השכרת וילה למסיבה - צו מניעה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השכרת וילה למסיבה - צו מניעה: 1. זוהי בקשה למתן צו מניעה זמני, בגדרה מבוקש להורות למשיב "להימנע משימוש בביתו ברחוב הסלעית 4 בגוש 10611 בחלקה 163 בקיסריה, שלא למטרות מגורים לרבות להימנע מפעילות עסקית של השכרתו כבית נופש לתיירים, לאורחים, לקבוצות, לזוגות למיניהם..". 2. יצויין, כי במקביל להגשת בקשתו לצו זמני, הגיש המבקש כתב תביעה, בו עתר למתן צו מניעה קבוע, לפיו יימנע המשיב מלהשתמש בביתו למטרות עסקיות כאמור לעיל, וכן ולפיצוי בגובה 50,000 ₪ בגין "טרחה, טרדה ועוגמת נפש". טענות הצדדים: 3. בבקשתו, טוען המבקש כי המשיב ורעייתו, הם הבעלים בבית (וילה) שפרטיו בסעיף 1 לעיל (להלן : "הבית" או "הוילה"), וכי המבקש הוא שכנו של המשיב, והוא בעלים בבית צמוד המרכיב, יחד עם בית המשיב, בית דו- משפחתי. 4. לטענת המבקש, מנהל המשיב בבית הנ"ל פעילות עסקית, כאשר בסופי-שבוע משכיר הוא את הבית "כבית נופש לאורחים, לקבוצות, לזוגות למיניהם, למסיבות, לאורגיות, למשתים, להתהוללויות, לנופש, לסופי שבוע וחופשות וכד' לפרקי זמן קצרים" (ראו האמור בסעיף 4 לתצהיר המבקש התומך בבקשתו). לטענת המבקש, בכך מפר המשיב התחייבויות שנטל על עצמו כלפי החברה לפיתוח קיסריה, לרבות התחייבויותיו בחוזה רכישת המגרש שכרת עם החברה הנ"ל והתחייבויותיו בהתחייבות עצמאית כלפיה, לפיהן התחייב הוא שלא להשתמש בחלקה שרכש ולא להרשות לאחרים להשתמש בה לכל מטרה, מלבד מטרת מגורים (ראו האמור בסעיף 3 לתצהיר המבקש). 5. עוד טען המבקש, כי הפעילות שמבצע המשיב בביתו היא בבחינת הפרת חובה חקוקה, הנוגדת את הוראות חוק התכנון והבנייה התשכ"ה- 1965 (להלן : "חוק התכנון והבנייה"), וכן הוראות חוק רישוי עסקים התשכ"ח- 1968 (להלן : "חוק רישוי עסקים"), באשר חלה על המשיב החובה להשיג רישיון עסק לפעילות העסקית שהוא עושה בביתו (ראו סעיף 10 לתצהירו של המבקש). 6. בבקשתו טען המבקש, כי הפעילות הנעשית במקום מסבה לו מטרד חמור, (סעיף 11 לתצהיר המבקש), הטרדה הגורמת למבקש ולבני ביתו לשנות מאורחות חייהם בכך שנאלצים הם לעזוב ביתם בסופי שבוע כדי להימנע ממפגש עם באי הבית, והדבר פוגע במצב רוחו של המבקש, אשר נאלץ להתווכח עם באי הבית בשל הרעשים הבוקעים מן המקום. עוד טען המבקש כי ילדיו חשופים למראות תועבה ולאלימות פיזית ומילולית בשל המסיבות שנערכות במקום, לרבות מסיבות בהשתתפות חשפנים ושיכורים, כאשר לעיתים מלוות מסיבות אלה בצעקות רמות, גידופים, ואף קיום יחסי מין ליד הבריכה (ראו האמור בסעיפים 11-14 לתצהיר המבקש). 7. המשיב לא הגיש תגובה. ביום הדיון בבקשה שהתקיים ביום 19.9.2010, נחקר הוא בחקירה ראשית, במהלכה טען, כי לפני מספר חודשים החל הוא להשכיר את הוילה למשפחות בלבד בסופי שבוע (עמוד 3 שורה 13 לפרוטוקול), כי הוא גובה בין 1,500 ₪ ועד 3,000 ₪ לסוף שבוע (שם, שורות 20 ו- 21), וכי הוא "משתדל להקפיד לעשות את ההשכרות רק למשפחות" (שם, שורה 26). באשר לפרסומים באתרי האנטרנט המתייחסים לבית, מהם עולה, כי הבית מוצע למסיבות רווקים ומסיבות רווקות, ואשר צורפו לבקשה, טען המשיב בפניי, כי אין הוא יודע על תוכן הפרסומים וכי הדבר נעשה באמצעות המתווכת (עמוד 4 שורה 4). 