זיכוי נאשם בערעור - תביעת פיצויים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי נאשם בערעור - תביעת פיצויים: תביעה בעוולת הרשלנות בגין נזקים שהוסבו בשל הגשת כתב אישום, ממנו זוכה הנאשם בסופו של יום. כמו כן נתבעות הוצאות ההגנה. הצדדים הסכימו שפסק הדין יינתן על דרך הגשת המסמכים וסיכומים בכתב, בלא צורך בחקירות. מצאתי שדין התביעה לדחייה. רקע 1. התובע 1 (להלן "התובע") הינו תושב דלית אל כרמל. התובעים 2 ו-3 הינם הוריו, המתגוררים אף הם בישוב. 2. ביום 02.07.04 בשעה 21:00, נהג התובע ברכב מסוג אופל בכביש 672 מכיוון דלית אל כרמל לצומת אליקים. בהגיעו לצומת באיזור הקילומטר ה-37, ביקש לפנות שמאלה ואז התנגש רכבו באופנוע משטרתי אשר עליו רכב שוטר שהיה במשימה. האופנוע פגע בדלת הרכב בצד שמאל. כתוצאה מהתאונה, נפצע רוכב האופנוע באופן קשה, והוא אושפז בבית לווינשטיין למשך תקופה ארוכה. נטען בתביעה שכיום הינו נכה בשיעור 100%. 3. ביום 24.01.05 הגישה הנתבעת כנגד התובע כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בחיפה (ת"ד 30386/05) . התובע הואשם בעבירות של גרימת נזק לרכוש או אדם לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, רשלנות לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 וסעיף 38(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, סטייה מנתיב הנסיעה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, וגרימת חבלה של ממש לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה. 4. ביום 10.05.07 הורשע התובע בכל סעיפי כתב האישום. במסגרת גזר הדין, נפסל רשיון הנהיגה שלו ל-10 חודשים, וכן נקבעה פסילה על תנאי נוספת ל-3 חודשים למשך 3 שנים. בנוסף הוטל קנס בסך של 1,800 ₪ או 18 ימי מאסר. ביום 18.06.07 הגיש התובע ערעור על פסק הדין (ע"פ 2399/07). ערעורו של התובע התקבל, ובפסה"ד הוא זוכה מכל סעיפי כתב האישום, תוך ציון שמחומר הראיות עולה שנהג האופנוע (שעקף התובע משמאלו, באותו נתיב) התרשל מאד בנהיגתו, כאשר נסע במהירות לא סבירה ועקף התובע בצומת. התובע טוען כי קביעת בית המשפט המחוזי ממחישה כי מלכתחילה לא היה מקום להגשת כתב האישום כנגדו. אשר על כן, על המדינה לפצותו על הנזקים (לרבות עוגמת נפש) שנגרמו לו משך שנתיים וחצי מאז הגשת כתב האישום (ועוד לפניו) ועד לזיכויו בערעור. נזקים אלה הוא תובע בפני. 5. לטענת התובעים, פעולות הנתבעת כנגד התובע אשר כללו פסילת רשיונו למשך 60 יום מיד לאחר התאונה, חקירותיו תחת אזהרה, הגשת כתב האישום נגדו והאשמתו כי גרם לתאונה ופצע את רוכב האופנוע אשר הינו בן אותו יישוב, המוכר לו ולהוריו באופן אישי, גרמו וממשיכים לגרום לו נזקים נפשיים, כספיים ואחרים. טוענים התובעים, כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב עת "תפרה" לתובע 1 את תיק התאונה על אף שידעה מלכתחילה כי לא הוא אלא רוכב האופנוע הוא האשם הבלעדי בקרות התאונה. הראיות שהיו בידיה הצביעו או אמורות היו להצביע בכיוון זה. חרף זאת בחרה הנתבעת להגיש את כתב האישום על כל השלכותיו החמורות והידועות מבחינתו של הנאשם. לטענת התובע 1, ניסה אינספור פעמים, הן עובר למועד הגשת כתב האישום והן לאחריו, להניא את גורמי הנתבעת לוותר על הגשת כתב האישום, אולם טענותיו נפלו על אוזניים ערלות, תוך שהנתבעת מסרבת לבדוק את העובדות לאשורן. לטענת התובע, לא ניתן היה להצביע על קיומן של ראיות מספיקות להרשעה, שכן הן עדי התביעה והן עדי ההגנה העידו בפני ביהמ"ש כי לא ניתן היה לייחס אשם לתובע בגין קרות התאונה. למרות זאת, חרף אי דיותן של הראיות, הגישה הנתבעת כתב אישום כנגד התובע. התובע אף מדגיש כי אף הבוחן המשטרתי שהוזעק למקום, לא קבע פוזיטיבית כי התובע אשם בקרות התאונה. טוען התובע כי הנתבעת לא נהגה בשוויון עת הגישה את כתב האישום נגדו בלבד ולא גם נגד רוכב האופנוע. לא היה כל עניין לציבור בהעמדת התובע לדין, ואין פה כל ערך חברתי להגן עליו. טוען התובע כי האשמות הנתבעת כנגדו נודעו בכל העיר, פגעו בו ובתדמיתו ביישוב, והפכו אותו בעיני הישוב לאדם חסר אחריות ולא מוסרי, בעל תווית שלילית, לאדם שפצע קשה ונטל את בריאותו של בן היישוב, כך שחלק מהסובבים אותו סולדים ממנו ממש וחלק מחבריו ומכריו התרחקו ממנו. כמו כן הפך לאדם עצוב, מדוכדך, שרוי במצב רוח ירוד, אשר עד היום אינו מצליח למצוא בת זוג שתסכים ליצור עמו קשר למטרת נישואין, שכן האשמות הנתבעת הדביקו לו תדמית