סוכרת עקב דחק נפשי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סוכרת עקב דחק נפשי: זהו ערעור על החלטת המשיב מיום 8.10.07, לפיה אין קשר בין מחלת הסוכרת מסוג 2 בה לקה המערער לבין תנאי שירותו בשירות בתי הסוהר (להלן: "שב"ס"). רקע עובדתי המערער, יליד 1951, התגייס לשב"ס בתאריך 28.6.75 ושוחרר בתאריך 1.12.04. במהלך שירותו מילא המערער שורת תפקידים פיקודיים ארוכה ומכובדת, והתקדם בסולם הדרגות עד לדרגת סגן גונדר (ראו דו"ח קצין הרווחה מתאריך 27.12.04, בעמ' 138 - 139 לת"ר). לטענת המערער היה שירותו רווי מתח נפשי והוא היה שרוי בדחק נפשי חריג משנת 1986. המערער מציין שורת אירועים כגון התפרעויות ומרד של אסירים ואיומים שקיבל על חייו. בין היתר, במהלך שנת 1986, בשל איומים על חייו, נשלח לשנת לימודים עד יולי 1987. באוגוסט 1989 נעשה ניסיון התנקשות בחיי המערער באמצעות הטמנת חומר נפץ במכוניתו. בשנים 1994-1995 היה המערער חשוף לאיומים וזכה לאבטחה בביתו. לטענת המערער, הוא חווה דחק חריף וחריג בעוצמתו בשנת 1996, בעת שהיה מנהל בית סוהר אשמורת. לדבריו בעקבות אירוע של בריחת שני אסירים מבית הסוהר, יצא מיידית לחופשה כפויה. מונתה ועדת חקירה, שהמליצה, בין היתר, כי המערער לא ישמש עוד בתפקידים פיקודיים. המערער הועמד לדין משמעתי והודח מתפקידו. משך שנתיים מילא תפקיד אחר, בבאר-שבע. לבד מהמשמעות של ההעברה לתפקיד זה, שהייתה בו משום נסיגה מקצועית, נאלץ המערער לנסוע מביתו שבמרכז מדי יום כ- 320 ק"מ הלוך ושוב. באוגוסט 1999 הועבר לתפקיד אחר, בו שימש עד לשחרורו מטעמי בריאות בדצמבר 2004. אין חולק, כי מחלת הסוכרת מסוג 2 התגלתה אצל המערער באקראי, בשנת 1998, בבדיקות שביצע לקראת ניתוח מעקפים (מסמך 341 לת"ר). לא ברור מתי בדיוק פרצה המחלה. ידוע, כי רמות הסוכר היו תקינות בבדיקה תקופתית שעבר המערער בספטמבר 1992 (מסמך 335 לת"ר). משהתגלתה מחלת הסוכרת טופל המערער בדיאטה מתאימה (ראו מסמך 32 לת"ר, מעקב סוכרת מיום 3/10/00, שבו הומלץ למערער על דיאטה בלבד). המערער סובל ממחלות נוספות - מחלת לב טרשתית ומחלה כלייתית. בגין מחלות אלה הגיש תביעה להכרה לקצין התגמולים, שנדחתה. תביעת המערער להכרה במחלת הסוכרת סוג 2 בה לקה נדחתה אף היא על ידי קצין התגמולים, וההחלטתו זו של קצין התגמולים היא העומדת לערעור בהליך זה. בדחותו את בקשת המערער להכרה, נסמך קצין התגמולים על חוו"ד מייעצת של ד"ר גפל מיום 22/7/07, לפיה "מתח נפשי ופיסי כפי שמתואר על ידי [המערער] לא מוכר על פי הספרות הרפואית המערבית וכן על פי ניסיוני כגורם לסוכרת". מכאן הערעור. טענות הצדדים לטענת המערער בסיכומיו "קיימת אפשרות סבירה ביותר כי הסוכרת החלה סמוך לאירוע דחק חריף וחריג - בריחת אסירים - אירוע שחיסל את הקריירה של המערער". אמנם לא ידוע מתי בדיוק פרצה המחלה, אולם היא פרצה במועד כלשהו, לאחר