חסינות עובד ציבור שאינו עובד מדינה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חסינות עובד ציבור שאינו עובד מדינה: הבקשה התובע, אשר שימש במועד הגשת התביעה ובמועדים הרלוונטיים כדובר עיריית שדרות, עורך דין במקצועו, הגיש כנגד הנתבע, אשר שימש במועדים הרלוונטיים כגזבר העירייה, תביעה כספית על סך 250,000 ₪ בעילה נזיקית של לשון הרע. התובענה מתייחסת לפרסומים שעיקרם כדלקמן: פרסום ראשון - דברים שנכתבו והוצגו בישיבת ועדת הביקורת של העירייה; פרסום שני - כתבה שפורסמה בעיתון "כל הדרום" וטענה כי נאמרו בה דברים מפי הנתבע; פרסום שלישי - עניינו כתבה שפורסמה באותו העיתון, וגם בה, כנטען, הובאו דברים מפי הנתבע; פרסום רביעי - עניינו עימות רדיופוני בין התובע לנתבע, במהלך תוכנית רדיו בתחנת "רדיו דרום"; פרסומים חמישי עד תשיעי - עניינם תלונות והודעות שהגיש הנתבע במשטרה. התביעה הוגשה בשנת 2008, התקיימו ישיבות במסגרת קדמי משפט, בהם נידונו עניינים מקדמיים שונים, וזאת עוד בפני כב' השופטת נצר, בטרם התמנתה כשופטת בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע. בחודש מרץ 2010, דהיינו כשנתיים לאחר הגשת התובענה, הגיש הנתבע בקשה להכרה בחסינות ולדחיית התובענה כנגדו, בקשה שהוגשה בהסכמת היועץ המשפטי לעיריית שדרות. בקשה זו היא נשוא פסק דין חלקי זה. הצדדים הגישו תגובות לבקשה, התקיימו דיונים ואף נחקרו מצהירים, ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים וכן מטעם עיריית שדרות. טענת הנתבע היא, כי על פי סעיף 7ג'(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), יש להכיר בחסינותו בתביעה זו ויש לדחות את התביעה נגדו. נטען בבקשה, כי הנתבע הוא עובד ציבור, כמשמעותו בסעיף 7 לפקודה וכי במועדים הרלוונטיים, הוא שימש כגזבר העירייה. עוד נטען, כי הפרסומים המפורטים בכתב התביעה, נעשו במסגרת תפקידו של הנתבע כגזבר, דהיינו במסגרת תפקידו השלטוני. הוא הדין, כך טוען הנתבע, בתלונות שהוגשו במשטרה, שכן אלה לא היו באות לעולם, לולא היה הנתבע משמש כגזבר העירייה. עוד נטען בבקשה, כי התובע לא מילא אחר הוראות תקנה 2 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו - 2006 (להלן: "התקנות"), באשר הוא לא יידע את העירייה על דבר הגשת התביעה, באופן שנקבע בתקנה, דהיינו על ידי צירוף טופס 1 שבתוספת, על פי תקנה 2(ג). בהתאם לתקנה 8 לתקנות, צרף הנתבע הודעה מנומקת מטעם היועץ המשפטי של העירייה, בדבר הצטרפותו והסכמתו לבקשה להכרה בחסינות הנתבע. טענות הנתבע בסיכומיו על פי התקנות, בקשה להכרה בחסינות יש להגיש תוך 30 יום מקבלת התביעה, ולכן, לכאורה, לא הוגשה הבקשה במועד, שכן, כאמור, היא הוגשה כשנתיים לאחר הגשת התביעה. יחד עם זאת, טוען הנתבע בסיכומיו, אין כל צורך במתן אורכה להגשת הבקשה, שכן 30 הימים עדיין לא יכולים להיספר, אלא לאחר הגשת התביעה במלואה, כולל טופס 1 על פי התקנות. לחילופין, מבקש הנתבע להאריך המועד להגשת הבקשה, באשר התובע לא הסביר את מחדלו, שהוא אי הגשת טופס 1, כנדרש בתקנה 2(ג) לתקנות. נטען, כי פנייתו של התובע ליועץ המשפטי של העירייה (נספח ג' לתגובת התובע לבקשה בהכרה בחסינות), לא די בה כדי לעמוד במצוות