עיכוב כספי נאמנות של לקוח עורך דין

האם מותר לעורך דין לעכב כספי נאמנות ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיכוב כספי נאמנות של לקוח עורך דין: הנתבע היה בעבר עורך דינה של התובעת. ביום 23/3/05 נחתם ביניהם הסכם שכ"ט עו"ד, בגין "טיפול בענין הונאה ותרמית של חברת TGI בע"מ". נקבע בהסכם, כי עבור "טיפול משפטי בערכאה הראשונה" יעמוד שכר טרחתו של הנתבע על סך השווה ל-40,000דולר ארה"ב. סמוך לאחר מכן, ביום 4/4/05, הגישה חברת TGI תביעת לשון הרע בסך 1,000,000ש"ח כנגד התובעת, כנגד הנתבע, ואחרים (ת.א. (ת"א) 22888/05, להלן - "תביעת TGI"). הנתבע ייצג את התובעת, באותה תביעה. ביום 11/4/05 פתח הנתבע בבנק לאומי, סניף כוכב יאיר, חשבון נאמנות עבור הנתבעת. במהלך התקופה בה יוצגה התובעת ע"י הנתבע, קיבל הנתבע, לחשבון הנ"ל, בנאמנות עבור התובעת, סכומי כסף שונים. בתאריכים 26/5/05, 29/05/05, 5/6/05, 14/6/05 נתנה התובעת הוראות בכתב לנתבע, להעביר את כל כספי הנאמנות באופן מיידי וללא כל דיחוי. בתחילה, הוראתה היתה להעביר את כספי הנאמנות אל עו"ד משה זינגל. אח"כ, הורתה להעבירם לידיה אישית. ולבסוף, ההוראה האחרונה (14/6/05) היתה להעביר את מלוא כספי הנאמנות לאלתר אל עו"ד אבי גולדבליט. ביום 7/6/05 הורתה התובעת לנתבע בכתב, כי היא משחררת אותו לאלתר מייצוגה בכל ענין שנמסר לטיפולו, לרבות פרשת TGI, וכי מעתה ואילך עו"ד גולדבליט הוא שייצג אותה בכל העניינים הנ"ל. הנתבע סירב לבצע את הוראתה של התובעת מיום 14/6/05, ולא העביר הכספים מחשבון הנאמנות אל עו"ד גולדבליט. תחת זאת הודיע הנתבע לעו"ד גולדבליט, ביום 27/6/05 (נ/4), כי "הועבר הסך של 234,000ש"ח לפיקדון, וזאת עד לסיום הגישור בנושא שכר הטרחה ביני ובין מרשתך הגברת אילה אברהם". נמשכה התכתבות בענין זה בין הצדדים, אך ללא הועיל. ביום 2/11/05 הגיש אפוא הנתבע כנגד התובעת תביעה (ת.א. (הרצ') 2233/05) בסך 185,920ש"ח בצירוף מע"מ, המהווה, לטענתו, שכ"ט עו"ד המגיע לו מאת התובעת בגין תביעת TGI. ביום 20/2/06 הושג הסדר בין הצדדים בתביעת TGI, ולפיו נדחתה התביעה, ללא צו להוצאות. ביום 13/6/06 הגישה התובעת את התביעה שבפניי כנגד הנתבע, לתשלום סך 250,600ש"ח המהווה, לטענתה, הסכום שהיה בחשבון הנאמנות, לפי הודאת הנתבע במכתבו נ/4, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. הנתבע העלה, בבקשתו למתן רשות להתגונן, שלש טענות אלה: (א) כי הגיש כנגד התובעת, בת.