8. בסיכומיו בכתב, טען המשיב מספר טענות, שיש בהן, לשיטתו, כדי להביא לדחיית הבקשה; ראשית, המבקש נעדר זכות להגיש התביעה מכח ההסכם בין המשיב לבין החברה לפיתוח קיסריה, מאחר וההסכם נכרת בין החברה לפיתוח קיסריה לבין המשיב, ואין המבקש צד לו (סעיפים 5 ו-6 לסיכומים); שנית, טענות המבקש המתייחסות להפרת דיני התכנון והבנייה או דיני רישוי עסקים הן טענות שרשאיות הרשויות להעלות, ואין המבקש יכול להעלותן (ראו סעיפים 7-9 לסיכומים), ולפיכך, בית המשפט אינו מוסמך לדון באכיפת חוק התכנון והבנייה וחוק רישוי עסקים (סעיפים 10-13 לסיכומי המשיב) . עוד טוען המשיב, כי מתן צו זמני מהווה פגיעה בקניינו ויסב לו נזק כלכלי גדול. 9. המשיב טען, כי העובדות המועלות בבקשות המבקש אינן אמת, כי קיימת גדר עץ המפרידה בין שני הבתים, וכי לא צורפה חוות דעת המוכיחה כי בוקעים מבית המשיב רעשים. עוד טען המשיב בסיכומיו, כי השכנים האחרים אינם מתלוננים כלל. בנוסף, מפנה המשיב להסכם בינו לבין אחד השוכרים של הוילה, המצורף לבקשה, ממנו עולה, כי מטרת השכירות "חופשה משפחתית" כאשר ההסכם מונע מן השוכר השמעת רעשים במקום. מתן צו זמני, עקרונות ושיקולים: 10. אדון בטענות הצדדים, כאשר לצורך הדיון בבקשה שבפניי, עלי להכריע בשתי שאלות עיקריות: הראשונה- היא קיומה של זכות לכאורה לעילת תביעה, והאחרת היא מאזן הנוחיות (ראו תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984). על היחס בין שתי השאלות הנ"ל קבע בית המשפט העליון, כי קיימים ביניהם יחסי גומללין, כאשר משקלו של שיקול אחד עשוי להיות מושפע ממשקלו של השיקול האחר; כך קבע בית המשפט העליון ברע"א 5114/05 מינהל מקרקעי ישראל ואח' נ' חאן מנולי בע"מ (טרם פורסם - ניתן ביום 13.8.05): "לצורך מתן סעד זמני, דרך כלל, נשקלים שני תנאים: סיכויי התביעה העיקרית ומאזן הנוחות בין הצדדים. כל אחד מתנאים אלה עומד לעצמו ונשקל לעצמו, אולם קים גם יחס גומלין ביניהם במובן זה שמשקלו של התנאי האחד עשוי להיות מושפע ממשקלו של התנאי האחר. כך למשל, ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של המבקש ומעמיד בסכנה מוחשית את היכולת להחזיר מצב לקדמותו, כך פוחת המשקל הנדרש לביסוסם של סיכויי התביעה, ובלבד שאין מדובר בתביעת סרק; ולהיפך - ככל שסיכויי התביעה העיקרית גוברים, כך פוחת משקלו הנדרש של מאזן הנוחות". ראו גם : רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' יצחק אמר פ"ד נו(1), 529 עמ' 531-532. 