עזיבת קיבוץ - קצבת פנסיה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עזיבת קיבוץ - קצבת פנסיה: רקע עובדתי וטענות הצדדים: 1. ענייננו בתביעה כספית על סך 323,432 ₪ בגין הפרשי דמי עזיבה, קצבת פנסיה לתובעים, ופיצוי גלובלי. כן עתרו התובעים בתביעתם למתן סעד הצהרתי בדבר זכאותם לקצבת פנסיה לעתיד. 2. תובעת מס' 1 (להלן: "התובעת") החלה את חברותה בנתבע (להלן: "הקיבוץ") בשנת 1963, ותובע מס' 2 (להלן: "התובע") החל את חברותו בקיבוץ בשנת 1958. התובעים היו חברים בקיבוץ עד חודש 10/1990, אז עזבו את הקיבוץ. 3. במעמד עזיבת התובעים את הקיבוץ קיבלו התובעים פירוט חישוב הסכומים להם הם זכאים, נספחים א'1 ו-א'2 לכתב התביעה. פירוט החישוב חולק לכל תובע לשני חלקים. חישוב דמי העזיבה ותשלום גמלה. 4. ביום 1.2.90 טרם עזיבת התובעים את הקיבוץ, נתקבלה החלטה בוועדה הכלכלית של הקיבוץ וכן במזכירות הקיבוץ לפיה כל הסכומים להם זכאים החברים העוזבים את הקיבוץ ישולמו במשך 5 שנים, 60 תשלומים שווים וצמודים למדד. ההחלטה צורפה כנספח ב' לכתב התביעה. הוחלט לשלם סכומים אלו בתשלומים עקב המצוקה הכלכלית אליה נקלע הקיבוץ, ומספר המשפחות שעזבו באותה תקופה את הקיבוץ והמשבר הכלכלי שפקד אותו. 5. התובעים הגישו תביעה כספית כנגד הקיבוץ בת.א. 70954/92 בבית משפט השלום בתל אביב, אשר הועבר לאחר מכן לבית משפט השלום בעפולה בת.א. 1546/93 (להלן: "התיק הקודם"). הצדדים הגיעו להסכם פשרה בתיק הקודם (להלן: "הסכם הפשרה") אשר אושר וניתן לו תוקף של פסק דין ביום 11.4.94 (להלן: "פסק הדין"). 6. בהסכם הפשרה סוכם כי לסילוק כל תביעותיהם של התובעים כנגד הקיבוץ ישלם להם הקיבוץ סך של 140,461 ₪ בגין דמי עזיבה, וכן סך של 77,787 ₪ בגין מרכיב הגמל בפיצוי העזיבה, סה"כ 218,248 ₪. 7. בהסכם הפשרה סוכם כי: "1. מבלי להודות בטענות מוסכם כי יינתן פסק דין לפיו ישלם הנתבע לתובעים את מלוא סכום התביעה בסך 140,461 ₪ שנתבע בגין פיצויי עזיבה, בצירוף הסכום של 77,787 ₪ המגיע לתובעים בגין מרכיב הגמל בפיצויי העזיבה, ובסה"כ סכום של 218,248 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה, לפי מדד המחירים לצרכן שהיה ידוע בתאריך 5.11.92, ועד למועד התשלום בפועל. 2. מוסכם על הצדדים כי סכום החוב הפסוק ישולם לתובעים בהתאם לנהל ולהליכים שנקבעו בתקנות האגודות השיתופיות (דמי עזיבה - קיבוץ מסדה) התשנ"ג - 1993, וכפי שיקבע רשם האגודות השיתופיות בהתאם לסמכותו בתקנות הנ"ל." 8. בינתיים, ותוך כדי ניהול ההליכים בתיק הקודם, ועל פי תקנות האגודות השיתופיות (דמי עזיבה - קיבוץ מסדה), תשנ"ג - 1993, שהותקנו במיוחד כדי לטפל במצוקתו הכלכלית של קיבוץ מסדה ובתופעת עזיבת חברים את הקיבוץ, החליט רשם האגודות השיתופיות ביום 22.11.93 כיצד ישלם קיבוץ מסדה את חובותיו לחבריו העוזבים, על פי גובה הסכומים להם היו זכאים בעת העזיבה כדלקמן: "1. קיבוץ מסדה ישלם תשלום חודשי לעוזביו, החל מיום 1.12.93 ובכל 1 לחודש הבא אחריו כמפורט להלן: 1.1 למשפחת עופרה וינאש אברהמי תשלום כולל של 2,000 ₪ מדי חודש. 1.2 לכל משפחה מעוזבי קיבוץ מסדה שסה"כ דמי העזיבה המגיע להם עולה על - 150,000 ₪ תשלום כולל מדי חודש בגובה של - 1,500 ₪. 