פטור לערב בגלל הפרת חובת הגילוי של הבנק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת פטור לערב בגלל הפרת חובת הגילוי של הבנק: פתח דבר: התובע בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק") הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד הערבים לחוב של לווה, לאחר שמוצו ההליכים מול הלווה. התביעה הוגשה נגד מר אלון גולדשטיין ומר אריק ג'ובי (להלן: "הנתבעים"). על פי הנטען בתביעה, בחודש ינואר 2001 חתמו הנתבעים כערבים למר פחצדזה עמירן (להלן: "הלווה") בגין הלוואה שניתנה לו על ידי הבנק ביום 19/01/01, המורכבת ממספר הלוואות (להלן: "ההלוואה"). בשל פיגורים בהחזר ההלוואה על ידי הלווה העמיד הבנק את יתרת ההלוואה לפירעון מיידי ונקט נגד הלווה בהליכי מימוש הנכס ששימש כבטוחה להחזר ההלוואה (להלן: "הנכס"). ביום 18/12/03 נמכר הנכס במסגרת הליכי מימוש השעבוד בסך של 233,000 ₪, אשר לא כיסה את יתרת הלוואותיו של הלווה. ביום 26/07/04 הגיש התובע תביעה בגין יתרת ההלוואה נגד הלווה וביום 26/10/04 ניתן נגדו פסק דין על סך 194,230 ₪. לאחר שמוצו כל הליכי הגבייה נגד הלווה, לרבות בהוצל"פ, ולא נפרע החוב, הגיש הבנק בקשה למיצוי הליכי הגביה כנגד הלווה בהתאם לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות"). בקשתו של הבנק נתקבלה ועל כן הוגשה התביעה שבפניי על סך 231,665 ₪, נגד הערבים להלוואה. ביום 16/12/07 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד מר ג'ובי וביום 27/01/08 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד מר גולדשטיין. לבקשת מר ג'ובי בוטל ביום 25/05/08 פסק הדין שניתן נגדו ועל כן נותר לדון בתביעה נגד מר ג'ובי בלבד. ביום 02/06/08 הגיש מר ג'ובי (להלן: "הנתבע") בקשת רשות להתגונן. בקשתו התקבלה ונקבע כי תצהירו שצורף לתמיכה בבקשה ישמש כתב הגנה. הנתבע טען כי חתם ביום 19/01/01 יחד עם מר גולדשטיין על כתב הערבות מבלי שגילו לו לפני כריתת חוזה הערבות איזה סוג ערב הוא, יחיד ו/או מוגן, את היקפה של הערבות ומהו חלקו בה, ולכן על פי חוק הערבות הוא פטור מערבותו. הנתבע טען עוד כי הבנק לא עדכן אותו לגבי אי קיום הסכם ההלוואה ולא הודיע לו על מכירת הנכס ואף לא ניתנה לו הזכות להיכנס בנעליו של הלווה ולפרוע את החוב, בין היתר על ידי רכישת הנכס, אשר עבר למכירה. הנתבע הוסיף וטען כי הסכומים הנתבעים מייצגים את יתרת החוב שהצטברה בחשבונות בגין חובו של הלווה ולכן חושב חובו שלא בהתאם לחוק הערבות. כמו כן, לטענתו, הערבות עליה חתם היתה להבטחת ההלוואה לרכישת הדירה בלבד ולא להבטחת חשבונותיו ו/או חיוביו של הלווה כפי שהיו מפעם לפעם והסכומים בהם חויב כוללים ריבית פיגורים בניגוד לאמור בסעיף 25(א)(2) לחוק הערבות. במהלך ניהול התביעה תוקן סכום התביעה נגד הנתבע. התובעת הסכימה כי אכן הנתבע הינו במעמד של "ערב מוגן" וסכום התביעה הועמד על חלקו היחסי מסכום הערבות, דהיינו על מחצית מהסכום המקורי בסך של 115,500 ₪. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. מטעם הבנק הוגשו תצהיריהם של גב' מאיה ויינברג, עובדת הבנק אשר עבדה במועדים הרלוונטיים לתביעה כנציגת משכנתאות בנציגות הבנק בנצרת, של מר משה ולך, פקיד במחלקה לגבייה משפטית בסניף המרכזי של הבנק, ושל מר משה שימל, מנהל אגף תביעות ושירות לקוחות של הבנק, והנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. דיון: האם הפר הבנק את חובת הגילוי על פי סעיפים 22(ב)(1) ו-(2) לחוק הערבות? הנתבע טען כי הבנק לא גילה לו טרם כריתת חוזה הערבות כי הוא