הגנה מן הצדק העדר שימוע

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגנה מן הצדק העדר שימוע: כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום, המייחס להם - לנאשמים, ביצוע עבודות בנייה ושימוש במבנים שהוקמו על חלקה 145 גוש 11321 בזכרון יעקב כלהלן: א.         בניית סככה בקומת הכניסה בשטח של כ 50 מ"ר. ב.         בניית סככה מקורה בשטח של כ- 9 מ"ר. ג.          בניית ריצפת דק על גבול החלקה בשטח של כ- 110 מ"ר. ד.         בניית תוספת לגדר הקיימת בשטח של כ- 90 מ"ר. ה.         בניית גדר זכוכית מעל רצפת הדק בשטח של כ- 33 מ"ר. ו.          התקנת 8 מדחסי מזגנים מחוץ לגבולות החלקה. ז.          ריקון מי הבריכה לשטחים ציבוריים שלא למערכת הביוב. (להלן: "העבודות והשימוש ")   2.       בכתב האישום נטען עוד כי העבודות והשימוש בוצעו ללא היתר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, וכי הנאשמים הינם בעלי המקרקעין, מבצעי העבודות בפועל, המשתמשים במקרקעין ובעבודות הנ"ל, ומוחזקים כמי שאחראים לעבודות ולשימוש במקרקעין ומי שהיו אמורים להשיג היתר לבנייה. המקרקעין נמצאים בתחום מרחב התכנון המקומי של המאשימה , ואגרות הבנייה המגיעים מהנאשמים בעבור רישוי המבנים והעבודות שלעיל הם בסך 8,080 ₪. 3.         במעמד הקראת כתב האישום בישיבת יום 5.7.09 התייצב ב"כ המאשימה ואילו הנאשמים לא התייצבו והודיע כי נאשם 1 התקשר אליו וביקש בשמו לדחות הדיון לחודש 9/09 שכן בכוונתנו להסדיר העניינים הנזכרים בכתב האישום. ביהמ"ש נעתר לבקשה ודחה המשך הדיון ליום 6.9.09. 4.         בישיבת יום 6.9.09 התייצב נאשם 1 בשמו ובשם נאשמת 2 וטען כי בפיו טענה מקדמית, שני הנאשמים הם עורכי דין תושבי זכרון יעקב, ובזכרון יעקב נוהגים לקיים שימוע לנאשמים בטרם הגשת כתב האישום, ו במקרה זה טען ב"כ הנאשמים כי לא קוים לנאשמים שימוע, מועד לשימוע נקבע עת שהו הנאשמים בחו"ל, ובקשתם לדחות השימוע למועד אחר נדחתה, כך שכתב האישום הוגש במניע של נקמה; ב"כ הנאשמים ביקש להעלות הטענות המקדמיות על הכתב, ולב"כ המאשימה ניתנה זכות תגובה. 5.         בכתב הטענות המקדמיות טוענים הנאשמים כי בהיות הנאשמים עורכי דין המייצגים הציבור בעתירות רבות כנגד הרשות המקומית והעומד בראשה, נאלצים הם להתמודד עם כתב אישום הזוי. ביום 10.7.08 שלח נציג המאשימה לנאשמים מכתב זימון לשימוע ליום 24.7.08, המכתב הגיע לידיהם ביום 20.7.08 ולנוכח העובדה שהנאשמים עמדו לצאת לטיול משפחתי למיום 21.7.08 ועד ליום 8.8.08, ביקשו לדחות השימוע עד לאחר שובם מהטיול, אולם המאשימה סירבה לדחות השימוע.   