סטיה מהדרך לעבודה - תאונת דרכים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סטיה מהדרך לעבודה - תאונת דרכים: זוהי תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. התובע יליד 17/05/66, נפגע בכתפו בתאונת דרכים מיום 11/01/06. הצדדים חלוקים בשאלת הנזק בלבד, ובעיקר בשאלה האם מדובר בתאונת עבודה, שאז יש לנכות מהפיצויים תשלומים שהיה התובע מקבל מהמוסד לביטוח לאומי אילו הוא היה פונה אליו בתביעה. ##נסיבות התאונה - האמנם תאונת עבודה? ## התובע עבד כנהג הסעות עצמאי, ולצורך עבודתו הוא השתמש במיניבוס שהיה בבעלותו ובוטח אצל הנתבעת. התאונה אירעה בעת שהתובע נהג במיניבוס. התובע העיד כי הוא גר במעלה אדומים ועובד בירושלים. לדבריו, הוא נהג לצאת לעבודתו בכל יום בשעה 06:50 לערך, ובכל יום הוא היה עובר באותו מקום שבו התרחשה לבסוף התאונה. התובע ציין כי הוא נהג לבקר את הוריו פעם בשבוע שבועיים, ואז הוא היה יוצא מביתו מוקדם, בשעה 05:30, נוסע להתפלל עם אביו בבית כנסת בשכונת רמות, לאחר מכן סועד ארוחת בוקר עם הוריו בביתם, שגם נמצא ברמות, ולבסוף הוא היה נוסע מביתם לעבודתו. התובע טוען כי התאונה אירעה באחד מן הימים שבהם הוא נסע לבקר את הוריו כאמור, ולכן לא מדובר בתאונה שהתרחשה בדרכו לעבודה. הנתבעת טוענת כי יש לדחות את גרסתו העובדתית של התובע. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובע יצא לעבודתו, וגם אם תכנן לנסוע לבית הכנסת ולהוריו, הרי שהוא טרם התחיל "לסטות" מדרכו הרגילה אל עבר שכונת הוריו, ולכן יש לראותו כמי שהיה בדרכו לעבודה. ולבסוף, הנתבעת טוענת כי גם אם התובע סטה מדרכו הרגילה הרי שעדיין מדובר בתאונת עבודה, כיוון שהסטיה היתה טפלה לנסיעה לעבודה. אני מקבל את גרסתו העובדתית של התובע לגבי נסיבות התאונה, על אף שמדובר בעדות יחידה, בשים לב לכך שהעדה הנוספת שהעידה היא אשת התובע (ע"א 1548/96 בנק איגוד נ' לופו פ"ד נד(2) 559, 570-571). הטעם לעמדתי נעוץ בראש ובראשונה, אך לא רק, ברושם המאוד מהימן שעשה התובע בעדותו. עדותו היתה סדורה והגיונית והוא עמד בהצלחה בחקירה הנגדית. שנית בישיבת קדם המשפט מיום 10/09/08 הצהיר ב"כ הנתבעת כי בכוונתו להגיש תצהיר חוקר לעניין הטענה שמדובר בתאונת עבודה. תצהיר זה לא הוגש לבסוף, והדבר מעורר תהיות. ב"כ הנתבעת הדגיש בסיכומיו כי אין כלל לפיו חייבת חברת הביטוח להעיד חוקרים אשר פעלו מטעמה, והוא כמובן צודק. ברם, במקרה הקונקרטי שלפניי, כאשר הנתבעת ביקשה במפורש להעיד חוקר, ולאחר מכן התחרטה, נדרש הסבר כלשהו, ובהעדר הסבר אין מנוס מלתהות שמא עדות החוקר לא רק שלא יכלה להחליש את עדות התובע, אלא אולי אף יכלה לחזקה. לשיטתי, בנסיבות העניין שלפניי אי העדת החוקר מהווה טעם נוסף, המצדיק לתת אמון בעדות התובע, למרות היותה עדות יחידה. 