ערב יחיד או מוגן ואת חלקו היחסי בערבות ולכן על פי חוק הערבות הוא פטור מערבותו. סעיפים 22(ב)(1) ו-(2) לחוק הערבות קובעים כי על נושה לגלות לערב יחיד, לפני כריתת חוזה הערבות, בין השאר, את היות הערב ערב יחיד או ערב מוגן (ס"ק(1)) ואת מספר הערבים וחלקו היחסי של הערב בחיוב (ס"ק(2)). לא גילה הנושה את הפרטים המנויים בס"ק(1), פטור ערב יחיד מערבותו (סע' 23(א)(5)). לא גילה הנושה את הפרטים המנויים בס"ק(2), ימלא הערב היחיד את ערבותו בהתאם לאומד דעתו בעת כריתת חוזה הערבות (סע' 23(א)(4)). אולם, אם "הוכיח הנושה שערב יחיד ידע פרט מהפרטים הקבועים בסעיף 22, לא יחול סעיף קטן (א) בכל הנוגע לאותו פרט". (סע' 23(ב) לחוק הערבות). לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שבפניי נחה דעתי כי הנתבע ידע עובר לחתימתו כערב על חוזה ההלוואה כי הוא ערב יחיד או מוגן, את מספר הערבים להלוואה ואת חלקו היחסי בחיוב ועל כן יש לדחות טענתו זו. בטופס "הודעה לחותם ערבות" (להלן: "הודעה לערב") (נספח ב' לתצהירה של גב' ויינברג) מפורט כי הנתבע הוא ערב מוגן, כי מספר הערבים הוא 2 וכי חלקו של כל ערב בחיוב הינו 50%. מסמך זה עונה על דרישת סעיף 22 הנ"ל וכן על דרישת תקנה 1 לתקנות הערבות, התשנ"ח-1998, לפיה על מסמך הגילוי לפי סעיף 22 להיות נפרד מחוזה הערבות. הנתבע טען כי המידע שנמסר לו בהודעה לערב ניתן לו לאחר שחתם כערב להסכם ההלוואה, שכן, לטענתו, הוא הגיע פעמיים לבנק - פעם ראשונה ביום 19/01/01, אז חתם כערב להסכם ההלוואה ופעם שנייה ביום 01/02/01, אז חתם על ההודעה לערב. (ר' עדותו, עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 19-28) אולם, מעיון בחוזה ההלוואה (נספח א' לתצהירה של גב' ויינברג) נלמד כי גב' ויינברג אימתה את חתימתו של הנתבע על הסכם ההלוואה ביום 01/02/01 ולא ביום 19/01/01, כטענתו, וכי ביום 19/01/01 אימתה גב' וינברג אך את חתימתו של הלווה על גבי ההסכם. גב' ויינברג אף העידה בפניי כי היא זו שאימתה את חתימתו של הנתבע וכי לא ייתכן שפקידת בנק אחרת מלבדה החתימה אותו על הסכם ההלוואה או כי הדבר בוצע במועד שאינו 01/02/01. (ר' עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 38; עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 27-28, 31-32, 41) כמו כן, לטענתה, הלווה הוא שדאג להבאת הערבים והם לא תמיד נוהגים לבוא לחתום באותו מועד איתו (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 13-16) ולא בהכרח אישור החתימה שבו הפרטים כולל התאריך מופיע בכל העותקים (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 25-26). גב' ויינברג אמנם הודתה כי לא חתמה על הדף האחרון של חוזה ההלוואה (ר' נספח א' לתצהיר הנתבע מיום 15/11/09) אלא מישהו מהנהלת הבנק, אך לדבריה, הדבר לא קשור לאימות החתימה של הערב (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 33-37), ואכן נראה כי מדובר באישור הבנק לצרכי ביול, ללא כל קשר לאימות החתימות אשר נעשה ביום 29/01/01 (ר' נספח א' לתצהיר גב' ויינברג). גב' ויינברג העידה, ועדותה לא נסתרה, כי למיטב זכרונה באותה תקופה היו מביילים את החוזים ביום חתימת החוזה על ידי הלווה וכי הביול נעשה גם אם לא היתה חתימה של הערב, שכן הוא נובע מהתחייבות הלווה (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 3-6, 8) ובענייננו נעשה הדבר לאחר חתימתם של הלווה ושל מר גולדשטיין עליו. הנתבע טען כי הבנק לא זימן לעדות את גב' אורלי בן עמי, אשר, לטענתו, בפניה חתם על הסכם ההלוואה עובר לחתימתו על