הרמת מסך עקב אחריות בנזיקין

סעיף 54 לחוק החברות תשנ"ט-1999 קובע כלהלן: "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס." לפיכך, הנתבע 1, על אף היותו אורגן בחברה, נושא באחריות אישית, כלפי התובעים על פעולותיו כנגדם. הנתבע 1 פעל בעצמו בחוסר תום לב והפר את סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973. בע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ קבע הנשיא ברק: "לאור מסקנתי בדבר אחריות המערער מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, אין לי צורך לבחון את הסוגיה של הרמת המסך. סוגיה זו סבוכה היא. היקפה אינו נקי מספקות. הטעם המונח ביסודה הוא מורכב. היא שנויה במחלוקת...על רקע כל אלה, עדיף בעיני לפתור את המקרה שלפנינו על בסיס עקרון תום הלב..." בנוסף, אחראי הנתבע 1 כלפי התובעים בנזיקין. אחריותו האישית בנזיקין כלפי התובעים, נובעת מן העובדה שהוא עצמו פעל ועשה וגרם לתובעים את הנזק. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרמת מסך עקב אחריות בנזיקין: בטרם אכנס לגופו של פסק דין, אעיר ואבהיר את אשר דרוש הבהרה לעניין ההחלטה מיום 12.5.09 והודעת הנתבעים מיום 1.6.09. ראשית, כיוון שתיק זה היה קבוע למתן פסק דין, הודעה זו לא הגיעה לידיעתי אלא, עתה, בבואי ליתן פסק דין בתיק. לפיכך, אני מתנצלת בפני הנתבעים על כך שלא הגבתי על ההודעה בסמוך למועד מסירתה לבית המשפט. שנית, חבל שהנתבעים לא ציינו בפתח סיכומיהם את נסיבות האיחור בהגשתם וכך הדברים היו ידועים וברורים, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסיכומים שהרקע להם הוא בדבר הטענה של התובעים על כך שהנתבעים מושכים את הזמן ואינם עומדים בלוחות זמנים. שלישית ומעל לכל, אני מצטערת אם תוכן ההחלטה מיום 12.5.09 פגע בנתבעים. לא זו היתה הכוונה, למרות שההחלטה ניתנה מתוך כוונה לנזוף בנתבעים. זאת, כאמור, על רקע נשוא הסיכומים עצמם בדבר איחורים חוזרים של הנתבעים. מהקדמה זו לגופם של דברים. תביעה זו היא לביטול הסכמים בין הצדדים ולחייב את הנתבעים בהשבת הכספים שקיבלו, תוך הרמת מסך ההתאגדות כלפי הנתבע 1 ובין החברות בינן לבין עצמן. העובדות אין למעשה מחלוקות עובדתיות בין הצדדים. התובעים רכשו מגרש מן הנתבעים 3-1 והתחייבו לשלם תמורתו 16,800$ בתוספת מע"מ לפי השער היציג של הדולר. 5,000$ במועד החתימה והיתרה בתוך 14 ימים מיום חתימת ההסכם. ההסכם נחתם ביום 3.8.97 (להלן: "הסכם הרכישה", נספח א' לתצהיר התובעים). הערך השיקלי של הסכום עמד, על כן, בסך של 59,421 בתוספת מע"מ של 17% שהיה באותה התקופה. אל מול תשלומים אלה, התחייבו הנתבעים 3-1 לרשום הערת אזהרה תוך 7 ימים מיום החתימה, להעביר את החזקה במגרש עם התשלום האחרון ולהעביר את הבעלות בלשכת רישום המקרקעין בתוך 6 חודשים מיום החתימה. בנוסף, התקשרו התובעים, בהתאם להוראות הסכם הרכישה, עם הנתבעת 4 כדי שזו תבצע את עבודות הפיתוח במגרש תמורת סכום של 83,200$ לפי השער היציג של הדולר בתוספת מע"מ של 17% על פי החוק באותה התקופה. 