ספטמבר 1992, עד לגילויה ביוני 1998. אין חולק, כי סוכרת סוג 2 יכולה להתקיים אצל אדם מבלי שהוא מודע לקיומה עד שתאובחן אפילו לאחר שנים. על כן, לטענת המערער, מאזן ההסתברויות הינו לטובת האפשרות שהתהליך הקליני החל לאחר בריחת האסירים, אך היה סמוי עד לגילויו באקראי. אירוע זה של הדחת המערער מתפקידו, בא על רקע שירות רווי מתח בצורה חריגה. לטענת המערער, גם בהעדר אסכולה רפואית שתומכת בקיומו של קשר סיבתי בין דחק לבין פרוץ מחלת הסוכרת, בהתחשב במכלול הראיות ונסיבות העניין, קיים קשר סיבתי קונקרטי. המערער תמך ערעורו בחוו"ד ד"ר חוליו וינשטיין. לטענת המשיב, בהעדר אסכולה רפואית המכירה בקשר שבין דחק לבין מחלת הסוכרת, אין מקום להכיר במערער. אין מקום גם להכיר במערער על בסיס קשר סיבתי קונקרטי, שכן המחלה פרצה כשנתיים לאחר הדחק החריג הנטען, וגם אז פרצה שלא באופן חריף. בנוסף, לא הוכח קיומו של דחק סובייקטיבי, בהעדר ראיות לתמוך בכך לבד מעדותו של המערער ומכל מקום, אין הדחק המתואר מהווה דחק אובייקטיבי כנדרש, לפי הלכת אביאן. המשיב הגיש חוו"ד מגיבה ערוכה ע"י ד"ר גפל. דיון והכרעה עניינו של ערעור זה הוא בשאלה אם יש בנסיבות ענינו של המערער, קשר סיבתי בין הדחק נפשי הנטען לבין פרוץ מחלת הסוכרת מסוג 2. ההיבט הרפואי - חוות דעת המומחים המומחה מטעם המערער, ד"ר וינשטיין, מציין כי הגורמים העיקריים להיווצרות המחלה הם הגורם הגנטי והגורם הנרכש, במסגרתו באים אורח חיים ועליה במשקל וכן, מצבי דחק. "בשנים האחרונות, יותר ויותר מתבררת העובדה כי אירועים של דחק חד ו/או מתמשך, נפשי ו/או גופני, עלולים גם הם להוביל להתפתחות סוכרת". שני הגורמים חיוניים להתפתחות הסוכרת ומשקלם בכל מקרה, הוא שונה. ד"ר וינשטיין מציין, כי "ממבט ראשון ניתן לומר כי היות ואמו הייתה סוכרתית, הוא ירש ממנה את מחלתו ובכך ניתן לשלול לחלוטין את הרקע הסטרסנטי כסיבה לסוכרת". אלא שלדבריו, אצל האם מדובר בסוכרת נרכשת, שבאה על רקע טיפול בסטרואידים שקיבלה עקב מחלת פרקים דלקתית קשה. לכן, אין מדובר במצב גנטי, כי אם במצב נרכש. הסיבה הנרכשת העיקרית האחרת היא עליה במשקל, שאיננה רלבנטית לעניינו של המערער. המערער גם לא טופל בתרופות "דיאבטוגניות". על כן, ניתן לשלול את כל הסיבות הידועות לסוכרת. נותר גורם הדחק "אותו מצב סטרסוגני קשה ומתמשך בו חי ... במשך שנים ארוכות, במסגרת עבודתו בשב"ס, אשר היה קשור גם באיום על חייו ומשפחתו". מכאן מסקנתו של ד"ר וינשטיין, כי המערער פיתח סוכרת מסוג 2 "כתוצאה ישירה מהסטרס הקשה והממושך בו היה שרוי במשך כשלושה עשורים במסגרת עבודתו בשב"ס. יש להכיר בקשר הנסיבתי בין עבודתו בשב"ס והופעת הסוכרת". המומחה מטעם המשיב, ד"ר גפל, מציין כי מחלת הסוכרת מסוג 2 מתאפיינת בעליית ריכוז הגלוקוז בדם ועמידות לפעולה של הורמון האינסולין. החל משנות ה- 90 של המאה הקודמת חלה