נפילה בתחנת דלק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה בתחנת דלק: 1. האם התאונה שארעה לתובע, שהיה קטין במועד הרלוונטי, ארעה באחריות הנתבע, בעלים של תחנת דלק, שבמקרקעיו ארע האירוע נשוא התביעה - זו השאלה העקרית שלפני וככל שתנתן תשובה חיובית לשאלה תידון שאלת הנזק. 2. תחילה ראוי לציין כי בשל הנסיבות, חלוף הזמן והעובדה שלא צורפה חוות דעת רפואית, ומשכך גובה הנזק בהתאם - המלצתי לצדדים להתפשר. הנתבע עמד על טענותיו ועל זכותו לנהל את ההוכחות, משכך נדרשתי לשמוע את ההוכחות; עם תום ההוכחות הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בכתב, וגם בחלוף המועד לסיכומים ואף זמן רב לאחר מכן (בשל העובדה שעברתי לכהן בבית משפט אחר וזמני הקצר לא איפשר לי להדרש לסיכומים) ולמעשה עד עתה לא הוגשו סיכומים מטעם הנתבע משכך ובהתאם להוראות תקנה 160 (א) לתקנות סדר הדין, "דינו של בעל דין שלא הגיש סיכומיו במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון..." קרי, בענייננו כאילו לא התייצב הנתבע לדיון ו"רשאי התובע להוכיח את תביעתו ...ואז יהא זכאי לסעד המבוקש או לכל סעד מתאים אחר" (תקנה 157 (2) לתקנות). בענייננו שמעתי הוכחות ופסק הדין ינתן על סמך הראיות וטענות הצדדים ככל שהוכחו. אירוע התאונה לגרסת התובע ביום 20.5.03 הלך התובע, קטין כבן 12 (יליד 25.9.91) עם שלושה מחבריו, מקניון הזהב בראשון לציון לכיוון ביתו; בדרך בקש לשתות מים ופנה לעבר מתקן השתייה המצוי בשולי תחנת הדלק 'דקל הזהב' שבבעלות הנתבע; בדרכו למתקן, בשטח התחנה, נתקל בברזל שהיה מונח על הרצפה ועקב כך נפל ונגרמו לו נזקי גוף. אירוע התאונה לגרסת הנתבע 4. התאונה ארעה כאשר התובע רכב "במהירות על אופניים ברח' משה לוי ופונה פנייה חדה...ומייד לכשהחל הפנייה מחליק ונופל באמצע הכביש..." (סעיף 5 לתצהיר עדות ראשית). "הילד שכב במרכז הכביש ..." (סעיף 7 לתצהיר), דם רב זרם מרגלו שנפגעה הנתבע חבש את הילד וניסה להרגיע אותו, ובשל כמות הדם הרבה הוזעק אמבולנס; כל אותה עת היה התובע במרכז הכביש כי הנתבע לא רצה להזיז אותו "אולי נפגע בגבו" (סעיף 10), התובע סרב להתקשר להוריו מחשש שיכעסו עליו כי אסור היה לו לנסוע באופניים, וכאשר הגיע האמבולנס לאחר שטיפלו בילד לקח אותו האמבולנס עמו. טענתו המרכזית של הנתבע כי עזר לילד שנפגע בתאונת האופניים ואין לאירוע כל זיקה לתחנת הדלק ומשכך גם אין לו כל אחריות לנזקים הנטענים. לנוכח הגרסאות העובדתיות השונות לחלוטין ראיתי לברר את נסיבות התאונה לפי הראיות שהובאו לפני. 5. גרסת התובע הובאה מפיו ותמכו בה עדויות חברה שהיתה עמו בעת האירוע וכן אמו, שהגיעה למקום התאונה מיד ובסמוך לאירועה. אציין כי עדות התובע בתצהיר העדות הראשית היתה בהירה ברורה, הניחה תשתית עובדתית לטענות התובע וקשרה את אחריות הנתבע לאירוע הנטען ולקוּלֶר שבתחנת הדלק שבגינו ארעה התאונה ונגרם הנזק לתובע. גם בחקירה הנגדית לא הצליח הנתבע לשנות את גרסת התובע, וכל שאלה שנשאל ביססה את הגרסה של התובע אותה מצאתי לקבל. 6. שני עדים תמכו בגרסת התובע, חברה שהיתה עמו בעת האירוע ואמו שבאה בסמוך. במיוחד נתתי דעתי לעדות החברה, עינת אדמון, שציינה כי כיום אינה בקשר עם התובע