א. 2233/05, תביעה לתשלום שכר טרחה, וכי השתמש בזכות העיכבון, ועיכב את מלוא סכום התביעה בחשבון הנאמנות, עד להכרעה בתביעה הנ"ל (סע' 5, 6, 10, 11 לתצהיר הבר"ל). (ב) כי אכן העביר, בהוראת התובעת, סך של 28,700ש"ח, מתוך כספי הנאמנות, אל עו"ד גולדבליט (סע' 4 לתצהיר הבר"ל). (ג) כי סך של 17,000ש"ח העביר הנתבע, מחשבונו הפרטי, אל עו"ד זינגל, וכי סכום זה חייבת התובעת להשיב לנתבע, שכן, הסכום היה אמור להיות מועבר מחשבון הנאמנות, ולא מחשבונו הפרטי של הנתבע (סע' 7, 8, 9 לתצהיר הבר"ל). כב' הרשמת דחתה את בקשת הרשות להתגונן, אולם ביהמ"ש המחוזי בערעור (ע"א (ת"א) 1233/07) קבע כי יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, וכי תצהיר הבר"ל מטעמו ישמש כתב הגנה, והחזיר את התיק לבירור. האם היתה לנתבע זכות עיכבון יש להדגיש כי בתיק זה לא עומדת לדיון השאלה האם נותרה התובעת חייבת סכום כלשהו לנתבע כשכר טרחת עו"ד בגין תביעת TGI. שאלה זו עומדת לדיון בתיק ת.א. (הרצ') 2233/05, ותוכרע שם. בתיק שבפניי השאלה העומדת להכרעה היא: האם זכאי היה הנתבע לעכב תחת ידיו את כספי התובעת אשר בחשבון הנאמנות, עד להכרעה בתיק 2233/05. סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961 קובע: "להבטחת שכר טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפקדון או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא לטובת לקוחו בלבד, ופרט לכספי מזונות לאשה ולקטינים, וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידיו עקב שירותו ללקוח; ובלבד שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור." בענין ה"פ (ת"א) 638/02 מנורה חב' לביטוח נ' קפלנסקי (אתר נבו) פסק ביהמ"ש המחוזי כי, לפי סעיף 88 לחוק, זכאי עורך דין לעכב מסמכים "גם אם החוב הוא בקשר לשירות שאין לו זיקה למסמכים" (שם, בפיסקה 10 לפסה"ד). פסק דין זה בוטל ע"י ביהמ"ש העליון (ע"א 7097/02 מנורה חב' לביטוח נ' קפלנסקי, אתר נבו), אשר קבע מפורשות כי פירוש זה בדבר זכות העיכבון אינו מקובל עליו, וכי זכות העיכבון נתונה "אך לגבי התיק מושא סכסוך שכר הטרחה". כך גם סבורה פרופ' נ' זלצמן בספרה "עיכבון", הוצאת רמות, תשנ"ט-1998, בעמ' 175, ה"ש 57: "יש ליתן להוראה האמורה פרשנות מצרה, באופן שיווצר "קשר העיסקה" בין החיוב הנערב לבין הנכס המעוכב. פרשנות כזו הולמת את הגישה הכללית המשתקפת בחקיקה האזרחית ביחס להגבלת ההיקף של החיוב הנערב מכוחה של זכות עיכבון סטטוטורית, ואין היא עומדת בסתירה ללשון ההוראה. היא גם עולה בקנה אחד עם פרשנות תכליתית של הוראת-חוק יוצרת עיכבון על רקע עקרונות-היסוד של השיטה". טוענת התובעת, כי הכספים אשר בחשבון הנאמנות הופקדו שם ללא כל קשר לשכ"ט עו"ד בגין ייצוגה ע"י הנתבע בתביעת TGI, ואילו הנתבע טוען כנראה כי הכספים בחשבון הנאמנות נועדו להבטחת תשלום שכר טרחתו בתביעת TGI. אמרתי "כנראה", משום שעיון בתצהירי הנתבע (הן תצהיר הבר"ל, והן תצהיר העדות הראשית) מלמד, כי הנתבע כלל אינו טוען, ולו ברמז, בתצהיריו, כי כספי הנאמנות נועדו להבטחת תשלום שכ"ט עו"ד בתביעת TGI, או קשורים כלל לתביעת TGI. יתירה מזו, גם בסיכומים מטעם הנתבע לא מצאתי