הפרת הסכם מכר עגלים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הסכם מכר עגלים: התביעה בפניי מונחת תביעה כספית בהליך של סדר דין מקוצר, לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים מוסכמים בסך 50,000 ₪ לתובעת, בגין הפרה נטענת של חוזה מכר עגלים אשר נחתם בין הצדדים ביום 15.05.2005 (להלן: "התביעה"). ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין התובעת, הינה חברה העוסקת בגידולים חקלאיים, פיטום וגידולי בקר ועופות, והובלות (להלן: "התובעת" או "הקונה"), אשר התקשרה עם הנתבעים, כאמור, בהסכם למכירת עגלים. הנתבעים 1-4 הינם המפעילים של עסק לגידול ומכירת בקר ללקוחות שונים, השוכן במושב דלתון בצפון (להלן: "הנתבעים" או "המוכרים"). הנתבע מס' 5 הינו אחיהם של הנתבעים, ומי שחתם כערב לחובותיהם והתחייבויותיהם של הנתבעים, על-פי הוראות ההסכם, עליו חתמו הצדדים (להלן: "הערב"). בין התובעת לנתבעים, נכרת הסכם למכירת עגלים, ביום 15.05.2005, לפיו התחייבו הנתבעים לספק לתובעת עגלים, עד לא יאוחר מיום 30.06.2006 (להלן: "ההסכם"). בהתאם להסכם, התחייבו הנתבעים לספק לתובעת עגלים ממשקל 100 ק"ג, שלכל הפחות 50% מעגלים אלו יהיו ממין זכר (סעיף 1 להסכם). עוד הותווה בחוזה סעיף בלעדיות, לפיו מתחייבים הנתבעים לא לספק לאף גורם אחר, זולת התובעת, עגלים מכל סוג שהוא (סעיפים 2 ו-3 להסכם, להלן: "תנית הבלעדיות"). בסעיף 5 להסכם נקבע, כי סעיפים אלה הינם יסודיים, אשר הפרתם מהווה הפרה יסודית, המזכה בפיצויים מוסכמים בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, כאמור בסעיף 6 להסכם (להלן: "פיצויים מוסכמים"). טענות התובעת לשיטת התובעת, בין הצדדים הין קשרי מסחר של מכירת וקניית עגלים, למשך שנים, במסגרתם לא עמדו הנתבעים בהתחייבויותיהם. בעקבות זאת, וביום 15.05.2005, הסדירו הצדדים את היחסים ביניהם באמצעות הסכם בכתב, במטרה להבטיח אי-הפרה של ההסכם בעתיד. בהסכמת הצדדים, עוגן בהסכם סעיף של "פיצויים מוסכמים", לפיו מחויב הצד שמפר את החוזה, בתשלום סך של 50,000 ₪ לצד השני, וזאת ללא צורך בהוכחת גרימתו של נזק לטוען לפגיעה כתוצאה מהפרת ההסכם. התובעת טוענת, כי גם הפעם הפרו הנתבעים את ההסכם, בכך שהם לא סיפקו לה את כמות העגלים שהתחייבו לספק, בתקופת ההסכם, דהיינו מתאריך 15.05.2005 עד לתאריך 30.6.2006. לטענתה, הסיבה להפרה זו נעוצה בשיקולים זרים וטענות בדבר הכדאיות הכלכלית שבעסקה (להלן: "ההפרה הראשונה"). התובעת טוענת, כי הנתבעים הפרו את ההסכם, בכך שהם לא סיפקו לתובעת את העגלים בתקופה הקבועה לכך בחוזה. עוד נטען, כי הנתבעים מכרו לצד שלישי עגלים בניגוד למה שהוסכם ביניהם מפורשות בחוזה, בו התחייבו הנתבעים, כאמור, לספק לתובעת עגלים באופן בלעדי. ההפרה מצאה את ביטוייה בכך, שבמהלך חודש 4/2006 סיפקו הנתבעים עגלים לקונה בשם אברהים זערורה מכפר מנדא, תוך העמסת העגלים על משאיות שהיו נהוגות ע"י מר אליעזר עמרם (מיישוב דלתון) ומר אבו עקב (מכפר זרזיר), ואשר העבירו את העגלים לזערורה, ובכך הפרו הנתבעים את תנית הבלעדיות הקבועה בהסכם (להלן: "ההפרה השנייה"). התובעת מוסיפה וטוענת, כי היא מילאה אחר החובה המוטלת עליה, למתן הודעה על ההפרה ואורכה למילוי ההתחייבות, באמצעות מכתב שנשלח על ידי בא-כוחה אל הנתבעים ביום 21.04.2006. חרף את, במכתב תשובה, הודיעו הנתבעים כי אין ברשותם עגלים שיוכלו לספק לתובעת, וזאת עקב גניבות של עגלים מבית העסק שבבעלותם (מכתבם של הנתבעים מיום 07.05.2006). בעקבות שתי הפרות אלו, כמפורט לעיל, זכאית התובעת, לשיטתה, לקבלת סעד של פיצויים מוסכמים, כפי שנקבע בהסכם ביניהם. טענות הנתבעים מנגד, מכחישים הנתבעים את כל טענותיה של התובעת שבכתב התביעה, הן הנוגעות לשאלת ההפרה והן אלו המתייחסות לסוגיית פרשנות ההסכם. לטענת הנתבעים, ההסכם מתווה את החובה של הנתבעים שלא לספק עגלים לכל גורם אחר כלשהו, מלבד