חתימה על הסכם ויתור על תביעות הדדי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתימה על הסכם ויתור על תביעות הדדי: בפניי תביעה לפסק דין הצהרתי, בה עתרה התובעת, כי ביהמ"ש יקבע שהסכם לויתור על תביעות הדדי, נחתם בכפייה. לכתחילה הגישה התובעת תביעה לתשלום סכום כספי בסך של 425,000 ₪ בת.א. 12814/06. במסגרת כתב ההגנה, הגיש הנתבע, הסכם החתום על ידי התובעת, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה על ויתור הדדי של תביעות. לנוכח ההסכם, הוגשה התובענה שבפניי, בת.א.33298/06, בה עתרה התובעת להצהיר, כי הסכם לויתור על תביעות מיום 9.10.05, בטל מחמת כפייה ועושק, (להלן: "הסכם הויתור"). כב' השופטת ריבה ניב, קבעה בהחלטתה מיום 7.1.07 כי ההליכים בתובענה כספית יעוכבו עד להכרעה בתובענה למתן פסק דין בהצהרתי כי ההסכם בטל. התיק הובא בפניי לשמיעתו, ונקבע להוכחות. מטעם התובעת העידו התובעת בעצמה, לאחר שכפי שעולה מפרוטוקול הדיון, לא נעתרתי לבקשה שהוגשה מספר ימים לפני הדיון הקבוע להוכחות לצרף תצהירים נוספים, ומטעם הנתבע העידו הנתבע בעצמו, מר יחיאל גיאת, ומר רפי סוסי. באי כוח הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב ופסק דיני זה ניתן לאחר קבלת הסיכומים. טענות התובעת: התובעת טוענת, כי היא והנתבע היו קשורים יחדיו בחיים משותפים, ( קיימת הכחשה של מעמד, ידועים בציבור, ואינני נדרשת לנושא זה, הואיל וכב' השופטת ריבה ניב נתנה החלטתה על פיה הדיון יתברר בפני ביהמ"ש זה ולא יועבר לביהמ"ש לענייני משפחה), וכן טענה, כי היו בינה לבין הנתבע, קשרים עסקיים. התובעת טוענת, כי בבעלות גרושתו של הנתבע היה מחצית בית ברחוב גאולים בחולון. על פי דברי התובעת, רכשה את חלקה של גרושתו של הנתבע בדירה בחולון. אולם חלקה בדירה לא נרשם על שמה. התובעת טוענת, כי הצדדים היו קשורים במסגרת עסק נוסף, ניהול בית מלון בגרמניה, וכי עסק זה לא צלח. התובעת טוענת, כי שהתה בגרמניה, לשם ניהול בית המלון, וכי כאשר שבה ארצה נודע לה כי הנתבע מכר את הדירה בחולון. התובעת טוענת, כי דרשה את חלקה בדירה, ובמקום לשלם לה את מלוא חלקה בדירה, היינו מחצית לאחר סילוק המשכנתא, שילם לה הנתבע סכום של 250,000 ₪, כאשר הסכום שהייתה אמורה לקבל עמד על 450,000 ₪. התובעת טוענת, כי הנתבע החתים אותה על הסכם לויתור על תביעות, כאשר הייתה במצוקה כספית, במחטף, ללא כל כוונה לסיים את המערכת העסקית ביניהם, מתוך עושק וכפייה, כשהיא מצויה על סף חרפת רעב. התובעת טוענת, כי הנתבע אילץ אותה לוותר למעשה על סכום של 200,000 ₪, בלא כל הצדקה, כאשר הוא מודע למצבה הבריאותי, הכלכלי והנפשי הקשה, ותוך ניצול מצוקה זו, דאג להחתימה על הסכם לויתור על תביעות בלא שפירט איזה תביעות ובמה מדובר. לפיכך, עותרת התובעת להורות על בטלותו של הסכם זה. טענות הנתבע: הנתבע טוען, כי המדובר בתובעת