חתימת עורך דין על הסכם פשרה בשם הלקוח

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתימת עורך דין על הסכם פשרה בשם הלקוח: מדובר בתביעה שהגישה התובעת בהמרצת פתיחה כנגד הנתבעים לסעד הצהרתי, שיורה על בטלותו של הסכם פשרה שנחתם בבית משפט השלום באשדוד, ביום 8.9.04, בת"א 1121/01. בהחלטה מיום 30.4.09 הורה בית המשפט על העברת התיק לפסים של תביעה רגילה. בתביעתו טען ב"כ התובעת, בין היתר, כדלקמן : בשנת 2001 הוגשה במסגרת ת"א 1121/01 תביעת עזבונו של המנוח מר (להלן: "המנוח"), שמצא את מותו בתאונת עבודה מיום 21.8.00. התביעה הוגשה כנגד התעשיה האווירית וכנגד חב' הביטוח שביטחה אותה במועד הרלבנטי חב' המגן. התעשיה האווירית וחב' ביטוח המגן שיגרו הודעה לצדדים שלישים חברת מוטי בידוד וציפוי בע"מ וחברת כלל שביטחה אותה באותה עת. שתי החברות האמורות שיגרו מצידן הודעה לצדדים רביעיים כנגד מר חן שליקו ומר אברהם שליקו שהיו בעלי חברה בשם "חן בידודים", וכנגד התובעת חב' "בידודים וציפוים לתעשיה בע"מ". בעקבות מותו של המנוח הוגש כתב אישום כנגד מספר אנשים וחברות, אך עיון בכתב האישום מעלה כי כנגד התובעת או מי מאורגניה לא התנהל כל הליך פלילי. במסגרת התיק האזרחי שהתנהל בת"א 1121/01 יוצגה התובעת על ידי עו"ד X, שלימים התברר שהושעה מחברותו בלשכת עורכי הדין ואף הוגש נגדו כתב אישום בגין גניבה. התובעת סברה כי ייצוגה באותו תיק מתנהל כראוי ורק עובר להגשת כתב התביעה בתיקנו התברר לה כי ביום 8.9.04 ניתן כנגדה בת.א. 1121/01 פסק דין במסגרתו חוייבה לשלם לחב' כלל (הנתבעת 1) סך של 85,000 ₪ (להלן: "פסק הדין"). מדובר בפסק דין שלכאורה הושג בהסכמת הצדדים במסגרת ישיבת בית המשפט השלום באשדוד מיום 8.9.04, אך התובעת לא היתה מודעת לו, לא הסכימה מעולם לתשלום כלשהו, לא ייפתה את כוחו של עו"ד X להסכים לתשלום כלשהו ולמעשה, לא ידעה כלל על קיומו של פסק הדין עד זמן קצר לפני הגשת התביעה נשוא דיוננו, עת נפתח כנגדה תיק ההוצל"פ. לראשונה נודע לתובעת על פסק דין כלשהו כאשר קיבלה את מכתבה של חב' כלל מיום 9.1.07, שבו דרשה חב' כלל מהתובעת לשלם לה סך של 85,000 ₪ בהתאם לפסק הדין מיום 8.9.04. התובעת קיבלה מכתב זה בהפתעה ופנתה לעו"ד X ומסרה לו כי יש להגיש ערעור על פסק הדין. התנהלותה זו של התובעת רק מדגימה כי התובעת כלל לא ידעה ולא סברה בחלומותיה השחורים כי עורך דינה הסכים על דעת עצמו למתן פסק דין נגדה. עו"ד X הגדיל לעשות והגיש ערעור על פסק הדין בת.א. 1121/01 וזאת על אף שמעולם לא ניתן פסק דין מנומק שניתן היה לערער עליו. עו"ד X מעולם לא אמר לתובעת כי ניתן כנגדה פסק דין וכי קיימת חובת תשלום כלשהי. חלפה שנה נוספת וכנגד התובעת נפתח תיק הוצל"פ בלשכת הוצל"פ בפתח תקווה ואז פנתה התובעת שוב לעו"ד X אשר הגיש ביום 29.5.08 בקשה לביטול פסק הדין שניתן במסגרת בש"א 1221/08. עיון בבקשה לביטול פסק הדין הינו מסמר שערות ממש, שכן באותה בקשה טוען עו"ד X בחתימתו, כי הוא לא חתם על הסכם הפשרה שבעקבותיו ניתן פסק הדין בתיק 1121/01. מתוך האמור בבקשה עולה כי עו"ד X מאשר בחתימתו כי התובעת מעולם לא הסכימה לפשרה שמצא ביטוי בפרוטוקול מיום 8.9.04 בת"א 1121/01. ביום 21.1.09 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי מרכז, במסגרת ערעור שהגישה התובעת. יצויין, כי אין לתובעת מושג על איזו החלטה הוגש הערעור. בדיון זה הבינה התובעת לראשונה כי היא נפלה קורבן למעשה רשלנות ומרמה מצד עו"ד X שלאורך כל הדרך הרגיע אותה וטען כי "הכל מטופל" ואין צורך לשלם דבר בשלב זה. מכלל נסיבות הענין כפי שפורטו לעיל, מתבקש בית המשפט לבטל את פסק הדין. בתגובתה להמרצת הפתיחה ציינה הנתבעת, בין היתר, כדלקמן: המדובר בניסיון שלישי לביטול ביצוע פסק דין מוסכם שהוצא כדין על ידי בית משפט. ניסיון זה מהווה חוליה נוספת