הסוואת ערבות אישית בהסכם

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסוואת ערבות אישית בהסכם: השאלה שבה חלוקים הצדדים היא אם יש לראות במסמך שעניינו תנאי הזמנת אירוח באכסניות הנוער, ככולל ערבות אישית של הנתבעים 2 ו-3, מנהליה של הנתבעת 1 ובעלי מניותיה, שלפיה הם התחייבו להיות אחראים ולערוב באופן אישי למלוא התשלומים עבור הזמנות אירוח שהוזמנו מהתובעת על-ידי הנתבעת 1 (להלן גם - החברה). א. רקע עובדתי תמציתי ועיקרי הראיות הצריכות לעניין 2. התובעת, אגודת אכסניות נוער בישראל, היא עמותה רשומה בחסות משרד החינוך, המנהלת בין השאר רשת של אכסניות נוער ובתי הארחה, ובכללן אכסניית נוער במצדה. הנתבעת 1 היא חברה פרטית שעסקה במתן שירותי תיירות והנתבעים 2 ו-3 הם כאמור, מנהליה ובעלי מניותיה. לטענת הנתבעים 2 ו-3 פעילות החברה הופסקה בשנת 2007. 3. אין מחלוקת בין הצדדים שבשני מועדים נשלחו אל התובעת שני טפסים שכותרתם "תנאי הזמנת אירוח באכסניות הנוער המנוהלות על ידיכם", שנערכו על-ידי התובעת וחתמו על-ידי הנתבעים 2 ו-3 (להלן - הסכמי האירוח). האחד נחתם על-ידי הנתבע 2 (אלי לוי) ביום 3.2.2002 - נספח א/2, ואילו השני נחתם על-ידי הנתבע 3 (אשר מרגולין) ביום 17.3.2004 - נספח א/1. אין מחלוקת שהסכמי האירוח אינם תחומים בזמן. מר עפר שפירא, סמנכ"ל חינוך ושיווק של התובעת, הבהיר בתצהירו כי חתימה על הסכמי האירוח מהווה תנאי בסיסי לעבודה עם הסוכן החתום עליו, וכי מאחר שהסכמי האירוח אינם תחומים בזמן, הם מתייחסים לכל הזמנותיו של הסוכן החתום על ההסכם ללא הגבלת זמן ומועד. לפיכך נערך עם כל סוכן רק הסכם אחד, ואין עוד הסכמי אירוח שנחתמו עם מי מטעם הנתבעת 1, פרט לשני אלו הנזכרים (סעיפים 11-9 בתצהירו). במענה לשאלה מדוע נחתמו עם הנתבעת 1 שני הסכמי אירוח, ואם ההסכם משנת 2004 (נספח א/1) מבטל את קודמו משנת 2002 (נספח א/2), השיב מר שפירא כי שני ההסכמים תקפים (עמ' 5 בפרוטוקול). לדבריו, ככל הנראה, מאחר שלצורך ההתקשרות עם התובעת פנה אדם נוסף מטעם הנתבעת 1, שלא היה חתום על ההסכם הראשון, "התבקשה חתימה על מסמך נוסף על-ידי מי שביקש לבצע את ההזמנה" (שם, עמ' 6). מר שפירא הוא זה שאישר בחתימתו את ההסכם משנת 2004 (שם, עמ' 5). בתצהירו התייחס מר שפירא לנושא הערבות האישית הכלול בהסכמי האירוח, ובעדותו הוסיף והסביר מדוע נדרש ההסכם הנוסף, שעליו חתום מי שביקש לבצע את ההזמנה. לדבריו, הערבות האישית כלולה בהסכם מאחר שהתובעת נוהגת "במשנה זהירות בחברות פרטיות". יחד עם זאת יש מקרים שבהם ישנן השגות, מתווספות הערות לנוסח ההסכם, או שהתובעת מגיעה להסדר חלופי שלפיו ניתנת ערבות בנקאית או שהתשלום משולם מראש (עמ' 6 בפרוטוקול). 