כל טענה או רמז לטענה כי הכספים בחשבון הנאמנות קשורים קשר כלשהו לתביעת TGI. לא ייתכן כי מדובר בשגגה מעם הנתבע, שהרי כב' הרשמת בהחלטתה בבקשת הרשות להתגונן ביססה החלטתה אך על כך, שלצורך הפעלת זכות עיכבון, חובה על הנתבע להוכיח "קשר ברור בין הכספים/הנכס/המסמכים שהגיעו לידיו, לבין התובענה לשכ"ט המגיע לו". וגם כב' ביהמ"ש המחוזי, בערעור על החלטת הרשמת, החליט כי יש מקום ליתן לנתבע רשות להתגונן, משום שלא ניתן לשלול בשלב זה את טענתו כי כספי הנאמנות נועדו להבטיח את תשלום שכר טרחתו בגין תביעת TGI. דא עקא, וכפי שכבר ציינתי, בהדגשה, טענה זו - "חסרה מן הספר". היא אינה מופיעה לא בתצהירי הנתבע, ולא בסיכומיו. ולמותר לציין כמובן כי הנתבע גם לא הוכיח את הטענה (שלא נטענה) בדבר קיומו של קשר בין כספי הנאמנות לבין תביעת TGI או שכ"ט עו"ד בתביעת TGI. המסקנה היא כי הנתבע לא הוכיח כי מוקנית לו זכות עיכבון על הכספים שבחשבון הנאמנות. די בכך כדי לקבל את התביעה. טוען הנתבע כי זכות העיכבון מוקנית לו לא רק מכח סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, אלא גם מכוחו של העיקול העצמי שהוטל, לבקשתו, בתיק 2233/05, על כספי הנאמנות שבידיו. טענה זו דינה להידחות. ראשית, צו העיקול הוא סעד זמני שנועד לשמר את המצב הקיים. אין הוא מכריע בזכויות מהותיות, ואין הוא יוצר זכויות מהותיות. לא ייתכן כי זכות עיכבון תקום לו לנתבע מכוחו של צו עיקול, שניתן לבקשתו. צו העיקול איננו מוליד את הזכות המהותית, הוא נגרר אחריה ונובע ממנה. ואם, כפי שקבעתי, אין לנתבע במקרה זה, עפ"י הדין המהותי, זכות עיכבון על כספי הנאמנות, ברור שצו העיקול אינו יכול ליצור לו זכות שכזאת. הרי לולא עשה הנתבע שימוש בזכות העיכבון הנטענת, כלל לא היו בידיו כספים, הניתנים לעיקול. שנית, צו עיקול זמני מיום 11/12/06 בוודאי אינו יכול להוות תירוץ לסירובו של הנתבע להעביר את כספי הנאמנות כאשר נדרש לעשות כן, במאי וביוני 2005. ושלישית, הנתבע לא ביקש (ולא קיבל) רשות להתגונן בטענה זו, המהווה הרחבת חזית. משמעות אי הגשת תביעה תוך שלשה חודשים, והאם הליך גישור עוצר את מנין שלשת החודשים אם זכות עיכבון אינה קיימת, במקרה דנן, ממילא אין מקום ואין צורך לבחון את השאלה האם תביעת שכ"ט עו"ד שהגיש הנתבע כנגד התובעת בתיק 2233/05 הוגשה "תוך שלשה חודשים", או לא תוך שלשה חודשים, מיום שדרשה התובעת את הכספים (כדרישת הסיפא לסעיף 88 לחוק לשכת עוה"ד). דרישת שלשת החודשים היא תנאי למימושה של זכות העיכבון, מקום שהיא קיימת, אך אין צורך לבדוק אם נתקיים התנאי, מקום שהזכות אינה קיימת מעיקרא. למרות זאת, ולמעלה מן הצורך, אתייחס לכך, משום ששני הצדדים התייחסו לסוגיה זו בהרחבה. הוראות התובעת להעביר כספי הנאמנות ניתנו במועדים שונים (ר' לעיל) החל מיום 26/5/05 וכלה ביום 14/6/05. על