטת רות רונן מיום 18/2/03, להלן "אורמן") נקבע, כי ממן, בתפקידה כמפעילת מסוף המטענים, מהווה חוליה הכרחית בתהליך ביצוע חוזה התובלה, ולכן היא בגדר סוכן של המוביל האווירי. אמנם הנסיבות בפסק הדין בעניין אורמן שונות מבענייננו, מאחר שדובר על מטען שיועד ליצוא ולא על מטען שיובא לישראל, אולם הרציונל העומדת בבסיס ההכרה בממן כסוכן של המוביל האווירי תקף גם כאן. מטרתה העיקרית של ממן היא הפעלת מסוף בנמל התעופה, תוך מתן שירותי אחסנה, פריקה, שילוח, מן המטוסים ואליהם. "השירותים שנותנת ממן הם שירותים נלויים לשירותים של המוביל האווירי, שנועדו לקדם את התובלה האווירית והם בוצעו - כלשון הפסיקה - “in furtherance of the contract of carriage”. לכן דינה של ממן כדין מוביל אווירי לצורכי מגבלת האחריות באמנה" (כדברי השופטת רונן בענין אורמן) סבורני, כי גם בחינת תכליותיה של אמנת ורשה, תביא למסקנה שיש להכיר בממן כסוכנת או משמשת של המוביל האווירי. על תכליתה של אמנת ורשה עמד בית המשפט העליון בד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר פרנס נתיבי אויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589, בעמ' 609: האמנה עוסקת ב'משמשים', ב'סוכנים' ובפעולות 'תוך כדי ביצוע תפקידיו' (סעיפים 20, 25). בהעדר הגדרה באמנת ורשה לביטויים אלה, אך טבעי הוא, שבתי-משפט לאומיים נתנו להם פירוש, העולה בקנה אחד עם תפיסת אותם מושגים בשיטה הלאומית." כפי שנאמר בענין אורמן "העובדה שממן היא שומרת שכר, והעובדה שהיא גובה כסף עבור השירותים הניתנים על ידה, אין בהן כדי לשלול את המסקנה שלעיל. גם המוביל האווירי עצמו הוא שומר שכר, ואף הוא גובה כסף עבור השירותים שניתנים על ידיו, ובכל זאת אחריותו מוגבלת מכוח אמנת ורשה". לפיכך אני קובעת, כי מגבלת האחריות על פי האמנה חלה גם על ממן, ויש לחייבה בסכום הפיצוי כפי שחויב המוביל האווירי DHL והסוכן מטעמו די. אייץ. אל. אלון גל לאור הרשעתו של אלון גל בגניבת המטען נשוא תביעתה של תגה, הרי שיש לחייבו לפצותה במלוא שוויו של המטען, בסך של 69,512 $, בהתאם לחשבון הספק. מעבר לשווי המטען, תבעה תגה גם הפסד רווחים בגין גניבת המטען. לטענתה עומד רכיב פיצוי זה על 20% משווי המטען. סבורני, כי רכיב זה לא הוכח כנדרש. בעדותו, ציין מר איתמר כובש, מנכ"ל תגה, כי לדעתו לאחר גניבת המטען החברה הזמינה משלוח חלופי. כשנשאל אם הוזמן משלוח חלופי כיצד טוענת תגה כי נגרמו לה הפסדים הוא השיב, שההפסדים נגרמו "מביטולי הזמנות, שאותם אני לא יכול להוכיח בניירות אבל אני מעיד על כך" (עמ' 3 שורות 17-27 לפרוטוקול מיום 22/6/04). אם לא די בעובדה שעדותו של מר כובש היתה סתמית ובלתי מבוססת, הרי שעדותו של רו"ח יואב אלוני, עורך חוות הדעת מטעמה של תגה, הביאה את הקץ על רכיב תביעה זה. בעדותו אישר רו"ח אלוני, כי מלאי החברה כלל גם את סוגי הרכיבים האלקטרוניים נושא התביעה (עמ' 31 שורה 8 עד עמ' 32 שורה 1 לפרוטוקול מיום 9/11/04). מכאן שלא הוכח גם חוסר מלאי עקב הגניבה. בנסיבות אלה, לא ניתן לדבר על אובדן רווחים בשל גניבת המטען ולכן אינני מקבלת רכיב זה בתביעתה של תגה. תביעתה של הפניקס בניגוד לתביעתה של תגה, המבוססת בחלקה, בכל הנוגע לאלון גל, על הרשעתו בגניבת המטען, תביעתה של הפניקס מבוססת על ראיות נסיבתיות בלבד. עיקרן של ראיות אלו נוגעות להרשעתו של אלון גל בהליך הפלילי כן על מסמכים שנתפסו על ידי רשות המיסים בביתו של אלון גל, במסגרת החקירה שהובילה להרשעתו בתיק הפלילי. במסגרת הסדר טיעון (נ/12), הוגש כנגד אלון גל כתב אישום מתוקן (נ/10), בגין חלקו בפרשה אחרת, בה הוא היה מעורב במסגרת עבודתו בדי.אייץ.