קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכות שימוש בחצר בית משותף: עניינה של התובענה : עסקינן בסכסוך רב שנים, הנוגע לשימוש בחצר הבית המשותף ברח' הראל 10 בגבעתיים. עסקינן בבניין ובו ארבע דירות, שתיים שוכנות בקומה הראשונה ושתיים בקומה השנייה. אופן השימוש בחצר הבית העסיק ערכאות משפטיות שונות. בין השאר, קיימו הצדדים התדיינות בתיק זה בפניי, במתכונת מצומצמת, כאשר הצדדים לו היו התובעת מצד אחד, ומר מזרחי, הנתבע 1 מצד שני. ביהמ"ש המחוזי הנכבד ראה לנכון במסגרת ערעור אזרחי 2648/02, להשיב את התיק לדיון חוזר ולצרף אליו את יתר בעלי הדירות בבניין על מנת שתוכרע סוגיית השימוש ברכוש המשותף ונפקותו של הסכם החלוקה ת/9. הדיון הנוכחי התנהל איפוא בין ארבע יחידות הדיור בבניין. חשוב לציין, כי התקיים דיון נוסף בין חלק מהדיירים בבניין בפני עמיתי, כבוד השופט מרדכי בן-חיים, במסגרת תיק נפרד, ת.א. 28340/03, אשר פסק הדין בו ניתן ביום 26/01/09. עוד יאמר, כי בניין זה העסיק את הערכאות המשפטיות עוד קודם לכן, כך למשל ישבה בדין גם כבוד השופטת שרה דותן, בהיותה שופטת שלום, במסגרת ת.א. 12633/96. פסק דינה ניתן ביום 8.3.01. לב המחלוקת, המצריכה הכרעה בהליך הנוכחי שבפני, הוגדר ע"י בית המשפט המחוזי הנכבד במסגרת ע.א. 2648/02, אשר עסק בפסק הדין הקודם שיצא תחת ידי בתיק הנוכחי. בית המשפט המחוזי סבר, כי יש לדון בקיומו של ההסכם בין הדיירים לחלוקת הרכוש המשותף, נפקותו של הסכם החלוקה שצורף כנספח ז' לכתב התביעה המתוקן וסומן בהליך הקודם כ-ת/9. עוד הנחה בית המשפט המחוזי בע.א. 2648/02 הנ"ל, כי יש לדון באפשרויות ביטול הסכמות למיניהן כפי שהיו וכפי שנעשו. ומהו אותו הסכם חלוקה? זהו הסכם שנערך בגבעתיים ביום 9.7.1962. מי שערך את ההסכם הם ה"ה מרדכי ודינה לחי מצד אחד וה"ה זלמן וחנה סטופניצקי מצד שני. על פי נספח ג' לכתב התביעה המתוקן, נכרת הסכם בין קק"ל שהיא בעלת הקרקע לבין ארבעת מחזיקי הדירות המקוריים, משפחות בכרך, לחי, מונהייט וסטופינצקי. הסכם זה נרשם על פי סעיף 21 לחוק הבתים המשותפים תשי"ג-1952 ואיפשר לכל חוכר דירה להוסיף שטח בנייה לדירתו, כאשר חוכר בקומה א' חויב להוסיף בניה באופן שיאפשר לחוכר קומה ב', להוסיף בניה על אותו השטח. בניין המריבה, הוא בניין בן ארבע דירות, בעיר גבעתיים. שתי דירות הן דירות קרקע הצמודות לחצר ושתיים אחרות צמודות לגג. משפחות לחי וסטופנצקי, החזיקו בקומת הקרקע. הן ערכו ביניהן הסכם לשימוש בחצר. על פי ה"והואיל" השלישי בהסכם, נקבע, כי משפחת סטופנצקי תחזיק ותשתמש בחלקה האחורי של החצר ובעוד שמשפחת לחי תחזיק ותשתמש בחלקה החזיתי של החצר. עוד הוסכם, כי הכתוב בלשכת רישום המקרקעין יחול ויחייב בנוסף להסכם זה (ס' 2 להסכם). על פי ס' 8 להסכם, כל צד יהא רשאי להעביר הסכם זה לחליפו לדירה. גב' נחמה זכאי, היא ביתם של בני הזוג לחי ז"ל, והיא נכנסה בנעליהם כמחזיקה ובעלת הזכויות בדירה הרלוונטית. הנתבע 1 מר צבי מזרחי הינו חליפם של משפחת סטופניצקי. בבניין כאמור, ישנן שתי משפחות נוספות. משפחת ברזילי ומשפחת אוהבי המתגוררות בקומה העליונה. אף הן חליפות של הדיירים המקוריים בנכס. התובעת מחזיקה בזכויות על הדירה בקומת הקרקע בצד המערבי. דירה זו מושכרת לדיירים. הנתבעים 2 ו- 3 הינם החוכרים של דירת המגורים בקומת הקרקע בצד המזרחי. הם מתגוררים בפועל בנכס. הנתבע 1 הינו חוכר של הדירה בקומה השניה בצד המערבי. הנתבע 1 מתגורר בפועל בנכס. הנתבע 4 מחזיק בזכויות של דירת המגורים בקומה השניה בצד המזרחי. הנתבע 4 הינו בן 18 אשר קיבל את הזכויות בהעברה מאביו מר אברהם אוהבי המתגורר בפועל בנכס. חשוב לציין, כי כל הזכויות בבניין אינן זכויות בעלות אלא מדובר בזכויות חכירה לדורות, מן הקרן קיימת לישראל. מלכתחילה, צורפה אף זו כצד להליך, אך נמחקה בהסכמה. הפולמוס בין הצדדים, המצריך הכרעה בהליך הנוכחי הוא, האם ההסכם משנת 1962, מהווה הסכם לחלוקת השימוש בחצר המשותפת בין כל ארבע המשפחות המחזיקות דירות בבניין. דהיינו, האם הסכם זה מאפשר לכל משפחה לספח אליה לשימוש יחידני ובלעדי רבע מהחצר המשותפת. באופן כזה, כל משפחה תהנה משימוש נפרד ברבע החצר הרלוונטית לדירתה, אך תימנע משימוש בשלושת רבעי החצר הנותרים. בה בשעה שהמצב המשפטי הרווח, מאפשר לכל ארבעת המשפחות לעשות שימוש שוויוני בחצר כולה. אומר, כי כפי שנגלה לפני בהליך, בניינים דומים באותו אזור, הגיעו ביניהם להסכמי חלוקה כאלה ואחרות. במהלך ניהול התיק, הן בשלב הראשון וודאי גם בשלב השני, שקלו הצדדים