4. בשני מועדים הוזמנו שירותי אירוח על-ידי הנתבעת 1 באכסניית הנוער במצדה, ובהתאם לשתי חשבוניות, נדרשה הנתבעת לשלם סך של 127 ₪ וסך של 20,504 ₪ כולל מע"מ. הנתבעים לא חלקו על כך שאכן הוזמן אירוח, כי התשלום לאירוח שולם על-ידי המתארחים לנתבעת 1, והם אף אישרו את חתימותיהם כאמור מעלה על הסכמי האירוח. המחלוקת היא אפוא בשאלה, אם הנתבעים 2 ו-3 חתומים על ערבות אישית שלפיה הם אחראים באופן אישי לפרוע את חובותיה של הנתבעת 1. 5. התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר. הנתבעת 1 לא ביקשה רשות להתגונן, וביום 10.12.2008 ניתן פסק-דין בהיעדר הגנה המחייב אותה לשלם לתובעת את מלוא הסכום הנתבע, בסך 24,390 ₪ וכן תשלום שכר-טרחת עורכי הדין והוצאות משפט בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ. לדברי באת-כוח התובעת, עד היום לא שולם סכום זה על-ידי הנתבעת 1. הנתבעים 2 ו-3 ביקשו רשות להתגונן מפני התביעה, וביום 18.2.2009 ניתנה החלטת כבוד הרשם אורי פוני, שנתנה תוקף להסכמת הצדדים, ושלפיה, הרשות להתגונן ניתנת בשאלה אחת בלבד, שכך נוסחה: "האם חתימות המבקשים [הנתבעים 2 ו-3] על נספחים א1 ו-א2 נחתמו בתוקף תפקידם כמנהלים או כבעלי עניין אצל הנתבעת מס' 1 ולא כערבים באופן אישי לחובות הנתבעת". בשאלה זו התמקדו הראיות שנשמעו בדיון (ביום 8.4.2010) ובעניין זה נטענו טענות הצדדים. ב. נוסח הסכם האירוח, והוראותיו הרלוונטיות לשאלות השנויות במחלוקת 5. הסכם האירוח ערוך כמכתב המופנה אל התובעת, ובכותרת הנדון נאמר "תנאי הזמנת אירוח באכסניות הנוער המנוהלות על ידכם". בפתיח נאמר כך: "אני הח"מ מרגליות תיירות ונופש ת"ז/ח"פ X החתום מטה, מתחייב ומאשר את התנאים המיוחדים המהווים חלק אחד, עיקרי ובלתי נפרד מכל הזמנת אירוח שתועבר על-ידי ו/או על-ידי מי מטעמי אליכם ו/או אל מי מטעמכם בנוסח המצורף למסמך זה (להלן - "הזמנת האירוח") ו/או בכל נוסח אחר כפי שיהא נהוג אצלכם אותה עת, המתייחסים לשירותי לינה ו/או כלכלה ו/או שירותים אחרים (להלן - "השירותים"), באכסניות הנוער ברשת אנ"א ו/או בכל מקום אירוח אחר שבו אזמין דרכם שירותים כאמור, כדלקמן:". בהסכם משנת 2004 (נספח א/1) שם החברה ומספרה (מספר ח"פ) הוספו על-ידי התובעת לאחר שהסכם זה נשלח אליה באמצעות פקסימיליה (ת/1). בהסכם משנת 2002 (נספח א/2), שם החברה הוטבע בחותמת של החברה ומספר החברה נכתב על-ידי מי שחתם מטעמה. 6. ההסכם, בהיותו מנוסח כאמור, כמכתב, נכתב בגוף ראשון, והפנייה אל התובעת היא בגוף שני רבים. כך למשל בסעיף 7 נאמר "החשבון סופי לסילוק מלוא התמורה המגיעה לכם בגין השירותים ... ישולם על-ידי במשרד הראשי שלכם ...", בסעיף 9 נאמר "... איחור בביצוע התשלום שיגיע לכם ממני על-פי הזמנת האירוח והחשבון הסופי, יזכה אתכם על הסכום שבפיגור, גם בתשלום ...". 