סילוק חבר קיבוץ

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סילוק חבר קיבוץ: 1.         בפני תביעה כספית, תביעה לצו מניעה קבוע ולסילוק ידו של הנתבע משטחי התובע, שהינו אגודה שיתופית ל התיישבות חקלאית המסווגת כקיבוץ בגליל העליון (להלן "הקיבוץ"). טענות התובע 2.         הקיבוץ הינו בעל זכות להחזיק במקרקעין המוגדרים כמשבצת חקלאית מתוקף חוזה חכירה לדורות בינו לבין מנהל מקרקעי ישראל.  3.        הנתבע התקבל לחברות בקיבוץ באס יפה כללית שהתקיימה ביום 5.11.83 או בסמוך לו. באסיפה כללית נוספת, ביום 13.6.87, הודיע הנתבע על עזיבתו את הקיבוץ. במהלך שנת 1998 ביקש הנתבע לשוב לקיבוץ, ומעמדו נקבע בשלב ראשון כ"זמני". במעמד זה, יכול היה להישאר לכל היותר למשך 6 חודשים. בחודש אוקטובר 1998 ביקש הנתבע להתקבל מחדש לחברות בקיבוץ. ביום 25.5.99 הודיע הנתבע למזכיר הקיבוץ על צאתו לחופש לזמן בלתי מוגבל, החל מ-1.6.99. ביום 15.9.2000 פנה הנתבע בכתב בבקשה להתקבל לתושבות בקיבוץ.             נכון למועד הגשת התביעה, הנתבע אינו חבר הקיבוץ, אלא מתגורר בקיבוץ על פי הסכם במעמד של בר רשות, לתקופה מוגבלת על פי הסכם תושבות שנחתם עמו ביום 1.10.00.   4.      החלטת הקיבוץ על חתימת הסכם תושבות עם הנתבע, התקבלה לאחר דין ודברים ממושכים עמו, אשר הגיעו עד כדי הגשת תביעה לסילוק ידו מהקיבוץ בת"א 399/00 (שלום ק"ש) .   הנתבע התבקש כ מקובל לעבור בדיקה גרפולוגית. עוד לפני שהנהלת הקיבוץ הספיקה לקבל החלטה בבקשתו להתקבל כמועמד לחברות בקיבוץ, הנתבע הודיע על יציאתו לחופשה ללא הגבלת זמן, דבר שלא היה מקובל על התובע, בהיותו במעמד של בקשה להתקבל לתקופת מועמדות. בנוסף, לאחר הודעת הנתבע על יציאה לחופשה, ועד למועד בו ביקש להתקבל כתושב בקיבוץ, סרב לפנות את הדירה בה התגורר, לא פרע את חובותיו לקיבוץ והתעלם מכל פניה של גורמים בקיבוץ, להסדיר את מעמדו.  ביום 18.9.99 התקבלה במועצת הקיבוץ החלטה שלא לקבל את בקשת הנתבע להגיש מועמדות לחברות בקיבוץ.   5.       בסמוך לאחר שהנתבע קיבל את כתב התביעה בת"א 399/00, פנה בבקשה להתקבל כתושב בקיבוץ, במעמד של בר רשות. ביום 21.9.00 נדונה בקשתו, והוחלט כי יגובש צוות לטפל בבקשה, לרבות הסדר חובותיו לקיבוץ, הסדרת מעמדו כתושב וחתימתו על הסכם תושבות. באותה עת הנתבע שהה בדירה אליה פלש, וחויב בגין מגוריו אלה.             הנתבע פינה את הדירה בסמוך למועד בו הגיעו הצדדים להסכמה כוללת בדבר מעמדו, ופלש לצריף ש היה מיועד לחיילים. בתקופה בה שהה בקיבוץ, בטרם חתם על הסכם התושבות, חויב הנתבע בתשלומי שכ"ד בגין מגוריו בדירה אליה פלש, אך סרב לשלם חיובים אלה, בטענה כי הוא חבר קיבוץ. כך נוצר חוב של הנתבע כלפי הקיבוץ . בהסכמות אליהם הגיעו הצדדים במסגרת הסדרת חובו נמחק חלק ממנו, והיתרה נפרשה לתשלומים.   6.       הסכם התושבות עם המשיב נחתם לתקופה של 6 חודשים עם אפשרות להארכתו, בכפוף לקיום התנאים שנקבעו ע"י הנהלת הקיבוץ ובהסדר חובותיו. על אף שהנתבע לא מילא אחר התחייבויותיו, לפנים משורת הדין ניתנה לנתבע הזדמנויות נוספות ובסופו של דבר חלק מהחוב נמחק. 7.         הנתבע נותר חייב לקיבוץ כ-600 ₪ לאחר שנמחק סך 10,000 ₪ מהחוב .   8.         ביום 15.10.03 הרס הנתבע את הצריף בו התגורר המהווה רכוש הקיבוץ, ללא קבלת הסכמת הקיבוץ. פעולה זו מנוגדת לאמור בהסכם התושבות שנחתם עמו. פניות הקיבוץ אל הנתבע בעניין זה לא נענו. הנתבע פגע ברכוש הציבור ובשלום הציבור וגרם נזק לתובע. בנוסף, החל בעבודות תשתית על מנת להקים מבנה אחר במקום הצריף, גם זאת ללא תיאום, הסכמת הקיבוץ והיתר בניה. הנתבע אף הכניס לשטח הקיבוץ חומרי בנין המהווים מטרד במקום.   9.       הועדה לתכנון ובניה הוציאה נגד הקיבוץ צו מניעה מנהלי, והוא חשוף להגשת כתב אישום נגדו, בגין פעולותיו אלה של הנתבע.   