בשרשרת פעולות פסולות הננקטות על ידי התובעת. המרצת הפתיחה הינה "כתב אישום" כנגד עוה"ד של התובעת ואין בה כשלעצמה כל עילה לביטול פסק הדין. טענות התובעת מועלות ללא כל תימוכין והדרך לבררן הינה בהליך משפטי שבין המבקש לבין בא כוחה עו"ד X. תקנה 472 לתקנות סד"א קובעת, כי כל פעולה בבית משפט הנדרשת מאת בעל דין, רשאי בעל דין לעשותה בין בעצמו ובין על ידי עו"ד שיש בידיו יפוי כח מטעם בעל הדין. אין חולק כי עו"ד X ייצג את המבקשת בתיק נשוא פסק הדין המוסכם ומשכך רשאי עוה"ד אף לחתום על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. אין חולק שהנתבעת לא היתה צד למערכת היחסים שבין המבקשת לבין בא כוחה, היא לא ידעה ולא יכלה לדעת אם בא כוחה פועל בניגוד להרשאת המבקשת ובנסיבות אלה לאור הוראות חוק השליחות, מנועה המבקשת מלדרוש ביטול ההסכם. המדובר בפסק דין אשר ניתן מכח הודעה על הסכם פשרה שנחתמה על ידי כל הצדדים, לרבות המבקשת באמצעות בא כוחה עו"ד X בפני כב' השופט (כתואר דאז) חמדני ואשר אושרה על ידי כב' השופט חמדני על כל סעיפיה ותנאיה וקיבלה תוקף של פסק דין. פסק הדין חלוט ותוכנו ברור ומדויק ומשקף את הסכמת הצדדים. אין ספק כי עו"ד X ידע על מה חתם וגמירות דעתו כשלוח המבקשת מהווה את גמירות דעתה. סעיף 5.2 להסכם הפשרה קובע כי איחור בתשלום העולה על 7 ימים יחשב להפרת התחייבות התובעת ויעמיד את מלוא פסק הדין לפרעון מיידי. התובעת לא עמדה בתנאי הסכם הפשרה ולכן מלוא פסק הדין, בסך של 535,000 ₪ עומד לפרעון מיידי ומלא. מתוך כל העולה לעיל, יש לקבוע כי המרצת הפתיחה נעדרת תשתית ועילה לביטול פסק הדין ולפיכך יש לדחות את תביעת התובעת. במהלך הדיונים שבפני נחקרו מטעם התובעת בעליה בעת הרלבנטית מר יורם ואזנה ומנהלה בעת הרלבנטית מר רפאל ואזנה וכן נחקר עו"ד X. בדיון מיום 24.9.09 וויתרה התובעת על עדותו של מגיש התצהיר מטעם הנתבעת מר סילש, תוך ציון שוויתור על החקירה לא יפגע בטענות התובעת. לאחר ששמעתי הצדדים ועיינתי במסמכים שהוצגו בפני, אני קובע כדלקמן : פסק הדין בת"א 1121/01- פסק דין שאישר פשרה בכתב תביעתה צירפה התובעת את פרוטוקול הדיון מיום 8.9.04, בפני כב' סגן הנשיא השופט (כתוארו דאז) חמדני, בת"א 1121/01. בפרוטוקול הדיון אישר כב' השופט חמדני הסדר פשרה שהוצג בפניו (סומן מב/1) ואף פורט בפרוטוקול, ונתן לו תוקף של פסק דין. עיון בהסכם הפשרה שפורט בעמ' 126 - 127 לפרוטוקול, הדיון בת.א. 1121/01 מעלה כי בכל הנוגע לתובעת שהיתה צד ד' מס' 3, ציין הסכם הפשרה כדלקמן : "...צדדי ד' 1 - 3 יחוייבו לשפות את צדדי ג' 1 ו- 2 בסך כולל של 535,000 ₪.... 5. למרות האמור לעיל, במידה וצד ד'/ 3 יעמוד בהסדר התשלומים כדלקמן, הדבר יחשב מבחינתו כסילוק סופי ומלא ומוחלט של כל חיוביו כלפי צד ג 1 ו- 2: 5.1 סך של 40,000 ₪ ישולם תוך 30 יום מהיום. 5.2 בנוסף ישלם 12 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, בסך של 3,750 ₪, החל מיום 15/1/05 ובכל 15 לחודש שלאחריו. איחור בתשלום העולה על 7 ימים, ייחשב להפרת התחייבות צד ד/ 3, ויעמיד את מלוא יתרת פסק הדין בהודעה לצד ד' לפרעון מיידי. 6. מובהר בזאת, כי חיובי צד ד' 1 ו- 2 מחד, וחיובי צד ד' 3, מאידך, הינם אוטונומיים, במובן זה, שאם כל אחד מהם ממלא אחר תנאי הסדר התשלומים כמפורט לעיל, הוא אינו חב דבר נוסף ואינו תלוי בעמידתו של צד כלשהו בהתחייבויותיו..." כן מעלה עיון בפרוטוקול הדיון מיום 8.9.04, כי לאחר הצגת הסכם הפשרה בפרוטוקול הדיון, חתמו באי כח הצדדים וביניהם עו"ד X, על הסכם הפשרה ובעקבות כך אישר כב' השופט חמדני את הסכם הפשרה ונתן לו תוקף של פסק דין. בענייננו מדובר בפסק דין שאישר הסכם פשרה בין צדדים. בפסק הדין ע"א 116/82 לבנת נ' טולדו, לט (2) 729, 732, קבע בית המשפט העליון, בין היתר, כדלקמן : "(ג) מקובל