פתרונות שונים, אולם היחסים העכורים ביניהם, לא סייעו להשגת הסכם וכך שבה הסוגיה והצריכה הכרעה שיפוטית. עמדת התובעות: התובעות המקוריות הן אם ובתה. האם, גב' דינה לחי ז"ל הלכה לבית עולמה ובתה ויורשתה נחמה זכאי, מחזיקה כיום בנכס והיא אשר המשיכה את ההליך. הואיל וכך, תקרא גב' זכאי לשם הנוחיות: "התובעת". התובעת סבורה, כי ההסכם מיום 2.7.62 שיקרא להלן ת/9, אינו מהווה הסכם לחלוקה ייחודית של השימוש בשטח החצר בין כל ארבעת הדיירים. לטענתה, אין המדובר בהסכם המקנה זכות קניינית לכל אחת מן הדירות ברבע מן הנכס הסכם זה אף לא רשום בספרי המקרקעין, כפי שקבע כבוד השופט מרדכי בן-חיים בפסק דינו בת.א. 28340/03. עוד מציינת התובעת, כי גם ההסכם שנרשם על פי חוק בתים משותפים וצורף כנספח ג' לכתב התביעה המתוקן, אף הוא אינו הסכם חלוקה לשימוש בחצר אלא הסכם לתוספת בנייה בלבד. התובעת גורסת, כי ההסכם מיום 2.7.62 הוא הסכם אישי בין משפחות לחי לסטופניצקי, הסכם שהיה תקף לשעתו ולזמנו. הסכם זה אינו מחייב את חליפיהם של הצדדים, הגם שכך כתוב בו, שכן לא נרשם בספרי המקרקעין. מדובר בזכות אישית in personam, ולא בזכות קניינית in rem. אי לזאת, עותרת התובעת לכך שיוכרע, כי השימוש בחצר המשותפת יתפשט על כל חלל החצר, ומותר לכל הדיירים ללא זכות להצמדה ייחודית כלשהי למי מן המשפחות. התובעת סבורה, כי בעניין זה קיים השתק עילה בפסק דינו של כבוד השופטת מרדכי בן חיים באשר לצדדים שהיו חלק מאותו הליך. עוד סבורה התובעת, כי באשר לצדדים שלא היו חלק מאותו הליך, קיים שם השתק פלוגתא. מדובר באותם בעלי דין, באותה טענה ובהכרעה שיפוטית שניתנה באותה סוגיה, ומכאן שמדובר במעשה בית-דין ובהשתק עילה המחייבים לכל דבר ועניין. היא חוזרת ומפנה אל הטיעונים, לפיהם לא קיים הסכם חלוקת החצר בין כל ארבע בעלי הדירות, וכי ההסכם ת/9 חל רק בן שני בעלי זכויות בדירה, היה נכון בשעתו ואינו חייב ותקף כיום. התובעת סבורה, כי הצמדת חלק מהרכוש המשותף לדירה ספציפית, אפשרי אך ורק בהתאם להוראות סעיף 62 (א) לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969. לדבריה, הצמדה כזו לא נעשתה בענייננו. כמו כן, בהתאם לסעיף 29 לחוק המקרקעין דנן, רק הסכם שנרשם בספרי המקרקעין חל ומחייב כלפי מי שנעשה שותף למקרקעין במועד מאוחר יותר. כיוון שההסכמים בענייננו לא נרשמו, אין לראותם כמחייבים כיום. עמדת הנתבע 1: הנתבע 1, מר מזרחי תומך בחלוקת החצר ובהצמדת רבע ממנה באופן ייחודי לכל דירה. הנתבע 1 מר מזרחי, מציין כי התובעת אשר טוענת כי לא קיים הסכם חלוקה, אינה מתנהלת על פי טענותיה. לגרסתו, התובעת הצמידה לדירתה חלק מן החצר והיא מונעת מבעלי דירות אחרים להכנס לאותו חלק בחופשיות ונוהגת שם מנהג בעלים. עוד טוען הנתבע 1, כי גם משפחת ברזילי, הנתבעים 2 ו- 3 הצמידו חלק מן החצר לדירתם והם משתמשים בה באופן רצוף ובלעדי. לשיטתו, משפחת ברזילי הפכה את דירתה ממש לדירת גן וזאת על חשבון זכותם של יתר הדיירים, לעשות שימוש באותו חלק של החצר. מר מזרחי תמה כיצד יתכן שהתובעת וכן הנתבעים 2 ו- 3, אשר באופן בוטה ניכסו לעצמם חלק מהחצר, לשימושם הבלעדי, טוענים בבית המשפט, כי הדבר אסור ואינו מותר על פי המערכת ההסכמית והמשפטית בנכס. התנהגותם בפועל אינה תואמת לדבריו, את טענותיהם. מר מזרחי סבור, כי טענותיה של התובעת בבית המשפט נובעות מרצונה להזיק לו והיא מוכנה אפילו להרוס תוספות בנייה שהוסיפה לדירתה באותו חלק מהחצר הצמוד אליה, הכל ובלבד שהוא לא יהנה מכך וידרש להרוס את מה שבנה מעל דירתה. מר מזרחי מצביע על כך, שהתובעת בנתה באופן עצמאי מחסן המשמש אותה בלבד, על רבע החצר הצמודה לדירתה. לדבריו, טענותיה כי ברשותה מפתח אותו היא מוכנה להעמיד לכל אחד מבעלי הדירות הדורש זאת, הן טענות סרק שאינן עומדות במבחן המציאות. בפועל, התובעת עושה שימוש ייחודי ברבע מהחצר, ועל כן אין היא יכולה למנוע גם מדיירים אחרים לעשות כן. לדבריו, התובעת אינה יכולה להתגולל עליו בטענות. לגבי השימוש שהוא עושה ברבע מהחצר הצמודה לדירתו - ולצורך העניין אף להזניחה ולא לטפל בה - שעה שהיא עצמה עושה שימוש ייחודי בחלק הצמוד אליה. כנ"ל הוא טוען כך לגבי נתבעים 2 ו- 3, משפחת ברזילי, אשר בנתה גדרות גבוהות, בודדה את רבע החצר 'שלה' מן החצר המשותפת, ריצפה אותה בריצוף עץ והתקינה שם מתקני שעשועים לילדיה הקטינים. קיומה של הגדר, כשלעצמה מהווה מגבלה. הטענות של בני הזוג ברזילי בבית המשפט, כי הם נכונים למסור מפתח לכל מעוניין אינן עומדות במבחן המציאות, בפועל זו חצר