התקנות, שכן אלה מחייבות הגשת ההודעה כשהיא ערוכה לפי טופס 1 שבתוספת לתקנות. עוד טוען הנתבע, כי התיק מצוי עדיין בשלב קדם המשפט ולכן יש מקום להיעתר לבקשה להארכת המועד. הנתבע מפנה לחקירתו הנגדית של התובע, בה מסר זה האחרון, כי ההודעה ליועץ המשפטי היא העתקה של הטופס שבתקנות, למרות שברור לכל שלא כך הדבר. בכך מייחס הנתבע לתובע אי אמירת אמת במתן עדות בביהמ"ש. מוסיף הנתבע וטוען, כי הוא נחשף באופן מקרי לזכויותיו על פי הדין, לעניין החסינות, וזאת בשיחה מקרית של חברה למקצוע עם בא כוחו של הנתבע. מיד לאחר אותה השיחה, הוגשה הבקשה שבפניי, כך נטען. טוען הנתבע, כי היועץ המשפטי של העירייה, עו"ד בנימין סעדון, בדק את הדברים וקבע כי כל הפרסומים נשוא כתב התביעה, קשורים קשר ישיר לתפקידו השלטוני של הנתבע, במסגרת עבודתו בעירייה. טוען ב"כ הנתבע, כי על ביהמ"ש לבדוק את המעשה המנהלי, דהיינו את הסכמתה של העירייה להכיר בחסינותו של הנתבע, ולא להחליף את שיקול דעתו בזה של היועץ המשפטי של העירייה. על ביהמ"ש לבדוק אם החלטת העירייה נעשתה במתחם הסבירות ואין מקום להיכנס לבירור עובדתי בשלב הזה. ב"כ הנתבע הפנה למספר פסקי דין שדנו בסוגיה. מוסיף הנתבע וטוען, כי לתובע לא ייגרם כל נזק אם תידחה התביעה כנגדו ותיכנס עיריית שדרות בנעליו, שכן אם יתברר כי עילת התביעה מוצדקת, יפוצה התובע על ידי העירייה. טענות התובע בסיכומיו טוען התובע, כי הנתבע נזקק לאורכת מועד בת שנתיים, דבר אשר יגרום לתובע נזק דיוני וכלכלי כבד. עוד טוען התובע, כי המדובר הוא בבקשה של הנתבע ולא של הרשות הציבורית וכי על מנת שתוכר החסינות, על הבקשה לעמוד בשלושה תנאים, והם: הודאה של הנתבע במעשה, קביעה כי המעשה נעשה במסגרת התפקיד וכי הוא נעשה בהעדר כוונה להזיק ואף בהעדר שוויון נפש לאפשרות של נזק. בלי להוכיח ששלושת התנאים התקיימו, לא יכול לבקש עובד ציבור חסינות וביהמ"ש אינו רשאי להעניק אותה. הואיל והנתבע מכחיש חלק מן הפרסומים, אינו יכול לטעון שהמעשים נעשו תוך כדי מילוי תפקידו כשלוח העירייה ואינו טוען דבר לעניין הלך רוחו, די בכך כדי לדחות את הבקשה. טוען ב"כ התובע, כי יש לדחות את טענת הנתבע, לפיה על ביהמ"ש לבחון רק את מכתבו של עו"ד סעדון, וזאת תוך בחינת המעשה המנהלי באספקטים של איסוף נתונים, סבירות ומידתיות. נטען, שיש להבחין בין חסינות של עובד מדינה לזו של עובד רשות ציבורית שאינו עובד מדינה. כאשר המדובר הוא בחסינות של עובד מדינה, אכן ייבחן המעשה המנהלי בלבד באמות מידה של סבירות ומידתיות, ואולם, כאשר המדובר הוא בחסינות של עובד ציבור, שאינו עובד מדינה, דהיינו שהוא עובד רשות ציבורית, על ביהמ"ש בעצמו להחליט ולהכריע בשאלה האם התקיימו תנאי החסינות. לעניין השאלה אם מילא התובע אחר התקנות לעניין אופן מתן ההודעה לעירייה, אם לאו, טוען ב"כ התובע, כי הדבר אינו מעניינו של הנתבע, שכן תקנה 2(ג) דנה באופן מסירת ההודעה לעירייה ולא לנתבע. די אם מוסרים לנתבע את כתב התביעה ואם חפץ הוא בכך, יוכל לפעול על פי התקנות ולהגיש בקשה לחסינות, דבר אשר לא נעשה על ידו. נטען, כי לא גילוי זכויותיו של הנתבע, באופן מקרי, על ידי בא כוחו, הם אלה שהביאו לשיהוי של השנתיים וכי בכל מקרה, אין בידי הנתבע