1.3 לכל משפחה מעוזבי קיבוץ מסדה שסה"כ דמי העזיבה המגיע להם עולה על - 100,000 ₪ ונמוך מ-150,000 ₪ תשלום כולל מדי חודש בגובה של - 1,000 ₪. 1.4 לכל משפחה מעוזבי קיבוץ מסדה, או עוזבים בודדים מסה"כ דמי העזיבה המגיע להם עולה על - 50,000 ₪ ונמוך מ- 100,000 ₪ תשלום כולל מדי חודש בגובה של - 500 ₪." לפי פירוט החישוב של דמי העזיבה ותשלום הגמלה לשני התובעים, נספחים א'1 ו-א'2 לכתב התביעה, התשלום לו זכאים התובעים עלה על 150,000 ₪, לפיכך החלופה הרלוונטית לתובעים היא חלופה מס' 1.2 בהחלטת הרשם דלעיל, היינו שהתשלום החודשי לו זכאים התובעים עומד על 1,500 ₪ בחודש. באותה החלטה של הרשם לאגודות השיתופיות שצוינה לעיל נקבע בסעיף 4 כי: "לגבי שיעורי הפרשי ההצמדה ושיעורי הריבית לסכום הכולל שזכאי עוזב לפי הכללים לאור פריסת התשלומים אתן החלטתי במועד מאוחר יותר." הרשם לא נתן כל החלטה במועד מאוחר יותר בנוגע להפרשי הצמדה וריבית אשר יתווספו או לא יתווספו לתשלומים לעוזבים שפורטו בסעיף 1 לאותה החלטה. 9. בהתאם לאמור לעיל שילם הקיבוץ מדי חודש לתובעים תשלום של 1,500 ₪ החל מחודש אפריל 1994 ועד ינואר 2005 כולל הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן. תחשיב התשלומים החלקי מחודש 1/96 עד ינואר 2005 צורף כנספח ח' לתצהירו של עד ההגנה - ניר מנצר. 10. בחודש 8/02 קיבלו התובעים מהקיבוץ, התחייבות לתשלום קצבה לחבר יוצא או מוצא מהקיבוץ, ביחס לתובע החל מגיל 65 בינואר 2006, וביחס לתובעת החל מגיל 60 בספטמבר 2004. כתבי ההתחייבות צורפו כנספחים ט' ו-י' לכתב התביעה. 11. הקיבוץ החל בפועל לשלם לתובעת קצבת פנסיה מחודש 9/04 ולתובע קצבה מחודש 1/06. 12. ביום 5.6.06 שלח מנהל הקהילה בקיבוץ, מר מוטי קומרוב, מכתב לתובעים בו הוא מודיע להם כי בבדיקתו עולה כי הקיבוץ השלים עד תום לשלם להם את מלוא חובותיו על פי פסק הדין, וכי הקצבה הפנסיונית שלהם חושבה בתוך דמי העזיבה ששולמו להם, עוד צוין במכתב כי ההקצבה ששולמה להם בהתאם לאמור בסעיף 11 לעיל שולמה בטעות, וכי התשלומים ייפסקו מייד. 13. לאחר אותו מכתב נערכו פגישות בין הצדדים, והוחלפו מכתבים, והצדדים אף פנו לרשם האגודות השיתופיות לפתרון הסכסוך, והוא נתן החלטה ביום 13.3.07 לפיה אין בסמכותו לפרש את קביעת בית המשפט בפסק הדין בשאלה שבמחלוקת בין הצדדים, והיא אם מרכיב הגמל בסך 77,787 ₪ שבפסק הדין מהווה תחליף לקצבה אם לאו. מספר חודשים לאחר מכן הוגשה התביעה הנדונה. 