הצמודה לדירתם. משפחת ברזילי עושה באותו חלק של החצר, שימוש ייחודי. מכאן, אומר הנתבע 1, כי בפועל כל משפחה מבין ארבעת המשפחות המחזיקות יחידת דיור בנכס, שומרת על ההפרדה עליה הוסכם עוד בשנת 1962. ומבקש לתת לכך נפקות משפטית ולא רק מעשית. עמדתו של הנתבע 1 היא, כי תחילתו של ההליך הנוכחי בתביעתו אצל המפקחת לרישום מקרקעין להסרת מפגע, מזגן ישן שהתקינה משפחת לחי או משפחת זכאי, חליפתה, בדירתה. מנוע המזגן גרם לו לטענתו מטרד ולכן הוא נאלץ להגיש את התביעה, אשר המפקחת העבירה לבית משפט זה. במסגרת ההגנה הוגש כתב תביעה שכנגד וכך התפתח ההליך והגיע עד הלום. הנתבע 1 מר מזרחי, מאזכר את ההליכים שהתנהלו בפני כבוד השופטת שרה דותן בת.א. 12633/96. שם, אישרה גברת זכאי כי היתה הסכמה לגבי שימוש מסוים בחלקים מן החצר, וכי קיים הסכם בית משותף. עוד הוא מפנה למכתבים שנשלחו במרוצת השנים לרשויות השונות, ועדה מחוזית ומהנדס עיריית גבעתיים מהם עולה, כי בפועל התקיים שימוש ייחודי של כל משפחה בחצר. השימוש הייחודי התקיים מיום שנחתם ההסכם ת/9- 2.7.62. החוכרים השונים בהתנהגותם במרוצת השנים, אישרו את קיומו של ההסכם ושמרו על חלוקת החצרות שהיתה נהוגה מאז. גם חליפיהם של החוכרים אשר נכנסו בנעליהם, הכירו בחלוקת החצר ונהגו בהתאם. הנתבע 1 מבקש ליתן תוקף למצב שרווח בשטח בפועל מאז 1962, ולהכיר בהצמדת רבע מן החצר לכל אחת מהדירות. עמדת הנתבעים 2 ו- 3: הנתבעים 2 ו- 3 מסבירים, כי למרבה הצער קיים סכסוך בינם לבין מר אברהם אוהבי, אביו של הנתבע 4, שהוא בחור בן 18. לטענתם יש להם יחסי שכנות מצוינים עם יתר השכנים בנכס. כלומר, התובעת והדיירים השוכרים ממנה את הדירה וכן הנתבע 1. הם מביעים צערם על כך שעם הנתבע 4 או יותר נכון עם אביו, מערכת היחסים אינה תקינה ומגוללים הליכים משפטיים שהתקיימו ביניהם בערכאות שונות ולרבות צווים למניעת הטרדה מאיימת. הנתבעים 2 ו- 3 מצביעים על כך, שהסכם נספח ג' לכתב התביעה המתוקן הינו הסכם בו הסדירו ארבעת בעלי הזכויות בדירות את אפשרויות הבנייה וההרחבה של דירותיהם. בהסכם זה אין כל התייחסות לשימוש ייחודי או לחלוקה בפועל של החצרות או להצמדת החצרות לדירה בצורה כזו או אחרת. לכן, לשיטתם של הנתבעים 1 ו- 2 , הסכם זה אינו הסכם ממנו יש ללמוד על הצמדת רבע מן החצר לשימוש ייחודי של כל דירה. אשר להסכם ת/9, נספח ז' לכתב התביעה המתוקן מיום 2.7.62, טוענים הנתבעים 2 ו- 3, כי כל תכליתו של ההסכם הינו הסדרת זכויות בניה והרחבת הדירות בין משפחת לחי (קודמתה של התובעת) לבין משפחת סטופניצקי (קודמתה של הנתבע 1). אין לראות בהסכם זה משום חלוקת השימוש בכל החצר המשותפת. ההסכם הינו בין שני בעלי נכסים מתוך ארבעת בעלי הדירות. לא זו אף זו, ההסכם חתום ע"י משפחת לחי בלבד והוא נעדר חתימה של יתר בעלי הדירות ואפילו משפחת סטופניצקי שהיתה צד להסכם, אינה חתומה עליו. הנתבעים 2 ו- 3 סבורים, כי אין בהסכם זה כדי להוות הסכם חלוקה ואין הוא משמש מנגנון משפטי לגיטימי להצמדת חלקים מן הרכוש המשותף למי מן הדירות. אין הוא מהווה הסכם לחלוקת השימוש ברכוש המשותף. לשיטתם של הנתבעים 2 ו- 3, ההסכם משנת 1962 אינו מחייב אותם לחלוקת והצמדת החצר באופן הנטען ע"י הנתבעים 1 ו- 4. הנתבעים 2 ו- 3 אינם מכחישים, כי ריצפו בחיפוי עץ את השטח הצמוד לדירתם אולם הם טוענים, כי השימוש שלהם בחלק דנן אינו חורג משימוש סביר בחלק מן הרכוש המשותף. לגרסתם, שימוש זה נעשה בהסכמת בעלי כל הדירות. עוד הם טוענים, כי לא מנעו כניסה ושימוש מדייר כלשהו. על אף שגידרו את רבע החצר הצמודה לדירתם, הם נכונים להעניק מפתח כניסה לכל דייר, וכך עשו בפועל. אף הנתבעים 2 ו- 3 בדומה לתובעת, נסמכים על הוראות חוק המקרקעין תשכ"ט-1969 ומפנים הם לסעיפים 27, 29, 62(א). הווה אומר, בעלות משותפת במקרקעין מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם (סעיף 27). ניתן לערוך הסכם בין השותפים בדבר ניהול המקרקעין המשותפים. הסכם שיתוף כזה ניתן לרישום, ומשנרשם כוחו יפה גם כלפי אדם שנעשה שותף לאחר מכן וכלפי כל אדם אחר (סעיף 29). אין לקבוע הצמדה של חלק מסוים מהרכוש המשותף לדירה פלונית, אלא בהסכמת כל בעלי הדירות (סעיף 62). הנתבעים 2 ו- 3 פרטו את הפסיקה המתאימה הדנה בסוגיות אלה והם מסכמים טענתם באמירה, כי בענייננו אין כל תוקף להסכם מיום 2.7.62 וכי הרכוש המשותף נותר משותף ללא כל הצמדה או ייחוד ספציפי. עמדת הנתבע 4: הנתבע 4 היה מיוצג בהליך ע"י הלשכה לסיוע משפטי. הנתבע 4 מציין, כי היחסים בין השכנים בבניין