דחיית מועד ביצוע צו סגירת עסק

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית מועד ביצוע צו סגירת עסק: ביום 3.12.2009 ניתנה על-ידי החלטה שלפיה נדחתה בקשת הנאשם לדחות את מועד ביצועו של הצו לסגירת העסק שניתן בגזר הדין בתיק זה. הנאשם ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בע"פ 5113/09, מיום 3.1.2010, נקבע על-ידי כבוד השופט יורם נועם, כי "היה מקום לקיים דיון במעמד שני הצדדים", ומאחר שההחלטה ניתנה על-יסוד טענות הצדדים בכתב, התקבל הערעור והעניין הוחזר לדיון במעמד שני הצדדים. כמצוות בית המשפט המחוזי, התקיים היום דיון בבקשה במעמד שני הצדדים. כבר בפתח ההחלטה אומר, כי לנוכח נימוקי ההחלטה מיום 3.12.2009, איני סבורה שנסיבות העניין הצדיקו לקיים דיון במעמד הצדדים. כך מלכתחילה וכך גם בדיעבד. על כך אוסיף ואומר כי חרף הכבוד שאני רוחשת לבית המשפט המחוזי הנכבד ולהחלטותיו, אני חולקת על העמדה שלפיה בקשות מהסוג הנדון צריכות להתברר במעמד שני הצדדים. תחילה אתייחס לבקשה לגופה ולסיבה שבעטייה, כך לטעמי, לא היה מקום במקרה הנדון לקיום דיון במעמד הצדדים, ולאחר מכן אנמק את עמדתי שלפיה אין הצדקה לקיום דיונים במעמד הצדדים בבקשות מהסוג הנדון. א הבקשה נושא החלטה זו וההחלטה מיום 3.12.2009 2. הנאשם הורשע בעבירה של ניהול עסק ללא רישון (סעיפים 4 ו-14 בחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968), בכך שהוא מפעיל עסק להכנת מזון מוכן ולמכירתו בדירה ברחוב דרך בית לחם 27 בירושלים ללא רישיון עסק, כנדרש בהתאם לחוק רישוי עסקים ולסעיף 4.2ב בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995. בגזר הדין מיום 27.11.2003 ניתן צו לסגירת העסק שמועד ביצועו נדחה בארבעים וחמישה יום, ומאז נדחה מעת לעת, גם אם לא ברציפות. 3. נימוקי הבקשה שהוגשה ביום 17.11.2009 היו כי לשם קבלת רישיון עסק, על הנאשם לקבל היתר לשימוש חורג בדירת המגורים למטרת הפעלת העסק. לטענתו, קשיים טכניים עומדים בדרכו ומעכבים את קבלת ההיתר. כך לטענתו, הגם שהוא בעל הזכויות בדירה, היא טרם נרשמה בבעלותו בלשכת רישום המקרקעין, ועודה מנוהלת על-ידי חברת עמידר. מעבר לכך טוען הנאשם, העסק עומד בכל תנאי מחלקת רישוי עסקים וכי משהוגשה התוכנית להיתר בחודש אוגוסט 2007, נאמר כי אין התנגדות עקרונית להגשתה. המאשימה התנגדה לבקשה מהטעם שמדובר בעסק לייצור מזון ולמכירתו, הפועל זה כשש שנים ללא רישיון עסק וללא האישורים המתאימים, ובכלל זה אישורי מחלקת איכות הסביבה ומשרד הבריאות ולא ניתן להעריך אימתי יסתיימו הליכי הרישוי. בקשה לרישיון עסק שהוגשה בשנת 2006 נדחתה עוד בתחילת שנת 2007 מאחר שהעסק פועל במקום שעל פי התוכנית ייעודו למגורים. אמנם הוגשה בקשה להיתר לשימוש חורג בנכס, אך עד כה לא התקבל היתר זה ומהבקשה עולה כי טרם נפתרו בעיות שעניינן הבעלות בנכס. לאור התנגדותם של השכנים, קשה להניח שהיתר לשימוש חורג אמנם יינתן. בנוסף לכך, דו"ח ביקורת תברואית שנערך על-ידי משרד הבריאות מיום 4.5.2009, מצביע כי במקום ליקויים תברואיים חמורים (כמפורט בדו"ח שצורף לתגובת המאשימה). 4. בפתח ההחלטה מיום 3.12.2009 ציינתי כי לאחר עיון בבקשה ובנספחיה וכן בתגובת המאשימה מיום 2.2.2009, הגעתי לכלל מסקנה כי אין צורך בקיום דיון במעמד הצדדים. כך מן הטעם שאיני סבורה כי בקשות מסוג זה מחייבות קיום דיון במעמד הצדדים ובמקרה הנדון, גם אין כל צורך בקיום דיון, מהטעם שאין כל מחלוקת ביחס לעובדות שעליהן הושתתה מסקנתי. המסקנה שאליה הגעתי הייתה כאמור, שאין כל הצדקה להוסיף ולדחות את מועד ביצועו של הצו לסגירת העסק. זאת מן הטעם שאין לקבל מצב בלתי נסבל שבו עסק לממכר מזון, שלגביו ניתן צו סגירה שיפוטי לפני שש שנים, ממשיך ופועל במשך למעלה משש שנים ללא רישיון עסק. אם תינתן לנאשם ארכה נוספת להפעלת העסק, כי אז יימצא כי לכאורה בית המשפט מעניק לעסק לממכר מזון רישיון עסק, מבלי שנמצא עומד בתנאים הדרושים לקבלת רישיון. עוד הוספתי, כי לאור מסקנה זו, איני סבורה כי יש רלוונטיות לבדיקת טענות הנאשם כי לכאורה העסק עומד בדרישות לקבלת רישיון, כשם שלא מצאתי לנכון להשתית את החלטתי על טענות המאשימה בדבר התנאים התברואיים הלקויים שנמצאו בבדיקת משרד הבריאות. על עסק הטעון רישיון עסק לפעול רק אם ברשות מפעיליו רשיון עסק. כך בכלל וכך במיוחד ביחס לעסק לממכר מזון. יש מקרים המצדיקים מתן ארכות לביצועם של צווים לסגירת עסקים, ובמקרה הנדון אמנם ניתנו בעבר ארכות, ויכול שאף יתר על המידה. אולם אם במשך זמן כה ממושך, למעלה משש שנים, לא עלה בידי הנאשם לקבל רישיון עסק, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, אין הצדקה שבחסות ארכות הניתנות על-ידי בית המשפט ימשיך העסק לפעול ללא רישיון. לפיכך כאמור, נדחתה הבקשה. 