תאונת דרכים בדרך לעבודה | סטיה מהדרך לעבודה | עו"ד רונן פרידמן

מה הדין במקרה של תאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה ? באילו מקרים התאונה תוכר תאונת דרכים לאחר סטיה מהדרך לעבודה כ"תאונת עבודה" ? ##הקדמה:## במקרה של תאונת דרכים בדרך לעבודה או בחזרה מהעבודה למקום המגורים, תיחשב תאונת הדרכים כתאונת עבודה ובמקרה זה ניתן לקבל פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו מהתאונה מהמוסד לביטוח לאומי ומחברת הביטוח המבטחת את הרכב בביטוח חובה. לא ניתן לקבל כפל פיצוי וכל פיצוי שיתקבל מביטוח לביטוח לאומי יתקזז מהפיצוי שיינתן מחברת הביטוח, כמו כן חשוב לזכור כי ייתכן ותאונת הדרכים לא תוכר כתאונת עבודה במקרה של "סטיה ממשית" ממסלול הנסיעה לצורך מטרה אחרת כגון סידורים וכד'. ##הוכחת נכות בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה:## בתביעה לפיצויים בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ולפסיקה יש להוכיח נכות רפואית של נפגע באמצעות מומחה רפואי הקובע את נכותו של הנפגע וכאשר נקבעת לנפגע נכות על פי דין לפני שמיעת הראיות , הרי שקביעתה מחייבת בתביעה ועל הנפגע לבחור באיזו דרך מבקש להוכיח נכותו הרפואית. ##פניה לבית המשפט טרם פניה למוסד לביטוח לאומי"## בתביעות פיצויים בגין נזקי גוף בתאונת דרכים תאונת עבודה, קיימת פרקטיקה הנוהגת אצל תובעים להגיש תביעה לבית המשפט ולהגיש בקשה למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט ורק לאחר קבלת חוות הדעת הרפואית של המומחה, לבקש מבית המשפט להמתין בהמשך הדיון המשפטי, על מנת שניתן יהיה, רק אז, לפנות במקביל לביטוח לאומי על מנת שהוועדה הרפואית של המל"ל (המוסד לביטוח לאומי) תקבע את נכותו הרפואית של התובע. זאת, כדי להציג בפני הוועדה הרפואית את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ובכך לחסוך מעצמו מימון עצמי של חוות דעת רפואית לצורך הצגתה בביטוח לאומי או כדי להימנע מניכוי הסכום שעתיד התובע לקבל מהמוסד לביטוח לאומי, בטרם יש קביעה סופית של המוסד לביטוח לאומי. בית המשפט ציין בפסיקתו, כי ידוע גם כי כשהמדובר בנכות צפויה נמוכה יחסית בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, בוחרים התובעים בהגשת תביעה לבית המשפט, מתוך תקווה (שאין לדעת אם מבוססת היא אם לאו), כי קביעת מומחה המתמנה על ידי בית המשפט בתביעת פיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תהיה חמורה פחות מקביעת המומחים של המוסד לביטוח לאומי. ##מומחה רפואי מטעם בית משפט או ועדה בביטוח לאומי:## גישת בתי המשפט לדרך של פניה לבית המשפט טרם פניה לביטוח לאומי בתאונת דרכים תאונת עבודה, היא כי דרך זו מאריכה את הדיון שלא לצורך על פני חודשים רבים, בהמתנה לקביעת המוסד לביטוח לאומי, היות והפניה למוסד לביטוח לאומי נעשית לראשונה רק לאחר קבלת חוות דעת רפואית, כמו כן נטענת טענה כי יש גם חובה על התובע להקטין את הוצאותיו של הצד