עכורים, דבר שמנע השגת הסדר מעשי. הנתבע 4 מוסיף, כי התובעת משכירה את הזכויות בדירתה אך יתר הדיירים חיים בבניין והם חווים את הסכם השיתוף נשוא התובענה ומיישמים אותו הלכה למעשה. לדבריהם, הם גרים וימשיכו להתגורר במחיצת שכניהם באותו בניין משותף ושומרים על חלוקת החצר לכל דירה. הנתבע 4 מציין, כי במועד שאינו ידוע לו, וכנראה בשנות השישים של המאה העשרים, נכרת בין הדיירים דאז של הבניין, הסכם לפיו חולק השימוש בחצר המשותפת באופן בו הוצמד רבע מן החצר לכל דירה. כך נקבעה חלוקה אשר לשיטתו מתקיימת גם כיום. משפחת ברזילי משתמשת באופן ייחודי ברבע הצפון-מזרחי של החצר. משפחת זכאי משתמשת באופן ייחודי ברבע הצפון-מערבי של החצר. משפחת מזרחי משתמשת באופן ייחודי ברבע הדרום-מערבי של החצר. משפחת אוהבי משתמשת באופן ייחודי ברבע הדרום-מזרחי של החצר. הנתבע 4 מציין, כי כל הצדדים הודו מפורשות בקיומה של חלוקה זו, בהזדמנויות שונות ובהליכים שונים שהתקיימו בערכאות. באופן אובייקטיבי, זו גם החלוקה השוררת בנכס בפועל. הנתבע 4 מאזכר את דברי בית המשפט המחוזי הנכבד, ערכאת הערעור בע.א. 2648/02, לפיה על בית המשפט לדון בקיומו של הסכם בין הדיירים לחלוקת הרכוש המשותף, נפקותו של ההסכם ת/9 שהוצג לבית המשפט ואפשרויות ביטול ההסכמות למיניהם. זאת תוך כדי צרוף יתר חוכרי הדירות בבניין. הנתבע 4 סבור, כי השאלה הצריכה הכרעה איננה האם נעשתה חלוקה קניינית בין בעלי הנכסים, אלא האם נעשה הסכם חלוקת שימוש בין כל חוכרי הנכס, כפי שהדבר נעשה לטענתו בפועל. הנתבע 4 סבור, כי קיים הסכם שיתוף לפי סעיף 29(א) בפרק ה' של חוק המקרקעין. הסכם זה נכרת עוד בשנת 1962, זמן רב לפני כניסת חוק המקרקעין לתוקף, לפיכך ההסכם הזה מחייב לשיטתו גם היום, למרות כניסת חוק המקרקעין לתוקפו. לטענתו, הדין שחל לפי חוק המקרקעין, דיני היושר האנגליים, הקנו לרישום ערך הוכחתי בלבד ולא ערך מהותי היוצר את זכות הקניין. על כן, העובדה שההסכם הנדון לא היה רשום ואינו רשום גם היום, אינה מעלה ואינה מורידה. נתבע 4, כשם שלפני תחילת חוק המקרקעין תשכ"ט-1969, הכירו בתי המשפט בזכות בעלים שביושר לפי דיני היושר האנגליים ונתנו תוקף קנייני לזכות חוזית במקרקעין שנרכשה בתמורה, אף שלא נרשמה בפנקס המקרקעין, כך יש לנהוג גם בענייננו. הנתבע 4 מוסיף ומציין, כי כל בעלי הדירות בבניין וחליפיהם, ידעו, קיימו ונהגו בפועל במשך שנים על פי הסכם השיתוף. מכאן הוא סבור, כי כל הצדדים להסכם מחוייבים על פיו גם אם לא נרשם. הוא מדגיש, כי אין המדובר בצדדי ג' חיצוניים להסכם אלא בעלי זכויות חכירה בנכס, חלופיהם של הצדדים המקוריים. אי לזאת, אין בעלי הדירות הנוכחים רשאים לחזור בהם מן ההסכמה אשר נהגה בין הצדדים לאורך השנים מאז נכרת הסכם השיתוף בשנת 1962. מפנה הוא לסעיף 12(ב) לתוספת הראשונה לחוק המקרקעין, אשר לפיו, החלטה המשנה את זכויותיו של בעל דירה לא יהיה לה תוקף לגבי אותו בעל דירה, אלא אם כן הסכים לה. עוד נסמך הנתבע 4 על פיסקת שמירת הדינים המופיעה בסעיף 162 לחוק המקרקעין. הנתבע 4 גורס, כי קיימות הוכחות לקיומו של הסכם לחלוקת השימוש עוד מקדמת דנא. לשיטתו, ניתן למצוא זאת גם בפסק דינו של כבוד השופט מרדכי בן חיים, בת.א. 28340/03. לדבריו, לכל אורך פסק הדין מתייחס כבוד השופט בן חיים אל הסכם חלוקת השימוש כאל עובדה מוגמרת וקיימת, באבחנה כי ההסכם לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין ולפיכך אין הוא מחייב צדדי ג' מאוחרים. עוד מפנה הנתבע 4 להליכים שונים בין צדדים שונים כולל תלונות במשטרה, מהם עולה, כי נבנו גדרות ובוצעה חלוקה בפועל בחצר המשותפת, כך שכל אחד מבעלי הדירות הצמיד לדירתו באופן ייחודי רבע מן החצר. הוא מציין כי להסכם מיום 2.7.62, מוצג ת/9, יש משמעות ראייתית שכן יש לראות בו הסכם לחלוקת השימוש בחצר, מאז ואילך נוהגים כך הצדדים בחצר. למשך למעלה מ-40 שנה השימוש הוא ייחודי ופרטני. גם התובעת והנתבעים 2 ו-3, אשר מתכחשים לכאורה לקיומו של הסכם חלוקה, בפועל נוהגים בחלק הצמוד אליהם מנהג בעלים. הם גידרו את אותו חלק בחצר והקימו בו מבנים לשימושם הייחודי. הנתבע 4 מפנה זרקור אל שכניו הנתבעים 2 ו- 3, עימם מצויה משפחתו בסכסוך, הוא מגדיר את התנהגותם כ"דוקרת את העין" (סעיף 26 לסיכומים). כך למשל הם ריצפו והקימו מרפסת מעץ, פתחו פתח יציאה לגינה, השקיעו בטיפוח הגינה באותו רבע חצר הצמודה אליהם, אך לא סנטימטר אחד מעבר לחלקם לפי הסכם השיתוף. הנתבע 4 מציין, כי הגדרות התוחמות את שטח החצר שסופח לכל דירה, סומנו אף