5. נמצא אפוא, כי החלטתי נסמכה על העובדה שהעסק פועל ללא רישיון עסק למעלה משש שנים וכי כאמור, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, אין כל הצדקה למתן ארכה נוספת לביצועו של צו הסגירה. מאחר שאלו היו נימוקי ההחלטה, הרי שלא הייתה כל סיבה שיכולה הייתה לשנות החלטה זו, למעט אולי מצב שבו היה מראה הנאשם כי בקשתו לשימוש חורג אושרה, אושר שהוא עומד בכל תנאי הרישיון, ורק עיכוב טכני מעכב את קבלתו. לא אלו הם פני הדברים, ולא אלו היו טענותיו. מכיוון שכך, לא ברור על שום מה היה מקום לשמיעת טענות הצדדים. ב. טענות הצדדים בדיון שהתקיים היום 6. כצפוי, ואף מעבר לכך, לא חידשו הצדדים דבר בדיון שהתקיים היום. הם חזרו על טענותיהם בכתב, כמפורט מעלה, ואולי הרחיבו מעט. אולם לא היה בהרחבות אלו כדי לשנות מן המהות, ומעיקרי הדברים שפורטו בבקשות בכתב. 7. בא-כוחו של הנאשם חזר והסביר מה אופיו של העסק (עסק לייצור מזון ולמכירתו), טען שהמטבח לא היה בעבר במקום שבו מצוי העסק, אך הועבר למקום זה כחלק מדרישות מחלקת רישוי עסקים, הוסיף שהנאשם רכש ציוד יקר לעסק, לרבות מנדף שנרכש לפי דרישות מחלקת רישוי עסקים - טענה שאף היא כבר נטענה בעבר מספר פעמים - וחזר על טעמי העיכובים בבקשה להיתר לשימוש חורג (העובדה שהנכס עדיין רשום בחברת עמידר). עוד טען כי צפוי דיון בוועדה לקבלת אישור חורג, אך טרם נקבע מועד, וכן שישנם עסקים נוספים לממכר מזון ברחוב, שקיבלו היתר לשימוש חורג. לטענתו, ככל שהשכנים בבניין מתנגדים, יוכלו לטעון את טענותיהם בוועדה שתדון בהתנגדותם למתן ההיתר. בנוסף הפנה לעדותו של מפקח מחלקת רישוי עסקים בדיון שהתקיים בחודש אפריל, מר אדוארד אפלפלד, שלפי דבריו יש סיכוי שיינתן לעסק היתר לשימוש חורג, אשר יאפשר את קידום הליכי הרישוי. בא-כוחו של הנאשם אף הדגיש שהעסק משמש מקור לפרנסת חמש משפחות, וסגירתו תפגע בהם באורח קשה. 8. גם באת-כוחה של המאשימה חזרה על עיקרי טענותיה והרחיבה קמעה. לטענתה העסק פועל משנת 2002, צו הסגירה ניתן בשנת 2003, ועד היום הצו לא קויים. נראה שהנאשם מיצה את כל ניסיונותיו לקבלת רישיון, ומשנכשלו, אין עוד הצדקה להוסיף ולדחות את מועד ביצועו של צו הסגירה. באת-כוחה של המאשימה הדגישה כי לעסק זה מעולם לא ניתן רישיון, כי הוא פועל מתוך דירת מגורים, כי אינו עומד בדירושת החוק, וכי המשך דחיית ביצועו של הצו תרוקן מתוכנו את הצו השיפוטי שניתן כאמור, לפני כשש שנים. עוד הדגישה כי העובדה שסגירת העסק תסב לנאשם נזק כלכלי איננה נימוק המצדיק עבירה על החוק והמשך ניהולו של העסק ללא רישיון. לטענתה, לנוכח התנגדותם של השכנים ולאור המטרדים שמסב להם העסק, בכל מקרה נראה שהסיכוי שיינתן היתר לשימוש חורג קלוש מאד. כך גם לאור ממצאיו החמורים של משרד הבריאות, כפי שבאו לידי ביטוי בדו"ח שנכתב על-ידי משרד הבריאות בעקבות ביקורת שנערכה בחודש מאי וצורף לתגובתה של המאשימה (ואף נזכר בהחלטה הקודמת). 9. ובכן, לא מצאתי כל חדש או כל חידוש בטיעוני מי מבין הצדדים. מכיוון שכך, גם לא מצאתי כל סיבה לשנות מהחלטתי מיום 3.12.2009. כאמור באותה החלטה, על עסק הטעון רישיון עסק לפעול רק אם ברשות מפעיליו רשיון עסק. כך בכלל וכך במיוחד ביחס לעסק לייצור מזון ולמכירתו. במקרה הנדון, שבו גם לא נראה שרישיון עסק יינתן בזמן הנראה לעין, אינו מצדיק מתן ארכה נוספת לביצועו של צו הסגירה. אם במשך זמן כה ממושך, למעלה משש שנים, לא עלה בידי הנאשם לקבל רישיון עסק, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, אזי כאמור, אין כל הצדקה לכך שבחסות ארכות הניתנות על-ידי בית המשפט ימשיך העסק לפעול ללא רישיון. לפיכך גם הפעם, נדחית הבקשה. ג. אין הצדקה לקיום דיון במעמד הצדדים בבקשות לדחיית מועד ביצועו של צו לסגירת עסק 10. נמצא אפוא, כי במקרה הנדון לא הייתה כל הצדקה לקיום דיון במעמד הצדדים. ההחלטה הראשונה, מיום 3.12.2009 נסמכה על עובדות שאינן שנויות במחלוקת. בדיון שהתקיים היום, לא חידשו הצדדים דבר, ובכל מקרה, מהטעמים שעליהם אעמוד עתה, אני סבורה שככלל, ולמעט במקרים נדירים וחריגים, אין הצדקה לקיום דיון במעמד הצדדים בבקשות לדחיית מועד ביצועו של צו סגירה, וכל זאת מן הטעמים שעליהם אעמוד עתה. טעמים אשר נובעים מתכליתו של חוק רישוי עסקים, מהוראותיו, ומסמכויותיו של בית המשפט כפי שיפורטו עתה. רישוי עסק והסנקציה בשל הפעלת עסק טעון רישוי ללא רישיון 11. סעיף 1 בחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 מסמיך את שר הפנים לקבוע בצווים אלו עסקים טעוני רישוי ולהגדירם, וזאת כדי להבטיח את המטרות המנויות בסעיף זה, כולן או מקצתן. אלו הן המטרות המנויות בסעיף: (1)   איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים; (2)   מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות; (3)   בטיחות של הנמצאים במקום העסק או בסביבתו; (4)   מניעת סכנות של מחלות בעלי חיים ומניעת זיהום מקורות מים בחמרי הדברה, בדשנים או בתרופות; (5)   בריאות