התובעת. לשיטתם, אין בחוזה כל התחייבות מצידם, לספק את כל העגלים שנולדו בבית העסק שבבעלותם, לתובעת. דהיינו, ובמילים פשוטות, מודים הנתבעים בחובה לכבד את תנית הבלעדיות, אך לסברתם, הפרשנות הראויה והמתחייבת מהחוזה, אינה מטילה עליהם חובה לספק לתובעת את כל מלאי העגלים שהיו ברשותם בתקופת החוזה. לפי שיטה זו, הנתבעים מבקשים לעטות על ההסכם פרשנות על-פי לשון החוזה, בכך שהדרך היחידה בא יכולים הנתבעים להפר את ההסכם, היא במכירה של עגלים לצדדים שלישיים, במהלך תקופת ההסכם; בעוד שאי-מכירה של עגלים לתובעת, אינה יכול להיחשב כהפרה של ההסכם. לשיטתם, ההסכם קובע מנגנון של ביצוע אקט פוזיטיבי שבמידה ויתרחש, ניתן לומר כי הייתה הפרה של ההסכם, בעוד שביצוע אקט נגטיבי, אינו משתכלל לכדי הפרה של החוזה. הנתבעים מפנים בטיעוניהם להלכה הפסוקה, לפיה כאשר לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, ברי כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים, ולפיכך יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם (הנתבעים מפנים להלכה שנקבעו בע"א 2032/06 האגי נ' עיזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (פורסם במאגרים, ניתן ביום 01.02.2009; ע"א 8239/06 אברון נ' פלדה (פורסם במאגרים, ניתן ביום 21.12.2008); ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 28.01.2008); ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 13.02.2008)). לשיטתם, ההסכם בעניינם של הצדדים דכאן, הינו ברור וחד משמעי, ואף אם לא היה הדבר כך, סבורים הם כי מאחר ואין חולק שהוא נוסח על ידי מנהל התובעת ועורך דין מטעמו באופן בלעדי, ללא מעורבות של הנתבעים, אין לתת לו פרשנות ככזו הנטענת על ידי התובעת (הנתבעים מפנים לכלה בעניין רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח 70 ). עוד טוענים הנתבעים, כי מדובר בהסכם שהושג תוך הפעלת לחץ על הצדדים ואיומים לפתוח בהליכים משפטיים נגדם, ולכן הוא לא ניתן מרצון טוב וחופשי. לגופו של עניין, טוענים הנתבעים כי הם סיפקו לתובעת במהלך תקופת החוזה, 84 עגלים, כאשר האספקה של הקבוצה הראשונה שכללה 42 עגלים הייתה ביום 07.07.2005, והקבוצה השנייה סופקה לתובעת ביום 20.11.2005 במספר עגלים זהה. מכאן, לסברתם, נשמט היסוד מתחת לטענת התובעת, כי הם הפרו את החוזה, בכך שלא סיפקו לתובעת עגלים, כלל וכלל, בתקופת החוזה. לתמיכה בטענה זו, צירפו הנתבעים מסמך הנושא כותרת "קבלה/אישור העברת ראשי בקר" של משרד החקלאות, מחלקת השירותים הוטרינריים, ממנו עולה כי הנתבעים העבירו לתובעת, באישור המחלקה הנ"ל, 38 ראשי בקר, ביום 28.11.2005 (להלן: נספחים ב/2 ו- ב/3 לתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבעים). הנתבעים הוסיפו וטענו, כי יש לדחות את טענת התובעת בדבר הפרת ההסכם מכוח העילה של מכירת עגלים לצד שלישי בתקופת ההסכם, בשל הרחבת חזית אסורה, מאחר ולא נמצא לטענה זו כל זכר בכתב התביעה. יתרה מזאת, עדותו של מנהל התובעת לעניין מכירה לצדדים שלישיים, הינה עדות מפי השמועה. התובעת נמנעה מלהביא לעדות את הנהגים אשר נטען על ידי מנהל התובעת שמסרו לו, כי הם הובילו את העגלים לקונה אחר, בשם אברהים זערורה, מכפר מנדא, על פי דרישת הנתבעים. אי-לכך, תחול בענייננו ההלכה הפסוקה בדבר אי הבאת עד שעדותו רלוונטית כפי שנקבעה בע"א 50/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד (4) 596; ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' סאטא אטיאס (פורסם במאגרים, ניתן ביום 24.01.2006), ועל כך אין לתובעת ומנהלה אלא להלין על עצמם. לעניין הפיצויים המוסכמים, נטען כי הם נקבעו ללא יחס סביר לנזק שעלול להיגרם או שנגרם בפועל לתובעת, ולפיכך נדרש בית המשפט להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות) ולהעמידו על סכום אפסי, מאחר ולתובעת לא נגרם נזק בפועל (הנתבעים מפנים