כן, תביעת הנתבע לתשלום שכ"ט עו"ד היתה צריכה להיות מוגשת על ידו עד יום 25/8/05, או לכל המאוחר עד יום 13/9/05. (אעיר לענין זה כי הנתבע אינו יכול להיבנות מהוראות תקנה 529 לתקסד"א, הואיל ותקנה זו קובעת כי תקופת הפגרה לא תובא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי ביהמ"ש. לכן, אין בכוחה של פגרת בתי המשפט "להאריך" את המועד הקבוע בסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין. וראה ה"פ (ת"א) 176992/01 שלמה אבנר נ' אסנר בכר קנבל, אתר נבו). בפועל, הגיש הנתבע את תביעתו לשכ"ט עו"ד (2233/05) רק ביום 2/11/05, משמע, לאחר שחלף מועד שלשת החודשים, הקבוע בחוק כתנאי למימושה או ליתר דיוק כתנאי להמשך קיומה של זכות העיכבון (נ' זלצמן "עיכבון" בעמ' 263). בענין זה, מעלה הנתבע בתצהיר ע"ר את הטענה - (א) כי הוא הציע לעו"ד גולדבליט, ביום 27/6/05, "להעביר נושא זה לגישור, בפני מגשר מוסכם" (נ/4, סעיף 7). (ב) כי התובעת, בשתיקתה ובאי מתן מענה למכתבו הנ"ל, הסכימה להפניית התיק לגישור, וגם אישרה בעדותה בביהמ"ש כי הסכימה לגישור. (ג) כי יש בהפניית התיק לגישור כדי להפסיק את מנין שלשת החודשים, האמורים בסעיף 88 לחוק. (ד) כי רק ביום 5/9/05 הבהירה התובעת את עמדתה, שאין היא מסכימה לגישור. (ה) וכי מתאריך זה ועד למועד הגשת התביעה לשכ"ט עו"ד חלפו פחות משלשה חודשים. טענה זו אינה יכולה להתקבל, ולו משום שהנתבע לא ביקש (ולא קיבל) רשות להתגונן בטענה זו, המהווה שינוי חזית. ויודגש, כי ב"כ התובעת התנגד במפורש לשינוי חזית (פרו', עמ' 7, ש' 8 - 11). עיינתי היטב בבקשת הרשות להתגונן ונוכחתי לדעת כי הנתבע כלל לא העלה - גם לא בסיכומיו בשלב הבר"ל - את הטענה כי מנין שלשת החודשים הוארך בשל קיומו של הליך גישור, או בשל כך שהוסכם או דובר בין הצדדים על הליך גישור. אין זכר ורמז לטענה אשר כזאת (וגם כב' הרשמת בהחלטתה לא התייחסה לטענה זו, שלא נטענה). גם בפרוטוקול הדיון בערעור בביהמ"ש המחוזי (ע"א 1233/07) לא העלה הנתבע (המערער, שם) את הטענה הזאת (ר' נספח י"ג2 לתצהיר ע"ר של הנתבע). אפשר שהנתבע העלה זאת בכתב הערעור או בעיקרי הטיעון, ומשום כך התייחס לכך ביהמ"ש המחוזי בסעיף 10 לפסק דינו. אך לעניות דעתי אין בכך כדי להרחיב את מסגרת הבר"ל, מעבר למה שנטען בבר"ל ובתצהיר התומך בה. ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו (בסעיף 14) כי התצהיר ישמש כתב הגנה, ומכאן, שמוגבל הנתבע אך לטענות העובדתיות והמשפטיות שהעלה באותו תצהיר. כבר חיוויתי דעתי, בהחלטתי מיום 8/7/09 (פרו', עמ' 23), כי - "תצהיר הבר"ל, הוא כתב ההגנה, הוא הקובע את מסגרת הפלוגתאות העומדות להכרעה בפניי. גם אם התייחס ביהמ"ש המחוזי, לצורך ההנמקה, לעניינים אחרים, הרי שהנמקה זו אינה יכולה לספק לנתבע טענות הגנה חדשות, אותן לא טען במסגרת