בתשריט שהוגש לתיק הבניין בעיריית גבעתיים ע"י הנתבעים 2 ו- 3 בבקשה למתן היתר בנייה, אותו הגישו בשנת 2001 (טענה זו לא הועלתה בתיק ההוכחות ומצאה ביטוי, בהסכמת הצדדים, רק בשלב הסיכומים). אשר על כן, סבור הנתבע 4, כי מאחר ובפועל שררה חלוקת שיתוף במקרקעין, קרי בחצר המשותפת במשך למעלה מארבעים שנה, וכל צד עשה שימוש ייחודי בחלקו, יש להכיר בחלוקה זו גם כיום ולקבוע, כי לכל דירה מדירות הבית המשותף נשוא תובענה זו, הוצמדה זכות שימוש וחזקה ייחודית בחלק מסוים מן החצר. עוד התבקש מפי הנתבע 4, בשלב הסיכומים, כי בית המשפט ימנה מודד מוסמך, אשר יכין תשריט מדויק באשר לשטחים הנ"ל ולקבוע, כי בעלי הזכויות בכל דירה בבניין, זכאים לבקש את רישום ההסכם באופן של תיקון תקנון הבית המשותף. הכרעה: הסכם חלוקת השיתוף - המצב המעשי: מן העדויות כפי שהובאו בפני ע"י ארבעת הצדדים המעוניינים, נראה בעליל, כי בפועל החילו הצדדים את חלוקת החצר המשותפת לארבעה רבעים. ההסכם נספח ג' לכתב התביעה המתוקן, אכן אינו רלוונטי. כפי שנטען, הוא עוסק אך ורק בהגדלת זכויות הבנייה של כל אחת מן הדירות על הנכס. לכן, אין לו נפקות במישור חלוקת השיתוף. אולם, ההסכם נספח ז' לכתב התביעה המתוקן, מוצג ת/9, הוא בעל משמעות. אומנם, הסכם זה חתום אך ורק ע"י משפחת לחי, אולם כותרתו מעידה עליו שנערך בין משפחת לחי לבין משפחת ספוטניצקי, קודמתה של משפחת מזרחי בנכס. העדויות שנשמעו מלמדות, כי בפועל נהגו כל ארבעת בעלי הדירות בבניין בהתאם. כל אחת מהן ייחדה לשימושה רבע מן החצר המשותפת. גם חליפיהם של בעלי הדירות המקוריים, היו מודעים לחלוקה זו והם פעלו בהתאם. כך למשל העידה גב' זכאי בישיבת יום 22.3.10. אומנם גב' זכאי נזהרה מאוד מלאשר קיומו של שער וקיומו של גדר, וכן פתח כניסה ויציאה מסלון דירת ברזילי ישירות לגינה, אולם מתוך עדותה לעיל, עולה בבירור, כי היא מודעת לשימוש ייחודי. למרות שניסתה לתרץ זאת במילים : "זה לא אומר שאני לא יכולה לשבת שם אם רצוני בכך. היא לא נעלה את השער בפני". ראו עמ' 6 לפרוטוקול ש' 32-33. מכלל לאו, אני למדה על הן. כלומר, קיים שער, קיים חיפוי עץ, והכל מסופח לשטחה של משפחת ברזילי. בהמשך העידה גב' זכאי, כי ידוע לה על בנייה שנעשתה ע"י משפחת אוהבי. ראו עמ' 7 לפרוטוקול ש' 3-4. עלה מעדותה, כי לשטח החצר, הצמוד לדירה שבחכירתה, יש מחסן המשמש לדירתה בלבד. היא אומנם הכחישה כי היא או הדיירים מטעמה, מטפחים את שטח הגינה הצמוד לדירתה ומשקים רק אותו, והדגישה לאורך כל דבריה, כי: "זאת גינה של הבית המשותף". ראו עמ' 8 לפרוטוקול ש' 20-26. אולם, גרסה זו לא היתה אמינה בעיני, ואני מעדיפה את העובדות שהועלו ע"י הראיות החיצוניות, כי הדיירים שלה שכרו את הנכס מתוך מצג שהוצג להם, כי לנכס גינה צמודה, כאשר אותה גינה היא למעשה חלק מהרכוש המשותף. כן צורפו ראיות חיצוניות, תמונות, המעידות על כך שגב' זכאי או הדיירים מטעמה, עושים שימוש ייחודי בחלק החצר הצמוד. באותה נשימה מה מכחישה גב' זכאי קיומה של הצמדה על ידה, היא מלינה על כך שמר מזרחי כן מבצע הצמדה. ראו עמ' 8 לפרוטוקול ש' 29 עד עמ' 9 ש' 5. מר מזרחי העיד ביום 22.3.10, כי הדיירים ייחדו לעצמם שימוש בחצר הצמודה לכל דירה. הוא העיד כי נבנו גדרות, כהגדרתו "חומות". ראו עמ' 13 לפרוטוקול ש' 9-15. ועמ' 13 ש' 24- 29. בהמשך ציין, כי גב' ברזילי בנתה פתח יציאה מהדירה עם שער חשמלי ותריס חשמלי לויטרינה ולא שאלה אף אחד מהשכנים. יתרה מכך, איש לא התנגד. לטענתו, היא עשתה זאת על סמך ההסכם משנת 1962. ראו עמ' 16 לפרוטוקול ש' 8-14. בהמשך, באותו עמוד, בין הש' 27-28 אמר: "בפועל כולם הצמידו חצר לכל דירה, ההסכמים נחתמו בשנת 62. אולי יש עוד הסכמים. אני משנת 91 שם". על גירסה זו חזר בהמשך עדותו: "משנת 91 ועד היום כל אחד עושה שימוש ייחודי בחצר שלו ואף אחד לא מפריע לשני. ככל שאני יודע אף אחד לא התלונן, חוץ מברזילי ואוהבי אולי". ראו עמ' 23 לפרוטוקול ש' 11-12. בהמשך, פירט כי משפחות לחי וברזילי, הגישו תוכניות למינהל ההנדסה של עיריית גבעתיים, מהם עולה שימוש ייחודי ברור בשטח החצר הצמוד לכל אחת מן הדירות. ראו עמ' 23 לפרוטוקול ש' 20-25. גב' ברזילי העידה, כי אכן בוצעה בנייה וטיפוח שטח החצר הצמוד לדירתה, אולם לטענתה, אין המדובר בשימוש ייחודי, לכל אחד מן הדיירים יש מפתח בשער. מדובר בשטח שנתחם ע"י משפחת ברזילי והוקם שער חדש במקום השער הרעוע שהיה קיים קודם לכן. ראו עמ' 27 לפרוטוקול ש' 11-21. לטענתה, לא היתה לה התנגדות שכל אחד מן הדיירים יגיע לשטח