הנאשמים הרחיבו טיעוניהם על חובת השימוע וחשיבות קיומו בטרם הוגש כתב האישום, תוך ציטוט מובאות מהפסיקה על ביטול אישומים בשל הפגם של העדר שימוע לנאשם, ומשום כך מבקשים הנאשמים להורות על ביטול כתב האישום שהוגש נגדם. עוד טוענים הנאשמים כי מדובר בעבירות חריגה המוכחשים לכשעצמם, שהם בבחינת זוטי דברים ו/או בהפליית הנאשמים בהפעלת החוק ואשר מגיע עד לכדי זכותם לטעון הגנה מן הצדק; הנאשמים יטענו להתיישנות עבירות הבנייה, ככל שיוכחו ע"י המאשימה; המדובר בבית ישן שנרכש ושופץ במהלך השנים 2002 - 2003, קרי לפני מעל ל- 5 שנים מיום הגשת כתב האישום; בטיעוניהם של הנאשמים בכתב, נכתב כי בין הנאשמים למאשימה התנהלו דיונים רבים בעניין חיובי היטלי השבחה הקשורים לבריכת השחייה, ערכו נציגי המאשימה מספר ביקורים במקום, ומשלא הבחינו בעבירות בנייה, החליטה המאשימה להצמיד לפקח הוועדה את המזכיר מתוך כוונה ברורה למצוא עבירות בנייה להכנת כתב ה אישום, הנאשמים טוענים כי ריקון מי הבריכה לשטחים ציבוריים, ולא למערכת הביוב, והתקנת 8 מדחסי המזגנים מחוץ לגבולות החלקה, אינן עבירות בנייה. בניית גדר הזכוכית מעל רצפת הדק בגודל של 33 מ"ר, אינה נכונה כשאורך הגבוה אינו עולה על 28.2 מטר . המדובר במעקה בטיחות למנוע נפילת הילדים מגובה של 3 מטר , ועוד הדבר מעיד על האבסורד בטענת בניית תוספת לגדר קיים בשטח של 90 מ"ר שהרי בסעיף אחר נטען שגודל הגדר ה ו א 33 מ"ר כשכל אורך הגבו ל אינו עולה על 28.2 מטר ; אבסורד המבטא הנטען בכתב האישום ב דבר שטח רצפת הדק כפי שנטען בכתב האישום בשטח של 110 מ"ר. באשר לטענת בניית סככה בשטח של 9 מ"ר, מדובר ב"זולה" הקיימת במקום מזה מעל ל - 5 שנים. הסככה בשטח 50 מ"ר קיימת היא מקדמת דנא, ולבטח מעל ל - 5 שנים; על כן ולאור כל האמור לעיל טוענים הנאשמים שקיימת התיישנות על המבנים, ואין בסיס לטענת בניית המבנים בשטחים כפי שנטענו בכתב האישום;   ב"כ הנאשמים טוען עוד כי הנאשמים חוסים תחת הגנה מן הצדק עפ"י הוראות הסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כי במסגרת הטענות המקדמיות ולאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות וביניהן באם: "149. (10) הגשת כתב האישום, או ניהול ההליך הפלילי, עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". הנא שמים טוענים כי ההליך המשפטי שנפתח נגדם פוגע במעמדם, בשמם הטוב ובקניינם. המשך ההליך הפלילי מטיל עליהם סטיגמה חברתית הגוררת יחס שלילי כלפיהם מצד הציבור ופוגע בפרטיותם. במשפט הפלילי מונחים חירותם, גורלם, שמם הטוב ועתידם של הנאשמים על כף המאזניים. זכויותיהם של הנאשמים להליך ומשפט הוגן, הינה בעלת חשיבות עליונה בשיטתנו המשפטית והיא מתעצמת אל מול חוק יסוד : ' כב ו ד האדם וחירותו ' . ב"כ הנאשמים הביא בכתביו בפני ביהמ"ש מובאות מן הפסיקה בדבר היקף הדוקטרינה של הגנה מן הצדק ומקרים בהם החילו בתי המשפט את ההגנה מן הצדק תוך ביטול ההליך הפלילי שא י נו מותיר לנאשם אפשרות של ניהול ההליך הפלילי.  הנאשמים מסיימים את טיעוניהם בכך שלא קיימים מקרים בהם הוגשו כתבי אישום על ביצוע פ עולות מסוג הפעולות והעבודות נשוא כתב האישום ועל כן מבקשים הם כי ביהמ"ש ישתמש בסמכותו הטבעית וסמכות שהוענקה לו בחוק סדר הדין הפלילי, לביטול כתב האישום; 6.         