להסביר את השיהוי בן כמה חודשים, מיום שנודע לו על זכויותיו ועד אשר הגיש את הבקשה. על כן, מבקש התובע לדחות על הסף את הבקשה להכרה בחסינות. לחילופין טוען התובע, כי הבדלי הנוסח בין טופס 1 שבתוספת בתקנות לבין ההודעה שנמסרה לעירייה, הם חסרי משמעות. לגופו של עניין, מוסיף ב"כ התובע וטוען, שמהבקשה להכרה בחסינות נעדרת טענה בדבר התקיימות תנאי החסינות וכי מכתבו של עו"ד סעדון אינו כולל את המינימום הנדרש. עמדת היועץ המשפטי לממשלה, אשר ניתנה בהקשר להליך הפלילי המקביל, שוללת את הענקת החסינות באשר על פיה, לא מתקיים במקרה הזה התנאי של "תוך מילוי תפקידו". עוד נטען, שהיועץ המשפטי של העירייה קיבל את החלטתו בלי להכיר את הדין, בלי להכיר את העובדות ואת הפרשה, בלי לקבל גרסה עניינית מגזבר העירייה ובלי לגבש עמדה מקצועית. טענות העירייה בסיכומיה לעניין הארכת המועד, טוענת העירייה, כי התובע לא מילא אחר הוראות התקנות, משלא מסר את ההודעה על הגשת התביעה על גבי טופס 1 שבתוספת. לא די בכך שמיידע התובע את היועץ המשפטי של הרשות בדבר הגשת התביעה, אלא עליו ליידע אותו על זכותה של העירייה להגיש בקשה לקבוע כי מתקיימים תנאי החסינות. משלא עשה כן התובע והסתפק בהודעה לאקונית על דבר הגשת התביעה, תוך הפניה להוראות החוק, יש מקום להאריך המועד להגשת הבקשה להכרה בחסינות. עוד מוסיפה העירייה וטוענת, כי לתובע לא ייגרם כל נזק אם תינתן אורכת המועד ותהיה הכרה בחסינות, שכן התובע יוכל להמשיך ללא כל קושי את תביעתו כנגד העירייה ולהיפרע ממנה, אם ייקבע שנגרם לתובע נזק על ידי מעשי הנתבע. הודעת הכרה בחסינות יש לבחון באספקלריה של סבירותה כמעשה מינהלי ואין להידרש לבחינת העובדות כבתיק העיקרי. על כן, נתבקש בית המשפט על ידי העירייה ביהמש להכיר בחסינותו של הנתבע ולדחות את התביעה כנגדו. הארכת מועד לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים בעניין זה, מצאתי כי יש מקום להיעתר לבקשתו של הנתבע ולהאריך לו המועד להגשת הבקשה להכרה בחסינות. תקנות 2(ב) ו- (ג) לתקנות קובעות כדלקמן: "2. (א)... (ב) הוגשה תובענה כנגד עובד ציבור שהוא עובד רשות ציבורית, כאמור בסעיף 7(ג) לפקודה, יודיע התובע על הגשתה ליועץ המשפטי של הרשות הציבורית; העתק כתב התביעה יצורף להודעה. (ג) הודעה כאמור לפי תקנת משנה 2(א) או 2(ב) תהא ערוכה לפי טופס 1 שבתוספת". אין מחלוקת על כך כי ההודעה שמסר התובע לעירייה לא נוסחה על פי טופס 1 שבתוספת לתקנות. כל אשר נאמר במכתב הלוואי ליועץ המשפטי של העירייה, אליו צורף כתב התביעה, הוא כי משרד עורכי הדין מייצג את התובע בתביעת לשון הרע שהוגשה כנגד הנתבע וכי העתק כתב התביעה מוגש ליועץ המשפטי כמצוות התקנות. נכון הדבר כי התקנה מתייחסת לעותק כתב התביעה ולהודעה שיש למסור ליועץ המשפטי של העירייה ולא לנתבע. יחד עם זאת, אני סבור, כי מטרת התקנה היא, בין היתר, ליידע את היועץ המשפטי של העירייה בדבר זכויותיו של עובד הציבור לזכות בחסינות, בתנאי החוק, כמו גם ליידע אותו בדבר האפשרות הקיימת לעירייה להגיש בקשה להכרה בחסינות ובדבר האופן והמועד להגשתה. דהיינו, מטרתה של התקנה היא, אם כי באופן עקיף, לתת אפשרות לנתבע, גם באמצעות העירייה, לממש את זכותו