הזה, אם כי היתה לה בעיה עם מר אוהבי, הכוונה כנראה למר אברהם אוהבי, אביו של הנתבע 4, אשר לטענתה, נהג בשטח באופן בלתי סביר. כאשר נשאלה אם מר אוהבי ניסה למנוע גישה של דיירים אחרים לאותו שטח של החצר שייחד לעצמו, השיבה, כי אין היא יודעת מה היתה כוונתו, אולם בפועל הוא בנה גדר בגובה שני מטר שהתמוטטה. ראו עמ' 28 לפרוטוקול ש' 1-2. מעדותה עלה, כי אין כניסה לשטח החצר הצמוד לדירתה מכיוון הבניין, אלא רק מהכניסה החיצונית. לכל אחד מן הדיירים נמסר מפתח. כנגד מר אוהבי הוצא צו מניעה המונע ממנו לעשות שימוש במפתח ולדבריה, נוכח התנהגותו בעבר. ראו עמ' 28 לפרוטוקול ש' 22-28. עוד עלה מעדותה, כי היא לא טיפחה את כל החצר המשותפת אלא רק את החלק הצמוד אליה. ראו עמ' 29 לפרוטוקול ש' 5-6. היא העידה, כי החצר חופתה בעץ, נשתל דשא, הונחו עציצים, שולחן עם שמשיה ואופניים. ראו עמ' 29 לפרוטוקול ש' 7-19. היא אישרה, כי את הצמחיה בשטחה היא משקה על חשבונה וגם את הגדר הצמודה לדירה, היא גוזמת על חשבונה. ראו עמ' 30 לפרוטוקול ש' 15-21. קיומם של מתקנים ייחודיים בשטח הצמוד לדירתה, עלה גם בעמ' 33 לפרוטוקול ש' 12-28. אומנם, לטענתה, כל הדיירים מוזמנים לשבת בשטח המטופח על ידה, ראו עמ' 30 לפרוטוקול ש' 28. אך, גירסה זו מסופקת בעיני. נראה, כי אלה דברים הנאמרים בין כותלי בית המשפט ואין להם אחיזה בחיי היום יום. כאשר אדם בונה גדר ומטפח שטח חצר הצמודה לדירתו, אליה הוא גם בונה פתח יציאה מוגדל ונפרד, אין הוא רואה בכך חצר ציבורית. זו חצר, נעולה על מנעול ובריח. הכניסה אליה היא מדירת משפחת ברזילי, או מן הרחוב. לא מתוך הבניין המשותף. גם הטרמינולוגיה המילולית בה השתמשה גב' ברזילי, מעידה על השימוש הייחודי. ניכר מדבריה, כי היא מזמינה אורחים "לשבת שם". היא השתמשה בביטוי "מוזמנים". ראו עמ' 30 לפרוטוקול ש' 23, 27. אין אדם מזמין אורחים לשבת בשטחי ציבור. אדם מזמין אורחים לשבת בשטח פרטי. התנהלותה של משפחת ברזילי, מעידה על כך שהיא נוהגת בשטח האמור מנהג בעלים. היא מספרת גם, כי משפחת אוהבי ביקשה לגדר את שטחה, אולם היו למשפחת ברזילי השגות על הבטיחות ועל הנעשה באותו חלק הצמוד לחלקה של משפחת אוהבי. ראו עמ' 31 לפרוטוקול ש' 3-9. היא טענה, כי קיימת בעיה מהותית בינה לבין מר אוהבי נוכח טענותיו כי הוא מתכוון לזרוק זבל בחלק החצר הצמוד לדירתו. ראו עמ' 34 לפרוטוקול ש' 1-2. וכן בהמשך היא מתארת תקרית עם צינור ביוב בשטחו של משפחת אוהבי. ראו עמ' 35 לפרוטוקול ש' 21-24 עוד היא מעידה שם, כי אין היא נכנסת כלל לשטחי החצר הצמודים לדירות המצויות בצד השני. גם זה מעיד על ההפרדה השוררת בפועל בחצר המשותפת. גם מר ברזילי נדרש להעיד ועדותו תאמה את עדותה של רעייתו. עלה מדבריו, כי השטח הצמוד לדירתו מגודר, והשער שנקבע בו פונה כלפי הרחוב, ראו עמ' 40 לפרוטוקול ש' 12-13. הוא אישר כי החצר היתה מחולקת פיזית כבר בזמן שנכנסו לגור בנכס, אם כי טען שהיתה מחולקת רק לשלושה חלקים. היה סכסוך בעניין הגדר המערבית. ראו עמ' 40 לפרוטוקול ש' 30. עלה מעדותו, כי לחלק שלו צמוד מתקן כביסה ומתקן כדורסל שאינו משרת את כל הדיירים, אלא את דירתו בלבד. ראו עמ' 41 לפרוטוקול ש' 15-18. מר אוהבי מצידו העיד, כי כאשר קנה את הבית ממשפחת מונהייט, הוא בירר לגבי אופן הצמדת החצר. הוא שאל גם את המוכר וגם את גברת ברק ז"ל, שהיתה הדיירת מתחתיו בעת המכירה. לדבריו: "היא אישרה לי שאכן יש חלוקה היסטורית ועובדה היא שקניתי את הבית כל הגדרות וכל המחיצות היו. אני לא הוספתי דבר, פרט לקיר אחד שהעליתי לגובה של 170 ס"מ... עובדה היא כשבניתי את הקיר הזה אף אחד מהדיירים לא בא והשתתף איתי בעלויות הבניה, כיוון שידעו מראש כי יש חלוקה היסטורית, לרבות משפחת ברזילי". ראו עמ' 43 לפרוטוקול ש' 22-30. מר אוהבי טען איפוא, כי החלק הדרום מזרחי של החצר שייך ומוצמד לדירתו מקדמת דנא. ראו עמ' 44 לפרוטוקול ש' 1-4. עוד אמר, כי כשם שהוא לא נכנס לאף אחת משלושת החצרות האחרות, כך הוא מצפה שאחרים לא ייכנסו לחלק הצמוד אליו. ראו עמ' 45 לפרוטוקול ש' 12-16. כנותו של מר אוהבי, היתה מרעננת ביותר לעומת ההצהרות שנשמעו מפיהם של משפחות זכאי וברזילי. ברור, כי כל אחד הצמיד חלק מן החצר אל דירתו ונהג בה מנהג בעלים. ברם, זכאי וברזילי התיימרו לטעון כי עדיין מדובר בחצר משותפת, טענות בלתי אמינות, שאינן עולות בקנה אחד עם התנהגותם. אני קובעת, כי באופן מעשי, וכפי שעלה מן העדויות שרק חלקן צוטט לעיל, כל אחד מן הדיירים נוהג מנהג בעלים בחלק הצמוד אליו וכך