הציבור, לרבות תנאי תברואה נאותים; (6)   קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה ולשירותי כבאות. תכליתו של חוק רישוי עסקים היא אפוא, להגן על אותם אינטרסים חברתיים וציבוריים שנקבעו בסעיף 1. מטעם זה ובשל חשיבותם של אינטרסים אלו, הוגבל חופש העיסוק ביחס לאותם עסקים ששר הפנים קבע כי הם טעוני רישוי בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995, שבו גם נקבעו מטרותיו של הרישוי ביחס לכל אחד מן העסקים שנקבעו בצו. ראו בעניין זה את דבריו של כבוד השופט מישאל חשין ברע"פ 4270/03 מדינת ישראל נ' תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נט(3), 673 (1.12.2004) (פסקה 12): "ובכן, מטרתו של החוק היא לשמור ולהגן על ערכים שונים הנתפשים בחברתנו כערכים חשובים, ולקיומם של ערכים אלה נכונים אנו לצמצם את חופש העיסוק על דרך הטלתן של הגבלות להפעלתו של 'עסק'. כך הוא הערך של שלום הציבור, כך הוא הערך של שמירה על בריאות הציבור ובטיחותו, כך הוא הערך של שמירה על איכות הסביבה ואיכות החיים בכלל וכך הם הערכים האחרים המנויים, אחד אחד בשורה עורפית, בהוראת סעיף 1(א) שלחוק רישוי עסקים. אלו הן תכליותיו המוצהרות, הברורות והחד-משמעיות של החוק: פיקוח על 'עסקים' ועל בתי-עסק להגנה על מטרות חברה וסביבה אלו ואחרות. עצם קיומו והפעלתו של עסק עלול לסכן ולפגוע בעניינים החשובים לכלל, ובאמצעות החוק מבקשים אנו לוודא כי כל 'עסק' ו'עסק' ינַהג דרכיו כך שאותם ערכים לא ייפגעו ולא יינזקו". 12. סעיף 4 בחוק רישוי עסקים, שעניינו "רישיון והיתר זמני" קובע את האיסור לעסוק בעסק טעון רישוי מבלי שיש בידי העוסק רישיון עסק, או היתר זמני, או שלא בהתאם לתנאי הרישיון. עונשו של מי שמפר הוראה זו, ועוסק בעסק הטעון רישוי ללא רישיון, או ללא היתר זמני, או שלא בהתאם לתנאי הרישיון, נקבע בסעיף 14, ולפיו העונש הוא מאסר או קנס כספי, בהתאם לאמור בסעיף זה. על כך מוסיף סעיף 16, שעניינו "אמצעים נוספים", כי במקום שהורשע אדם בעבירה לפי סעיף 14 (או לפי הוראה בחיקוק אחר הקובעת כללים בדבר עיסוק בעסק הטעון רישוי לפי חוק זה), רשאי בית המשפט, בנוסף לכל עונש שיטיל, ליתן צו שעניינו הפסקת כל פעילות בעסק הטעון רישוי אשר פועל ללא רישיון או שלא בהתאם לתנאיו, שתכליתם להביא להפסקת כל פעילות בעסק זה. אלו הם הצווים שמוסמך בית המשפט לתת: "(1)   לצוות על הפסקת העיסוק בעסק, לחלוטין או לתקופה שיקבע, אם בסגירת החצרים ואם בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק; (2)   לצוות על הנשפט להימנע באותו עסק מכל פעולה שיפרט בצו; (3)   לצוות כי לא ינהל אדם בחצרים נשוא האישום עסק טעון רישוי ללא רישיון או היתר זמני כדין ושלא יעביר לאחר את הבעלות או החזקה בעסק, אלא אם בן בידי אותו אדם רישיון או היתר זמני כדין לניהול עסק זה". 13. הוראות אלו בעלות דמיון מסוים להוראות חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 בדבר ביצוע עבודות בנייה ללא היתר או שימוש במקרקעין ללא היתר. סעיף 145(א) בחוק התכנון והבניה קובע אלו עבודות ואלו שימושים טעונים היתר, וסעיף 204 קובע את עונשו של מי שמבצע עבודות במקרקעין או משתמש בהם ללא היתר (מאסר או קנס). סעיף 205, קובע אמצעים נוספים שעליהם מוסמך בית המשפט להורות במקום שהורשע אדם בבנייה במקרקעין או בשימוש בהם ללא היתר, ובכללם צו הריסה למבנה שנבנה ללא היתר, צו איסור שימוש וצו להתאמת המבנה להיתר או לתוכנית. דמיון נוסף נעוץ בכך שהיתר הבניה ורישיון העסק ניתנים על-ידי הרשות המקומית, ועבירות על חוקים אלו, בשל בנייה ללא היתר או שימוש במקרקעין ללא היתר או בניגוד לתנאיו, וכן הפעלת עסק ללא רישיון או בניגוד לתנאיו, מצויים בסמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים (סעיף 55 בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 וסעיף 1 בתוספת השלישית חוק זה). סמכות בית המשפט לדחות מועד ביצועו של צו סגירה 14. הבדל משמעותי בין שני ההסדרים הקיימים בחוק התכנון והבנייה ובחוק רישוי עסקים הוא בכך שבחוק התכנון והבניה נקבעה הוראה בסעיף 207, שעניינו "מועד לביצוע הצו", שלפיה "בית המשפט רשאי, בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 או 206 ובכל עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו, ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן" (על סמכות זו ראו בפסק-דינו של כבוד השופט מישאל חשין ברע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד נו(3), 49 (7.1.2002)). הוראה מקבילה איננה קיימת בחוק רישוי עסקים, ודומה כי לא בכדי. שכן נראה כי הסמכות הקבועה בסעיף 207 בחוק התכנון והבנייה, נובעת בין השאר ממהותם של הצווים שמוסמך בית המשפט ליתן במקום שבו הורשע אדם בעבירה של בנייה ללא היתר או של שימוש במקרקעין ללא היתר. סעיף 205(3) בחוק התכנון והבניה מסמיך את בית המשפט "לתת לנשפט כל צו אחר שייראה לבית המשפט, בקשר לדרך או לבנין שבהם נעברה העבירה, לרבות צו לשינוי מבנה, צו סגירה, צו איסור שימוש וצו להתאמת הבניה או השימוש להיתר או לתכנית". פעולות אלו, ובייחוד "התאמת הבנייה או השימוש להיתר או לתכנית", שמשמעותן קידום הליכי תכנון אשר יאפשרו קבלת היתר בנייה בדיעבד, או "שינוי מבנה", הן פעולות אשר קשה לחזות מראש את הזמן שיידרש כדי לקיים את הצו, מאחר שאינן בהכרח תלויות רק בנאשם. אפילו יפעל הנאשם בדרך היעילה ביותר כדי לקיימם, עשויים הליכי הרישוי להימשך מעבר לזמן שנקבע מלכתחילה בעת מתן הצו. מטעם זה, הסמיך המחוקק את בית המשפט לדחות את מועד ביצועו של הצו בהתקיים הנסיבות המצדיקות זאת. לעומת זאת, בחוק רישוי עסקים אין הוראה מקבילה. האמצעים הנוספים שאותם מנה המחוקק בסעיף 16 בחוק רישוי עסקים, אינם כוללים הסמכה של בית המשפט ליתן "צו להתאמת העסק לרישיון", ואף לא צו המורה לפעול לקבלת רישיון עסק בדיעבד. הצווים שאותם מוסמך בית המשפט ליתן הם רק כאמור, צווים שתכליתם להביא להפסקת פעילותו של העסק הטעון רישיון, אשר פועל ללא רישיון עסק כדין. נמצא אפוא, שבמקום שהורשע אדם בעבירה של הפעלת עסק הטעון רישוי ללא רישיון עסק, אין בית המשפט מוסמך ליתן צו אשר לא ניתן לחזות מראש את הזמן הדרוש כדי לקיימו. בשונה מצו המאפשר קבלת היתר בנייה בדיעבד, בית המשפט אינו מוסמך ליתן צו המאפשר קבלת רישיון עסק בדיעבד. לכן נראה כי לא במקרה לא קבע המחוקק בחוק רישוי עסקים הוראה המקבילה לזו אשר נקבעה בסעיף 207 בחוק התכנון והבנייה. כפי שנראה להלן, על טעם זה העומד בבסיס השוני שבין חוק התכנון והבנייה וחוק רישוי עסקים, כבר עמד בית המשפט העליון בע"פ 242/65 היועץ המשפטי לממשלה נגד חברת מלון "רות" בע"מ, פ"ד יט(3) 515 (17.11.1965). 15. בהיעדר הוראה מפורשת, המסמיכה את בית המשפט לדחות את מועד כניסתו לתוקף של צו סגירה, לכאורה אין בית המשפט מוסמך להורות על כך. שאלת סמכותו של בית המשפט להורות כאמור בהיעדר הוראה מפורשת המסמיכה אותו לעשות כן, נדונה בעבר עת עמדה בתוקף פקודת המלאכות והתעשיות (הסדרתן) בפסק הדין בעניין מלון "רות". בפסק-דין זה קבע כבוד השופט ברנזון, כי חרף העדרה של הוראה מפורשת המסמיכה לעכב את ביצועו של צו הסגירה, מוסמך בית המשפט להורות על עיכוב ביצועו. יחד עם זאת הדגיש כי הדבר ייעשה רק במקרים מיוחדים, לתקופות קצרות וכדי למנוע נזקים לנאשם או לצד שלישי. מאז נחקק חוק רישוי עסקים, למיטב ידיעתי, טרם הוכרעה על-ידי בית המשפט העליון שאלת סמכותו של בית המשפט לדחות את מועד ביצועם של צווים לסגירת עסקים. במקרים שנדונו לפניו, ושבהם עלתה שאלה זו, היא נותרה ללא הכרעה, לאחר שבית המשפט קבע שבאותם מקרים ממילא לא היה מקום ליתן ארכה לביצועו של צו הסגירה (ראו: החלטת כבוד השופט א' א' לוי ברע"פ 7912/08 מינילנד בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - עיריית אילת (28.09.08); החלטת כבוד הנשיא (דאז) מ' שמגר ברע"פ 4789/91 נחום דוד נ' עיריית ירושלים (14.11.91)). הדעה הרווחת היא, כי בית המשפט מוסמך לדחות את מועד כניסתו לתוקף של צו סגירה, ובמרבית המקרים בתי המשפט מורים כן, אף מבלי שנדונה שאלת מקור הסמכות לכך. במקרים שבהם נדרשו בתי המשפט לכך, נקבע כי בית המשפט מוסמך להורות כן מכוח סמכותו הטבועה (ראו סקירה בעניין בהחלטתו של כבוד השופט דאוד מאזן ברע"ס (קריות) 504-07-08 מגרסות יופי נוף בע"מ ואח' נ' עירית קרית אתא ואח' (25.1.2009)). מאחר שאין מדובר בהליך אזרחי, לא חלה הסמכות הכללית למתן סעד הקבועה בסעיף 75 בחוק בתי המשפט. יחד עם זאת, כאמור, ישנה גם דעה כי בית המשפט אינו מוסמך ליתן ארכה לביצועו של צו לסגירת עסק (ראו: פסק דינה של כבוד השופטת מיכל ברנט בע"פ (באר-שבע) 5021/08 חב' מינילנד בע"מ ואח' נ' מדינת ישאל - עירית אילת (2.7.2008, המסתמכת בין השאר, על פסקי הדין בע"פ (י-ם) 413/79 שמעון כהן נגד מדינת ישראל ובע"פ (ב"ש) 133/79 מדינת ישראל נ' חיים ממן, פס"מ תש"ם ב' עמ' 287)). צו סגירה אינו עונש 16. גם המחזיקים בדעה הרווחת, כי בית המשפט מוסמך להורות על דחיית מועד כניסתו לתוקף של צו לסגירת עסק, אינם מצביעים, כך נראה, על כך שמקור הסמכות לכך הוא סעיף 87 בחוק העונשין, התשל"ז-1977, שעניינו דחיית מועד לביצועו של עונש. הטעם הראשון והעיקרי הוא, שצו לסגירת עסק איננו עונש. הטעם השני עניינו בהוראת סעיף 87, שאינו יכול לחול על צו לסגירת עסק. נדון בשני טעמים אלו. 17. צו לסגירת עסק, הניתן מכוחו של סעיף 16 בחוק רישוי עסקים, אינו עונש. תכליתו של צו זה היא להביא להפסקתה של העבירה שעניינה ניהול עסק ללא רישיון עסק. זו תוצאתה של ההרשעה ואין היא בגדר ענישה. כך, אפילו הנאשם רואה בכך "עונש", ואולי אף חמור משאר העונשים המוטלים עליו בעקבות הרשעתו. ראו בעניין זה את דבריו של כבוד השופט ברנזון בפסק הדין מלון "רות" (בעמ' 