של אדם לא אחראי, פזיז, יהיר, לא שקול, לא מוסרי, שלילי. לטיעונים אלה מצטרפים התובעים 2 ו-3 הטוענים כי הם ושאר בני משפחתם נפגעו פגיעה קשה מכתב האישום, מאחר ועצם הגשתו גרמה לזעזוע בשלוות המשפחה טרם התאונה, ומאחר והם נתפסו ע"י החברה המסורתית בה הם חיים, כאשמים כמו בנם בפציעת נהג האופנוע. הגשת כתב האישום פגעה בתדמיתם, גרמה להם לעוגמת נפש וסבל רב, פגעה בשמם הטוב והפכה אותם מוקצים ע"י בני היישוב. את עילתם משתיתים התובעים על עוולת הרשלנות במה שנוגע להגשת כתב אישום. לענין החזר הוצאות ההגנה בהליך הפלילי הם נסמכים על סע' 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהתאם מבוקש לפסוק פיצויים כדלקמן: בגין הנזק בהגשת כתב האישום (עוגמת נפש בגין כל ההקרנה על אורחות חייהם של התובעים שתוארה לעיל) פיצוי כספי בסך 200,000 ₪, אשר הועמד לצרכי אגרה על 95,000 ₪. בנוסף בעקבות ההרשעה ובטרם זיכוי בביהמ"ש המחוזי, החליט בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה, כי התובע 2 יפוצה בפחות מ-25% מנזק הרכוש לרכבו שהוסב בתאונה ושולם על ידו, ובכך הפסיד התובע סך של 2,837 ₪ ובשערוך להיום- 4,416 ₪. בגין הוצאות המשפט בהליכים הפליליים בשתי הערכאות: עלות הכנת חוות דעת מומחה (בוחן תנועה) שהוגשה לבית המשפט לתעבורה- סך של 4,640 ₪. תשלום שכ"ט עו"ד בסך 9,000 ₪ לשם ייצוג התובע בערכאות. בגין הוצאות עדים אשר העידו לטובת התובע בבית המשפט לתעבורה- סך של 1,500 ₪. כמו כן טוען התובע כי במסגרת פסק הדין של בית המשפט לתעבורה, שילם חלק מהקנס שהוטל עליו, בסך 900 ₪ טרם מתן ההכרעה הערעור, אשר לא הושב אליו. ראשי הנזק הנתבעים הועמדו במצטבר על 115,456 ₪. 6. טוענת הנתבעת כי דין תביעתם של התובעים 2 ו-3 להדחות על הסף מחמת העדר יריבות או כל עילת תביעה. וביחס לתובע 1 - דין תביעתו להידחות לגופה שכן יישום מדיניות משפטית נכונה על נסיבות המקרה, מחייבת להמנע מקביעת אחריות בנזיקין, על מנת שלא להרתיע את רשויות התביעה ממילוי תפקידן. לשיטת הנתבעת ההחלטה על הגשת כתב האישום היתה עניינית וסבירה, לאור קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של התובע וקיומו של עניין לציבור. ולראיה בית המשפט לתעבורה מצא, לאחר שמיעת הראיות בתיק, כי יש מקום להרשיע את התובע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, היינו שוכנע באשמתו מעל לספק סביר. מקל וחומר נלמד, כי במועד כתב האישום היו בידי הנתבעת די והותר ראיות להקמת סיכוי סביר להרשעה ודי בכך על מנת לדחות את התביעה. הזיכוי בבית המשפט המחוזי מבוסס על ניתוח המסכת העובדתית שהתבררה בבית המשפט לתעבורה ועל הראיות שנשמעו שם, ועל כן, לו היה סבור בית המשפט המחוזי כי לא היה מקום מלכתחילה להגשת כתב האישום, היה מציין זאת בפסק דינו. מוסיפה הנתבעת, כי תפקיד בית המשפט בהליך זה אינו "לחלק ציונים" לחוקרי המשטרה או לתובע המשטרתי שניהל את ההליך הפלילי. היא מדגישה, כי בחינת מעשי הנתבעת בניהול החקירה, צריכה להעשות בהתאם לנסיבות ולראיות שעמדו בפני התביעה באותו מועד, ולא פבריזמת החוכמה שבדיעבד לאחר הזיכוי בערכאת הערעור. דיון 7. זכאות, ככל שישנה, לשיפוי על הוצאות ההגנה לפי סעיף 80 לחוק העונשין אינה מגבילה את העילות הנזיקיות העומדות לנאשם באותו עניין, ולגביהן ניתן להגיש תובענה אזרחית נפרדת (ע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל נח(1) 436, 443). 8. התשתית הנורמטיבית החולשת על הסכסוך דנן סוכמה על ידי בענין אחר שאף בו הוגשה תובענה שעילתה בנזק שנגרם לפי הנטען בגין רשלנות שבהגשת כתב אישום: תא (חי') 8976/05 אוחנונה אברהם נ' מדינת ישראל (פרסום נבו). אצטט להלן פסקאות 7 עד 13 מאותו פסק דין, שעניינן בסיכום כללי של הדין הרלבנטי, ולאחר מכן אבחן מהי התוצאה המתחייבת מיישומו בעובדות המקרה דנן. " 7. אין חולק כי המדינה עשויה לחוב בנזיקין בגין מעשים או מחדלים של המשטרה: הן מכוח ביצוע רשלני של חובותיה של האחרונה והן בשל אי ביצוע של חובותיה במחדל רשלני: ראה סעיפים 2 ו 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952. וראה ע"א 337/81 שלמה בוסקילה נגד מדינת ישראל פ"ד (לח(3) 337. וכן: ע"א 1678/01 מדינת ישראל נגד משה וייס פ"ד נח(5) 167 (להלן "עניין וייס") . עניין וייס נגע לחובת הזהירות של המשטרה בטיפול בתלונות: נקבעה אחריות המשטרה בגין התעללות נמשכת וחריגה במשפחה על ידי שכניה, שלא הניבה התייחסות או טיפול