5,000$ במועד החתימה, 58,200$ בתוך 14 ימים ו-20,000$ ב-4 תשלומים חודשיים שווים, הראשון ביום 9.8.97 (להלן: "הסכם הפיתוח", נספח ב' לתצהיר התובעים). הערך השיקלי של הסכום עמד, על כן, בסך של 276,508 בתוספת מע"מ של 17%. אל מול תשלומים אלה התחייבה הנתבעת 4 לסיים את כל עבודות הפיתוח המפורטות בהסכם הפיתוח, עד ליום 31.8.00. אין מחלוקת כי התובעים שילמו 95% מן התשלומים שהיו מוטלים עליהם ולשם כך נטלו משכנתא מבנק דיסקונט. אין מחלוקת כי הנתבעים לא עשו דבר וחצי דבר מכל התחייבויותיהם. הגנת הנתבעים לגופן של העובדות הנ"ל, בפי הנתבעים שתי טענות הגנה. הטענה האחת (סעיף 10 לסיכומים), כי עבודות הפיתוח עוכבו בשל דרישות של עיריית צפת. הנתבעים ממשיכים ומפנים לסעיף 7 (הכוונה לסעיף 6) בהסכם הפיתוח, שם נקבע כי איחור בהשלמת העבודות לא יהיה הפרה אם הוא בבחינת "סיכון מוסכם", כאשר בין העניינים שהם בגדר סיכון כזה נכלל גם "עיכוב בקבלת אישורי רשויות הנוגעות לעניין". טענה זו ראוי היה שלא היתה נטענת כלל. ראשית, כדי להעלות טענה מסוג זה ולהשתית עליה הגנה, צריך שהיא תהיה מבוססת על מסכת עובדתית מפורטת וראויה ומגובה במסמכים של הרשויות וכן פניות חוזרות של הנתבעים, רשימת פעולות שהתבצעו כדי לקדם את קבלת האישורים וכיוצ"ב. הנתבעים לא הביאו אף לא עובדה אחת או נייר אחד שיכול לבסס את הטענה. הטענה נטענת בתצהיר ובסיכומים כמילים חסרות כל תוכן. שנית, בעבור זמן כה רב של שנים ארוכות, צריך היה להצדיק את אי קבלת האישורים בנימוקים וטיעונים קצת יותר חזקים ואמינים מטענה שכזו, הנטענת בעלמא. הטענה השנייה (סעיף 11 לסיכומים), כי הקרקע היא במושע ולא ניתן להתקדם בפיתוחה כל עוד לא נעשתה בה פרצלציה. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי דבר זה היה גלוי וידוע לתובעים בעת החתימה. טענה זו מצטרפת אל הטענה הקודמת שראוי היה שלא היתה מועלית. ראשית, גם לעניין זה טענה זו אינה אלא בבחינת מילים נבובות ללא כל תוכן, בהעדר כל מסמך לגבות את הטענה, על אחת כמה וכמה לנוכח הזמן הרב שעבר. שנית, גם אם התובעים ידעו על העדר פרצלציה, הנתבעים 3-1 הם אלה שלקחו על עצמם את כל האחריות לענייין זה והתחייבו, לבצע את רישום הפרצלציה בתוך 6 חודשים מיום החתימה (סעיף 4.2.5 להסכם הרכישה). בנוסף, לגבי שתי הטענות כאחת, אין בהן כדי להסביר הכיצד לא ביצעו הנתבעים את התחייבויותיהם, שאינן כרוכות באישורי העירייה. כגון, ולו רק - רישום האזהרה. סיכומו של דבר, אין בפי הנתבעים אף לא טענה ראויה אחת כדי להצדיק את הפרת החוזים על ידם באופן כה קיצוני ובוטה. שיהוי הנתבעים טוענים לשיהוי בהגשת התביעה ורואים בכך תשתית לדחיית התביעה (סעיף 4.1 לסיכומים). אני דוחה את הטענה. ראשית, טענת השיהוי אינה באה לאיין את ההוראות הברורות של החוק בדבר התיישנות. התביעה דנן הוגשה בטרם הסתיימה תקופת ההתיישנות. התביעה הוגשה ביום 19.10.03, בעוד מרוץ ההתיישנות החל במועד בו היו אמורות להסתיים עבודות הפיתוח - 31.8.00, או אפילו במועד חתימת ההסכם - 3.8.97. כדי לדחות תביעה, העומדת בתקופת ההתיישנות, בטענה של שיהוי, יש צורך כי לטענת השיהוי יתלוו בסיס ותשתית אשר יצדיקו את דחיית התביעה. אם היה ויתור מצד התובע או אם הנתבע שינה מצבו לרעה (כפי שהנתבעים מביאים בציטוט מתוך ע"א 2576/03 וינברג נ' האופוטרופוס לנכסי נפקדים, , סעיף 4.5 לסיכומים). כך ציין כבוד השופט ד' לוין בע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן ואח': "לא על