4. הנתבעת טוענת כי עדות התובע כבושה מפני שבתשובה לשאלה 65 בשאלון (נ/1 ו- נ/2), השיב התובע כי הוא נסע להתפלל בשכונת רמות, והוא לא הזכיר שהיה בכוונתו גם לאכול ארוחת בוקר עם הוריו. לטענה זו יכולה להיות חשיבות לענייננו לנוכח הוראת סעיף 81(ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, אשר קובעת כי סטיה מהדרך לעבודה לצורך תפילת בוקר בציבור אינה מהווה "סטיה של ממש", אשר שוללת מהתאונה את אופיה כתאונת עבודה. אכן, יש לתמוה על כך שבתשובה לשאלון לא הזכיר התובע את הוריו, אולם אין בכך כדי להכריע את הכף, מאחר והתובע ציין שהוא התכוון להתפלל בבית כנסת בשכונת רמות, ואין סיבה לחשוב שהתובע הלך סתם כך להתפלל במקום מרוחק מביתו, אלא אם באמת נכונה גרסתו שהוא התכוון להתפלל עם אביו, ואחר כך לאכול בבית הוריו. ושוב, גם בהקשר זה יש לתמוה על כך שהנתבעת בחרה שלא להגיש את עדות חוקריה, ואין מנוס מהתהייה שאולי עדות החוקרים היתה משמיטה את הקרקע תחת טענת הנתבעת בדבר הגרסה הכבושה. כך, למשל, בהעדר תצהיר חוקר לא נדע אם זמן קצר לאחר התאונה שוחח חוקר עם התובע, ואולי כבר אז מסר התובע את הגרסה הנוכחית. להשלמת התמונה אציין כי הטענה לפיה התכוון התובע לאכול אצל הוריו לאחר התפילה, מתיישבת היטב גם עם הלכת הדין העברי, לפיה חל איסור לאכול לפני תפילת השחרית (ראו - שו"ע אורח חיים, הלכות תפילה סימן פט סעיף ג). 5. האם לנוכח גרסת התובע, אשר התקבלה לעיל, יש לקבוע שמדובר בתאונת עבודה? לדעתי התשובה שלילית. בעב"ל 1396/04 הררי נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם באתר נבו), מבחין בית הדין הארצי לעבודה בין שני סוגי מקרים; האחד - מקרים שבהם אדם יוצא ממעונו ושם פעמיו אל מקום העבודה תוך שהוא סוטה בשלב מסויים מדרכו הרגילה, והשני - מקרים בהם אדם יוצא ממעונו ושם פעמיו למקום אחר, שאיננו מקום העבודה, ומן המקום אליו הגיע הוא פונה לעבודתו (פסקה 8 לפסק הדין). בית הדין מבהיר כי הסוג הראשון של המקרים יוכרע לפי כללי הפסיקה בנוגע ל"סטיה מן הדרך לעבודה", ואילו בסוג השני של המקרים יש, "לבחון את תכלית הנסיעה (או ההליכה), היינו - אם נעשו לעניינים פרטיים או לצרכי עבודה" (שם). בעב"ל 1154/01 המוסד לביטוח לאומי נ' אלגריה לוי (פורסם באתר נבו) נפסק כי: "בעבר לא הכיר בית דין זה באירועים מסויימים כבתאונות "בדרך מן העבודה", וזאת חרף הזהות בין תוואי הנסיעה למעון הנפגע לבין תוואי הנסיעה למטרה אחרת. כך, תאונה שאירעה למבוטחת בדרכה למרפאה הקרובה לביתה, לבדיקה בהיותה בהריון, לא הוכרה כתאונה בדרך מהעבודה (דב"ע מח/39-0 המוסד לביטוח לאומי נ' סכנדריון פד"ע יט, 502). כך לא הוכרו כתאונות עבודה נסיעה של עובדת לבדיקות בבית חולים הנמצא בדרך למעונה; נסיעה של עובד שניגש בגמר עבודתו למוסך לשם טיפול תקופתי ברכבו; עובדת אשר בגמר עבודתה הלכה למקום אליו הוזמנה להחלפת ערכות מגן". בית הדין אף מדגיש כי: "סביר כי גם מטרתם הסופית של נפגעי הדוגמאות שלעיל, היתה הגעה לביתם בסופו של יום", ובכל זאת כל פסק בית הדין שלא מדובר בתאונה בדרכו של העובד לביתו. בפרשת