ולשאלה אם הם חברים טובים השיבה "היינו"; אשר לתאונה סיפרה מה ארע, העידה כי הנפילה היתה ליד קוּלֶר המים, דיברה על הפציעה וכן שללה את הטענה כי התובע רכב על אופניים "עורכת הדין אשר מייצגת את חן ציינה כי נציג מתחנת הדלק מציין כי ביום התאונה רכב חן על אופניים. אני רוצה להדגיש כי אני חן וחבריי הנוספים הלכנו הליכה רגלית לקניון ולא נסענו כלל באופניים באותו יום. חן לא רכב על אופניים באותו יום (סעיף 8 לתצהיר); בעדותה בבית המשפט ציינה העדה כי לא ראתה את האירוע ממש, כי התובע הלך עם החבר לקולר וכי היא וחברה שלה נכנסו לתחנה ו"שניה אחרי זה שמעתי אותו צועק הסתכלתי וראיתי לא נופל לגמרי הוא עומד עם הרגל ואחר כך הוא החזיק את הרגל ונשכב על הרצפה" (עמ' 20 ש' 8- 9). העדה השניה היא אמו של התובע; אציין כי התרשמתי מדבריה כי הם אמת לאמיתה, היא לא הגזימה בתיאוריה, לא כשהתיחסה לפציעה, ואף בהתיחסה לאירוע; דבריה היו ברורים והתישבו עם העדויות האחרות ששמעתי, והגם שלא היתה נוכחת באירוע אלא הגיעה בסמוך לאחריו מצאתי לקבל דבריה כתמיכה לעדויות האחרות. כך ציינה כי בנה, התובע, צלצל אליה מתחנת הדלק וסיפר לה שנפגע, כשהגיעה למקום היה זה לאחר האירוע, כשראתה את מצב הדברים סברה כי אין צורך לפנות את בנה באמבולנס שהגיע למקום ואף חתמה על כך. אציין כי כל נסיונות ב"כ הנתבע לבלבל את האם בקשר לגרסתה - לא צלחו, כאמור, האם לא הגזימה, היא סיפרה פרטים 'יבשים' כפי שארעו מהרגע שהתובע צלצל אליה, וגם הנסיונות להצביע על סתירות בגרסתה בדרך של הצגת שעות שאינה מתישבת עם טענות התובע - לא צלחו, מאחר שמדובר לכל היותר בהפרשי זמן קצרים ביותר ובחלוף שנים מאירוע התאונה לא מצאתי בכך כל חשיבות, בודאי לא כזאת שיש בה לערער על אמינות העדה. מה שכן מצאתי הוא תמיכה בטענה כי לא היו אופניים, בתצהיר האם כתוב במפורש ש"לא היו ברשות בני כלל אופניים ואנו רכשנו עבורו ועבור אחיו אופניים רק לפני כשנה וחצי" (סעיף 8 לתצהיר), ועובדה זו לא נסתרה. עוד יש לציין כי איש מד"א זומן למתן עדות; לטעמי לא היה כל צורך להטריחו, מאחר שלא זכר מאומה מהאירוע וכל שעשה היה להסביר את ת/1 באופן כללי ולא ספציפי בהתיחס לאירוע זה. ואם בת/1 עסקינן, אציין כי אף הוא תומך בגרסת התובע שנפל, שהרי ליד המקום בטופס בו מודפס "גורם האירוע" מופיע "נפילה", ולא תאונת אופניים כפי שהיה מצופה אם אכן היו אופניים מעורבות באירוע, גם אין כל איזכור אחר לאירוע שמעורבות בו אופניים; מאחר שממילא לא יכול היה העד לתרום מזכרונו אם ראה או לא ראה אופניים, כל שיש לפני הוא אירוע שארע כתוצאה מ'נפילה' - קרי, תמיכה נוספת בגרסת התובע. מטעם הנתבע העיד חברו שהוא גם סוכן הביטוח של הנתבע; בהתאם לתצהירו ראה את האירוע יחד עם הנתבע, הבעלים של התחנה בעת ש"ישבתי עם מר שוחט ברחבת תחנת הדלק...