ל-ע"א 3846/98 דהן נ' ביטון, פ"ד נד(4) 566). לשיטתם, על פי עדות מנהל התובעת, הוא קונה עגלים ביבוא, בעלות שנעה בין 1,650 ₪ לבין 1,800 ₪. אי-לכך, עלות העגלים לפי המחיר הקבוע בהסכם עם הנתבעים, מהווה לשיטת הנתבעים לכל הפחות פי 1.5 מן המחיר שקונה התובעת, שלא באמצעות הנתבעים. מכאן, לא נגרם לתובעת הפסד. נהפוך הוא, התובע יצאה ברווח מן העסקה עם הנתבעים. יתרה מזו, סכום הפיצוי המוסכם מהווה מחצית התמורה ששלומה לנתבעים על ידי התובעת בתקופת ההסכם. מסכת הראיות הצדדים הגישו עדויותיהם הראשיות בתצהירים, נשמעו ראיות, והוגשו סיכומים בכתב. מטעם התובעת, הוגש תצהיר עדות ראשית של מר דוד קדוש, מנהל התובעת (להלן: "קדוש"). לתצהיר העדות הראשית של מר קדוש, צורף ההסכם שבין הצדדים, מכתב ההתראה שנשלח על ידי התובעת עובר לכריתת ההסכם (מכתב מיום 14.04.2005, נספח א' לתצהיר העדות הראשית של קדוש), חלופת המכתבים בין הצדדים עובר להגשת התביעה (נספח ד' לתצהיר העדות הראשית של קדוש"), תמונות אשר נטען כי צולמו על ידי קדוש ביום 11.05.2006, והמעידים לשיטתו, כי הנתבעים מחזיקים במספר רב של עגלים ולא מספקים אותם לתובעת בניגוד לחוזה. התמונות הצבעוניות במקור (שלושה במספר) הוגשו כמוצגים וסומנו ת/1. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 2, מר אשר דבוש (להלן: "דבוש"), בשם כל הנתבעים. לתצהיר העדות הראשית של דבוש צורפו העתק חשבונית מס וקבלה מיום 07.07.2005 שהוצאה לתובעת בדבר מכירת 42 עגלים בחודש יולי 2005 (נספח א' לתצהיר העדות הראשית של דבוש), וכן העתק חשבונית מס/קבלה מיום 24.11.2005 בדבר העברת 42 עגלי בקר בחודש נובמבר 2005, לרשות התובעת (נספח ב'1 לתצהיר העדות הראשית של דבוש). כמו כן צורף אישור של משרד החקלאות, מחלקת השירותים הוטרינריים מיום 28.11.2005 (נספח ב'2 לתצהיר העדות הראשית של דבוש) ושיק המשוך על שם התובעת בסך 1,311 ₪ מיום 26.11.2005 (נספח ב'3 לתצהיר העדות הראשית של דבוש). עוד צירפו הנתבעים אישור בדבר הגשת תלונה במשטרה מיום 06.01.2006 בגין גניבת עגלים (נספח ג' לתצהיר העדות הראשית של דבוש). דיון ומסקנות לאחר עיון במכלול טענות הצדדים, העדויות והראיות שבפניי הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התובענה להתקבל, כפי שיפורט להלן. השאלה שאני נדרשת להכריע בה, הינה האם הפרו הנתבעים את החוזה, אם לאו? באם כן, האם יש לחייבם בפיצויים המוסכמים או שמא יש מקום להפחית מסכומם? בטרם אדון במחלוקות לגופן, אציין, כי בדיון שהתקיים בפניי ניסיתי להביא את הצדדים לכלל הסכמה, אך הדבר לא צלח. בענייננו, הצדדים חלוקים ביניהם בדבר פרשנותו של ההסכם ובאשר להשלכותיו על התביעה הנדונה כאן. שאלות אלו ידון לפי סדרן בפסק הדין. המחלוקת בדבר פרשנות ההסכם כאמור, הצדדים חלוקים בדבר פרשנות הסכם המכר שנכרת ביניהם. מחד, טוענת התובעת, כי הנתבעים התחייבו בגדרו של ההסכם לספק לה את מלוא העגלים שהיו ברשותם בתקופה שבין 15.05.2005 ועד ליום 30.06.2006. מנגד, טוענים הנתבעים, כי הם לא מחויבים לספק לה את מלוא העגלים שהיו ברשותה בתקופה זו, אלא התחייבותה היא אך ורק לעניין אי מכירת עגלים לצדדים שלישיים, זולת התובעת. לנוכח חשיבות לשון ההסכם, והשלכתו על התנהגות הצדדים, והמקור להטלת החובות עליהם, אביא את הניסוח כפי שנכתב בהסכם עצמו, כדלקמן: " 1. האחים דבוש מתחייבים לספק לחברה, מיום כריתת הסכם זה ועד ליום 30/06/06, עגלים לאחר גמילה ממשקל של מעל 100 ק"ג, וכן שלכל הפחות 50% מעגלים אלו יהיו ממין זכר. 2. מוסכם, כי האחים דבוש מתחייבים שלא לספק עגלים מכל סוג שהוא, מכל מין שהוא ומכל משקל שהוא- לאף גורם אחר מלבד לחברה, דהיינו האחים דבוש מתחייבים לספק עגלים מבלי נפקות למינם ו/או לגילם ו/או למשקלם- אך ורק עבור החברה. 3. כמו כן, האחים דבוש מצהירים בזאת, כי מסכימים הם, בגמירות דעת מלאה, לאמור בסעיף 2 להסכם זה המהווה סעיף בלעדיות כלפי החברה. 