סכנדריון הנ"ל, ציין בית הדין כי ההלכות האמורות חלות גם מקום בו העובד נפגע בעת שהוא עדיין לא סטה מהדרך המקובלת, דהיינו שהוא טרם הוציא את כוונתו לסטות מהכוח אל הפועל. ולבסוף, בעב"ל 329/03 רחל אספיר נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם באתר נבו), נפסק כי: "מתי תהיה סטיה זו "מקובלת" ומתי תיחשב כ"סטיה של ממש" במובן סעיף 81 לחוק? אין על כך תשובה חד משמעית ולא ניתן להגדיר לצורך כך נוסחה מחייבת מראש. הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה. הסטיה תיבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה". על רקע האמור, דומה בעיני כי ההבחנה בין שני סוגי המקרים, כפי שנעשתה בפרשת הררי אינה פשוטה, ותוכיח פרשת הררי עצמה שבה פסק בית המשפט קמא, כי בין אם יש לראות את המקרה שבפניו כשייך לסוג הראשון, ובין אם יש לראותו כשייך לסוג השני, התוצאה היא אחת - שלא מדובר בתאונת עבודה. נכון יהיה, על כן, לסכם את הפסיקה בכך שכדי לקבוע מהי סטיה של ממש יש לבחון את מהות הסטיה ואורך הסטיה (דב"ע תש"ן 147-0 אהרנפלד נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כב' עמ' 98). 6. במקרה שלפניי ברור מדברי התובע, כי כוונתו בצאתו מביתו היתה לבקר תחילה את הוריו. פשיטא בעיני, שאם לא היה מבקש התובע לבלות עם הוריו, אזי הוא היה יוצא בשעה יותר מאוחרת מביתו, הוא היה מתפלל בבית כנסת הקרוב למקום מגוריו, והוא היה אוכל בביתו. כיוון שכך, יש לקבוע כי התאונה אירעה בדרכו של התובע להוריו, ולא בדרכו לעבודתו. מכאן, שלא מדובר בתאונת עבודה, הגם שהתאונה התרחשה בעת שהתובע עדיין לא סטה מתוואי הנסיעה הרגיל שלו. לדעתי, זוהי המסקנה הראויה, בין אם אשייך את המקרה שלפניי לסוג המקרים הראשון שנזכר בפרשת הררי, ובין אם לשני. 7. להשלמת התמונה, ולמקרה ששגיתי במסקנתי לעיל, אציין כי אילו הייתי סבור שמדובר בתאונת עבודה אזי, בניגוד לטענת ב"כ התובע, כן הייתי מנכה מהפיצוי המגיע לתובע את התשלומים שהוא עשוי היה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי. מהלכת אלגריסי עולה במפורש כי כאשר ניזוק נפגע בתאונה עצמית ברכב מעבידו יש לנכות מהפיצויים המגיעים לו את מלוא תגמולי המל"ל (ע"א 545/85 אליהו נ' אלגריסי פ"ד מד(2) 8), ובהלכת עזבון תמר הוחלה הלכת אלגריסי גם על ניזוק עצמאי שנפגע בתאונה עצמית ברכב השייך לו (רע"א 686/97 מנורה נ' עזבון משה תמר פ"ד נג(5) 145). ##הנכות## 8. כדי לעמוד על מצבו של התובע עקב התאונה מונה פרופ' מילגרום כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה. המומחה מסר חוות דעת ראשונה ביום 15/11/07, לאחריה הוא נשאל שאלות הבהרה מטעם שני הצדדים, וביום 20/06/08 השיב המומחה לשאלות ההבהרה ואף נתן חוות דעת מעודכנת. בחוות דעתו השניה קובע המומחה כי התובע סובל מ-20% נכות בגין חוסר יציבות של כתף שמאל. המומחה מוסיף ומציין כי הוצע לתובע לעבור ניתוח אך הוא סירב. יחד עם