עלינו, כי פסק-דין המאשר הסכם ממוזגות ומשולבות בו שתי תכונות מצטברות, והן אלו של הסכם ואלו של פסק-דין. פסק הדין ניתן לביטול בשל פגם העשוי לבטל חוזה, יהיה זה בשל טעם המעוגן בעקרונותיהם של דיני החוזים, ויהיה זה בשל טעם שבכשרותם של הצדדים לחוזה או בשל טעם אחר, היורד לשורש תקפותו של החוזה. אולם יש לזכור היטב, כי כל עוד פסק הדין שריר וקיים ולא בוטל כדין, אין בפגמים בחוזה, אשר לקיומם טוענים, כדי להפחית כהוא זה מתוקפו של פסק הדין. מי שמבקש לבטל פסק-דין, אשר אושר על יסוד הסכמה שאליה הגיעו הצדדים, בשל פגם בהסכם, צריך להגיש תביעה לביטול (להבדיל מערעור על פסק הדין), ועליו הראיה, שאכן דבק בחוזה אחד מן הפגמים, היכולים לשמש עילה לביטולו. בתביעה יתבקש ביטולם של ההסכם ושל פסק הדין שניתן על יסודו. ... לצד העילות לביטולו של הסכם שאושר בפסק-דין, שעניינן דיני החוזים או כשרות הצדדים, כאמור לעיל, מכיר החוק גם בעילה לביטולו של הסכם שאושר, המעוגנת בשינוי מהותי בנסיבות. יודגש בפתח הדברים, שאין המדובר בשינוי לקל ערך או שיגרתי, שהרי אחרת לא ייתמו ההתדיינויות ולא יהיה אמון בהסכמים, הנכרתים בין מתדיינים המבקשים אישורו של בית המשפט להסכמתם. מדובר אך ורק בנסיבות, היוצרות בלעיל מצב של אי-צדק". העובדות הוראות מנהלי התובעת לעו"ד X שלא להתפשר בענייננו מדובר בעתירה לביטול פסק דין שאישר הסכם פשרה עליו חתם על פי הנטען ב"כ התובעת. בהמרצת הפתיחה נשוא דיוננו, פירט ב"כ התובעת באופן מפורט את עובדות כתב האישום שהוגש בת.פ. 1039/04, בבית משפט השלום ברמלה, כנגד המעורבים במותו של המנוח ובהמשך ציין כי מתוך עובדות כתב האישום ניתן לראות כי אין לתובעת כל זכר בכתב האישום ולא התנהל נגדה או כמי מאורגניה כל הליך פלילי. בתצהירו ציין מר רפאל ואזנה, מנהל התובעת בעת הרלבנטית, בין היתר, כדלקמן: 5. לבידודים לא היה כל קשר לתאונה ולמותו של המנוח. סמוך להגשת התביעה הנדונה התברר לי, כי בגין מותו של המנוח התנהל הליך פלילי במסגרתו הורשעו כל המעורבים הרלבנטיים, כמפורט בהכרעת הדין בת.פ. (רמלה) 1039/04. ... 6. אני מציין זאת כדי להראות שלא הייתה שום סיבה שבידודים תשלם סכום כלשהו בתיק התביעה.... 9. עו"ד X קיבל על עצמו את הייצוג והדגשתי בפניו, כי אין לתובעת כל נגיעה לתאונה וכי לא נסכים לשלם אפילו שקל אחד. 15..... למר X הובהר עוד בתחילת הדרך, כי הוא אינו רשאי להתפשר בתיק ומעולם לא נתתי לו אני ולא מי מטעם בידודים אישור לחתום על הסכם פשרה ולהתחייב לתשלום כלשהו". בחקירתו של מר רפאל ואזנה ציין מר רפי ואזנה גם כדלקמן : ת. אני גם טענתי וגם היום אני טוען, שחב' בידודים אצלנו לא הייתה צריכה להיכנס לתביעה הזאת. גם ההיגיון לא מבין, איך נכנסת תביעה כזאת, שעובד של חברה אחרת נופל מגג ואני אמור לשלם פיצויים? אני לא מעסיק שלו.... (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 1 - 3 מיום 24/9/09 - בכל מקום שמפנה פסק הדין לפרוטוקול הדיון, מופנה הקורא לפרוטוקול הדיון בתיק האלקטרוני ולא בתיק הנייר ).... ש. אתה החתמת את עו"ד X על התחייבות מצידו שאסור לו להתקשר או לעשות או בסה"כ אמרת לו, לא רוצה לשלם שקל? ת. אני ניגשתי למשרד, הכרתי אותו, אמרתי לו, יש פה דבר הזוי. לא יכול להיות שהחברה הזאת תיכנה לתביעה הזאת. לא יודע איך החברה שובבה לתביעה הזאת. מה שביקשתי בסה"כ שיוציא אותי מהתביעה. (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 12 - 16 מיום 24/9/09). עיון בדבריו של מר רפאל ואזנה בתצהירו ובחקירתו מעלה כי על פי הבנתו של מר ואזנה, לא היה לתובעת כל קשר לאירוע מותו של התובע ולשיטתו להבנתו האמורה היה בסיס מוצק, בין היתר, בשל כך שבכתב האישום שהוגש כנגד המעורבים במות המנוח, לא היה שום אזכור לתובעת או מי מנציגיה. זאת ועוד, מתוך האמור בתצהירו של מר רפאל ואזנה