10.       התנהגותו של הנתבע, מנעה כל ניסיון של הקיבוץ להגיע עמו להסכמות. 11.       ביום 21.10.03 פנה הנתבע אל מזכירות הקיבוץ וביקש "ללכת לקראתו" פעם נוספת. כך נהג גם בעבר, כאשר פעל ללא הסכמת הקיבוץ, ואחר כך התנצל וביקש את עזרתם של הגורמים הרשמיים. 12.       הסעדים להם עותר התובע, הינם צו פינוי המחייב את הנתבע לעזוב את מקרקעי הקיבוץ לרבות חפציו, רכושו וחומרי הבנין אשר הובאו על ידו, ליתן נגדו צו מניעה האוסר עליו להיכנס לתחום הקיבוץ אלא בקבלת אישור הקיבוץ, ולחייב אותו לשלם לתובע את חובו בסך 600 ₪ ופיצוי על הנזקים שגרם בסכום כולל של 72,000 ₪. טענות הנתבע 13.       בכתב הגנתו טוען הנתבע, כי התובע מחזיק במשבצת חקלאית עבור חברי הקיבוץ, לשם כך הוחכרה לו המשבצת ע"י מנהל מקרקעי ישראל. הוא מבקש לנכס לעצמו את זכויות הכלל ולהשליט מרותו על הכלל. 14.       הנתבע מעולם לא חדל להיות חבר הקיבוץ. בשנת 1997 החליט לצאת ללימודים על חשבונו תוך תיאום עם מזכירות הקיבוץ. הואיל ולא ביקש מימון לימודיו על ידי הקיבוץ, סבר כי אינו חייב לבקש את רשות הקיבוץ, אלא להודיע על צאתו לחופשה לצורך לימודים.   15.       במסגרת המלחמות אשר ניהלה נגדו הקבוצה השלטת בקיבוץ במטרה לדחוק את רגליו, התבקש לפנות את דירתו תוך שהוסבר לו , כי הקיבוץ עובר שינויים ויהפוך לישוב קהילתי. בהתאם לכך, ניהול העניינים עובר מהנהלת הקיבוץ למזכירות הקהילה. כדי להקצות לנתבע דירת מגורים חלופית, נדרש לחתום על הטופס (נספח ד' לכתב התביעה). הנתבע לא התעמק בנוסח המסמך, ולא ייחס לו כל משמעות.   16.     הנהלת הקהילה דרשה שיחתום על הסכם (נספח ה' לכתב התביעה), והוא סרב. מאחר ולא היה לו מקום מגורים ובלית ברירה, חתם על ההסכם תחת מחאה. רק כנגד חתימה זו, הקיבוץ הואיל בטובו להקצות לו צריף הכי רעוע בקיבוץ, אשר איש מלבדו לא היה מוכן לגור בו. תקופת ההסכם אשר נכפה על הנתבע, הסתיימה ביום 31.3.01. מכאן לא סבירה טענת התובע, לפיה במועד הגשת התביעה ביום 22.10.03, מעמדו של הנתבע היה מעמד של בר רשות, מכוח ההסכם אשר תקפו פג.   17.     חברי הקבוצה השלטת במוסדות הקיבוץ מענישים את הנתבע על היותו שונה, ובלשונם "תמהוני". בדרכים פתלתלות ועקומות, תוך שימוש במניפולציות והטעיית הנתבע, עשו כל שביכולתם כדי לדחוק את רגליו מהקיבוץ.   18.      אין כל קשר בין הסדרת חובו כלפי הקיבוץ לבין חברותו בקיבוץ. ביום 23.3.04 שילם לקיבוץ 627 ₪ כדי להסדיר את יתרת חובו. חוב בסך 600 ₪ איננו חריג ביחס לחברי קיבוץ אחרים, אשר חלקם נמצאים ביתרת חוב גבוהה עשרת מונים מחובו של הנתבע, ונועד ליצור רושם שלילי עליו.   19.    הצריף שהוקצה לו ע"י הנהלת הקיבוץ היה מבנה מסוכן, ולכן עמד ריק כשנה לפני שהנתבע נתבקש לעבור לשם. כדי לאפשר קיום אלמנטרי, נאלץ לבצע עבודות תיקונים ותחזוקה בצריף. בחורף הגג דלף ונכנסו רוחות, והקיץ היה מירוץ אחר חולדות וזוחלים אחרים. את עבודות התחזוקה נאלץ הנתבע לבצע בעצמו, מאחר ובקשותיו ממרכז הבנין של הקיבוץ נענו בשלילה. המדובר היה בעבודות דחופות אשר היו מחויבות המציאות, שתכנן לבצע והודיע עליהם למרכז הבנין כנהוג. בסופו של דבר הצריף התמוטט, וארוע זה נוצל ע"י חברי הקבוצה השלטת בקיבוץ, כדי להרחיק את הנתבע מהקיבוץ. יתר טענות התובע מוכחשות ע"י הנתבע.   ראיות התובע 20.       מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של השמאים גלעד יצחקי ויוסי מור, בדבר הנזק שנגרם בהריסת הצריף על ידי הנתבע. על פי חוות הדעת, שווי הצריף שנהרס 50,000 ₪, עלות הקמת צריף חדש 117,000 ₪, ועלות שיקום תשתיות שנהרסו - 15,000 ₪ (נכון ליום 29.11.06).              21.      