4. בתמורה לאספקת העגלים לחברה, תשלם החברה לאחים דבוש סך של 2,350 ₪ לא כולל מע"מ עבור כל עגל בודד בתנאי התשלום הבאים: .. ... 5. מוסכם, כי סעיפים 1 ו-2 להסכם זה הינם סעיפים יסודיים ועל כן הפרתם מהווה הפרה יסודית של הסכם זה. 6. מוסכם בין הצדדים, כי כל צד שיפר הסכם זה ישלם לצד השני סך של 50,000 ₪ כפיצוי מוסכם מבלי כל צורך בהוכחת נזק ממשי. .... 9. מוסכם כי מר ניסים דבוש ממושב כלנית יהא ערב באופן אישי להתחייבויותיהם של האחים דבוש כלפי החברה בהסכם זה, ולצורך זאת יחתום על כתב ערבות אישית שיהווה חלק בלתי נפרד מהסכם זה"(ההדגשה במקור). לעניין פרשנותו של הסכם, עמד בית המשפט העליון מפיו של כב' השופט ס. ג'ובראן, בע"א 3559/07 חיים וחנה זקס נ' המפרק ד.קירשנבוים בתפקידו כמפרק עמותת הקוטג'ים בשועפט (בפירוק) (פורסם במאגרים, ניתן ביום 07.07.2009) על ההלכה השוררת בפסיקת בתי המשפט בארץ, ביחס לשאלת פרשנות הסכם, בין הצדדים להסכם, כדלקמן: "פרשנותו של הסכם נלמדת כידוע מאומד דעתם הסובייקטיבי והמשותף של הצדדים, על-פי לשון ההסכם והנסיבות בהן הוא נערך ונחתם (ראו ע"ר 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום, פ"ד מט(2) 265, 311 (1995); ד"נ 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקאות 9-11 לפסק דינו של השופט ריבלין (פורסם במאגרים, ניתן ביום 11.05.2006); ע"א 5876/06 אינטגרציה אנכית בע"מ נ' ראדא תעשיות אלקטרוניקה בע"מ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 04.02.2009); אהרון ברק פרשנות תכליתית במשפט 387-388 (תשס"ג)). בהיעדר אפשרות להתחקות אחר כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים, נעזר הפרשן בכלי ניתוח אובייקטיביים ויבחן את אומד דעת הצדדים לאור הסכמים מאותו סוג וטיפוס ובהתחשב במטרות שהיו מנסים להשיג במקרה זה "צדדים סבירים והוגנים" (עניין אפרופים, בעמ' 313, עניין ארגון מגדלי הירקות, פיסקה 29 לפסק-דינו של השופט חשין; ענין אינטגרציה)". רק בהעדר אפשרות להתחקות אחר הכוונה הסובייקטיבית של הצדדים, ייעזר הפרשן של הטקסט החוזי, בכלי ניתוח אובייקטיביים ואומד דעתם של הצדדים תיבחן בהשוואת המקובל בחוזים מאותו סוג. משכך, ראשית יש לבחון את לשון ההסכם בנסיבות העניין שלפנינו. לפי האמור בהסכם, התחייבו הנתבעים לספק לתובעת עגלים, למשך שנה, בתקופה שבין 15.05.2005 ועד ליום 30.06.2006, כאשר משקלם לאחר הגמילה הינו מעל 100 ק"ג, כאשר מחצית ממספר העגלים שיועבר לתובעת, לכל הפחות, יהיו ממין זכר. ארצה לומר, כי על-פי לשון ההסכם, בין הצדדים לא הוסדר מענה לשאלה כמה עגלים מחויבים הנתבעים להעביר לתובעת, במדד של כמות. הצדדים, לא נתנו את דעתם לעניין זה, על-פי לשונו של ההסכם, והסתפקו בלקבוע כי כל עגל השוקל 100 ק"ג ומעלה, ואשר מגיע למשקל כזה, במהלך תקופת ההסכם, יימכר לתובעת. הנה כי כן, על-פי לשון ההסכם, התוו הצדדים את ההתקשרות ביניהם, במונחים של "משקל העגלים", בלא שהכפיפוהו למונחים של "כמות" מוגדרת מראש. לפי שיטה זו, נרחיק לכת, אם נאמר, כי יש להחיל על הנתבעים מכוח הסכם זה, את החובה לספק לתובעת את כל העגלים שנמצאים ברשותה, שאם נקבע כך תיווצר סיטואציה שאינה מתיישבת עם ההיגיון הסביר, בה לא יהיה לנתבעים עגלים לגידול, דבר שאינו מתיישב עם האינטרס הכלכלי העסקי של שני הצדדים להסכם, זה המעוניין למכור וזה המעוניין לקנות. ומדוע; עגלים שמשקלם הינו פחות מ- 100 ק"ג, ממילא אין חובה להעברתם לתובעת, ולכן סביר כי יימצא בשטחה של הנתבעת מס' 1, עגלים. הפרשנות הראויה להסכם הינה כפי שנקבע בלשון ההסכם עצמו, לפיו עגלים ששוקלים מעל 100 ק"ג יועברו לתובעת, בהתאם לחוזה המכר. לאור זאת, מקובלת עליי טענתם של הנתבעים, לפיה על-פי ההסכם, הם התחייבו להעביר לתובעת את אותם עגלים, שמשקלם הינו 100 ק"ג ומעלה, ולפי שיטה זו, ייתכן ואף סביר הוא כי יימצאו בשטחה עגלים נוספים, שלא