11. לגבי סיכויי התביעה העיקרית, נקבע, כי בשלב הדיון במתן צו זמני אין המבקש נדרש להוכיח את תביעתו, ובית המשפט בודק, אם התובענה שבגינה מתבקש הסעד הזמני, אינה לכאורה מחוסרת יסוד וסיכויים" (ראו : א. גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה עשירית, 2009) עמ'522 ). זכות לכאורה- השימוש שעושה המשיב בוילה: 12. עיון בכתב התביעה מעלה, כי התביעה מבוססת על שלוש עילות, הראשונה היא ההסכם בין החברה לפיתוח קיסריה לבין המשיב וההתחייבות עליה חתום המשיב, שלטענת המבקש, מונעים מן המשיב להשתמש בוילה או להתיר לאחרים להשתמש בה שלא למטרת מגורים; עילת התביעה השנייה היא הפרת חובה חקוקה, בדמות הפרת חוק התכנון והבנייה וחוק רישוי עסקים, ואילו עילת התביעה השלישית היא עוולת המטרד ליחיד. 13. תחילה אדון בטענות הצדדים לגבי מהות השימוש הנעשה הוילה; אין חולקין, כי המשיב מפיק מן הוילה רווחים כאשר הוא משכירה בסופי שבוע תמורת סכום הנע בין 1,500 ש"ח לבין 3,000 ₪, וכי מי ששוהה בוילה מגיע, למעשה, כדי לנפוש (ראו האמור בהסכם בין המשיב לבין השוכר שצורף לבקשה). המשיב מפנה בסיכומיו לאותו הסכם שכירות, לפיו השכיר המשיב את הוילה לאחר. מהסכם זה ניתן לדלות, כי מספר האנשים המקסימלי המתארחים בוילה בסופי שבוע עלול להגיע לשנים עשר. המשיב אף לא חלק על העובדה, כי הפרסומים המצורפים באתרי האינטרנט והמתייחסים ל-"וילה בלו", מתייחסים לוילה שבבעלותו, אם כי טען שהפרסומים האלה נעשו ע"י המתווכת. בפרסומים אלה, שנראה, כי בשל נגישותם, ידע המשיב על תוכנם, מפורסמת הוילה, כ-"בית נופש" וכן כוילה המתאימה לעריכת מסיבות, לרבות מסיבות רווקים. ראוי להביא ציטוט מאחד הפרסומים שצורפו לבקשת המבקש: "וילה בלו הינה וילה במרכז עם בריכה המשמשת גם כוילה למסיבות כמו מסיבות רווקות, מסיבות רווקים או כל מסיבה אחרת שתחפצו לחגוג בין כתלי הוילה בנוסף הוילה משמשת כוילה לאירועים (עד חמישים איש), ימי עיון לחברות או כל אירוע סולידי אחר" (ראו הפרסומים המצורפים לבקשת המבקש). 14. ממכתב החברה לפיתוח קיסריה מיום 9.5.2010, בו מודיעה החברה למשיב, כי מבדיקתה, מתנהלת במקום "פעילות עסקית של השכרת הנכס למסיבות לפרקי זמן קצרים", וכי התקבלו תלונות ממספר שכנים, לגבי הפעילות המרעישה הנעשית במקום, עולה, לכאורה, כי טענות המבקש, לפיהן הפעילות הנעשית בוילה בסופי- שבוע היא פעילות מרעישה, נכונות הן. 15. מסקנתי היא, שלכאורה, הוכח בפניי כי בסופי-שבוע הפך המשיב את הוילה לנכס להשכרה על בסיס יומי, כאשר עפ"י ההסכם שערך המשיב עם שוכר- צד ג', ואשר צורף לבקשה, ניתן לארח בוילה בסוף- שבוע אחד, שנים עשר אנשים. כמו-כן, הוכח בפניי, לכאורה, כי בשל הפעילות העסקית הנעשית בוילה בסופי שבוע בוקעים רעשים ודי אם אפנה, בהקשר זה, לדו"ח פעולה מיום 8.5.2010 שערך פקח מטעם החברה לפיתוח קיסריה המוכיח כי במקום שהתה חבורת צעירים אשר הרעישו. בנוסף, לאור האמור בעדות המבקש בפניי ובמכתב החברה לפיתוח קיסריה הנ"ל, נראה, כי בוילה נערכות מסיבות ע"י אותם שוכרים המגיעים למקום, שככל הנראה, נעשות לאור העובדה, כי השימוש הנעשה בוילה בסופי שבוע מוסב ממגורים לנופש. הפרת חוק רישוי עסקים וחוק התכנון והבנייה: 16. טוען המבקש, כי הפרת חוק רישוי עסקים וחוק התכנון והבנייה, מצמיחים עילת תביעה, מכוחה זכאי המבקש לסעד המבוקש בכתב תביעתו. מאידך, טוען המשיב, כי המבקש אינו יכול לאכוף דיני התכנון והבנייה ודיני רישוי עסקים, וכי הגורמים המוסמכים לעשות כן הם העירייה והועדה המקומית לתכנון ובנייה. 