עליה בשיעור החולים במחלה. העליה נעוצה בחלק גדול מהמקרים בהשמנת יתר ובהעדר פעילות גופנית. בחלק מהמקרים קיימת הפרעה תורשתית במטבוליזם של חומצת השומן. בחלק נוסף קיימת התאמה בין מידת העמידות לאינסולין ובין העליה במשקל הגוף. ד"ר גפל מציין, כי במקרים רבים אחרים מעורבים גורמים גנטיים וגורמים סביבתיים "שהינם בלתי מוגדרים בשלב זה של מחקר הסוכרת" וכי בשלב, זה מעידות התצפיות על חשיבות הגורמים הגנטיים בהתהוות סוכרת מסוג 2. ד"ר גפל מתייחס לספרות אליה הפנה ד"ר וינשטיין, שאיננה מצביעה לדעתו, על קשר בין מתח נפשי לבין התהוות מחלת הסוכרת. ד"ר גפל מתייחס לרשימת האסמכתאות שבחוות דעתו של ד"ר וינשטיין, ומבהיר אחת לאחת מדוע איננה מבססת קשר סיבתי/אסכולה או שאינה רלבנטית לדחק אליו נחשף המערער. אשר לדו"ח הועדה לבחינת הקשר הסיבתי בין סוכרת לשירות הצבאי משנת 1996 שחתום ע"י פרופ' איתמר רז (צורף לכתב הערעור להלן: דו"ח ועדת רז) - דו"ח זה מייצג את עמדתו של פרופ' רז בלבד ואין בו ולו אסמכתא אחת מהספרות הרפואית המערבית, התומכת במסקנה בדבר קשר סיבתי בין דחק נפשי למחלה. ד"ר גפל חוזר ומסכם, כי "המרכיב החשוב ביותה בהתהוותה של מחלת סוכרת סוג 2 הוא גורם גנטי. דחק נפשי ותנאי עבודה בשירות בתי הסוהר, כמתואר בפרשת החולה דנן, לא מהווים סיבה לשינוי בפעולת האינסולין". ד"ר גפל חזר על עמדתו בחקירתו הנגדית (ראו עמ' 61-62). כפי שעולה מהדברים שהובאו לעיל, ד"ר וינשטיין מסכים, כי הגורם הגנטי הוא מרכיב דומיננטי למחלה. ד"ר וינשטיין ערך את חוות דעתו על דרך האלימניציה, וסבור היה כי יש ליחס את התפרצותה של המחלה אצל המערער למצבי הדחק שחווה, בהעדר נוכחות של גורמים אחרים ידועים. גם בחקירתו חזר וציין, כי "הסיבות העיקריות להתפתחות סוכרת זה השמנה וגנטיקה. במקרה הזה לא גנטיקה ולא השמנה. ולכן אני יכול לרדת מהדברים העיקריים שגורמים לסוכרת. אין לו את זה. לעומת זאת יש לו משהו אחר שכן הרשים אותי כנכון וזאת הסיבה שכתבתי. זה הכול" (הכוונה לדחק בשירות, עמ' 40-41 לפרוטוקול). ברם, מסתבר כי שלילת המרכיב הגנטי במחלתו של המערער, כפי שעשה ד"ר וינשטיין בחוות דעתו, כלל אינה מבוססת. מהתיק הרפואי עולה, כי אמו ואביו של המערער חלו בסוכרת בסביבות גיל 50. בבדיקה תקופתית מיום 11.9.92 השיב המערער לשאלון רפואי, כדלקמן: "אב: נפטר, בן 61-65, חלה בסוכרת, 51-55. ... אם: בת 56-60, חלתה בסוכרת, אימו חלתה בגיל 50 או פחות ..." (מסמך 336 לת"ר). מחקירתו של ד"ר וינשטיין עלה, כי המידע בנוגע למחלת הסוכרת של האם, וקביעתו כי המחלה פרצה עקב טיפול תרופתי שקיבלה האם, אינו נשען על מסמכים רפואיים אלא מבוססת על דברים שבאו מפי המערער. יש לומר, כי המערער לא ציין באותו שאלון שהאם סבלה מדלקת פרקים חמורה. בנסיבות אלה, הוסיף ד"ר וינשטיין וציין בחקירתו, כי אם מחלת האם לא פרצה על רקע שימוש