שכנגד. במקרה זה - חברת הביטוח, במקום שהתובע יכול לפנות ישירות אל המוסד לביטוח לאומי וקביעת הוועדה הרפואית של ביטוח לאומי, היא קביעה על פי דין לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. עם זאת בית המשפט ציין בפסיקתו כי הפרקטיקה הנוהגת, לפיה מחויבות חברות הביטוח בתשלום שכר טרחת המומחה, אינה בבחינת מתן זכויות יתר לתובע, אלא קיצור ההליך משני שלבים לאחד: כיוון שבדרך כלל אם על פני המסמכים הרפואיים יש הצדקה למינוי המומחים, הרי התובע יהיה זכאי לפיצוי כלשהו, גם אם לא תקָבע נכות, על כן ניתן יהיה לקזז את הסכום ששילמה חברת הביטוח למומחה מסכום הפיצויים. כך נמנעת חובת ההפקדה המכבידה על התובעים, וכך נוספת יעילות להליך המשפטי. ##(1) תאונת דרכים בדרך חזרה מ"סידורים" בדרך לעבודה:## בת.א. (שלום – חי') 222113/02 לובל נ. "הדר" חב' לביטוח בע"מ, השאלה לציון במקרה זה היתה: האם המדובר בתאונת עבודה או לאו. התובע התגורר בנחלת יצחק בת"א ועבד כמורה לחינוך גופני ברמת השרון. שעת תחילת עבודתו ביום התאונה היתה שעה 17:00. התאונה לא התרחשה בדרכו מהבית לעבודה. הדרך לעבודה עוברת דרך נתיבי איילון ואילו התאונה התרחשה ליד כביש גהה באזור אוניברסיטת בר אילן, בשעה שחזר מ"סידורים" כלשונו, וקניות שעשה לצרכיו הפרטיים ללא קשר לעבודתו והיה בדרכו לעבודתו ברמת השרון ובאזור צומת מורשה. נפסק:- הפרשנות הראויה של סע' 80 (1) ו-80 (א) לחוק הביטוח הלאומי היא שתאונה בדרך לעבודה כוללת גם תאונה שהתרחשה לאחר הפסקה או סטייה, בתנאי שהמשך הדרך הינו לעבודה. חזרה אל הדרך לאחר הסטייה מרפאת את הסטייה, ההגיון מאחורי קביעה זו רב. הוא מאשש את הרעיון העומד בבסיס סע' 80 (א), היינו, כי יש לפצות נפגע בגין תאונה שאותה עבר בדרך לעבודה ובנסיבות המקרה שלפנינו, כאשר התובע סיים את עיסוקיו האחרים והיה מצוי בדרך לעבודה, אין מקום לסבור אחרת. לפיכך נפסק כי המדובר בתאונת עבודה כמשמעותה בחוק הב"ל. ##(2) תאונה בדרך לעבודה תוך סטיה ללוות ילדה לטיפול שיניים:## בדב"ע נז/ 148-0 המוסד לביטוח לאומי נגד ארמי, הנפגעת התגוררה בחולון ועבדה בבית-החולים "מעייני הישועה" שבבני-ברק. הדרך הקצרה וההגיונית לנסיעה מביתה למקום עבודתה היא בקו אוטובוס מס' 74 עד לתחנת "רכבת צפון", ומשם באוטובוס מס' 45 למקום עבודתה. ביום התאונה נסעה הנפגעת באוטובוס 74, אך במקום לרדת ב"רכבת צפון", המשיכה בנסיעה עד לאוניברסיטת תל-אביב, על-מנת ללוות את בתה הקטינה לטיפול שיניים. היא לא המתינה לגמר הטיפול, אלא הזדרזה לעלות על קו 45 בדרכה לעבודתה, והתאונה נשוא הדיון אירעה "לאחר שתוקנה הסטיה מהדרך". מדובר בהארכת הנסיעה ב-45 -30 דקות. נפסק: מאחר ותכלית הנסיעה הנסיעה של הנפגעת היתה להגיע לעבודה, הרי סטיה מהדרך, להבדיל מהפסקה, ניתנת לריפוי עם חזרה לתוואי הרגיל. יתרה מזו, הסטיה היתה סבירה הן מבחינת הזמן והן מבחינת העובדה שנסעה באותו אוטובוס שממילא היתה חייבת לנסוע בו. לפיכך, נפסק כי אין מדובר ב"סטיה