ההודעה לערב ויש להסיק מכך שאילו הובאה לעדות היתה גרסתה סותרת את גרסת הבנק אודות מועד החתימה וזהות המחתימים. הנני דוחה טענתו זו, שכן הבנק הביא לעדות את גב' ויינברג, אשר העידה כי הנתבע חתם בפניה על המסמכים ודי היה בכך מבחינתו ואם רצה הנתבע להוכיח אחרת, יכול היה אף הוא לזמן את גב' בן עמי לעדות ומשלא עשה כן עשויה אי העדתה לפעול לרעתו. הנתבע אמנם אישר את חתימתו על גבי ההודעה לערב, אך טען כי חתם רק על דף 2 ולא על דף 1 של ההודעה וכי לא ניתן לו כל העתק ממנה ולכן לא הובא לידיעתו האמור בעמוד 1. כמו כן, לטענתו, הוא לא קרא את האמור בהודעה ולא הסבירו לו דבר אלא רק ביקשו שיחתום עליה. (עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 32) הנני דוחה טענתו זו, שכן בחתימתו על גבי טופס ההודעה אישר הנתבע כי "קיבלתי עותק ההודעה הנ"ל הכוללת 2 דפים, קראתי אותה לפני שחתמתי על חוזה ההלוואה כערב, וניתנה לי הזדמנות סבירה לעשות כן". (ר' עמ' 2 להודעה, סעיף א' לאישור הערבים) כך שאף אם אכן, כטענתו, לא הוצג בפניו הדף הראשון להודעה, דבר קיומו הובא לידיעתו והיה עליו לדרוש מהבנק להראות לו אותו. באשר לטענתו כי לא חתם על הדף הראשון העידה גב' ויינברג כי הדף הראשון לא מיועד לחתימה וכי אין זה הכרחי לחתום על שני הדפים (ר' עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 40-42) יתרה מכך, נפסק כי "אדם מוחזק כמי שיודע את תכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ולא תשמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרא את המסמך מסיבה כלשהי. מקורה של חזקה זו בכך, שמי שאינו מסוגל לקרא מסמך, נושא בחובה להבטיח שתכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו, על ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו; ועל כן הוא זה הנושא בתוצאות אי קיומה של החובה". (ע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ' ברוך וין, פ"ד מט(2)77, 84-85) ועל כן מוחזק הנתבע כמי שידע את תוכן ההודעה לערב עליה חתם. אשר על כן, הנני קובע כי הוכח בפניי שהבנק יידע את הנתבע בטרם חתם כערב על חוזה ההלוואה כי הוא ערב יחיד או מוגן, את מספר הערבים להלוואה ואת חלקו היחסי בחיוב ועל כן הנני קובע כי לא הופרה חובת הגילוי המוטלת על הבנק לפי סעיפים 22(ב)(1) ו-(2) לחוק הערבות. האם הפר הבנק את חובתו להודיע לנתבע על אי קיום החיוב של הלווה הקבועה בסעיף 26(א) לחוק הערבות? הנתבע טען כי הבנק לא פנה אליו ולא שלח לו הודעה על כך שהלווה לא עמד בהחזר ההלוואה ו/או בנוגע לכך שדירתו תעמוד למכירה ולא שלח אליו כל התראה אחרת. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שבפניי, שוכנעתי כי יש לדחות את טענתו של הנתבע כי הבנק לא הודיע לו שהלווה אינו עומד בהחזר ההלוואה. יחד עם זאת הנני מקבל את טענתו של הנתבע כי לא ניתנה לו האפשרות להשתתף במכירת הנכס, הכל כפי שיפורט להלן. מעיון בתצהירו של מר ולך על נספחיו עולה כי החל מיום 06/12/01 שלח הבנק לשני הערבים ובהם הנתבע הודעות על חובו של הלווה בגין ההלוואה (ר' תדפיסים שצורפו כנספחים לתצהירו של מר ולך). מר ולך העיד כי הבנק לא שלח בעצמו את המכתבים וכי הם נשלחו בדואר רשום על ידי חברת חיצונית לבנק לה הם מעבירים את שמות האנשים וכתובותיהם המופיעות בחוזה ההלוואה באמצעות סליל מחשב או דיסק. (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 12-15, 38, 41) לדבריו, "אף אחד בבנק אישית לא שולח התראות זה סליל מחשב שעובר מהבנק לחברה שמוציאה את המכתבים והיא מחזירה לנו אח"כ את התוצאות