סמכות התביעה המשטרתית

הדין קובע את חלוקת הסמכויות בין הפרקליטות והתביעה המשטרתית, כאשר ככלל, חומר חקירה בעבירות מסוג פשע מועבר לפרקליטות, ואילו חומר חקירה בעבירות מסוג עוון מועבר לתביעה המשטרתית. כמו כן נקבעו עבירות עוון שבטיפול הפרקליטות, ועבירות פשע שבטיפול התביעה המשטרתית. עוד נקבעו מנגנונים במסגרתם רשאי פרקליט מחוז להעביר תיקים נוספים לטיפול התביעה המשטרתית, או להותיר בטיפול הפרקליטות תיקים שבסמכות לשכת התביעות (ר' סעיף 60 לחסד"פ, ובעיקר ר': חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 62 הוראת שעה) תשע"א 2010. כמו כן ר' בש"פ 7438/01 אליעזר כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (1) 345 (2001)). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות התביעה המשטרתית: נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשר לעוון, גניבה, שיבוש הליכי משפט והפרעה לשוטר, בקשר לכך שביום 14.11.10, ביום מענה מרוכז בבית משפט השלום בבאר-שבע, קשר עם אחר לגנוב את תיק החקירה המשטרתי בעניינו, נשא ונטל את התיק מדלפק פקיד העזר בכוונה לשלול אותו שלילת קבע, ונעצר רק בידי מאבטחי בית המשפט בכניסה להיכל המשפט בבאר-שבע, כשהוא בדרכו החוצה ובידיו תיק המשטרה בעניינו. כתב האישום הוגש ע"י לשכת תביעות נגב. הסניגור המלומד העלה טענה מקדמית, לפיה יש לבטל את כתב האישום, לנוכח הגנה מן הצדק, מן הטעם שאסור היה ללשכת התביעות בכלל וללשכת התביעות של שלוחת נגב בפרט, להגיש את כתב האישום ולנהל בעצמה את ההליכים בתיק, נוכח האמור בכתב האישום, והוא צריך היה להיות מוגש ע"י פרקליטת המדינה ובבית משפט אחר. בתום שמיעת הטענות קבעתי את התיק לעיון ולמתן החלטה ליום 3.2.11. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לעומק, ולנוכח החלטתי שתפורט להלן, מצאתי לנכון לתת את ההחלטה בטענה בלשכתי, בהעדר הצדדים, כדי שההחלטה תשלח לצדדים והם יוכלו לכלכל את צעדיהם בהתאם לאמור בה, כפי שיפורט בהמשך, עוד טרם הדיון שנקבע להמשך. הגנה מן הצדק - רקע כללי מדובר בטענה מקדמית לפי סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"), לפיה ניתן לבטל כתב אישום בנסיבות בהן: "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". הגנה זו, מקורה בהלכה הפסוקה, ורק לאחרונה היא נוספה לחוק החרות. טרם נצטברה פסיקה מספקת לבחינת טענת הגנה זו, אולם בהתאם להלכה הפסוקה, ניתן לדבר על שלושה שלבים בבחינת טענה זו: ראשית, בחינת עוצמת הפגם שבהתנהלות המדינה. שנית, איזון בין הערכים הנוגדים, היינו אם יש בקיומו של ההליך הפלילי בנסיבות העניין פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. שלישית, בחינה מהו הסעד המידתי הראוי (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט (6) 227). מעבר לביסוס הטענה בחוק החרות, ביסוס אשר נותן להגנה זו משנה תוקף, טוענים מלומדים כי הנוסח שנחקק הינו רחב יותר מנוסח