של ממש", והתאונה הוכרה כתאונת עבודה. ##(3) תאונת דרכים בדרך מתפילה לעבודה:## בב"ל 3325/00 מסארוה נ. המל"ל, התובע אדם דתי. על פי תנאי עבודתו הוסכם כי הוא זכאי לשעה הפסקה בצהריים לצורך ארוחה ותפילה כשההפסקה היא בתשלום על חשבון המעסיק. ביום התאונה יצא התובע כדרכו להפסקת האוכל בסופרמרקט שנמצא 300-400 מטר ממקום עבודתו. עם תום הארוחה התובע הלך להתפלל במסגד הנמצא במרחק של 20 מטר מהסופרמרקט והתפלל כחצי שעה. כשיצא מהמסגד בדרכו חזרה לעבודה נפגע בתאונת-דרכים. השאלה במחלוקת היתה: האם יש לראות בתאונה, תאונת-עבודה על פי הוראות חוק הב"ל נפסק: בתי הדין לעבודה הכירו בפעולות נלוות של העובד כגון במסגרת השתלמויות או גיבוש העובדים. כך גם לגבי פעולות שהעובד עושה במהלך עבודתו לצרכיו הוא במסגרת יום העבודה, ניתן יהא להכיר בהם כפגיעה בעבודה. ובעניינו הרי שתפילתו של התובע במסגד מיד עם סיום ארוחת הצהריים ובסמוך למקום בו אכל ארוחת צהרים במסגרת שעת הפסקת הצהרים הפורמלית, היא בהחלט פעולה לצרכיו של העובד במסגרת יום עבודתו. על אופייה של הפעולה ניתן לומר כי לא הייתה זו הפסקה או סטייה של ממש מדרכו בעת חזרתו מהפסקת האוכל השגרתית שלו במסגרת עבודתו. התפילה היא תפילה קצרה שנעשתה בדרכו הרגילה ממקום הסעודה למקום העבודה, מידי יום ביומו, כאשר המסגד נמצא סמוך למקום בו סעד את ארוחת הצהרים שלו. כאשר התפילה מתבצעת בהסכמת המעביד, ואף על חשבונו ואינה חורגת מהפסקת הצהרים של העובד ואף בסמיכות למקום הפסקת הצהרים-ניתן לראות בפעילות זו, כחלק מן ההפסקה, פעולת העובד לעצמו ולצרכיו במסגרת יום עבודתו. אשר על כן נפסק כי המדובר בתאונת-עבודה. החשיבות של הקביעה שמדובר בתאונת-עבודה היא בכך שבדרך כלל כאשר תאונת-הדרכים היא גם תאונת-עבודה ניתן לנכות את תגמולי המל"ל מתביעת הנפגע עפ"י חוק הפלת"ד. ##(4) תאונה בדרך לעבודה לאחר סטיה להסיע את בן הזוג לעבודתו:## בעב"ל 329/03 אספיר נ. המל"ל, התובעת נפגעה בתאונת דרכים בעת שהסיעה את בעלה לעבודתו, המצויה בכיוון ההפוך לכיוון עבודתה. השאלה לדיון והכרעה היתה מהי "סטיה של ממש מהדרך המקובלת" בה נוסע עובד ממעונו למקום עבודתו לעניין פגיעה שארעה לו והכרה בה כ"תאונת עבודה". נפסק:- הדעת נותנת ונסיון החיים מלמד כי אדם יבחר בדרך הקצרה והנוחה ביותר מבחינת המרחק או הזמן המביאה אותו ממעונו למקום עבודתו. זוהי "הדרך המקובלת" במובן סעיף 81 לחוק הב"ל. אך לא תמיד הדרך המקובלת היא אחת ויחידה. אפשר שיתקיימו מספר חלופות "מקובלות" שההבדל ביניהן אינו משמעותי. השימוש באחת מן החלופות הוא פועל יוצא של בחירה אקראית או של אילוצים אובייקטיביים. כל עוד הדרך הנבחרת משרתת את הנסיעה ממעונו של העובד אל מקום העבודה והיא, בנסיבות העניין, נוחה ויעילה מבחינת המרחק או הזמן תהא זו "הדרך המקובלת". הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה. נסיעה בדרך עוקפת יכולה, בנסיבות מסוימות, להחשב כסטיה "מקובלת" ובנסיבות אחרות כ"סטיה של