ביטוח אובדן כושר עבודה לאחר פרישה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח אובדן כושר עבודה לאחר פרישה: עניינה של הכרעה זו בשאלה האם תביעת התובע התיישנה או שמא יש מקום לדון בה לגופה בהתחשב בהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן:"חוק ההתיישנות"). לצערי, לאחר ששקלתי את טענות התובע ואת שעלה מחקירתו בפניי - אני מוצאת לדחות התביעה מחמת התיישנותה. 1. עסקינן בתביעה לקבלת תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה. התובע, יליד 3.1.1956, עבד באוניברסיטה העברית בירושלים (להלן:"האוניברסיטה") החל מיום 22.11.87 ועד ליום 31.12.97, אז פרש לפנסיה מסיבות בריאותיות. ביום 16.7.79, רכשה האוניברסיטה מהנתבעת פוליסת ביטוח חיים ואובדן כושר עבודה שמספרה 31225. הפוליסה מתחדשת כל חמש שנים באופן אוטומטי (להלן: "הפוליסה"). לפי הנטען, במהלך עבודתו של התובע ואף לאחר פרישתו נוכו סכומים בגין פרמיית הביטוח (115.20 ₪ בתלושי הפנסיה שלו) ולכן יש לטענתו לקבוע כי הוא מבוטח. 2. נטען בתביעה כי הנתבעת או האוניברסיטה לא מסרו מעולם לתובע "העתק מלא של פוליסת הביטוח" ולטענת התובע אף לאחר שהפנה את תשומת לב הנתבעת לכך שהוא משלם עבור פוליסת ביטוח שאין לו העתק ממנה - העבירה הנתבעת רק חלקים מאותה הפוליסה. נטען כי עיון בחלק שהועבר מעלה כי הנתבעת "בכוונה תחילה" נמנעה מלהעביר לתובע את החלקים הרלוונטיים לעניין הסעדים להם הוא זכאי במקרה של אובדן כושר עבודה מלא. בכתב תביעתו אף שמר התובע, לאור האמור, על זכותו לתקן התביעה לאחר קבלת העתק מלא ומפורט של הפוליסה. 3. נטען בתביעה כי לפי החלק המצוי בידי התובע, הרי שלפי סעיף 6 לתוספת 7, הוא מבוטח כפנסיונר של האוניברסיטה העברית; לפי סעיף 2 לתוספת 8 סכום הביטוח הוא 170,000 ₪ נכון למועד עריכת הפוליסה וסכום זה מוצמד למדד ונושא ריבית כחוק. לבסוף נטען כי לפי תנאי הפוליסה זכאי התובע לתשלום חודשי בגין אובדן כושר עבודה, מעבר לתשלומי הפנסיה אותם הוא מקבל, ברם לטענתו חלק זה של הפוליסה "הוסתר", ע"י הנתבעת מידיעתו. 4. התובע טען כי הוא סבל וסובל מבעיות בתחום האונקולוגי המתבטאות בגידול חוזר ונשנה ולפיכך עומד הוא בתנאי הפוליסה ויש לקבוע כי הוא סובל מאובדן כושר עבודה מלא. התובע טוען עוד כי ביום 22.1.07 פנה לנתבעת בכתב וביקש למצות זכויותיו על פי הפוליסה. ביום 28.2.07 השיבה הנתבעת כי טענות התובע התיישנו לאור סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"). נטען כי הנתבעת נמנעה מלהעביר הפוליסה גם לאחר פניה זו בהפנותה לכך שעל האוניברסיטה כמעסיק לעשות כן. 5. התובע טוען כי על הנתבעת לשלם לו את תגמולי הביטוח המגיעים לו מכוח הפוליסה בסך של 170,000 ש"ח. נטען כי עליהם יש להוסיף תשלום ריבית מיוחדת עבור התשלומים שלא שולמו, וזאת מכוח סעיף 28 לחוק חוזה הביטוח או ריבית בכל שיעור אחר עליו יורה בית המשפט. 6. בהגנתה טענה הנתבעת כי יש לסלק התביעה על הסף מכמה סיבות; ראשית, נטען כי משלא צורפה חוות דעת רפואית לתמוך בתובענה הרי שהתובע מנוע מלהוכיח טענות שברפואה. שנית נטען כי לא צורפו מסמכים מהותיים לתביעה. שלישית נטען להתיישנות מכוח חוק חוזה ביטוח תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"), הקובע תקופת התיישנות של שלוש שנים. ולבסוף נטען כי כתב התביעה אינו מגלה עילה שכן לא הוכח "מקרה ביטוח". סעיפי התביעה הוכחשו אחד לאחד תוך שהנתבעת טוענת גם לאי-גילוי פרטים מהותיים עובר להצטרפותו של התובע לפוליסה. 7. בהחלטה מיום 11.6.09 התרתי תיקון התביעה ותמיכתה בחוות הדעת הרפואית של ד"ר י. אשכנזי. בחוות הדעת נאמר כי בחודש אוגוסט 1996 אובחן התובע כסובל מגידול ממאיר מסוג דסמואיד באזור העכוז וירך שמאל. התובע נדרש לניתוח ובהתבסס על מכתבו של ד"ר סבתו מציין המומחה כי הגידול הוצא בשלמותו. עם זאת, ידוע שלסוג גידול זה יש נטייה לחזור, שכן התנהגותו היא כשל לימפומה, לפי המצוין בחוות הדעת. אכן, למרות טיפולים הורמונאליים וקרינתיים שבוצעו לתובע בחודש ינואר 1997 הדגימה בדיקת MRI את חזרת הגידול. המומחה ציין כי בעקבות הניתוח נותר התובע עם מגבלה קשה בהליכה עקב דלדול השרירים שנגרם בניתוח. לאור מצבו ניתנו לתובע תעודות מחלה החל מחודש אוגוסט 1996 ועד לחודש ינואר 1997. בחודש פברואר 1997 עבר התובע ניתוח חוזר ובעקבותיו טופל בהקרנות ולכן לא יכול היה לשוב לעבודתו עד לחודש אוגוסט 1997. גם תקופה זו גובתה בתעודות מחלה. מאז אוגוסט 1997 נאלץ התובע להתמודד עם מגבלות קשות בתפקודו ולכן בחודש ינואר 1998 הוא יצא לפנסיה. בשנת 2000 חזר הגידול בשלישית והתובע נותח וטופל שוב בהקרנות. מסקנתו של המומחה הייתה כי הואיל והתובע מצוי במעקב אונקולוגי מחשש שהמחלה תחזור ברביעית ולאור השלכות הניתוחים על תפקודו, לא מסוגל התובע לשוב לעבודתו כטכנאי מקררים. המומחה, מטעמיו, לא קצב את שיעור הנכות באחוזים. 8. ביום 1.7.09 הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. הנתבעת נימקה בקשתה בכך שהתובע, לפי הודאתו, פרש לפנסיה ביום 1.1.98 מסיבות בריאותיות. לפי הנטען בכתב התביעה זהו "מקרה הביטוח". נטען כי הואיל וסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח קובע תקופת התיישנות של שלוש שנים בלבד, הרי שבמועד הגשת התביעה ע"י התובע, ביום 2.7.07 - זו התיישנה זה מכבר, משחלפו כעשר שנים ממקרה הביטוח. לחילופין, נטען כי גם אם "מקרה הביטוח" יוגדר כמועד בו נקבעה נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 100%, ע"י ועדה רפואית של האוניברסיטה העברית, הרי שהדבר התרחש ביום 1.1.00 וגם ממועד זה תם מרוץ ההתיישנות. 9. על אף שמכתב התביעה עלה הרושם כי התובע פנה לראשונה לנתבעת ביום 22.1.07 עלה מבקשה זו כי התובע היה מיוצג בעבר ע"י עו"ד אחר, עו"ד דייויס אשר פנה בשמו כבר ביום 25.4.06. לפי הנטען הודיעה הנתבעת לתובע, באמצעות בא כוחו הנ"ל, כבר ביום 7.8.06 על דחיית התביעה מחמת ההתיישנות. הובהר כי ב"כ הקודם של התובע, אשר היה מודע לקושי של התיישנותה, ניסה לטעון להארכת תקופת ההתיישנות בהסתמך על טענה שמועד התגבשות הנכות היה מאוחר למועד הפרישה - ואולם טענה זו נדחתה בפסיקה ר' ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ. עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל (להלן:"הלכת אמיתי"). 