הטענה הפסיקתי (זאב סגל ואבי זמיר, הגנה מן הצדק באור חוק סדר הדין הפלילי - סדר חדש של הגינות משפטית, הפרקליט, ספר דיויד וינר, על המשפט הפלילי 231 (2009)). לטענת סגל וזמיר, ההלכה הפסוקה הנוגעת להגנה מן הצדק, נתייחדה רק למקרים קיצוניים וחריגים של התנהלות שערורייתית של המשטרה או התביעה, ואילו ההגנה כפי שנוסחה בחסד"פ, מצריכה רק סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, ולא חריגה קיצונית או חריפה, כפי שהיה מי שדרש לנסח בחוק. לפיכך, על רקע ההסטוריה של החקיקה, לדעת המלומדים, השימוש בהגנה מן הצדק חייב להעשות באופן רחב יותר מזה שנעשה בעבר. יודגש כי סוגייה זו, אם קיימת אבחנה בין ההגנה מן הצדק בפסיקה ובחוק, טרם הוכרעה. ניתן למצוא בפסיקה שלאחר תיקון החוק עמדות לכאן ולכאן, ונראה כי ניתן להשאיר זאת בצריך עיון. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, רק אציין, כפי שציינתי כבר בהחלטה קודמת, כי ההגנה מן הצדק היא הגנה חשובה ביותר. יחד עם זאת, הנטייה של סניגורים להעלות את הטענה השכם והערב, במקומה ושלא במקומה, מוזילה את השימוש בהגנה והיא עלולה בסופו של דבר לפגוע בהגנה חשובה זו, כמו צעצוע חדש שיתקלקל משימוש יתר. יש הכרח לדעתי, לשמור על שימוש זהיר ומושכל בהגנה מן הצדק, כדי שלא תביא לפגיעה של ממש באינטרסים האחרים המנחים את ההליך הפלילי, וכפועל יוצא מכך למגמות חדשות שיביאו לצמצום ההגנה מן הצדק. באשר לתוצאת הפגם, יצויין כי בית המשפט העליון קבע כי גם אם יש תקלה, היא לא תביא בהכרח לביטול כתב האישום. יש צורך לאזן בין מהות התקלה לבין האינטרס הציבורי שבברור האישום: "...מקובלת עלי החלטתו של בית משפט השלום, כפי שאושרה גם על-ידי בית-משפט המחוזי, לפיה בהתאם לדוקטרינת הבטלות היחסית, ולהלכות שיצאו מלפני בית-המשפט העליון, מתן האישור כשלושה שבועות לאחר שהוגש כתב האישום ובטרם החלו הליכים ממשיים בתיק, אינו מוביל לעיוות דין או לפגיעה בניהול הגנתו של המשיב, ועל כן אינו מצדיק ביטול מדעיקרא של כתב האישום..." (בש"פ 9130/07 מוחמד נאסר נ' מדינת ישראל, , תק-על 2007(4), 2463 , 2464 (2007)). מכל האמור לעיל עולה, כי ההגנה מן הצדק היא הגנה חדשה, שהיקפה טרם התלבן עד תום, הגנה בה מוטל נטל על הטוען, לשכנע כי קיים פגם מהותי בהתנהלות המאשימה, באופן שהגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי, פוגעים מהותית בתחושת הצדק וההגינות, וכי יש הכרח בנסיבות אלה, בביטול האישום. טיב הטענה במקרה הקונקרטי טענות הנאשם - הסניגור המלומד טען נגד הגשת כתב האישום והטיפול בו ע"י לשכת תביעות נגב, ובמשתמע גם נגד הגשת כתב האישום לבית המשפט השלום בבאר שבע. נטען כי מדובר ב"ניגוד עניינים" של לשכת התביעות בטיפול בתיק, מאחר ואנשיה היו מעורבים בפרשה במהלכה נגנב תיק החקירה. ע"ת מספר 1 היא שוטרת מלשכת התביעות, והיו לפי הטענה מעורבים נוספים מהלשכה שאינם בין עדי התביעה. עוד נטען כי מדובר במחדל של