ממש". כך, אם סטיה מבוצעת בשל מצוקות תחבורה ופקקי תנועה והסטיה בנסיבות הענין סבירה, כי אז תחשב הסטיה "מקובלת". לעומת זה אם, תוך כדי נסיעת העובד למקום עבודתו, הוא מבצע סטיה לצורך עניין שאינו קשור במקום עבודתו, יראה הדבר כ"סטיה של ממש". המחוקק קבע שני מקרים בהם מוכרת הסטיה מן הדרך אל מקום העבודה. האחד – הובלת ילד אל גן הילדים והשני – קיום מצוות תפילה (סעיף 81 (ב) לחוק). הכרה בשני מצבים אלה בלבד שוללת את ההכרה בסטיה מן הדרך למטרות אחרות. במקרה הנדון ראוי להשקיף על נסיעתם המשותפת של התובעת ובעלה למקום עבודתם כשתי נסיעות נפרדות. במקרה זה ניתן לראות את קטע הנסיעה ממעונם של בני הזוג למקום עבודתו של הבעל כדרך "מקובלת" אל מקום עבודתו ואת קטע הנסיעה ממקום עבודתו של הבעל אל מקום עבודתה של התובעת כדרך "מקובלת" אל מקום עבודתה. ואמנם נמסר לנו כי גם הבעל נפגע בתאונת הדרכים ופגיעתו אמנם הוכרה כתאונת עבודה. דא עקא, שלגבי התובעת אירעה התאונה בקטע הדרך אל מקום עבודתו של בעלה ולכן, לגביה, התאונה אירעה תוך כדי "סטיה של ממש" מן הדרך "המקובלת" שלה אל מקום עבודתה. בנסיבות אלה בצדק נדחתה תביעתה של התובעת ודין ערעורה בפנינו להדחות. החשיבות של הקביעה שאין המדובר בתאונת-עבודה היא בכך שבמקרה כזה לא ניתן לנכות את תגמולי המל"ל מתביעת התובעת עפ"י חוק הפלת"ד. ##(5) זכות החזרה של המעביד בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה:## בע"א (ת"א) 446/87+749/87, "הפניקס" נגד מ"י הערעור על החלטה ב-ת"א (שלום-ת"א) 33083/85 נדחה ונפסק בין היתר: "הטבות סוציאליות המשולמות ע"י המעביד כחלק משכרו של העובד הן בגדר המונח "הטבת נזק" והמזיק מחויב בתשלומים לנפגע ומשום כך זכאי המעביד בגינן לשפוי". בת"א (שלום-ת"א) 33083/85, מדינת ישראל נגד "הפניקס" הישראלי, נפסק כי יש לפרש את המושגים "שכר" ו"משכורת" בלשון בני-אדם ולכן יש לכלול במושגים אלה חבויות שונות החלות על המעביד ושאינן מנותקות מהשכר כגון: ביטוח לאומי ומס-הכנסה ולפיכך "אין בהם כדי להפחית ולפחת המושג של משכורת או שכר לו זכאי העובד" בת"א (שלום-ת"א) 21576/85, מדינת ישראל נגד "אררט" חברה לביטוח בע"מ, הוגשה תביעת חזרה של המדינה כמעבידה נגד מבטחת על-פי הטבת נזקי גוף מוגבלת למשכורת בלבד ואינה כוללת הפרשות המעביד עבור תנאים סוציאליים של העובד כגון: ביטוח לאומי, קרן פנסיה וכו'. בת"א (שלום-נתניה) 7949/92, "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נגד "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, בית-המשפט דחה את טענת המבטחת כי אין "אגד" מעבידתו של הנהג הנפגע זכאית להשבה כמיטיבה בתאונה עצמית, שכן בתאונה כזו אין מזיק כנדרש בסעיף 2 לחוק תיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), ופסק: כפי שכבר נקבע ב-ת"א (ת"א) 3272/84, מדינת ישראל נגד קורנהיל, וב-ת"א (נצרת) 898/88, כהן ואח' נגד "הסנה" וב-ת"א (שלום-ת"א) 7743/88, בתביעות על-פי חוק הפיצויים