זאת, המומחה עומד על כך שלתובע "יש אלמנט של חוסר יציבות כתף לכיוונים שונים", דבר המפחית את סיכויי הניתוח לפחות מ-87%. המומחה לא נחקר על חוות דעתו, אולם הנתבעת טוענת כי יש להביא בחשבון הן את קביעתו שיש 87% סיכוי שהניתוח יצליח, והן את תשובתו לשאלת ההבהרה שנשאל, לפיה אם הניתוח יצליח, יש לנכות מהנכות שנקבעה 5% בגין מצב לאחר ניתוח מוצלח לייצוב הכתף. טענה זו אינה משכנעת מן הטעם שהן בחוות הדעת הראשונה, והן בתשובה לשאלת ההבהרה ששאל ב"כ התובע לאחר שאלות ההבהרה של הנתבעת, קבע המומחה כי הניתוח לא יפחית מאחוזי הנכות של התובע. המומחה אף ציין, כי הניתוח כרוך בסיכון להתפתחות אי יציבות אחורית בכתף, כך שבנסיבות העניין אין מקום לזקוף לחובת התובע את סירובו לעבור ניתוח. במצב דברים זה שוכנעתי כי התובע סובל מ-20% נכות רפואית. ##הנזק## ##הפסד שכר בעבר ## 9. התובע ציין בתצהירו כי בעבר הוא ניהל מינימרקט במשך שמונה שנים. בשנים 2002-2003 ניסה התובע את מזלו, כלשונו, בעסקים שונים, עד שביוני 2003 החל התובע לעבוד בהסעות. התאונה אירעה בראשית שנת 2006, ולפי דוח השומה של התובע הוא הרוויח בשנת 2005 סך של 52,701 ₪ נטו, ובממוצע סך של 4,391 ₪ נטו לחודש. ב"כ התובע רמז בטיעוניו שהתובע הרוויח סכומים גבוהים מאלו שדווחו לרשויות המס, אולם טענה זו לא נשמעה מפי התובע, אשר דווקא אישר כי הנתונים בשומות נכונים (עמ' 7 ש' 25). לפיכך הטענה נדחית. אין חולק שהתובע נעדר מעבודתו למשך חודשיים, ואף הנתבעת מסכימה כי יש לפצותו בגין תקופה זו בגובה מלוא שכרו. 10. התובע מוסיף וטוען כי עבור התקופה שמתום חודשיים לאחר התאונה ועד היום יש לפצותו בסכום השווה ל-20% מהכנסותיו. הנתבעת מצידה טוענת כי לא הוכחו הפסדים כלשהם מתום תקופת ההיעדרות ועד למועד פסק הדין. התובע צירף לתצהירו שומה של שנת 2006, ולא הגיש ראיות כלשהן לגבי רווחיו בשנים 2007-2008. במצב דברים זה אני מקבל את טענת הנתבעת לפיה לא הוכחו הפסדים כלשהם בגין השנים 2007-2008. אשר לשנת 2006, לפי השומה התובע הרוויח בשנה זו 34,651 ₪ נטו, בעוד שבשנת 2005 הרוויח התובע 52,701 ₪ נטו. מכאן, שלכאורה נגרם לתובע הפסד של כ-18,000 ₪. ב"כ הנתבעת הפנה לעובדה שהמחזור העסקי בשנת 2006 שווה למחזור העסקי של שנת 2005, ומכאן שהכנסותיו של התובע לא פחתו עקב התאונה. ואולם, התובע נתן תשובה משכנעת לטענה זו, כאשר העיד כי עקב התאונה והטיפולים להם הוא נזקק בעקבותיה, הוא נעדר לעיתים תכופות מעבודתו (עמ' 8 ש' 1-2), וכדי לא להפסיד לקוחות הוא שילם לנהגים אחרים כדי שיבצעו את ההסעות במקומו עד שיחלים (עמ' 8 ש' 8-12). תשובה זו הגיונית ומשכנעת, ולכן אני פוסק לתובע בגין הפסדי שכר מיום התאונה ועד ליום פסק הדין סך של 20,710 ₪ נכון להיום. ##עזרת הזולת בעבר ## 11. לתובע נגרמה נכות אורטופדית לא זניחה. יש להניח שנכות זו הפריעה לתובע במיוחד בחודשים הראשונים לאחר התאונה. התובע ואשתו העידו כי הם שכרו שרותיה של