הבר"ל, היינו במסגרת כתב ההגנה. לפיכך, הטענה שהועלתה בתצהיר ע"ר של הנתבע בדבר הפסקת מנין תקופת שלשת החודשים בשל גישור, היא אכן טענה חדשה . . . ". גם לגופו של ענין, אין הטענה בענין הגישור יכולה לעמוד. טוען הנתבע בתצהירו (סע' 10) כי הציע, במכתבו מיום 27/6/05 (נ/4), להעביר את נושא שכר טרחתו לגישור, וכי עצם שתיקתה של התובעת ואי מתן תגובה יש בה משום הסכמה ברורה לאמור במכתבו הנ"ל בענין הגישור. דא עקא, טענה זו דינה להידחות, משהוכח כי התובעת הגיבה גם הגיבה למכתב הנתבע: ב"כ התובעת, במכתבו מיום 6/7/05 (נ/7), כותב לנתבע במפורש כי "גב' אברהם לא תידיין עמך בהליך גישור". עמד אפוא הנתבע וטען, כי הוא מעולם לא קיבל מכתב זה (פרו', עמ' 24, ש' 7 - 12). אך טענתו זו היא מסופקת בעיניי, שכן, המכתב נשלח אל פקס מס' 09-7415185, וישנו אישור OK בדבר קבלת הפקס, וכן ציין מי שציין בכתב יד, על גבי אישור הפקס, "מאשר, אייל" (אייל הוא הנתבע). נשאל הנתבע בחקירתו מהו המספר 09-7415185, והשיב כי אין לו מושג, וכי מספר זה אינו מוכר לו (עמ' 24, ש' 13 - 16), אך טענה זו אינה נכונה בעליל, באשר מוצגים רבים שהוגשו מוכיחים כי זהו מס' פקס של הנתבע. עמד אפוא הנתבע וטען בסיכומיו, כי זהו מס' הפקס של משרדו הקודם, בכפר סבא, והוא כבר אינו מצוי שם, אך לטענה זו אין כל הוכחה בחומר הראיות, ומלבד זאת, הוכח כי גם מכתבים שנשלחו אל הנתבע, לפי הכתובת בכפר סבא, נתקבלו גם נתקבלו על ידו (ראה נ/1), כמו גם מכתבים אחרים שנשלחו אליו לפקס 09-7415185 (ראה נ/3) (וראה פרו', עמ' 23, ש' 24). אם דרושה ראיה נוספת לכך שהמכתב נ/7 מיום 6/7/05 נתקבל אצל הנתבע, הרי זו תימצא לנו במכתבו של הנתבע נ/6, אף הוא מיום 6/7/05, שבו הוא מתייחס אל "מכתבך אלי מהיום", ומגיב עליו. במלים אחרות, לא רק שהנתבע קיבל את נ/7, הוא אף השיב על מכתב זה. טען אפוא הנתבע כי מכתבו נ/6 היווה תגובה לא ל-נ/7 כי אם למכתב אחר של עו"ד גולדבליט, מאותו תאריך. לנוכח טענה זו, הצהיר עו"ד גולדבליט לפרוטוקול, ביוזמתו (פרו', עמ' 25, ש' 16 - 17) כי הוא מסכים שהנתבע יוכל להגיש לתיק ביהמ"ש, לאחר הדיון, את המכתב האחר של עו"ד גולדבליט אליו, מיום 6/7/05, שלטענת הנתבע הוא הוא המכתב אשר אליו מתייחס מכתבו נ/6. ואכן, הנתבע עשה כן, והגיש מכתב אחר של עו"ד גולדבליט מיום 6/7/05, הוא המכתב שלטענתו, נ/6 מהווה תשובה ביחס אליו (המכתב האחר מיום 6/7/05 צורף כנספח לבקשת הנתבע מיום 19/10/09, ונתקבל כראיה, בהחלטתי מיום 4/12/09). אני דוחה את טענת הנתבע כאילו מכתבו נ/6 מהווה תשובה למכתב הזה, האחר. די לעיין במכתבים כדי להיווכח, לפי תוכנם, כי נ/6 הוא אכן תשובה למכתב נ/7, ואינו מהווה מענה למכתב האחר של עו"ד גולדבליט מאותו יום, הכולל רק "חשבון סופי" ופירוט סכומים לתשלום, ללא כל הכפשה וללא כל טענה פוגעת