וממקום זה ראיתי את האירוע בפועל..." (סעיף 5 לתצהיר). בתצהיר ציין מר חנוכה כי הוא וחברו עזרו לתובע, כי האירוע התרחש באמצע הכביש "ולצורך זה חסמנו צד אחד מהרחוב מכיון שלא רצינו להוזיז את הילד אולי נפגע בגב" (סעיף 9 לתצהיר); בבית המשפט הדגיש כי התאונה היתה עם אופניים, כי ארעה במרכז הכביש, כי הילד לא היה מלווה על ידי אף חבר, אך כשהוצעה לו אפשרות שראה תאונה אחרת וכשעומת עם העובדה שהתובע פה היה מלווה בחברים שאף באו להעיד נסוג ואמר "היה עוזר לי אם הייתם מביאים תמונה מגיל 12, 13, אז הייתי יודע" (עמ' 18 ש' 8- 9). ועוד סתירות ליוו את עדותו כמו התעקשותו כי התובע פונה באמבולנס, כי פינוי אותו ו'ראה' במו עיניו, אלא שלא היה פינוי כזה וכשעומת עם עובדה זו אמר "כשאת מציגה לי את זה אז יכול להיות שאני התבלבלתי, זה לא פייר מה שאתם עושים..." (עמ' 18 ש' 26- 27). מיותר לומר כי אינני יכולה להסתמך על דברים אלה, לא רק במהותם אלא גם מהתרשמות שכל דברי העד נועדו אלא לעזור לחברו. לכך יש להוסיף את העובדה שהעד הינו סוכן הביטוח של התחנה, וכשנשאל "ש. בשנת 2003 היתה פוליסה צד ג' של התחנה? ת. אני לא זוכר אם באותה עת היתה פוליסה. אני חושב שאז היה עסקים אחרים..." (עמ' 19 ש' 6- 7). גם בעדות הנתבע, שתצהירו היה זהה לזה של חברו, מצאתי סתירות, כך לטענתו "הילד שרכב על האופניים פונה על ידי האמבולנס" (עמ' 22 ש' 23) הגם שכאמור ראייה אוביקטיבית תומכת בדברי התובע שלא פונה מהמקום באמצעות האמבולנס, כך גם העיד כי אמו של התובע לא הגיעה למקום הגם שעומת עם העובדה האוביקטיבית כי היא הגיעה למקום ואף חתמה על טופס סירוב לפינוי התובע על ידי האמבולנס, עדיין עמד הנתבע על דעתו כי "שקר וכזב הכל מלכתחילה. האמא לא הגיעה לשם..." (עמ' 22 ש' 29- 30) ועוד ציין כי הוא זה שחבש את התובע בניגוד לעדות עד מד"א שציין כי אם הנפגע קבל טיפול עובר להגעת האמבולנס היה הדבר מצוין בת/1. עוד לציין כי איש מהנוכחים, קרי התובע והחברה, לא אישרו את דבר המצאות הנתבע וחברו במקום, לדבריהם היתה רק המתדלקת במקום וכדברי התובע "איזה אדם ישב בתחנה? לא ראיתי מישהו בתוך התחנה חוץ מהמתדלקת. מתוך תחנת הדלק רק המתדלקת הגיעה" (עמ' 15 ש' 25- 26), ולדברי החברה עינת "היתה שם עובדת אחת..." (עמ' 20 ש' 25). מכל האמור, אני מעדיפה את גרסת התובע שהיתה מהימנה עלי והרשימה אותי בכנותה ובחוסר האדרת האירוע, גרסה שנתמכה בעדויות החברה (שעתה אינה חברה עוד) בעדויות אוביקטיביות (טופס האמבולנס- ת/1) ואפילו בנהג האמבולנס שאישר שהאמבולנס לא פינה את התובע, עוד לציין כי גם התעודה הרפואית מחדר המיון מפרק זמן סמוך לאחר התאונה תומכת בגרסה "היום כשעה טרם קבלתו החליק ונפגע ממתקן קירור נחתך עמוקות...". תיאור הקוּלֶר, מיקומו - בתוך התחנה (ת/2), גם לשיטת הנתבע, (עדות החבר - עמ' 19 ש' 9- 10 ועדות הנתבע עמ' 23 ש' 14, וכן 15- 23), ומצבו הפיסי - עדות התובע (סעיף 4 לתצהיר "מים סביב המתקן, ונתקלתי בברזלים בולטים ומרצפות פגומות") התמונה התומכת בתיאור זה (סומנה א' וצורפה לתצהיר עדות ראשית) ודברי התובע בעמ' 16, תצהיר האם (סעיפים 4, 5), וכן תצהיר העדה עינת מדמון סעיף 6 אף הוא מתאר את הברזלים הבולטים המרצפות הפגומות ומצב המקום - כל העדויות האלה לא נסתרו. ביום 20.1.08 הצהיר ב"כ הנתבע לפרוטוקול כי "אנו מסכימים שהקולר וסביבתו הם באחריות הנתבע 1" ובהמשך בישיבת 30.10.08 "...