7. בסעיף 13, שהוא סעיף הערבות האישית, נאמר כך: "הנני החתום מטה, אחראי וערב אישית לתשלום כל שיגיע לכם על-פי הזמנת האירוח ובהתאם למסמך זה". לאחריו קובע סעיף 14 הוראת סמכות שיפוט ייחודית לבית המשפט המוסמך בירושלים, ובסעיף 15, הבא לאחריו, נאמר כך: "אודה לכם אם תאשרו תוכן מסמך זה באמצעות חתימתכם עליו במקום המיועד לכך בתחתיתו". ולראייה באתי על החתום: אני, הח"מ ולראייה באתי על החתום: אני, אכסניות נוער בישראל (אנ"א) בע"מ / אגודת אכסניות נוער בישראל (אנ"א), מאשרת את האמור במסמך לעיל ואת הסיכום שהושג ביני ובין ולראייה באתי על החתום: בשני ההסכמים מופיעה בתחתית ההסכם (לאחר הקטע המתחיל במילים "אני, אכסניות נוער בישראל ..."), חותמת של התובעת ועליה חתימת מורשה חתימה מטעמה. בהסכם משנת 2004 מופיעה חתימתו של מר עפר שפירא, ורק בהסכם משנת 2002 נכתב פעם נוספת, שמה של הנתבעת 1 במקום המיועד לכך קודם לחתימתה של התובעת. כפי שנאמר קודם לכן, על ההסכם משנת 2002 חתום אלי לוי, הנתבע 2, ועל ההסכם משנת 2004 חתום אשר מרגולין, הנתבע 3. שניהם חתמו באופן זהה, במובן זה שבמקום החתימה הראשון מופיעה רק חתימת ידו של כל אחד מהם, לאחר מכן מופיע שמו ומספר תעודת הזהות של החותם, ובמקום השני המיועד לחתימה, מופיעה חתימת ידו של החותם בצירוף הטבעת חותמת של הנתבעת 1. הנתבע 3 גם סימן שהוא "מנהל" של המזמין. ג. טענות הצדדים 8. באת-כוח התובעת טענה שהסכמי האירוח, אשר אינם תחומים בזמן, כוללים בסעיף 13 ערבות אישית של כל אחד מהנתבעים 2 ו-3. לטענתה, הסכמים אלו ברורים וקצרים ומחזיקים שני עמודים בלבד. לנתבעים ניתן זמן לקרוא את האמור בהסכמים, ולהחזירם חתומים אל התובעת. סעיף 13, הכולל את הערבות האישית, הוא סעיף נפרד המנוסח בבהירות, אשר אושר בחתימת ידו של כל אחד מהנתבעים, ללא חותמת של החברה. בהסכם משנת 2004, אפילו לא הוסיף הנתבע 3 בפתח ההסכם את שמה של החברה. הנתבעים 2 ו-3 אישרו את חתימתם, ולכן לא יכולה להישמע מפיהם טענה כי אינם יודעים מה תוכן המסמך שעליו הם חתומים. משחתמו על המסמך, חזקה על הנתבעים שתוכנו ולשונו ידועים להם ושחתימתם מהווה הסכמה לאמור בו. באשר לסעיף ההתחייבות, ציינה באת-כוחה של התובעת כי מדובר בהתחייבות גלויה וברורה, הכוללת התחייבות אישית, וכי אין זו התחייבות מוסווית, שניתן לטעון לגביה כי הנתבעים לא היו מודעים לקיומה. בסופו של ההסכם, מילא כל אחד משני הנתבעים את פרטיו האישיים, לרבות שמו, חתימתו, מספר תעודת זהות, ותפקידו בחברה. זאת בנוסף על חתימה בשם החברה, הכוללת גם את חותמת החברה. התובעת הבהירה, בהסתמכה על עדותו של סמנכ"ל התובעת מר שפירא, כי הערבות האישית נדרשת מחברות פרטיות, וכי זהו תנאי לעבודה עם חברות פרטיות. אלמלא הצורך בערבות האישית, לא הייתה נדרשת חתימת הנתבעים הכוללת את פרטיהם האישיים. אין בעובדה שמופיעה גם חותמת החברה כדי לשלול את הערבות האישית, מה גם שאין כל היגיון בכך שהחברה תידרש לערוב לחובותיה שלה. בעניין זה הפנתה באת-כוחה של התובעת למספר פסקי-דין, שאליהם נתייחס בהמשך הדברים. עוד הוסיפה באת-כוח התובעת, כי הנתבע 3 הוא זה שהזמין את האירוח נושא התביעה (נספח ד'), ולפיכך, עליו בכל מקרה לשאת בתשלום. 