נקלה ישלול בית המשפט סעד מבעל דין בטענת שיהוי. כדי שייעשה כך, חייבים להתקיים תנאים מסוימים, הקשורים בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ואלה טעונים הוכחה, לפני שימצא בית המשפט יסוד לדחות תביעה מחמת שיהוי ...". וראה עוד בפסק דינה של כבוד השופטת בייניש, כתוארה דאז, ע"א 5793/96 חיים חיים ואח' נ' חיים אהרון, לאחר שהיא מצטטת מדברי כבוד השופט לוין, שדבריו הובאו לעיל: "שני התנאים העיקריים אותם על בית המשפט לבחון במסגרת שיקול דעתו כאשר מועלית טענת שיהוי הם: א.האם יש בשיהוי משום ביטוי לויתור על הזכות; ב.האם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי." (ראו ע"א 656/79 הנזכר; כן ראו ע"א 118/75 עזבון המנוח מחמד שריידי נ' חמד עלי מנסור ואח' פ"ד לא(659 (2; ע "א 540/79 אברהם שמואלי ואח' נ' לויט ואח' פ"ד לו (50 ,45 (2; ע"א 216/80 בויאר נ' שיכון עובדים בע"מ ואח' פ"ד לח(561 (2; ע"א 554/84 החברה לשכון עממי בע"מ נ' ג' מימון ואח' פ"ד מ(810 ,802 (2). במקרה דנן מעלים הנתבעים את טענת השיהוי כטענה בעלמא בלי שהם עושים, אף לא ניסיון, להראות כי יש תשתית לדרישתם לדחות את התביעה בגין השיהוי. הם לא מנסים להראות ולשכנע כי השיהוי, במקרה דנן יכול להתפרש כוויתור כלשהו. הם לא מנסים להראות ולשכנע כי הם שינו מצבם לרעה. הם "זורקים" את טענת השיהוי לחלל האוויר כאילו היא בבחינת מילת קסם. כך ותו-לא. טענות נוספות של הנתבעים אני דוחה את כל טענות הנתבעים בדבר העדר סמכות, חובת בוררות, אי תשלום מלוא התמורה והצעת פשרה. כל אלה טענות אשר הועלו בכתב ההגנה ו/או בתצהיר הנתבעים וחבל שהנתבעים חוזרים על חלקן בסיכומים. הטענה בדבר העדר סמכות, אין ולא היה לה מקום לאור סעיף 11.1 להסכם הרכישה וסעיף 8.ה. להסכם הפיתוח. הטענה בדבר אי תשלום מלוא התמורה, מקוממת, לנוכח העבודה כי התובעים שילמו כ-95% מן התשלומים המוטלים עליהם, בעוד הנתבעים לא נקפו אצבע למלא את התחייבויותיהם. ראוי היה כי הנתבעים לא היו חוזרים על טענה מקוממת זו בסיכומים (סעיף 17). הטענה בדבר הצעת פשרה, אין לה מקום בהליך. ככלל, נושה אינו חייב לקבל הצעות פשרה של החייב, על אחת כמה וכמה כאשר קיים ספק רב אם מדובר היה בהצעות ראויות ומעשיות. מכירת המגרש בהוצל"פ בין לבין מתברר כי התובעים לא עמדו בפרעון המשכנתא שלקחו מבנק דיסקונט והמגרש נמכר במסגרת הליכי הוצל"פ שנפתחו כנגדם. לתיק הוגשה הודעת כונס הנכסים לראש ההוצאה לפועל בחיפה (תיק הוצל"פ 2-06-27100-02) על מכירת המגרש. הודעה מיום 11.7.07 אשר אושרה על ידי כב' ראש ההוצאה לפועל ביום 17.7.07. על פי מסמכים אלה שולם בהוצל"פ בעבור המגרש סכום של 107,100 ₪ בתוספת מע"מ (סעיף 8 להודעת הכונס). המע"מ עמד אז על 15.5%. יוער כי תשלום זה הוא עבור המגרש בלבד ועליו הוספו היטל השבחה ותשלומי פיתוח. הנתבעים טוענים (אמצע עמוד 9 לסיכומים וכן סעיף 15) כי עובדה זו מצדיקה דחיית התביעה כיוון שכיום לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו ולהחזיר את החלקה לנתבעים. חבל שהנתבעים מתעלמים מהוראת סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, שם נקבע במפורש במילים אלה: "...והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך." כלומר, באין אפשרות לבצע השבה בעין או לפי בחירת הנתבע, תתבצע ההשבה על פי שוויו של הנכס. בקצרה, גם טענה זו ראוי היה שלא היתה מועלית. סיכום ביניים כך הגענו לסופה של מחצית הדרך. לאחר שדחיתי לעיל את כל הטענות של הנתבעים אשר לא היה ראוי כי תועלנה, התוצאה היא כי יש לקבל את התביעה ולקבוע כלהלן: הסכם הרכישה והסכם הפיתוח מבוטלים בזאת. לאור ביטול ההסכמים קמה חובת ההשבה. ההשבה מכוח ביטול הסכם הרכישה תתבצע כלהלן: כאמור לעיל, על פי הסכם הרכישה היה על התובעים לשלם סך של 69,253 ₪ (הסכום כולל מע"מ). אין מחלוקת כי התובעים שילמו 95% מסכום זה. ב. הנתבעים 2,1 ו-3, ביחד ולחוד, ישיבו לתובעים סך של 65,790 ₪ (הסכום כולל מע"מ), שהוא סכום שהתובעים שילמו על פי הסכם זה. הסכום ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד ליום ההשבה בפועל. יום התשלום הוא 17.3.97. ג. על התובעים להחזיר לנתבעים את המגרש שקיבלו על פי הסכם הרכישה. כיוון שהשבה זו אינה אפשרית בעין, ישיבו התובעים לנתבעים את השווי הכספי של המגרש. שווי זה עומד על סך 123,700.5 ₪ (הסכום כולל מע"מ) כערך מכירת המגרש על ידי כונס הנכסים. זה הסכום אשר התובעים קיבלו עבור המגרש ואחת היא אם הוא נמכר על ידם או על ידי הכונס. לפיכך, על התובעים להשיב לנתבעים סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 17.7.07 ועד ליום התשלום בפועל. ד. ההתחשבנות תעשה כלהלן: הסכום שהוטל על הנתבעים יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 17.3.97 ועד ליום 17.7.07. במועד זה יופחת סך של 123,700 ₪ (הסכום כולל מע"מ), והיתרה תישא הפרשי הצמדה וריבית עד ליום ההחזר בפועל. ההשבה מכוח ביטול הסכם הפיתוח תתבצע כלהלן: א. כאמור לעיל, על פי הסכום הפיתוח, היה על התובעים לשלם סך של 323,514 ₪ (הסכום כולל מע"מ). אין מחלוקת כי התובעים שילמו 95% מסכום זה. ב. הנתבעת 4 תשיב לתובעים סך של 307,338 ₪ (הסכום כולל מע"מ), שהוא סכום שהתובעים שילמו לה על פי הסכם זה. הסכום ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.3.97 ועד ליום ההשבה בפועל. החישוב הנ"ל ייעשה כפוף לכך שהתובעים לא יהיו זכאים לתשלום סכום העולה על סכום התביעה בסך 624,856 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 19.10.03, ועד ליום התשלום בפועל. כאמור, עד כאן זוהי רק מחצית הדרך. הרמת מסך בין החברות לבין עצמן התובעים מבקשים להרים את מסך ההתאגדות בין החברות לבין עצמן, כלומר, לחייב את הנתבעות 2 ו-3 גם בעבור חוב הנתבעת 4 ולהיפך. אני מקבלת את תביעת התובעים לעניין זה. הנתבעים מודים כי כל החברות כולן הן בשליטתו של הנתבע 1 שהוא האדם אשר מאחורי פעילותן של כל החברות (שורה 4 סעיף 5.4 לסיכומי ההגנה). אשכול חברות שכזה חשוף יותר לעירוב נכסים מאשר חברות הזרות זו לזו וקשורות רק בקשרים עסקיים. אכן, כפי שמצביעים התובעים, בעבור כל הכספים שהם שילמו, לפי הסכם הרכישה, כמו גם לפי הסכם הפיתוח, הם קיבלו חשבוניות וקבלות מאת גורם אחד הקרוי: "מרום-הכנרת-שותפות" (החשבוניות והקבלות צורפו לכתב התביעה). לא ברור ולא הובהר על ידי הנתבעים מיהו גוף זה ומה טיבה של שותפות זו, אולם ברור הוא כי היא אשר קיבלה את הכספים בעבור כל החברות והנפיקה חשבוניות וקבלות. בכך הרימו התובעים את