מינימאלי ראוי מהלך שנתיים בתגובה לתלונות חוזרות ונשנות של הקורבנות. יחד עם זאת, מדובר היה במקרה בולט בחומרתו וחריגותו הנחזית, מבחינת אוזלת היד שגלתה המשטרה. הודגש בפסק הדין שהמדיניות השיפוטית הראויה בגיבוש חובות הזהירות הקונקרטית המוטלות על המשטרה במסגרת עוולת הרשלנות מחייבת זהירות: זאת בהתייחס למשאביה המוגבלים של המשטרה, ושיקול הדעת המקצועי המסור בידה בקביעת סדרי עדיפויות וניצול אותם משאבים שבחסר; ומתוך מודעות לחשש הגלום בהרתעת יתר של המשטרה כתולדה של הטלת חובות זהירות נוקשות מדי, ואף לחשש של הצפת המשטרה בתביעות שתגרומנה לדלדול נוסף של משאביה. "אלא ששיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה. הם מעצבים אותה. שכן, מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק. העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר, ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית." (מתוך סעיף 9 לחוות הדעת של כב' השופטת דורנר באותו פסק דין) משכך, גם אם אין זה מתפקידו של בית המשפט "לחלק ציונים" לתובע המשטרתי שניהל ההליך מטעם הנתבעת (לשון סע' 4 לסיכומי הנתבעת) הרי שטיעון אחרון זה מחטיא מטרתו: הרי במסגרת בחינת התקיימותם במצטבר של יסודות עוולת הרשלנות, על בית המשפט לקיים ממילא הליך הבדיקה גם של יסוד ההתרשלות במעשה או מחדל של המשטרה, ולבדוק האם היתה סטייה מחובת הזהירות הקונקרטית בנסיבותיו הספציפיות של המקרה. אלא שהקביעות מה יעלה או לא יעלה כדי התרשלות, ומהן חובות הזהירות המוטלות על המשטרה בנסיבות המקרה - תעשנה מתוך ראייה רחבה של מכלול השיקולים; מתוך הצלבה של המקרה הפרטי עם השיקולים הכלליים המדריכים בסוגיה של היקף חובות הזהירות המוטלות על המשטרה, ומה עשוי שיעלה כדי התנהגות רשלנית של האחרונה. 8. מאידך, מקובלים עלי טיעוניה הבאים של הנתבעת - הנובעים במישרין מן ההלכות ביחס לעוולת הרשלנות: התקיימותה של עוולת הרשלנות אינה נבחנת בחוכמה שבדיעבד. לפיכך בענייננו, את פעולות המשטרה והשאלה האם עולות הן כדי מעשה או מחדל רשלני יש לבחון בזמן אמת על פי חומר החקירה והנתונים שהיו בידי המשטרה בכל שלב, ואין ללמוד מן התוצאה הסופית - זיכוי - על כך שמלכתחילה לא היה מקום להגיש כתב אישום על בסיס הראיות שהיו בידי המאשימה. יש לזכור כי לעולם, הערכתו של בית המשפט את דיות הראיות לשם הוכחת האשמה מעל לכל ספק סביר עשוי שתתברר כשונה מזו של המאשימה. בכך עדיין אין כדי ללמד על חוסר סבירות בפעולת המשטרה הן בעניין פעולות החקירה והן בעניין התשובה לשאלה האם חומר הראיות הקיים חייב מסקנה שאין להגיש כתב אישום (בכלל או ללא השלמות חקירה נוספות). הפן המשלים של הטיעון האחרון הנו שאכן, לא נדרשת הערכה של המאשימה שמדובר בתיק של הרשעה ודאית כתנאי להגשת כתב אישום. כך קובע סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב -1982: "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט עניין לציבור; ואולם החלטה שלא להעמיד לדין, בשל העדר עניין לציבור תהיה באישור בעל תפקיד כלהלן..." 9. ההלכה פירשה את סעיף 62(א) הנ"ל כמי שמציב רף של אפשרות סבירה להשגת הרשעה. יש אפוא לקיים הליך בדיקה של דיות הראיות; ואם המסקנה הנה שיש אפשרות סבירה להרשעה - יש להגיש כתב אישום (בהינתן התנאי המצטבר הנוסף של עניין לציבור). ראה בג"ץ 2534/97 ח"כ יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1; בדנג"ץ 3865/97 תק (על) 98(2) 281 נדחתה בקשה לדיון נוסף תוך הבהרה שאין סתירה בין המבחן שנבחר לבין מבחן הראיות לכאורה (שבו נבחנת האפשרות להשגת הרשעה בפריזמה של תובע סביר, על סמך הראיות לכאורה שבידיו). לשם הגשת כתב אישום אין די שהערכת חומר הראיות תעלה שיש סיכוי כלשהו להרשעה, קלוש ככל שיהא. אך בודאי שלא נדרשת הערכה שסיכויי ההרשעה גבוהים עד וודאיים. דרישה שכזו היתה מציבה רף בלתי אפשרי (המניח גם יכולת לא ריאלית לחזות מה תהא הערכת בית המשפט את חומר הראיות), ומכשול של ממש בפני המלחמה בעבריינות, ויכולתה של המשטרה למלא חובותיה כלפי הציבור. 10. איני מקבל התזה של ב"כ התובע בסעיף 3 לסכומיו לפיה מרגע שמזוכה נאשם, ולו מחמת הספק בלבד, מחמת מחדלי חקירה בלבד, בלא שבית המשפט מביע עמדה שלילית לענין מהימנותו של הנאשם - די בכך כדי לחייב הנתבעת בתשלום נזקיו של התובע.