ומדבריו בפני עולה, כי על פי גירסתו בשל העובדה שהמנוח לא היה מבין עובדי התובעת ובשל העובדה שלא היה לתובעת כל קשר למותו של המנוח, הוא אישית נתן הוראה לעו"ד X שלא להתפשר בתיק זה ולו על שקל אחד ותביעתו היחידה מעו"ד X היתה, שהתובעת "תוצא" מתיק התביעה. דבריו אלה של מר ואזנה כיתר דבריו במהלך חקירתו נשמעו כדברים עניינים ומהימנים והם לא נסתרו בכל דרך שהיא. זאת ועוד, בתצהיר ציין מר רפאל ואזנה כי ביום 9.1.07 נודע לו לראשונה על קיומו של פסק דין כנגד התובעת ולאחר שהוא עצמו התקשר לעו"ד X ופיקסס לו את המכתב, אמר לו עו"ד X שמדובר בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט ובעקבות כך ביקש ממנו מר ואזנה להגיש ערעור וכדבריו "ואמרתי לו להגיש ערעור" (סעיף 18 לתצהיר). כן עולה מתצהירו של מר רפאל ואזנה כי מר X הודיע לו שהגיש ערעור והוא עצמו חשב "שהכל בסדר" ויש להמתין לתוצאות הערעור (סעיף 19 לתצהיר). במהלך הדיונים שבפני אכן הוצג לבית המשפט כתב ערעור שהגישה התובעת בבית המשפט המחוזי בב"ש ביום 12.4.07 (צורף נספח ג' להמרצת הפתיחה). עיון בהודעת הערעור מעלה כי הודעת הערעור חתומה על ידי מר X (יצויין, כי בחקירתו עמ' 11 לפרוטוקול מאשר מר X כי הוא חתום על הודעת הערעור). זאת ועוד, עיון בהודעת הערעור מעלה כי בכל הודעת הערעור לא מצוין ולו ברמז פרטי פסק הדין עליו מוגש הערעור. מתוך האמור לעיל, עולה כי בענייננו מדובר במעשה בלתי אפשרי של עו"ד שחתם בעצמו על הסכם פשרה שקיבל באותו יום תוקף של פסק דין ובהמשך כעבור 3 שנים הגיש בחתימתו כתב ערעור על פסק הדין ובהודעת הערעור אין כל אזכור לפרטי פסק הדין עליו מערערים. בחקירתו ציין מר רפי ואזנה, בין היתר, כדלקמן: ש. כי אתה יודע שהתיק הזה נסגר אחרי כמה ימים? ת. איך הוא יכול להגיש ערעור? אם הייתי יודע שיש פשרה, הייתי מגיש ערעור? גם אני שאני לא עו"ד, אני יודע את זה. (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 26 - 28 מיום 24/9/09) מצב קיצוני שכזה שבו עו"ד יושב במשרדו ומנסח כתב ערעור, חותם על כתב הערעור ואף ניגש ומגיש כתב ערעור בבית משפט, יהיה בו כדי להעיד לכאורה על מצוקה מסויימת שבה היה נתון עוה"ד. העובדה האמורה לעיל יהיה בה כדי לחזק באופן ממשי את טענותיה של התובעת כי חתימתו של מר X על הסכם הפשרה נעשתה על אף שהובהר לו מפורשות על ידי התובעת שאין הוא רשאי להתפשר בשמה ומכאן, המצוקה שהיה נתון בה שהביאה אותו לנסח כתב ערעור על פסק דין שאישר הסכם פשרה עליו הוא עצמו חתום ולהגישו לבית המשפט המחוזי. כן עולה מתוך העובדה האמורה שהתובעת הצליחה להוכיח שלא היה לה כל מושג על הסכם הפשרה, שאם לא כן לא היתה מורה למר X להגיש ערעור על פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה. לא זאת אף זאת, העובדה שבסופו של יום הגיש מר X את הודעת הערעור יהיה בה כדי לחזק באופן מכריע את גירסתו של מר רפאל ואזנה, שבמהלך השנים הוליך מר X את נציגי התובעת שולל באופן מתוכחם, תוך עריכת מסמכים כוזבים שנחזים להיות מסמכים בעלי תוכן ממשי וכל זאת תוך כך שהוא מסביר להם "שהכל בשליטה" והתיק ממשיך להתנהל וכדבריו של מר ואזנה: "זה עו"ד שלי שאומר לי, שהכל תחת שליטה והוא קיבל וקיבל וכמה פעמים פתח היומן ואמר דחו את הדיון וכך עברו עוד כמה שנים" (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 8 - 10 מיום 24/9/09) לא למותר יהיה לציין לענין זה, כי בהמשך הגיש מר X בבית המשפט השלום באשדוד ביום 29.5.08 בקשה לביטול פסק הדין בת.