14. התובעים עותרים לפסה"ד הצהרתי בו ייקבע כי מרכיב הגמל ששולם להם לפי פסק הדין בסך 77,787 ש"ח אינו מהווה תחליף לקצבת פנסיה, לה הם זכאים לטענתם בהגיעם לגיל הפנסיה. הם עותרים לקבל הכרעה לזכאותם מאותם מועדים ולעתיד. כן עותרים התובעים לקבלת קצבה עד יום הגשת התביעה בסך של 27,227 ₪ לתובעת, וסך של 34,623 ₪ לתובע, כשסכומים אלו משוערכים עד לאותו מועד. 15. התובעים טוענים כי הם זכאים להפרש דמי עזיבה ומרכיב הגמל בסך 211,582 ₪ בגין כך שסכומי דמי העזיבה ומרכיב הגמל היו צריכים להתקבל בידם תוך 60 חודשים מעזיבתם את הקיבוץ בהתאם להחלטת הועדה הכלכלית בהתאם להחלטת הועדה הכלכלית ומזכירות הקיבוץ מיום 1.2.90, בעוד שהם שולמו להם בפועל תוך תקופה של 14 שנים ו-5 חודשים. התובעים טוענים כי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על סכומים אלו עקב הפרש התקופות דלעיל, יהיו התובעים זכאים לתשלום נוסף בסך 211,582 ₪ כאמור. 16. נוסף למרכיבי התביעה דלעיל עותרים התובעים לקבלת פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין הפרת התחייבותו של הקיבוץ כלפיהם. הם טוענים כי עם עזיבתם את הקיבוץ היה אמור הקיבוץ להעביר על שמם קופת גמל, שממנה תשולם להם קצבת פנסיה עם הגיעם לגיל הפנסיה. הקיבוץ לא העביר קופה על שמם, והפסיק לשלם להם קצבת פנסיה. הם טוענים כי כל ההליכים שנוהלו עם הקיבוץ גרמו להם הוצאות מרובות ובזבוז זמן יקר, ובגין כל אלה זכאים הם כאמור לפיצויים בסך 50,000 ₪. 17. הקיבוץ טוען כי קיים מעשב בית דין על פי פסק הדין ולכן יש לסלק על הסף את התביעה בכל הקשור לטענות כנגד הקיבוץ בעניינים שקדמו לפסק הדין. 18. הקיבוץ טען להעדר סמכות עניינית של בית המשפט המחוזי אליו הוגשה התביעה בהתחלה (טרם העברת התיק לבית משפט זה), וטען שהסמכות לקביעת הפרשי הצמדה וריבית נתונה לרשם האגודות השיתופיות על פי פסק הדין, לחילופין לבית משפט השלום. טענה זו נזנחה ע"י נציגי הקיבוץ, ובצדק. 19. הקיבוץ טען להתיישנות התביעה, ככל שהיא נוגעת להצמדה וריבית לתקופה שקדמה לתקופה הקבועה בחוק ההתיישנות. 20. לגופו של עניין טען הקיבוץ כי כל התחייבות של הקיבוץ שקדמה לפסק הדין נבלעה מניה וביה בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. שאלת הגמלה לה זכאים התובעים נדונה והוכרעה במסגרת הסכם הפשרה, בו הוסכם כי בגין רכיב הגמל ישולם לתובעים סך של 77,787 ₪. פסק הדין לא הטיל על הקיבוץ כל חובה לפתוח קופת גמל כלשהי על שם התובעים. 21. הקיבוץ טען כי עמד בכל התשלומים בהתאם לאמור בפסק הדין, ואף בטעות שילם לתובעים סכומים נוספים. 22. הקיבוץ טען כי ההתחייבות של הקיבוץ לשלם לתובעים קצבת פנסיה, ואשר הוצאה ע"י ניר מנצר, מנהל הקהילה הקודם של הקיבוץ, הוצאה בטעות, ועקב הטעייה מצד התובעים, והיא עומדת בניגוד לפסק הדין ולאמור בכללי העזיבה, ועל כן בטלה היא מעיקרה. אותה התחייבות נשלחה יחד עם מכתבים זהים שנשלחו למשפחות נוספות שעזבו את הקיבוץ, ואשר לא תבעו את הקיבוץ, וותקם הפנסיוני מזכה אותם בקצבה, ולא בגמלה. 