10. בתשובתו טען התובע כי מדובר במקרה בו העלימה הנתבעת, במשך שנים, את פוליסת הביטוח ואף את עצם הידיעה כי הוא מבוטח בביטוח לאובדן כושר עבודה. לטענתו רק בשנת 2005 נודע לו לראשונה, כי הוא מבוטח בביטוח שכזה. התובע שב על האמור בתביעתו באשר למועד פנייתו למבטחת ולאמור בתשובתה בהדגישו כי הנתבעת התעלמה מסעיף 2 לחוק חוזה הביטוח המחייב אותה להעביר העתק מלא של הפוליסה. 11. לעניין ההתיישנות, תלה התובע יהבו בסעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע כי במקרה שנעלמו מהתובע עובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות מהיום שבו נודעו לתובע אותן עובדות. נטען כי - "כאן לא רק שהתובע מצהיר כי לא ידע על קיום הפוליסה ולא היה לו בכלל העתק ממנה אלא שעל אף פניות בכתב הנתבעת סרבה להעביר לו העתק של הפוליסה עד לאחר הגשת כתב התביעה." תגובת התובע לא נתמכה אומנם בתצהיר, ברם - בקשתו לתיקון התביעה ע"י תמיכתה בחוות דעת רפואית כן נתמכה בתצהיר. בתצהיר האמור טען התובע שהנתבעת העלימה ממנו את זכויותיו וכי קיבל העתק של הפוליסה רק לאחר הגשת כתב התביעה המקורי (ר' סעיף 4 לאותו תצהיר). 12. התובע הפנה בתגובתו לבקשה למחיקת התביעה על הסף לת.א 1075/07 (שלום י-ם) קוממי שיר ואח' נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, מיום 18.9.08. שם קיבל ביהמ"ש תביעה לתגמולי ביטוח של הורים אשר בנם נפטר בתאונה שאינה קשורה למסגרת הבית ספרית, זאת למרות שהתביעה הוגשה כחמש שנים לאחר ההתיישנות. פסק הדין נומק בכך שאומנם מדובר בהתיישנות משמעותית, אולם הואיל והפוליסה לא נעשתה על ידי ההורים ואף לא לבקשתם, הרי שקיימת חשיבות מיוחדת לכך שחברת הביטוח או הרשות המקומית יביאו לידיעת ההורים את קיומה. משלא עשו כן, נקבע כי מדובר במחדל אשר אינו יכול לעמוד לתובעים לרועץ. כבוד השופט רובין שנתן ההכרעה הדגיש עוד כי פוליסה המבטחת תלמידי בית ספר, גם ללא קשר לפעילות בית ספרית, אינה כה מובנת מאליה ולכן מחדלן של חברת הביטוח והרשות המקומית גדול עוד יותר. ערעורה של החברה המבטחת נדחה. 13. נטען כי התובע ממשיך לשלם את הפרמיות עבור אובדן כושר העבודה עד ליום זה ויש לראות בעצם הגבייה השתק של טענת ההתיישנות אותה מנסה להעלות הנתבעת. נטען כי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט יש לחייב את הנתבעת בתשלום תגמולי הביטוח שכן לא ייתכן כי מחד היא תכפור בחובתה לשלמם ומאידך תמשיך לגבות מהתובע תגמולים עד עצם היום הזה. 14. בתשובתה טענה הנתבעת להרחבת חזית בהעלאת טיעון מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שאמור היה לעלות בכתב תשובה להגנת הנתבעת, שמעולם לא הוגש. נטען כי היזקקות לסעיף זה כרוכה בהעלאת טענות עובדתיות אשר לא הועלו בכתב התביעה ולכן אין לקבלן בשלב זה. מאחר ולאחר עיון בטענות הצדדים סברתי שסוגיית ההתיישנות כרוכה בבירור עובדתי ממילא לא נדחתה התביעה על הסף וההכרעה בטענות דלעיל נדחתה להמשך ההליך. 15. משהליכי הגישור אליהם הופנו הצדדים בהסכמתם לא צלחו, הוגשו ראיות הצדדים. ראיות הצדדים: 16. מטעם התביעה הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע. בתצהירו העיד התובע כי בשנת 1996 אובחן כסובל מגידול ממאיר מסוג דסמואיד באזור העכוז וירך שמאל. התובע עבר ניתוח להסרת הגידול אך זה גרם לו לדלדול שרירים שהביא למגבלה קשה בהליכה. לתובע אושרה חופשת מחלה מאוגוסט 1996 ועד לינואר 1997. עוד הוצהר, כי בדיקת MRI שביצע התובע בחודש ינואר 1997, הדגימה כי הגידול חזר, כפי שהזהירו אותו הרופאים. לאור האמור, ולמרות מאמציו של התובע לשוב לעבודה הרי שהתפתחות הגידול בשנית והכאבים מהם סבל מנעו זאת ממנו. בחודש פברואר 1997 עבר התובע ניתוח נוסף ולאחר מכן טופל בהקרנות ובטיפולים שונים. בעקבות ניתוח זה אושרה לו חופשת מחלה עד לחודש אוגוסט 1997. 17. התובע הצהיר כי עבד באוניברסיטה כטכנאי מקררים, תפקיד הכרוך בהליכה ובמאמץ פיזי. הניתוחים שעבר ומצבו לאחריהם מנעו ממנו עבודה משך שנה שלמה ולאחר אוגוסט 1997 לא הצליח לשוב לתפקידו ונאלץ לפרוש לפנסיה בינואר 1998. לפי האמור בתצהיר, בשנת 2000 חזר שוב הגידול מה שגרר ניתוח נוסף וטיפולי הקרנות חוזרים. מאז ועד היום לא יכול התובע לעבוד במקצועו או במקצוע סביר אחר התואם את כישוריו, זאת מחמת ששריר הרגל שלו כה נחלש עד כי ניידותו מוגבלת והוא מתקשה אף בהליכה, קל וחומר במאמץ הכרוך בעבודה כטכנאי מקררים. לעניין זה צורפו חוו"ד רפואית של ד"ר י. אשכנזי, אישור על תקופת עבודה באוניברסיטה כטכנאי קירור מיום 22.11.87 ועד 31.12.97 ולאחר מכן פרישה מסיבות בריאותיות, מכתב פרישה לפנסיה מטעם האוניברסיטה מיום 4.12.97 שלפי תוכנו תוקפו מיום 31.12.97, התכתבויות באשר לידיעה על הפוליסה המדוברת והעתק הפוליסה לגופה. 18. התובע הצהיר כי עוד לפני הגשת התביעה התברר לו שביום 16.7.79, רכשה האוניברסיטה העברית פוליסת ביטוח, כאמור לעיל. התובע טען כי מעולם לא קיבל "כל העתק" של הפוליסה לא מן הנתבעת ולא מן האוניברסיטה. לדבריו "אני שמתי לב כי אני משלם עבור פוליסת ביטוח שאין לי העתק ממנה - ופניתי לקבל העתק של הפוליסה אך גם אחרי כך - לא קיבלתי אלא חלק ממנה" (ר' סעיף 7 לתצהירו). נטען כי הנתבעת בכוונה תחילה נמנעה מלהעביר לו העתק של הפוליסה כדי לא ידע מה הם הסעדים להם הוא זכאי וכי לפי ייעוץ משפטי שקיבל הדבר מונע ממנה מלהעלות התיישנות ומאריך את תקופת ההתיישנות. 19. התובע התייחס עוד לאובדן כושר עבודתו והדגיש כי לאחר שנאלץ לעזוב את מקום עבודתו מצבו רק הדרדר ואחוז הנכות שקיבל במל"ל עלה ל- 100%, אשר הוכר מיום 1.7.04. (לאחר שנקבעה לפני כן נכות זמנית בשיעור זהה מיום 1.1.99 ). התובע הוסיף כי בדצמבר 2002 קיבל אישור ממס הכנסה על פיו לנוכח הנכות הזמנית שהוכרה במל"ל יש לראות זאת כנכות צמיתה לעניין מס רכוש. מעבר לחווה"ד דלעיל צורפו מסמכים רפואיים נוספים בקשר למחלתו של התובע. כמו כן, צורף תלוש שכר של התובע לחודש פברואר 2006 בו מופיע ניכוי בסך 115.20 ₪ עבור ביטוח חיים ומסמכים מההליכים במל"ל. 20. הוצהר כי הסיבה היחידה לאיחור בהגשת התביעה היא: "כי לא נמסרה לי כל העתק של הפוליסה ומעולם לא נאמר לי כי אני זכאי לפיצוי בגין אובדן כושר עבודה מלא…"(ר' סעיף 15 לתצהיר). נטען כי מדובר בהתנהגות מכוונת שנועדה למנוע ממנו קבלת זכויותיו. לטענת התובע הוא הגיש את תביעתו למבטחת מייד לאחר שנודע לו שהוא מבוטח בפוליסה לעניין אובדן כושר עבודה. למיטב זכרונו דובר באמצע שנת 2005. לעניין זה צורפו התכתבויות בין הצדדים. 