יש לזכור כי " בזיכוי מחמת הספק - על אף שזיכוי הוא - לא קובע בית המשפט כי הנאשם לא ביצע את העבירה, וכל שנקבע הוא כי התשתית הראייתית שפרסה התביעה, אינה מוכיחה את אשמתו של הנאשם למעלה מכל ספק סביר, ומכאן שאין בזיכוי זה משום קביעה פוזיטיבית בדבר חפותו" (דברי כב' השופט לוי בע"פ 2366/03 עסאף (בן אליאס) עסאף נגד מדינת ישראל פ"ד נט(3) 597 - להלן "עניין עסאף") . יתירה מזו: אף משעה שהזיכוי זיכוי מוחלט הוא, ולא מחמת הספק, בכך אין עדיין כדי לקבוע זכאות אוטומטית לפיצויו של הנאשם בין לפי סעיף 80 לחוק העונשין ובין בעוולת הרשלנות. ובזיכוי מחמת הספק - מקל וחומר שכך הם פני הדברים. 11. שני הצדדים הפנו לפסיקה שפירשה המאטריה השכנה של הוראות סעיף 80 לחוק העונשין. ואכן ניתן להקיש ממנה לענייננו. כידוע מציב סעיף 80 שתי חלופות לפיצויו של נאשם בסכום מקסימלי מוגבל (בגין הוצאות ההגנה ובגין מעצר או מאסר באשמה ממנה זוכה או כשאישום בוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי): החלופה האחת הנה כשלא היה יסוד להאשמה. החלופה השנייה הנה כשיש נסיבות אחרות המצדיקות הפיצוי. ההלכה קבעה כי זכאות לפיצוי לפי סעיף 80 אינה מוציאה את העילה הנזיקית, שהיא נשוא הליך זה . ראה למשל ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 73, 107 (להלן "עניין דבש"). ב ע"פ 11024/02 ראלב מנצור נגד מדינת ישראל פ"ד נח(1) 436, 445 נאמרו הדברים הבאים: " ההלכה הפסוקה קובעת כי המבחן שעל פיו יקבע בית המשפט, בדיעבד, כי לא היה יסוד להאשמה הוא מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט להציב עצמו בצומת הדרכים שבה ניצבה התביעה ערב הגשת כתב האישום, ולבחון האם באותה נקודת זמן ובהינתן התשתית הראייתית שהייתה בפניה באותה עת, ההחלטה להעמיד לדין הייתה סבירה. קרי: האם היה בחומר החקירה שנאסף כדי להעלות אצל תובע סביר ציפייה כי בידיו ראיות לכאורה לביסוס ההרשעה." בעניין דבש נקבע לגבי החלופה הראשונה שבסעיף 80 כי "מדובר באותם מקרים מובהקים שבהם יסוד ההאשמה הוא יסוד רעוע" (שם, בעמוד 106). עוד הובהר ע"י כב' השופט חשין באותו פסק דין (סע' 17 לחוות דעתו) כי "אכן, העילה הראשונה שבסעיף 80 לחוק העונשין, רוחה היא כרוחה של עוולת הרשלנות בנזיקין, ובחיי המעשה יכולה שתהא חפיפה, ולו חפיפה חלקית, בין השתיים". זאת חרף השוני בין ראשי הנזק הספציפיים, שיעור הפיצוי וסדרי הדין. ובעניין החלופה השנייה של "הנסיבות האחרות המצדיקות" הובהר כי - " בעילה זו שתי קבוצות של נסיבות - אלה הנוגעות להליך המשפטי, ואלה הנוגעות לנסיבות אינדיווידואליות של הנאשם. בראשונות נכללת התנהגותה של התביעה, במהלך המשפט, והשתלשלות העניינים האחרת שבו. מקרה בו, מלכתחילה, היה אמנם יסוד לאשמה, ולא היתה באותו שלב התרשלות מצד התביעה, אלא שלאחר הגשת כתב האישום נפל פגם בהתנהגותה, ופגם זה הביא להשהיית הזיכוי או להארכת המעצר - הוא מקרה הנופל בגדר הקבוצה הראשונה שבעילה השניה. כך, דרך משל, במקרה בו התרשלה המדינה בבדיקת ממצאים, שניתן היה לגלותם - אמנם רק לאחר הגשת כתב האישום, אך במועד מוקדם ממועד פסק הדין. בחשבון הקבוצה האחרת עשויים לבוא סבל חריג ועינוי דין חמור שבאו על הנאשם בעטיו של ההליך המשפטי, אף בהעדר "אשם" מצד התביעה. הענקת הפיצויים במקרה זה יש בה מידה של חמלה וחסד" (סעיף 5 לחוות דעתו של כב' השופט ריבלין באותו פסק דין). בע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל פ"ד נא(1) 481, 498 נאמר מפי כב' השופט זמיר על החלופה השנייה הנ"ל כי - על יסוד פסקי-הדין שדנו בסעיף 80, ועל רקע התכלית של סעיף זה, ניתן לציין שיקולים אחדים, שיש בהם כדי לסייע בידי בית-המשפט להחליט בכל מקרה אם התקיימו "נסיבות אחרות", המצדיקות תשלום הוצאות ופיצוי לפי הסעיף. להלן רשימה של שיקולים כאלה: האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום-לב, או שמא הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון: האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם; האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתרות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש; האם המשפט התארך יתר על המידה, ללא הצדקה, בעוד הנאשם נתון במעצר, ובלי שניתן לייחס את התארכות המשפט לנאשם עצמו; האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט; האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב-האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לעניין הציבורי או לנסיבות". כאשר הרשימה תוארה כרשימה לא סגורה. מדובר אפוא ב"עילת סל". 