418): "צו סגירה איננו בגדר עונש מן העונשים שבית המשפט מוסמך להטילם. זו היא סנקציה מיוחדת במינה שמטרתה להפסיק פעם אחת ולתמיד את המשכת ביצוע העבירה של ניהול עסק ללא רישיון או תוך הפרת תנאי הרישיון. השימוש באמצעי זה, בין אם הוא בעל אופי אדמיניסטרטיבי או בעל אופי שיפוטי, שונה מסמכות הענישה הרגילה ומשום כך לא תחול עליו ההלכה האמורה בבג"ץ 166/59, המתייחס לסנקציה פלילית מובהקת של עונש מאסר". (בג"ץ 166/59 יעקב נשרי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י"ד 264 קבע כי בדרך כלל מתחיל העונש מיום הטלתו, אלא אם כן הוסמך בית המשפט באופן מפורש בחוק לקבוע מועד אחר להתחלת ביצועו). בעניין זה ישנו דמיון לצו ההריסה, שלגביו נקבע במפורש שאינו בגדר עונש אלא תכליתו תכנונית, להביא להסרת המפגע שהסבה הבניה הלא חוקית. מטרה נוספת של הצו, היא למנוע מהנאשם ליהנות מפרי עוונו (ר"ע 302/84 סגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 445, 446; בג"ץ 28/50 מינצר נ' הוועדה המקומית לבניה ותכנון עיר ת"א, פ"ד ד' 492, 495; ע"פ 874/78 סואעד נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 678). כך גם צו לסגירת עסק אינו בגדר עונש. תכליתו הסרת המפגע לציבור הנגרם מכך שהעסק פועל ללא רישוי, וממילא ללא פיקוח ומבלי שעמד בדרישות שנקבעו בחקיקה, ובכללן רמת תברואה נאותה, עמידה בדרישות בטיחות ושאר הדרישות שבהן על העסק לעמוד כתנאי לקבלת רישיון. בדומה, תכליתו של צו לסגירת עסק היא גם תכנונית, אם נמצא שמבנה העסק נבנה ללא היתר, או תוך עשיית שימוש בנכס בניגוד לתוכניות החלות במקום או בחריגה ממנו. כך למשל, עסק בבית מגורים, מסחר באזור שנועד לחקלאות וכדומה. בעניין זה כבר נקבע פעמים רבות כי ישנה זיקה בין דיני התכנון והבנייה לדיני רישוי עסקים, וכי אין מקום למתן רישיון עסק לעסק שמפר את חוקי התכנון והבנייה ופועל ללא היתר בניה מתאים או תוך עשיית שימוש חורג בנכס שבו מנוהל העסק. סעיף 1(א)(6) בחוק רישוי עסקים קובע במפורש שאחת ממטרותיו של החוק, היא להבטיח את השמירה על חוקי התכנון והבניה, וזאת כדי למנוע פגיעה באינטרסים תכנוניים וציבוריים הנובעים מהפעלת עסק בניגוד לתוכניות המתאר החלות במקום (ראו את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בעניין "מתן רישיון עסק לעסק שאינו עומד בדיני התכנון והבניה", הנחיה מספר 8.1151, שעודכנה ביום 15.4.2007. כן ראו את פסק דינה של כבוד השופטת (הנשיאה היום) ד' ביניש בעע"מ 8481/04 חברת חלקה 172 בגוש 6355 בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה פתח-תקווה (9.3.2006) בעניין הזיקה בין רישוי עסקים לתכנון ובנייה). תימוכין נוספים לכך שצו לסגירת עסק אינו עונש מצויים בחוק רישוי עסקים. סעיף 14 הקובע את העונשים שיוטלו על מי שמנהל עסק טעון רישוי ללא רישיון, אינו קובע את הסמכות ליתן צו לסגירת העסק. סמכות זו נקבעה בסעיף 16 במסגרת "אמצעים נוספים" שבית המשפט מוסמך להורות עליהם, לאחר הרשעתו של מי שהפעיל עסק ללא רישיון (ראו עוד בעניין זה ובעניין הוראות החוק שמהן למד בית המשפט כי צו סגירה אינו בגדר עונש, בפסק הדין בעניין חב' מינילנד שניתן בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע). 18. מאחר שצו סגירה לעסק אינו עונש, ממילא שסעיף 87 בחוק העונשין אינו יכול לשמש את מקור הסמכות של בית המשפט לדחיית מועד ביצועו. כך ככלל, וכך גם לאור לשונו של סעיף זה, הקובע כך: "נקבע מועד לביצועו של עונש, באחת מהוראות פרק זה או בבית המשפט לפיה, רשאי בית המשפט לדחות את הביצוע למועד אחר" (ס"ק (א)). כן נקבע כי אם "נדחה ביצועו של עונש לפי סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לדחותו פעם נוספת מטעמים מיוחדים שיירשמו" (ס"ק (ב)). צו לסגירת עסק אינו צו שניתן לפי הוראות פרק ו' בחוק העונשין הקובע את דרכי הענישה, ולפיכך ממילא שלא ניתן להסתמך על סעיף 87 כדי לדחות את ביצועו. אפילו היה סעיף 87 חל, ונראה כאמור שאינו חל, היה בית המשפט מוסמך להורות על דחיית ביצועו פעם אחת, וכל דחייה נוספת מחייבת "טעמים מיוחדים שיירשמו". לפיכך, לכל היותר היה בית המשפט מוסמך לדחות פעם אחת את מועד כניסת הצו לתוקף, וכל דחייה נוספת יכולה הייתה להינתן רק במקרים חריגים ונדירים. דחיית מועד ביצוע צו סגירה רק במקרים חריגים 19. יחד עם זאת, איננו חולקים על כך שחרף העובדה שלא נקבעה בחוק הוראה המסמיכה את בית המשפט לדחות את מועד ביצועו של צו סגירה, הדעה הרווחת והמקובלת היא שבית המשפט מוסמך להורות כן. אולם בכל מקרה, לא לאורך זמן ורק אם נמצאה הצדקה ממשית להעדיף את אינטרס בעל העסק על פני האינטרס הציבורי שנועד למנוע פעילות בלתי חוקית לאורך זמן. דחיית מועד ביצועו של צו לסגירת עסק יוצרת מצב שבו לכאורה ניתן לעסק "רישיון" על-ידי בית המשפט, שאינו מוסמך ליתן רישיון לעסק, וחרף העובדה שהעסק