מניפולטיבית, אשר מאחורי גבו, ניסתה להשתלט על העסק המשותף שהוקם על ידם, יחד עם שותף שלישי, בגרמניה, בית מלון, והיא חתמה על הסכם על פיו עליה לשלם לנתבע ולשותף 20,000 אירו. הנתבע טוען, כי כל הטענות בדבר מכירת הדירה בלא ידיעת התובעת אינן נכונות, משום שמסר לתובעת את מלוא הפרטים, ואף שילם לה סכום של 100,000 ₪, לפני החתימה על הסכם הויתור. הנתבע טוען, כי לנוכח כל מערכת היחסים שבין הצדדים, והחובות ההדדיים, ביקש להסדיר את כל הנושאים הכספיים שבינם, לרבות עם השותף, מר סוסי רפי, ולכן ביקש מהתובעת לערוך עימו התחשבנות באשר לסכומים המגיעים לה. לדבריו לאחר שערכו התחשבנות, ולאחר שויתר ויתורים מפליגים ביחס לדרישותיו, הסכימו הצדדים כי ישלם לה את הסכום של 250,000 ₪ בנוסף לסכום של 100,000 ₪ שכבר שילם, ובכך יבואו מלוא הנושאים בין הצדדים לגמר. הנתבע טוען, כי התובעת התייעצה בטרם החתימה על הסכם הויתור, וחתמה עליו לאחר שמסר לה עותק ממנו לעיונה, ועותר לדחות את הטענות בדבר כפייה ועושק. הנתבע טוען, כי אם תיערך התחשבנות הרי הנתבע זכאי לכספים נוספים מהתובעת, ומציג פירוט של ההתחשבנות. הנתבע טוען, כי התובעת לא טרחה לפרט במסגרת התביעה הכספית את דבר קיומו של הסכם הויתור, וכי טענה שאינה זוכרת על איזה מסמך חתמה, בעוד שבתצהירה לפתע נזכרה, לא רק על מה חתמה אלא בדיוק מתי היכן ובאיזה נסיבות. הנתבע טוען, כי יש לדחות את גרסת התובעת כבלתי מהימנה. לפיכך עותר הנתבע להורות על דחיית התביעה. דיון: כאמור עותרת התובעת להורות על ביטולו של הסכם הויתור מחמת כפייה ועושק. סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע כך: " 17. כפיה (א)   מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. (ב)   אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה. " בע"א 6234/00 - ש.א.פ. בע"מ (המערערת נ' בנק לאומי לישראל . תק-על 2003(3), 1542, קובע כב' השופט מצא כי: "סעיף 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי) קובע, כי "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה". הלכה מיוסדת היא, כי "לשון סעיף 17 היא רחבה מספיק כדי לכלול גם כפייה שהיא כלכלית בטיבה" (ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(100 ,95 (4). אך על-פי ההלכה שנפסקה בע"א 1569/03 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(705 (5, לא בנקל עשוי בית-המשפט להכיר בכפייה כלכלית כעילה מוצדקת לביטול חוזה. רק "כפייה או לחץ שיש בהם פסול מוסרי -חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם" (דברי השופט חשין בעמ' 719), והעומדים במבחן הכפול של "עוצמה" ו"איכות" (ראו דבריו בעמ' 721, שם) - או "לחצים כבדים, אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי" (דברי הנשיא שמגר בעמ' 740, שם) והמציבים את הצד התם במצב שבו אין לפניו