17. כבר נפסק, כי כאשר בעל דין מוכיח הפרתה של חובה חקוקה, ובכלל זה חובה חקוקה לפי דיני התכנון והבנייה או לפי חוק רישוי עסקים, אין חובה על המבקש להוכיח קיומו של מטרד ליחיד, ודי בהוכחת "אי נוחות" לצורך הפסקת הפעילות הנעשית בניגוד לאותה חובה. (ראו : בר"ע 62/83 ברך בעל טכסא נ' רחל גונן פד"י ל"ח(1) עמ' 281 בעמ' 283; ראו גם בג"צ בג"צ 16/50 איגרא-רמא בע"מ נ' ועדת בנין ערים ת"א ואח' פד"י ה עמ' 229 ). 18. אציין כבר עתה, כי לא הוכח בפניי כי המשיב מפר את חוקי התכנון והבנייה, מאחר ולא הוגשה לעיוני תוכנית המתאר החלה על המקום, ולא הוכח בפניי, כי לצורך השימוש שעושה המשיב בנכס, ישנו צורך בהיתר ל-"שימוש חורג". 19. באשר להפרת חוק רישוי עסקים, עליי לבחון תחילה את השאלה עם העסק שמנוהל בוילה הוא עסק טעון רישוי; עיון בצו רישוי עסקים (עסקים טעונים רישוי) התשנ"ה- 1995, מעלה כי סעיף 7.1 (אירוח ולינה) קובע מספר עסקים הטעונים רישוי, ובין היתר, העסק המפורט בס"ק (ב): "השכרת חדרים על בסיס יומי או שבועי כשמספר החדרים עולה על שולשה". נראה, כי הוילה עונה להגדרה הנ"ל, באשר כוללת היא חמישה חדרי שינה בקומה העליונה ושלושה חדרים בקומת הקרקע (ראו הפרסומים באתרי האינטרנט, שצורפו לבקשה), כאשר עפ"י ההסכם בין המשיב לבין צד שלישי ששכר את הוילה, ואשר צורף לבקשה, מותר היה לשוכר לארח עד שנים עשר אורחים. 20. עפ"י צו רישוי עסקים, פוטר מתקין הצו בעל עסק לאירוח ולינה שכולל עד שלושה חדרי השכרה, מהשגת רישיון עסק, אולם, נראה, כי וילה הכוללת יותר מחמישה חדרי שינה ובריכת שחיה, המתאימה לאירוח משפחות (עד 12 אנשים) ולעריכת מסיבות (עד 50 אנשים), היא עסק הטעון רישוי, באשר כוללת היא יותר משלושה חדרי אירוח. ההיגיון העומד מאחורי הקביעה שעסק הכולל יותר משלושה חדרי אירוח טעון רישיון עסק ברור, שכן יש במספר השוהים בעסק המיועד ללינה ואירוח כדי לשנות את אופי הסביבה, ועל כן, סבר מחוקק- המשנה, כי עסק המשכיר יותר משלושה חדרים, הוא עסק, אשר ראוי שרשויות רישוי העסקים תבחן אם מתאים הוא להתנהל במקום, ותבחן, אם מבחינה תכנונית הוא כשיר להתנהל באזור בו הוא ממוקם. 21. יצויין עוד, כי הצו הנ"ל קובע כי עסק המהווה "גן אירועים" טעון רישיון עסק. סבורני, כי וילה שהופכת למקום לעריכת אירועים המונים עשרות אנשים כפי שעולה מן הפרסום המצורף לבקשה, וזאת על בסיס מסחרי, היא גן אירועים לכל דבר ועניין והפעילות המסחרית בה טעונה רישיון עסק. הדבר מתיישב עם כוונת מחוקק המשנה שביקש להסדיר את פעילות גני האירועים, שמטיבם ומטבעם עלולים להסב מטרד לסביבה ולשנות את אופיו של המקום שבו הם מתנהלים; לפיכך, נראה, כי הוילה שבה מתנהלות מסיבות על בסיס מסחרי, היא עסק הטעון רישוי גם לפי סעיף 7.9(ב) : "גן אירועים". 