על פי תצהירו של דוד שחר מרכז הבנין בקיבוץ (ת/2), בחודש 8/03 ראה את הנתבע מפרק רעפים מגג הצריף. הצריף שימש למגורים מזה עשרות שנים. כאשר העיר על כך, הסביר הנתבע כי הרעפים אינם טובים והוא מחליף אותם.             בתחילת חודש 10/03 ראה חבילות עץ וברזלים ליד הצריף. כאשר שאל את הנתבע לפשרם, השיב כי הוא מחליף את הרעפים בגג. הוא אמר לנתבע כי העץ אינו מתאים ותשובתו היתה - "יהיה בסדר". לעניין הברזלים השיב הנתבע, כי הם מיועדים למדרכה אותה הוא מחדש. כעבור יומיים התברר שהנתבע הרס את הצריף. על פי נוהלי הקיבוץ, אסורות עבודות בניה במבנים של הקיבוץ ללא קבלת הסכמת הרשויות המתאימות בקיבוץ ומחוצה לו. כאשר מוגשת בקשה לאשר עבודות בניה או שיפוץ, היא מועברת בדר"כ אליו במסגרת תפקידו. הנתבע לא ביקש ולא קיבל אישור לעבודות שיפוץ של הצריף ובודאי שלא להריסתו. מעולם לא ידע על כוונת הנתבע להרוס את הצריף וממילא לא אישר פעולה זו. לפני הריסתו, הצריף היה יציב ועמיד והיה מחזיק עוד שנים רבות לולא נהרס.   22.    בחקירתו הנגדית העיד, כי גילו של הצריף הנראה בתמונה 3 ב-ת/3, הינו כגיל המבנים המתוארים בחוות דעת השמאי. באשר לתמונות 1 ו-2 בחוות הדעת העיד, כי מסגרת הצריפים מחזיקה הרבה שנים. אם הרעפים תקינים אין נזילה בתוך הבית. כאשר יש נזילה, מאתרים את הרעף הפגום ומחליפים אותו. הצריף שנהרס לא שופץ. גר בו מישהו שהתאבד, והרבה זמן לא גרו בו לפי בקשת המשפחה. לפני שצריף מאויש הוא נוהג לבדוק אותו, ואולם מאז שהמבנה התפנה הוא לא הגיע לטיפולו. כאשר אמר לו הנתבע כי הוא רוצה להחליף את הרעפים סבר שזה נחמד, ואולם לוחות העץ שהובאו, לא היו דרושים להחלפת גג רעפים. קורות העץ העבות היו בעלות משקל גדול מדי ביחס למבנה, לכן סבר שאינם מתאימים. לאחר שהצריף נהרס הגיע למקום וראה אותו "שוכב". העד לא זכר אלו פעולות תחזוקה בוצעו בצריף שנהרס, במשך 30 שנים.   23.       אימרון שדמי משמש כאחראי על חוזים עם תושבים בקיבוץ. בשנים הרלוונטיות לתביעה שימש כחבר הנהלת הקהילה של הקיבוץ.             על פי תצהירו (ת/4), הוא יזם שיחה עם הנתבע כדי לנסות לשכנע אותו להסדיר את מעמדו בקיבוץ, ובעקבות פניה זו השתכנע הנתבע ופנה אל הנהלת הקהילה בבקשה להתקבל לתושבות בקיבוץ (נספח א' לתצהיר).             לאחר הידברות עם הנתבע, נחתם הסכם בין הקיבוץ לנתבע ביום 1.10.00 המסדיר את מגוריו בקיבוץ במעמד של תושב. הנתבע חתם עליו מרצונו החופשי והבנתו המלאה.             הצריף שנהרס ע"י הנתבע היה ראוי למגורים והיה מיועד לצעיר אחר אשר ביקש להתגורר בו. הצריף עמד על תלו, עד לבקרו של אותו יום בו נהרס על ידי הנתבע.   24.     בחקירתו הנגדית העיד, במסמך שאושר ע"י ברית פיקוח נאמר, כי הנתבע חדל להיות חבר ב-5/87. במסמך אחר - תולדות חיים שמסר הנתבע לקראת חזרתו לקיבוץ נאמר, כי היה מחוץ לקיבוץ בעיסוקים שונים בין השנים 1983 ל-1998. עד להגשת בקשתו התקבל למועמדות. הוסבר לנתבע שוב ושוב, כי עליו להסדיר את מעמדו בקיבוץ, וכי "ירד מהפנטזיה" של היותו חבר קיבוץ. ב-15.9.00 שמח לשמוע מהנתבע שסוף סוף הבין את העניין, ומוכן להסדיר את מעמדו. הוא הגיע לנתבע למסור את כתב התביעה ביום 15.9.00 והיה באותו מועד בתוך הצריף שנהרס. הצריף עמד על תלו. הוא לא היה מודע לכך שהצריף היה זקוק לשיפוץ. הנתבע נכנס לתוכו מבלי שהקיבוץ נתן לו את הצריף או הכין אותו למגורים. לא היתה כל פניה מצד הנתבע לשיפוץ הצריף. אילו היתה, הצריף היה מטופל. הנתבע הפר את ההסכם עמו ביד גסה. 25.       הגב' רקפת פרסר שימשה במועד הרלוונטי כמזכירת הקיבוץ מאז חודש 11/02. קודם לכן שימשה במשך 6 שנים כחברת הנהלת הקהילה (מזכירות הקיבוץ).             על פי תצהירה (ת/5),  הנתבע, כבן משק, התקבל לחברות בקיבוץ ביום 5.11.83. ביום 13.6.87 הודיע על עזיבתו את הקיבוץ.             