21. מנגד - מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם מר עופר כץ, מנהל באגף ביטוח חיים בחברת שמגד המוסמכת לנהל בין היתר את תביעות הנתבעת. בתצהירו חזר מר כץ על עיקרי העובדות והדגיש כי מקרה הביטוח הנטען היה ביום 1.1.98 עת פרש התובע לפנסיה מסיבות בריאותיות וכי ביום 1.1.00 נקבעה לו נכות של 100%. המצהיר הדגיש כי מכל אחד משני הנ"ל חלפה תקופת ההתיישנות בטרם הוגשה התביעה. 22. פניית התובע לנתבעת התקבלה לראשונה ביום 5.5.05, ברם זו נדחתה כבר ביום 12.7.05 וזאת בין היתר בטענת התיישנות ובטענה כי לא אירע מקרה ביטוח כהגדרתו בפוליסה. אף פניה נוספת מיום 25.9.05 שבה ונדחתה במכתב מיום 31.10.05. ביום 25.4.06 שב ופנה התובע והפעם באמצעות עו"ד דייויס - אשר טען כי הנכות הצמיתה של התובע נקבעה רק ביום 1.7.04 וכי מטעם זה התביעה לא התיישנה. לטענת המצהיר מכתב עו"ד דייויס התייחס למכתב הדחייה הקודם מיום 31.10.05 ומדברי עו"ד דייויס בו עולה כי הפוליסה הועברה כבר ביום 6.11.05 (ר' נספח ח' לאותו תצהיר). 23. המצהיר מוסיף ומתאר ההתכתבות בין הצדדים כאשר הוא מדגיש כי המכתב הראשון שהופנה לנתבעת עצמה, להבדיל מפניות לאוניברסיטה - היה ביום 30.7.06. גם מכתב זה נענה בהפניה לקיום התיישנות כאשר במכתב נדחתה הטענה כי הנכות טרם התגבשה. המצהיר מדגיש כי עד לאותו שלב לא טען מי מטעם התובע כי הנ"ל לא קיבל את פוליסת הביטוח. 24. מהמוצגים שהוגשו עם התצהיר עולה התמונה הבאה: א. כבר ביום 1.1.00 הוכרו לתובע 100% נכות ע"י ועדה רפואית באוניברסיטה וזאת בהתחשב בחזרת מחלת הסרטן (ר' מוצג ב'). ב. האוניברסיטה פנתה לנתבעת לראשונה בענין התובע במכתב מיום 5.5.05 (ר' מוצג ג') על יסוד טופס תביעה אותו מילא ביום 10.3.05 (ר' מוצג ד'). ג. ביום 12.7.05 נדחתה התביעה הן על יסוד הטענה שהתובע אינו עונה להגדרת נכות מוחלטת ותמידית כהגדרתה בפוליסה (נטען כי התובע מתאים לכל עבודה שאינה כרוכה בהליכה מרובה) והן על סמך הטענה שהתביעה התיישנה (ר' מוצג ה'). ד. ביום 25.9.05 פנתה שוב האוניברסיטה לנתבעת עם מסמכים רפואיים נוספים (ר' מוצג ו'), אך גם פניה זו נדחתה ביום 31.10.05 באותה הנמקה (ר' מוצג ז'). ה. ביום 25.4.06 פנה לאוניברסיטה עו"ד דייויס. במכתבו הפנה לכך שהתובע הוכר כנה 100% לצמיתות מיום 1.7.04, כאשר עד לאותו מועד היו הנכויות זמניות. נטען כי רק ממועד זה מתחיל מרוץ ההתיישנות. באשר לפוליסה שהועברה עוד ביום 6.11.05 נטען כי מאחר שהסכומים בה בלירות יש להעביר את הפוליסה הרלוונטית (אעיר כי מהמשך התכתובת עולה כי לא הייתה פוליסה נוספת למעט עדכון הסכומים). במכתב זה אין כל זכר לטענה כי הפניה המאוחרת יסודה בכך שהוסתר דבר מה מהתובע (ר' מוצג ח'). ן. לאחר מכתב תזכורת נוסף, נשלחה לעו"ד דייויס ביום 25.7.06 תשובה מהאוניברסיטה המבהיר כי הפוליסה שהועברה לתובע היא הרלוונטית והמפנה למעשה לחברת הביטוח. ז. ביום 30.7.06 שב עו"ד דייויס ופונה הפעם לנתבעת. אף במכתב זה ההתמודדות עם טענת ההתיישנות היא באמצעות הטענה שהנכות הצמיתה התגבשה רק ביום 1.7.04(ר' מוצג י'). ח. הפניה נענתה במכתב המבטחת מיום 7.8.06 בו הובהר כי לפי הפסיקה אין נפקות למועד קביעת הנכות במל"ל וכי במקרה דנן המצב הרפואי התגבש זמן רב לפני אותה קביעה. הודגש כי התובע פרש עוד בדצמבר 1997 לאחר תכתובת עניפה עם האוניברסיטה באשר למצבו הרפואי ולאחר שניצל ימי מחלה רבים שעמדו לרשותו (ר' מוצג יא'). ט. עוד דייויס לא פנה שוב עם הטענה כי מעבר למועד התייצבות הנכות יש להאריך את מועד ההתיישנות גם מאחר ולתובע לא היה ידוע דבר קיום הפוליסה אלא הודיע ביום 30.1.07 על הסתלקותו מייצוג (ר' מוצג יג'1). י. ביום 14.2.07 פנה התובע בעצמו (לא ניתן לדעת אם במועד זה היה כבר מיוצג ע"י ב"כ הנוכחי) ואז העלה לראשונה את הטענה שלא ידע על כך שהוא מבוטח בגין אובדן כושר עבודה. לטענתו היה על המבטחת או האוניברסיטה להביא לידיעתו את דבר זכאותו ואין מקום לדחות תביעתו בהסתמך על טענה פורמאלית כאמור (ר' מוצג יג'). יא. הפניה האמורה שהועברה לנתבעת באמצעות האוניברסיטה, נענתה בתשובת הנתבעת לאוניברסיטה מיום 28.2.07 במכתב נאמר כי למיטב ידיעת הנתבעת ועל בסיס בירור שנערך - האוניברסיטה היא שהייתה אחראית להעברה ואף דאגה בפועל להעביר את פירוט הכיסויים הביטוחיים שהיו למבוטחים אצל הנתבעת תחת הפוליסה הרלוונטית. נטען כי לא ניתן לקבל הטענה שלא ידעו עליהם ובוודאי לא לנוכח העובדה שהניכויים בגין דמי ביטוח מופיעים שנים רבות בתלושי השכר. הנתבעת עמדה על טענת ההתיישנות (ר' מוצג יד'). 25. המצהיר מציין כי נראה על פני הדברים שטענת התובע נולדה באיחור והיא עומדת בניגוד לטענות בא כוחו הקודם. עוד מוסיף המצהיר כי למיטב הבנתו "התובע יכול ואף צריך היה לדעת אודות הביטוח אילו היה מעיין בתלוש המשכורת שלו שכן התשלום עבור הביטוח מנוכה מהמשכורת ומופיע בתלוש השכר" (ר' סעיף 13 לתצהיר). 26. לגוף הפוליסה הבהיר המצהיר כי מדובר בפוליסת ביטוח קולקטיבית לעובדי האוניברסיטה העברית המקבלים משכורת חודשית וזו כוללת שלושה ביטוחים: נכות מעבודה, נכות מוחלטת וצמיתה וכיסוי בגין מקרה מוות (כפל פיצוי במקרה של מוות בתאונה). הכיסוי הביטוחי הרלבנטי לתובענה הינו נספח נכות מוחלטת וצמיתה אשר בתוספת מס' 8 לפוליסה וזו מגדירה מקרה ביטוח בסעיף 3 לה כדלקמן: המבוטח ייחשב כנכה מוחלט וצמית אם מסיבה של תאונה או מחלה שאירעה תוך התקופה בה היו הפוליסה והרחבה זו בתוקף, נשללה ממנו לצמיתות האפשרות לעסוק באיזו תעסוקה או לעשות איזו עבודה עבור תגמול או ריווח..." חקירת התובע ביום 5.7.10: 27. ביום 5.7.10 נחקר התובע באריכות על תצהירו. אקדים את המאוחר ואציין כי לא מצאתי את עדותו אמינה. התובע התחמק ממתן מענה לשאלות קשות, היה מניפולטיבי, התפרץ לדברי ב"כ התובע במהלך שטיחת שאלותיו וענה באופן מתגונן תוך שהוא שב ומעלה באופן סתמי טענה בדבר הסתרת מידע, ללא התמודדות עם הטענות שהועלו לסתירת אותה טענה. להלן יודגמו הדברים. 28. התובע הופנה בחקירתו לכך שבניגוד למצג העולה מטענותיו - בפועל ניתן לראות מפועלו מאז חלה כי הוא "לא פראייר". בהקשר זה הופנה התובע להליכים השונים שנקט במל"ל לרבות פניה לבית הדין האזורי לעבודה, להליכים שנקט בתוך האוניברסיטה ואף לפטור ממיסוי מקרקעין שקיבל על סמך מחלתו. התובע אישר את ההליכים השונים אשר בהם נקט אך אמר כי ככל הנוגע למלחמה עם האוניברסיטה - "זה לא נכון" (ר' עמ' 2 ש' 17). התובע טען כי הסתירו ממנו מידע וכי הוא הוצא לפנסיה בגין מחלה רפואית בצורה פזיזה ומהירה. בהקשר זה ציין כי יש השתלמויות במקום העבודה על מה זכאים ומה לא, אך לדבריו הוא לא קיבל ההשתלמות. כל אימת שהופנה להליך ספציפי שנקט למימוש זכויותיו ענה כי מדובר בזכויות שלו ומה הפסול בכך וכן הציג מצג כאילו פנו אליו מטעם אותם גופים והוא רק נדרש למלא טופס זה או אחר. 29. כך - - לעניין העלאת הנכות באוניברסיטה אמר: "הם הגדילו לי את הפנסיה מה הבעיה? ביקשתי את זה בצורה יפה אישרו לי, זאת לא מלחמה" (עמ' 2 ש' 29-28). - לעניין פטור ממס רכישה אמר: "זה זכויות שלי ועו"ס הודיעה לי שמגיע לי הפטור הזה. פטור למס הכנסה הודיעה לי העו"ס, מהאגודה למלחמה בסרטן הודיעו לי, כל מה שהודיעו לי קיבלתי, כל מה שלא הודיעו לי לא קיבלתי" (עמ' 3 ש' 3-2). - לעניין התביעה במל"ל להכיר בנכות כללית אמר: "...הוצע לי אם אני זוכר, הוצע לי שאקבל נכות כללית לפי המכתבים של הרופאים, זה לא שלקחתי עורך דין והגשתי תביעה, הגשתי מסמכים" (עמ' 3 ש' 13-11). - לעניין תקיפת קביעות המל"ל בבית הדין האזורי לעבודה אמר כי לפי שורת הדין היו צריכים לאשר תביעתו אך המציאו פטנטים להתחמק מזה ובית המשפט קיבל טענתו ולאחר מכן הדברים אושרו גם בוועדה. כאשר נשאל מי אמר לו לפנות לבית הדין השיב שזה נאמר לו בע"פ או במכתב שנשלח אליו בדואר. 30. התובע הופנה למכתב שנשלח אליו מהאוניברסיטה מיום 4.12.97 ואשר בו נמסרה לו הודעה כי הוחלט על הפסקת עבודתו ביום 31.12.97. עוד בטרם הובהר טעם ההפניה למכתב זה אמר התובע: "מה הקשר לזה לחברת ביטוח? אם חברת הביטוח ידעה פה שהיא צריכה להגיד לי שיש לי בטוח חיים ויש לי זכויות אז הם לא אמרו לי את זה, הסתרת מידע" (עמ' 3 ש' 27-29). התובע נשאל האם קיבל מכתב זה אשר אותו צירף לתצהירו ועל כך השיב "יכול להיות" וכאשר ב"כ הנתבעת עמד על קבלת תשובה שכן התובע בעצמו צירף המכתב לתצהירו השיב התובע "יכול להיות, כשאראה את זה אגיד לך, אני צריך לראות מה יש אצלי" (ר' עמ' 4 , ש' 4). רק לאחר שאלה נוספת אמר לבסוף "אז בסדר, אין בעיה קיבלתי אותו" (שם, ש' 6). 31. עת הוצג לתובע מכתב שנשלח אליו ביום 6.1.98 ואשר בו צוינו בין השאר סכומים שינוכו מקצבתו החודשית ובהם גם סכום עבור ביטוח חיים - לא כפר בקבלת המכתב וכן אישר כי מידי חודש בחודשו אותם ניכויים אכן יורדים משכרו (ר' עמ' 4). 32. התובע הסכים שפנה בתחילה לעו"ד דייויס ואף הסכים שאת הדברים שהציג לבא כוחו הנוכחי הציג גם לבא כוחו הקודם (ר' עמ' 4 ש' 27). עם זאת כאשר הוצגה לו שאלה ישירה האם נכון שאמר לעו"ד דייויס את כל מה שהיה לו לומר גם לעורך דינו הנוכחי השיב: "מה אתה יכול לזכור מה אמרת לזה ולזה? פחות או יותר מה שנראה לדבר הזה שהוא לא ...זה לא דבר חריג" (ר' עמ' 5 ש' 2-1). 33. כאשר עומת תובע עם העובדה שלא יכולה להיות מחלוקת כי ידע על ניכוי מתלוש השכר לפוליסה אמר: "עשיתי את הביטוח חיים... אני שילמתי כסף לעשות ביטוח חיים ואני משלם כסף עד היום לביטוח חיים ואני לא מקבל את תמורתו ואמרו לי לעשות ביטוח סיעודי ואני לא יודע לפי הטענות של האנשים שם אתה לא מבין מהם כלום כל העניינים של חברת הביטוח של האוניברסיטה כי אני הייתי עובד זוטר לא הייתי בכיר, אם הייתי בכיר הדברים היו משתנים יש לי הוכחות שבכירים מקבלים את הביטוח חיים, לא יודע אם הם מגיעים לבית המשפט או לא, אבל מקבלים את המגיע להם ביתר קלות". (ר' עמ' 5 ש' 16-11). לא למותר לציין כי הטענה כאילו האוניברסיטה נהגה עימו בדרך שונה מאחר ואינו עובד בכיר לא נשמעה משכנעת ואף לא הובאה ולו ראשית ראיה לתמוך בה. 34. בהמשך חקירתו הודה למעשה התובע כי לא מדובר בביטוח אוטומטי החל על כל עובד אוניברסיטה באשר הוא וללא ידיעתו אלא ביטוח בהמשך לבחירתו וכך נרשמו הדברים בהקשר זה: "ת. ..מתי שאמרו לי באה אלי מישהי מכוח אדם ואמרה תעשה ביטוח חיים, עשיתי, אני סומך על המעביד שלי שהוא עושה לי ביטוח חיים והוא ידאג לזה ועבדתי ולא הזדקקתי לזה, אז התחיל הסיפור, אז חליתי התעסקתי במחלה והיה לי הרבה זמן, בזמנים של ניתוח, הקרנות, החלמה, פיזיותרפיות, שיקום - התעסקתי יותר עם הדברים האלה, תהליך ארוך מאוד. ש. כשאותה עובדת כוח אדם באה אליך, אני מניח שזה היה לפני שיצאת לפנסיה. ת. בהרבה שנים. ש. ומאז שביקשת והסכמת עם עובדת כוח האדם וחתמת על המסמך, מאז למעשה ועד היום אתה מבוטח ומשלם פרמיות כל חודש. ת. נכון, ברור". (ר' עמ' 5 ש' 27-18). 35. התובע הופנה לכך שעל אף שבסעיף 6 לכתב תביעתו נטען שהאוניברסיטה או הנתבעת לא מסרו לו מעולם את הפוליסה - לא יכולה להיות מחלוקת שהפוליסה הייתה ברשותו עוד טרם להגשת התביעה (ר' מכתב עו"ד דייויס מיום 25.4.06, ממנו עולה כי זו הועברה עוד ביום 6.11.05). בתחילה התחמק התובע ממתן תשובה וזאת באמירה כללית כי אין הוא זוכר מי ביקש הפוליסה הוא או עוד דייויס וכי משכו את הזמן כדי לגרום להתיישנות. ב"כ הנתבעת לא הרפה ושב ושאל מדוע נכללה בתביעה עובדה אשר לא יכולה להיות מחלוקת כי אינה נכונה. התובע שב על אותם דברים וכאשר צומצמה השאלה לשאלה מתי קיבל אכן את הפוליסה אמר שכשישה חודשים טרם פנייתו לעו"ד דייויס, אך סייג את הדברים באומרו - "לא זוכר, באמת לא זוכר, את התאריך של הניתוח שלי לא זוכר, לא זוכר מה לעשות" (עמ' 6 ש' 23). התובע הסכים עם זאת בוודאות שעת פנה לבא כוחו הנוכחי כבר הייתה בידיו הפוליסה וממילא התחדדה השאלה מדוע נטען בתביעה כי מעולם לא נמסר לידיו עותק מלא של הפוליסה. התובע ניסה ליישב הסתירה בהוסיפו לאמור בתביעה את המילה "לבד", כלומר שלא קיבל את הפוליסה לבד אלא היה צריך לפעול לקבלתה. תשובה זו אינה יכולה להתיישב עם העובדה שבסעיף 10 לתביעה נשמרה הזכות לתקן התביעה לאחר קבלת הפוליסה, משמע את האמירה בסעיף 6 כי הפוליסה לא התקבלה מעולם, יש להבין כפשוטה. 