23. הקיבוץ טוען כי בהתאם לכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מהקיבוץ, מיום 16.5.85 (להלן: "כללי העזיבה") שהיו בתוקף בעת העזיבה של התובעים את הקיבוץ, התובעים אינם זכאים לתשלום קצבה כלשהי מהקיבוץ. התובעים אינם זכאים לפי כללי העזיבה לקצבת פנסיה היות והתובעת היתה בת 46 בעת העזיבה ובעלת וותק של 28 שנה בקיבוץ, כך שוותקה הפנסיוני היה 16 שנים בעת העזיבה, ואילו התובע היה בן 49 בעת העזיבה ובעל וותק בקיבוץ של 30 שנה, כך שוותקו הפנסיוני היה 19 שנה. מכאן עולה כי התובעים, כנטען, אינם זכאים לקצבת פנסיה אלא לתשלום גמלה לפי סעיף 16 לכללים. אותה גמלה שולמה לתובעים במסגרת פסק הדין, הוא אותו סכום של 77,787 ₪ שנקרא אז "מרכיב הגמל". 24. הקיבוץ טוען כי שלם לתובעים את מלוא דמי העזיבה ואת הגמלה בהתאם לפסק הדין, שהינו חלוט, שלא ניתן לתקוף אותו כלל, והמשתיק את התובעים מכל טענה. קצבת פנסיה: 25. האם התובעים זכאים לקצבת פנסיה, זו השאלה שבפנינו כעת? לתיק הוגשו הכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא, שפורסמו בילקוט הפרסומים 3196 ביום 16.5.85, ואשר נקבעו בהתאם לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג- 1973. כללים אלו הם הרלוונטיים לענייננו היות והיו בתוקף בשנה בה עזבו התובעים את הקיבוץ בשנת 1990. 26. בפרק ג' לאותם כללים נקבע כדלקמן: "זכות לגימלה או קיצבה 15. עוזב ותיק זכאי לתשלומי גימלה או קיצבה לפי כללים אלה. תשלום גימלה 16. עוזב ותיק שותקו הפנסיוני פחות מעשרים שנים, יקבל, בדרך של העברה לזכותו בקופת גמל שיבחר... תשלום קיצבה 18. עוזב ותיק שותקו הפנסיוני עשרים שנים או יותר, יקבל מהקיבוץ בהגיעו לגיל פרישה, קיצבה חודשית קבועה..." 27. לפי האמור בסעיפים 16 ו- 18 לעיל תיקבע זכותו של עוזב קיבוץ לגימלה או קיצבה לפי וותקו הפנסיוני בלבד. בסעיף 1 לפרק א' לאותם כללים, סעיף ההגדרות, הוגדר "ותק פנסיוני" כדלקמן: "ותק פנסיוני" - גילו של העוזב פחות משלושים, או הוותק בקיבוץ של העוזב, לפי התקופה הקצרה שבין שתיהן" 28. הלשון של ההגדרה אינה מדויקת. ב"כ הקיבוץ בכתב ההגנה, וכן עדי ההגנה בתצהיריהם, פירשו את דרך חישוב הוותק הפנסיוני ע"י הפחתת המספר 30 מגיל העוזב ביום העזיבה. לפיכך, ולפי שיטת חישוב זו ההגדרה הייתה צריכה להיות "גילו של העוזב פחות שלושים", ולא "פחות משלושים" . יחד עם זאת, התובעת עצמה הסכימה להגדרה זו או לשיטת החישוב דלעיל, ובעדותה בפניי (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 21,22) היא העידה כי: "בכללים לכל אלה שעוזבים קיבוץ לפי גיל 50 מה שהם מקבלים מהקיבוץ ביום העזיבה, שני אלמנטים הראשון דמי עזיבה והשני קופת גמל". דבריה של התובעת מתיישבים כאמור עם שיטת החישוב הנטענת ע"י הקיבוץ, הרי אם הגיל בעת העזיבה הוא מתחת לגיל 50, ומפחיתים מגיל זה את המספר 30, אזי מגיעים לוותק פנסיוני פחות מעשרים שנים, וותק המזכה כאמור בגמלה, או קופת גמל, להבדל מקצבה. 29. אין חולק כי במועד העזיבה בשנת 1990, גילה של התובעת היה 46 וגילו של התובע היה 49, כך שלשניהם היה וותק פנסיוני פחות מעשרים שנה. בהתאם לכך, ועל פי הכללים דלעיל, אין הם זכאים לקצבה חודשית אלא לגמלה, או קופת גמל. ההתחייבות של הקיבוץ מיום 2.8.02: 30. נקבע לעיל כי התובעים אינם זכאים לפי וותקם הפנסיוני לקבלת קצבה. חרף זאת הוציא מנהל הקהילה הקודם של הקיבוץ, מר ניר מנצר, התחייבות בשם הקיבוץ כלפי התובעים ביום 2.8.02 שלשונה כדלקמן: "התחייבות לתשלום קיצבה לחבר יוצא או מוצא מהקיבוץ הרינו מתחייבים בזאת לשלם לעוזב שאול שחר (או עטיה שחר) נושא ת. זהות...