מאז הודעת העזיבה, הנתבע אינו חבר קיבוץ, ואינו בעל זכות מגורים או זכות אחרת הנובעת ממעמד של חבר קיבוץ. במהלך 98 ביקש לשוב אל הקיבוץ. תחילה נקבע מעמדו כ"זמני". באוקטובר 98 ביקש להתקבל לחברות בקיבוץ. בהתאם להחלטת הנהלת הקהילה, נדרש לעבור תהליכים שונים, כמקובל לגבי הפונים להתקבל למועמדות בקיבוץ, לרבות בדיקה גרפולוגית ותחקיר.            עם קבלת תוצאות הבדיקה והתחקיר, הוחלט שלא לקבל את הנתבע למועמדות, אך להוסיף ולבחון את התנהלותו. הובהר לנתבע, כי קיימת נכונות לבחון סוגיה זו לאחר מספר חודשים. ביום 25.5.99 הודיע הנתבע למזכיר הקיבוץ על צאתו לחופש לזמן בלתי מוגבל. ביום 2.6.99, במכתב לנתבע הובהר לו, כי הואיל ואיננו חבר קיבוץ, הוא אינו מחויב להודיע על יציאה לחופשה, ואולם יש בהודעתו כדי להפסיק את מעמדו כתושב בקיבוץ. משכך, נדרש להסדיר את חובו ולפנות את דירתו. הפניות אל הנתבע נותרו ללא מענה.       ביום 9.8.99 פנה הנתבע בכתב לקיבוץ וביקש לקיים הצבעה בקלפי לצורך קבלתו לחברות בקיבוץ. בקשתו זו נדחתה. משסרב הנתבע לקיים את החלטות הקיבוץ, הוגשה נגדו תביעה לסילוק יד ביום 11.7.00. תביעה זו נמחקה בהסכמה לאחר שהצדדים הגיעו להסדר, לפיו מעמדו של הנתבע בקיבוץ יהיה כתושב.              ביום 15.9.00 פנה הנתבע להנהלת הקיבוץ בבקשה להתקבל לתושבות בקיבוץ, כמקובל לגבי בני קיבוץ מעל גיל 28 שאינם חברי קיבוץ, ומועמדים לחברות בקיבוץ. ביום 1.10.00 נחתם בין הצדדים הסכם המקנה לנתבע מעמד של בר רשות לתקופה מוגבלת.              עם פינוי הדירה אליה פלש בחודש 8/00 , פלש הנתבע לצריף שהיה מיועד למגורי צעירים. מדובר בצריף שהינו אחד משלשה צריפים זהים, המשמשים למגורים מאז שנות ה-50. הנתבע ניסה להכשיר את מגוריו בצריף במכתב מחודש 8/00, אך טענותיו נדחו.             ביום 31.8.00 נדרש הנתבע לפנות את הצריף. בסופו של דבר, ניתנה הסכמת הקיבוץ למגורי הנתבע בצריף אליו פלש, ונחתם עמו הסכם תושבות.             בחודש 10/03 דווח לעדה, שליד הצריף בו התגורר הנתבע נערמו חמרי בנייה, כולל רשתות ברזל ונעשו עבודות יישור ופילוס. ביום 10.10.03 נמסר לנתבע צו הפסקת בנייה, שהוצא ע"י הועדה לתכנון ולבנייה. חרף צו זה, הנתבע הרס את הצריף ביום 15.10.03, מבלי שפנה קודם לכן למוסדות הקיבוץ. כמו כן, החל בעבודות תשתית כדי להקים מבנה אחר במקום הצריף שנהרס על ידו, ללא תיאום או אישור הנהלת הקיבוץ, וללא היתר מהוועדה. בכך גרם נזק רב לקיבוץ. 26. בחקירתה הנגדית מסרה העדה, כי היה הסדר בקיבוץ, לפיו מי שרצה לבקש שנת חופש, היה צריך לבקש מהמזכירות. האסיפה או המזכירות היתה מחליטה אם לאשר או לא את הבקשה. אין כל עדות לכך שהנתבע ביקש שנת חופש.           ביחס לצריף העידה, כי היתה במקום כאשר טרקטור פינה את ההריסות. בבוקר לא היה צריף. אנשים אמרו לה, שערב קודם לכן הצריף עדיין עמד על תילו. היא לא ראתה את הנתבע מפרק את הכביש, אבל ראתה שפיזר "חיזרי" במקום. הוא אמר שהוא רוצה לשפר את הגישה.   ראיות הנתבע 27.       הנתבע הצהיר ב-נ/2, כי הינו חבר הקיבוץ החל משנת 1983 ומאז לא חדל להיות במעמד זה. כך למשל, המבקש לעזוב את הקיבוץ מקבל דמי עזיבה, ואלה מעולם לא הוצעו לו והוא לא דרש לקבלם.  28.     היעדרותו מהקיבוץ היתה ארעית ובתאום עם מוסדותיו. לראשונה, לאחר שחרורו משירות סדיר בצה"ל לצורך טיול תרמילאים בחו"ל ואח"כ לצורך לימודים והתמחות. בשני המקרים ההיעדרות היתה לפרקי זמן קצובים שאינם חורגים מהמקובל בקיבוץ ובקיבוצים אחרים.  29.    קבוצת עסקנים בקיבוץ כלשונו, החלה להתעמר בו בנסיון לדחוק את רגליו מהקיבוץ. תהליך זה החל משנת 1998 כאשר ניסתה לסווג אותו כתושב ולא כחבר, במטרה למנוע ממנו להיכלל במסגרת ההסדרים העתידיים. כך ביקשו "להסדיר את מעמדו בקיבוץ" ולפנותו מדירתו הקודמת לדירה חלופית.   