36. עוד הופנה התובע לתצהיר שתמך בבקשה לתיקון התביעה ולעובדה שטען שם כי קיבל העתק מהפוליסה רק לאחר הגשת התביעה המקורית. התובע נשאל כיצד טען האמור אף שאין הוא חולק עוד שהפוליסה הייתה בידיו עוד כחצי שנה טרם לפניה לעו"ד דייויס, ברם הוא לא נתן מענה לאותו הקושי. התובע אמר: "יכול להיות שמשהו כאן משתבש לי לא אוכל לענות, את התצהיר שביקשתי לפני או אחרי מה הקשר, בקשו ממני מסמך הבאתי מסמך" (ר' עמ' 7 ש' 17-16). ובהמשך הוסיף:" האמת היא שאני צריך לחשוב על זה. לא רשום אצלי הדברים האלה למה אמרתי, יכול להיות שאמרתי שכן, יכול להיות שאמרתי שלא, אין לי את הדברים האלה" (שם, ש' 21-20). 37. כאשר נשאל התובע האם יש מקומות נוספים בתצהירו בהם ייתכן ולא דייק השיב כדלקמן: "מדויקים לא מדויקים? לא, אם אמרתי למישהו ברחוב משהו זה לא...(כאן עשה התובע סימן שזה לא בהכרח מדויק - תוספת שלי ע.ז.), אבל אם אמרתי לעורך הדין שלי יכול להיות שיש לזה בסיס, אבל לא בטוח, הדברים אצלי לא ברורים מה לעשות אני לוקח כדורים". (ר' עמ' 7 ש' 26-24. יוער כי אין בפניי כל חומר רפואי התומך בטענה כי עקב טיפול רפואי כלשהו נפגעה היכולת הקוגניטיבית של התובע). התובע אמר עוד - "הבעיה התחילה משנת 97 וכשפניתי אז התחילו לעשות את כל המהלכים כדי לתפוס אותי במצב איך זה נקרא? התיישנות וזה חלק מהמשחק שלהם, רצתי לעורך הדין הזה ורצתי לעורך הדין הזה (חורי) עם כל הקושי שלי, אי אפשר לזכור מה היה לי ביד מה לא היה לי ביד, ביקשו ממני עוד ועוד טופס, לקחתי מהרופא לקחתי להוא יש לי עוד המון מסמכים...." (ר' בשולי עמ' 7 ובראש עמ' 8). 38. אף שהיה ברור שבמוקד ההכרעה בתיק דנן תעמוד שאלת ההתיישנות, העלה לפתע לראשונה התובע במהלך חקירתו טענה עובדתית חדשה ולפיה עת נפגש עם סוכן ביטוח (בהמשך הדברים דובר לפתע על סוכנת ביטוח), נאמר לו שכדאי לו להגיש תביעה. לדבריו זה היה כשנה או 8 חודשים לפני שפנה לעו"ד דייויס. התובע נשאל מספר פעמים מה היה החומר שהציג בפני אותה סוכנת ביטוח, האם את תלוש השכר? האם רק אמר שיש לו ביטוח חיים? וכדומה. התובע התחמק ממתן מענה חרף שאלות חוזרות ונשנות (ר' עמ' 8 לפרוטוקול) ולבסוף אמר "לא זוכר אם הצגתי לה אישורים או לא, קודם כל ישבנו ודיברנו זה הכל. השאלה בכלל לא רלבנטית כי היא הביאה אותי למצב הזה שבאמת יש לבן אדם זכויות שילך ויממש אותם זה הכל" (ר' עמ' 9 ש' 9-7). מטעם לא ברור לא היה התובע מוכן למסור פרטים נוספים על אותה סוכנת ולמעשה לא מסר ביחס אליה כל פרט נוסף לא שמה ולא מקום עבודתה. 39. עת נחקר התובע באשר לשאלה מדוע מילא טופס תביעה מכוח הפוליסה ביום 10.3.05, ומה קרה בסמוך שגרם להגשת התביעה השיב "לא זוכר" (ר' עמ' 10 ש' 25). עלה עוד כי בעבר הגיש תביעה על אירוע אחר שעניינו פגיעה בכתפו. בעניין זה פנה לייצוג עו"ד גבעון אשר תבע ככל הנראה את האוניברסיטה בטענת רשלנות, ברם התביעה נדחתה. התובע אישר כי במהלך תביעה זו הוצגו לבא כוחו תלושי שכרו. התובע הבהיר עם זאת כי בעת שפנה לאותו ייצוג טרם חלה בסרטן, אף שדבר המחלה נודע כבר עת שניתן פסק הדין באותה תביעה. התובע נשאל האם ייתכן ששאל מיוזמתו את עו"ד גבעון למשמעות ההורדה הניכרת משכרו בגין הפוליסה והאם שאל באשר לזכויותיו מכוחה ועל כך השיב כי אינו זוכר. כאשר נשאל האם ייתכן אם כך שהתשובה היא חיובית השיב שהיא יכולה להיות גם שלילית (ר' החקירה בעניין אותה תביעה נוספת בעמ' 12-10). 40. במהלך חקירת התובע הפנה ב"כ הנתבעת לעובדה שקיימת סמיכות מועדים בין מועד קביעת 100% נכות צמיתה במל"ל ובין מועד הפניה לנתבעת. לתובע הוצג מסמך המלמד כי הגיש תביעת נכות כללית ביום 10.1.05 (ר' נ/1). אף שהתובע שלל קשר בין האירועים, הוא לא יכל ליתן מענה באשר לשאלה מדוע הוגשה תביעה מחודשת במל"ל רק בינואר 2005 וכיצד מתיישבת טענתו לכך שאין קשר בין ההליכים עם העובדה שהחלטת המל"ל בעניינו היא מיום 10.3.05, דהיינו אותו מועד בו פנה לנתבעת עם תביעה. אעיר כי התובע העלה בתשובותיו טענה כאילו הוא נחשד בכך ששיחד את המל"ל ואמר כי אלה הן טענות קשות וזאת אף שב"כ הנתבעת לא העלה כלל טענה ממין זה ואף לא רמז לכך. אף שהתובע הכחיש קשר בין ההליכים במל"ל ומועד הפניה לנתבעת אמר לבסוף כי יכול להיות שעו"ד דייויס שלח אותו - שכן הוא לא סתם פונה לוועדה לנוכח חששו שזו תוריד נכות שכבר הוכרה (לחקירה בעניין סמיכות המועדים ר' עמ' 15-13). 41. התובע אמר כי אין הוא חושב שפנה לעוד עורך דין מאז פנה לעו"ד גבעון ובטרם פנה לעו"ד דייויס. עם זאת עת נשאל אם פנה לייעוץ משפטי אמר שפנה כי חשב שזה לא יעלה לו כסף וזה היה בעניין הכרה ב- 100% נכות. עלה כי התובע לא הוכר כזכאי לייעוץ משפטי בחינם (ר' עמ' 15 ש' 24-21). 42. באשר לשאלה שהוטחה בתובע מה עשה מיוזמתו לברר זכויותיו במשך כ- 10 שנים, השיב כי היה עסוק במחלה ולא מסרו לו על שום זכויות. כאשר שב והופנה לכל אותם הליכים בהם נקט במהלך השנים והוא נשאל מה עשה בדומה בעניין הפוליסה טען כי אמרו לו בטלפון שזה ביטוח חיים/מוות. עת נשאל מי אמר לו השיב רק משאבי אנוש ושוב והפנה למצבו הרפואי ולטענה הכללית כי הוסתר ממנו מידע. 43. התובע נשאל כיצד ידע ביום 10.3.05 שיש לו כיסוי ביטוחי על פיו לכאורה הוא זכאי לכסף אם טרם קיבל הפוליסה והוא שב והפנה לענין הסוכנת. כאשר נשאל שוב כמה זמן טרם פנייתו לעו"ד דייויס הייתה אצלו אותה סוכנת השיב: "אני שואל אותך מי נכנס לך לבית? יש כאן דברים לא רלבנטיים..."(ר' עמ' 16 ש' 25) וטען כי הגיש החמרה עקב טיפוליו. עת נשאל בהמשך עוד שאלות על אותה סוכנת הוסיף ואמר "זה לא העניין, לא רלבנטי, אני לא יענה על שאלות כאלה" (ר' עמ' 17 ש' 5). כאשר נשאל מה עשה לאחר הפגישה עימה ובאיזו מהירות פעל שוב התחמק בטענה שאינו זוכר. 44. התובע טען כי התלונן בפני אנשי האוניברסיטה על הסתרת הפוליסה וכאשר נשאל לשם של מי שעימו שוחח נקב בשם דב קירשנבויים. עת נשאל כיצד ידע לפנות לנ"ל אמר ששאל במשאבי אנוש באשר להורדת הביטוח כמו ששאל גם חברים וועד עובדים. 