היה מקדמת דנא, מאז שנת 1962. ההסכם משנת 1962 מוצג ת/9, אומנם אינו ערוך בשפה משפטית משביעת רצון, ואינו חתום ע"י כל אחד מן הדיירים. אולם בפועל, מיום שנחתם, נהגו כל ארבעת בעלי הדירות בבניין לפיו. כל אחד סיפח לעצמו רבע מן החצר. גב' זכאי העידה, כי המחסן הבנוי על החלק הצמוד לדירתה נבנה עוד מזמן שהיתה ילדה קטנה. כלומר לפני שנים לא מעטות. ראו עמ' 7 לפרוטוקול ש' 25-26. כאשר חליפיהם של הדיירים המקוריים רכשו את זכויות החכירה בבניין, משפחות מזרחי, ברזילי ואוהבי, הוצג בפניהם מצג כי בפועל קיימת חלוקה בחצר המשותפת וכי כל דירה מספחת לעצמה רבע מן החצר לשימוש ייחודי. הגדרות והגבולות היו קיימים במקום עוד מאז שנות השישים של המאה הקודמת. הדיירים המקוריים של הבניין כיבדו את ההסכם, נהגו לפיו, וככל הנראה התנהלו בשופי ובנחת. כאשר נכנסו דיירים חדשים נעכרה האווירה. ייתכן כי גם השימוש הצנוע שהיה בשטחים הצמודים בעבר, שינה טעמו והפך מודגש יותר. במיוחד בולט הדבר בשטח הצמוד לדירת משפחת ברזילי. כך או כך, מן העדויות עולה, כי אף שההסכם לא היה כתוב וחתום ע"י כל הדיירים, הרי בפועל, התקיימה חלוקה ביניהם, של שימוש ייחודי לכל דירה ברבע מן החצר. מצב זה נשמר עד היום. הסכם חלוקת השיתוף - המצב המשפטי: האם יש ליתן נפקות למצב העובדתי שתואר לעיל ולקבוע כי הוא מחייב את ארבעת בעלי זכויות החכירה בדירות בבניין, גם מבחינה משפטית ? כבוד השופט מרדכי בן חיים נדרש לכך בפסק דינו בת.א. 28340/03, וסבר, כי התשובה שלילית. בכל הענווה, אצרף דעתי לדעתו. אם שוררת הסכמה בין כל בעלי הזכויות בשטח המשותף, ניחא. אולם, כאשר מתגלעים חילוקי דעות יש לתת את המשקל לחוק החרות ולמילה הכתובה. נוהג, כוחו יפה, כאשר קיימת הסכמה. אולם אין כוחו יפה, במקרה של מחלוקת. או אז, גובר כוחו של הרישום הפורמאלי. בענייננו, מאז שנת 1962 נהגו בעלי הזכויות בדירות בבניין המריבה על פי הסכם חלוקה. הם חילקו את החצר המשותפת לארבעה חלקים וכל אחד השתמש באופן פרטני בחלקו. דא עקא, הסכם זה נעשה בעל-פה. אין לו תימוכין בכתב. ההסכם מיום 2.7.62 לא נכרת פורמאלית בין כל ארבעת בעלי הזכויות בדירות. הוא נושא בכותרתו רק את שמותיהם של משפחות לחי וסטופניצקי. לא זו אף זו, משום מה, ככל הנראה מתוך אי הבנה, חתומים עליו רק בני הזוג לחי ולא בני הזוג סטופניצקי. פורמאלית, אין בפנינו הסכם חלוקה מסודר בין כל ארבעת בעלי הזכויות בדירות. גם אם בפועל נהגו כך, הרי בכתב אין בפנינו מאומה. עם כניסת חוק המקרקעין לתוקפו, בשנת 1969, עדיין המשיכו בעלי הזכויות בדירות לנהוג על פי הסכם החלוקה, אולם לא דאגו לרשום אותו בלשכת רישום המקרקעין ולא במינהל מקרעי ישראל. זאת, בשונה מן ההסכם עליו חתמו לבניה והגדלת שטח הדירות, אי אז בראשית שנות השישים. על הסכם זה חתמו כל בעלי הזכויות והם אף דאגו לרשום אותו בספריה של הקרן הקיימת, זהו ההסכם שצורף כנספח ג' לכתב התביעה המתוקן. עינינו הרואות, מקום בו בעלי הזכויות, סברו כי יש צורך בכך, הם דאגו לחתום על הסכם ולרשום אותו במירשם המתאים. אשר לשימוש בחצר המשותפת, או יותר נכון חלוקתה לשימוש ייחודי בארבעה רבעים נפרדים, כאן בעלי הזכויות לא חתמו על הסכם מסודר ולא רשמו אותו בספרים. אופן השימוש היה בחזקת תורה שבעל-פה, שעברה מדור לדור. כפי שהעיד מר אוהבי, הוא שמע על כך בעת שקנה את הדירה, הן מן המוכר והן מבעלת דירה אחרת בבניין, גב' ברק ז"ל. מן הסתם, גם משפחת ברזילי שמעה על כך, אחרת לא היתה מרשה לעצמה לגדר וליפות את חלקת החצר הסמוכה לדירתה באופן בו עשתה. במיוחד כאשר הנתבעת 3 גב' ברזילי, היא עו"ד במקצועה ומודעת היטב להשלכות חוקיות. הוא הדין באשר למר מזרחי, הנתבע 1, אשר העיד כי בעת שרכש את הנכס הוברר לו, הסכם החלוקה. אני סבורה, כי תורה שבעל-פה, אינה עומדת כאשר מדובר בנכס מקרקעין. התיאוריה שהציג הנתבע 4 מר אוהבי, כאילו מדובר בזכויות שביושר, אשר חלות עוד בטרם נכנס חוק המקרקעין לתוקפו ויש לשמרן, אומנם שובת לב אך אין לה תקומה. כאשר מדובר בנכס מקרקעין, דרישת הכתב גוברת. היה על הצדדים המקוריים לדאוג, לערוך את ההסכם ביניהם בכתב. הכוונה לכל ארבעת בעלי הזכויות בדירות. כאמור, כאשר נדרשה הרחבה ובנייה נוספת, הם ידעו לעשות זאת. גם אם בעלי הדירות המקוריים לא עשו כן, לא היתה מניעה לכך שחליפיהם בין יורשיהם ובין הרוכשים, יעשו כן או לפחות יתנו את הרכישה בקיומו של הסכם חתום ורשום. דבר זה לא נעשה. כיום, מחצית מבעלי הזכויות בדירות, משפחות זכאי וברזילי, מתכחשות לקיומה של חלוקה. אומנם