לשכת התביעות ובפגיעה ביוקרתה, ולכן אין זה ראוי שלשכת התביעות היא זו המטפלת באישום. לפיכך ביקש הסניגור להורות על ביטול האישום, בחינת חומר החקירה מחדש ע"י הפרקליטות, שהיא גוף אובייקטיבי וחיצוני ללשכת התביעות, והגשת האישום, על פי שיקול הדעת של הפרקליטות, לבית משפט אחר. בעניין זה נסמך הסניגור המלומד על העובדה שלאחרונה מצא המחוקק לנכון להעביר את הטיפול בעבירות של תקיפת שוטרים מלשכות התביעה המשטרתיות לפרקליטות, כדי למנוע טענות של משוא פנים. עוד ביקש הסניגור, ללמוד היקש בעניין, מהפרת חובת היידוע הקבועה בסעיף 60 א' לחסד"פ. כשם שבמקרים אלה מורה בית המשפט לעיתים על ביטול האישום, והגשתו מחדש מתאפשרת לאחר שימוע ובחינה מחודשת, כך ביקש ב"כ הנאשם גם בענייננו. לאחר שב"כ המאשימה טענה, כי ההחלטה על הגשת האישום ע"י התביעות לא התקבלה בקלות ראש, ואפילו ראש לשכת תביעות מחוזי היה מעורב בהחלטה על הגשת כתב האישום, ביקש הסניגור להוסיף, כי דווקא מעורבותו של ראש לשכת תביעות מחוזי, מלמדת על היחס הבלתי רגיל לו זוכה תיק זה, ומוכיחה כי אולי אין די בהעברת התיק לבית משפט אחר במחוז, אלא יש הכרח בקבלת ההגנה ובביטול כתב האישום. טענות המאשימה - ב"כ המאשימה השיבה לטענות, כי חזקה על המאשימה שהיא עושה את מלאכתה נאמנה וללא משוא פנים. לטענתה, התיק מטופל ככל תיק אחר. המאשימה טענה כי מדובר בעבירות שבסמכותה של לשכת התביעות על פי חוק, ואין כל עילה שבדין להעבירן לטיפול הפרקליטות. עוד נטען, כי לסניגור עומדת הזכות להגיש בקשה לנשיא בתי משפט השלום, להעברת התיק לבית משפט אחר במחוז, או לנשיאת בית המשפט העליון, להעברת התיק למחוז אחר, אולם אין עילה לביטול האישום מכח ההגנה מן הצדק. ההכרעה המצב החוקי - קודם להכרעה בעניין ראוי להדגיש כי אין כל מניעה מן הדין: בחוק, בתקנה או בהנחיות, לכך שלשכת התביעות תגיש את כתב האישום לבית משפט נכבד זה. הדין קובע את חלוקת הסמכויות בין הפרקליטות והתביעה המשטרתית, כאשר ככלל, חומר חקירה בעבירות מסוג פשע מועבר לפרקליטות, ואילו חומר חקירה בעבירות מסוג עוון מועבר לתביעה המשטרתית. כמו כן נקבעו עבירות עוון שבטיפול הפרקליטות, ועבירות פשע שבטיפול התביעה המשטרתית. עוד נקבעו מנגנונים במסגרתם רשאי פרקליט מחוז להעביר תיקים נוספים לטיפול התביעה המשטרתית, או להותיר בטיפול הפרקליטות תיקים שבסמכות לשכת התביעות (ר' סעיף 60 לחסד"פ, ובעיקר ר': חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 62 הוראת שעה) תשע"א 2010. כמו כן ר' בש"פ 7438/01 אליעזר כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (1) 345 (2001)). ההגנה לא טענה כל טענה המתבססת על דין כלשהוא, ומבחינה זו, אין מדובר ב"פגם" בהתנהלות התביעה במובנו החוקי. לשכת התביעה המשטרתית היתה מוסמכת להגיש כתב אישום בכל אחת ואחת מהעבירות המיוחסות לנאשם, ומבחינה זו - כל שנעשה נעשה על פי הדין. עיקר הטענה הוא לגבי "תחושות בטן" בקשר לניהול ההליך