מנגד טוען ב"כ המאשימה כי הנאשמים שהינם עורכי דין במקצועם מוחזקים הם כמי שמכירים את חוקי המדינה לרבות חוק התכנון והבנייה. הנאשמים ביצעו לכאורה עבירות על חוק התכנון והבנייה כמפורט בכתב האישום; לנאשמים ניתנה זכות שימוע כחוק, אולם הם פעלו ללא לאות להימנע מעריכת השימוע כמפורט בתגובה: א.         ביום 10.7.08 נשלח לנאשמים מכתב הזמנה לשימוע. ב.         ביום 17.7.08 הגיעה הנאשמת למשרדי הוועדה, שוחחה עם פקידת הפיקוח שרה זרגרי וביקשה לדחות השימוע לחודש ספטמבר. ג.          בועדה הוצע לנאשמת להקדים המועד שנקבע לשימוע ולקיימו לפני יציאתם של הנאשמים לחו"ל, אך סירבה. ד.         הנאשמת פנתה לועדה בכתב וביקשה לערוך השימוע עד לאחר חזרתם מחו"ל - 8.8.09; יצוין שהנאשמים לא התייצבו לשימוע גם לאחר שובם מחו"ל. כתב האישום הוגש רק ביום 29.12.08, כארבע וחצי חודשים לאחר שובם מחו"ל. על כן טוענת המאשימה כי השימוע לא קוים בשל סירו בם של הנאשמים לקיימו; על כן טענ ת הנאשמים לביטול כתב האישום בשל העדר שימוע, מופרכת. עוד טוען ב"כ המאשימה כי גם אם עבירות הבנייה התיישנו, הרי עבירת השימוש היא עבירה נמשכת, אינה מתיישנת ומתחדשת כל עוד השימוש נמשך ללא היתר. המאשימה טוענת כי מדובר בעבודות בנייה חדשה וככל שבמהלך המשפט יתברר כי חלקן נבנו לפני 5 שנים ויות ר, תעמוד למאשימה עבירת השימוש ש א י נה מתיישנת. מדובר בעבירות בנייה המעידות על זלזול בוטה בחוקי התכנון והבנייה ובשכניהם של הנאשמים כפי שיוכח במהלך המשפט. טענות הנאשמים לפיהן מדובר בזוטי דברים חסרות כל בסיס עובדתי, וביהמ"ש יחליט על כך לאחר שמיעת הראיות. באשר לטענת הגנה מן הצדק, מבקש ב"כ המאשימה לדחות הטענה בשל כך שהנאשמים פעלו בחוסר תום לב משווע, המאשימה פעלה ופועלת כדין, והגשת כתב האישום הינה בשל ביצוע עבירות בנייה ושימוש. הנאשמים לא הראו כי הגשת כתב האישום ו/או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונו ת של צדק והגינות משפטית כנדרש בסעיף 149(1 0) לחוק סדר הדין הפלילי (נ.ח.) התשמ"ב- 1982 (להלן: " חסד"פ "). מדובר בעבירה המתחדשת מידי יום ביומו ואיננה נ פ סקת עד אשר מתקבל היתר לשימוש הנעשה במקרקעין או עד אשר השימוש נפסק. לכן מבקש ב"כ המאשימה לדחות הבקשה , ולהורות לנאשמים להשיב לכתב האישום לגופו. 7.         כאמור, הדוקטרינה של הגנה מן הצדק נקלטה במשפט הישראלי, תחילה בפסיקת בתי המשפט, ולאחרונה בחקיקת הוראה 10 בסעיף 149 בחוק סדר הדין הפלילי. עוד בסוף שנות השבעים בע"פ 450/77 ברוך בעל ט כ סא נגד מדינת ישראל פ"ד ל"ב (2) 152 , קבע ביהמ"ש העליון מפי כב' השופט לנדוי, בערעור על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי לאמור: "לא רק מה שנוח לנאשם גם צודק לעניין זה, ואף לא רק מה שנוח לביהמ"ש למען קיצור הדיונים, אלא שיש לשקול גם מה שצודק למען האינטרס הצבורי שהתביעה מייצגת כן יבדוק ביהמ"ש את מידת הכנות שבטענת הצדק שהנאשם מבקש להעלות שמא