9. מנגד טען בא-כוחם של הנתבעים, כי אין לומר שהנתבעים חתמו על ערבות אישית. את טענותיו סמך גם על האמור בפסקי הדין שאליהם הפנתה באת-כוח התובעת וגם על אחרים שהוסיף, ואף אליהם נתייחס בהמשך הדברים. לטענתו כבר נפסק, כי במקום שהערבות האישית נעשתה בהיחבא, שאינה ברורה אלא מוסווית בהסכם הכולל תנאים נוספים, לא ניתן לחייב מכוחה. לטענתו, הערבות אישית הוסוותה בהסכם האירוח, ולפיכך אינה מחייבת. את טענתו זו מבקש הוא לסמוך על אלו: האחד, הסכם האירוח כולו ערוך כפנייה אל התובעת, ובסופו, בסעיף 15, מתבקש אישורה לאמור בפניה. תכליתו היא אפוא, פניה של החברה לקבלת אישור התובעת. השני, בפתח הסכם האירוח מובהר כי הפניה היא של החברה ולא של בעלי תפקידים בה, מאחר שנאמר "אני החתום מטה", ושם מצוין שם החברה ולא מי מהנתבעים החתומים בשולי המסמך. השלישי, החתימה האישית, כפי שנאמר סמוך אליה היא התחייבות "לפעול לפי האמור במסמך זה", אך אין זו התחייבות אישית. הרביעי, בפתח הסכם האירוח, יש מקום לציין שם של אדם פרטי או חברה, ומסיבה זו יש גם מקום למספר החברה וגם למספר תעודת זהות. מכאן שלא הייתה כוונה שהמסמך יהווה דווקא כזה שנועד לערבות אישית של בעל חברה, אלא יכול שתהיה זו התחייבות של אדם פרטי. במקרה כזה, יימצא אדם ערב לחובות של עצמו, ולכן אין לקבל את הטענה שלא הייתה כוונה שאדם או חברה יהיה ערב לחובותיו. עוד טען בא-כוחם של הנתבעים, שכל הפעילות הייתה של החברה, ואליה גם נשלחו החשבוניות שהן על שמה. גם כשנעשתה הזמנה על-ידי הנתבע 3 (נספח ד'), הייתה זו פעולה של מנהל החברה בשם החברה, ולכן אין מקום לתביעה אישית נגדו או נגד מי ממנהלי החברה. טענה נוספת של בא-כוח הנתבעים היא כי הנתבעים בעדותם הבהירו כי לא הייתה להם כל כוונה לחתום על ערבות אישית. הנתבע 3 אף העיד כי במקום שחתם בעבר על ערבויות אישיות, היו הן ברורות וידע על כך, מה שאין כן במקרה הנדון. ההסכם נחתם בין מזמין לנותן שירות, כפי שנאמר במפורש בסעיף 12, ולכן החובות הן של המזמין כלפי נותן השירות בלבד. ד. דיון 10. מהטעמים שעליהם אעמוד עתה, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים 2 ו-3 אכן חתמו על ערבות אישית, שלפיה הם ערבים לחובותיה של החברה, הנתבעת 1, כלפי התובעת. לפיכך, משלא פרעה הנתבעת 1 את חובותיה בהתאם לחשבוניות שנשלחו אליה, על הנתבעים 2 ו-3 לפרוע את החוב ולשאת בתשלום. 