בהתנהגותן, שתי המשפחות נוהגות בדרך של חלוקה . גב' זכאי אשר השכירה את הדירה, תוך ציון במודעות כי מדובר בדירה עם גינה צמודה, וכאשר על שטחה מבנים ייחודים כגון מחסן, המשמשים אך ורק את הדירה שלה. משפחת ברזילי אשר השביחה את הגדר המקורית שהיתה קיימת בשטחה ובנתה תוספות רבות וייחודיות כגון חיפוי עץ, גינה, שמשיה, מתקן כדורסל, מתקן ייבוש וכו'. שתי המשפחות הללו טוענות, בחוסר כנות בולט, כי אין המדובר בשימוש ייחודי וכי כל אחד מוזמן לבוא ולהכנס לשטח הצמוד אליהן. כאשר קיימת התנגדות לקיומו של הסכם חלוקה, אפילו אם היא סמנטית, מן השפה ולחוץ, כפי שמתבטא בהתנהלותן של משפחות זכאי וברזילי, אין ליתן נפקות להסכם החלוקה. חוק המקרקעין תשכ"ט-1969, קבע בסעיף 8 בו, עדיפות למילה הכתובה. בוטלו מיני הסכמות בעל-פה. ההיגיון אשר עמד בבסיס דרישת הכתב הינה, כי אדם זכאי לדעת ולברר באופן אובייקטיבי על פי ספרי המרשם, את הזכויות. לא עוד תורה שבעל-פה, סיפורי שכנים ואגדות. מכאן ואילך, הרישום הוא הגובר. כך יש לנהוג גם בענייננו. סעיפים 27, 29 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, עליהם נסמכו מתנגדי החלוקה, גוברים על זכויות שביושר מן הדין האנגלי עליהן אבד הכלח. גם אם בפועל התנהלו בעלי הזכויות בנכס כך לאורך השנים, וגם כיום, הרי משנשמעת התנגדות ובהעדר הסכם חתום ורשום, יש לנהוג על פי המצב המשפטי הרשום, דהיינו חצר משותפת אחת לכל ארבעת בעלי הדירות. הקץ לשימוש הייחודי. הוראות להמשך: נוכח התוצאה אליה הגעתי, לפיה אין תוקף להסכמות בעל-פה, אפילו אם נמשכו חמישים שנה כמעט, יש לכבד את הרישום בספרים. זכותו של כל אחד מבעלי הזכויות בדירות, בחצר המשותפת, אינה מסוימת איפוא לחלק אחד, אלא היא נפרשת ומתקיימת על כל השטח. אחזור ואדגיש, כי במהלך ניהול התיק הפצרתי בצדדים להגיע ביניהם להבנות בדבר חלוקת השימוש בחצר לכל דירה ולעגן את ההסכמות ששררו בנכס בעבר בהסכם חתום ומחייב שיירשם בספרים. היתה לכך התנגדות מצד חלק מבעלי הזכויות בדירות. זו זכותם. בהעדר הסכמה, לא ניתן לכוף חלוקה. כתוצאה מכך, השימוש הייחודי שעושה כל אחד מבעלי הדירות בחלקו, אינו רשום, אינו מוסכם ולפיכך אינו חוקי. על הדיירים, התובעת והנתבעים 1-4, מוטלת החובה לכבד את המצב המשפטי הרשום. לא רק בפיהם אלא גם בהתנהגותם. אין להסכין עם מצב של הצהרות מילוליות בדבר שימוש משותף מצד אחד, והתנהגות ייחודית ומספחת מצד שני. מן הראוי, כי כל בעלי הזכויות בדירות יהרסו את כל הגדרות המפרידות בין כל חלקי החצר המשותפת. מתקנים שהוספו בכל חלק מן החצר יהרסו, אלא אם כן תבוא הסכמה בכתב, חתומה ע"י כל אחד מבעלי הדירות בדבר השארתם, אחרת לא ניתן יהיה לאכוף את השימוש בחצר כמשותף בכל חלקיה לכל הדיירים. שמירה על גדרות נפרדות, אפילו אם יימסר מפתח לכל אחד מן הדיירים, אינו עונה על העיקרון ועל המהות של חצר משותפת. בשיתוף אין צורך במפתחות. במהלך הדיון, היו דיירים שהעלו דרישות לקבלת פיצוי עבור תוספות שהוסיפו, למשל דברי מר ברזילי, נתבע 2, בעמ' 40 לפרוטוקול ש' 15-17. אגב אורחא אומר על כך, כי מי שבחר לבנות ולהוסיף תוספות בחצר משותפת, אשר חלוקתה לרבעים אינה רשומה בספרים, שם כספו על קרן הצבי ולא יוכל כיום לבוא ולדרוש פיצוי. מסקנות: עמדת התובעת מתקבלת. התובעת, אשר דרשה בכתב התביעה, כי בית המשפט יקבע שהחצר המשותפת מהווה חלק מן הרכוש המשותף של כלל דיירי הדירות בבניין, כלל לא חולקה ולא שויכה, בחלקים מסוימים, בין הדיירים בבניין, צודקת עקרונית. החצר אכן מהווה רכוש משותף, לאור העובדה שלא נכרת בין בעלי הזכויות המקוריים ולא בין חליפיהם הסכם חלוקה מסודר. הסכם כזה ממילא גם לא נרשם בספרים. התנהגות לפי הסכם בלתי כתוב משנת 1962, גם אם נמשכה כמעט חמישים שנה, אינה שקולה כנגד דרישת הכתב. כפועל יוצא מכך, מתקבלת התביעה. אולם, לא רק הנתבע 1 יריבה הטבעי של התובעת מחויב לסלק ידו משטח החצר שסופח אליו, כל אחד ואחד מבעלי הזכויות בדירות, מחויב לסלק ידו משטח החצר שסופחה לדירתו. התובעת בכלל זה. את הגדרות המפרידות בין השטחים השונים יש להרוס, את המתקנים הייחודים שנבנו יש להסיר, מכאן ואילך יתנהלו בעלי הזכויות בבניין זה ככל דיירים אחרים בבניין משותף כאשר החצר תהיה משותפת לכולם בלי גדרות ובלי מפתחות. אני מקציבה לצדדים, שהות של 60 יום מקבלת פסק דין במשרדי באי כוחם, כדי לבצע את הנחוץ. אם הדבר לא יבוצע, רשאי כל בעל דין מעוניין, לאחוז באמצעים החוקיים העומדים לרשותו. בנסיבות העניין, ישא כל צד בהוצאותיו. חצרבתים משותפים