הפלילי ע"י גוף בעל עניין, אף שמבחינה חוקית הוא מוסמך לעשות כן. הסניגור המלומד נסמך על חלוקת הסמכויות בין המשטרה והפרקליטות, בה נקבע לאחרונה, בין היתר, כי עבירות של תקיפת שוטרים יטופלו ע"י הפרקליטות. כאמור לעיל, בענייננו אין מחלוקת כי העבירות שבכתב האישום הן עבירות שבסמכות התביעה המשטרתית. יחד עם זאת יש להדגיש כי אפילו כאשר מדובר בטיפול בחומר חקירה בניגוד מפורש לדין, קובע סעיף 60 (ו) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982: "טיפול בחומר חקירה בידי פרקליט או בידי תובע משטרתי שלא על פי חלוקת הטיפול הקבועה בסעיף זה, אין בו כשלעצמו כדי לפסול הליך פלילי". אם כך בחלוקת אחריות המנוגדת לדין, שאיננה מביאה כשלעצמה לביטול ההליך הפלילי, כאשר מדובר בעבירות שבסמכות התביעה המשטרתית מקל וחומר. עיקר הטענה נוגע ל"ניגוד עניינים" של לשכת התביעה המשטרתית. קשה לטעון לדעתי ל"ניגוד עניינים", בקשר לפעילות של רשות שלטונית בביצוע סמכות חוקית שהוטלה עליה. תפקידה של לשכת התביעות המשטרתית הוא הטיפול בעבירות הפליליות שבתחום סמכותה. ניתן לחשוב על מקרים רבים בהם העבירה עצמה כרוכה בעבודת התביעה השוטפת, כגון: עבירות של עדות שקר, הדחה בעדות, הפרת הוראה חוקית, שיבוש הליכי משפט וכיו"ב. בלתי סביר לקבוע כי בכל המקרים הללו, כיוון שהתביעה מעורבת בעבירה עצמה, אסור לה לטפל בהליך המשפטי בעניין. ההנחה הבסיסית הינה, כי לשכת התביעות תשקוד על כל הדרוש לביצוע תפקידה ללא משוא פנים גם במקרים אלה. עניין קרוב לענייננו הינו עבירות שמבוצעות ע"י שוטרים. בעניין זה, כדי למנוע חשש למשוא פנים, נקבע כי בעבירות שביצעו שוטרים מטפלת מח"ש. ואולם, בעבירות תעבורה מח"ש איננה מטפלת. בעניין זה קובעת הנחיית פרקליט המדינה מס' 4.3, כי כדי למנוע לזות שפתיים, יש להעביר חלק מהעבירות הללו לטיפול הפרקליטות, אולם עוד נקבע באותה הנחייה כי חלק אחר מהעבירות ימשיכו להיות בטיפול המשטרה, חרף אותו חשש שהביא להעברת עבירות אחרות לטיפול הפרקליטות. מכאן שאין פסילה מוחלטת גם בהנתן החשש למשוא פנים, כמו בעבירות שביצעו שוטרים. היקש להפרת חובת היידוע - הסניגור המלומד השווה את העניין להפרת חובת היידוע, אשר מביאה לא אחת לביטול כתב האישום, תוך מתן אפשרות להגשתו מחדש לאחר ביצוע היידוע כדין. יודגש כי הדעות חלוקות אם יש הכרח בביטול האישום כאשר מופרת חובת היידוע, וישנן הכרעות סותרות בערכאות שיפוטיות, בסוגיה אם שומה לבטל את האישום או שניתן לתת תתביעה הזדמנות לשימוע מאוחר המכשיר את הפרת החובה (ר' למשל: בג"ץ 5065/10 לינדה סאלם נ' פרקליט מחוז דרום, , תק-על 2010(3), 1412 , 1414 (2010) ; דנג"צ 3652/07 לאור אבישי נ' פרקליטות מחוז מרכז, , תק-על 2007(2), 2023 , 2024 (2007) ועוד). אם כך בהפרת הוראה מפורשת שבחוק, קל וחומר כאשר מדובר בכתב אישום שהוגש ללא כל פגם חוקי. ניתן לטעון, כי הדבר דומה יותר לאי מתן זכות שימוע במקרים בהם נראה כי הדבר ראוי, אף