45. בתום חקירת התובע הגיעו הצדדים להסכמה כי התצהיר שהגישה הנתבעת יימשך מהתיק, ברם כל נספחיו יוותרו. עוד הסכימו לסכם רק בסוגיית ההתיישנות על יסוד העדות ולדחות להמשך ההליך במידת הצורך את חקירת המומחה מטעם התובע. בהמשך להסכמות אלה אף סיכמו הטענות בע"פ בסמוך לתום החקירה. תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם: 46. בא כוח התובע טען בסיכומיו כי מרשו לא היה מודע לכך שפוליסת ביטוח החיים כללה גם ביטוח למקרה של אובדן כושר עבודה. לגרסתו יש לקבל הטענה מקום בו לא הוצג ולו מסמך אחד בו מודיעה האוניברסיטה או המבטחת כי בביטוח החיים כלול גם ביטוח זה. באשר לשאלה המתבקשת כיצד אם כן לא הועלה טעם זה ע"י עו"ד דייויס עת שניסה להתמודד עם טענת ההתיישנות אמר - "ייתכן שעורך דין אחר ואכן הדבר הוא לגיטימי לא מדובר על הונאה ולא על שום דבר אחר, חשב וסבר שלא יוכל לעבור את משוכת ההתיישנות ועל כן ניסה לבנות קונסטרוקציה אחרת של אובדן כושר עבודה מאוחר יותר, על אף שבפועל המסמכים הראו אחרת שמצבו כפי שהוא מאז שנת 98" (ר' עמ' 19 ש' 26-23). 47. לטענתו המסמכים תומכים בכך שהתובע נפל קורבן להסתרה ואי ידיעה וטענת התובע כי סוכנת ביטוח אקראית היא שאמרה לו לבדוק האם ביטוח החיים לא כולל גם ביטוח זה - היא גרסה אמינה. בשים לב למכתב הנתבעת לאוניברסיטה מיום 28.2.07 טען כי אין הוכחה שהפוליסה הועברה כלל לתובע ולגרסתו מאחר והנתבעת לא קיימה חובתה בהתאם לסעיף 2 לחוק חוזה ביטוח, מנועה הנתבעת מלהעלות את טענת ההתיישנות. 48. בהתייחס לכך שעלה כי התובע קיבל את הפוליסה עוד בטרם פנה לערכאות כך שטענותיו בכתב התביעה המקורי ואף בתצהיר שתמך בבקשה לתיקונה עלו כשקריות - השתית מחדל זה על המעבר בין משרדי עורכי הדין ואי בהירות שאולי עלתה בנסיבות אלה. נטען כי מכל מקום גם מהמועד המוקדם בו נטען כי הפוליסה הועברה לראשונה לא חלפו 3 שנים עד למועד הגשת התביעה ולפיכך עניין זה אינו רלוונטי. 49. ב"כ התובע טען כי העובדה שרואים שעסקינן באדם שלא מוותר ואף נוקט בהליכים למימוש זכויותיו לא משמיטה הקרקע מתחת לטענותיו אלא תומכת בהן - שכן לו ידע על זכותו חזקה כי היה פועל למימושה. נטען כי אין ממש באפשרות שהעלתה הנתבעת כי ביסוד הפניה המאוחרת עומדת ההמתנה לקביעת נכות מלאה וצמיתה במל"ל. עוד הועלו טענות באשר להרגשת הצדק בתיק ממין זה, עת משולמת פרמיה לביטוח אך בסופו של יום המבוטח לא זוכה בתגמולי הביטוח. בית המשפט התבקש לקבוע שאין התיישנות ולדון בתביעה לגופה. 50. מנגד ב"כ הנתבעת הפנה לכך שלא ניתן לסמוך על התובע ואמינות טענותיו. נטען כי אין מקום להחיל במקרה זה את סעיף 8 לחוק ההתיישנות הנוקט באמות מידה אובייקטיביות. במקרה דנן לא רק שהתובע לא שכנע סובייקטיבית בטענותיו אלא גם אין מקום לקבוע כי הוא עומד באמות המידה האובייקטיביות שעל-פיהן מצווה בית המשפט לבדוק את אופן פועלו. 51. באשר לאמינות התובע הפנה ב"כ הנתבעת בין השאר לכך שטענה מרכזית בדבר אי קבלת הפוליסה עד להגשת התביעה התבררה כלא נכונה ולכך שהטענה על סוכן או סוכנת הביטוח עלתה לראשונה בחקירה הנגדית כאשר התובע לא מוכן למעשה לחשוף כל פרט באשר לאותו סוכן עלום. עוד הפנה ב"כ הנתבעת בסיכומיו לכך שהתובע העיד באופן מתחכם ומניפולטיבי, הכל תוך הפניה לדברים שעלו במהלך החקירה. 52. ב"כ הנתבעת הדגיש את אופן פועלו של התובע בשנים שחלפו מאז תחילת מחלתו ואת היותו בגדר הפועלים למיצוי זכויותיהם. נטען כי לנוכח אופן פועלו של התובע (לרבות פניה לעורך דין במקרה המתאים) לא משכנעת טענתו כי לא ידע על זכותו מכוח הפוליסה. נטען כי האמור, בתוספת העובדה שהתובע פנה לנתבעת רק לאחר קביעת המל"ל ובסמיכות מועדים בולטת, תומכים בכך שלא פנה במועד מוקדם יותר לא מחמת אי ידיעת זכויותיו אלא מחמת המתנה שגויה להתייצבות הנכות (הכול בהתאמה לגרסה שאף מסר בא כוחו הקודם). הודגש כי התובע לא חלק על כך שמסר לבא כוחו הקודם את אותם דברים שמסר לבא כוחו הנוכחי ולפיכך ממילא עולה השאלה מדוע הטענה לאי ידיעת קיום הפוליסה הועלתה רק בשלב מאוחר. 53. ב"כ הנתבעת הדגיש עוד כי התובע לא העלה בתביעתו, בתצהירו או בחקירתו את הטענה שלא ידע שהפוליסה כוללת גם אובדן כושר מאחר והיא צוינה במסמכים כפוליסה לביטוח חיים. נטען כי טענה זו הועלתה לראשונה על ידי בא כוחו בסיכומים ברם כאמור לא ע"י התובע עצמו בעדותו. טענת התובע הייתה רק כי לא ידע על עצם דבר הביטוח וטענה זו אינה מתיישבת עם מסמכים שהוצגו ועם ההורדה הקבועה מתלוש השכר. בהקשר זה הפנה לכך שבסעיף 7 לתצהירו אמר התובע כי שם לב שהוא משלם על פוליסה שאין לו את העתקה, בעוד במהלך חקירתו עלה כי הוא זה שבחר להצטרף אליה והעיד כי קיבל את ההצעה להצטרף אליה וממילא ידע על הפוליסה או היה עליו לדעת עליה, גם טרם שהבחין בדבר התשלום בגינה. 54. הודגש עוד כי חרף מספר שאלות בהן התבקש התובע להבהיר מתי כביכול נודע לו על זכותו - הוא לא נתן לכך מענה. התובע העלה לראשונה ובאופן מפתיע את הסיפור על הסוכנת אך נמנע מלספק כל פרט ממשי לגבי הפגישה הנטענת עימה. 55. נטען כי אין מקום לעמדת ב"כ התובע הגורס כי על הנתבעת להוכיח שהמציאה לתובע את הפוליסה וזאת עת מדובר בפוליסה קולקטיבית ממין זה אשר הצטרפות אליה אף אינה כרוכה בהצהרת בריאות אלא ברישום באמצעות המעסיק. נטען כי יש בכך להטיל נטל בלתי סביר על המבטח. כאשר התובע מודה שהוא קיבל ההצעה להצטרף לפוליסה חזקה גם שידע למה הוא מצטרף וקיבל כל הנדרש לו במועד ההצטרפות. המועד לטענת ההתיישנות, מכל מקום, אינו מועד קבלת פוליסה אלא המועד בו נודע על קיומה וכאן ידע התובע על כך מיום הצטרפותו. נטען כאמור כי ככל הנראה לא פנה התובע במועד יותר מוקדם לנוכח המתנה לקביעת נכות צמיתה במל"ל. 56. ב"כ הנתבעת ביקש מבית המשפט להבהיר כי אין מקום להעלאת טענות שונות חדשות לבקרים כל אימת שהתובע עובר עורך דין וכי אין מקום שכאשר נכשלה טענת עו"ד דייויס, עקב הלכת אמיתי ,מועלית כעת טענה חדשה. עצם העלאת טענות שונות פוגע גם באמינות הטענות לגופן. בית המשפט התבקש לומר שאין מקום - "להמציא טענות תוך כדי תנועה" (ר' עמ' 28 ש' 24). הסיכומים הפנו עוד לאי אמינות התובע ולמניפולציות שעשה לרבות כלפי בית המשפט אשר סבר בתחילת ההליכים שאין בידיו העתק מלא של הפוליסה ולכן הורה להמציאה אף שזו הייתה מצורפת כבר לכתב התביעה. בית המשפט התבקש לקבוע אפוא כי התביעה התיישנה. 