הועברו לתובעת, מהסיבה שמשקלם הינו פחות מהמשקל הדרוש והקבוע על פי החוזה. אלא מאי, אף על-פי לשון ההסכם, עולה כי הנתבעים מתחייבים בתנית בלעדיות, לפיה מנועים הם מלהתקשר ולספק עגלים לכל גורם אחר זולת התובעת, בין אם מדובר באדם יחיד או גוף מאוגד, וזאת ללא כל קשר לשאלת המשקל, המין או הגיל של העגלים. מכאן, עולה, כי אף אם ייווצר מצב לפיו יהיה במלאי העגלים בחוות הנתבעים, עגלים נוספים, עודף שנשאר לאחר המכירה לתובעת, אין הם חופשיים למכור אותם, לאף גורם אחר, זולת התובעת. לסיכום נקודה זו, מקבלת אני את עמדת התובעת, כי הנתבעים התחייבו בתנית בלעדיות, לפיה מנועים הם לספק ולמכור לכל גורם אחר, זולת התובעת, עגלים מחוותם, אף אם היה לה עודף של עגלים. יחד עם זאת, מוצאת אני כי טענת הנתבעת בדבר קנה המידה שעל פיו יש לבצע את המכירה, שהוא רק לפי משקל העגלים, מתוך העגלים שנמצאים בחווה בתקופת ההסכם, דינה להתקבל. לאחר שעמדתי על פרשנות ההסכם לפי לשונו, אעבור עתה לטענת התובעת בדבר זכאותה לפיצויים מוסכמים מאחר והנתבעים הפרו את החוזה. לפי מצב זה, על מנת לקבוע כי התובעת זכאית לפיצויים מוסכמים, עליה להוכיח תחילה כי הנתבעים הפרו את החוזה עליו הם חתומים. על מנת להגיע למסקנה זו, על התובעת להוכיח את יסודות טענתה, לאור ההלכה הידועה כי "נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט, כאשר הכלל הבסיסי הינו 'המוציא מחברו - עליו הראיה' (קדמי, חלק שלישי, בעמוד 1058-1059). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה החיוביים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה ... ככלל בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע ..." [ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (פורסם במאגרים, ניתן ביום 05.10.2006)]. אוסיף ואציין, כי הלכה היא שנטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי-עמידה בנטל זה, משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל על שכמו (ראה: רע"א 3646/98 כ.ו.ע לבניין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז (4) 891). שנית, יש לבחון מה היה אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, שעה שחתמו על ההסכם. לעניין זה, העיד בפני מנהל התובעת מר קדוש בעמוד 3 לפרוטוקול, בין היתר, כי "לפני ההסכם הזה היה הסכם בעל פה שסגרנו שיספקו את כל העגלים שהיו להם אבל בפועל הם לא סיפקו את כל הכמות ולכן ערכנו הסכם בכתב בנוכחות אחיהם נסים שהוא הזמין אותי שנשב ונעשה פשרה ונחתום הסכם ונסדר את ההדורים בינינו" (שם, ש' 1-3). כעולה מהאמור לעיל, על מנת לחייב את הנתבעים בפיצויים מוסכמים, מוטלת על התובעת החובה להוכיח, כי הם הפרו את החוזה. לעניין זה טען מנהל התובעת, כי הנתבעים לא סיפקו לו אף לא עגל אחד, בתקופת החוזה. הנתבעים בתורם ניסו להדוף טענה זו, על ידי צירוף חשבוניות מס/קבלה מתאריכים הנופלים בתקופת החוזה, וכן אישור מחלקת השירותים הוטרינרים במשרד החקלאות. לאחר שעיינתי היטב במסמכים אלה, נחה דעתי כי הדין הוא עם הנתבעת, ואבהיר. במסמך אחרון זה, נמצא כי בין הצדדים בוצעה העברה של 38 ראשי בקר, בעקבות עסקת מכירה, כאשר תאריך ההעברה הינו מיום 28.11.2005 ועד לתאריך 01.12.2005, וכאשר תאריך הלידה של העגלים לפי מסמך זה הינו מיום 01.08.2005, דהיינו לאחר שלושה חודשים מיום כריתת החוזה שבענייננו, לפיו נשאה התובעת בעול תשלום אגרת ההעברה בסך 1,311 ₪ בשיק מיום 26.11.2005. בנסיבות שכאלה, נחה דעתי כי הנתבעת סיפקה לתובעת כמות של 38 עגלים, במהלך תקופת החוזה. בחקירתו הנגדית כאשר נשאל מנהל התובעת אודות טענת הנתבעים, כי הם סיפקו לו כמות של 84 עגלים בתקופת ההסכם, השיב הלה, כי "לא קיבלתי אפילו עגל אחד לפי ההסכם הכתוב. הטענות שלהם זה שמדובר לפני ההסכם. לפני ההסכם קיבלנו עגלים ואם תראו את החשבונית מדובר על כל עגל 1,300 ₪ בערך וזה מדובר על