12. אף בעניין עסאף בואר כי למרות שבפרשת דבש לא יוחס משקל קונקלוסיבי לטיב הזיכוי (זיכוי מוחלט לעומת זיכוי מחמת הספק) לעניין הזכאות לפיצויים לפי סעיף 80, הרי "נראה כי על הכל היה מוסכם שם, כי טיבו של הזיכוי משליך ומשפיע על זכאותו של נאשם לפיצוי" כאשר בית המשפט העליון שב וחזר כאמור על עמדה זו באותו פסק דין. 13. לכל המקובץ יש להוסיף גם הלכה מושרשת המנחה אותנו בעניינה של עוולת הרשלנות, בבחינת השאלה האם נפלה התרשלות: אמנם כל התרשלות בסופו של דבר, ניתנת לתיאור כסוג של טעות. אך ההיפך - בודאי שאינו נכון. לא כל טעות בשיקול דעת עולה כדי התרשלות (ראה למשל: ע"א 243/83 עירית ירושלים נגד גורדון פ"ד לט(1) 113 - סעיף 25 של פסק הדין; סעיף 9 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל בע"א 5586/03 ד"ר לארי פרימונט נגד פלוני תק על 2007 (1) )4624). " 9. עד כאן לציטוט. אכן, כפי שבואר בהלכה, ההליך הפלילי כרוך מטבעו בהוצאות ועוגמת נפש למעורבים בו, והוא אף פוגע בחלק מזכויות היסוד של הפרט, בקניינו ולעתים אף בחופש העיסוק. כמו כן, יש בו גם כדי לפגוע לעתים בשמו הטוב של הפרט נגדו מתנהל ההליך הפלילי. חרף זאת, אין מנוס מפגיעה זו לשם הגשמת מטרות ההליך הפלילי והגשמת עניינם של פרטים אחרים והציבור בכללותו. כל עוד הפגיעה בזכויות היא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, היא תחשב למוצדקת והנטיה תהא לראותה כסיכון מחושב המתחייב מטיב המנגנון הפלילי (ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל נג(1) 505, 517-518, וכן ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל נא(1) 481, 490). בהתאמה, קשה שלא לחוש אהדה לעניינם של נאשמים נגדם הוגש כתב אישום ובסופו של יום זוכו זיכוי מוחלט (הדברים עמומים יותר משעה שמדובר בזיכוי שמחמת הספק). אולם גם במקרה שכזה לא ניתן להקיש מאחרית על ראשית, ולקבוע כי לא היה יסוד סביר להגיש כתב אישום לאור מבחן התוצאה. מהלך שכזה לא רק שזר הוא לרוחה של עוולת הרשלנות הנמדדת בפריזמה של סבירות וצפיות בזמן אמת (במקרה זה סבירות שקול הדעת של תובע משטרתי וצפי סביר להרשעה), אלא שעשוי הוא לחטוא באפקט מצנן של ממש ביחס לרשויות האכיפה, מה שיביא בסופו של יום לפגיעה קשה באינטרס הציבורי כולו. מאידך אין להירתע מאותו אפקט מצנן אם יישום מבחן הסיכוי הסביר להשגת הרשעה מוליך לתוצאה, ולא בחוכמה שבדיעבד, כי אותו סיכוי במבחן דיות הראיות - לא היה סיכוי סביר. שכן מן העבר שכנגד עומדת הן זכותו של הפרט שנפגע, וחייו הוסטו ממהלכם הרגיל בגין הליך פלילי המרחף מעל ראשו, והן אינטרס הציבור כולו שלא יוגשו כתבי אישום בקלות יתירה. אף אינטרס זה אכן אינטרס ציבורי הוא הן בפן המוסרי, הן בפן של שימוש יעיל ומושכל במשאבי האכיפה והשפיטה שכידוע מוגבלים הם, לתועלת הציבור כולו. שיקול אחרון זה נזכר בהלכה ביחס לשקלול הפרמטר של עניין לציבור בהגשת כתב אישום (ראה להלן בהמשך). אך כוחו יפה לדידי אף לכאן. 10. בענין אוחנונה ציינתי שביישום השיקולים המשפטים שבוארו לעיל, המקרה המציב עצמו כמועמד מתאים לבירור תביעה מעין זו הנו מקרה של זיכוי מוחלט, ופחות מקרה של זיכוי מחמת הספק. הדבר מובן אם נזכור שהמבחן הוא מבחנו של התובע הסביר, והסיכוי הסביר, לא הוודאי, להשגת הרשעה; ואף אם אין קביעה הלכתית קטגורית הגוזרת מראש ולשבט גורלה של תביעה, גם משעה שהזיכוי בה היה מחמתו של ספק לאור מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים. 11. בעניין זה לדידי עשוי שתהא רלבנטיות לא רק לטיב הזיכוי, אלא גם באיזו ערכאה ניתן. אין דומה זיכוי בערכאה הדיונית המבררת, לזיכוי בערכאת הערעור שהפכה התוצאה וזיכתה הנאשם. מדוע?: שכן המבחן הוא הסיכוי הסביר להשגת הרשעה. והנה בית משפט שבפניו הובאו הראיות ושמע העדים שוכנע מעל לספק סביר באשמתו של הנאשם. כאן ראוי לשוב ולהדגיש ברחל בתך הקטנה שלא נעלם ממני שהאפשרות הסבירה להשגת הרשעה על פי הראיות הקיימות נמדדת בנקודת הזמן שעובר להגשת כתב האישום, ולא במבחן התוצאה הידועה בדיעבד. אלא ששיקול זה בטהרתו אינו יכול להיות סימטרי לשני הכיוונים, משום שקיימת חזקה שבהגיון, ניתנת אמנם לסתירה, שאם הרשיע בית משפט ששמע הראיות הרי שגם אם טעה, היה באומדנו של תובע משטרתי סביר בזמן אמת היתה אפשרות סבירה להרשעה על פי הראיות שעמדו לרשות התביעה. עצם בחינת הסתברות ההרשעה (ואין עסקינן במבחן סטטיסטי) פירושה התחקות גם אחר אופן החלטת בית המשפט, היינו אומדן הסיכוי כי יפסוק שאין שום ספק סביר שהנאשם אשם בביצוע העבירה (פרשת יהב, לעיל, בעמ' 12). עם זאת אציין כי אף אם טעות בידי בעניין זה, הרי שלדידי הראיות שהיו בידי המאשימה לעת הגשת כתב האישום קיימו המבחן של סיכוי סביר להרשעה, בלא צורך להיזקק לחזקה זו או אחרת. סביר, אמרתי : לא קלוש, ולא מצוין. 