11. הסכמי האירוח הם הסכמים קצרים המחזיקים שלושה עמודים כשבפועל מדובר בשני עמודים ועמוד נוסף הכולל בעיקר את החתימות. הם מנוסחים בבהירות ובפשטות ואין כל קושי להבין את האמור בהם. אין מחלוקת שהנתבעים קיבלו את הסכמי האירוח מהתובעת, ואלו עמדו לרשותם, ולאחר שנחתמו על-ידי כל אחד מהם הוחזרו באמצעות פקסימיליה אל התובעת. כל אחד מהנתבעים חתום על אחד מהסכמי האירוח, וכל אחד מהם אף אישר שמילא בעצמו את פרטיו, לרבות את מספר תעודת הזהות שלו ואת תפקידו בחברה, חתם עליו ושלח בחזרה אל התובעת את ההסכם שעליו חתם. אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם, וכמי שנתן את הסכמתו לאמור בו. "בפסיקה עקבית נקבעה החזקה כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה אישור ועדות לכך שהבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו" (ע"א 8533/06 נורית גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (2008), , בפסקה 5. כן ראו: ע"א 467/64 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 (1965) ופסקי-דין נוספים המובאים בפסק-דין גילמן). על המבקש לסתור זאת, לעשות כן בראיות פוזיטיביות משמעותיות, ואין די שיטען כי לא התכוון לערוב באופן אישי לחובותיה של החברה, או כי להבדיל ממקרים אחרים, שבהם היה מודע לכך שהוא חותם על ערבות אישית, לא היה מודע לכך במקרה הנדון, כפי שטען הנתבע 3 בעדותו. 12. נכונה טענת בא-כוחם של הנתבעים, כי במקום שבו הערבות האישית מוסווית ואינה ברורה, לא ניתן לומר שנחתמה ערבות אישית, כפי שאף נפסק באותם פסקי-דין שאליהם הפנה. אולם בענייננו, הסכמי האירוח קצרים וברורים, וסעיף הערבות האישית, סעיף 13 בהסכם, הוא סעיף נפרד וברור, שבו נאמר במפורש ובאופן ברור כך: "הנני החתום מטה, אחראי וערב אישית לתשלום כל שיגיע לכם על-פי הזמנת האירוח ובהתאם למסמך זה". לאחר מכן, מופיעה חתימתו האישית של כל אחד מהנתבעים 2 ו-3, שהם מנהלי החברה, הכוללת את שמו, מספר תעודת הזהות ותפקידו בחברה בצירוף הנוסח שלפיו החותם הוא מנהל או בעל עניין "אצל המזמין", שהיא החברה, "מאשר ומתחייב לפעול לפי האמור במסמך זה", ומכאן שההתחייבות היא אישית. ההסכם אכן נערך עם החברה, ולכן גם הוטבעה חותמת החברה, אך חתימתו האישית של כל אחד ממנהליה, הנתבעים 2 ו-3 על כל אחד מן ההסכמים, נועדה להוות את התחייבותו לערבות האישית. תמיכה לכך היא גם עצם חתימתו של ההסכם השני, משנת 2004 (נספח א'1), שנועד להבטיח גם את ערבותו האישית של הנתבע 3. בין התובעת לנתבעת 1 נחתמו שני הסכמי אירוח בלבד, אשר אינם מוגבלים בזמן. אילו לא היה צורך בחתימה על הערבות האישית, לא היה גם צורך בחתימת ההסכם השני, שנועד להבטיח גם את הערבות האישית של הנתבע 3, ודי היה בהסכם שנחתם בשנת 2002 (נספח א'2), שעליו חתום הנתבע 2. עובדה אשר גם מתחזקת בעדותו של מר שפירא, סמנכ"ל התובעת, שהבהיר מדוע היה צורך בחתימת ההסכם הנוסף, הכולל ערבות אישית גם של הנתבע 3. 