57. שני הצדדים הפנו לפסיקה אשר אליה אדרש אגב הכרעתי, במידת הנדרש. הכרעה: 58. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." סעיף זה מטיל אפוא על התובע את הנטל להוכיח ארבעה תנאים: א. כי נעלמו ממנו עובדות המהוות את עילת התביעה. ב. כי מדובר בעובדות מהותיות היורדות לשורש התביעה. ג. כי אי ידיעת העובדות היא מסיבות שאינן תלויות בו. ד. כי גם בזהירות סבירה לא יכול היה התובע לגלות את העובדות. 59. בפסיקה נקבע כי התנהגות תובע שלא הגיש תביעתו בזמן תבחן במבחן האדם הסביר. לא די שהתובע יוכיח כי לא ידע עובדות הנדרשות לתביעתו אלא עליו גם להוכיח כי בזהירות סבירה לא יכל לגלותן כאשר בדיקה זו תעשה באמת המידה האובייקטיבית כאמור. ר' ע"א 244/81 מאיר פתאל נ. קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל פד"י לח(3) 673; ע"א 2387/06 פלונית נ. טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (ניתן ביום 31.8.08 ופורסם במאגרים הממוחשבים, ). 60. איני צריכה להידרש לשאלה האם מתקיים המבחן האובייקטיבי באשר לסיבות שאינן תלויות בתובע ו/או האם מתקיים המבחן בעניין "זהירות סבירה" וזאת מהטעם שלטעמי התובע במקרה דנן לא הצליח אף לשכנע מעבר למאזן הנוחות כי אכן נעלמו ממנו עובדות הנדרשות לתביעתו. 61. שותפה אני לעמדת ב"כ הנתבעת כי לא ניתן לסמוך על עדות התובע בעניין זה ובוודאי לא כעדות יחידה וארחיב; לעיל פרטתי את שעלה במהלך חקירת התובע. לטעמי ניסיון התובע להציג עצמו כלא מבין, לא זוכר, לא יודע ותשובות ממין זה שנתן - כל אימת שהופנתה אליו שאלה שהעלתה קושי ממשי בגרסתו - לא היה משכנע. אל מול מצג זה יש לזכור כי התובע לא שקט על שמריו מאז פרש מעבודה והוא נקט בהליכים רבים למימוש זכויותיו. אף אם צודק בא כוחו שאין בעצם נקיטת אותם ההליכים להעיד כי ידע גם על זכויותיו כלפי הנתבעת - יש בנקיטת אותם הליכים לשלול האופן בו ניסה להציג עצמו בעת החקירה ו/או לתמוך בהתרשמותי הישירה כי דובר במצג שווא. 62. יש לזכור כי הנתבעת העלתה את טענת ההתיישנות עוד משנת 2005 (ר' מוצג ה' למוצגי הנתבעת). אף שדחיית התביעה לא ריפתה את ידי התובע והוא שב ופנה באמצעות האוניברסיטה - לא הועלתה טענה כי לא ידע על הפוליסה ו/או כי לא ידע על כך שזו כוללת גם פיצוי בגין אובדן כושר עבודה (כפי שנטען לבסוף בסיכומים מטעמו). טענות ממין זה לא הועלו באמצעות האוניברסיטה ששבה ופנתה בשמו וגם לא באמצעות עו"ד דייויס אשר פנה בשמו עוד בשנת 2006. התובע מטעמיו אף הסתיר את אותן פניות קודמות בתביעתו אשר המעיין בה יכול לסבור כי פנה לראשונה בשנת 2007 (כלומר במועד המאוחר לייצוג ע"י עו"ד דייויס). 63. התובע הסכים כי מסר לעו"ד דייויס את אותו מידע שמסר לבא כוחו הנוכחי. לעניין זה יש חשיבות מקום בו ניכר כי עו"ד דייויס היה מודע לסוגיית ההתיישנות אך חרף זאת לא העלה טענה כי נעלמו עובדות מן התובע, באופן המצדיק להאריכה. חזקה על עו"ד דייויס כי לו היה התובע מבהיר לו שלא ידע כלל על הפוליסה או על מה שנכלל בה היו מועלות טענות בעניין זה בעת פניותיו. 64. צודק ב"כ הנתבעת בטענתו כי התובע לא טען כפי שטען בא כוחו בסיכומיו כי היה מודע בכל העת לקיום פוליסת ביטוח אך סבר כי זו כוללת רק ביטוח חיים. טענה זו לא נשמעה מפי התובע במהלך כל עדותו וכן לא נכללה בתצהירו. התובע טען כי מעולם לא קיבל כל העתק של הפוליסה וכי "נודע" לו לפני הגשת התביעה שהאוניברסיטה רכשה פוליסה בעבר וכי הוא שם לב שהוא משלם עבור פוליסה שאין לו העתק ממנה. אף בהליכים מקדמיים שהתקיימו בעניין טענת ההתיישנות (ר' הבקשות בתוך תיק בש"א 3588/09), לא הועלתה אותה טענה ובית המשפט אף הופנה לפסיקה אשר דנה בשאלה מה משמעות העובדה שיש הורדת פרמיה אשר מכוחה יכול מבוטח לעמוד על דבר קיום הביטוח. לו הייתה טענת התובע מלכתחילה כי היה מודע לפוליסת ביטוח החיים (וממילא גם להורדת הפרמיה) אך הוטעה לחשוב שזו אינה כוללת ביטוחים נוספים, ממילא לא היה צורך בהפניה לאותה פסיקה באשר למשמעות הפחתת תשלומי הפרמיה מהחשבון. 65. ייתרה מכך, אף שהיה ברור כי במוקד הדיון בתיק זה תעמוד שאלת ההתיישנות בחר התובע שלא לשטוח גרסה סדורה ומלאה באשר לנסיבות בהן כביכול נודע לו על זכויותיו. התובע נמנע מלציין את התאריך בו לכאורה נודעו לו עובדות חדשות, על אף שנשאל על כך מספר פעמים. בנוסף, הוא העלה לראשונה במסגרת החקירה הנגדית את תיאור הפגישה עם אותו סוכן או סוכנת עלומה אך סירב לחשוף כל פרט לגביהם. ויוטעם; עוד משנת 2005 ידע התובע כי מועלית כנגדו טענת התיישנות, עת יוצג ע"י עו"ד דייויס אך הוא לא העלה כל טענה בדבר אי ידיעת עובדות, ואף לאחר שזה פרש מייצוגו והועלתה לראשונה טענה חלופית זו - לא צוין, בכל שלב, דבר תיאור אותה פגישה, במסגרתה כביכול נודע לתובע כי עליו לבדוק זכויותיו. הטענה לא הועלתה בכתב התביעה ולא הועלתה בתצהיר אלא לראשונה במסגרת החקירה הנגדית. 66. התובע לא רק שהעלה תיאור זה בשלב מאוחר הפוגע באמינות הדברים אלא גם נמנע כאמור מלספק כל פרט ממשי באשר לאותה פגישה, מתי נערכה? מי היה הסוכן? מטעם מי היה הסוכן? היכן הוא עובד? וכיו"ב. מטבע הדברים עלתה גם השאלה מהו אותו חומר שהציג התובע בפני הסוכן עת שזה הפנה את תשומת ליבו שעליו לבדוק זכויותיו. האם הציג רק תלוש שכר? האם הציג מסמכי פוליסה? ואם לא איזה מסמכים היו בידיו באשר לפוליסה?. אף שהתובע נשאל באשר לכך מספר פעמים הוא התחמק באופן עקבי ממתן תשובות. 