אין מדובר עוד במזיק שאשמו בגרימת נזק יוצר את אחריותו, אלא המשתמש ברכב שמעורבותו בתאונת דרכים, ואפילו אין בה כל אשם, יוצרת חבות להטבת נזקיו של הנפגע, בין אם הנפגע עצמו הוא המשתמש ברכב ובין אם הוא אדם אחר. נוכח השוואת מעמדו של המבוטח כלפי מבטחו לזה של נפגע אחר, יש יסוד להשוואה של מעמד המבטח לזה של מזיק במסגרת חוק הטבת נזקי גוף. מסקנה אחרת היתה פוגעת ללא צדק במיטיב. המבטחת לא הצביעה על פירכתה המשפטית או הלוגית של הפסיקה לעיל, ועל-כן אין מקום לסטות הימנה. ##(6) נסיעה לקבלת תלושי שכר - תאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה:## בת"א (שלום-ת"א) 107967/97, אסמר נגד "אריה" חברה לביטוח בע"מ, התובע, פועל בניין, נפצע בתאונת דרכים עת שנסע מתל-אביב לביתו באיזור השומרון. הנתבעים טענו כי באותו יום הוא עבד אצל מעבידו והיה בדרך חזרה מהעבודה הביתה. התובע טען כי הוא הגיע למקום העבודה לפי בקשת מעסיקו על-מנת לקבל את שכרו, וכי באותו יום הוא לא עבד. עקב המחלוקת בין הצדדים התמקדה השאלה האם התאונה היא גם תאונת עבודה. נפסק: אין נפקא מינה אם התובע עבד באותו יום או הגיע למעבידו רק על-מנת לקבל את שכרו, שכן בהתאם לסעיף 80 (5) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה -1995, רואים תאונת עבודה גם מקום שהיא אירעה תוך כדי נסיעת העובד למקום שבו משולם שכרו, ובלבד שיתקיימו התנאים הקבועים בתקנות. בהתאם לתקנה 43(א)(1) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח בפני פגיעה בעבודה), תשי"ד -1954, אם מקום תשלום השכר והזמן לגבייתו נקבעו על-ידי המעביד, בין בדרך-כלל ובין במיוחד, הרי שיראו בתאונה תאונת דרכים. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) ##(6) להלן פסק דין בנושא סטיה מהדרך לעבודה לבקר את ההורים:## זוהי תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. התובע יליד 17/05/66, נפגע בכתפו בתאונת דרכים מיום 11/01/06. הצדדים חלוקים בשאלת הנזק בלבד, ובעיקר בשאלה האם מדובר בתאונת עבודה, שאז יש לנכות מהפיצויים תשלומים שהיה התובע מקבל מהמוסד לביטוח לאומי אילו הוא היה פונה אליו בתביעה. התובע עבד כנהג הסעות עצמאי, ולצורך עבודתו הוא השתמש במיניבוס שהיה בבעלותו ובוטח אצל הנתבעת. התאונה אירעה בעת שהתובע נהג במיניבוס. התובע העיד כי הוא גר במעלה אדומים ועובד בירושלים. לדבריו, הוא נהג לצאת לעבודתו בכל יום בשעה 06:50 לערך, ובכל יום הוא היה עובר באותו מקום שבו התרחשה לבסוף התאונה. התובע ציין כי הוא נהג לבקר את הוריו פעם בשבוע שבועיים, ואז הוא היה יוצא מביתו מוקדם, בשעה 05:30, נוסע להתפלל עם אביו בבית כנסת בשכונת רמות, לאחר מכן סועד ארוחת בוקר עם הוריו בביתם, שגם נמצא ברמות, ולבסוף הוא היה נוסע מביתם לעבודתו. התובע טען כי התאונה אירעה באחד מן הימים שבהם הוא נסע לבקר את הוריו כאמור, ולכן לא מדובר בתאונה שהתרחשה בדרכו לעבודה. הנתבעת טוענת כי יש לדחות את גרסתו העובדתית של התובע. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובע יצא לעבודתו, וגם אם תכנן לנסוע לבית הכנסת ולהוריו, הרי שהוא טרם התחיל "לסטות" מדרכו הרגילה אל עבר שכונת הוריו, ולכן יש לראותו כמי שהיה בדרכו לעבודה. ולבסוף, הנתבעת טוענת כי גם אם התובע סטה מדרכו הרגילה הרי שעדיין מדובר בתאונת עבודה, כיוון שהסטיה היתה טפלה לנסיעה לעבודה. הנתבעת טענה כי עדות התובע כבושה מפני שבתשובה לשאלה 65 בשאלון (נ/1 ו- נ/2), השיב התובע כי הוא נסע להתפלל בשכונת רמות, והוא לא הזכיר שהיה בכוונתו גם לאכול ארוחת בוקר עם הוריו. לטענה זו יכולה להיות חשיבות לענייננו לנוכח הוראת סעיף 81(ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, אשר קובעת כי סטיה מהדרך לעבודה לצורך תפילת בוקר בציבור אינה מהווה "סטיה של ממש", אשר שוללת מהתאונה את אופיה כתאונת עבודה. אכן, יש לתמוה על כך שבתשובה לשאלון לא הזכיר התובע את הוריו, אולם אין בכך כדי להכריע את הכף, מאחר והתובע ציין שהוא התכוון להתפלל בבית כנסת בשכונת רמות, ואין סיבה לחשוב שהתובע הלך סתם כך להתפלל במקום מרוחק מביתו, אלא אם באמת נכונה גרסתו שהוא התכוון להתפלל עם אביו, ואחר כך לאכול בבית הוריו. ושוב, גם בהקשר זה יש לתמוה על כך שהנתבעת בחרה שלא להגיש את עדות חוקריה, ואין מנוס מהתהייה שאולי עדות החוקרים היתה משמיטה את הקרקע תחת טענת הנתבעת בדבר הגרסה הכבושה. כך, למשל, בהעדר תצהיר חוקר לא נדע אם זמן קצר לאחר התאונה שוחח חוקר עם התובע, ואולי כבר אז מסר התובע את הגרסה הנוכחית. להשלמת התמונה אציין כי הטענה לפיה התכוון התובע לאכול אצל הוריו לאחר התפילה, מתיישבת היטב גם עם הלכת הדין העברי, לפיה חל איסור לאכול לפני תפילת השחרית (ראו - שו"ע אורח חיים, הלכות תפילה סימן פט סעיף ג). האם לנוכח גרסת התובע, אשר התקבלה לעיל, יש לקבוע שמדובר בתאונת עבודה? לדעתי התשובה שלילית. בעב"ל 1396/04 הררי נ' המוסד לביטוח לאומי, מבחין בית הדין הארצי לעבודה בין שני סוגי מקרים; האחד - מקרים שבהם אדם יוצא ממעונו ושם פעמיו אל מקום העבודה תוך שהוא סוטה בשלב מסויים מדרכו הרגילה, והשני - מקרים בהם אדם יוצא ממעונו ושם פעמיו למקום אחר, שאיננו מקום העבודה, ומן המקום אליו הגיע הוא פונה לעבודתו (פסקה 8 לפסק הדין). בית הדין מבהיר כי הסוג הראשון של המקרים יוכרע לפי כללי הפסיקה בנוגע ל"סטיה מן הדרך לעבודה", ואילו בסוג השני של המקרים יש, "לבחון את תכלית הנסיעה (או ההליכה), היינו - אם נעשו לעניינים פרטיים או לצרכי עבודה" (שם). בעב"ל 1154/01 המוסד לביטוח לאומי נ' אלגריה לוי, נפסק כי: "בעבר לא הכיר בית הדין לעבודה באירועים מסויימים כבתאונות "בדרך מן העבודה", וזאת חרף הזהות בין תוואי הנסיעה למעון הנפגע לבין תוואי הנסיעה למטרה אחרת. כך, תאונה שאירעה למבוטחת בדרכה למרפאה הקרובה לביתה, לבדיקה בהיותה בהריון, לא הוכרה כתאונה בדרך מהעבודה (דב"ע מח/39-0 המוסד לביטוח לאומי נ' סכנדריון פד"ע יט, 502). כך לא הוכרו