13. התרשמתי כי שני הנתבעים עוסקים בתחום התיירות שנים רבות וכי מדובר באנשים מנוסים. הנתבע 3 אף העיד שחתם במהלך ניסיונו המקצועי, על פני שלושים וחמש שנה, על מסמכים רבים. חזקה על הנתבעים שידעו היטב והבינו היטב על מה הם חותמים, ובייחוד חזקה על הנתבע 3 שידע והבין היטב מדוע דווקא הוא נדרש לחתום על ההסכם נוסף בשנת 2004, על אף שכבר היה הסכם חתום עם הנתבעת 1 עוד משנת 2002, שעליו חתם שותפו, הנתבע 2. בנסיבות אלו, לא יכולה להישמע מפי הנתבעים הטענה כי לא ידעו שחתימתם האישית נדרשה דווקא בשל הצורך בערבותם האישית לחובות הנתבעת 1. בדומה גם אין מקום לטענתם של הנתבעים, כי חרף חתימתם ומילוי פרטיהם האישיים, לא התכוונו לערוב באופן אישי לחובות הנתבעת 1. משמעותה של טענה זו היא חתימה על התחייבות בחוסר תום לב, בשל הכוונה שלא לעמוד בהתחייבות ברורה ומפורשת שעליה חתמו. 14. שני פסקי הדין שאליהם הפנה בא-כוחם של הנתבעים כדי לתמוך בטענתו כי הערבות האישית המופיעה בסעיף 13 בהסכם האירוח היא "מוסווית", מתייחסים לנסיבות שונות שבהם נחתמה ערבות אישית ואיני סבורה כי יש ללמוד מהם לענייננו. בת"א 30263/99 (שלום חיפה) רשות הדואר נ' אווה ייעוץ תיאום ויחסי אנוש בע"מ ואח' (31.7.2005), שניתן על-ידי כבוד השופט ש' לבנוני, נדון הסכם לשירותים מהירים מרשות הדואר שבו התקשרה הנתבעת. הפסיקה הרביעית בטופס ההסכם, התייחסה למזמין שהוא תאגיד, שהיא בגדר פיסקה אופציונאלית בהסכם, ונכתבו בה פרטי מנהלי החברה ואף הופיעו חתימותיהם, אך זאת על כך שהם "מורשים להתחייב בשם המזמין ... וערבים אישית לנכונות הצהרותיו ולמילוי התחייבויותיו כאמור". בית המשפט קבע כי ניסוח זה אינו ברור דיו, וכי משתמעת ממנו התחייבות כללית בשם החברה, ציון מורשי החתימה של החברה ואישור על נכונות המוצהר בטופס. בנסיבות אלו, שבהן היה זה טופס קבוע של תאגיד סטטוטורי, קבע בית המשפט כי הערבות האישית הוסוותה ולא הייתה ברורה באופן שיכול היה ללמד שמורשה החתימה החותם על המסמך, אף מתחייב באופן אישי לערוב לחובותיה. מקרה זה שונה בתכלית מהמקרה הנדון, שבו נאמר באופן ברור ומפורש, ש"החתום מטה, אחראי וערב אישית לתשלום כל שיגיע לכם על-פי ...". בדומה, גם המקרה שנדון בע"א (מחוזי ת"א) 3168/99 רמי חרושת מרצפות בע"מ נ' דוידוביץ שמואל (12.2.2002) שונה מענייננו. באותו מקרה קבעו שופטי הרוב כי ההתחייבות האישית שנכללה בשני טפסי הזמנת סחורה, הייתה מוסווית ולא ברורה. בטפסי ההזמנה שנדונו שם, אכן לא היה סעיף מפורש שבו התחייב חותם המסמך לערוב לחובות החברה המזמינה. בהוראה כללית שהופיעה בחלק "שונות" לאחר החתימה, ובין שאר ההוראות שעניינן פרטים טכניים הנוגעים לבעיות בממכר, נאמר כי אם הלקוח הוא חברה בע"מ, כי אז "דרושה חתימה ו/או המזמין יהיה ערב אישית באופן תמידי ... לפרעון כל התחייבות הלקוח ... והוא מאשר בעצם חתימתו על הסכם זה בשם חברתו". בנסיבות אלו קבעו שופטי הרוב, כי ההוראה אינה ברורה, בהיותה קובעת לכאורה ערבות אישית הנובעת מעצם החתימה על המסמך, ולכן אין לראות בה ערבות אישית. בענייננו המצב שונה לחלוטין, מאחר שכאמור, סעיף הערבות האישית נוסח בבהירות ככולל התחייבות לערוב באופן אישי לתשלומים