30.       במשך חודשים ארוכים אימרון שדמי שכנע אותו שאין לו מה להפסיד. נאמר לו, כי המדובר בענין פורמלי. בתמימותו, ברגע של חולשה קיבל את עצתו. כך במשך חודשים הלך בעיוורון בתלם שהנהלת הקיבוץ התוותה לו עד ש"התעורר" והבין כי שגה. בחלוף הזמן חשש כי כוונת העסקנים אינה טהורה והוא הודיע לאימרון, כי הוא דורש לסיים את הענין באופן מיידי או שהוא מפסיק את שיתוף פעולתו. אימרון ניסה לשדל אותו להמשיך בתהליך של "הסדרת מעמדו", אך הנתבע הודיע כי אינו ממשיך לשחק במשחקם.   31.     באותה עת החליט להשלים את לימודיו על חשבונו בתאום עם מזכירות הקיבוץ. נאמר לו, שעליו לפנות בכתב למזכירות הקיבוץ ולקבל אישור לצאת ללימודים. הואיל ולא ביקש מימון מהקיבוץ, סבר כי אינו חייב לבקש רשות. באותה פגישה כתב את הודעתו, נספח ג' לכתב התביעה.   32.    לאחר שהנסיונות להניא אותו מהחלטתו שלא לשתף פעולה, הוגשה נגדו התביעה בת.א 399/00.          הנתבע היה באותה תקופה במצב של התרסקות כלכלית ונפשית ובלית ברירה נאלץ להסכים ל"פשרה" שהוצעה לו. הוצב בפניו אולטימאטום שלא הותיר בידו כל ברירה. ה"פשרה" היתה מחיקת התביעה וחזרה למסלול "הסדרת מועמדותו" ומעבר למקום מגורים חלופי. באותה עת עמד בסכנה ממשית של סילוק מביתו במובן הרחב, ובעת החתימה על נספחים ד' וה' לכתב התביעה, לא התעמק בניסוחם ולא יחס לתוכנם כל משמעות. הוא חתם על המסמכים בשל האילוץ בלבד. ליד חתימתו על ההסכם (נספח ה' לכתב התביעה) הוסיף ת.מ - תחת מחאה.   33.     הנהלת הקהילה הקצתה לו מגורים חלופיים בצריף הרעוע ביותר בקיבוץ, שאיש מלבדו לא היה מוכן לגור בו במשך כשנה וחצי.   34. הנתבע לא הרס את הצריף. את כל עבודות התחזוקה של הצריף הרעוע ביצע בעצמו, שכן פניותיו אל מרכז הבנין דוד שחר נענו בשלילה. הוא ביצע עבודות דחופות בלבד. על עבודות מתוכננות הודיע למרכז הבנין כנהוג. דוד שחר אף אמר לו, כי אינו רוצה להיות מעורב בעבודות תחזוקה, שכן לדעתו לצריף אין תקנה. הצריף התמוטט, ועובדה זו נוצלה לרעה על ידי העסקנים בקיבוץ, כדי להוציא נגדו צו מניעה זמני המרחיק אותו מהקיבוץ.  35.    לאחר שהתמוטט הצריף, ומשלא היה לו מקום מגורים אחר, הזמין על חשבונו טרקטור כדי לפנות את ההריסות לשם הקמת מחסה ארעי אותו תכנן להקים. הואיל ולא קיבל סיוע מרכז הבנין, תכנן לעשות זאת בעצמו. הוא נדרש לפנות להנהלת הקהילה כדי לקבל אישור לבנית צריף חלופי.             הנהלת הקהילה ביקשה שיפנה אליהם בכתב תוך ציון חרטה מפורשת שלא פעל על פי הנחיותיה, וכך עשה. טמנו לו פח ופרשו את התנהלותו זו באופן מגמתי. כשהחל בהכנות לבניית צריף חלופי, קיבל דרישה מהוועדה המקומית לתכנון ובניה להימנע מכל בניה ללא היתר בניה וכך עשה.  36.     מבנה נוסף שהיה בשכנות לצריף בו התגורר התמוטט אף הוא בשל מצבו הרעוע. לסביבה לא גרם כל נזק, וכך גם הנזקים הנטענים לתשתית החשמל או המים.  37.    לדבריו, לא פנה ביוזמתו להגיש מועמדותו לקיבוץ. בשלב מסוים אולץ לחתום על מסמך להסדרת חברותו בקיבוץ (ת/6).             הוא התגורר בצריף שנתיים עד שהתמוטט. הואיל והרעפים נשברו, ביקש בע"פ את החלפתם, ובשלב מסוים אמר לו דוד שחר שיחליף אותם בעצמו. בתקופה מסוימת היו בגג רק קירות, כיומיים - שלושה. חצי שנה הצריף היה ללא גג.   דיון 38.       אין מחלוקת, כי הנתבע התקבל כחבר הקיבוץ ביום 5.11.83 (סעיף 4.2 ל- ת\5). המחלוקת מתמקדת בשאלה, אם חברותו פקעה או כי חדל להיות חבר הקיבוץ כטענת התובע, או נותר מאז ועד היום במעמדו זה .  39.      סעיף 5 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) התשל"ג - 1973, קובע באילו מקרים פוקעת חברותו של חבר באגודה שיתופית: "(1)... (2)...              (3) אם חדלו בו הסגולות הדרושות לחברות לפי תקנות האגודה, ועד ההנהלה של האגודה, או רשות אחרת שלה שנקבעה לכך בתקנות האגודה, קבעה זאת בהתאם להוראות התקנות;             (4) אם נתקיימו בחבר תנאים על פי הוראות תקנות האגודה לפקיעת החברות מאליה;             ..."   40.       התובע טען כאמור, כי ביום 13.6.87 הודיע הנתבע על עזיבת הקיבוץ. להוכחת טענה זו, מפנה התובע לפרוטוקול האסיפה הכללית מיום 13.6.87 (נספח ב' ל- ת/5) בו נאמר:            "1. אינפורמציה מהמזכירה            - X עזב את הקיבוץ. ברוך צאתו ושובו המהיר".   41.    בבג"ץ 6627/98 ישראל נוימן ואח' נ. רשם האגודות השיתופיות ואח' (פד נד(3) 299, 5.12.2000), עמדה לדיון השאלה, באילו נסיבות קמה ונהיית עילה להפסקת חברות באגודה, מטעם זה שהחבר שבו מדובר "עקר" מן הישוב.              שם, בית המשפט הופנה לתקנון האגודה אשר קבע, כי חברותו של חבר תופסק בעקרו את מושבו מהמושב או כשאין במחשבתו להתיישב בו (שם ע. 310).              וכך קובע בית המשפט:            "מי יקבע כי חבר פלוני עקר את מושבו מן המושב או שאין במחשבתו להתיישב בו? על כך משיבה לנו תקנה 5(א)(3) לתקנות החברות" (תקנה 5(א)(3) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) התשל"ג 1973- ב.ס.)   ובהמשך: "הוראת תקנה 5(א)(3)... ממנה נדע, כי הסמכות בעניינינו היא לוועד האגודה, לקבוע כי פקעה חברותו של חבר מחמת אחד מן הטעמים המנויים בסעיף 6 לתקנון האגודה. למותר לומר כי הוועדה לא יכול לקבוע ממצאים ולהחליט אלא לאחר שיערוך בירור וישמע את שיש בפי חבר להשמיע".              וכן: "החלטתו של הוועד על פקיעת חברות, החלטה קונסטיטוטיבית היא. אין חברותו של חבר פוקעת מאליה שעה ש"עוקר" הוא מן המושב. חברותו של חבר תפקע רק משעה שיחליט הוועד- לאחר עריכת בירור- כי אכן עקר מן המושב... עם זאת נוסיף ונציין כי החלטה על כך שפלוני "עקר" מן המושב, די בה כדי להפסיק חברות, ואין צורך בנקיטת הליכים נפרדים ונוספים להוצאת החבר מן האגודה על פי הוראת התקנון" (שם ע. 311).   42.      במקרה הנדון, באופן תמוה, לא הוצג תקנון הקיבוץ על ידי מי מהצדדים והתובע אינו מפנה אליו. עובדה זו אומרת "דרשני", שכן התקנון הינו מסמך מהותי לקביעת זכותו של חבר באגודה בכלל, והנתבע בפרט. כל שיש בפנינו בענין זה הינו, הודעת האסיפה הכללית מיום 13.6.1987 (נספח ב' לת/5).              מפרוטוקול האסיפה הכללית, לא ברור על מנה נסמכת ה"אינפורמציה מהמזכירה". לא ברורה זהות המזכירה שמסרה מידע זה, כיצד נמסר לה המידע, האם הנתבע מסר על כך בכתב או בע"פ, האם ההודעה היתה כי עזב לצמיתות או לזמן קצוב. הפרוטוקול אינו חתום, ולא צויין בו מי היה נוכח באסיפה. אין בפרוטוקול סעיף בדבר החלטות שנתקבלו באסיפה. 43.     זאת ועוד; לא נטען וממילא לא הוכח, כי נערך בירור עם הנתבע לאחר ש"עזב", וכי ניתן לו הסבר כלשהו בדבר משמעות העזיבה והשלכותיה על זכויותיו באגודה. כמו כן, לא נטען ולא הוכח, כי ניתנה לו זכות הטיעון, לאחר שהוסבר לו, אם הוסבר, כי משמעות עזיבתו הינה פקיעת חברותו בקיבוץ.  44.    למותר לציין, כי אין בראיות שהוצגו כדי להוכיח כי הנהלת האגודה, או רשות אחרת הנקובה בתקנון האגודה קבעה, כי חדלו בנתבע הסגולות הדרושות לחברותו באגודה על פי תקנותיה, או כי נתקיימו בנתבע תנאים על פי הוראות תקנות האגודה, לפקיעת חברותו באגודה מאליה.   45.    הואיל ולא נתקיימו הוראות סעיף 5 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) התשל"ג- 1973, לא פקעה חברותו של הנתבע באגודה השיתופית - התובע.            כפי שקבעה הפסיקה, החלטת הוועד על פקיעת חברות, הינה החלטה קונסטיטוטיבית והיא אינה פוקעת מאליה. חברותו של חבר פוקעת מעליה רק אם תקנות האגודה מורות כן, ונתקבלה החלטה לאחר בירור ושמיעת את שהיה בפי הנתבע להשמיע.  46.     