קיצבה חודשית בהתאם לאמור בכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, שבתוספת לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973." מנצר התייחס בתצהירו לעניין זה בהרחבה, וכן בחקירתו הנגדית, והסביר כי לקראת סיום תפקידו ביקש לעשות סדר בעניין קצבאות עוזבי הקיבוץ, ולכן הוציא התחייבויות לכל העוזבים הזכאים, ובטעות הוציא התחייבות כאמור גם לתובעים, לאחר שנשכח ממנו עניין התביעה בתיק הקודם, כמו גם הסכם הפשרה שם. לא רק זאת, אלא שבהגיעם של התובעים לגילאי הפרישה שלהם, דאג הקיבוץ, בהתאם לאותה התחייבות להתחיל לשלם להם קצבאות, עד שמנהל הקהילה החדש, קומרוב, עלה על הטעות, התייעץ עם מנצר, ובהתאם לכך הוציא מכתב לתובעים המסביר את הטעות, ומודיע להם על הפסקת תשלום הקצבה. 31. בסיכומיו של ב"כ התובעים הוא ערבב מין באינו מינו, ובפרק המיועד לזכאות לקצבה בסיכומים הוא התייחס דווקא לאי תשלום גמלה כנטען. התובעים לא הראו את מקור טענתם לזכאותם לקצבה פנסיונית, להבדל מגמלה. עד ההגנה מנצר העיד כיצד, מדוע, ובאילו נסיבות הוא הוציא את ההתחייבות דלעיל לתובעים. עדותו לא נסתרה ע"י התובעים, על אף שנחקר ארוכות ע"י ב"כ התובעים, ואני מאמינה לו כי המקור להוצאות ההתחייבות הוא בטעות בתום לב, במיוחד לאחר שהוכח בפנינו כי התובעים אינם זכאים לקצבה פנסיונית לפי וותקם הפנסיוני, ולפי הכללים דלעיל. אין להיבנות מטעות כאמור כדי ליצור יש מאין, ואין לבסס זכות לקבלת קצבה על התחייבות שהוצאה בטעות. לפיכך, אני קובעת כי אין בהתחייבות דלעיל כדי לזכות את התובעים בקצבה. גמלה או קופת גמל: 32. התובעים טוענים כי גם את הגמלה לה הם זכאים לא שולמה כדין, וגם אם שולמה הרי היה על הקיבוץ לשלמה בתשלום אחד ולא עשה כן, אלא פרס את התשלום שלה יחד עם תשלום דמי העזיבה לאורך השנים, לפיכך זכאים התובעים לגמלה, או הפרשי גמלה. 33. הקיבוץ טוען כי בעניין זה קיים מעשה בית דין בתיק הקודם, הוסכם שם, כחלק מהסכם הפשרה על תשלום מרכיב גמל, שהוא היוון של הגמלה לה היו זכאים התובעים, לכן אין מקום לדון בעניין זה שוב. 34. הדין בעניין זה עם הוא עם הקיבוץ. ברגע שהגיעו הצדדים להסכמה בעניין זה, אותו הסכם פשרה שקבל תוקף של פסק דין בתיק הקודם, שוב לא נותר מקום לפתוח מחדש את חזית המריבה במחלוקת זו, או לשמוע את התובעים בטענה כי הסכום עליו הוסכם בהסכם הפשרה בסך 77,787 ₪ בגין מרכיב הגמל, אינו מהווה את סכום הגמלה הנכון. התובעים טוענים כי "מרכיב הגמל" בהסכם הפשרה לא בא במקום הגמלה או קופת הגמל, אך אין לקבל טענה זו. עדי ההגנה העידו כי המרכיב של דמי העזיבה בהסכם הפשרה הוא דמי העזיבה שנקבעו בכללים דלעיל, ואילו המרכיב של הגמל הוא למעשה המרכיב של הגמלה. אני מקבלת את טענות הקיבוץ בעניין זה. מעיון בכללים דלעיל עולה כי עוזב קיבוץ זכאי לשני דברים בעזיבתו, הראשון- דמי עזיבה, והשני- קצבה או גמלה (לפי הוותק הפנסיוני והגיל במועד העזיבה). בהסכם הפשרה סוכם על שני מרכיבים, דמי העזיבה בסכום נקוב של 140,461 ₪ ומרכיב גמל בסכום של 77,787 ₪. התובעת בעצמה אישרה את הדברים בעדותה בפניי (עמ' 7-8) לפרוטוקול), שם היא אישרה כי הייתה זכאית לקבלת קופת גמל, בנוסף וללא קשר לדמי העזיבה. אותה קופת גמל או גמלה צוינה מפורשות בהסכם הפשרה, ולכן המסקנה היחידה העולה מהאמור היא כי התובעים קבלו את קופת הגמל או הגמלה במסגרת הסכם הפשרה בסך 77,787 ₪. 35. ברגע שהוסכם על סכום הגמלה או מרכיב הגמל, שוב אין מקום לפתוח לדיון את השאלה אם הסכום ששולם שיקף נכונה את שווי קופת הגמל לה היות התובעים זכאים בעזיבתם את הקיבוץ, ובעניין זה כאמור קיים מעשה בית דין, ולכן דין טענותיהם של התובעים בעניין זה להידחות. הפרשי דמי העזיבה ומרכיב הגמל: 36. בעדותה של התובעת בפניי, בעמ' 8 לפרוטוקול, היא מודה כי הטענה שלה ושל בעלה לפיה התשלומים היו צריכים להיות משולמים תוך 60 חודשים בלבד שאובה מהחלטת הקיבוץ משנת 1990. התובעת גם מודה כי הקיבוץ לא עמד באותה החלטה לכן הגישה יחד עם בעלה את התביעה כנגד הקיבוץ בתיק הקודם. התובעת גם הודתה כי בתיק הקודם הגיעו להסכם פשרה לתשלום סך של 218,000 ₪ דמי עזיבה ומרכיב גמל, ומודה כי בפסק הדין לא נקבע כי היה על הקיבוץ לבצע את התשלום תוך 60 תשלומים. 37. אומנם בהחלטת הקיבוץ משנת 1990 הוסכם כי דמי העזיבה והגמל ישולמו לתובעים תוך 60 חודשים, אך לאחר אותה החלטה היו התפתחויות מהותיות ביחסים בין הקיבוץ לבין התובעים. התובעים כאמור הגישו תביעה נגד הקיבוץ בתיק הקודם בטענה כי הקיבוץ אינו מקיים את התחייבותו כלפיהם, והצדדים הגיעו להסכם פשרה בתיק הקודם שקבל תוקף של פסק דין. לפיכך, ניסיונם של התובעים לחזור אחורנית ב- 20 שנה ולהיאחז בהחלטה משנת 1990 הוא ניסיון תמוה ולא מובן. הם מתעלמים מהסכם הפשרה ופסק הדין כלא היו. לאחר אותה החלטה משנת 1990 ניתן פסק הדין, אשר הסדיר את היחסים בין הצדדים, לפיכך לא נותרה להחלטה משנת 1990 כל נפקות משפטית מחייבת. כל ההסכמות או ההחלטות שקדמו לפסק הדין איבדו את תוקפם. פסק הדין למעשה החליף כל הסכמה, התחייבות, או החלטה בנוגע לזכאותם של התובעים לכל תשלום מהקיבוץ עד לאותו מועד של פסק הדין. 38. בנסיבות אלו, אני דוחה את תביעתם של התובעים ככל שהיא נוגעת להפרשי דמי עזיבה ומרכיב הגמל שנבעו מהפרש הזמנים הנטען בין התקופה של 60 חודשים שנקבעה בהחלטה משנת 1990 לבין תקופת התשלום בפועל של הסכום הפסוק. 39. על פי הוראות פסק הדין נקבע כי סכום החוב הפסוק ישולם לתובעים בהתאם לנוהל ולהליכים שנקבעו בתקנות האגודות השיתופיות (דמי עזיבה- קיבוץ מסדה), התשנ"ג - 1993, כן נקבע כי רשם האגודות השיתופיות הוא שייקבע את אופן התשלום בהתאם לסמכותו בתקנות הנ"ל. בהחלטה מיום 22.11.93 שצוטטה בסעיף 8 לעיל קבע הרשם מהו סכום התשלום החודשי לו יהיו זכאים העוזבים לפי גובה דמי העזיבה שלהם, ולתובעים שולם כאמור סך של 1,500 ₪ בהתאם לחלופה 1.2 לאותה החלטה. אין מחלוקת כי רשם האגודות השיתופיות לא קבע כיצד ישוערך סכום החוב הפסוק על פי הסמכות שניתנה לו בתקנות דלעיל, ועל פי המוסכם בין הצדדים. 