ולהיות אחראי לכך. מכאן אפוא, שנוסחי ההסכמים באותם שני מקרים שונים מזה שבענייננו, ואיני סבורה שניתן להשליך מהם אל המקרה הנדון, שבו סעיף הערבות ברור ואין לומר לגביו כי הוא "מסווה" או נסתר. לא זו בלבד, אלא שממקרים אחרים ניתן ללמוד על עקרונות, שעליהם איננו חולקים כמובן, אך אין מקום להשליך מפרשנות של הסכם אחד, שאינה בהכרח הפרשנות היחידה המתבקשת (ראו למשל את דעת המיעוט בפסק-דין רמי חרושת מרצפות), לפרשנות של הסכם אחר. 15. העובדה שהסכמי האירוח נחתמו עם החברה, אינה שוללת את העובדה שהם כוללים ערבות אישית של מנהליה. להפך, עובדה זו מחזקת את ההסבר לצורך בערבות אישית, כפי שעמד עליו סמנכ"ל התובעת. צורך אשר נובע מכך שבמקום שבו המזמין הוא חברה פרטית, דורשת התובעת שיהיה מי שיערוב באופן אישי לסילוק התשלומים. קבלת הטענה של הנתבעים שלפיה הערבות האישית היא של החברה משוללת כל היגיון, שכן משמעות הדברים היא שהחברה התחייבה לערוב לחובותיה שלה, ומשמעות מעין זו ללא ספק מרוקנת מתוכנו את סעיף 13, סעיף הערבות האישית. למסקנה דומה הגיע בית המשפט בנסיבות דומות בשלושה מקרים שאליהם הפנתה באת-כוחה של התובעת. בכל אותם מקרים, גם נדחתה הטענה שלפיה הטבעת חותמת החברה שוללת את התחייבותו האישית של מנהלה, שחתם בשמה. ראו: ת"א (קריות) 2901/05 עץ ירוק דלתות בע"מ נ' צביקה את לומן בע"מ (12.7.2007), שניתן על-ידי כבוד השופטת פנינה לוקיץ'; ת"א (שלום ת"א) 32959/05 קיבוץ פלמחים נ' א'ב' ישראלי אספקת חומרי בניין והובלות בע"מ (7.1.2007); ת"א (שלום חיפה) 4291/06 כלבו החדשה בע"מ נ' אינטרלוק בע"מ ואח' (27.2.2007), שניתן על-ידי כבוד השופט א' טובי); ת"א (שלום ת"א) 43630/03 צור איתן נ' פרידמן ז'אן (10.1.2008), שניתן על-ידי כבוד השופטת שושנה אלמגור). 16. לבסוף, ראיתי לנכון לדחות גם את הטענה הנסמכת על כך שהסכם האירוח ערוך כפנייה אל התובעת, המותנה באישורה. זאת מאחר שאין באופן הניסוח, כהסכם או כמכתב פניה, כדי לשנות ממהותה של ההתחייבות האישית שבסעיף 13 של ההסכם. כך גם לא ברורה הטענה הנסמכת על כך שמלשון ההסכם, ובייחוד מהפתיח שלו עולה כי מדובר בהסכם שנערך בין החברה לתובעת. שהרי ברור כי בדיוק מטעם זה, העובדה שההסכם הוא עם החברה, נדרשה ערבות אישית להתחייבויותיה של החברה. אילו היה ההסכם נחתם על-ידי אדם שאינו חברה (כפי שמאפשר הפתיח של ההסכם), כי אז המשמעות של סעיף 13 היא התחייבותו לשאת בכל תשלום שיגיע לתובעת. ה. סיכום 17. לאור האמור ומן הטעמים שעליהם עמדתי הגעתי לכלל מסקנה שהנתבעים 2 ו-3 חתמו על ערבות אישית לחובותיה של הנתבעת 1, ולפיכך התביעה מתקבלת. הנתבעים 2 ו-3 ישלמו לנתבעת 1, ביחד ולחוד, סך של 24,390 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל. כן ישלמו הנתבעים 2 ו-3 לנתבעת, ביחד ולחוד, שכר טרחת עורכי-דין והוצאות משפט בסך 3,500 ₪.ערבותערבות אישיתחוזה