הקולר וסביבתו הינם באחריותה של הנתבעת 1" - משקבלתי את גרסת התובע כי הפציעה נגרמה במקום בו נמצא הקולר ולא כגרסת הנתבע בכביש כתוצאה מהחלקה באופניים אין לי צורך לדון כלל בשאלת האחריות בהיות בעלי המקרקעין אחראים לאירועים שבשטחם. יחד עם זאת, ומאחר שהובאו ראיות לזיקה בין הנתבע למקרקעין בהם ניצב הקולר (גם לפי גירסת הנתבע), לא אפטור עצמי מהבאת עקרי הדברים לענין אחריות הנתבע לאירוע, אף שב"כ הודה באחריות לקולר ולסביבתו; נראה כי אין צורך להרחיב את הדברים שנקבעו בפסיקה כי החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם (למשל ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ. חי כהן ואח' פ"ד נ(2) 111; ע"א 683/77 ברוק נ. עירית ת"א, פ"ד לד(1) 157; ע"א 343/74 גרובנר ואח' נ. עירית חיפה ואח' פ"ד לו(1) 141; ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1) 113); כך, אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטאטי של המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל התממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם; באופן דומה, זיקת הנתבע למקרקעי תחנת הדלק והמקום בו נמצא הקולר מקימה לו חובה קונקרטית למנוע סיכונים למשתמשים בקולר; אכן תִּבָּחֵן חובה זו על פי חובת הצפיות, האם אדם סביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק, והאם היה צריך לצפות את התרחשותו, כעניין של מדיניות (ענין ועקנין הנ"ל); בענייננו, בעלים של תחנת דלק שבשטחו קולר לשימוש באי התחנה וסתם עוברים ושבים שאינם מבחינים כי הקולר שייך לתחנה דווקא, בהעדר גדר המפרידה בין הרחוב והתחנה, צריך לצפות, כי במידה שלא ידאג לנקיון בשטח הקולר, למרצפות שלמות ולתקינות המתקן יפנה את הברזלים הנמצאים במקום ויתחזק בצורה סבירה את המקום, לא ידאג לתאורה נאותה ולא יזהיר את הבאים לתחנה מפני החלקה ומפני תוצאות אפשריות של מעבר בין הדרך לתחנה ולשימוש בקולר בלי לתת את הדעת לברזלים במקום, עלול מי מבאים לשתות מהקולר להפגע, כפי שאכן קרה במקרה דנא. בעל תחנה סביר היה צריך לדאוג כי תהא במקום רצפה שאינה חלקה, או לפחות לדאוג שהמקום יהיה נקי ויבש כל העת, וצריך לצפות שילד כמו התובע עלול להפגע כתוצאה ממעבר בין הדרך לתחנה לשתות מים מקולר וגם היה עליו לצפות מקרה בו ילדים צמאים שרואים קולר מוזמנים על ידו לשתות ממנו ועל כן היה עליו לדאוג לסביבה נוחה ולא רטובה ולדאוג שלא יהיו מפגעים דוגמת הברזלים הזרוקים והמרצפות הפגומות. בהתאם לראיות - תיאור המקום על ידי התובע, אמו והחברה ומאחר שראיות אלה לא נסתרו, אני קובעת שהנתבע לא דאג לנקיון במקום ולסביבה בטוחה למשתמשי הקולר ובכך התרשל; סביר בעיני כי אם היה הנתבע דואג לנקיון ולסביבה יבשה מוציא את הברזלים הזרוקים, מאיר את המקום החשוך היה נמנע האירוע. עוד אציין כי לנגד עיני עמדו המבחנים שנקבעו בפסיקה והכוללים שאלות כמו, אלו אמצעים יש לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק; התחשבות בהסתברות שהנזק יתרחש; בהוצאות הדרושות למנוע אותו; בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק ועוד שאלות המבוססות על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט הם אמצעים שסביר לנקוט ובנסיבות העניין - אמצעים פשוטים מאוד. (דנ"א 7794/98 רביד נ. קליפורד), ואם ניתן בנקל למנוע את הסכנה יהיה סביר לדרוש שהאמצעים ינקטו אפילו אם הסכנה אינה