לחסינות, ככל שזו קיימת על פי הפקודה. ניתן לומר, כי המדובר הוא בהוראות "לטובת צד שלישי", הוא עובד הציבור אשר יתכן וזכאי לחסינות. אני מקבל את טענת ב"כ העירייה, לפיה אין המדובר הוא בהוראה טכנית גרידא, אלא בהוראה מהותית אשר לא הסתפקה ביידוע היועץ המשפטי על עצם הגשת התביעה, אלא ביקשה, מפורשות, ליידע אותו על זכותה של העירייה להגיש בקשה לקבוע כי מתקיימים תנאי החסינות וכן בדבר אופן הגשת הבקשה והמועד להגשתה. מחוקק המשנה לא הסתפק בחזקה כי המדובר הוא ביועץ משפטי, בעל השכלה משפטית, אשר הוראות החוק לעניין חסינות ידועות לו, אלא ביקש הוא, באופן פוזיטיבי, להפנות את תשומת ליבו של היועץ המשפטי לזכות להגיש בקשה להכרה בחסינות, למועד ולאופן ההגשה. לא מן הנמנע הוא, כי אם היה מקיים התובע את מצוות התקנות, היה שם לב היועץ המשפטי להוראות החוק והתקנות, היה מקיים באופן מיידי דו-שיח עם הנתבע, בודק עמו את הדברים, ומחליט אם להגיש, בשם העירייה, בקשה לחסינות, או מסב את תשומת ליבו של הנתבע לזכותו לעשות כן, כמו גם למועדים ולדרך לכך. גם אם השתהה הנתבע בהגשת בקשתו מספר חודשים, הרי בנסיבות העניין, כפי שנרשמו לעיל, אין בדבר כדי להצדיק חסימת דרכו של הנתבע מפני זכות שניתנה לו על פי דין, כי יבחן ביהמ"ש בקשה להכרה בחסינות ובמידה ומתקיימים התנאים לכך, אף לקבל את הבקשה ולדחות את התובענה כנגד אותו עובד ציבור. אשר על כן, אני מחליט להאריך את המועד להגשת הבקשה מטעם הנתבע להכרה בחסינות, על פי סעיף 7א' ו-7ג' לפקודת הנזיקין, וזאת עד למועד הגשתה בפועל. הכרה בחסינות להלן הוראות סעיף 7א' עד 7ג' לפקודה, אשר תשמשנה לי, בין היתר, לצורך ההכרעה בבקשה שבפניי: "7א.  (א)  לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור. (ב)  אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לגרוע מאחריותה של המדינה או של רשות ציבורית לפי סעיפים 13 ו-14 ולפי כל דין. (ג) החסינות לפי סעיף זה תחול גם על מי שהיה עובד ציבור בעת ביצוע המעשה נושא התובענה. 7ב.     (א)  הוגשה תובענה נגד עובד המדינה על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד המדינה, וטענה המדינה בהודעה לבית המשפט לקיומה של חסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה, תצורף המדינה להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת. (ב)  ביקשה המדינה, בהודעתה לפי סעיף קטן (א), כי תידחה התובענה נגד עובד המדינה - תידחה התובענה נגדו, ויראו את התובענה כאילו הוגשה נגד המדינה מכוח אחריותה למעשהו של עובד המדינה לפי סעיפים 13 או 14, ואת מעשה עובד המדינה כאילו נעשה תוך כדי מילוי תפקידו. (ג)   על אף הוראות סעיף קטן (ב) רשאי התובע לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שלא מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א; קבע בית המשפט כאמור, לא תידחה התובענה נגד עובד המדינה, ולא יחולו הוראות סעיף קטן (ב). (ד)  לא מסרה המדינה הודעה כאמור בסעיף קטן (א) או לא ביקשה לדחות את התובענה נגד עובד המדינה כאמור בסעיף קטן (ב), רשאי עובד המדינה לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א; ביקש העובד כאמור, תצורף המדינה להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת; קבע בית המשפט כי מתקיימים תנאי החסינות כאמור בסעיף 7א, תידחה התובענה נגד עובד המדינה, ויחולו הוראות סעיף קטן (ב), בשינויים המחויבים; קבע בית המשפט שעובד המדינה עשה את המעשה שלא תוך כדי מילוי תפקידו - תידחה התובענה כנגד המדינה. (ה)  בית המשפט יחליט בבקשת תובע כאמור בסעיף קטן (ג) או בבקשת עובד המדינה כאמור בסעיף קטן (ד), לאלתר. 