מעייניו ליתרון תכסיסי בלבד." עוד נקבע בפסיקה כי לבתי המשפט בערכאה הדיונית שיקול דעת רחב לעכב הליכים, משמצא שאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן, או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות כפי שביהמ"ש רואה אותו. עוד ניתן לקבוע כי בהחלתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק, יבחן ביהמ"ש את התנהגותה של הרשות, שיקול דעתה של המאשימה ותום לבה; ובהקשר זה תידרש תמיד ראייה כוללת של המעשים; ובמסגרת בחינה זו יבדוק ביהמ"ש את ההליכים שקדמו להגשת כתב האישום. שהרי לכל כתב אישום ישנה היסטוריה משלו, הוא לא נוצר יש מאיין, ואינו מנותק מהאירועים שקדמו לו; ומן הצד האחר, יבדוק ביהמ"ש עד כמה ניתן להבטיח לנאשם קיומו של משפט הוגן, ובאם המשך קיומו של ההליך המשפטי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. זה המקום להביא מדברי כב' השופט (בדימוס) מצא בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ. איתמר בורוביץ , דברים אשר עקב ביקורת המלומדים על שנפסק בפרשת ארנסט יפת נגד מדינת ישראל בע"פ 2910/94 , (ראה לעניין זה מאמר השופט (בדימוס) ב. אוקון וע. שחם - הליך ראוי ועיכוב הליכים; המשפט ג' תשנ"ו-1996, א. פורת - הגנה מן הצדק בעידן החוקתי, קרית משפט א' תשס"א 2001, פרופ' סגל והשופט א. זמיר - הגנה מן הצדק כיסוד לביטול אישום - על קו התפר בין המשפט הפלילי למשפט הציבורי - הפרקליט מ"ז תשס"ד 2003, וספרו של ג. נקדימון - הגנה מן הצדק, תשס"ד 2003). ביקורת המלומדים הובילה ל"שחרורה" של ההגנה מן הצדק מן "הכבלים" כפי שנקבעו בהילכת ארנסט יפת בידי כב' השופט ד. לוין, ובפס"ד בורוביץ, פיסקה 21 נכתב לאמר: "עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעקרון עשויה איפוא, ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שהם נתפסים בעיניו של ביהמ"ש. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים". בהמשך ועל מנת למתן את שנקבע בפרשת יפת קובע כב' השופט מצא בפס"ד בורוביץ: "אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשות, אלא למשל לכישלונן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשות כלל ועיקר, אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות". בע"פ 3270/08 מדינת ישראל נגד חד י ד ואח' קבע כב' השופט רון שפירא , בקבלו ערעור המדינה על פס"ד של בימ"ש השלום לאמ ו ר , כי לא כל מעשה נפסד של הרשות יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק, ואם הוכחה פגיעה בנאשמים יכול שתישקל לטובתם בקביעת עונשם באם יורשע ו, וזאת מכוח ההלכה שנפסקה בפס"ד איתמר בורוביץ. דברים ספציפיים יותר נאמרו ע"י ביהמ"ש בע"פ 9847/05 מדינת ישראל נגד אורה מושב עובדים להתיישבות וכך נכתב: "זאת ועוד; החלת הדוקטרינה של הגנה מן הצדק, לגבי העבירות שהמשיבים הואשמו בהן, משמעה איננה אך מחילה על ביצוע עבירות אלא מתן "היתר דה-פקטו" להמשך השימוש האסור במקרקעין גם בעתיד. יתר על כן, זיכויים של המשיבים בדין, מחמת הגנה מן הצדק, עלול לתמרץ אותם, כמו גם אחרים, להימנע בעתיד מהסדרת השימוש במבנים , ולייתר בכך את ההליך התכנוני החוקי באמצעות קבלת היתר הלכה למעשה במסלול עוקף מוסדות התכנון". 