שאין חובה כזו בדין. לגבי מקרים אלה, נקבע כי בדרך כלל לא יתערב בית המשפט בשיקול דעתה של התביעה (בג"ץ 4309/08 אריה שעתל נ' מדינת ישראל, , תק-על 2008(2), 4852 , 4854 (2008)). פסילת שופט ופסילת תובע - כאמור לעיל, הסוגיה שמעלה הסניגור נוגעת לתחושות חוסר נוחות באשר לאפשרות למשוא פנים של לשכת התביעות, לנוכח מעורבותה בעניין. יצויין כי המחוקק והפסיקה אשר מרחיבים בעניין פסילת מותב שיפוטי, אינם משמיעים הגה בעניין של "פסילת תובע". נאשם יכול לטעון לא אחת כי תובע מסויים נוטר לו משום שמכיר אותו מהליך משפטי קודם וכיו"ב טענות אישיות נגד התובע, אולם לא יהיה בכך כדי להביא ל"פסילתו" של התובע, פסילה שאין הדין מכיר בה (אלא במסגרת הכללים החריגים לגבי עובד הציבור שיש לו זיקה פרטית או שימוש לרעה בכח המשרה - סעיפים 278 ו- 280 לחוק העונשין תשל"ז 1977). יחד עם זאת, ניתן להקיש לעניין מהכרעות בעניין פסלות שופט. על פי ההלכה הפסוקה בעניין זה, על מנת שתקום עילת פסילה, הנטל הוא על הטוען להראות כי קיימות נסיבות היוצרות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. לא די בטענה כללית לגבי חשש סובייקטיבי ממשוא פנים, אלא יש לשכנע כי נבצר מבית המשפט להכריע אובייקטיבית בעניין שלפניו. הנחת המוצא בדיני פסלות שופט, היא כי בית המשפט הוא מקצועי וביכולתו לבחון את הראיות המובאות בפניו באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים (י. מרזל, דיני פסלות שופט, מהד' 2006, ע' 298 ואילך, ר' ע"פ 9107/07 פהים עאסי נ' השופט חאמד, , תק-על 2008(1), 1891 , 1893 (2008) ; ע"א 10509/08 פלונית נ' פלוני, תק-על 2009(1), 4761 , 4762 (2009)). ההלכה קבעה עוד, כי אין מקום להרחיב את השימוש בטענת "מראית פני הצדק", לכל מקרה בו נטענת טענת פסלות שאין לה בסיס אובייקטיבי ממשי (ע"א 6207/08 THE NORTH FACE INC נ' כוכב הצפון הציוד ומחנאות בע"מ, תק-על 2008(4), 1659 , 1663 (2008). ע"א 9914/07 שון לביא נ' צבי לוטן, תק-על 2008(2), 2908 , 2910 (2008) ; ע"א 7242/09 אברהם מומברם נ' שרה פודולובני, , תק-על 2009 (4) 286 , 287 (2009)). כך לדעתי גם בבקשה זו שתכליתה "לפסול את לשכת התביעות" מטיפול בתיק. הנטל על הטוען הינו נטל כבד, להפריך את חזקת תקינות המעשה השלטוני, ולשכנע כי נמנע מלשכת התביעות לנהל את האישום באופן מקצועי וראוי, לנוכח מעורבותה בעניין. אם עסקינן בהיקש מדיני הפסלות, ובבקשה לפסול את כל לשכת התביעות מטיפול בתיק, ניתן ללמוד מהקושי שבטענת פסלות כללית, המופנית כלפי כל השופטים המכהנים בבית משפט מסוים, טענה אשר תוכל להצדיק רק לעיתים רחוקות ביותר העברת מקום דיון בהתאם להוראות סעיף 78 לחוק (בש"א 2564/08 הרמן נ' בנק המזרחי המאוחד, ; בש"א 1769/09 דב גלבוע נ' דניאל גרטנר, ; בש"א 3395/09 דניאל בר נ' רפאל דנקנר, תק-על 2009(2), 2377 , 2378 (2009)). אם כך לגבי השופט, שהוא המכריע בהליך הפלילי, מקל וחומר לגבי זהות התובע, שההכרעה