כתאונות עבודה נסיעה של עובדת לבדיקות בבית חולים הנמצא בדרך למעונה; נסיעה של עובד שניגש בגמר עבודתו למוסך לשם טיפול תקופתי ברכבו; עובדת אשר בגמר עבודתה הלכה למקום אליו הוזמנה להחלפת ערכות מגן". בית הדין אף מדגיש כי: "סביר כי גם מטרתם הסופית של נפגעי הדוגמאות שלעיל, היתה הגעה לביתם בסופו של יום", ובכל זאת כל פסק בית הדין שלא מדובר בתאונה בדרכו של העובד לביתו. בפרשת סכנדריון הנ"ל, ציין בית הדין כי ההלכות האמורות חלות גם מקום בו העובד נפגע בעת שהוא עדיין לא סטה מהדרך המקובלת, דהיינו שהוא טרם הוציא את כוונתו לסטות מהכוח אל הפועל. ולבסוף, בעב"ל 329/03 רחל אספיר נ' המוסד לביטוח לאומי, נפסק כי: "מתי תהיה סטיה זו "מקובלת" ומתי תיחשב כ"סטיה של ממש" במובן סעיף 81 לחוק? אין על כך תשובה חד משמעית ולא ניתן להגדיר לצורך כך נוסחה מחייבת מראש. הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה. הסטיה תיבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה". על רקע האמור, דומה בעיני כי ההבחנה בין שני סוגי המקרים, כפי שנעשתה בפרשת הררי אינה פשוטה, ותוכיח פרשת הררי עצמה שבה פסק בית המשפט קמא, כי בין אם יש לראות את המקרה שבפניו כשייך לסוג הראשון, ובין אם יש לראותו כשייך לסוג השני, התוצאה היא אחת - שלא מדובר בתאונת עבודה. נכון יהיה, על כן, לסכם את הפסיקה בכך שכדי לקבוע מהי סטיה של ממש יש לבחון את מהות הסטיה ואורך הסטיה (דב"ע תש"ן 147-0 אהרנפלד נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כב' עמ' 98). בית הדין לעבודה פסק כי ברור מדברי התובע, כי כוונתו בצאתו מביתו היתה לבקר תחילה את הוריו. פשיטא בעיני, שאם לא היה מבקש התובע לבלות עם הוריו, אזי הוא היה יוצא בשעה יותר מאוחרת מביתו, הוא היה מתפלל בבית כנסת הקרוב למקום מגוריו, והוא היה אוכל בביתו. כיוון שכך, יש לקבוע כי התאונה אירעה בדרכו של התובע להוריו, ולא בדרכו לעבודתו. מכאן, שלא מדובר בתאונת עבודה, הגם שהתאונה התרחשה בעת שהתובע עדיין לא סטה מתוואי הנסיעה הרגיל שלו. לדעתי, זוהי המסקנה הראויה, בין אם אשייך את המקרה שלפניי לסוג המקרים הראשון שנזכר בפרשת הררי, ובין אם לשני. עוד נפסק כי מהלכת אלגריסי עולה במפורש כי כאשר ניזוק נפגע בתאונה עצמית ברכב מעבידו יש לנכות מהפיצויים המגיעים לו את מלוא תגמולי המל"ל (ע"א 545/85 אליהו נ' אלגריסי פ"ד מד(2) 8), ובהלכת עזבון תמר הוחלה הלכת אלגריסי גם על ניזוק עצמאי שנפגע בתאונה עצמית ברכב השייך לו (רע"א 686/97 מנורה נ' עזבון משה תמר פ"ד נג(5) 145). לאור האמור נפסק כי על הנתבעת לפצות את התובע בסכומים הבאים: הפסד שכר בעבר - 20,710 עזרת הזולת בעבר - 4,000 הוצאות בעבר - 3,000 כאב וסבל - 31,278 הפסד כושר השתכרות - 175,000 עזרת הזולת בעתיד - 20,000 סך הכל 253,988 ₪. ##(7) מהי "הפסקה" או "סטיה של ממש" בדרך לעבודה או ממנה ?