עגלים שקיבלנו לפני ההסכם. וההסכם בינינו החדש הוא 2,350 ₪ עבור עגל פלוס מע"מ ויכול להיות שנתנו לי עגלים במחיר הזה פחות ב-1,150 ₪ לעגל" (עמוד 4, ש' 1-6). כשנשאל קדוש אודות האישור של המחלקה הוטרינרית אישר הלה, כי מדובר במסמך ממשלתי שלא ניתן לזייפו, אך טען כי מדובר במסמך שמתייחס לתקופה קודמת שלפני ההסכם. עוד נשאל דבוש באם עגלים אלה מתייחסים לתקופה שלפני החוזה השיב, כי "לא יודע אם מדובר בעגלים האלה". בהמשך, נשאל קדוש האם קנה את העגלים האלה השיב, כי הוא אינו זוכר, עם זאת טען כי אין כל קשר בין העברת העגלים למסמך (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 1-18). לא מקובלת עליי טענת מנהל התובעת, לפיה אישור המחלקה הוטרינרית הופק לפני ההסכם, שכן הדבר אינו מתיישב עם הנקוב במסמך, ואף לא עם הגיון הדברים, שכן הטענה כי מסמך זה הופק חודשים לפני, נטענה בעלמא וללא מתן הסבר המניח את הדעת. הדבר אף מתיישב עם העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי בתקופה שבין חודש מאי 2005 ועד לפנייתו הראשונה בכתב של מנהל התובעת באמצעות עורך דין, שהייתה בחודש אפריל 2006, עברה שנה לאחר כריתת החוזה, בה מתקבל הרושם כי התובעת ישבה בחיבוק ידיים ולא עמדה על זכויותיה עפ"י החוזה לקבל את הממכר שהתחייבו הנתבעים לספק לה, דבר שאינו מתיישב עם ההיגיון הסביר והאינטרס הכלכלי של התובעת. יובהר, כי אין בעובדה, כי ברפת הנתבעת צולמו עגלים, כשלעצמה, כדי ללמדני כי הנתבעת הפרה את החוזה, כטענת התובעת. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת התובעת לפיה הפרו הנתבעים את החוזה - ההפרה הראשונה - ולא סיפקו לתובעת בתקופת החוזה את העגלים להם הם התחייבו, במיוחד לאחר שקבעתי כי מלשון החוזה ומהיגיון הדברים, לא עולה כי הייתה התחייבות לכמות מוגדרת מראש של עגלים מצד הנתבעים, אלא הצדדים התוו את העסקה ביניהם לפי משקל העגלים הנמצאים ברשות הנתבעים בתקופת החוזה. לעניין זה, לא הובאו בפניי ראיות שיש בהן כדי להביאני למסקנה, כי הייתה ברשות הנתבעים כמות של עגלים שמשקלם עולה על 100 ק"ג בתקופת החוזה, וחרף זאת נמנעו הנתבעים מלספקם לתובעת. מאחר והוכיחו הנתבעים, כי סיפקו לתובעת לפחות 38 עגלים, על פי המסמך של המחלקה הוטרינרית, אני קובעת כי לא הוכח קיומה של ההפרה הראשונה מצדם של הנתבעים. לאור מסקנה זו, ומאחר והפרת החוזה, תיתכן היא, גם בסיטואציה שבה מכרו הנתבעים את העגלים שברשותם, ללא כל קשר למינם, גילם, או למשקלם, לגורמים אחרים, זולת התובעת, הרי שלא נסתם הגולל על תביעתה של התובעת ויש להמשיך ולבחון האם הוכחה בענייננו ההפרה השנייה, אם לאו. כזכור, ההפרה הנטענת על ידי התובעת, במישור השני, מתייחסת לשאלה האם הפרו הנתבעים את החוזה, בכך שמכרו עגלים, בתקופת החוזה, לגורמים אחרים, זולת התובעת. לעניין זה, העיד מנהל התובעת, כי "קיבלתי מידע מנהג ששמו אליעזר עמרם שהוביל את העגלים מקרי דשא לבית של אשר דבוש ואחר כך בא אברהם זערורה שקנה. הם דיברו איתי כשהייתי שם אחרי שראיתי שאני לא מקבל עגלים. הייתי במקום וצילמתי את העגלים". קדוש העיד, כי הוא ביקש מהנהג ומזערורה לתת תצהיר, אך אלה לא נענו לדרישתו מחשש לפגיעה ביחסיהם העסקיים של הנתבעים. כאשר נשאל קדוש על ידי בית המשפט האם ידוע לו שעומדת לרשותו האפשרות לזמן עדים אלה למתן עדות בבית המשפט ענה, כי "החלטתי שלא להזמין אותם כי הם ביקשו לא לערב אותם בעניין" (עמ' 9, ש' 17-19). מנגד, עומדת עדותו של דבוש, לפיה הוא אישר תחילה, כי הוא מכיר את הנהג איעזר עמרם ואת אברהם זערורה שבשמותיהם נקב מנהל התובעת (עמ' 17, ש' 22-29), וכאשר הוא נשאל האם מחודש 5/2005 ועד לחודש 6/2006 מכר רק 84 עגלים השיב "כן" (שם, ש' 18-19) ואף אישר כי הוא לא עשה גם החלפות (שם, ש' 20-21), עם זאת, בהמשך החקירה כאשר הוא נשאל האם נהג למכור לאברהים זערורה עגלים השיב: "כן. מכרתי לו לפני ההסכם וגם אחרי