בתרופות: "הייתי כותב אחרת. הייתי כותב שאמנם יש סוכרת במשפחה והאמא של [המערער] לקתה גם בסוכרת אבל בגיל 50 פלוס ואילו ש' לקה בגיל 30 ..." (עמ' 36 לפרוטוקול). גם דברים אלה אינם מדויקים. בשנת 1998, עת התגלתה מחלת הסוכרת, היה המערער כבן 47. ולגבי האם נאמר שחלתה "בגיל חמישים או פחות". כמו כן, במסמך מצוין, כי אביו של המערער חלה בסוכרת בגיל 51-55, עניין שלא ניתנה לו הדעת כלל. בנסיבות אלה, משלא הביא המערער את מלוא הראיות בעניין, יש להניח, לרעתו, כי הבאת הראיות הייתה תומכת בעמדת המשיב בדבר מרכיב גנטי דומיננטי במחלתו. משמצאנו, כי קיים מרכיב גנטי דומיננטי במחלתו של המערער, הרי שכבר לפי האמור בחוו"ד ד"ר וינשטיין, כמצוטט לעיל, "ניתן לומר כי היות ואמו היתה סוכרתית, הוא ירש ממנה את מחלתו ובכך ניתן לשלול לחלוטין את הרקע הסטרסנטי כסיבה לסוכרת". בנסיבות אלה מתייתר הצורך להתייחס לספרות הרפואית אליה הפנה ד"ר וינשטיין לתמיכה בעמדתו שדחק נפשי יכול לגרום לפרוץ המחלה. יחד עם זאת, נציין כי ד"ר וינשטיין הודה בחקירתו שאין בספרות אליה היפנה משום הוכחה לקיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי כגון זה שנחשף אליו המערער, לפרוץ המחלה (ראו סיכומי המשיב ס' 16-19 וכן חקירת ד"ר וינשטיין בעמ' 41 ש' 7-10). מחקירתו של ד"ר וינשטיין עלה, כי המאמר היחיד שלדעתו מבסס קשר סיבתי בין דחק לסוכרת (מאמר מס' 2) מדבר על מצבי דחק קיצוניים "שזה לא היה בתנאים כמו [שהמערער] עמד. אבל זה היו תנאי סטרס משפחתיים וכאלה ואחרים שהראו שיש איזה שהוא קשר". עוד נציין, כי ד"ר וינשטיין מסתמך, בין היתר, על דו"ח ועדת רז. זוהי לשון מסקנות הדו"ח לעניין סוכרת מסוג 2: "7. לגבי 'מצב לחץ' כמאיץ של התפתחות סוכרת מסוג 2, אין הוכחה לתפקיד "מצב הלחץ" (סטרס) כגורם DE NOVO של סוכרת מסוג 2, אך סביר 'שמצב לחץ' קיצוני עשוי לחשוף את המחלה אצל אנשים בעלי רקע גנטי. 8. מבלי לפגוע בכלליות האמור בסעיף 7 לעיל, במידה ויתפתח מצב של סוכרת חריפה מסוג 2 תוך שלושה חודשים מהתרחשות 'מצב לחץ' קשה יש לקבוע כי התפרצות הסוכרת הינה כתוצאה מאירוע". כאמור, המשיב חולק על מסקנות דו"ח ועדת רז. מכל מקום, כפי שציין ד"ר וינשטין בחקירתו, עמדתו במקרה זה, אינה עולה גם בקנה אחד עם מסקנות דו"ח ועדת רז, שכן היא מרחיבה יותר ממסקנות הדו"ח. הדו"ח מציין דחק קיצוני בתקופה של שלושה חודשים שקדמו להתפתחות מצב של סוכרת חריפה, ואילו ד"ר וינשטיין מייחס את פרוץ המחלה לדחק ממושך, שהמערער סבל ממנו משך שנים (ראו למשל חקירתו בעמ' 56 ש' 14-18). התוצאה היא, שאנו מעדיפים את חוות דעתו של ד"ר גפל בדבר העדר אסכולה התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי מתמשך או חריג לבין מחלת הסוכרת מסוג 2. עמדה זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה הרלבנטית. נציין, כי אף שד"ר