עוזרת, אם כי לא הובאו ראיות לגובה שכרה של העוזרת. כמו כן התובע מודה כי גם בעבר היו תקופות שהוא ואשתו העסיקו עוזרת. בשים לב לעובדות אלו אני פוסק לתובע בראש נזק זה סך של 4,000 ₪ נכון להיום. ##הוצאות## התובע נזקק, לטענתו, לטיפולים רפואיים לא מעטים, ועקב כך נגרמו לו הוצאות נסיעה, אשר הוכחו בקבלות שהוגשו. התובע טוען כי לא שמר את כל הקבלות וטענה זו הגיונית, כיוון שלא ניתן לדרוש מאדם לשמור כל קבלה קטנה כגדולה. בשים לב לשיקולים אלו אני פוסק לתובע פיצוי בסך של 3,000 ₪ נכון להיום. ##כאב וסבל## בהתאם לנוסחה הקבועה בדין אני פוסק לתובע בראש נזק זה סך של 31,278 ₪. ##הפסד כושר השתכרות ## אני סבור שחישוב הפסד כושר ההשתכרות צריך להתבסס על רווחיו של התובע בשנת 2005 נכון להיום. התובע טוען אמנם לכושר השתכרות גבוה יותר, המגיע כדי השכר הממוצע במשק, אולם לטענה זו לא הונחה שום תשתית עובדתית, והיא אינה מתיישבת עם דו"חות השומה שהגיש התובע. לפיכך החישוב של הפסד כושר ההשתכרות יערך לפי רווח חודשי נטו בסך של 4,632 ₪ נכון להיום. לתובע נגרמה נכות אורטופדית בכתף, ובשים לב לכך שהוא מוצא את פרנסתו כנהג שוכנעתי שהנכות תפקודית במלואה. מאידך, אין חולק כי התובע חזר לעיסוקו זמן לא ארוך לאחר התאונה, ובהעדר ראיות לעניין הרווחים משנת 2007 ואילך, יש להניח כי רווחיו של התובע לא נפגעו. עם זאת יש להביא בחשבון כי מחוות דעת המומחה עולה שהתובע סובל ויסבול מכאבים במשך כל חייו, ומכאן שלא לעולם חוסן, ויתכן כי בעתיד תיתן נכותו של התובע את אותותיה בכושר עבודתו. במצב דברים זה אני פוסק לתובע פיצוי בסך של 175,000 ₪ נכון להיום, המבטא בקירוב 85% מהחישוב האקטוארי לפי מקדם היוון 223.20, בהנחה שהתובע יעבוד עד גיל 70. ##עזרת הזולת בעתיד## עמדתי לעיל על כך שנכותו הרפואית של התובע מבטאת גם נכות תפקודית באותו שיעור. זוהי ההנחה הבסיסית כאשר עסקינן בנכות אורטופדית בכתף, והנחה זו לא נסתרה במקרה דנא. בקביעת הפיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד יש להביא בחשבון שגם לפני התאונה העסיקו התובע ואשתו עוזרת בתקופות שונות, ולכן יש להניח שגם אלמלא התאונה הם היו מעסיקים עזרה בשכר גם בעתיד, לפחות באופן חלקי. בשים לב לשיקולים אלו, ולשיעור הנכות שאינו זניח, אני פוסק לתובע בראש נזק זה סך של 20,000 ₪ נכון להיום. ##הוצאות בעתיד## לא הוכח צורך בהוצאות בעתיד ואף לא נטען דבר בעניין זה בסיכומים ולפיכך לא אפסוק דבר בראש נזק זה. ##סיכום## לאור האמור על הנתבעת לפצות את התובע בסכומים הבאים: הפסד שכר בעבר - 20,710 עזרת הזולת בעבר - 4,000 הוצאות בעבר - 3,000 כאב וסבל - 31,278 הפסד כושר השתכרות - 175,000 עזרת הזולת בעתיד - 20,000 סך הכל 253,988 ₪. הנתבעת תישא בהוצאות התובע וכמו כן היא תשלם לתובע שכ"ט עו"ד תאונות דרכים בשיעור של 13% בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל. תאונת דרכיםתאונה בדרך / חזרה מהעבודה