40. הקיבוץ טען בעניין זה כי על אף שלא ניתנה כל החלטה ע"י רשם האגודות השיתופיות, לעניין השערוך הרי המשיך הקיבוץ לבצע את התשלומים בהתאם להחלטה דלעיל מיום 22.11.93 בסך 1,500 ₪ לחודש. לא רק זאת אלא שהקיבוץ שילם לתובעים גם הפרשי הצמדה לפי מדד המחירים לצרכן שהיה ידוע ביום 5.11.92 בהתאם לסעיף 1 להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בסעיף 13 לתצהירו של ניר מנצר הוא מצהיר כי הקיבוץ שילם את התשלום החודשי של 1,500 ₪ בהתאם להחלטת רשם האגודות השיתופיות מיום 22.11.93 בתקופה מאפריל 94 עד ינואר 2005 כולל הפרשי הצמדה לפי מדד המחירים לצרכן, למרות שהרשם לא התייחס לעניין זה, ולא נתן החלטה משלימה באשר להוספת הפרשי הצמדה וריבית. מר מנצר אף צירף לתצהירו תחשיב תשלומים מטעם הקיבוץ, נספח ח' לתצהירו. 41. התובעים לא סתרו את טענותיו של מנצר, ואף לא טענו כי הפרשי הצמדה לא שולמו להם, לפיכך אני מקבלת את עדותו של מנצר וקובעת כי הקיבוץ שילם לתובעים סך של 1,500 ₪ מדי חודש בהתאם להחלטת רשם האגודות השיתופיות מיום 22.11.93, ולסכום זה צירף הקיבוץ הפרשי הצמדה לפי מדד המחירים לצרכן. 42. התובעים טוענים כי הקיבוץ לא מילא אחר חובותיו, היות ואת חישוב הפרשי ההצמדה הוא עשה רק פעם בשנה לפי עדותו של מנצר בפניי, מקום שהיה עליו לעשות את החישוב מדי חודש בחודשו, כמו כן לא שילם הקיבוץ לתובעים ריבית כלל וכלל. בעניין זה טען הקיבוץ כי על פי הסכם הפשרה נמסרה הסמכות להחליט בעניין אופן שיערוך סכום פסק הדין, דמי העזיבה ומרכיב הגמל, לרשם האגודות השיתופיות, והוא כאמור טרם הכריע עד היום בעניין זה. הקיבוץ טען כי התובעים לא העלו כל טענה במשך שנים רבות לעניין גובה התשלום החודשי, ואופן שיערוך התשלומים, ונזכרו בכך מספר שנים לאחר שסיים הקיבוץ לשלם להם. הקיבוץ טוען להתיישנות טענותיהם של התובעים בעניין זה, וכן טוען כי היה על התובעים, במידת הצורך, לפנות לרשם האגודות השיתופיות כדי שיפעיל את סמכותו בעניין השערוך, ולחילופין להגיש עליו עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים. יתרה מכך טוען הקיבוץ כי אין לבית משפט השלום את הסמכות להחליט בעניין השערוך במקום הרשם, ולכל היותר הסמכות השיורית בעניין זה נתונה לבית המשפט המחוזי. 43. בעניין זה הדין עם הקיבוץ. תחילה יצוין כי ברור כי אין מקום להתייחס לטענות התובעים בכל הקשור לתשלומים ששולמו להם לפני חודש 1/2001, היות והתביעה בעניין תשלומים אלו התיישנה על פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958. 