הגם שהנתבע פנה אל הנהלת הקהילה להתקבל לחברות (נספח ט' לת/5), עבר מבדקים שונים על פי דרישת התובע ואף חתם על הסכם תושבות, אין בהם כדי לרפא את הפגם, של אי קבלת החלטה כדין, בדבר פקיעת חברותו. ההליכים לקליטתו כמועמד לחברות ו/או חתימתו על הסכם תושבות, נעדרים הבסיס המשפטי שיקנה להם תוקף חוקי. הם נשענים על ההנחה שחברותו של הנתבע באגודה פקעה, מבלי שנתקיימו ההליכים הנדרשים על פי דין ועל פי תקנות האגודה. לפיכך הם חסרי נפקות חוקית.   נזקי התובע 47.       לטענת התובע, ביום 15.10.03 הרס הנתבע את הצריף בו התגורר, המהווה רכוש הקיבוץ, ללא קבלת הסכמת הקיבוץ. בנוסף, החל בעבודות תשתית על מנת להקים מבנה אחר במקום הצריף, הכניס לשטח הקיבוץ חומרי בניה, המהווים מטרד במקום.             בכך גרם נזק לתובע. את נזקיו, מעמיד התובע על סך 72,000 ₪.             הנתבע טוען בענין זה, כי הקיבוץ הקצה לו את הצריף הכי רעוע בקיבוץ, שהיה מבנה מסוכן . הנתבע ביצע בו עבודות תחזוקה, הואיל ובקשותיו ממרכז הבנין לעשות כן נענו בשלילה. בסופו של דבר, לאחר שהחל בהחלפת גג הרעפים בתאום עם הגורמים הרלוונטים בקיבוץ, התמוטט הצריף. לא הנתבע הוא שהרס אותו. 48.     אין מחלוקת, כי איש לא ראה את הנתבע הורס במו ידיו את הצריף. השאלה הטעונה הכרעה הינה, האם התובע הוכיח במידה הדרושה במשפט האזרחי על פי מאזן ההסתברות, כי הנתבע הרס את הצריף, ולא שהתמוטט מאליו בשל מצבו הרעוע.   49.    כזכור, דוד שחר העיד, כי ראה את הנתבע מפרק רעפים מגג הצריף. ליד הצריף היו חבילות עץ וברזלים. לדברי העד, לוחות העץ לא היו דרושים להחלפת הגג. היו אלה קורות עבות וכבדות. מסגרת הצריפים מחזיקה מעמד הרבה שנים, הרעפים הם הבעייתיים ולפיכך מוחלפים בדרך כלל. כאשר יש נזילה, מאתרים את הרעף הפגום ומחליפים אותו. הצריף שנהרס לא שופץ במהלך השנים. לאחר שנהרס, ראה את הצריף "שוכב".              אימרון שדמי העיד, כי הצריף היה ראוי למגורים ועמד על תילו עד לבקרו של אותו יום, בו נהרס על ידי הנתבע. לגרסתו, לא היתה כל פניה מצד הנתבע לשפץ עבורו את הצריף. אילו היה פונה, הצריף היה מטופל.   עדותה של רקפת פרסר בעניין הריסת הצריף הינה עדות מפי השמועה. היא הגיעה למקום לאחר מעשה, כאשר טרקטור פינה את ההריסות. נאמר לה, שערב קודם הצריף עמד על תילו. אין בידי ליתן מישקל לעדותה, שכן היא מבוססת על דברים שנאמרו לעדה על ידי אחרים. העדה אישרה, כי הצריף הנראה בתמונות 3 ו- 4 לנ/1 הוא הצריף בו התגורר הנתבע.             כחלק מראיות התובע הוצגה פנייתו של הנתבע בכתב אל רקפת פרסר (נספח יט' ל-ת/5), בה נאמר בין היתר:            "לאחר הורדת הגג הסתבר שהצריף רקוב מין (כך במקור- ב.ס.) היסוד ומבחינה הנדסית יש להוריד גם את הקירות ולבצע יציקת בטון עליה יעמדו קירות חדשים וגג חדש. אני מבין לפי תגובתכם ששגיתי באופן טיפולי בעניין בעוד שכל כוונתי היתה להטרידכם כמה שפחות ולהשביח נכס שבבעולתכם כדי שיהיה ראוי למגורים הסתבר שלא פעלתי לפי נהלים קיבוצים מסוימים שלהם לא נתתי את הדעת ולא הייתי מודע לקיומם. בנוסף לא עדכנתי אחראים לנושא. על כך אני מבקש סליחתכם..." (ההדגשה אינה במקור - ב.ס.)  50.     כנגד ראיות אלה, מונחת בפני עדותו של הנתבע לפיה הצריף התמוטט מאליו בשל מצבו הרעוע. פניותיו לדוד שחר לבצע עבודות תחזוקה נענו בשלילה ולפיכך ביצען בעצמו. לאחר שהתמוטט הזמין על חשבונו טרקטור כדי לפנות את ההריסות לשם הקמת מחסה ארעי אותו תכנן להקים בעצמו. הוא נדרש לפנות להנהלת הקהילה בכתב תוך ציון חרטה מפורשת וכך עשה. ההנהלה טמנה לו פח. 51.     במחלוקת זו בין הצדדים, עדיפה עלי גרסת התובע. עדותו של הנתבע מהווה עדות יחידה של בעל דין, מבלי שזו נתמכת בראיה נוספת כלשהי. בנוסף, עדותו בענין הפניה בדיעבד לרקפת פרסר (נספח יט' ל- ת/5) הינה עדות בע"פ כנגד מסמך בכתב. בפנייתו זו, הודה כי לאחר הורדת הגג הסתבר לו שהצריף רקוב מן היסוד ויש להוריד גם את הקירות.             