22. המבקש טוען כי ניהול הוילה מסב לו ולבני ביתו "אי נוחות" שמצדיקה מתן הצו המבוקש. המבקש, המתגורר בשכונה שקטה, בצמוד לוילה, מוצא את עצמו בסופי שבוע, מתגורר בצמוד לעסק להשכרת חדרים שמסגול לקלוט כ- 12 אנשים בסופי שבוע. הוכח בפניי, לכאורה, כי בחלק מן המקרים גרמה השכרת הדירה לרעשים שבקעו מן הוילה. בנוסף, לאור העובדה כי מתנהלות במקום, או עשויות להתנהל בו, מסיבות למיניהן, נראה, כי ניהול העסק הנ"ל בלב שכונת מגורים שקטה מסב אי נוחות למבקש ובני ביתו, ולפיכך, די בכך כדי לבסס, לכאורה, עילת תביעה בעלת סיכוי להתקבל. מטרד ליחיד: 23. המבקש הצליח להוכיח, לכאורה, כי מתקיימים יסודות עוולת המטרד ליחיד, כהגדרתה בסעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. המבקש טען, כי הפעילות המתקיימת במקום מונעת ממנו שימוש סביר בביתו. קבעתי לעיל כי השימוש שעושה המשיב בוילה ע"י השכרותה לאחרים בסופי שבוע גרם ועלול לגרום לרעשים. כאמור, עולה ממכתב ששלחה החברה לפיתוח קיסריה האמור לעיל, כי לכאורה, החברה לפיתוח קיסריה בדקה ומצאה, כי אכן מתקיימת במקום מסיבות וכי לחברה הגיעו תלונות רבות באשר לפעילות המתנהלת במקום. במכתב נדרשו המשיב ורעייתו להפסיק את הפעילות העסקית הנעשית במקום, לאור המטרד שפעילות זו מסבה. 24. האמור לעיל, בצירוף הפרסומים שצורפו לבקשת המבקש מוכיחים, לכאורה, כי הפעילות העסקית שעושים המשיבים בוילה היא פעילות מטרידה ועל כן, ולצרכי דיון בבקשה למתן צו זמני, הוכיח המבקש, לכאורה, התקיימות יסודות עוולת המטרד. חוזה לטובת צד שלישי: 25. באשר לטענת המבקש, לפיה הוא רשאי לקבל צו מניעה קבוע, בגדרו תופסק הפעילות הנ"ל מכח ההסכם בין המשיב לבין החברה לפיתוח קיסריה, השאלה המתעוררת בהקשר זה היא, האם החוזה בין החברה לבין המשיב מצמיח עילת תביעה למבקש; לשון אחר, האם עסקינן בחוזה לטובת צד שלישי, כמשמעותו בסעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 הקובע כדלקמן: " חיוב שהתחייב אדם בחוזה, לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב), מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות זכות זו" . 26. כדי לראות בהסכם שצורף לבקשת המבקש ובהתחייבות עליה חתם המבקש כחוזה לטובת צד שלישי, על הצד השלישי להוכיח, כי ההסכם מצמיח לו הנאה, וכי ההסכם מקנה לו (עפ"י הכוונה המשתמעת מן החוזה) זכות זו, לרבות הזכות לאכוף אותה. לעניין זה קובעת הפסיקה, כי "אפילו יש בחוזה התחייבות ליתן טובת הנאה לצד שלישי, אין באותה התחייבות כשלעצמה כדי להעניק זכות לצד שלישי, שכן השאלה היא תמיד, אם אותה התחייבות היא אך כלפי הצד לחוזה ואילו טובת ההנאה היא אך תוצאה של ביצוע אותה התחייבות, או שמא ההתחייבות עצמה, בנוסף לטובת ההנאה, מכוונת כלפי הצד השלישי" (ראו: עא 253/82 ד"ר דן חושי נ' הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל פד"י לח(1) 640, 643 ; ג. שלו "דיני חוזים- החלק הכללי" (תשס"ה )583). 