באישום איננה נתונה בידיו. אין די בתחושה סובייקטיבית של חוסר נוחות אצל הנאשם מדרך ניהול האישום ע"י התביעה, אלא הנטל המוטל על הסניגוריה הוא נטל כבד, להוכיח כי התביעה המשטרתית הונעה ממניעים זרים בהגשת האישום וכי לא תוכל לנהל את התביעה בתיק הנדון באופן אובייקטיבי. בחינת ההגנה מן הצדק - כאמור במבוא לגבי מהותה של ההגנה מן הצדק, בחינה של ההגנה מחייבת שלושה שלבים: זהוי פגם בהתנהלות המדינה, איזון בין הפגם לבין האינטרס הציבורי שבניהול ההליך הפלילי ובשלב השלישי בחינה של סעד הולם ומידתי. באשר לשלב הראשון, מבין אני לליבו של הסניגור המלומד וחששותיו הסובייקטיביים של הנאשם למשוא פנים. אכן, נוכח מעורבותה של לשכת תביעות נגב בעבירה עצמה, ייתכן כי מוטב היה שתיק החקירה היה עובר לפרקליטות או למחוז אחר לשם הגשתו. יחד עם זאת, כאמור לעיל, לא מדובר בפגם שמקורו בדין, אלא בעניין הנתון לשיקול דעת. ראוי לזכור כי לשכת התביעות בחנה את חומר החקירה על פי סמכותה החוקית, והחליטה להגיש כתב אישום. וזאת ראוי להדגיש - הטענות שנטענו הן רק טענות כלליות לגבי החשש ממשוא פנים של לשכת התביעות. לא נטענה כל טענה קונקרטית בקשר לפגם ספציפי בכתב האישום, שמלמדת כי בטיפול באישום, בהגשתו, בניסוחו, או בטיפול בו, היו שיקולים זרים שהנחו את לשכת התביעות המשטרתית. למעשה, מבקש הנאשם מבית-משפט זה, כי יתערב בשיקול דעתה של התביעה. כידוע, הסמכות להורות על הגשת כתבי אישום נתונה לתביעה, ובית המשפט אינו נוטה להתערב בשיקול דעתה. אפילו בית המשפט הגבוה לצדק, מצמצם את התערבותו בשיקול דעתה של התביעה למקרים קיצוניים של "עיוות מהותי" או "חוסר סבירות קיצוני" (ר' בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד (2) 485 ; בג"צ 3846/91 מעוז נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מו (5) 423 ; בג"צ 2534/97 יונה יהב נ' פרקליטת המדינה ואח', פ"ד נא (3) 1 ; בג"צ 5961/07 פלונית נ' פרקליט המדינה, מר ערן שנדר, , תק-על 2007(3), 4611 , 4617 (2007) ; בג"צ 4175/06 הרב ראובן אלבז נ' היועץ המשפטי לממשלה, , תק-על 2006(2), 3317 , 3319 (2006)). נראה לי כי גם בחלוקת הסמכויות בין הפרקליטות ללשכת התביעות המשטרתית, כל עוד הדבר נעשה בגדרי הדין, אל לו לבית המשפט להתערב בהכרעה, אלא אם מדובר בחוסר סבירות קיצוני, ופגם כזה לא מצאתי. באשר לשלב השני, בשלב זה יש לערוך איזון בין מידת הפגם לאינטרסים האחרים של ההליך הפלילי. העבירה המיוחסת לנאשם היא חמורה למדי, מבחינת התכנון, התחכום והתעוזה שבנסיון לשבש הליכי משפט בין כתלי בית המשפט. חומרתו של כתב האישום היא בהחלט רכיב שיש לאזן מול חומרת הפגם. הסניגור המלומד טען כי ניתן יהיה להגיש את כתב האישום מחדש אם יבוטל מחמת ההגנה, אולם ללא ספק ביטול האישום יפגע באפקטיביות שביישום ההליך הפלילי. בענייננו, בדיון ההקראה ביום 23.11.10, הודיע הסניגור כי הנאשם שוחרר בהליך המעצר וכי הוא מצוי בתנאים של מעצר