או טענה הנוגעת לפגיעה בכספי הנאמנות. אך העיקר הוא, שדווקא המכתב הזה, שהוגש ע"י הנתבע בגדר בקשה להגשת ראיות נוספות, הוא ההוכחה בה"א הידיעה לכך, שהנתבע קיבל את המכתב נ/7. שכן, הנתבע לא שת לבו לכך, אך נ/7 הוא הודעת פקס הכוללת ארבעה עמודים, ובהם שני מכתבים, מכתב מיום 6/7/05, הכולל "חשבון סופי" ופירוט סכומים לתשלום, ומכתב מיום 6/7/05 שבו מטיח עו"ד גולדבליט בנתבע כי נהג שלא כהלכה בכספי הנאמנות וכו'. במלים אחרות, המכתב ה"חדש", אותו הגיש הנתבע בגדר "ראיות נוספות" איננו חדש, אלא הוא חלק ממוצג נ/7. שני המכתבים הללו כאחד נשלחו יחד לפקס מס' 09-7415185, וקיים אישור OK על קבלת כל 4 העמודים. עצם העובדה שהמכתב שכותרתו "חשבון סופי" נתקבל, ומצוי בידי הנתבע (הגם שנשלח לפקס 09-7415185), מוכיחה בעליל שגם המכתב השני מאותו יום, נ/7 (שנשלח באותה הודעת פקס בת 4 עמודים, שנתקבלו כולם) אף הוא נתקבל, ואף הוא מצוי בידי הנתבע. לסיכום, אני דוחה את טענת הנתבע כי לא קיבל את נ/7. אני קובע כי עו"ד גולדבליט הודיע לנתבע מפורשות (נ/7) על אי הסכמה לגישור, וכן אני קובע כי הנתבע קיבל הודעה זו. מכאן, שטענת הנתבע כי אי מתן תגובה מעם התובעת להצעתו להפנות התיק לגישור, התפרשה על ידו כהסכמה מצידה לגישור, וכי הוא המתין להודעתה על תחילת הליך הגישור (סע' 9, 10 לתצהיר הנתבע) - נדחית. אמת, נכון הדבר, מעדותה של התובעת (פרו', עמ' 14 - 15) עולה, כי היה פרק זמן מסוים שבו הסכימה לגישור, אולם אינני סבור כי תאריך 5/9/05 היה המועד שבו הודיעה לראשונה על אי הסכמתה לגישור. אזכיר בהקשר זה, שוב, את נ/7, מכתב עו"ד גולדבליט מיום 6/7/05, בו הוא מודיע לנתבע, כי התובעת לא תתדיין עימו בגישור. וכן אפנה למכתב התובעת עצמה אל לשכת עורכי הדין מיום 5/9/05 (נספח ט'1 לתצהיר הנתבע, סומן גם מש/2) שם היא מתייחסת למכתב הנתבע מיום 27/6/05 (נ/4) ואומרת כי דבריו של הנתבע בענין הגישור הם "דברים מקושקשים" וכי היא מעולם לא הסכימה לשום הליך של גישור בנושא שכר הטרחה. טוען הנתבע כי, בהמשך הדרך, בישיבת ק"מ מיום 25/5/06 בתיק 2233/05 בפני כב' הרשמת (כתוארה אז) גלר-אהרוני, הסכימה התובעת במפורש להליך של גישור במנ"ת, ויתירה מזו, היא אף הסכימה לעכב הגשת תביעתה שלה (היא התביעה שבפניי) עד 30 יום מסיום הגישור, והסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה. טענה זו אינה יכולה להתקבל. סעיף 88 לחוק לשכת עוה"ד מחייב את עוה"ד להגיש תביעה על שכר טרחתו תוך שלשה חודשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את הכספים המעוכבים. במקרה דנן, היה על הנתבע להגיש תביעתו לשכר טרחה עד יום 25/8/05 או לכל המאוחר עד יום 13/9/05. בפועל, הוא הגיש תביעתו רק ביום 2/11/05. הטענה כי ההסכמה של התובעת לגישור האריכה כביכול את מנין שלשת החודשים, אינה