כל ברירה סבירה אחרת בלתי אם להתקשר בחוזה - עשויים להקים עילה להשתחררות מחיוב חוזי. כן נקבע, בפרשת מאיה, שאם הצד התם קיבל ייעוץ משפטי, קודם שהסכים להתקשר בחוזה, הרי שככלל יהיה בכך כדי לשלול, ולפחות להחליש, טענה שהתקשר בחוזה עקב כפייה. הילכת מאיה הנחתה את פסיקת בית-המשפט במספר מקרים נוספים (רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(726-725 ,721 (1; ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(129 ,119 (1; ע"א 2299/99 שפייר נ' חברת דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה (238-235 ,213 (4). כן ראו: ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים, כרך ב (תשנ"ג) 888 ואילך; ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה) 235-234). " ובהמשך: "אמות המידה המכבידות, שנקבעו בפסיקה להכרה בקיומה של כפייה כלכלית, מתיישבות עם ההבנה שהתגבשה בעידן המודרני, כי דיני החוזים שוב אינם מגבילים את עצמם להסדרת התקשרויות רצוניות בין יחידים, אלא עוסקים במערכות יחסים נרחבות ומורכבות הרבה יותר של אינטראקציות כלכליות, חברתיות וציבוריות, שקיום רבות מהן כלל אינו מבוסס על חופש הבחירה החוזי במשמעותו הקלאסית. כאלה, בין היתר, הן מערכות היחסים החוזיות שמקיימים גופים כלכליים עתירי כוח - כמו בנקים, חברות-ביטוח ותאגידי ענק למיניהם - עם המוני הנזקקים לשירותיהם (ראו: א' זמיר, פירוש והשלמה של חוזים (113-87 (1996; ג' שלו "מה נותר מחופש החוזים" משפטים יז (465 (1987; ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים כרך א (תשנ"א) 65-45; א' ברק פרשנות במשפט - כרך רביעי: פרשנות החוזה (112-108 (2001). הבנה זו היא העומדת גם ביסוד המגמה הגורסת כי במקרים המתאימים לכך ראוי לבחון את תוקפו המחייב של החוזה, לא רק בעזרת המבחן הסובייקטיווי (רצונו החופשי של המתקשר), אלא גם - ולעתים בעיקר - בעזרת מבחן אובייקטיווי, היינו סבירות והוגנות תנאיו של החוזה." על פי טענת התובעת, הנתבע כפה עליה כפייה מהסוג של כפייה כלכלית, ובכך אילץ אותה למעשה לחתום על הסכם הויתור. סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע כי: "18. עושק מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה. " בע"א 395/83 - אריה שלום נ' יכין חק"ל, חברה חקלאית בע"מ . פ"ד לט(2), 737, קובע ביהמ"ש העליון בעניין טענת עושק כך: "השופט אלון הציע בע"א 719/78 הנ"ל על יסוד בחינה של השימוש הספרותי במונח "מצוקה" ובעקבות עיון בהגדרתו המילונית, כי נראה במצוקה מצב של חומרה ושקיעה ולא רק קושי ארעי או חולף של מי שנושיו באים אליו, למשל, בזמן מן הזמנים לתבוע את שלהם ולמצות זכויותיהם על פי הדין. לא הייתי קובע לענין זה מסמרות (ע"א 403/80 סאסי נ. קיקאון, פד"י ל"ו(770 ,762 ,(1) כי יכול אני לתאר לעצמי גם נסיבות ארעיות שמשקלן והשפעתן