אל. אלון גל הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, ועל בסיסן הוא הורשע במספר רב של עבירות של הברחת טובין, הגשת רישומון כוזב, מסירת אימרה שאינה נכונה או מסירת הצהרה שיש סבה אימרה כזו, הטעיית פקיד מכס בפרט מסויים העלול לפגוע במילוי תפקידו, השתמטות מתשלום מכס שיש לשלמו ומסירת ידיעה כוזבת (נ/11). בגזר הדין נגזרו על אלון גל חודשיים מאסר לריצוי בעבודות שרות, 6 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי בסך של 5,000 ₪ (נ/13). במסגרת חקירת רשות המיסים בפרשיה הנ"ל, נערך חיפוש בביתו של אלון גל. על פי דו"ח התפיסה (נ/6), נתפסו שני חשבונות ספק של חברת קינגסטון, הספק ממנו רכשה תגה את מרכולתה. חשבונות ספק אלו (נ/7, נ/8) הינם החשבונות של המטען נשוא תביעתה של הפניקס. בעדותו, אישר אלון גל, כי בעת החיפוש שנערך בביתו, הציג לו אחד החוקרים את חשבונות הספק ושאל לפשרם, אך הוא השיב שהוא אינו יודע על מה מדובר (עמ' 166 לפרוטוקול מיום 1/6/08). סבורני, כי שילוב הראיות הנ"ל - הרשעתו של אלון גל בגניבת המשלוח נושא תביעתה של תגה, הרשעתו בתיק הנוסף ומציאת חשבונות הספק נשוא תביעתה של הפניקס בביתו ללא הסבר מצידו - מספיקים כדי לקבוע, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, כי אלון גל גנב גם את המשלוח נשוא תביעתה של הפניקס. לאור קביעתי הנ"ל, יש מקום להחיל את הניתוח המשפטי בדבר אחריותם של הנתבעות בתביעתה של תגה אף על תביעתה של הפניקס וכך אני עושה. המשלוח נושא תביעתה של הפניקס שקל 29.2 ק"ג ולפיכך על הנתבעות DHL, די.אייץ. אל וממן לשפות את הפניקס בסכום השווה ל-496.4 זכויות משיכה מיוחדות, קרי, 630.7 דולר. על אלון גל לשפות את הפניקס במלוא הסכום ששולם על ידה לתגה, בסך של 48,243 דולר, שהוא שווי המטען בניכוי התשתפות עצמית. ההודעות לצד ג' הנתבעות 1,3 טענו, אם תחויבנה לפצות את התובעות בשל גניבת המטענים, חייב אלון גל לשפותן בשל מעשיו. עוד טענה הנתבעת 1, כי במעשיו, הפר אלון גל את התחייבויותיו מכוחו של הסכם העבודה שנחתם עימו, עובר לתחילת העסקתו בשירותה. בכתב הגנתו להודעות צד ג', כמו גם בכתב הגנתו לתביעות, הכחיש אלון גל את המיוחס לו על ידי המודיעות. הרשעתו בגניבת המטען נושא תביעתה של תגה, וקביעתי ביחס למטען נשוא תביעתה של הפניקס, מפריכות את הגנתו של אלון גל. לאור האמור לעיל, אני מקבלת את ההודעות לצד ג' וקובעת, כי על אלון גל לשפות את הנתבעות 1,3 בכל סכום שישולם על ידן לתובעות. המרת שערים סעיף 9(א) לחוק, שכותרתו "המרה למטבע ישראלי", קובע, כי "בפסיקת תשלום בתובענה לפי חוק זה או התקנות לפיו, רשאי בית המשפט תחילה לקבוע את הסכום שבו חייב הנתבע במטבע חוץ כפי שנקבע באמנה; בפסק דינו או בהחלטה מאוחרת יותר יקבע בית המשפט את סכום החיוב במטבע ישראלי לפי שער החליפין ביום מתן פסק הדין". לפיכך, סכומי הפיצוי שנקבעו בפסק הדין בדולרים, ישולמו בשקלים לפי השער היציג ביום מתן פסק הדין. סיכום אני מחייבת את הנתבעות 1-3, ביחד ולחוד, לפצות את תגה בסכום של 546.5 דולר, לפי ערכם בשקלים ביום מתן פסק הדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. אני מחייבת את הנתבעות 1-3, ביחד ולחוד, לשפות את הפניקס בסכום של 630.7 דולר, לפי ערכם בשקלים ביום מתן פסק הדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. אני מחייבת את אלון גל לשלם לתגה סך של 69,512.43 דולר, על פי שערו היציג ביום מתן פסק הדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. אני מחייבת את אלון גל לשלם לפניקס סך של 48,243 דולר, על פי שערו היציג ביום מתן פסק הדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. אני מקבלת את ההודעות לצד ג' ששלחו הנתבעות 1,3 לאלון גל ומחייבת אותו לשפותן בכל סכום שישולם על ידן בהתאם לפסק הדין. אני מחייבת את כל אחד מהנתבעים לשלם לתובעת, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪ + מע"מ. נוכח התוצאה אליה הגעתי ושילוב בירורה של ההודעה לצד ג' יחד עם ברור התביעה לגופה, איני עושה צו להוצאות בהודעה לצד ג'. תובלה אוויריתגניבה (בעבודה)תעופה