הנטל הראשוני לשכנעני כי אכן, החברות דנן פעלו תוך עירוב נכסיהן. משלב זה עובר הנטל אל הנתבעות להראות כי למרות עובדה זו, הן לא פעלו בעירוב נכסים. הנתבעות לא הרימו נטל זה. לפיכך אני קובעת כי הנתבעות 2 ו-3 ערבו נכסיהן עם הנתבעת 4. סיכומו של דבר, אני קובעת כי הנתבעות 2-3 ו-4 פעלו תוך עירוב נכסיהן, למיצער, בכל הנוגע לכספים שקיבלו מן התובעים, ולפיכך אני קובעת כי כל החבויות של כל אחת מן החברות להחזיר את הכספים לתובעים כפי שקבעתי לעיל, תחול, ביחד ולחוד, גם על כל החברות האחרות. הרמת מסך לנתבע 1 מוסיפים התובעים ומבקשים עוד כי יורם מסך ההתאגדות של הנתבע 1 וכי הוא יחוייב אישית בחבויות אשר הוטלו על החברות שבשליטתו. בכל הנוגע להשבה מכוח ביטול הסכם הרכישה, אינני נזקקת לדון ולהכריע בטענה בדבר הרמת מסך ההתאגדות. הנתבע 1 הוא ממילא צד להסכם וחייב בחובת ההשבה בעקבות ביטולו - כפי שקבעתי לעיל. בכל הנוגע להשבה מכוח ביטול הסכם הפיתוח, גם לגביו אינני נזקקת לדון ולהכריע בטענה בדבר הרמת מסך ההתאגדות. הנתבע 1 הוא בעל השליטה המלא בנתבעת 4 ומחזיק ב-98% אחוז ממניותיה (על פי דו"ח רשם החברות אשר צורף לתביעה). בנוסף, הוא גם המנהל היחיד בנתבעת 4. כלומר, הנתבע 1 הוא האורגן היחיד של הנתבעת 4, הוא האדם אשר פעל בשמה ועבורה. סעיף 54 לחוק החברות תשנ"ט-1999 קובע כלהלן: "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס." לפיכך, הנתבע 1, על אף היותו אורגן בחברה, נושא באחריות אישית, כלפי התובעים על פעולותיו כנגדם. הנתבע 1 פעל בעצמו בחוסר תום לב והפר את סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973. בע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ קבע הנשיא ברק: "לאור מסקנתי בדבר אחריות המערער מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, אין לי צורך לבחון את הסוגיה של הרמת המסך. סוגיה זו סבוכה היא. היקפה אינו נקי מספקות. הטעם המונח ביסודה הוא מורכב. היא שנויה במחלוקת...על רקע כל אלה, עדיף בעיני לפתור את המקרה שלפנינו על בסיס עקרון תום הלב..." בנוסף, אחראי הנתבע 1 כלפי התובעים בנזיקין. אחריותו האישית בנזיקין כלפי התובעים, נובעת מן העובדה שהוא עצמו פעל ועשה וגרם לתובעים את הנזק. כך קבע בע"א 507/79 מוריס ראונדנאף נ' אילנה חכים הנשיא ברק: "עקרון היסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את היסודות על העוולה אחראי למעשיו שלו. מעמדו של המעוול בהירארכיה המינהלית או הביצועית אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריותו. על כן, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או שכשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין. בדומה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה כאורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות." כפי שנאמר בע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ: "...