א. 1121/01 ולעיכוב הליכי הוצל"פ וזאת תוך שהוא מציין, כי התובעת מעולם לא חתמה על הסכם הפשרה, וגם עובדה זו תחזק את התחושה שבפעולותיו לא היסס מר X לנסח מסמכים שלא הייתה להם כל אחיזה במציאות במגמה להוליך שולל את נציגי התובעת ואת בית המשפט. (בקשה לביטול פסק דין צורפה כנספח ד' בהמרצת הפתיחה). לאור האמור לעיל, אני קובע שהתובעת הצליחה להוכיח בפני שבעת שקיבל על עצמו מר X את ניהול התיק בת"א 1121/01, הורה לו מר רפאל ואזנה באופן ברור שלא להתפשר בשום דרך וכן הצליחה התובעת להוכיח כי לא אישרה את הסכם הפשרה ובפועל היא לא ידעה ולא היתה לה כל דרך לדעת על הסכם הפשרה עד ליום 21.1.09 וכל זאת לאור אופן התנהלותו של מר X כפי שפורט לעיל. העדר יפוי כח בסיכומיו טען ב"כ התובעת כי ב"כ חב' כלל לא השכיל להציג בפני בית המשפט את יפוי הכח עליו חתמה בשעתו התובעת, במסגרתו ייפתה את כוחו של מר X וגם בתיק בית המשפט המקורי לא נמצא כל יפוי כח שכזה. לטענת ב"כ התובעת סביר להניח שלא היה קיים כלל יפוי כח שכזה ומכאן, שאין בפני בית המשפט כל יפוי כח שייפה את כוחו של מר X להתפשר בשם התובעת. במהלך הדיונים שבפני לא התנגד מי מהצדדים להרחבת חזית כלשהי. זאת ועוד, בהמרצת הפתיחה ציינה התובעת, בין היתר, כדלקמן : "6. ... אך התובעת לא ייפתה את כוחו של עו"ד X להסכים לתשלום כלשהו..." עיון בכלל הראיות שהוצגו בפני מעלה אכן כי במהלך הדיונים לא הוצג בפני בית המשפט כל ייפוי כח שאחז בידו מר X. במהלך חקירתו כאשר נשאל מר X האם קיבל יפוי כח לייצג החברה ציין "אני מאמין שכן" (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 8.4.10 שורה 22), אך הוא לא יכל להציג לבית המשפט יפוי כח שכזה. כפי שיובהר בהמשך לא יכל בית המשפט ליתן משקל ממשי לגירסתו של מר X. יחד עם זאת, בנסיבות הענין, נראה כי דווקא בסוגית יפוי הכח נראה כי לו היה מחזיק עו"ד X יפוי כח בידו שבו היתה מצויינת ההרשאה להתפשר בשם התובעת, הוא היה מציג יפוי כח שכזה או לכל הפחות היה טוען שקיים יפוי כח שכזה. זאת ועוד, לו היה בידי עו"ד X יפוי כח בכתב שאפשר לו להתפשר בשם החברה, ספק רב אם היה נאלץ לנסח כתב ערעור כוזב ולהגישו לבית משפט במקרה בו יכול היה להציג בפני נציגי התובעת יפוי כח ולהודיע להם כי בסמכותו היה להתפשר בשמם. לאור כלל התנהלותו של עו"ד X בתיק זה, לא ניתן יהיה להעמיד חזקה ולפיה בהיותו של עו"ד X עו"ד מן המניין באותה עת, הוא דואג להשגת יפוי כח בכתב מנציגי התובעת ובכלל נסיבות הענין ניתן אף להניח הנחה הפוכה שבעת קבלת התיק לניהולו לא דאג עו"ד X להחתים את נציגי התובעת על יפוי כח. מכלל נסיבות הענין, אני קובע לא הוכח בפני בכל ראיה שבעת שחתם עו"ד X על הסכם הפשרה, הוא אחז בידו יפוי כח מאת התובעת שאפשר לו להתפשר בשמה. עדותו של מר X במהלך הדיון נחקר מר X הן על ידי ב"כ התובעת והן על ידי ב"כ הנתבעת. בדיון מיום 14.2.10 הודיע עו"ד X כי הושעה מלשכת עורכי הדין ובשלב זה אינו יודע לכמה זמן וכן הודיע כי הוא מרצה עבודות שירות שנגזרו עליו למשך חצי שנה. זאת ועוד, לבית המשפט הוצגו פסק דין שניתן בבית המשפט העליון והחלטה שניתנה בבית משפט השלום בתל-אביב בעניינו של מר X. בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 27.10.04 בעל"ע 1364/04 קיבל בית המשפט העליון את ערעור הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין והחמיר בעונשו של מר X וזאת תוך שציין בין היתר, כדלקמן : 6. שמענו את טיעוני הצדדים, עיינו בפרטיכלים, בטיעונים בפני בית הדין ובגזרי- הדין של בתי הדין למשמעת בשתי הערכאות. שקלנו את מכלול נסיבות העניין ובאנו למסקנה שיש לקבל את הערעור ולהחמיר בעונשו המשמעתי של המשיב על דרך של הטלת תקופת השעיה בפועל מעיסוק בעירכת דין. להלן יפורטו הטעמים העיקריים שביסוד הכרעתנו. 