כה חמורה (ע"א 635/70 מנדלסון נ. קפלן פ"ד כ"ה (2) 113, 120). מכל אלה אני קובעת כי הנתבע חב חובת זהירות קונקרטית לתובע וכי הוא הפר את חובת הזהירות הזו, וכי הנזק שנגרם הוא כתוצאה מהתרשלות זו. הנזק  התובע לא צרף חוות דעת רפואית לכתב התביעה, גם בהמשך ההליך לא צרף כל חוות דעת להוכחת טענותיו הרפואיות, אך מבקש כי אני אקבע (?!) שיש לו נכות לצמיתות בשיעור של 10% בגין צלקת "בולטת ומכוערת אשר אורכה הינו כ-10 ס"מ..." (סעיף ג' 1 לסיכומים), ובהמשך מבסס התובע את תביעותיו לפיצוי על בסיס נכות בשיעור 10% (?!). בהעדר חוות דעת רפואית לא ניתן להוכיח 'ענין שברפואה' ולא אוכל להתיחס לטענות התובע ככל שהן מתייחסות ל'ענין שברפואה' (תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי), מה שכן אוכל לעשות הוא להתייחס לטענות שונות ככל שיכולתי להתרשם מעדות התובע. לענין זה אומר כבר כי התרשמתי שאין כל קשיים תפקודיים כתוצאה מהצלקת שראיתי, ואשר השנים שחלפו הקהו את רשמיה לעומת התמונות שצורפו והרלבנטיות כנראה לתקופה שבסמוך לאירוע. 17. כאב וסבל - התובע עתר לפצותו בסך של 70,000 ₪ (!). כפי שנקבע בפסיקה, על הפיצויים בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין בשל נזקי גוף, שאינם בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, להיקבע בהתאם לנסיבותיו של המקרה הפרטני, ולא על פי הסכומים הקבועים בדין ביחס לפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ראה לדוגמא ע"א 398/99 קופת חולים כללית נ. דיין פ"ד נה (1) 765, 768). על הסכום שנפסק לשקף באופן ממשי את הנזק הלא ממוני שנגרם לניזוק בשל הפגיעה וכתוצאה ממנה. נתתי דעתי לעובדה כי התובע היה נער צעיר כבן 12, כי נאלץ לשהות במחיצת פראמדיק באמבולנס שהוזעק, וזאת עד שאמו הגיעה למקום, לאחר מכן נאלץ לפנות לבית החולים שם בוצעו תפירות ברגלו וכי הוא קבל חופשת מחלה לפרק זמן של 9 ימים. הגם שלא צורפה חוות דעת רפואית, התרשמתי כי הצלקת בהחלט נראית גם עתה. אלא שהחומר שהוגש בכלל והתיעוד הרפואי בפרט הוא דל ביותר ואין בו לתמוך בטענות הרבות של התובע כפי שהובאו בסיכומיו; כל שאני מתבקשת הוא למעשה לפצות את התובע מהתרשמותי מדברי העד ומהצלקת שהוצגה לי ומצאתי לקבוע פיצוי בגין אב נזק זה בשיעור של 25,000 ₪, כולל ריבית והצמדה. הפסד שכר של האם - לא צורפו כל מסמכים לתמיכה בטענה ואף לא צורפו תלושי שכר של האם שיהיה בהם להעיד על גובה שכרה כדי שאוכל לאמוד את ההפסד אם אכן היה, גם לא הוצג תלוש השכר שיעיד על ימי העדרות מעבודה, ולמעשה אין כל מסמך התומך בטענה כי האם נעדרה מהעבודה, גם לא השתכנעתי כי האם נעדרה מהעבודה או כי היתה צריכה להעדר מהעבודה בגלל הפציעה, ומשכך בהעדר ראיות אני דוחה את טענות התובע ככל שמדובר בהפסד השתכרות של האם לעבר; בהיות התובע תלמיד לא נטען כי הפסיד שכר. התובע טוען להפסד השתכרות לעתיד, ולשם כך מתאר בסיכומיו כי "בעקבות התאונה סובל התובע מנכות תפקודית גבוהה וכאמור תהיה לכך השפעה על יכולתו למצוא עבודה מתאימה..." (סעיף ד 3 לסיכומים). כאמור, משלא צורפה חוות דעת רפואית, ממילא לא הוכח כי לתובע נכות רפואית וממילא לא מה שיעורה, ועוד לציין כי הטענות של התובע בסיכומיו