12. אכן אין די בבחינת דיות הראיות ומסקנה שיש סכויי הרשעה סבירים. נדרש גם שיהא עניין לציבור בהגשת כתב האישום. סמכות זו מעניקה לרשויות התביעה שיקול דעת נרחב, אך לא מוחלט (בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה מד(2) 485, 507). "... המחוקק ער לכך, כי חקירה ותביעה הן בעלות השלכות מרחיקות לכת על חייו של החשוד והמתלונן. המחוקק יודע, כי המנגנונים לאכיפת החוק פועלים במסגרת אילוצים, ומסגרת זו מקשה על מיצוי עד תום של המשפט הפלילי המהותי. בשל מערכת מסועפת זו של שיקולים הסמיך המחוקק את התובע שלא להעמיד לדין חשוד, חרף קיומן של ראיות לכאורה לכך שהוא הפר את הוראות החוק הפלילי, וזאת אם התובע סבור שאין בהעמדה לדין "ענין לציבור". בכך הוכנס גורם גמיש למערכת ההעמדה לדין. גורם זה רצוי הוא, שכן הוא מאפשר לתובע להתחשב בכל הנסיבות, ולהעריך, אם בהגשת אישום פלילי הוא משרת את האינטרסים שהמשפט הפלילי נועד להגשימם" (פרשת גנור, 508). פסק הדין בעניין גנור מונה שורת שיקולים לעניין זה, כאשר השורה התחתונה נגזרת משקלולם: השיקול הראשון הינו חומרת המעשה- ככל שמעשה העבירה קל יותר, כך קטן העניין לציבור. חומרה זו נמדדת לפי מספר נתונים: העונש הקבוע לעבירה בחוק, הנסיבות הסובבות את ביצוע העבירה, היקף הנזק שהמעשה גרם לציבור וכן שכיחותה של ההתנהגות העבריינית. השיקול השני הינו נסיבותיו האישיות של החשוד- גילו ומצב בריאותו, עברו הפלילי, מידת שיתוף הפעולה עם הרשות החוקרת, וכיו"ב. כמו כן, השפעתו הפוטנציאלית של ההליך על החשוד . שיקול שלישי הוא מידת הנזק שנגרם לקורבן העבירה- ככל שהפגיעה בו קשה יותר ואינה ניתנת לתיקון, כך גדל האינטרס הציבורי בהעמדה לדין. שיקול רביעי הינו אינטרסים חיוניים של המדינה- כגון פגיעה של ההליך הפלילי באינטרסים חברתיים אחרים עליהם מבקשת המדינה להגן. שיקול אחרון הינו שיקול מוסדי של התביעה ובתי המשפט- כוח האדם העומד לרשות הפרקליטות הינו מוגבל ועל כן יש לעשות בו שימוש ראוי. בנוסף, קיים מחסור בזמן שיפוטי הנחוץ לשמיעת המשפט ועל כן יש לקבוע סדרי עדיפויות לשימוש בו (שם, בעמ' 511). עד כאן ביחס לדין החל, ומן הכלל אל הפרט: 13. בכתב התביעה ראו התובעים לנכון לטעון באופן כללי מן הגורן ומן היקב אף לעוולות חוקתיות ופגיעה באוטונומיה והפרת חובות חקוקות. טענות חזרו בסיכומים ברמת הטענה, אך לא הומחשה התקיימותן של אותן עילות נוספות. הסיכומים התמקדו (ובדין כך), בשאלת האפשרות הסבירה להרשעה והסבירות בהגשת כתב האישום, אף בפריזמה של ענין לציבור. ממילא ברור שככל שהיה סיכוי סביר להרשעה והיה אף ענין לציבור בהגשת כתב האישום הרי שאין צורך בעילות נוספות, ולטעמי במצב זה גם אין בהן ממש. 14. השאלה העיקרית הנה הסיכוי הסביר להרשעה. אך ככל שמבחן זה מתקיים, לא אוכל לקבל הטענה שלא היה עניין לציבור בהגשת כתב האישום: הנזק הגופני שנגרם לרוכב האופנוע עקב התאונה היה ניכר - כך אף לשיטת התובעים. כמו כן יש להתחשב בעובדה כי תאונות הדרכים הנן "מכת מדינה" שהשלכותיה הפרסונאליות (לא אחת) והכלכליות הנן ניכרות. אני מסכים כי העניין לציבור בהעמדה לדין בעבירות תעבורה הנו מובהק משעה שמדובר בעבריין תנועה מועד או סדרתי, או משעה שאף ללא כל עבר תעבורתי ידוע, מדובר על אופן נהיגה שבנסיבות המקרה מעיד מאליו על זלזול רבתי בכללי התנועה והבטיחות בכביש, להבדיל מהתרשלות נקודתית ברגע של היסח דעת (נשווה לנגד עיננו את אותו "בריון שעל הכביש" המזגזג בפראות בין נתיבים תוך "חיתוך" מסוכן של רכבים נוסעים). כך אף במנותק מן השאלה האם נגרם נזק גופני ומה שיעורו. אני מסכים גם שנסיבות המקרה היו כאלה שגם אם האמינה המאשימה באשמתו של התובע, ברור שלא היה מדובר באופן נהיגה מופקר על פניו או בעבריין תנועה מועד . אף הנתבעת לא טענה כך. לכל היותר מדובר היה אף מבחינת המאשימה בזמן אמת של הגשת כתב האישום, במקרה ממן המקרים של מחדל רשלני רגעי בשיקול דעת של הנהג על הכביש, שמא מתוך היסח דעת. אך טעויות רגעיות מאין אלה , אף במנותק מן השאלה האם נגרם בעטיין נזק גופני, הנן הרי חלק לא