הלכה זו נובעת מהעמדה האינדיווידואליסטית של דיני הנזיקין, שלפיה כל אדם בחטאו יישא." (ראה גם סעיף 3 לפקודת הנזיקין). במקרה דנן ביצע הנתבע 1, כלפי התובעים, שתי עוולות על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש). ראשית, מכוח סעיף 35 הקובע את עוולת הרשלנות בכך שלא נקט במידת הזהירות ועשה מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה וגרם לתובעים נזק. שנית, מכוח סעיף 62 הקובע את עוולת גרם הפרת חוזה בכך שביודעין גרם לכך שהנתבעת 4 הפרה את ההסכם שבינה לבין התובעים. הנה כי כן, אינני נזקקת להלכות בדבר הרמת מסך ההתאגדות כיוון שאחריותו של הנתבע 1 לנזקיהם של התובעים הינה אחריות אישית וישירה מכוח הדין הכללי. על ההבחנה בין אלה לאלה נאמר בע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם בע"מ: "מקובל לציין בהקשר זה את ההבחנה בין הטלת אחריות אישית לבין הרמת מסך. בעוד שאחריות אישית מקיימת את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, הרמת מסך מהותה התעלמות מעקרון זה." למען שלמות התמונה ועל קצה המזלג אעיר כן, גם אם הייתי בוחנת את הנסיבות דנן על פי כללי הרמת מסך, הייתי מגיעה לאותה התוצאה. ראשית, הנתבעת 4 היא חברה משפחתית הנשלטת על ידי הנתבע 1 בלבד. במקרה כזה בתי- המשפט נוטים בקלות יותר להרים את מסך ההתאגדות (ראה ע"א 161/76 שטיבל נ' חברת שטיבל בע"מ וכן ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ מפי כב' השופט רובינשטיין ועוד). שנית, העובדה כי הנתבעת 4 לקחה את הכסף מן התובעים ונעלמה למשך שנים ארוכות מעידה על שימוש לרעה במסך ההתאגדות (ראה ע"א 4606/09 איטה מוברמן נ' תחמר בע"מ וכן וע"א 543/89 החברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ נ' בנק לאומי בע"מ ועוד). שלישית, גם על פי לשון סעיף 6 לחוק החברות, הן זה אשר חל בעת האירועים (הסעיף המקורי משנת 1999) והן זה המתוקן (תיקון 3 בשנת 2005) ניתן להרים את מסך ההתאגדות כנגד הנתבע 1. בסעיף 6 המקורי נקבע כי ניתן להרים את מסך ההתאגדות "במקרים חריגים ומטעמים שיירשמו" כאשר: "(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם." בסעיף 6 המתוקן נקבע כי הרמת מסך תתבצע: "...במקרים החריגים שבהם השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה." התוצאה של האמור לעיל היא כי יש לחייב את הנתבע בחובותיהן של הנתבעות 2-3 ו-4, בין מתוך חבותו האישת ובין מתוך כללי הרמת מסך ההתאגדות. סיכום סופי כאמור בסיכום הביניים, שני ההסכמים בין הצדדים בוטלו וקמה חובת ההשבה. פירטתי לעיל כיצד תתבצע ההשבה בפועל. לאור קביעותי בדבר הרמת מסך ההתאגדות, אני מוסיפה וקובעת כי כל חבות החלה על מי מן הנתבעים כאמור בסיכום הביניים, תחול החבות על כל הנתבעים ביחד ולחוד. לאור התוצאה אליה הגעתי, אינני נזקקת להכריע אם יש מקום למחוק את כתבי הטענות של הנתבעים (על פי החלטתי מיום 22.3.09, עמוד 10 לפרוטוקול). אני משאירה בתוקף את החלטתי לפטור את התובעים מתשלום האגרה. לאור מהות התביעה והתנהלות הנתבעים כפי שעולה מתוך התיק ולאור אופי טענות הנתבעים, אשר את רובן ככולן דחיתי תוך הדגשה כי ראוי שלא היו מועלות, ולמרות העובדה כי פטרתי את התובעים מתשלום האגרה, יש להטיל על הנתבעים הוצאות ראויות המשקפות את מורת רוחי מהתנהלותם. אני קובעת כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים סך של 25,000 ₪ הוצאות ההליך. הסכום כולל שכר טרחה עו"ד ומע"מ וישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבת מהיום ועד ליום התשלום בפועל. נזיקיןהרמת מסך