וינשטיין, המומחה מטעם המערער, מדגיש בחוות דעתו את קיומו של דחק מתמשך, שהביא, לשיטתו, לפרוץ המחלה אצל המערער, ב"כ המערער הדגיש בסיכומיו דווקא את האירוע של הדחת המערער מתפקידו, כגורם דחק חריג וחריף שבגינו פרצה המחלה. ב"כ המערער מסכים בסיכומיו, כי אין אסכולה המכירה בכך שדחק נפשי יכול לגרום לפרוץ המחלה, ומבקש כי יוכר קיומו של קשר סיבתי קונקרטי בין תנאי השירות לבין מחלתו של המערער, כפי שהוכר בפסיקה. בחינת קיומו של קשר סיבתי קונקרטי בין תנאי השירות של המערער לבין מחלת הסוכרת סוגיית הופעת מחלת הסוכרת בשל דחק נפשי בשירות, שבה ועולה בבתי המשפט. הדעה המקובלת בפסיקה, היא שאין אסכולה רפואית התומכת בכך שדחק נפשי גורם לפרוץ מחלת הסוכרת סוג 2. יחד עם זאת, נתונה בידו של כל מערער האפשרות להוכיח קיומו של קשר סיבתי קונקרטי בעניינו גם בהעדר אסכולה, וכל מקרה נבחן לנסיבותיו (לקשר סיבתי ואסכולה ראו: רע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529). בתי המשפט הכירו לא-אחת בקיומו של קשר סיבתי קונקרטי של גרימה או החמרה, בין מחלת הסוכרת סוג 2 לבין תנאי השירות. כאשר מדובר בשירות ארוך, כפי שהדבר בענייננו, יש להוכיח קיומו של לחץ חריג ומיוחד בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. (לפסיקה רלבנטית ראו: ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203; ע"א (י-ם) 9188/06 לוי נ' קצין התגמולים, הרכב כב' הש' רביד מיום 11/1/07; ע"א (ת"א) 2887/02 טל נ' קצין התגמולים הרכב כב' הש' גרוס, מיום 25/9/05; ע"א (חי') 4458/99 ללום נ' קצין התגמולים הרכב כב' הש' גינת; ע"א (חי') 4554/07 צחור נ' קצין התגמולים, הרכב כב' הש' וסרקרוג מיום 22/12/08). למעשה, זוהי התוצאה גם לפי מסקנות דו"ח ועדת רז (השאלה מהי סמיכות הזמנים הנדרשת - 3 חודשים כפי שנקבע בדו"ח ועדת רז או סמיכות זמנים אחרת - איננה מתעוררת בענייננו). השאלה היא, אפוא, אם עלה בידי המערער להוכיח קיומו של אירוע חריג בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. התשובה לשאלה זו היא שלילית. הוכח קיומו של שירות ממושך המאופיין בגורמי דחק, אך לא הוכח קיומו של גורם דחק משמעותי וחריג סמוך לפני פרוץ המחלה. המחלה פרצה כשנתיים לאחר הדחת המערער מתפקידו בשל בריחת האסירים. גם אז, יש לציין, לא הופיעה מחלת הסוכרת כמחלה חריפה. יודגש, כי לפי הפסיקה יש להוכיח אירוע חריג בסמיכות זמנים קרובה להופעת התסמינים החיצוניים שמעידים על פרוץ המחלה או מביאים להתגלותה. על כן, אין בטענת המערער שהמחלה התפתחה, קרוב לוודאי, משך שנים טרם שהתגלתה בבדיקות דם באקראי, כדי לסייע בידו. כך גם לפי דו"ח ועדת רז, הקובע כי "במידה ויתפתח מצב של סוכרת חריפה מסוג 2 תוך שלושה חודשים מהתרחשות 'מצב לחץ' קשה יש לקבוע כי התפרצות הסוכרת הינה כתוצאה מאירוע". כמו כן, האירוע החריג הנטען איננו אירוע