לא שוכנעתי, כי האמור בפניה זו אינו משקף את המצב לאשורו. הנתבע היה מודע היטב לאפשרות של חתימה על הסכם תחת מחאה, הוא עשה כן עוד בהסכם התושבות (נספח ד' ל- ת/4) בשנת 2000, וסביר להניח כי אילו כתב פניה זו תחת לחץ, היה מוצא דרך לציין זאת, כפי שעשה בהזדמנות קודמת.              גם עדותו של דוד שחר, לפיה ראה במקום קורות עץ עבות וכבדות שאינן דרושות להחלפת הגג, תומכת בגרסת התובע, לפיה הנתבע תכנן להרוס את הצריף ולבנותו מחדש והרס בפועל את הצריף.              בנוסף, הנתבע העיד, כי פנה אל דוד שחר בבקשה לשפץ את הצריף ולא נענה. לא הוצגה כל פניה בכתב מצד הנתבע בנושא זה, אף שבהזדמנויות אחרות, כאשר מצא לנכון לפנות אל גורם זה או אחר בכתב, עשה כן (נספחים ה/1, ט', ט"ו', ל-ת/5, ת/17, ת/16, ת/15, ו-ת/9) ביחס לטיב העבודות שביקש לבצע, העיד אך ורק על בקשתו בע"פ להחלפת רעפים בשל בעיות של חדירת מי גשם. אין בראיות שהציג כל עדות לכך, שביקש לבצע תיקונים אחרים בצריף, מלבד החלפת הרעפים.              על פי עדותו של הנתבע, היתה תקופה שגר בצריף כאשר היו בו רק שלשה קירות, במשך יומיים שלושה. לא סבירה בעיני האפשרות, לפיה איש מהקיבוץ שגר בקרבתו, לא ראה שבצריף רק שלשה קירות. העובדה שלא זומן איש מטעם הנתבע כדי לתמוך בעדותו זו, פועלת לחובתו.              כך גם ביחס לגרסתו, לפיה הבית היה ללא גג במשך חצי שנה (ע. 8 ש. 20 פרוטוקול הדיון מיום 5.9.07).             מסקנתי הינה, כי הנתבע הרס את הצריף על מנת להקים תחתו צריף חדש, מבלי לקבל את הסכמת התובע. בכך גרם נזק לתובע. 52.     שעור הנזק            להוכחת הנזק שנגרם לתובע, הוצגה חוות דעתו של המומחה גלעד יצחקי, כלכלן ושמאי מקרקעין. חוות דעתו נערכה כ- 3 שנים לאחר שהצריף נהרס, ומבלי שראה את הצריף, לא כשעמד על תילו ולא בסמוך לאחר הריסתו.             על פי חוות הדעת שלא נסתרה על ידי הנתבע, זו מבוססת על ההנחה, שהצריף שנהרס זהה או דומה לצריף הניצב בסמוך לצריף שנהרס וצילומו צורף לחוות הדעת, על פי מידע שקיבל מנמרוד שדמי. הצריפים נבנו בשנות ה- 50, כתמי רטיבות אופייניים למבנים מסוג זה. הצריף הינו במצב פיזי מתחת לבינוני ובמצב תחזוקתי בינוני.              בעת הריסת הצריף נפגעו ונהרסו מלבד המבנה עצמו, גם תשתיות שהיו מחוברות אל הצריף, חיבור למים, חשמל, גז וכו'. כן נגרם נזק לסביבת המבנה: לכביש האספלט בשטח 60 מ"ר, שביל בטון בשטח 15 מ"ר, מדשאה וצמחיה סביב הצריף.              המומחה העריך את שווי הצריף שנהרס ב- 50,000 ₪, את עלות הקמתו של צריף חדש ב- 117,000 ₪ ועלות שיקום התשתיות- ב- 15,000 ₪.             המומחה נחקר על חוות דעתו, מבלי שזו נסתרה על ידי הנתבע. לא הוצגה חוות דעת נגדית. הסכומים בהם נקב, נראים לי סבירים.              בנסיבות אלה, אני קובעת כי שעור הנזק שנגרם לתובע בשל הריסת הצריף על ידי הנתבע עומד על 75,000 ₪, משוערך להיום (מיום 29.11.06 מועד עריכת חוות הדעת)- 96,836 ₪.  53.     לסיכום:             משהגעתי למסקנה, לפיה לא הוכח כי חברותו של הנתבע בקיבוץ פקעה, אין התובע זכאי לסעד של פינוי הנתבע ממקרקעי הקיבוץ, ואין הוא זכאי לצו מניעה שיאסור על הנתבע להיכנס לתחום הקיבוץ.              אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע 96,836 ₪ בצירוף הוצאות משפט יחסיות בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 9,000 ₪ בצירוף מע"מ.              סכומים אלה ישולמו תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבע, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.   חברות בקיבוץקיבוץ