הן טענות בעלמא אותן אני דוחה ולטעמי מוטב לו לא היו נכתבות, בעיקר על רקע התרשמותי כפי שציינתי בפתח הדברים כי התרשמתי מהתובע שאין הוא מגזים ולא מאדיר את האירועים ועל כן מוטב היה לו לא היו נטענות טענות מופרזות אלה שכל כולן נטענות בעלמא וחסרות כל ביסוס. אומר עוד כי לא מצאתי לפצות את התובע באב נזק זה גם מאחר שלא הוכחה לי כל הגבלה, וכי הגם שיש צלקת - אין בכך להצביע על הגבלה. אני דוחה את טענות התובע לפיצוי באב נזק של עזרת הזולת לעבר ממילא לעתיד. אשר לעבר נטען כי נזקק לעזרת בני משפחתו, אלא שעזרה הניתנת על ידי בני משפחה היא בת פיצוי רק אם היא חורגת מעזרה סבירה הניתנת במהלך חיי משפחה כשיש צורך בהרתמות מיוחדת למתן עזרה ואם היא נמשכת לאורך תקופה החורגת מזמן קצר וסביר; בענייננו לא הוכח מאומה מהאמור ולפיכך אין מקום לפצותו בגין כך. אשר לעתיד משלא צורפה כל חוות דעת רפואית המלמדת כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה המחייבת עזרה כלשהי, ממילא לא התרשמתי כך - ומשלא הובאה כל ראיה לענין זה אני דוחה את הטענות הנטענות בעלמא. אשר להוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים רפואיים- התובע עתר לפיצוי בסך 10,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר. לתצהירו צירף קבלה אחת על סך של 395 ₪, לדברי התובע בסיכומיו, הוא לא שמר על קבלות אך הוא טוען להוצאות רפואיות עבור 'משחות, תרופות, תחבושות והוצאות נילוות אחרות'. אסתר נחליאלי חיאט לא הובהר מדוע לא השתמש התובע בזכותו לפנות לקופת חולים וברור כי היה עליו לעשות כך לצורך התרופות שנטען כי הוא משתמש (אם כי לא הוצג תיעוד לכך). מאחר שמדובר בנזק מיוחד הטעון פירוט והוכחה, היה על התובע להציג ראיות רלוונטיות להוצאות הנטענות. הוצאות שהוציא נפגע עד למועד מתן פסק הדין בתביעתו, הן בגדר 'נזק מיוחד' הטעון פירוט והוכחה (ד. קציר "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, 486), אמנם מקובלת גם שיטת הסכום הגלובלי בגין הוצאות סבירות בעבר גם ללא קבלות, ובלבד שהנזק והצורך בהוצאה - הוכחו (ע"א 307/77 מור נ. עזבון בוץ פ"ד לב (1) 654; וכן בספרו הנ"ל של השופט ד. קציר, עמ' 487). בעניין הנדון לפני הוכח צורך מסוים ברכישת תחבושות, אך באשר למשחות או לתרופות הרי התובע זכאי לקבלם במסגרת חוק הבריאות; סביר בעיני צורך מסוים בנסיעות בסמוך לתאונה ולפיכך מצאתי לאמוד את ההוצאות 'על הצד הנמוך והבטוח' לשם שמירה על האיזון הראוי כפי שנקבע בת"א 1515/96 (י-ם) יעקב יהושע ואח' נ' הסתדרות, המאוזכר בספרם של כבוד השופטים אנגלרד ברק וחשין, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, מהדורה שניה, בעמ' 576, ואני קובעת בסך הכל באב נזק כולל ההוצאה הנזכרת בקבלה היחידה שהוצגה לפי אומדן סך 2,500 ₪ (כולל ריבית והפרשי הצמדה). לאור כל האמור בפסק דין זה לעיל אני מחייבת את הנתבע לפצות את התובע בסך של 27,500 ₪. בנוסף, אני מחייבת את הנתבע לשאת בהוצאות משפט, כולל שכר עדים, בשיעור של 3,500 ₪ וכן אני מחייבת את הנתבע לשאת בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 5,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. דלקנפילהתחנת דלק