7ג.      (א)  הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א. (ב)  קבע בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א, תידחה התובענה נגד עובד הרשות הציבורית, ויחולו הוראות סעיף 7ב(ב), בשינויים המחויבים; קבע בית המשפט שעובד הציבור עשה את המעשה שלא תוך כדי מילוי תפקידו - תידחה התובענה נגד הרשות הציבורית. (ג)   בית המשפט יחליט בבקשת הרשות הציבורית או העובד כאמור בסעיף קטן (א), לאלתר.". נשאלת השאלה, מהם המבחנים ומהי הדרך בה ילך ביהמ"ש, עת מונחת בפניו בקשה מטעם נתבע, עובד ציבור שאינו עובד מדינה, להכרה בחסינות, כאשר מוגשת כנגד אותו נתבע תביעת נזיקין. כאמור, טענת הנתבע והעירייה היא כי אל לו לביהמ"ש לעשות בירור עובדתי, לגופו של עניין, בשאלה אם מתקיימים התנאים שבסעיף 7א' לפקודה, אלא על ביהמ"ש לבחון את סבירותו ותקינותו של המעשה המנהלי, מעשה ההכרה בחסינות. לעומת זאת, עמדת התובע היא, כי כאשר המדובר הוא בעובד ציבור שאינו עובד מדינה, על ביהמ"ש להיכבד ולהיכנס לבחינת הדברים לגופו של עניין ורק לאחר קביעה עובדתית ומשפטית שעובד עשה את המעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, שלא ביודעין, מתוך כוונה לגרום נזק ושלא בשוויון נפש לאפשרות של נזק, רק אז יכיר ביהמ"ש בחסינות וידחה את התביעה כנגד עובד הציבור. התובע סומך את עמדתו המשפטית על הוראות הפקודה ועל פסק הדין החלקי שניתן ע"י כב' השופטת אריקה פריאל, ביום 31.8.09, בת.א (חיפה) 4831/08 אלחדף ואח' נ' פרץ ואח' . לענייננו, כך קבעה השופטת הנכבדה פריאל בפסק דינה: "...32. משמעות הדבר, כי בנוגע לעובד מדינה האחרונה היא זו שמחליטה על הענקת חסינות ועל ביהמ"ש לבחון, לבקשת התובע, את סבירות החלטת ההכרה, בלא שיידרש לעצם שאלת התקיימותם של תנאי החסינות. לעומת זאת, בנוגע לעובד רשות ציבורית, נדרש ביהמ"ש, לבקשת העובד או הרשות הציבורית עצמה, להכריע בשאלה האם מתקיימים תנאי החסינות. 33. מכאן, בעוד במקרה של עובד מדינה, על ביהמ"ש לבחון את סבירות החלטת ההכרה, בהתאם לכלים שמעניק המשפטי המנהלי, הרי שבמקרה של עובד רשות ציבורית, עליו לקבוע אם המעשה מיוחס לעובד נעשה 'תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור' ואם חל החריג אשר בסיפא, לפיו המעשה נעשה 'ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור' שאז אין להעניק חסינות, גם אם נעשה תוך כדי מילוי תפקידו". בכל הכבוד הראוי, אין דעתי כדעתה של עמיתתי, כב' השופטת אריקה פריאל, לעניין הפרשנות הנכונה לסעיפים 7א' עד 7ג' לפקודה. אינני סבור כי העובדה שבתובענה המוגשת נגד עובד מדינה, רשאית המדינה להכיר באחריותה למעשה העובד או למחדלו ולהודיע על כך לביהמ"ש, שעה שכאשר המדובר הוא בעובד שאינו עובד מדינה, על הרשות או