27. הואיל והכרעה סופית בשאלה אם בפנינו קיים חוזה לטובת צד שלישי שהצדדים לו התכוונו להקנות זכות אכיפה קשורה לפרשנות ההסכם ולכוונת הצדדים, שמטבע הדברים טעונות הן בירור עובדתי, הדברים שאקבע להלן אינם בבחינת קביעת מסמרות, והם נקבעים לכאורה, לצרכי הדיון בבקשה לצו זמני. 28. עפ"י לשון החוזה הצהיר המשיב, כי "אין להשתמש בחלקה או בכל חלק הימנה למטרה כלשהי שאינה מגורים" (סעיף 5 (א)(2)(אא)) . כמו-כן, התחייב המשיב כלפי החברה לפיתוח קיסריה לא להשתמש בחלקה ולא להתיר לאחרים להשתמש בכל חלק ממנה למטרה כלשהיא, מלבד למגורים (ראו סעיף 11(ב)). לכאורה, כוונת הסעיף היא שכל המתגוררים בקיסריה ישתמשו במגרשיהם עליהם אמורים לבנות בתיהם לצרכי מגורים בלבד, וזאת למען יישמר צביון המקום. 29. השאלה אם הוקנתה למבקש זכות לאכוף חיובים אלה היא שאלה לא קלה, שכן ההסכם שותק לגבי נקודה זו, ועל כן על בית המשפט לפרש אם ההסכם מקנה זכות זו. כשלעצמי, סבורני, כי ספק אם ההסכם התכוון להקנות למבקש זכות תביעת ההתחייבויות של המשיב בהסכם, בשים לב לעובדה, כי לזכות זו אין זכר או רמז בהסכם, ולעובדה שהחברה לפיתוח קיסריה פעלה בנושא ושלחה מכתב למשיב בו ביקשה, כי הוא יפעל לקיים התחייבויותיו כלפי החברה. יחד עם זאת, איני קובע מסמרות בשאלה זו, מאחר, וכאמור, טעונה היא בירור העובדות ע"י בית המשפט שיכריע בתביעה. מסקנת ביניים: 30. הוכח בפניי, כי בידי המבקש עילת תביעה ראויה, הנובעת מהפרת חובה חקוקה (ניהול עסק טעון רישיון עסק ללא השגת רישיון), כמו- כן עולה, כי בידי המבקש עילת תביעת בגין עוולת המטרד ליחיד. 31. באשר לעילת התביעה לה טוען המבקש הנובעת מן החוזה, נראה, כי עילה זו טעונה בירור עובדתי, וכי בשלב זה, ולאור המסקנה אליה הגעתי להלן, אמנע מלהכריע בשאלה זו. מאזן הנוחיות: 32. על בית המשפט לאזן בין הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מאי מן צו זמני לבין הנזק שייגרם למשיב כתוצאה ממתן אותו צו. בבואו לערוך איזון כאמור, על בית המשפט לשקול אם נזקו של התובע- המבקש ניתן לפיצוי בכסף (ראו ספרו של המנוח זוסמן "סדר הדין האזרחי" (מהדורה שביעית) בעמ' 616 ו- 617). 33. בעניננו, עושה המשיב פעילות בלתי חוקית בוילה שבבעלותו, כאשר הוא מפיק ממנה רווח, אגב הפרת חוק רישוי עסקים, שנועד, בין היתר, להגן על אנשים מקבוצתו של המבקש, והוא עושה שימוש אגב הסבת מטרד, ולמצער, אי נוחות למבקש. 34. אין עסקינן בעסק רגיל שהמשיב השקיע כספים לשם בנייתו או הפעלתו, שכן המשיב לא השקיע סכומי כסף לצורך "בניית" העסק. כל אשר עשה המשיב, הוא פרסום הוילה להשכרה, ולאחר מכן, כאשר הוא משכירה לצד ג' הוא עוזב את הוילה בסופי שבוע. 35. מאידך, המבקש שבחר להתגורר בשכונת מגורים שקטה ובגין כך שילם במיטב כספו, זכאי ליהנות ממגורים שקטים. כאמור לעיל, מוצאים המבקש ובני ביתו עצמם מתגוררים ליד בית