יכריע שיקולו החופשי של צד לחוזה. מכל מקום, מדובר בכל מקרה בקושי בעל משקל ואין לראות את המצוקה כאי-נוחות הנגרמת עקב הצורך להתמודד עם קשיים כלכליים שאין בהם חומרה מיוחדת." בע"א 11/84 - אשר רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד . פ"ד מ(4), 533, מפרט ביהמ"ש את המבחנים הוכחת קיומה של עילה זו: "תנאיה של עילת הביטול הזו, כפי שפורטו על ידי השופט טירקל בפסק הדין סאסי נ. קיקאון (ע"א 403/80, פד"י ל"ו(767 ,762 ,(1) הם - "מבחינת מצבו של העשוק - 'מצוקה', 'חולשה שכלית', 'גופנית', 'חוסר נסיון'"; מבחינת התנהגותו של העושק - "ניצול שניצל"; העדר האיזון הסביר בין הערכים החולפים בין העשוק לבין עושקו בא לידי ביטוי במילותיו של החוק לפיהן המדובר ב - "תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". ... עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר-דעה או פסול-דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה בשל כך שדעתו לא היתה מיושבת עליו לחלוטין ו-"גמירת הדעת שלו לא היתה כגמירת דעתו של כל מתקשר צלול בדעתו" (סאסי נ. קיקאון, עמ' 767). כאמור שם, "המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הנסיון (חייבים) להיות כבדי משקל ועל בית המשפט להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול דעתו סטיה של ממש מנתיבו הנכון". " הנטל להוכיח את טענותיה, היינו, כי ההתקשרות בהסכם הויתור נעשו מתוך כפייה כלכלית או מתוך עושק מוטל על הטוען זאת, היינו על התובעת. בענייננו, התובעת לא רק שלא הביאה כל ראייה שהיא להוכחת טענותיה, הרי תצהירה היה כה דל, וחסר נתונים, נהפכו היוצרות לחלוטין, והתובעת סבורה כי על הנתבע להוכיח, כי המדובר בהסכם הגון. טענת התובעת מבוססת על שניים, כי היא נתנה לנתבע סכום של כ- 500,000 ₪ לשם רכישת חלקה של גרושתו בדירה, ולאחר המכר הייתה זכאית לסכום של 450,000 ₪ והנתבע שילם לה בפועל 250,000 ₪ בלבד. התובעת מתעלמת מכל דבר אחר, לחלוטין. התובעת אישרה במהלך החקירה, כי בנוסף לסכום של 250,000 ₪ שקיבלה במועד החתימה על הסכם הויתור, קיבלה עוד קודם לכן, את הסכום של 100,000 ₪ ממכירת הבית: "ש. במאי 2005 הוא נתן לך 100,000 ש"ח ת.        הגעתי ארצה, יצרתי איתו קשר ואז הוא הגיע. הוא התגורר בבית שלנו, אני התגוררתי אצל חברה ברעננה והוא בא לביתה של חברתי, היא לא הייתה בבית ואז הוא סיפר שמכר את הבית. ביקשתי לקבל את הכסף עבור הבית והוא אמר שהוא קיבל מקדמה 100,000$ ונתן לי 100,000 ₪. הוא לא החתים אותי על אף מסמך. זה היה בהעברה בנקאית." (ראה פרוטוקול הדיון מיום 8.11.9 עמוד 12 שורות 18-22). כלומר, מכספי מכירת הבית, נתן הנתבע לתובעת את הסכום של 350,000 ₪ , התובעת כלל לא מזכירה זאת בתצהירה. מדוע? משום שהיא מייחסת את הסכום הראשון שנתן לה הנתבע לתשלום בגין חוב נוסף, אחר. איזה