מבוטל מעבירות התנועה המבוצעות בכבישי הארץ. השאלה בדבר עניין לציבור הנה נפרדת כאמור משאלת הסיכוי הסביר להשגת הרשעה. שניהם צריך שיתקיימו במצטבר על מנת שיוחלט על הגשת כתב אישום. והנה, אף התובע בסע' 19 לסיכומיו טוען כי בשים לב לכך שלעת הגשת כתב האישום לא עלה מחומר החקירה שהתובע היה האשם בתאונה, שכן לא מדובר בתאונה שנגרמה בכוונה על ידו אף לא ברשלנות שלו - לא היה לציבור עניין להעמידו לדין. אם כן ואף אם בחצי פה ומבין השיטין, מודה התובע בסיכומיו ששאלת הענין לציבור במקרה זה כרוכה בטבורה בשאלת אשמתו. היינו שחוזרים אנו לאפשרות הסבירה להשגת הרשעה על פי מבחן דיות הראיות לעת הגשת כתב האישום , בתורת לב המחלוקת. במידה ונענית שאלה זו בחיוב , נענית בחיוב אף שאלת העניין לציבור בענייננו. וממילא אם גרסה המאשימה לעת הגשת כתב האישום שיש אפשרות סבירה להרשעה, הרי שאף לא פעלה בחוסר תום לב, בשונה מעמדת התובע. טוען התובע במסגרת השיקול של היעדר עניין לציבור, כי הנתבעת לא נהגה בו מנהג של שוויון משעה שהגישה כתב האישום נגדו בלבד ולא גם כנגד רוכב האופנוע. מבלי שאקבע מסמרות בשאלת אשמתו של רוכב האופנוע שכן עניינו לא עומד לדיון בהליך זה, הרי שגם אם אניח שהיה אכן אשם בתאונה, אין זה שולל אוטומטית אשמתו של התובע, וממילא לא ניתן לטעון שבגלל שפלוני אשם, אין עניין לציבור בהעמדתו לדין של אלמוני. שאלת השוויון באכיפה הנה שאלה ציבורית ראויה באופן כללי, יכול שתהא מושא לטענות אלו או אחרות של סניגור לעת ניהול ההליך הפלילי לגופו, אך לא ממנה תיוושע התביעה בהליך זה. לא אחת אשמים שני נהגים מעורבים בתאונה, מי יותר ומי פחות, באופן שאם היה נמנע מחדל רשלני מצד אחד מהם בלבד ולא חשוב מי , היתה התאונה נמנעת כליל: כך, גם אם ניתן להלום שהנהג השני חטא במידת רשלנות גבוהה יותר או אף בעבירות חמורות יותר. במקרה זה אכן נובע מהכרעת בית המשפט בערעור שהאשם בתאונה לא רבץ לפתחו של התובע. השאלה היא האם לא נחזתה אפשרות סבירה שייקבע אחרת ולשאלה זו שעליה כאמור יקום או יפול דבר - אגש כעת. האפשרות הסבירה להרשעה לעת הגשת כתב האישום: 15. תביעה על נזק בגין הגשת כתב אישום שהסתיים בזיכוי יכולה , כמו בענייננו, לתקוף שיקול הדעת של התובע שחרג ממתחם הסבירות בהערכת דיות הראיות לשם השגת הרשעה. ויכולה היא לטעון אף למחדלי חקירה שאלמלא נפלו, היה נודע אף למאשימה מבעוד מועד, שאין מקום להגיש כתב אישום. אם יש טענה למחדלים מן הסוג האחרון כטענה משלימה יש לפרט בכתב התביעה ברחל בתך הקטנה בדיוק מה מחדלי החקירה הנטענים והרלבנטיות שלהם. בכתב התביעה אין פירוט כזה, והעילה סומכת יהבה אך על הטענה שלעת הגשת כתב האישום לא היה סיכוי סביר להשיג הרשעה על פי אומדן הראיות שהיו בפועל בידי התביעה. להלן אפוא תמצית הראיות הרלבנטיות באותם מקטעים המבססים או מחלישים סיכויי ההרשעה. 16. על פי הודעת התובע במשטרה (נספח ד' לסיכומי הנתבעת): א. היו שני נתיבים בכיוון נסיעתו, והוא נסע בשמאלי שכן הנתיב הימני היה חסום על ידי רכבים חונים. ב. הוא החל לאותת שמאלה 30 עד 40 מטר לפני הצומת. ג. הוא הסתכל במראה האמצעית ברכב כ-5-10 מ' לפני הפנייה בצומת שמאלה והבחין במראה האמצעית באופנוע נוסע מאחוריו, אך ציין כי היה רחוק . מסיבה זו, וגם מן הטעם שהסתכל כדי לוודא לפני הכניסה לצומת אם יש תנועה מהכיוון הנגדי - לא הביט במראה הצדדית בטרם החל בפניה שמאלה בצומת. ד. התובע לא ידע לאמוד מרחק האופנוע מרכבו כשהבחין בו לראשונה במראה האמצעית שברכבו. ה. באמצע הפניה פגע האופנוע בדלת רכבו. ו. בתחילת הצומת קיים אי תנועה, ולעת הפגיעה של האופנוע ברכבו הספיק רכב התובע לעבור 3 מטר מאותו אי תנועה. כלומר מרגע שהבחין באופנוע לראשונה (5 מ' לפני הצומת) ועד לרגע הפגיעה (3 מ' לתוך הצומת) הספיק רכבו לעבור לערך 8 מטר. 17. ברכב התובע נסעו שני עדי ראיה. גם מהודעותיהם במשטרה עלה שהתובע נסע בנתיב שמאל, אותת, והתאונה אירעה במהלך הפניה שמאלה בצומת: באמצע הצומת (לגרסת אחד), או בתחילתו (לגרסת האחר). שניהם אישרו כי היתה תאורה במקום, כלומר לא היתה בעיית ראיה. גם מדו"ח הבוחן עלה שתנאי הראות היו טובים. ביחס למועד בו הבחינו הנוסעים באופנוע - קשה להלום שענין זה היה אמור להחליש או לחזק באופן ניכר סיכויי ההרשעה אלא אם יכול היה מי מן השניים לספק בפועל נתונים שימחישו מהירות הנסיעה של האופנוע ושל הרכב בו נסעו והמרחקים עובר לפגיעה. נתונים כאלה לא נגזרו מהודעותיהם. מי שאמור להשגיח בתנאי הדרך, סביבותיה והרכבים הנוסעים בה הנו התובע כנהג, ולא נוסעיו. 