על העובד לבקש מביהמ"ש שיקבע שמתקיימים תנאי החסינות, אין בעובדה זו ובהבדל זה, כדי להצדיק קיומה של אבחנה לעניין המבחנים אשר ישמשו את ביהמ"ש בבואו להחליט בדבר קיומה של חסינות, אם לאו. נכון הדבר כי המחוקק העניק למדינה, בסעיף 7ב' לפקודה, סמכות להודיע על קיומה של חסינות ולטעון לקיומה בהודעה כאמור ואילו לרשות הציבורית, בסעיף 7ג' לפקודה, לא ניתנה סמכות הודעה, אלא רק הזכות להגיש בקשה. יחד עם זאת, על פי סעיף 7ב'(ג), אם ביקש תובע שביהמ"ש יקבע שלא מתקיימים תנאי החסינות, מוסמך ביהמ"ש לדון בבקשה זו. כמו כן, אם לא נמסרה הודעה על ידי המדינה, או כי לא ביקשה המדינה לדחות את התובענה כנגד העובד, רשאי העובד בעצמו לבקש שביהמ"ש יקבע שמתקיימים תנאי החסינות. התוצאה היא, כי בין בדרך זו או באחרת, כאשר המדובר הוא בעובד מדינה, יעמוד לפתחו של ביהמ"ש אותו צורך בהכרעה בשאלה אם יש מקום להכיר בחסינות, אם לאו. על כן, גם אם למדינה ניתנה סמכות הודעה, כאמור, שלא ניתנה לרשות, הרי חשיבותה של סמכות זו פוחתת במידה משמעותית מאוד, כך אני סבור, משמוגשת בקשה על ידי תובע שביהמ"ש לא יכיר בחסינות. לכן, אין בהענקת סמכות זו כדי להצדיק עשייתה של אבחנה כה משמעותית בדרכי בחינתה של שאלת קיומה של חסינות בין שני המקרים האמורים. תמיכה נוספת לשיטתי זו, אני מוצא בהוראות סעיפים 7ב'(ה) ו- 7ג'(ג) לפקודה. שני הסעיפים מורים שעל ביהמ"ש להחליט (בעובד מדינה בבקשת תובע או בקשת עובד מדינה, ובעובד ציבור בבקשת רשות ציבורית או עובד) "לאלתר". עצם ההוראה לביהמ"ש להחליט, בשני המקרים, לאלתר, בבקשות כאמור, יש בה כדי להצביע על כך שלא התכוון המחוקק לערוך אבחנה בין דרכי הבירור בשני המקרים האמורים. לא רק זאת, ואולי זה העיקר, החובה המוטלת על ביהמ"ש להחליט בבקשות כאמור לאלתר, מצביעה על כך שלא התכוון המחוקק כלל ועיקר כי יברר ביהמ"ש, לגופו של עניין, לאחר שמיעת ראיות, את השאלות הבאות: 1. האם נעשה המעשה תוך כדי מילוי תפקיד שלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין. 2. האם נעשה המעשה ביודעין. 3. האם נעשה המעשה מתוך כוונה לגרום נזק. 4. האם נעשה המעשה בשוויון נפש לאפשרות שייגרם נזק כתוצאה ממנו. מובן כי, הכרעה בשאלות כאמור, ניתנת להיעשות רק לאחר בירור עובדתי מקיף, במסגרת התיק העיקרי, ולא "לאלתר". אשר על כן, אני דוחה את הטענה של התובע, כי לצורך הכרעה בבקשה לחסינות, על ביהמ"ש לקבוע כי התקיימו התנאים שבסעיף 7א' לפקודה. במספר פסקי דין, אליהם הפנו הצדדים, כל אחד לצרכיו הוא, הביעו בתי המשפט בישראל את עמדתם כי בחינת מעשה הרשות, דהיינו, הודעתה או הסכמתה של הרשות להכיר בחסינות, ייעשה ע"י ביהמ"ש מתוך בדיקת סבירותו ותקינותו של המעשה המנהלי. לא אאריך בציטוטים לעניין זה ורק אפנה לפסקי הדין הבאים: בש"א (ת"א) 161625/09 גרמן יעל ואח' נ' אברהם חנוך קרן ואח', החלטת כב' השופטת אביגייל כהן, מיום 28.7.09; בר"ע (ת"א) 1934/07 מד"י ואח' נ' ספוז'ניקוב ואח', פסק דינה של כב' השופטת דליה גנות, מיום 17.12.07; ת.