חוב, כמה הנתבע היה חייב, ומה היא הייתה חייבת, התובעת כלל אינה מפרטת. עיון בתצהירה יגלה תצהיר שאינו מפרט כלל כל התחשבנות שהיא, אין כלל פירוט או תגובה לטענות הנתבע המופיעות בכתב ההגנה, שהוגש עוד במרץ 2006. מלוא התחשבנות לה טוען הנתבע, אשר מבוססת על כל מכלול היחסים, בין אם הטענות נכונות ובין אם אינן נכונות, מפורט בכתב הגנה שהוגש במרץ 2006. התובעת מגישה תצהיר, המתעלם לחלוטין מהאמור בהתחשבנות, אינה מציגה כל התחשבנות שהיא, ומתעלמת למעשה מהעובדה כי קיבלה עוד מאה אלף ש"ח לפני החתימה על הסכם הויתור. יותר מכך, מהעדויות הסתבר, כי בין הצדדים היו מחלוקות הנוגעות לניהול בית המלון בגרמניה. ביהמ"ש אינו דן במחלוקות אלו, ואינו קובע מי מהצדדים דובר אמת בעניין המחלוקות. יחד עם זאת , אין מחלוקת כי לאחר שנתגלעו אותן מחלוקות נחתם בין הצדדים, לרבות השותף השלישי, הסכם, מיום 17.11.04 שצורף כנספח ה' לתצהיר הנתבע, ממנו עולה, כי התובעת התחייבה בהסכם, לשלם לנתבע ולמר רפי סוסי, סכום של 20,000 אירו. אין מחלוקת כי התובעת לא שילמה דבר על פי הסכם זה. הנתבע העיד בפניי, ומר סוסי העיד בפניי, ומעדותם שלא נסתרה, ולמעשה נתמכה בטענות ובעדותה של התובעת, כי שעוד אראה להלן, עולה, כי הנתבע, ביקש להסדיר יחד עם התחייבותו לשלם לתובעת את חלקה בדירה, את החובות שלטענתו היו מגיעים לו לרבות למר רפי סוסי. התובעת מאשרת, כי הנתבע כך דרש ולא הסכים לשלם לה דבר בלא שנושא ההסכם הקודם, משנת 2004, וכל מכלול היחסים ביניהם יבוא לכדי סיום, וכך מעידה התובעת: "ש. אם היית בכזה לחץ למה לא חתמת כבר בפעם הראשונה? ת.        לא הגענו לשום דבר. בפעם הראשונה שנפגשתי איתו ישבנו בבית קפה בשדרות רוטשילד, הפגישה התפוצצה כי הוא העלה את עניין רפי סוסי. אמרתי לו אל תערב שמחה בשמחה. זה לא קשור לעניין הבית שלנו. הוא הכניס את הנושא של העסק שניהלנו יחד בגרמניה. לגבי ההסכם שחתמתי לו ולשותף סוסי הוא אמר לי לקזז את הכסף של רפי סוסי. הוא לוקח את הכסף וייתן לרפי סוסי. אמרתי לו שישאיר את רפי מחוץ לעניין כי נושא הבית זה ביני לבינו. החוזה שלי עם רפי סוסי זה עם רפי סוסי ואיתו זה עסק נפרד לגמרי ואז הפגישה התפוצצה וקמנו והלכנו. ישראל שיינפלד התקשר ....אני לא זוכרת מי קבע להיפגש שוב והפגישה נערכה בשדרות רוטשילד בשדרה עצמה ואז הוא אמר שבמחווה של רצון טוב הוא חשב על הדברים ומוכן לתת לי 250,000 ₪ ואז שאלתי אותו איך הגעת לסכום הזה? הוא אמר שהוא לא חייב להסביר לי שום דבר. בעל המאה הוא בעל הדעה. בפגישה השנייה הוא לא ויתר על אדון סוסי אלא מוכן לתת לי כסף. בפגישה הראשונה לא הוסכם כלום. הוא אמר את מה שאמר בפגישה השנייה כשהוא הציע לי את הכסף ואמר לי לחשוב על זה, הוא אמר לי תלכי הביתה תחשבי על זה ואם זה נראה לך תרימי אליי טלפון ותקבלי את הכסף ונעשה את ההסכם. הלכתי הביתה ושיתפתי את