יכולה להתקבל, הואיל ומנין שלשת החודשים כבר נסתיים, בטרם הגיש תביעתו. ההסכמה שלה לגישור בישיבת יום 25/5/06 באה לאחר שהנתבע כבר הגיש את תביעתו. הסכמה מאוחרת זו אינה משנה את המצב החוקי שנתגבש מיד בתום שלשה חודשים מיום שנדרש הנתבע להשיב את כספי הנאמנות, מועד שבו פקעה זכות העיכבון (גם אילו היתה קיימת זכות עיכבון מלכתחילה, על כך ר' פיסקאות 8 - 11 לעיל). יש לזכור כי בפועל, לא נתקיים הליך גישור כלל ועיקר. לא מונה מגשר, לא נעשתה אפילו פניה למגשר, ולא נתקיימה ולו פגישת גישור אחת. ולבסוף, הנתבע לא הפנה את תשומת לבי לפסק דין כלשהו בו נקבע כי יש בכוחם של הליכי גישור לעצור את מנין שלשת החודשים האמורים בסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין (זולת במקרה של הסכמה מפורשת על כך) (ור' בנקודה זו - סיכומי התובעת, סעיף 52, "חמישית"). גובה הסכום, וטענות נוספות של הנתבע באשר לגובה הסכום בחשבון הנאמנות, הנתבע אישר במכתבו נ/4 כי הסכום שהועבר לפיקדון הוא 234,000ש"ח. הנתבע גם חזר על כך בעדותו ובסיכומיו בשלב הבר"ל (פרו' מיום 7/12/06, עמ' 2 למעלה, ועמ' 3 למעלה). אין מחלוקת בין הצדדים כי סך של 21,054ש"ח הוצא מחשבון הנאמנות בהסכמה, ביום 17/6/08, וסכום זה הופחת מסכום התביעה. לטענת הנתבע, יש להפחית מסכום התביעה שני סכומים נוספים. האחד - סך 28,700ש"ח, אותו העביר הנתבע, מכספי הנאמנות, אל עו"ד גולדבליט. אינני סבור כי יש להפחית סכום זה מסכום התביעה, מהטעם הפשוט שסכום התביעה (סך קרן של 234,000ש"ח) אינו כולל את הסך 28,700ש"ח הנ"ל. כך עולה ממכתב הנתבע נ/4, שם הוא כותב כי העביר סך של 234,000ש"ח לפיקדון, וזאת מלבד סכום נוסף של 28,700ש"ח שהועבר מכספי הנאמנות אל עו"ד גולדבליט (סע' 5 וסע' 9(5) למכתב הנ"ל). מכאן, שסכום התביעה כבר הביא בחשבון (והפחית) את הסכום שהועבר לעו"ד גולדבליט כאמור. על כן ברור כי אין כל מקום להפחית סכום זה מסכום התביעה. נראה כי גם הנתבע מבין דברים ברורים אלה, ועל כן זנח, בתצהיר ע"ר מטעמו, את הטענה כי יש להפחית הסך הנ"ל מסכום התביעה. השני - סך 17,000ש"ח אותו העביר הנתבע, מכספו הפרטי, אל עו"ד משה זינגל. מדובר בהעברת סך של 100,000ש"ח, לפי הוראת התובעת, מחשבון הנאמנות, אל עו"ד זינגל. על סך זה צריך היה להוסיף מע"מ, והנתבע (במקום להעביר גם את סכום המע"מ מחשבון הנאמנות) משך שיק מחשבונו הפרטי על סכום זה (17,000ש"ח) והעבירו אל עו"ד זינגל. הנתבע טוען כי על התובעת להשיב לו סכום זה, שהוציא מכיסו. בענין זה אציין, ראשית, כי חל גם כאן סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, שכן, סעיף 88 מתייחס לא רק לשכ"ט עו"ד, אלא גם להוצאות שעוה"ד הוציא. הנתבע אכן הגיש תביעה כנגד התובעת בגין סכום זה של 17,000ש"ח, אולם תביעה זו הוגשה רק ביום 31/12/06 (נספח י"ג לתצהיר ע"ר של הנתבע) משמע, למעלה משנה לאחר תום מועד שלשת החודשים, האמור בסעיף 88 לחוק. ושנית, השאלה האם אמנם זכאי הנתבע לתשלום הסך 17,000ש"ח הנ"ל מאת התובעת, היא שאלה שעודנה תלויה ועומדת, באותה תביעה שהנתבע כאמור הגיש נגדה ביום 31/12/06 (כיום - ת.