44. יתרה מכך, במשך שנים, משנת 1994 בה החל הקיבוץ לשלם את סכום פסק הדין, ועד שנת 2005 בה סיים הקיבוץ לשלם לתובעים את מלוא התשלומים, לא הלינו התובעים על גובה התשלום החודשי המשולם להם, או על אופן שערוך הסכום של פסק הדין, קיבלו את התשלומים ללא כל השגה או מחאה, ונזכרו רק בשנת 2008, עם הגשת תביעה זו, להעלות את הטענה בעניין זה, רק לאחר שהקיבוץ הפסיק לשלם להם את הקצבה ששולמה להם בטעות. התובעים לא נקטו בהליכים המשפטיים העומדים לרשותם, לא פנו לרשם האגודות השיתופיות לצורך קביעת הפרשי ההצמדה והריבית, וגם לא פנו בעתירה מנהלית בעניין זה. 45. על אף העדר הוראה מפורשת כיצד ישוערך הסכום, שילם כאמור הקיבוץ את הפרשי ההצמדה בחישוב ההצמדה פעם בשנה לפי מדד המחירים לצרכן בהתאם לעדותו של מנצר, ולפי פירוט התשלומים שהוא צירף לתצהירו. התובעים לא הוכיחו את טענתם לפיה היה על הקיבוץ לחשב את הפרשי ההצמדה מדי חודש ולא פעם בשנה, ולא הוכיחו כי הקיבוץ הפר את חובתו כלפיהם בעת ששילם להם הפרשי הצמדה כפי שעשה בפועל. 46. לפיכך, ולאור כל האמור לעיל אני דוחה את טענתם של התובעים לעניין הפרשי הצמדה להם הם זכאים כנטען בהתאם לפסק הדין. 47. לעניין טענת התובעים לזכאותם לריבית, דין הטענה להידחות משני טעמים: הראשון: בסעיף 1 להסכם הפשרה נקבע מפורשות כי הסכום של 218,248 ₪ ישולם לתובעים בצירוף הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה, לפי מדד המחירים לצרכן שהיה ידוע ביום 5/11/92, ועד למועד התשלום בפועל. לא נאמר שם כי התובעים זכאים לחיובי ריבית אלא להפרשי הצמדה בלבד, לכן לא הוכיחו התובעים את המקור עליו הם מבססים את טענתם לזכאות לחיובי ריבית. השני: סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961 קובע כי: "2.רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו." כב' השופטת בן פורת התייחסה לסוגיה דומה בע"א 437/80 ליאו זיגל נ. שלמה רוזנר פד"י לד(4) 29. שם נקבע מפיה כי: "חוק פסיקת ריבית והצמדה (בסעיפים 2ו-3א) מסמיך את בית המשפט לפסוק ריבית, או הצמדה במקומה, רק כל אימת שנפסק לבעל דין סכום כסף...... כדי לזכות בהפרשי הצמדה על סכום שסולק - ואחת היא, לדעתי, אם סולק מרצון או על-פי החלטה שיפוטית שלא נעלה בפני בעלי הדין את שערי בית המשפט - על התובע להשעין את תביעתו להפרשי הצמדה על עילת תביעה, כגון הפרת חוזה או עשיית עושר ולא במשפט. בהעדר עילה כזאת, אין לראות בחוק פסיקת ריבית והצמדה יתד להישען עליה. חוק זה מעניק לבית המשפט סמכות נלווית לחיוב כספי קיים, או שהיה לפחות קיים ביום הגשת התביעה." עולה אם כך מפסק דין זיגל כי כל עוד לא הוטל חיוב כספי ע"י בית המשפט אין הוא מוסמך להטיל חיובי ריבית והצמדה על הנתבע. 48. במקרה דנן לא הוטל כל חיוב כספי על הקיבוץ, ונקבע כי הקיבוץ כבר סיים מזמן לשלם לתובעים את חובותיו כלפיהם, ולכן אין בית המשפט מוסמך מכוח סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה לפסוק ריבית על התשלומים ששולמו לתובעים במשך השנים בהתאם לפסק הדין. 49. לסיכום, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעים לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ ומע"מ. קיבוץפנסיה