8.         הסמכות של ביטול כתב האישום בידי ביהמ"ש, בהוראת החיקוק 149(10) לחסד"פ, נתבקשה לאחר שסמכות זו הוגבלה בעבר לרשויות אכיפה אחרות, קצין אגף חקירות ע"י סגירת תיק חקירה, ליועץ המשפטי לממשלה לעיכוב הליכים משפטיים, שהרי לא יעלה על הדעת שביהמ"ש אשר בפניו הובא כתב אישום יתעלם מכל ההיסטוריה הקודמת להגשת כתב האישום, מניעי הרשות- התביעה הכללית בהגשת כתב האישום ועד היכן השימוש הנעשה בידה הוא לגיטימי, כשיר, כנה ומהימן. בפס"ד בפרשת ארנסט יפת הביא ביהמ"ש דוגמאות למקרים שבהם הדוקטרינה של הגנה מן הצדק והשימוש בה הוא מוצדק ומתחייב מעצם התנהגותה של רשות האכיפה. בארה"ב נתקבלה הטענה וכתב האישום שהוגש נגד הנאשם בוטל, עקב זאת שהרשות למלחמה בסמים סיפקה לנאשם את האמצעים חומר הגלם ואמצעי הייצור ע"מ להביא ללכידתו ולהבאתו לדין של הנאשם שנענה להזמנתה, שם קבע ביהמ"ש שלא יעלה על הדעת שהנאשם אשר פעל בעידודה של רשות האכיפה, הרשות למלח מ ה בסמים, הגם שמניעיו הם פליליים ופעילותו ברת ענישה, שהרשות אשר סיפקה לו חומר הגלם והאמצעים לייצור הסם, תעמיד אותו לדין על כך; דוקטרינת ההגנה מן הצדק תחול בשני מישורים, האחד קשור בהתנהגותה של המאשימה, התנהלותה ומניעיה , כאשר מעיון בהיסטוריה של כתב האישום בין ב דיון המקדמי, ובין לאחר שמיעת הראיות, נוכח ביהמ"ש שהתנהגותה של הרשות האוכפת היא שערורייתית, מקוממת שאין הדעת סובלתה, וביהמ"ש לא ייתן יד להתנהגות זו ויבטל כתב האישום. ובמישור האחר בבחינת מצבו ומעמדו של הנאשם העומד לדין, ועד היכן כתב האישום מעמיד הנאשם בסיטואציה המונעת מהנאשם התגוננות, והגנתו הופכת להיות בלתי אפשרית; כאשר כתב האישום העמיד הנאשם - אשר פעל בתום לב, בתמימות ובכנות, במצב דברים שאינו יכול לזכות במשפט הוגן, וביהמ"ש אינו יכול להבטיח לו קיום הליך משפטי צודק והוגן. בהכרעת דין מיום 13.12.09 בעניינה של פני פרידמן בתו"ב 14677-07-09 ועדה מקומית לתכנון ובנייה, שומרון נגד פני פרידמן , של בימ"ש זה, החליט ביהמ"ש לזכות הנאשמת מעבירת שימוש במבנה שהוקם ללא היתר בטענה של הגנה מן הצדק. שם מדובר בנאשמת, עולה חדשה, אשר רכשה בתמורה מלאה ובתום לב נכס ועליו בית מגורים, סככות ושער חנייה; הנאשמת הוזמנה למתן גירסה בפניי פקחי הוועדה המקומית ורק אז נודע לה כי הסככות והשער לחנייה הוקמו ללא היתר בנייה, הנאשמת ביקשה לתת לה הזדמנות להכשיר הבנייה, אלא שבין לבין הנכס נמכר לקונה והיא הפצירה בקונה שיהיה עליו להכשיר את תוספות הבנייה או להורסן. הקונה הגיש בקשה לקבלת היתר ומשנוכח לדעת שאין אפשרות לכך, ובינתיים הוגש כתב האישום, הנאשמת המשיכה ללחוץ על הקונה עד להריסת תוספות הבנייה.   