חריג מן הבחינה האובייקטיבית כנדרש לפי דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732. לפי הלכת אביאן האירוע צריך להיות אירוע חריג לפי מבחן משולב, סובייקטיבי-אובייקטיבי. אשר למבחן האובייקטיבי, "על החייל התובע תגמולים לשכנע בטענתו כי חיי הצבא - באשר חיי צבא הם - או אירוע ספציפי הקשור לחיי הצבא הם שהביאו לפריצתה של מחלה. וכך, למשל, כאשר מדברת ההלכה במתח או בפחדים היוצרים קשר סיבתי-משפטי בין פגיעה בחייל לבין שירותו הצבאי, מכוונים הדברים לא למתח או פחדים על דרך הסתם אלא ל'מתח צבאי' ול'פחדים צבאיים' ... לא כל אירוע חיצוני 'אובייקטיבי' די יהא בו. צורך מובנה הוא במאטריה שאותו אירוע תהא בו ממשות, שלא יהא זה אירוע טריוויאלי, שלא יהא קשר רופף בינו לבין פרוץ המחלה". מקובל עלינו, כי האירוע נחווה על ידי המערער כחריג מבחינתו הסובייקטיבית, גם על רקע שירותו רצוף המתחים שאיתם, כך העיד המערער, התמודד והיה "מסוגל לחיות" (עמ' 16 ש' 1-3, ש' 15-18). המערער העיד, כי בשל גדיעת קידומו והדחתו מתפקידו בעקבות האירוע, חרב עליו עולמו. מבחינתו, היתה זו "התפוצצות" ומתח קיצוני שלא יכול היה להתמודד עימו (עמ' 18 ש' 5-7, עמ' 22 ש' 2-8). יש לציין, כי מעדותו של המערער עלה כי הוא לא הורד בדרגה או בשכר והעניין המרכזי היה בגדיעת הקידום שהיה צפוי לו. אולם, אין מדובר בלחץ נפשי חריג מבחינה אובייקטיבית, כזה שעומד בתנאי האובייקטיבי בדבר "ייחודיות ומיוחדות" השירות הצבאי, שנבחן בהשוואה לעבודה באזרחות. מדובר בבעל תפקיד בכיר, שהודח מתפקידו על רקע כישלון מקצועי, וחווה מצב דחק בשל הדחתו מתפקידו וגדיעת קידומו הצפוי. אכזבה ומתח אלה צפויים היו להיות מנת חלקו, גם אילו מילא תפקיד ניהולי בכיר באזרחות, ופוטר ממנו בשל כישלון מקצועי. אחריות אדמיניסטרטיבית מוכרת אף היא ב"אזרחות" ודומה בהקשר זה, לאחריות פיקודית. ציפיה לקידום שאינה מתגשמת, גם "בתנאים רגילים", ללא אירוע של כשלון והדחה כאמור, אינה מיוחדת לשירות הצבאי בהשוואה לחיים אזרחיים משוערים, ולא הוכרה בפסיקה כגורם העונה לתנאי האובייקטיבי שנקבע בהלכת אביאן, גם במקרים שבהם לא מומשה הבטחה לקידום. [ראו: רע"א 6270/98 פוטשניק נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(3) 721, רע"א 3130/00 אקהויז נ' קצין התגמולים ניתן ביום 27/4/03; ע"א (מרכז) 2286-08-07 עזבון המנוח פ.ג. ז"ל נ' קצין התגמולים הרכב כב' הנשיאה גרסטל מיום 8/7/08; ע"א (ת"א) 2006/01 שטרצר נ' קצין התגמולים הרכב כב' הש' שטרנברג-אליעז מיום 23/10/03. להפרת הבטחה לשיבוץ ראו רע"א 6785/94 מזרחי נ' קצין התגמולים ניתן ביום 27/5/96 ורע"א 7737/01 ורובל נ' משרד הביטחון, ניתן ביום 19/6/02]. קיצורם של דברים, אף שניתן, באופן עקרוני, להוכיח קיומו של קשר סיבתי קונקרטי בין תנאי השירות לפרוץ מחלת הסוכרת סוג 2, לא הוכח בענייננו