7. העבירות שיוחסו למשיב הן עבירות חמורות. עבירות שלעיכוב ושליחת יד בכספי פקדונות ואי דווח על פקדונות הן מהעבירות החמורות בהן עלול עורך-דין להיכשל. חמור הדבר שבעתיים כאשר מדובר בכספי מזונות שולמו לאשה ולילדיה ולא הגיעו ליעדם. כאשר מדובר בעורך-דין שאמור להיות "מגינם של המתלוננת וילדיה", בו שמו את מבטחם. זאת, בהאמינם שהוא ימלא חובתו כלפיהם בנאמנות, כמתחייב מתפקידו ומחובותיו המקצועיים. המשיב הגדיל לעשות בהטעותו את המתלוננת ובנסותו להסביר לה את התקלה כדבריו "באי סדרים בהוצל"פ". גם כשהמשיב כספים למתלוננת עשה זאת רק לגבי חלק מהכספים ואת היתרה שילם כאמור רק לאחר שהוגשה התלונה. הוא התעלם ממצוקתה, מפניותיה, ניסה למנוע התשלום בכחש וגם מפניות הוועד המחוזי התעלם..." . בהחלטתה של ס.נ. כב' השופטת הדסי הרמן בבית המשפט בתל-אביב מיום 2.7.08, בת.פ. 5550/06, בעניינו של מר X, הרשיעה כב' השופטת הדסי הרמן את מר X בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום והורתה לממונה על עבודות השירות לבדוק אפשרות לשיבוצו לעבודות שירות ל- 6 חודשים. כן ציינה כב' השופטת הרמן כדלקמן : 3. דיון העבירות בהן הורשע הנאשם חמורות ביותר. הנאשם מפר את האמון הרב שניתן בו כמנהל מיוחד בתיק פירוק של חברה, פותח חשבון נאמנות ושולח ידו לכספי הפירוק המגיעים לחשבון הנאמנות, ומעבירו מחשבון הנאמנות לחשבונו האישי סכום גדול ביותר המגיע ל- 650,000 ₪. לא זאת אף זאת, לצורך ביצוע העברית הכספים הנאשם מזייף את חתימתו של עורך הדין הנוסף ובעזרת המסמך המזייף מבצע גניבת הכספים. נמצא כי אין מדובר במעידה חד פעמית אלא בתהליך מתמשך שראשיתו בתכנון ובמחשבה תחילה, תהליך לו מספר לשבים, ודבר אינו עוצר את הנאשם ממעבר משלב אחד לבא אחריו עד השלמת מעשה העבירה. הדברים שצויינו לעיל מדברים בעד עצמם ואין להוסיף עליהם דבר בכל הנוגע לאופן התנהלותו של מר X. בכלל נסיבות הענין ולאור כל שפורט לעיל בענין התנהלות מר X במהלך הדיונים שבפני, מצאתי לנכון שלא ליתן משקל כלשהו לדבריו של מר X בעדותו בפני, למעט דבריו בכל הנוגע לקיומו או אי קיומו של יפוי כח. יובהר לענין זה, כי גם לתשובתו של מר X לענין יפוי הכח לא נתן בית המשפט משקל מכריע. משמעויות העדר יפוי הכח וההוראה האוסרת הגעה לפשרה כפי שצוין לעיל קבע בית המשפט כי בענייננו הורה מר רפאל ואזנה למר X באופן מפורש שלא להגיע לכל פשרה בתיק ובנוסף לכך לא הוכח שנחתם יפוי כח על ידי התובעת שהסמיך מר X לחתום בשם התובעת על הסכם הפשרה. כן קבע בית המשפט, כי התובעת לא אישרה את הסכם הפשרה וגם לא ידעה על הסכם הפשרה עד סמוך להגשת התביעה נשוא דיונינו. סעיף 5 א' לחוק השליחות התשכ"ה - 1965 קובע כדלקמן : (א) השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית המשפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה. בפסק הדין בענין ע"א 569/80 אלסינט בע"מ נ' מדינת ישראל, לה (4) 80 - 81, קבע בית המשפט העליון כדקלמן: "השופט א' ברק: המערערת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד מדינת ישראל, המשיבה שלפנינו, בגין כספים, המגיעים לה, לטענתה, מהמדינה עקב מכירת מכשיר רפואי. המדינה ביקשה רשות להתגונן. במהלך הדיון בבקשה זו לפני הרשם של בית המשפט המחוזי בחיפה הוסכם בין בא-כוח המערערת לבין מר שור, בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, כי הסכסוך יועבר לבורר, אשר ימונה על-ידי הצדדים, ואם אלה לא יסכימו ביניהם על דבר זהותו, ימונה הבורר על-ידי המכון הישראלי ליצוא. להסכם זה ניתן תוקף של צו. מוסכם על הצדדים, כי שעה שמר שור הסכים להסדר האמור, הוא לא היה מודע לכך, כי על-פי הנחיות פנימיות של היועץ המשפטי לממשלה, אין בא-כוח המדינה רשאי להסכים להבאתו של סכסוך להכרעתו של בורר אלא בהסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה, וכי הסכמה שכזו לא ניתנה בעניין שלפנינו. גם בא-כוח המערערת לא היה מודע לכך. משהובא העניין בדיעבד לפני היועץ המשפטי לממשלה, הוא קבע, כי ייתן את הסכמתו להסכם הבוררות, ובלבד שההסכם והצו יתוקנו, באופן שייקבע, כי בורר יהיה משפטן, וכי בפסיקתו הוא יהיה קשור לדין המהותי. לכך