שיינפלד , התייעצתי גם עם עו"ד ברעננה, ונאמר לי שעדיף ציפור אחת ביד מאשר לקבל 0 בריבוע. בפעם השלישית חתמתי על ההסכם וקיבלתי את ההמחאות. " (שם, עמוד 10 שורות 24-31). מעדותה זו, עולה, כי החתימה על הסכם הויתור לא התרחשה בפגישה אחת. אלא הנושא של סיום כל המחלוקות לרבות הטענות הנוגעות לניהול בית המלון עלו בפגישה הראשונה, והפגישה התפוצצה. כך, עדותה של התובעת בעצמה. לאחר מכן, הנתבע אומר לה, לחשוב על כך, התובעת חושבת, מתייעצת עם ע"ד שיינפלד, מתייעצת עם עו"ד נוסף מרעננה, ולאחר ההתייעצות היא פוגשת את הנתבע שוב וחותמת על הסכם הויתור. כלומר, על כי עדותה של התובעת בעצמה, בין הצדדים מנוהל מו"מ, התובעת מודעת לדרישות, מתייעצת עם שני עורכי דין, ומחליטה לחתום על ויתור תביעות ולקבל 250,000 ₪ בנוסף לסכום הקודם שקיבלה, כדי לסיים את המחלוקות. קשה לראות היכן הכפייה? לדברי התובעת הכפייה התבטאה בכך שהתובע לא הסכים לשלם לה את החוב שהוא חייב לה, אלא אם תסכים לחתום על הסכם הויתור. זה כשלעצמו אינו יכול להוות כפייה כלכלית. על מנת להראות כי קיימת כפייה כלכלית, על התובעת היה להגיב להתחשבנות שהציג הנתבע, שפרט באריכות רבה מדוע הוא סבור, כי הסכום ששולם לתובעת עלה על הסכום שהיה מגיע לה לטעמו. אין כל התייחסות של התובעת לפרטי ההתחשבנות, והתובעת למעשה מתעלמת מהם, כפי שהתעלמה מהתשלום של 100,000 ₪ ששולמו לה, כפי שהתעלמה מקיומו של ההסכם עם הנתבע ומר רפי סוסי, משנת 2004, על פיו התחייבה לשלם להם 20,000 אירו. התובעת טוענת, כי הייתה במצוקה, אך אינה מפרטת מדוע? אין כל אינדיקציה כי מצבה הנפשי של התובעת היה קשה. לא צורף כל מסמך רפואי, לא חוו"ד מומחה, או מסמכים אחרים. אין כל אינדיקציה, כי התובעת הייתה במצב כלכלי קשה, לא צורפו כל דפי חשבון, או דוחות מס הכנסה, או כל מסמך ממנו ביהמ"ש יוכל להסיק כי התובעת נקלעה למצב כלכלי כזה שלא אפשר לה אלא לקבל את תכתיב הנתבע. פשוט אין כל ראיות בעניין. התובעת הגישה בשנת 2006, את התביעה הכספית, ובמסגרתה טענה כך: "סעיף 42. התובעת זוכרת במעורפל כי חתמה על טופס מסוים במעמד קבלת הכספים אך לא מצוי ברשותה עותק הימנו. התובעת פנתה לנתבע כי יעביר לה עותק מהטופס שנחתם על ידה אך למרות הבטחותיו עד להגשת התביעה טרם המציא עותק מהמסמך." לפתע פתאום, בפתחו של דיון ההוכחות, לאחר למעלה מארבע שנים לאחר החתימה על הסכם הויתור, ולאחר שעוד בשנת 2006, הגישה תביעתה וטענה כי היא זוכרת במעורפל שחתמה על טופס מסוים, טוענת התובעת, כי נזכרה, שהחתימה בחלקו העליון של הסכם הויתור, בראשי תיבות, אינו חתימתה בראשי תיבות, אלא רישום האותיות "ת' ו-ל'" בשינוי, כדי שהנתבע לא יבחין בכך. כלומר, לגרסתה, במסגרת דיון ההוכחות, גרסה שלא נודעה קודם לכן, חתמה על הסכם הויתור, תוך שהיא מציינת עליו, כי הוא נחתם תחת לחץ, בשתי אותיות, וכך היא מעידה: "החתימה על ההסכם היא חתימתך? ת.        