אינו עומד בתנאים הדרושים לקבלת רישיון. בנוסף, יכול כי העסק אף מתנהל בניגוד לחוקי התכנון והבנייה. בפסק דין מלון "רות" נדונה כאמור, סמכותו של בית המשפט לדחות את מועד כניסתו לתוקף של צו סגירה שניתן מכוחה של פקודת המלאכות. הפקודה כללה הוראות מקבילות לאלו הקיימות בחוק רישוי עסקים בעניין סמכות בית המשפט להורות על הפסקת העיסוק בעסק (סעיף 12 בפקודה). גם בפקודה זו, בדומה לחוק רישוי עסקים, לא נכללה הוראה המסמיכה את בית המשפט לעכב את ביצועו של צו זה. זאת בשונה מפקודת בניין ערים 1936, שקדמה לחוק התכנון והבניה ובדומה לו, כללה הוראה המסמיכה את בית המשפט ליתן צו המורה על הריסת מבנה לא חוקי, וכן הוראה שהסמיכה את בית המשפט לקבוע את מועד ביצועו של צו זה (סעיף 35). בית המשפט עמד על שוני זה, ונימק זאת בכך שהצווים הניתנים בנוסף לעונש מכוחה של פקודת בניין ערים, מורים על פעולות ממושכות, שזמן ביצועם עשוי להשתנות ומכאן הסמכות לדחיית מועד ביצוען, בעוד ש"סגירת עסק היא פעולה חד פעמית" (שם, עמ' 419-418). חרף האמור, הגיע בית המשפט למסקנה שבית המשפט מוסמך לדחות את מועד ביצועו של צו הסגירה אם מראה הפרט, בעל העסק, טעם משכנע המצדיק להעדיף את האינטרס שלו על פני אינטרס הציבור המחייב את סגירת העסק. אך הוסיף והדגיש, כי "השימוש בכוח זה חייב להיות קפדני וייעשה רב במקרים מיוחדים ולתקופת זמן קצובה וקצרה יחסית הנראית הכרחית למניעת נזק מיותר לנאשם או לאנשים אחרים העלולים להיפגע כתוצאה מסגירה מיידית של העסק". עוד הדגיש כי בכל מקרה אין הצדקה לדחייה ממושכת, המביאה לכך שהצו "מאבד על-ידי כך את ערכו המעשי כאמצעי יעיל להפסקת המשכת הזלזול בחוק מצד מפיריו" (שם, עמ' 420). 20. הכלל הוא כאמור, כי עסק ללא רישיון ייסגר, ובוודאי שלא יפעל לאורך זמן. ראו בעניין זה את פסק-דינו של כבוד השופט רון שפירא בע"פ (מחוזי, חיפה) 10131-02-09 מגרסות יופי נוף בע"מ ואח' נ' עיריית קריית אתא (23.2.2009): "הכלל אשר מנחה את בית המשפט בבואו לבחון בקשה לסגירת עסק הפועל ללא רישיון הוא כי עסק שפעילותו בלתי חוקית צריך להיסגר לאלתר. אין מקום לאפשר תופעה של עסקים הפועלים ללא רישיון ופונים לקבלת רישיון עסק רק לאחר קביעת עובדות בשטח. עמד על כך בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין בענייני תכנון ובניה ורישוי עסקים והתריע בפני התופעה, שתחת מעטה של הארכת ההליכים השיפוטיים ניתנת בפועל לגיטימציה להנצחת הפעילות הבלתי חוקית. צוין בשורה של פסקי דין שיש למגר תופעה זו ולהקפיד באכיפת החוק באופן שבו לא ישמשו ההליכים המתמשכים ככלי להנצחת הפעילות הבלתי חוקית בשטח. בית המשפט העליון הבהיר כי תופעה זו של הנצחת בניה בלתי חוקית, שימוש חורג בקרקע והפעלת עסקים ללא רישוי לאורך זמן בדרך של הארכת מועדים לביצועם של צווים שיפוטיים, מערערת את בסיס קיומם של מוסדות האכיפה ואת עצם שלטון החוק. ראה: ע"פ 6720/06, דהרי נ' מדינת ישראל (2006); בג"ץ 6309/06 מושב הודיה - אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות נ' מינהל מקרקעי ישראל (2006); בג"ץ 8379/06 ח"כ רוברט אליטוב נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מרכז (2006). יצוין כי פסקי הדין הנ"ל ניתנו בשאלות שונות שעניינן אכיפת חוקי תכנון ובניה, ואולם בכל פסקי הדין חזר בית המשפט העליון והבהיר שאין לאפשר המשך תופעה לפיה משמשים הליכים שיפוטיים שונים לעיכוב ביצוע של צווים שיפוטיים ומנציחים בפועל את עבירת הבניה והפעלת עסקים ללא היתר, בקרקע חקלאית, וללא רישיון עסק". דיון במעמד הצדדים 21. משהגענו לכלל מסקנה כי בית המשפט רשאי להורות על דחיית מועד ביצועו של צו סגירה, גם אם לא הוסמך לכך במפורש, וזאת רק לפרק זמן קצר ומטעמים מיוחדים המצדיקים זאת, נותרת השאלה אם על בית המשפט לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה להורות כאמור, או שמא רשאי הוא להחליט אף מבלי לקיים דיון. 22. בעבר היו הדעות בשאלה זו חלוקות גם ביחס לבקשות לדחיית מועד ביצועם של צווי הריסה המוגשות מכוחו של סעיף 207 בחוק התכנון והבנייה. לפני כשנה, הכריע בכך מחוקק המשנה בהתקינו את תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), תשס"ט-2008, שנכנסו לתוקף ביום 5.11.2008 (ק"ת התשס"ט מס' 6716 מיום 6.10.2008, עמ' 10), ובהם נקבעו סדרי הדין בעניין בקשות אלו. בתקנה 4(א) נקבע כי "בית המשפט רשאי, לאחר שעיין בבקשה, לקבוע שאין היא מצריכה דיון במעמד הצדדים, וייתן לגביה החלטה מנומקת בכתב". נראה שלא בכדי קבע כך מחוקק המשנה. ההוראה הקובעת כי אין הכרח לקיים דיון במעמד הצדדים קודם להכרעה בבקשה, מתיישבת, כך לטעמי, עם המצב המשפטי שקדם להתקנת התקנות, גם על-פי הוראות החוק וגם על-פי הפסיקה. הוראה זו אף מתיישבת עם שיקולים מעשיים, שלפיהם למעט במקרים חריגים, אין הצדקה לקיים דיון בבקשות מסוג זה, וכמעט שאין זה מעשי לקיים