לא הסכימה המערערת. מכיוון שכך פנתה המדינה לבטל את הסכם הבוררות ואת הצו, שניתן בעקבתיו. רשם בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' פיזם) נעתר לבקשה וביטל את הצו. ערעורה של המערערת לבית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' מרגלית) נדחה. לפנינו ערעור ברשות על החלטה זו...... 2. כללים אלה סויגו במידת מה על-ידי הוראותיו של סעיף 5(א) לחוק השליחות, לפיו אין השליחות חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית-משפט, בית-דין או בורר, ולא על פשרה או על ויתור או על פעולה בלי תמורה. נמצא, כי בעניינים אלה אין להסיק הרשאה משתמעת מנושא השליחות או ממעמד השלוח או מהנהוג והמקובל, אלא יש ליתן בהם הרשאה מפורשת מאת השולח. באין הרשאה מפורשת, אין לשלוח הרשאה, ובאין הרשאה לשלוח, אין השולח אחראי. תוצאה זו עשויה, לעתים, לפגוע בציפייתו של הצד השלישי, אשר ייתכן שהניח, כי השלוח הוא בעל הרשאה לפנות לבית-משפט או לעשות פשרה או ויתור ופעולות כיוצא באלה, שכן פעולות אלה רגילות הן למעמדו של השלוח. חרף זאת, העדיף המחוקק בעניין זה את האינטרס של השולח, תוך שהשאיר לצד השלישי תרופות מסוימות כלפי השלוח עצמו.... 4. הפעלת עקרונות אלה לעובדותיו של המקרה שלפנינו מובילה למסקנה, כי מדינת ישראל אינה קשורה בהסכם הפשרה, שעשה בשמה מר שור, בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה. הטעם לכך הוא, כי מר שור לא קיבל הרשאה מפורשת להסכים למסירת הסכסוך לבוררות, פעולה הנופלת למסגרת מושג הפשרה (ע"א 27/56 [2]). על-פי הוראת סעיף 5(א) לחוק השליחות, באין הרשאה מפורשת לפשרה, אין לשלוח הרשאה להתחייב לפשרה בשם השולח. אמת הדבר, הצד השלישי לא ידע על כך, וציפייתו אינה מתגשמת, אך בעניין זה העדיף המחוקק את האינטרס של השולח. ...... גישה אנגלית זו לא נתקבלה על דעת המחוקק הישראלי, אשר קבע, כי הרשאתו המשתמעת של שלוח אינה כוללת בחובה עשיית פשרה. לעניין זה יש צורך בהרשאה מפורשת דווקא. בעניין שלפנינו, לא רק שאין הרשאה מפורשת שכזו, אלא אף ניתנה הוראה מפורשת שלא להתפשר בדרך של הסכם בוררות. בנסיבות אלה ועל-פי דיני השליחות הכלליים, אין פעולתו של מר שור מחייבת ומזכה את מדינת ישראל, ובדין ביטל, על-כן, הרשם את הצו, שניתן בעקבות הסכם הפשרה, שכן, אם הסכם הפשרה נעשה ללא הרשאה, הצו השיפוטי שבעקבותיו ניתן לביטול על-פי בקשת המדינה בטענה של חוסר הרשאה (י' זוסמן, סדרי הדין האזורי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 422). מתוך האמור בפסק הדין בעניין אלסינט עולה כי בהתאם לסעיף 5 א' לחוק השליחות, מקום שבו לא ניתנה הרשאה מפורשת לשולח להתפשר בבית המשפט, אין לשלוח הרשאה ובאין לשלוח הרשאה, אין השולח אחראי. זאת ועוד, מתוך העולה מתוך פסק הדין בענין אלסינט, יחול הכלל האמור גם כאשר ניתן להסכם פשרה תוקף של פסק דין. בנסיבות הענין ומאחר ובענייננו לא רק שלא ניתנה למר X הרשאת התובעת להתפשר, אלא שגם ניתנה למר X הוראה חד משמעית שלא להתפשר, יהיה מקום לבטל את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 8.9.04 בכל הנוגע לתובעת. (ראה גם פסק הדין בעניין ה"פ 7011/08 בית משפט מחוזי ירושלים רדואן איאד ואח' נ' האשם אבו רמילה, שם הפנה בית המשפט לאמור בפסק הדין אלסינט). לאחר שהגענו למסקנות האמורות ניתן היה לסכם את פסק הדין ולא להוסיף דבר. יחד עם זאת, בנסיבותיו של הענין יהיה מקום לבחון גם אפשרות נוספת שתנסה לתת מענה משפטי למצב החריג שחל בענייננו. הסכם מותנה מכללא עיון בפסק הדין מיום 8.9.04 שבו אושר הסכם הפשרה, מעלה כי באותו פסק דין (הקטע הרלבנטי צוטט לעיל) נקבע כי התובעת תשלם לחב' כלל סך של 535,000 ₪ וכן נקבע כי למרות האמור לעיל במידה והתובעת (צד ד/ 3) תעמוד בהסדר תשלומים המחייב אותה להפקיד סך של 40,000 ₪ בתוך 30 יום ותשלם תשלומים רצופים בסך של 3,750 ₪ במשך 12 חודשים, יחשב הדבר כסילוק סופי ומוחלט של חיובי התובעת כלפי חב' כלל וחב' בידודים. בענייננו לא ידעה התובעת על אישור הסכם הפשרה ולפיכך לא שילמה את התשלומים הנקובים בפסק הדין ובעקבות כך עומדת היום הנתבעת על זכותה לקבל מן התובעת הסך של 535,000 ₪ (סעיף 12 לתגובה להמרצת הפתיחה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. לא יכולה להיות מחלוקת על כך שלו היתה יודעת התובעת על "הסנקציה" העומדת מעל ראשה ולפיה אם לא תשלם הסך של 85,000 ₪ באופן כולל בתוך שנה, יהפוך סך חובה ל- 535,000 ₪, היתה נוקטת בהליכים להגן על עצמה ולא מן הנמנע שהיתה מסכימה להפקיד הסך של 85,000 ₪ לכל הפחות בנאמנות עד להגעה להחלטת בית המשפט בענין. דא עקא, שכפי שצוין לעיל מדובר בענייננו במקרה חריג ביותר של עו"ד שחתם על הסכם הפשרה ולאחר מכן מנע מהתובעת באופן אקטיבי כל אינפורמציה אודות הסכם הפשרה ובפועל מנע ממנה כל יכולת לשלם את הסכומים. ככלל, בבואו של אדם לחתום על הסכם פשרה עם עו"ד המיצג שולח בלא נוכחות השולח, יחול מכללא מן הסתם באותו הסכם תנאי מתלה ולפיו אם יסתבר בהמשך שבא כח השולח הונה את השולח באופן אקטיבי ולא הודיע לו על הסכם הפשרה, לא ניתן יהיה להפעיל סנקציה המצויה בהסכם וזאת במקרה בו יכול היה השולח למנוע הפעלת הסנקציה במאמץ סביר לו ידע על פעולות ההונאה של בא כוחו. בענייננו לא יכולה להיות מחלוקת על כך שכוונתה המקורית של חב' כלל להסכם הפשרה היתה לקבל בתוך זמן סביר הנקוב בהסכם סך של 85,000 ₪. הסיטואציה העומדת בפנינו היום ולפיה עומדת חב' כלל על "זכותה" לקבל לידיה סך של 535,000 ₪ בתוספת ריביות והצמדה תוך כך שהיא נתלית במעשה מרמה מובהק של ב"כ התובעת ובחוסר יכולתה של התובעת לדעת על הסכם הפשרה, הינה סיטואציה בלתי סבירה. בנסיבות האמורות לעיל, לא יהיה מנוס להגיע למסקנה כי בתיק חריג זה יחול מכללא התנאי המתלה שצוין לעיל ולעניין זה יהיה ראוי גם לציין שלו עמד בצד הצדדים הטרדן המתערב בעת חתימת ההסכם ומעיר להם שבענייננו קימת אפשרות שהחותם על ההסכם יעלים מן התובעת את ההסכם במשך שנים, היו מחילים הצדדים את התנאי המתלה שצוין בין סעיפי ההסכם. שיהוי בעניינו מדובר בתובעת שקיבלה לידיה פסק דין כבר ביום 8.9.04 ו"ישנה על זכותיה" עד ליום 9.1.07 שאז שלחה לראשונה מכתב לתובעת המאזכר את פסק הדין וגם במכתב זה עמדה על זכותה לקבל סך של 85,000 ₪ בלבד ולא על זכותה לקבל סכום גבוה מכך. זאת ועוד, פעולתה הראשונה של התובעת לגביית חובה ננקטה אך בשנת 2008 (ראה נספח ה' להמרצת הפתיחה). בנסיבות האמורות לעיל, ניתן לומר כי מדובר בשיהוי בלתי סביר מצד הנתבעת בעמידה על זכויותיה, אשר הקשה על התובעת להביא ראיותיה. כן מדובר בשיהוי בלתי סביר בעמידה על זכויות ואף בחוסר תום לב, וזאת , כאשר הנתבעת ידעה שעומד לטובתה פסק דין והיא לא פנתה כלל לתובעת לדרוש חובה על פי פסק הדין, תוך כך שהיא יודעת שבמהלך התקופה יכפיל סך פסק הדין את עצמו פי 6 ולסך פסק הדין יתווספו במהלך השנים ריביות גבוהות. עמידת הנתבעת על מלוא סך פסק הדין בסך 535,000 בצירוף ריביות גם לאחר שנודע לה על דבר התרמית של עו"ד X בצירוף השיהוי הניכר בה נקטה, רק תחזק המסקנה שבענייננו פעלה הנתבעת בחוסר תום לב בקיום ההסכם. העובדות האמורות לבדן יחזקו את המסקנה אשר על פיה יש לבטל את הסכם הפשרה ככל שהוא נוגע לתובעת. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי דין התביעה להתקבל. לאור זאת, אני מבטל את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין על ידי כב' השופט חמדני ביום 8.9.04 בבית משפט השלום באשדוד, ככל שהוא נוגע לתובעת - חב' בידודים וציפויים לתעשיות בע"מ. הנתבעות ישלמו לתובעת הוצאות בסך של 30,000 ₪. פשרההסכם פשרהלקוחותמסמכיםחוזהעורך דין