החתימה למטה היא חתימתי. למעלה זה לא חתימה שלי. האותיות למעלה הן לא אותיות ח' ,ר', אלא תחת לחץ. האות ל' לא כתובה אני לא ידעתי איך לכתוב את הת' ל' בלי שהוא ישים לב. ש.       בתצהיר עדות ראשית, תצהיר ש-8 עמודים, תראי לי במילה אחת שאת כתבת את המילים תחת לחץ בתצהיר הזה. ת.        מכיוון שאני חתמתי ואני ביקשתי מהנתבע שיעביר לי העתק בפקס, כי הוא בא עם עותק 1 של ההסכם ועל זה חתמתי, אני לא ראיתי את ההסכם הזה עד שהגשתי את התביעה ואתם שלחתם כתב הגנה לעו"ד, אני לא ראיתי את הדף הזה שחתמתי עליו ש.       תצהיר העדות הראשית שלך נעשה אחרי שאת הגשת את התביעה השנייה, אחרי שהיה בידייך הסכם העדר התביעות, גם בהגנה שלי וגם בתביעה לביטול הסכם שאת הגשת. למה בכל תצהיר העדות הראשי לא מופיע מילה בדבר שתי האותיות האלה? אף אחד מעו"ד שלך לא טען זאת מעולם. ת.        מכיוון שישראל שיינפלד שנמצא כאן? הוא זה שיעץ לי לעשות את הראשי תיבות האלה. אני את ישראל לא ראיתי כבר מאז התצהיר שלו. בערך שנתיים. אני שכחתי את כל החלק העליון. שכחתי שכתבתי את האותיות תחת לחץ. הוא הזכיר לי את זה. לפני שהלכתי להיפגש עם הנתבע, מר שיינפלד היה בן זוגי והוא הנחה אותי לגבי הפגישה. מכיוון ששתי הפגישות האחרונות התפוצצו בגלל קוצר רוח שלי, אני הונחתי על ידיו להגיע לפגישה רגועה ולעשות את מה שהתבקשתי. היה ואצטרך לחתום על מסמך, כי הוא אמר שלא נראה לו שהנתבע יעביר לי כסף בלי שאני אצטרך לחתום על משהו, היה ואצטרך לחתום על מסמך כלשהו, לעשות את הראשי תיבות .דיברנו השבוע לפני מספר ימים כשביקשתי ממנו להגיע לפה. דיברנו על התצהיר שלי. דיברנו על ההסכם. הוא הזכיר לי שחזרתי הביתה ללא הסכם, הוא התרגז מאוד שחתמתי על נייר בלי בכלל לקבל שום העתק ממנו. אמרתי לו שמר משה הבטיח שיפקסס לי את הנייר ולא קיבלתי את זה. הוא הזכיר לי שחתמתי תחת לחץ לפני מספר ימים. הוא אמר לי לחתום את האותיות ראשי התיבות ת' ל' כמבטאות תחת לחץ. ש.       ביהמ"ש: בתצהיר של מר שיינפלד שלא התרתי את עדותו היום, אין כאן אמירה של הנושא תחת לחץ. יש לך הסבר? ת.        לא הייתי כשהוא נתן את התצהיר. ראיתי את התצהיר ואין לי הסבר לזה. " (שם, עמודים 8-9). גרסה חדשה לחלוטין, כעת נטען, כי היא זוכרת שחתמה על הסכם הויתור, ורשמה , לא חתימתה בראשי תיבות, אלא אותיות שיבטאו את המילים תחת לחץ, כך שהנתבע לא יבחין בכך. איך נזכרה בכך? לאחר חלוף כל כך הרבה שנים? לדבריה מר משה שיינפלד עורך דין ובן זוגה בזמנים מסוימים, הזכיר לה זאת. התובעת לא זכרה כי כתבה את האותיות הללו, ואילו מר שיינפלד שלא הצהיר כך, זכר זאת, וסיפר לה על כך. גרסה מופרכת. אם כך, עסקינן בתובעת המתעלמת מכל התחשבנות שהיא, אפילו מכספים שהיא מודה שקיבלה, מתעלמת מהסכמים עליהם חתמה, הסכם משנת 2004, אינה מצרפת כל מסמך