67. לטעמי התובע לא הצליח לספק תשובה משכנעת באשר למועד המאוחר בו הועלתה הטענה ובאשר להעדרה מפניות מוקדמות. עלה כאמור כי התובע היה בקשר עם נציגי האוניברסיטה עוד מאמצע שנת 2005 (ר' מוצג ג' למוצגי הנתבעת), ברם מי מטעם האוניברסיטה לא הובא לעדות על מנת שיתמוך בטענת התובע כאילו העלה בפניו תלונה או קובלנה שלא ידע על הפוליסה. אזכיר בהקשר זה כי התובע טען שהתלונן בפניהם על הסתרת הפוליסה ואף העלה טענות כאילו מחלק מהעובדים זו מוסתרת ומאחרים לא. 68. זאת ועוד; במהלך החקירה הנגדית עלה כי לא מדובר בפוליסה אשר באופן אוטומטי כל עובד אוניברסיטה נכלל בה אלא בפוליסה אשר על אף היותה קולקטיבית, יש צורך בעשיית מעשה כדי להצטרף אליה (ר' עמ' 5 לפרוטוקול). בנסיבות בהן התובע זוכר כי עובדת כוח אדם פנתה אליו לשכנעו להצטרף לפוליסה, קשה עוד יותר לקבל טענה כי לא ידע על קיומה, אף בהתעלם מהתשלום החודשי בגינה (כאמור הטענה לאי הבנת כלל רכיבי הפוליסה, הועלתה באיחור של כשנתיים ובאופן בו נטענה ע"י ב"כ התובע הועלתה לראשונה בתיק זה בסיכומיו). ניתן להניח שעת נדרש מעשה כדי להצטרף לביטוח ועת התובע נפגש עם עובדת כוח אדם הוא קיבל העתק ממנה ו/או הוסבר לו מה זו מקנה. התובע מכל מקום לא זימן מי מטעם האוניברסיטה לעדות באשר לדרך המקובלת להצטרף לביטוח זה (לא עד כללי ולא את אותה עובדת כוח אדם עימה נפגש). 69. עלה כאמור כי לא ניתן לסמוך על טענות עובדתיות של התובע. בחקירתו הוברר כי הוא קיבל העתק של הפוליסה עוד זמן רב טרם להגשת תביעתו, אך עלה כי חרף זאת טען אחרת בתביעתו ולאחר מכן אף בתצהיר. תשובות התובע בהקשר זה לא רק שלא הבהירו פשר האמור אלא אף העלו חשש באשר לאמינות שניתן לייחס גם לטענות אחרות שלו (ר' לעיל בעיקר האמור בסעיפים 37-35). 70. באשר לשאלה המתבקשת - מדוע אם כן, אם ידע התובע על הביטוח לא פנה למימוש זכויותיו, הפנתה הנתבעת לסמיכות המועדים המדברת בעד עצמה בין הליכים שנקט במל"ל ובין מועד פנייתו למבטחת וכן לעובדה שלא נקבעה שם נכות צמיתה טרם לפנייתו. בנסיבות אלה יש מקום לסברה שהתובע שגה וסבר שעליו להמתין לקביעת הנכות הצמיתה, טענה שאכן הועלתה בהמשך באמצעות בא כוחו במכתבו. יש לזכור כי באותה עת טרם ניתנה הלכת אמיתי ואכן הייתה אי בהירות באשר למועד הרלוונטי להגשת תביעות מכוח פוליסה, האם במועד שיימנה מהאירוע או במועד שיימנה מיום התגבשות הנכות. מכל מקום - אף אם התביעה לא הוגשה מחמת רשלנות גרידא, או מחמת שהתובע היה טרוד בעניינים אחרים ובכלל זה מצב בריאותו - ולא מהטעם האפשרי שהעלתה הנתבעת, אין בכך להועיל לתובע. 71. אף שהתובע העיד כי היו במקום עבודתו השתלמויות לפורשים מהעבודה לא הובהר מדוע לא השתתף בהשתלמות ממין זה. התובע שהינו בעל דין הנוגע בדבר לא העיד לטעמי עדות אמינה אך בנוסף גם לא הציג כל עדות נוספת תומכת. כך לא הובאה לעדות אותה סוכנת עלומה (והתובע אף לא הסכים לחשוף שמה). כך גם לא הובא מי מחבריו או מעובדי האוניברסיטה לתמוך בטענה כי רק בשנת 2005 נודעו לו זכויותיו. וכאמור לעיל הטענות החדשות הועלו באיחור ולא נכללו באף פניה בכתב משנת 2005- 2007, בטרם התפטר בא כוחו הקודם. התובע מטעמיו גם לא זימן מי מטעם האוניברסיטה להעיד על הדרך המקובלת להצטרפות לפוליסה ומהם אותם הליכים להם נדרש עת הצטרף אליה. אף התרשמותי הייתה כדברי ב"כ הנתבעת כי עסקינן בהעלאת "טענות תוך כדי תנועה". 72. לנוכח כל האמור לעיל, לרבות הדברים שעלו במהלך חקירת התובע כמפורט עוד לפני ההכרעה - אין אני מקבלת את טענת התובע כי לא ידע על הפוליסה או טענתו האחרונה כי לא ידע שזו כוללת אף ביטוח למקרה של אובדן כושר עבודה. משהתובע לא עבר לטעמי אף משוכה זו ממילא איני רואה מקום להידרש לשאלה האם גם במבחן האדם הסביר אי הידיעה יסודה בסיבות שאינן תלויות בו ואשר אף בזהירות סבירה לא יכול היה למונען. אעיר כי בפסיקה אליה הפנה התובע סבר בית המשפט כי אי ידיעת העובדות הוכחה באופן מספק ורק מטעם זה פנה בהמ"ש שם לבחון גם האם הדבר סביר, לנוכח הנסיבות בהן נערכו הפוליסות נשוא אותן הכרעות והבנת האדם הפשוט לגבי היקפן. ר' ת.א. 1075/07 (שלום - י-ם) קוממי שיר ואח' נ. כלל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 18.9.08 ע"י כבוד השופט רובין) אשר אושר בע"א 2576/08 (מחוזי י-ם) כלל חב' לביטוח בע"מ נ. קוממי שיר (ניתן ביום 5.2.09 ע"י כב' השופטים צבן, בן עמי, כרמל); ור' ת.א. 2454/05 (שלום י-ם) 2454/05 עזבון המנוח עוביד אלואן ואח' נ. ביטוח ישיר באמצעות גל ביט סוכנות לביטוח (ניתן ביום 18.10.07 ע"י כבוד השופטת כהן) - בהם דובר על פוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים, הקמה מכוח החוק וחלה אף על תאונה שארעה עת שהתלמיד שהה מחוץ למוסד החינוכי הרלוונטי. 73. באשר לשאלות האחרונות, קרי העמידה במבחן האובייקטיבי אציין רק כי יש ליתן את הדעת לכך שהתובע המתין כעשר שנים מאז פרישתו ועד הגשת תביעתו, התובע היה במהלך אותן שנים בקשר עם עורך דין שייצגו, גם אם בעניין אחר, וכן פנה לדבריו לייעוץ משפטי נוסף אשר ביקש ככל הנראה לקבל בחינם ולא נמצא זכאי לכך. יש ליתן את הדעת עוד לעובדה שהתובע נמנע מלספק פרטים החיוניים לבדיקת סבירות אופן התנהלותו ובכלל זה המועד המדויק בו לטענתו נודעו לו העובדות החדשות וכלל הנסיבות האופפות את אותה פגישה עם סוכן או סוכנת ביטוח עלומים. 74. בשולי הדברים אעיר כי תרעומת ב"כ התובע על כך שמבוטח רוכש ביטוח אך בסופו של יום לא זוכה ליהנות ממנו - אינה נופלת על אוזניים ערלות. הדברים יפים במיוחד מקום בו מדובר בתביעה מכוח פוליסת ביטוח, ממין זו שבפניי, עת שהרציונל העומד ביסוד מוסד ההתיישנות אינו תמיד ברור (להבדיל ממקרה בו דרך משל נתבע אדם פרטי הנדרש לשמור ראיות כדי להפריך טענת רשלנות). עם זאת לא רק שהמחוקק לא מצא להאריך את תקופת ההתיישנות, במקרה ממין זה, אלא הוא אף מצא להעמידה על שלוש שנים בלבד. הוראה זו - אין מנוס מלכבדה, וזאת על אף הצער באשר לתוצאה האופרטיבית ביחס לתובע ומצבו הבריאותי. סוף דבר - 75. בהמשך לכל האמור ומשלא מצאתי שהתובע הרים את הנטל להוכיח כי נעלמו מעיניו עובדות המהוות את עילת התביעה - איני מוצאת מקום להאריך את תקופת ההתיישנות על יסוד הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. מאחר ואין חולק שהתובע פרש מעבודתו באוניברסיטה בסוף שנת 1997 בעוד תביעתו הוגשה רק בשנת 2007 - ממילא דין תביעתו להדחות מחמת התיישנות. אשר על כן - התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאותיה, אשר בהתחשב בכלל נסיבות העניין תועמדנה על סך של 3,500 ₪ בתוספת מע"מ.פרישהאובדן כושר עבודהביטוח אובדן כושר עבודה