עסק, המושך אליו אנשים שאינם מוכרים למבקש (ואף לא למשיב). בסופי שבוע מוצאים המבקש ובני ביתו עצמם מתגוררים ליד וילה שבה נערכות מסיבות עם מספר לא מבוטל של משתתפים, וממנה בוקעים רעשים, ונראה, כי בגין פגיעה זו באיכות חייהם של המבקש ובני ביתו, המגיעה כדי מטרד, לא ניתן לפצות בכסף. 36. אציין עוד, כי הנימוקים אשר העלה המשיב בסיכומיו, ואשר על פי הנטען הביאו אותו להשכיר את הוילה אינם משכנעים ואין בהם כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי. טענות אלה אינן מצדיקות הפיכת הוילה לעסק מטריד, הפועל בניגוד לחוק רישוי עסקים. הזהות בין הסעד העיקרי לבין הצו הזמני: 37. שקלתי, אם בנסיבות העניין ראוי להימנע ממתן צו זמני לאור העובדה, כי זהו הצו (לצד הסעד הכספי) הנתבע כסעד קבוע, ואולם לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לא מצאתי, כי נימוק זה אמור למנוע מתן הצו. כבר נפסק, כי "אם שוכנע ביהמ"ש, כי מבחינת הדין המהותי עומדת למבקש עילה שהיא לכאורה מבוססת, ושמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו, אין בזהות הסעד הזמני לסעד המבוקש בתובענה בלבד כדי להצדיק הימנעות ממתן סעד זמני" (ראו רע"א 2059/98 וולטה ייצוב קרקע נ' פי. אר. אס מדיטרניין בע"מ פ"ד נב(4),721,732). 38. שוכנעתי, כי עומדת למבקש עילת תביעה לכאורה מבוססת, ולאחר ששקלתי את מאזן הנוחיות, מצאתי כי יש ליתן הצו הזמני מחד ולחייב את המבקש להפקיד ערבויות לפיצוי המשיב בגין נזקיו שייגרמו לו, אם ייגרמו, למקרה והתביעה העיקרית תידחה. מסקנה: 39. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאור העובדה, כי הוכח בפניי שבפי המבקש עילת תביעה ראויה שסיכוייה להתקבל טובים, ומאידך, לאחר שששקלתי (שלא במנותק מסיכויי קבלת עילת התביעה לה טוען המבקש) את מאזן הנוחיות, לרבות העובדה, כי המשיב לא השקיע מאומה לצורך הסבת הוילה לעסק ושקלתי המטרד, ולמצער, אי הנוחות שנגרמים למבקש ולבני ביתו כתוצאה מן הפעילות בוילה, אני מקבל את הבקשה ונותן זאת צו מניעה זמני, לפיו יימנע המשיב מלהשתמש בוילה שבבעלותו ע"י השכרתה לאחרים לתקופות קצרות או ע"י השכרתה לצורך עריכת מסיבות או ע"י השכרותה לשימוש שאינו מגורים או לכל מטרה עסקית אחרת. 40. יחד עם זאת, ולאור העבודה, כי קיבלתי את הבקשה וכי העובדות אמורות להתברר במסגרת התבוענה העיקרית, כאשר במסגרת הבקשה בדקתי אם בפני המבקש עילת תביעה לכאורה, יכנס הצו לתוקף לאחר שימלא המבקש את התנאים שלהלן: א) המבקש יפקיד בקופת בית המשפט התחייבות עצמית וערבות צד ג' בלתי מוגבלות בסכום, לפיצוי המשיב בגין כל נזק שייגרם למשיב, למקרה שהתביעה תידחה או יבוטל המשיב מכל סיבה שהיא. ב) המבקש יפקיד בקופת בית המשפט סכום במזומן או בערבות בנקאית ע"ס 10,000 ₪ לפיצוי המשיב בגין כל נזק שייגרם למשיב, למקרה שהתביעה תידחה, או הצו יבוטל הצו מכל סיבה שהיא. 41. המשיב ישא בהוצאות הבקשה ובשכ"ט עו"ד, בסך 2,000 ₪ ומע"מ. צו מניעהצוויםשכירות