א (רחובות) 1361/09 עלי אלוחידי נ' גולדמן ואח' (פורסמו כולם בנבו). סיכומו של דבר בעניין זה הוא, כי בבוא ביהמ"ש להכריע בשאלה האם יש מקום להכיר בחסינותו של עובד ציבור, אשר אינו עובד מדינה, יבחן ביהמ"ש את החלטת הרשות או הסכמתה להכיר בחסינות, לפי אמות מידה של המשפט המנהלי. יישום המצב המשפטי במקרה שבפניי מונח בפניי מכתבו של עו"ד בנימין סעדון, היועץ המשפטי של עיריית שדרות, מיום 28.1.10. במכתב זה כותב עו"ד סעדון, בין היתר, כי לא הוגשה הודעה מטעם התובע על גבי טופס 1 שבתוספת לתקנות. עוד כותב עו"ד סעדון, כי מקריאת הנטען בכתב התביעה, עולה שכתב התביעה עוסק בתרומות המיועדות לעירייה אשר הועברו או לא הועברו לגזברות, התקשרות עם ספקים, עם סמכות או בלעדיה, ותלונות במשטרה לאור איומים על חיי הגזבר ומשפחתו. עו"ד סעדון סבור, כך נכתב, כי עסקינן בעניינים הקשורים קשר ישיר לעירייה וכי התלונות במשטרה הוגשו רק משום תפקידו של הנתבע כגזבר העירייה. כן כותב עו"ד סעדון במכתבו, כי בנסיבות העניין, הוא לא מצא שמתקיימים החריגים לחסינות המצוינים בסעיף 7 לפקודה, שכן מר פרץ פעל בכובעו כגזבר והגיב במסגרת זו. עוד מוסיף עו"ד סעדון וכותב, שהוא לא מצא כל חריג בהתנהגותו של הגזבר בעצם הגשת התלונות בדבר האיומים על חייו ועל חיי משפחתו, וכי מקריאה מדוקדקת של התלונות עולה, כי הגזבר ציין מספר שמות של אנשים עמם היו לו סכסוכים. לאור האמור לעיל, הגיע עו"ד סעדון למסקנה, כי מחובתה של עיריית שדרות להכיר בחסינותו של גזבר העירייה מר שמעון פרץ והוא מצטרף לבקשה שהגיש הנתבע לביהמ"ש. לא מצאתי כל פגם או חוסר סבירות במכתבו של עו"ד סעדון ובהחלטתה של העירייה להכיר בחסינות הנתבע ולהסכים לבקשתו אשר הוגשה לביהמ"ש. עו"ד סעדון בחן את הדברים, יישם את הוראות החוק על המקרה שבפניו והגיע למסקנה שהגיע. לא מצאתי כי הוא שקל שיקולים זרים ועיון בכתב התביעה ובפרסומים הנטענים בו, מעלה כי לכאורה, המדובר הוא בפרסומים שנעשו תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני של הנתבע. כמו כן, לא מצאתי כל פגם בחוות דעתו של היועץ המשפטי, לפיה לא מתקיימים החריגים שבסעיף 7 א' לפקודה. מובן כי בירור יסודי של עובדות המקרים השונים, ייעשה במסגרת התיק העיקרי. לעניין עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה באשר להליכי הקובלנה, הרי אני סבור כי היועץ המשפטי של עיריית שדרות רשאי היה להפעיל שיקול דעתו משלו בכל הנוגע להליך האזרחי שננקט בתיק זה ולחוות דעתו ולקבוע, באופן עצמאי, את אשר קבע במכתבו האמור. לא אוכל לקבל את טענותיו של ב"כ התובע, כי היועץ המשפטי של העירייה קיבל את החלטתו בלי להכיר את הדין, את העובדות, את הפרשה ובלי לקבל גרסה עניינית מהגזבר. לא מונחות בפני כל ראיות אשר תצבענה כי כך הדבר. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי התקיימו התנאים שבסעיף 7 א' לפקודה ולכן, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע ותחת הנתבע, כנתבעת, תבוא עיריית שדרות. בנסיבות העניין, בהם היה צורך לנתבע להגיש בקשה להארכת מועד וכן נוכח טעותה של העירייה, בהכתירה את מסמך הסיכומים כבקשה, דבר אשר הטריח את ב"כ התובע להגיש תגובה, מיותרת, לא אעשה צו להוצאות. עיריית שדרות תגיש כתב הגנה תוך 30 יום מהיום. הוראות נוספות לעניין מועדי דיון תינתנה בהחלטה נפרדת.עובדי מדינהעובדי ציבורחסינות עובד ציבורחסינות