דיונים מעין אלו. נעמוד על שתי קבוצות של נימוקים אלו. (1) נימוקים משפטיים 23. כאמור מעלה, צו לסגירת עסק אשר ניתן מכוח סעיף 16 בחוק רישוי עסקים, במסגרת גזר הדין של מי שהורשע בעבירה של הפעלת עסק ללא רישיון, איננו אמצעי עונשי, ואיננו בגדר עונש. מכיוון שכך ומהטעמים שעליהם עמדנו, אף לא ניתן לבקש את דחיית מועד ביצועו מכוחו של סעיף 87 בחוק העונשין, התשל"ז-1977. מאחר שגם צו הריסה הניתן מכוחו של סעיף 205 בחוק התכנון והבנייה, איננו בגדר עונש, קבע המחוקק הוראה מיוחדת בסעיף 207 בחוק התכנון והבניה, המסמיכה את בית המשפט לעכב את ביצועו של צו ההריסה. הוראה זו עומדת לעצמה, ואיננה חלק מן ההליך הפלילי הרגיל, שלגביו נקבעו הוראות בדין הפלילי. מסיבה זו, אף לא ניתן לבקש את דחיית מועד ביצועו של צו ההריסה בדרך של בקשה לעיכוב ביצועו של גזר הדין, והשיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להחליט אם לעכב את ביצוע הצו, שונים מאלו שנקבעו בפסיקה לעניין עיכוב ביצועו של גזר דין. מהטעמים שעליהם עמדנו ומאחר שביצועו של צו סגירה לעסק אינו כרוך בפעולות מתמשכות שלא ניתן להאריך את משך הזמן הדרוש להן, לא נקבעה הוראה מקבילה בחוק רישוי עסקים. אולם כשם שדחיית מועד ביצועו של צו הריסה איננה חלק מן ההליך הפלילי הרגיל, ומטעם זה נקבעה הוראה מיוחדת בחוק התכנון והבנייה, כך על אחת כמה וכמה שדחיית מועד ביצועו של צו סגירה איננה חלק מן ההליך הפלילי, ואף לא נקבעה הוראה המסמיכה את בית המשפט להורות על דחיית ביצועו. 24. מכיוון שכך ומאחר שדחיית מועד ביצועו של צו סגירה אינה חלק מן ההליך הפלילי, גם הוראת סעיף 126 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שלפיה "באין הוראה אחרת בחוק, לא ידון אדם בפלילים אלא בפניו", איננה רלוונטית לבקשות לדחיית מועד ביצוע צו לסגירת עסק. בקשות אלו אינן חלק מההליך הפלילי, שלגביו נקבע כי עליו להתברר רק במעמד הנאשם. 25. על כך שאין הכרח לקיים דיון בבקשה לדחיית מועד ביצועו של צו לסגירת עסק, ניתן ללמוד גם מפסקי-דין שניתנו לפני זמן קצר יחסית בעניין דחיית מועד ביצועו של צו הריסה, ואשר ניתנו עוד קודם להתקנתן של התקנות בעניין סדרי הדין בבקשות לפי סעי 207 וקודם כניסתן לתוקף. בע"פ 6547/08 ניסים סלע ואח' נ' מדינת ישראל (31.7.2008) קבע כבוד השופט יורם דנציגר כי אין הכרח לקיים דיון במעמד הצדדים במקום שבו לא נראה כי דיון מעין זה יכול להוסיף על המצוי בתיק. ראו שם (בפסקה 25 לפסק הדין): "אשר לשאלה האם חייב היה בית המשפט המחוזי לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע, לטעמי, כאשר סבור בית המשפט כי דינה של בקשה לעיכוב ביצוע להידחות על הסף וכי לא תהיה תרומה משמעותית לדיון במעמד הצדדים, אין מוטלת עליו חובה כזאת. יצויין, כי במקרה דומה לענייננו, בעניין סבן הנזכר לעיל, ציינה כבוד הנשיאה ד' ביניש במפורש, כי היא נמנעת מלהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע, על אף טענה שהועלתה בעניין זה על ידי המערערים (ראו סעיף 4 להחלטה). בנוסף, בע"פ 5419/08 בן משה נ' הועדה האזורית לבנין ערים חוף השרון (לא פורסם, 17.6.2008) דחתה כבוד השופטת ע' ארבל בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה, בין היתר, בשל שיהוי בהגשתה, וזאת מבלי לקיים כלל דיון במעמד הצדדים, ואף מבלי לקבל תגובה. מכאן, שבמקרים מתאימים, ניתן לדחות בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה אף בלא קיום דיון במעמד הצדדים, ולא יהיה בכך, כשלעצמו, כדי לפסול את ההחלטה מיסודה". (פסק-דין סבן הנזכר על-ידי כבוד השופט יורם דנציגר, הוא פסק-דינה של כבוד הנשיאה ד' ביניש, בע"פ 10023/07 יעקב סבן ציוד לבניה בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "אונו" (20.12.2007)). (2) שיקולים מעשיים 26. לנימוקים המשפטיים שעליהם עמדנו מצטרפים שיקולים כבדי משקל נוספים, והם השיקולים הציבוריים-מעשיים, המצדיקים שלא לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשות מהסוג הנדון. ניתן לשער כי אף נימוקים אלו עמדו לנגד עיני מחוקק המשנה בקובעו כי בית המשפט רשאי להחליט בבקשה לדחיית מועד ביצוע של צו הריסה ללא קיום דיון במעמד הצדדים. 27. בקשות לדחיית מועד ביצועם של צווים לסגירת עסקים, בדומה לבקשות לדחיית מועד ביצועם של צווי הריסה, מוכרעות על יסוד נתונים אובייקטיביים הניתנים להוכחה במסמכים (מטעם זה נקבע בתקנות שעניינן בקשות לדחיית מועד ביצועם של צוו הריסה, כי על המבקש לצרף את כל המסמכים הרלוונטיים ולתמוך אותם בתצהירים - שם, תקנה 2). בקשות מסוג זה אינן מוכרעות על יסוד ראיות שלגביהן יש צורך בקביעת מהימנות, אלא על יסוד מסמכים. כך שמבחינה עניינית אין כל הצדקה לקיים דיונים בבקשות מסוג זה, ואין כל יתרון להעלאת טענות בעל-פה. המבקש לדחות את מועד ביצועו של צו לסגירת עסק, יתכבד ויציג במסגרת בקשתו את מלוא העובדות הדרושות לצורך הכרעה בבקשתו, יתמוך אותה במסמכים רלוונטיים ויצרף תצהיר. 