בית מלא. ביטול כתב האישום משמעו יהיה בטלות תנאי השחרור. בית המשפט העליון עמד על הבעייתיות שבמגבלות שהוטלו במסגרת כתב אישום שבוטל, ושומה להביא זאת בחשבון בבחינת הצעד המידתי נוכח הפגם (ר' בש"פ 5310/07 יוסי כשכאש נ' מדינת ישראל, , תק-על 2007(3), 65 , 68 (2007)). באשר לשלב השלישי, קיימות אפשרויות שיש בהן כדי לאיין את החשש ממשוא פנים, שבהן פגיעה פחותה באינטרס הציבורי שבניהול הליך פלילי מאשר ביטול כתב האישום. הסניגור המלומד רשאי לפנות לנשיא בתי משפט השלום במחוז הדרום, להעברת הדיון בכתב האישום לבית משפט אחר במחוז לפי סעיף 49 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כמו כן רשאי הוא לפנות לנשיאת בית המשפט העליון בבקשה להעברת הדיון לבית משפט באותה דרגה במקום אחר, לפי סעיף 78 לחוק הנ"ל. אפשרות זו, העשויה לאיין כל חשש ממשוא פנים, תוך פגיעה פחותה באינטרסים האחרים של ההליך הפלילי, מטה את הכף נגד קבלת הבקשה לביטול האישום. בנסיבות אלה, החלטתי לדחות את הבקשה לביטול כתב האישום בטענה של הגנה מן הצדק. המשך ניהול התיק כפי שציינתי לעיל, וכפי שהוצע גם בעת הדיון בעל פה, רשאי הסניגור לפנות לנשיא בתי המשפט במחוז הדרום, בבקשה להעברת הדיון לבית משפט אחר במחוז, או לנשיאת בית המשפט העליון בבקשה להעברת הדיון לכל בית משפט אחר באותה דרגה. כדי לאפשר לסניגור המלומד לשקול את מהלכיו בעניין זה, החלטתי לתת את החלטתי בהעדר הצדדים, כך שעד לדיון שנקבע ליום 3.2.11, ידע בית המשפט לאן פני התיק. לפיכך אני קובע כי על הסניגור להודיע לבית המשפט עד ליום 6.1.11 אם בכוונתו לפנות בבקשה להעברת התיק לבית משפט אחר כאמור לעיל. בשולי הדברים הזכרתי בהחלטה זו את תחושתו הסובייקטיבית של הנאשם בדבר חוסר הנוחות מניהול לשכת תביעות נגב את כתב האישום, תחושה שאין בה כדי להביא לביטול האישום. בנסיבות אלה, נראה לי נכון להעביר החלטה זו לעיונו של פרקליט מחוז הדרום, שישקול מחדש את מהות הגוף שראוי כי ינהל כתב אישום זה, ולו מחמת מראית פני הצדק (ור' סעיף 60 (ה) (1) לחסד"פ). יודגש כבר עתה, כי קביעת מהות הגוף התובע, כל עוד היא במסגרת הסמכויות שבחוק, היא פררוגטיבה של פרקליט המחוז, ובית המשפט לא מביע כל עמדה בעניין זה. בנוסף לכך, ואף שהסניגור לא ביקש זאת, לנוכח העובדה שמדובר בעבירה שהתרחשה לפי הטענה בתוך כתלי היכל בית משפט בבאר-שבע, כאשר בין עדי התביעה ישנם שלושה מאבטחים ממשמר בתי המשפט בהיכל, נראה לי כי על נשיא בתי המשפט במחוז הדרום לשקול אם ראוי שהתיק ישמע בבית משפט זה, לפי סמכותו החוקית בסעיף 49 (א) לחוק בתי המשפט, וזאת ללא קשר לבקשה מטעם הצדדים. כיוון שנתתי לעיל ארכה לסניגור עד ליום 6.1.11 להודיע לבית המשפט אם בכוונתו לפנות לנשיא בתי המשפט במחוז הדרום או לנשיאת בית המשפט העליון, בבקשה להעביר את הדיון באישום לבית משפט אחר, הרי שרק לאחר המועד הנ"ל 6.1.11, יבחן כב' הנשיא אסולין עניין זה ויכריע בו מתוקף סמכותו.משטרהZZ