א. (מחוזי ת"א) 1402/08). השאלה תוכרע אפוא בתיק הנ"ל, וכמובן, אם וככל שיזכה הנתבע בתביעתו הנ"ל, ניתן יהיה לקזז החובות הפסוקים זה מזה. בוודאי שאין מקום, במסגרת תיק זה, להתערב ולהכריע במחלוקת, המתבררת בתיק אחר, ואין מקום להפחית סכום זה מסכום התביעה, שעה שטרם הוכרע (שם) אם אמנם זכאי הנתבע להשבת סכום זה מאת התובעת. ולבסוף, אני דוחה את טענת הנתבע כי מיום הטלת העיקול הזמני על כספי הנאמנות בתיק 2233/05 אין מקום להוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הסכום המעוקל. אין לקבל טענה זו ולו משום שבמקרה דנן מדובר ב"עיקול עצמי", שהוטל לבקשת הנתבע עצמו (כתובע בתיק 2233/05. ר' ה"הודעה למחזיק על הטלת עיקול", בנספחי תצהיר ע"ר של הנתבע). מדובר בכספי נאמנות, שעפ"י מסקנתי בפס"ד זה, מחויב היה הנתבע להעבירם אל עו"ד גולדבליט מיד כאשר קיבל את הוראת התובעת בכתב לעשות כן, ביום 14/6/05. לא אדע על שום מה יהא הנתבע פטור מתשלום הפרשי הצמדה וריבית על כספים אלה, שהותיר בידיו שלא כדין, רק משום שהוא עצמו ביקש להטיל עליהם עיקול ("עיקול עצמי"). אין לקבל גם את טענת הנתבע כאילו זכאית התובעת לקבל את כספי הנאמנות רק בתוספת הריבית שנצברה בחשבון הנאמנות, ובניכוי הוצאות ניהול החשבון. התובעת זכאית היתה לקבל את כספי הנאמנות, ביום 14/6/05. משלא הועברו הכספים לידיה (ליתר דיוק: לעו"ד גולדבליט) זכאית היא להפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום שנתנה הוראה להעבירם, ועד העברתם בפועל. אין זה מעניינה כמה היא הריבית שנצברה בחשבון הנאמנות, או כמה היו הוצאות ניהול החשבון, שכן, הכספים לא היו אמורים להישאר בחשבון, והתובעת איננה שותפה ואיננה צריכה לשאת בתוצאות הכספיות הנובעות מעיכוב כספה שלא כדין בחשבון. הסכום המעוכב בחשבון הנאמנות היה, כאמור לעיל, סך 234,000ש"ח. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד הגשת התביעה מסתכם הסכום בסך של 250,600ש"ח. אני מחייב אפוא את הנתבע לשלם לתובעת סך 250,600ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 13/6/06, ועד התשלום בפועל, ובהפחתת סך 21,054ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 17/6/08 ועד התשלום בפועל. בנוסף, יישא הנתבע בתשלום מלוא האגרות, בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומן ועד ההחזר בפועל, וכן, בנוסף, בתשלום שכ"ט עו"ד של התובעת בסך 23,000ש"ח בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.עורך דיןלקוחותאמנה בינלאומיתנאמנותעיכוב כספים