ההסכם. לא זוכר כמה זמן אחרי או לפני" (שם, ש' 28-31). הנה כי כן, דבוש בעצמו הודה, כי הוא מכר לאברהם זערורה עגלים גם אחרי כריתת ההסכם עם התובעת, חרף תנית הבלעדיות לה הוא התחייב כלפי התובעת. לאור עדותו של דבוש, כאמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעים הפרו את החוזה במישור השני, הנוגע לתנית הבלעדיות. לאור זאת, עומדת לתובעת הזכות לקבל את הפיצויים המוסכמים לפי הקבוע בחוזה. אציין, כי לאחר שנמצא כי הנתבעים מודים, בפה מלא, בקיומה של ההפרה השנייה, בכך שמכרו לגורם אחר, למעט התובעת, עגלים, אין בכך כדי לפסול את טענת ההפרה השנייה, רק משום שהתובעת לא הביאה לעדות את הנהגים או הקונה זערורה (ראו לעניין זה: ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1), 736 ), ודי לעניין זה בהודיה שנשמעה מפיו של דבוש, שהינה בנסיבות העניין בבחינת "הודיית בעל דין". לאחר שהגעתי למסקנה, כי הנתבעים הפרו את החוזה, במישור השני, מאחר ומכרו לגורמים אחרים עגלים בתקופת החוזה, חרף תניית הבלעדיות, עתה אסיר מדרכי את טענת הנתבעים, לפיה הם כרתו את החוזה עם התובעת תחת איום מצידו של מנהלה. נסיבות כריתת ההסכם הנתבעים טוענים, כי החוזה נשוא הדיון נולד לעולם, בעקבות איומים מצידו של מנהל התובעת, לפתוח כנגדם בהליכים משפטיים, בגין הפרת ההסכם שבעל פה שהיה קודם לכן בין הצדדים, וכי הסכם זה נוסח ונערך באופן בלעדי על ידי עורך דינה של התובעת (סעיפים 5-7 לתצהיר העדות הראשית של דבוש) - (להלן: "טענת הכפייה"). לאחר שנחקרו הצדדים על אודות נסיבות חתימת החוזה, ולאחר שעיינתי היטב במסכת הראיות ובטענות הצדדים, אני רואה לדחות, מכל וכל, טענות אלה של הנתבעים, ואסביר. הנתבעים לא הוכיחו, ולו בראשיתה של ראיה, את התקיימותם של תנאי סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אשר דן בעילת כפייה, וזאת בניגוד להלכה בדבר נטל ההוכחה המוטל על הטוען לכפייה (ראו: ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5) 193). לדידי, בענייננו חלה הוראת סעיף 17(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) המורה, כי "אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה". הלכה היא, כי סעיף 17(ב) לחוק החוזים מיועד לקדם את האינטרס הציבורי הטמון במימוש זכויות, באמצעים שהועיד החוק לשם כך, ולפיו אזהרה בתום לב היא אזהרתו של מי שסבור בכנות, אם גם שלא בצדק, כי הוא בעל הזכות. לא אחת נקבע, כי כאמצעים חוקיים ומקובלים ייחשבו התראה בנקיטת הליכים אזרחיים, כמו פניה לבית המשפט או לעורך דין, כמימוש הזכות. לאור זאת, ובהעדר הוכחה, אני דוחה את טענת הנתבעים כי הם חתמו על ההסכם בכפיה ותחת איומים, שכן אף על-פי גרסתם של הנתבעים, עצמם, איימה התובעת, באמצעות מנהלה, להגיש נגדם תביעה כספית בגין טענת הפרה קודמת של הסכמים (בעל פה) שהיו בין הצדדים (סעיפים 5-7 לתצהיר העדות הראשית של דבוש). כאמור, איום בנקיטת הליכים משפטיים, אינו נחשב כפייה לפי חוק החוזים. מכאן, אעבור לשאלת סבירות סכום הפיצויים המוסכמים, והאם יש מקום בנסיבות המקרה שלפנינו, להורות על הפחתתו. פיצויים מוסכמים מקום בו הופר חוזה על ידי צד לו, פתוחות בפני הצד הנפגע המעוניין לתבוע פיצויים מספר אפשרויות שונות. כך, מכוח סעיף 10 לחוק, יוכל התובע להוכיח את הנזק שנגרם לו כתוצאה מהפרתו של החוזה ושיעורו (ראו: ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פ"ד לה (2) 800; רע"א 2371/01 אינשטיין שריר נ' אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ, פ"ד נז (5) 787, 792). לחילופין, והיא הרלוונטית לענייננו, עומדת לנפגע האפשרות לתבוע פיצויים בשיעור עליו הסכימו הצדדים מבעוד מועד, כקבוע בסעיף 15 לחוק. אפשרות שלישית, הינה תביעת פיצויים מכוח הוראת סעיף 11 לחוק. תביעה כאמור פוטרת את התובע מהוכחת קיומו של נזק כלשהו וצפייתו על ידי מפר החוזה כאמור בסעיף 10 