קשר כזה. המחלה פרצה שלא בסמיכות זמנים לאירוע בריחת האסירים, אלא רק בחלוף כשנתיים מהאירוע. כאשר פרצה המחלה, לא היתה זו מחלה חריפה. כמו כן, אין באירוע בריחת האסירים משום דחק נפשי, העונה לדרישות המבחן האובייקטיבי כפי שנקבע בהלכת אביאן ויושם בפסיקה. מעבר לצורך נציין עוד, כי המערער זנח את טענת ההחמרה בסיכומיו. המומחה מטעם המערער לא התייחס כלל לאפשרות של החמרת המחלה בשל תנאי שירותו והנושא לא הועלה בחקירתו הנגדית של מומחה המשיב. מכל מקום, משאין מדובר באירוע חריג מן הפן האובייקטיבי, נסתם הגולל גם על הדיון בהחמרה. לא נוכל לסיים מבלי להתייחס להתנהלות המשיב בתיק זה. תצהירו של המערער מלמד על שירות רצוף מצבי לחץ, תפקידים בעלי אחריות, עבודה מול אוכלוסייה קשה ועימותים תמידיים הן עם האסירים ומשפחותיהם ומנגד, קונפליקטים מול מפקדיו ועם הסוהרים פקודיו. בחקירתה את המערער ניסתה ב"כ המשיב לאיין את התקופות בהן היה שרוי במצבי לחץ ודחק נפשי בשל תפקידיו, בטענה ששהה תקופות ארוכות בחופשות בלימודים ובקורס פו"מ וכד'. אולם, אין ביציאה ללימודים או בחופשות כדי למזער מאופיו של שירות המערער ומעוצמתו של אירוע כדוגמת ניסיון ההתנקשות בחייו, בהנחת מטען חבלה ברכבו, שלדעת ב"כ המשיב, משום מה, ניתן לכנותו "מינורי" (ניתן להתרשם מהחקירה מעיון בפרוטוקול כולו. נציין במיוחד את עמ' 11 ש' 16-17, 15 ש' 18-19, 16 ש' 23 עמ' 20 ש' 6-8). ב"כ המשיב ניסתה גם לערער את מהימנות המערער בדרך לא דרך, בטענה שהמערער, אשר למרבה הצער, אין חולק כי לוקה הוא במחלות נוספות, "מנסה את מזלו" בתביעות, ולא ירפה עד שיצלח. יש להצר על הניסיון שנעשה לערער את אמינותו של המערער בשאלות כגון, מדוע כשהגיש את התביעה בעניין מחלת הכליה, לא טען כבר ללחץ נפשי שגרם לסוכרת (עמ' 18 ו- 19 ודברי ב"כ המערער, בצדק, בש' 18-20). הסאה הוגדשה בטענת ב"כ המשיב, שהוטחה במערער בחקירתו הנגדית: "אז הגשת על הקרדיאלי ולא הלך.. והגשת על הכליה ולא הלך.. נו, אז אמרת עכשיו ננסה על הסוכרת, נכון?" (עמ' 20 ש' 23-28 והערת הועדה בעמ' 21 ש' 9-13)). אין מקום, בוודאי במקרה זה, שהמשיב יתנהל בדרך זו של חקירה אגרסיבית, קנטרנית ופוגענית כלפי המערער. מדובר באדם ששירת שירות ארוך שנים, שאף שהסתיים כפי שהסתיים, אין בו כדי לבטל את פועלו הרב של המערער. אין למעשה מחלוקת על תנאי השירות ואין טענה שאירוע כזה או אחר עליו הצביע המערער לא התרחש או שתואר על ידו באופן מטעה או מוטה. המערער חווה במהלך שירותו מספר אירועים טראומטיים לכל הדעות. גם תחלואיו של המערער אינם פרי דמיונו. ראוי היה לו, למשיב, לנהל את הדיון באופן הגון וענייני, בשאלת הקשר הסיבתי. סוף דבר: הערעור על החלטת קצין התגמולים נדחה והחלטת קצין התגמולים מיום 8/10/07 בעינה עומדת. בנסיבות העניין איננו עושים צו להוצאות. סוכרתלחץ נפשי / מתח נפשיהתחום הנפשי