## הפסיקה קבעה כי אין מבחן כללי המסווג מהי "הפסקה או סטיה של ממש" אלא הכל תלוי בנסיבות המקרה. המבחן העיקרי הוא מבחן המטרה, ובעניין זה נקבע כי הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטייה. כך למשל, אם המבוטח נעצר לרגע לקניית עיתון, שתיית כוס מיץ, ארוחה קלה או קניית כרטיס פיס, הסטיה שלא תחשב כסטיה של ממש ובלבד שההפסקה תהיה אינצידנטלית לדרכו של האדם בלכתו לעבודה או ממנה לביתו [ראו למשל: דב"ע שן/ 0-174 אהרנפלד – המוסד לביטוח לאומי; עב"ל 329/03 רחל אספיר - המוסד לביטוח לאומי; דב"ע נה/0-143 המוסד לביטוח לאומי - יעל גיא; עב"ל 18890-03-11 חיים שלמה - המוסד לביטוח לאומי]. ##(8) תאונה בדרך לעבודה - פרשנות:## תאונה בדרך לעבודה היא הרחבה של הקריטריונים של תאונה בעבודה ולפיכך, יש לפרשה על פי תכליתה. סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי קובע חזקה המרחיבה את מושג התאונה בעבודה כך שלא מדובר אך ורק בתאונה שאירעה תוך כדי ועקב העבודה אלא גם תוך כדי המצאות בדרך לעבודה ועקב סיכוני הדרך. בעקרון, מטרת ביטוח נפגעי עבודה הינה להעניק כיסוי ביטוחי לעובד שנפגע תוך כדי ועקב עבודתו במקום העבודה. יחד עם זאת, הענקת כיסוי ביטוחי לעובד בדרך מביתו למקום עבודתו מהווה הרחבת ביטוח היסוד ולפיכך ביטוח זה הוגבל אך ורק לסיכוני הדרך. מטבע הדברים, סיכוני הדרך הינם סיכוני רשות הרבים להבדיל מרשות היחיד. פרשנות הכוללת ב"בדרך לעבודה" את חצר ביתו הפרטי של העובד ואת המדרגות שבו משמעה הכנסת סיכוני הדרך לתחום רשות היחיד, והיא איננה מתיישבת עם תכלית הכיסוי הביטוחי המוענק לעובד במקרה של תאונה שאירעה לו בדרכו מביתו למקום עבודתו." (עב"ל 9575-06-11 מחאג'נה דלאל נ' המוסד לביטוח). ## (9) על מי מוטל נטל ההוכחה ?## סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר תאונת עבודה כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי- תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו". סעיף 83 לחוק קובע חזקת סיבתיות לגבי תאונה שארעה לעובד תוך כדי עבודה שאז רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך. הלכה פסוקה היא כי על התובע להוכיח הן את תנאי הזמן – "תוך כדי עבודתו", הן את תנאי הקשר הסיבתי – "עקב עבודתו". הלכה היא כי התנאי העיקרי הוא תנאי הקשר הסיבתי, ואילו תנאי הזמן הוא התנאי הטפל (עב"ל 35207-06-10 המוסד לביטוח לאומי – אניס עבד אלחלים, ניתן ביום 13.3.2011, פורסם במאגרים האלקטרוניים [פורסם בנבו]. ##סיכום:## על פי הפסיקה מטרת וכוונת הנסיעה או ההליכה היא אבן בוחן מרכזית לבחינת ההכרה בתאונה שאירעה במהלך הנסיעה כתאונת עבודה. במקרה שלפנינו, מטרת הנסיעה של המערער הייתה נסיעה ממקום מגוריו למקום העבודה . איסוף החבר לעבודה היתה נלווית לנסיעת התובע מביתו למקום העבודה והיא נעשתה "על הדרך" , שהרי אלמלא נסיעת התובע לעבודה, התובע לא היה נוסע למר דרעי . האיסוף של מר דרעי לא היה מטרה עצמאית אלא חלק בלתי נפרד ממטרת הנסיעה ממקום המגורים לעבודה. תאונת דרכיםתאונה בדרך / חזרה מהעבודה