לחוק. סעיפים 15 (א) ו-(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), קובעים בהאי הלשון: "15. פיצויים מוסכמים (א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן- פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. (ב) הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת החוזה". זכותו של נפגע לקבל את מלוא שיעור הפיצויים שנקבע בחוזה אינה זכות מוחלטת. הנפגע עשוי שלא לזכות באכיפתה של הוראת הפיצוי בחוזה, אם מצא בית המשפט "שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" (ע"א 4481/90 אהרון ישראל נ' ג.פרץ מ.בן גיאת חברה, פ"ד מז (3) 427, פיסקה 7). הלכה פסוקה היא, ככלל התערבות בית המשפט בפיצוי היא מצומצמת, "כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתוקפו" (ע"א 300/77 רוזנר נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבנין ופיתוח בע"מ, פ"ד ל"ב (3) 682, 686 (השופטת- כתארה אז- בן פורת). המבחן הקבוע בסעיף זה אינו מתחשב בנזק אשר נגרם בפועל, כפי שמתברר בדיעבד עקב ההפרה, כי אם בנזק שניתן היה לצפותו מראש בשעתו בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה מן הסוג שאירעה בפועל (ע"א 539/92 מטלוב (אלוף) זקן נ' דוד זיזה, פ"ד מח (4) 89, 93 (הנשיא שמגר); ע"א 126/84 יצחקי נ' שור, פ"ד ל"ח (3) 620, 626). "המבט- כהכוונת המחוקק- הוא אל המועד שבו נכרת החוזה; ... אולם, שאלת הסבירות דאז נבחנת לאור ההפרה דהיום ..." (ע"א 3745/92 פסקל נ' מזרחי, פ"ד מח (2) 359, 363). בעת קביעת סוגי הנזק נשוא תניית הפיצוי המוסכם יש להתחשב "במכלול הנסיבות האופפות את כריתת החוזה ולבחון, אם לאורן ניתן היה לצפות התרחשותו של נזק מסוג מסוים כעניין אובייקטיבי" (ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' חיים פרידמן, פ"ד מו (5) 257, 265). דברים אלה מעוגנים כמובן בהיגיון הכלכלי ובשכל הישר. הסמכות להתערבות היא שעה שהפיצוי עומד "ללא כל יחס סביר"(ע"א 3846/98 דהן נ' ביטון, פ"ד נד (4) 566). כבוד הנשיא שמגר עמד בעניין חשל שלעיל על השיקולים והשלבים אותם נוקט בית המשפט, בבואו לפעול, על פי סעיף 15 (א) לחוק, ופסק כדלקמן: "אופן הפעולה העולה מלשון סעיף 15 (א) הוא דו-שלבי: בשלב הראשון על בית המשפט לקבוע, אם קיים יחס סביר בין הפיצוי הקבוע ובין הנזק אשר היה צפוי באופן סביר בעת כריתת החוזה; רק אם קבע בית המשפט, כי יחס סביר כאמור לא נתקיים, נתונה לו הסמכות- בשלב השני- לקבוע, באיזה שיעור יש מקום להפחית את הפיצוי הקבוע בהסכם שלפניו". המבחן לסבירותה של תניית פיצויים הינו, האם בעת כריתת החוזה עשוי היה המפר לראות את הפיצויים המוסכמים כמשקפים, לפי קנה מידה סביר כלשהו את הנזק העשוי להיגרם מאותה הפרה. שוכנעתי, כי בנסיבות העניין דכאן, מתקיים יחס סביר בין הפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה, לבין הנזק שצפוי כי ייגרם לתובעת וזאת בהתחשב בתניית הבלעדיות ובסכום המכירה שנקבע על פי החוזה, בנזק הצפוי שייגרם לקונה, בהתחשב בכך שמדובר בחברה שעוסקת בגידולי בקר, שאי אספקת הסחורה עלולה לגרום לה לנזק כספי נכבד ועוגמת נפש, אי עמידה בהתחייבויות, חיפוש ואלתור פתרונות ועוד. נזקים אלה היו במתחם הצפיות במועד כריתת ההסכם, ולכן לא ניתן לקבוע שהפיצויים המוסכמים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן לראותו מראש בעת כריתת ההסכם כתוצאה מסתברת של ההפרה ולנזק שקרה בפועל. התוצאה לאור כל המקובץ לעיל, אני נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 50,000 ₪, כפיצויים מוסכמים בגין הפרת החוזה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה- 19.06.2006- ועד מועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות בית משפט ושכ"ט עורך דין בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל. ענף הבקרהסכם מכרעגליםחוזההפרת חוזהבעלי חיים