18. מיקום התאונה היה ידוע אפוא - בצומת עצמה. גם השעה ידועה - לערך ב 21:00. היה ידוע כי לעת התאונה האופנוע נסע משמאל לרכב התובע. ועל פי ממצאי הבוחן לאחר הפגיעה החליק עד למקום עצירתו הסופי. הבוחן לא ציין מקום ההתנגשות המדויק בכביש שהיה קשה לקביעה, אך סימני חריטה שנמצאו היו תולדה של החלקת האופנוע על צדו לאחר הפגיעה (כמובן שיתכן שמקום הפגיעה היה לפני המקום בו החלו סימני החריטה). 19. הבוחן ערך תרשים. כמו כן ערך סקיצה יחד עם התובע, וצלם תמונות מזירת התאונה. בדו"ח שלו נמנע מהבעת עמדה ביחס לאשמת מי מן הנהגים. הוא לא ציין האם נסעו הרכב והאופנוע עובר לתאונה בנתיב ימני או שמאלי. 20. בדו"ח הפעולה הראשוני שנערך על ידי השוטר שהגיע לראשונה לזירה אין כדי לשפוך אור על הנסיבות או שאלת האשמה. 21. לא נמצאו נתונים כגון סימני בלימה שאפשרו לבוחן לקבוע את מהירות הנסיעה של הרכבים. 22. היה ידוע שרוכב האופנוע מחמת פגיעתו אינו זוכר המקרה ולא יוכל לשפוך אור על הנסיבות. 23. לא היה ידוע על עדים נוספים לתאונה או להתרחשות שבתכוף לה. יוזכר שוב כי עילת התביעה לא סומכת עצמה על מחדלי חקירה, לרבות אי איתור עדים זמינים נוספים, או אי הסקת מסקנות על ידי הבוחן בדבר אי אשמו של התובע. עם זאת לעת המשפט עצמו העיד מטעם ההגנה עד ראיה , שוטר בתחנת זבולון ותושב דלית אלכרמל, שביום המקרה עמד ליד חנות, כ 100 מטר מן הצומת. הוא לא ראה התאונה עצמה אך אישר שהנתיב הימני היה חסום על ידי רכבים חונים. הוא הבחין ברכבו של התובע ולאחר מכן באופנוע נוסע במהירות לא סבירה (הוא אישר שידע שנהגו נמצא במשימה). כאמור עדות זו לא היתה לנגד עיני המאשימה עובר להגשת כתב האישום ולכן אין להתייחס אליה כמחלישה סיכויי ההרשעה. במשפט גופו גם הגישה ההגנה חוו"ד מומחה מטעמה, שאף היא כמובן לא היתה לנגד עיני המאשימה עובר להגשת כתב האישום : מר ג'מאל הלון, בוחן תנועה נוסף שהובא מטעם ההגנה, העיד כי הכין את חוות דעתו כשנה לאחר התאונה, אולם הסתמך על הנתונים שנאספו ע"י הבוחן המשטרתי. הוא העיד כי מהנתונים עולה שיתכן שהתובע אף נסע במהירות פחותה מזו שהצהיר עליה, היינו 30 קמ"ש (עמ' 29 לפר'). לטענתו, מהרגע שהתובע הבחין באופנוע ועד התאונה חלפו כ-2 שניות בלבד, במידה והוא נסע במהירות של 30 קמ"ש. במידה והמרחק בין כלי הרכב היה 25 מ' והאופנוע נסע במהירות של 50 קמ"ש, הוא היה יכול לפגוע במכונית בזמן זה (עמ' 29 לפר'). כמו כן העיד , כי בשעת הפנייה, על התובע לבדוק שאין תנועה לפניו ולא שאין תנועה אחריו, מאחר והיה כבר בין שני איי התנועה (עמ' 30 לפר'). 24. לא ניתן היה לקבוע מראש על פי ממצאי הבוחן בשטח באיזה נתיב נסע התובע - ימין או שמאל. עם זאת ידוע היה שבנתונים הקיימים לא סביר שניתן יהא לשלול גרסת התובע ושני הנוסעים שעמו לפיו נסע רכבו בנתיב השמאלי, והאופנוע עקף אותו באותו נתיב. משכך אכן לא היה מקום להגיש כתב אישום בגין סטיה מנתיב. אף ביהמ"ש המחוזי התייחס לכך בהערה בפסק דינו, ועל עניין זה ניתן היה לעמוד בסבירות אף לפני הגשת כתב האישום. עם זאת צודקת הנתבעת כי די היה בהודעת התובע עצמה כדי להקים סיכוי סביר להרשעה בגין רשלנות וגרימת נזק לאדם. התובע ידע שאופנוע נוסע אחריו. הוא הבחין בו 5 מטר לפני הצומת, והודה כי לעת הפניה שמאלה לא הסתכל במראות כדי לבדוק מצב התנועה מאחור. מרגע שהבחין לראשונה באופנוע ועד להתנגשות עבר רכבו כאמור 8 מטר בקירוב. המשמעות האפשרית שהיתה יכולה להילמד היתה שהאופנוע היה אכן קרוב לרכב, וכי אומדנו של התובע בדבר המרחק ממנו היה שגוי. על הפונה שמאלה לעשות כן בזהירות , כחלק מהחובה הכללית לנהוג בזהירות תוך שימת לב לתנאי הדרך ולמשתמשים בה בסביבת הרכב עובר לביצוע הפניה. שוב - גם אם אשמו של רוכב האופנוע היה גדול לעין שיעור. לפיכך אפשרות סבירה להרשעה - היתה. בדיעבד ותוך צירוף ראיות ההגנה (כולל אלה שלא נודעו לעת הגשת כתב האישום ונזכרו בפסקה 21 לפסק דין זה) הסתבר בסופו של יום, ולו בערעור, שאכן התובע לא אשם בתאונה. אין בכך כדי לשלול סבירות הערכת התובע המשטרתי שיש אפשרות סבירה להרשעה, על פי הראיות שעמדו בפניו עת החליט על הגשת כתב האישום. 25. לאור האמור, התביעה נדחית ומשכך לא אדרש לשאלת אומדן הנזק ושאלת היריבות של תובעים 2-3. עם זאת בנסיבות , איני עושה צו להוצאות. ערעורפיצוי לנאשם שזוכהפיצוייםפיצויים לנאשם שזוכהמשפט פלילי