שיאשר כי הייתה במצוקה כלשהי, או במצב נפשי קשה, או במצב כלכלי לא טוב, לפי דבריה במועד החתימה על הסכם הייתה בת זוגו של עו"ד שיינפלד שאף ייעץ לה, מקבלת ייעוץ משני עורכי דין בטרם החתימה על הסכם הויתור, והסכם זה לא נחתם אלא לאחר מספר פגישות, התובעת טוענת שתי פגישות הנתבע שלוש, מתעלמת מההתחשבות שעורך הנתבע, אינה מציגה כל מסמך, הנוגע לאותה התחשבנות ואינה מציגה כל גרסה מטעמה. בנסיבות אלה, אני סבורה כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי חתמה על הסכם הויתור מחמת מצוקה כלשהי, או כי המדובר בהסכם שיש בו אלמנטים של עושק, וחוסר הגינות. כתב סילוק, ויתור או העדר תביעות הינו חוזה לכל דבר ועניין, שריר וקיים ומחייב את הצדדים לו, אלא אם הוכח פגם בכריתתו המצדיק ביטולו או התעלמות הימנו ( ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב הקואפרטיב המאוחד, פד"י מ (4), 533). בהעדר פגם כאמור, יש בכוחו של כתב ויתור לסיים את המחלוקת הכספית שבין הצדדים מבלי שיהא צורך לבחון אותה לגופה ( ע"א 627/85 איתן בע"מ נ' משרד הבינוי, פד"י מג (3), 42). פסק הדין המנחה העוסק בסוגיה זו הינו ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד בע"מ, פד"י מח (5), 705, שם נקבע מפי כב' השופט חשין כי: "לחץ כלכלי 'בלתי ראוי' הינו תנאי הכרחי לקיומה של כפיה - מקנה זכות אך אין בו די. אותו לחץ חייב אף שיהיה בעל עוצמה המקדיחה תבשיל... ומה תהא עוצמתה של כפיה כדי שנכיר בה כבת פועל משפטי? המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם הייתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ... כעיקרון, האפשרות לפניה לערכאות להשגת הסעד סותרת את קיומה של עילת כפיה... מה שקובע הוא עצם קיומה של אפשרות מעשית לפנות לערכאות כדי למנוע את הפעלת האיום". עוד נקבע בפסיקה כי על מנת שבעל דין יעמוד בנטל להוכיח קיומו של עושק הנובע מניצול מצוקה כלכלית, עליו להראות כי היה נתון במצוקה קשה בתקופה הרלוונטית, כזו המביאה לחוסר אונים. קושי כלכלי חולף אינו יוצר מצב של מצוקה המצדיק הכרה בה ככפיה בת פועל משפטי (ראו: ע"א 627/85 איתן נ' מדינת ישראל, פד"י מג (3), 42; ע"א 700/83 כהן נ' הרשקוביץ, פד"י לט (4), 471). בענייננו, כפי שפורט בהרחבה, התובעת לא הציגה כל נתונים או ראיות, ולא רק שלא הציגה ראיות מטעמה, לא טרחה להתמודד עם הראיות שהוצגו על ידי הנתבע, ואם לא די בכך, העלתה טענות מופרכות, ובלתי מהימנות בעליל, בדבר רישום אותיות המבטאות חתימה תחת לחץ, כאשר ברור מהמסמך כי המדובר בטענת שווא, פשוטו כמשמעו. בנסיבות אלה אני סבורה כי אין להיעתר לתובענה המבוקשת, וכי אין להורות על בטלותו של הסכם לויתור על תביעות שנחתם בין הצדדים. התובענה נדחית. התובעת תשא בתשלום הוצאות הנתבע בסכום של 20,000 ₪ + מע"מ.כתב ויתור / שטר סילוק / העדר תביעותמסמכיםחוזה