יהמ"ש החליט לבטל כתב האישום ולזכות הנאשמת לנוכח העובדה שלנאשמת לא ניתנה הזדמנות להימנע מהעבירה שהרי כתב האישום הוגש תוך 3 חודשים מיום שנו ד ע לה על העבירה.  ביהמ"ש קבע כי במצב הדברים שנוצר עקב הגשת כתב אישום, לא ניתן היה להבטיח לנאשמת קיום הליך משפטי צודק והוגן, ומשום כך בוטל כתב האישום. 9 .         במקרה שלפנינו, מדובר בכתב אישום המייחס לשני הנאשמים, בני הזוג עזורה, עורכי דין במקצועם, עבירות על חוק התכנון והבנייה וכפי שעולה מעובדות כתב האישום מדובר בין היתר בבניית סככה בקומת הכניסה בשטח של 50 מ"ר, סככה מקורה נוספת בשטח של 9 מ"ר נוסף לרצפת הדק בשטח של 110 מ"ר, תוספת לגדר וגדר מזכוכית ועבודות נוספות כמפורט בכתב האישום. אין להגדיר פעילות הבנייה והשימוש המיוחסים לנאשמים בכתב האישום כ"זוטי דברים". הוראת החוק לעניין זה מצויה בסעיף 34י"ז, במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין - החלק המקדמי והחלק הכללי, התשנ"ד-1994 ושנכנס לתוקף בשנת 1995. סעיף 34י"ז קובע לאמור: "34 י"ז לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך . " בספרו של המלומד י. קדמי "על הדין בפלילים - חוק העונשין", חלק ראשון, מהדורה מעודכנת, תשס"ה 2004, בע"מ 555, מובא הרציונל העומד בבסיס חקיקת הוראת החוק 34 "יז לחוק: "זוהי הוראה חדשה, שבאה להעניק לביהמ"ש סמכות - שלא הייתה לו עד כה - ליטול ממעשה את פליליותו בשל היותו 'חסר משמעות' מן ההיבט של "האינטרס הציבורי"; וזאת על אף שפורמלית נתקיימו יסודות העבירה ומן ההיבט הטכני העבירה נעברה".  בע"פ (ת"א-יפו) 1720/95 מדינת ישראל נ. יוסף מנ ש ה ת"ק מ"ח 96(3) 3957 מנה כב' השופט י. גרוס את השיקולים הצריכים להנחות את ביהמ"ש בבואו להכריע בטענה זו לגופה: "... באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית-המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, לאחר שמיעת הראיות, הרי שאלה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי וההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. לעומת השיקולים המנחים את בית-המשפט, דרך משל, בבואו לבחון את הסעד של מבחן ללא הרשעה, והכוללים בצד נסיבות הענין וטיב העבירה את אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו הש כלי (סעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש] התשכ"ט-1969), הרי שהדגש לענין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו "נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי". עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל של "העדר ענין לציבור"..." (שם בע"מ 3963).   בחינת המעשים מיוחסים לנאשמים במבחנים שנקבעו לזיהויים של "זוטי דברים", ניתן לקבוע כי אין אפשרות להכניס המעשים המיוחסים לנאשמים כ"זוטי דברים". 10.        התוצאה היא שאני דוחה הטענות המקדמיות ומחייב הנאשמים להשיב לכתב האישום. שימועשימוע לפני פיטוריןהגנה מן הצדק