28. שיקול חשוב נוסף שאותו חייבים אנו לשקול, הוא מספרן של הבקשות המונחות על שולחנו של השופט מידי יום, בקשות לדחיית מועד ביצועם של צווי הריסה שיפוטיים ובקשות לדחיית מועד ביצועם של צווים לסגירת עסק. מדובר במספר דמיוני. המספר המדויק אינו ברור (בשל כשלים טכניים שונים בספירת הבקשות, שלא זה המקום לעסוק בהם), אך מדובר באלפים רבים של בקשות המוגשות מידי שנה לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. עשרות בקשות מידי יום, מאות רבות מידי חודש, ואלפים רבים מידי שנה (יש אומרים למעלה מששת אלפים). עם כל הכבוד לדעה כי יש לקיים דיון בכל בקשה, אין מנוס מלהשלים עם המציאות, שהיא כי אין זה אפשרי ואין זה מעשי לקיים דיונים בכל אחת מן הבקשות, גם לא במקצתן. אפילו יקוימו דיונים, אין אפשרות לקיימם לאלתר, וכך יימצא כי מי שאינו זכאי לארכה, נהנה מארכה ממושכת, בת מספר חודשים, עד אשר יקוים הדיון. גם אין להתעלם מן העובדה שאילו קוימו דיונים בכל אחת מן הבקשות, היה הדבר מונע את קיומם של דיונים אחרים, שאותם מכוח החוק יש חובה לקיים במעמד הצדדים. לא זו בלבד, אלא שלפי הגישה התומכת בקיום דיונים כל אימת שיש כוונה לדחות את הבקשה לדחיית מועד ביצועו של צו הסגירה, יכול שנמצא נאלצים לקיים דיון באותו עניין מידי שבוע, חודש, או שלושה חודשים. יכול שיקויים דיון, שבסופו תינתן ארכה לביצוע הצו למשך חודש ימים. לאחריה, תוגש בקשה נוספת, ואז יהיה צורך בקיום דיון נוסף. בדיון זה, תינתן ארכה בת עשרה ימים לשם התארגנות, אך חזקה על המבקש שיגיש בקשה נוספת, ואז שוב יקוים דיון וחוזר חלילה. כל זאת, עוד מבלי שהוספנו את הדיונים אשר יהיה צורך לקיים בעקבות ערעורים אשר במסגרת פסק הדין שיינתן בהם תינתן עוד ארכה, שתחייב עוד דיון, ועוד אחד לאחריו. כך נמצא דנים ודנים ודנים - במעמד הצדדים - שוב ושוב ושוב באותו עסק, אשר צו הסגירה שניתן בעניינו זה מכבר נכנס לתוקף. 29. לבסוף נוסיף, כי נאשמים שהורשעו בהפעלת עסק ללא רישיון ובמסגרת גזר הדין ניתן צו סגירה לעסק, מבקשים שבית המשפט יגזור לגביהם גזרה שווה לאלו שהורשעו בעבירת בניה וניתן לגביהם צו הריסה, בכך שמבקשים הם שבית המשפט ידחה את מועד ביצועו של הצו. זאת על-אף שבית המשפט הוסמך לדחות מועד ביצועם של צווי הריסה (סעיף 207 בחוק התכנון והבנייה), בעוד שלא הוסמך במפורש לעשות כן ביחס לצווים לסגירת עסקים. אם כך מבקשים הם, אזי מן הראוי שגם פרוצדוראלית תיגזר לגביהם גזירה שווה, וגם עניינם של אלו המבקשים את דחיית מועד ביצועו של צו לסגירת עסק יתברר על סמך הבקשה ועל-יסוד תגובתה של המאשימה, מבלי שיקויים דיון במעמד הצדדים. גם אין לקבל את הטענה כי בהיעדר הוראה מיוחדת המתירה לדון בבקשות מהסוג הנדון מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים (כפי שנקבע בתקנות לעניין בקשות לפי סעיף 207 בחוק התכנון והבנייה), הרי שיש לקיים דיון במעמד הצדדים. זאת מן הטעם הפשוט, שבהיעדר הוראה המסמיכה את בית המשפט לדחות מועד ביצועו של צו סגירה, ממילא שאין צורך בהוראה המתירה הכרעה בבקשות אלו מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים. סיכום 30. נמצא אפוא, כי צו לסגירת עסק אינו בגדר עונש, ממילא שאינו חלק מן ההליך הפלילי לפי חוק סדר הדין הפלילי, ולפיכך אין הצדקה מכוח הדין לקיים דיון במעמד הצדדים. אפילו הייתה הצדקה מכוח הדין, הרי שאין זה מעשי. ד. סיכומה של החלטה זו 31. מהטעמים שעליהם עמדנו בפתחה של החלטה זו, אין כל הצדקה להוסיף ולדחות את מועד כניסתו של הצו לסגירת העסק הנדון. עסק לייצור מזון ולמכירתו הפועל במשך למעלה משש שנים ללא רישיון עסק, אינו יכול להמשיך לפעול. אין הצדקה לרוקן מתוכנו את צו בית המשפט ואין הצדקה שבחסות בית המשפט יפעל עסק מסוג זה ללא רישיון. כל זאת גם מבלי שהעסק נמצא עומד בדרישות לקבלת רישיון עסק, ובהיותו פועל בניגוד לחוק התכנון והבניה, בכך שהעסק פועל מדירת מגורים. לפיכך, ומן הטעמים שעליהם עמדנו, הבקשה נדחית. לנוכח הארכות שניתנו מאז ההחלטה הקודמת ולאור עיכוב ביצועו של הצו בשל ההליכים שהתקיימו מאז שניתנה, צו הסגירה ייכנס לתוקף לאלתר. 32. לאור האמור בהחלטה זו, ולאור המחלוקות בין בתי המשפט השונים שעליהם הצבענו, גם בעניין שאלת עצם הסמכות לדחות את מועד ביצועם של צווים לסגירת עסקים, וגם בשאלה אם בקשות לדחיית מועד ביצועם של צווים אלו יכולות להיות מוכרעות על סמך טענות בכתב מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים, מוטב היה אילו היה המחוקק, או שמא מחוקק המשנה, היה אומר את דברו בעניין זה (בין בתקנות סדר הדין הפלילי ובין בדרך אחרת). כך גם לאור הנטל הכבד שדיונים מסוג זה מטילים על בתי המשפט העמוסים מאד ממילא, וזאת, כך לטעמי, מבלי שיש הצדקה לקיימם. סגירת עסקצוויםצו סגירה