אם חזרו מכתבים או דברים כאלה". (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 12-13) התדפיסים שצורפו לתצהירו של מר ולך, אשר הוצאו ממחשב הבנק, נערכו במהלך פעילותו הרגילה של הבנק ועל כן הם מהווים "רשומה מוסדית", כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). תדפיסים אלו משקפים את התנהלותו של הבנק עם כלל לקוחותיו. לפיכך, ועל פי הוראת סעיף 36 לפקודת הראיות הם מהווים ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנם. על פי האמור בתדפיסים נשלחו המכתבים הן למר גולדשטיין והן לנתבע ומופיעים בהם פרטי ההלוואה וסכום חוב הפיגורים. מר ולך העיד, ועדותו לא נסתרה, כי המכתבים נשלחו על פי הכתובות המצויות בחוזה ההלוואה (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 34-35). חזקה היא כי רואים המצאה של מסמך בדואר כמבוצעת, אם דיוור המכתב המכיל את המסמך, והמען על המכתב, היו כשורה (סעיף 57ג. לפקודת הראיות). כמו כן, קובע סעיף 35 להסכם ההלוואה כי הודעה שנשלחה לערב לכתובתו הרשומה בהסכם ההלוואה יראו אותה כאילו נשלחה ונתקבלה על ידו במועד בהתאם לסדרי הדואר הרגילים. יתרה מכך, הוכח בפניי כי הנתבע אכן קיבל את ההודעות שנשלחו לו על ידי הבנק לכתובתו במדרך עוז, הרשומה בהסכם ההלוואה. בחקירתו הנגדית של הנתבע הוצג בפניו מכתב שקיבל מהבנק בחודש מרץ 2010 בנוגע לחובו כערב להלוואותיו של הלווה (ת/1). עיון במכתב, אשר הוצג תחילה על ידי הנתבע וביוזמתו, מעלה כי מפורטים בו, בין היתר, שם הלווה, מספרי ההלוואה, מספר הערבים וגובה חוב הפיגורים בהלוואות. המכתב נשלח לכתובתו הרשומה בהסכם ההלוואה והנתבע העיד כי אביו, המתגורר במדרך עוז, אשר נהג לעיתים להביא לו את הדואר שנשלח עבורו, מסר לו את המכתב. (עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 20-27; עמ' 25 לפרוטוקול, ש' 4-7). לפיכך, אין כל סיבה לסבור כי דווקא יתר המכתבים לא הגיעו ליעדם והודאת הנתבע מחזקת את המסקנה כי אין אמת בטענתו. זאת ועוד, מעדותו של הנתבע עולה כי הלווה הוא גיסו (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 2, עמ' 1 לפרוטוקול בבקשת הרשות להתגונן מיום 31/12/08, ש' 16) וכי אשתו ניהלה ביחד עם הלווה חנות משותפת בתקופה בה לקח את ההלוואה והפר את חיוביו כלפי הבנק (עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 14). הנתבע אף העיד כי ביקר את הלווה בדירתו וכי ראה אותו כשהתגורר בבית חמו וחמותו וידוע לו שעד היום הוא מתגורר עמם (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 17, 29; עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 3, 5) ככל הנראה לאחר שפונו מביתם, ועל כן אין זה סביר כי לא ראה ולא שמע שהלווה אינו מקיים את חיוביו ו/או שהוא פונה מדירתו. הנתבע נמנע מלזמן לעדות את אשתו על מנת לתמוך בטענותיו והדבר מעלה את ההנחה כי דבריה היו עלולים לתרום לערעור גרסתו (ר' ע"א 293/90 פיליפ גרינהולץ נ' יעקב מרמלשטיין, תק-על 94(4)82). אשר על כן, הנני דוחה את טענת הנתבע כי לא קיבל את ההודעות ששלח לו הבנק וכי לא ידע שהלווה אינו מקיים את חיוביו על פי הסכם ההלוואה. יתרה מכך, הוכח בפניי כי הלווה הפסיק לעמוד בחיוביו בחודש אוקטובר 2001 (ר' דפי חשבון, נספחים לתצהירו של מר שימל) וכי מכתבו הראשון של הבנק לנתבע בגין החוב נשלח ביום 06/12/01 (ר' תדפיס ראשון לתדפיסים, נספחים לתצהיר מר ולך) ועל כן, הנני קובע כי הבנק עמד בחובתו להודיע לנתבע על אי קיום החיוב בתוך 90 יום מיום שבו הלווה לא קיים את חיובו, כנדרש בסעיף 26(א) לחוק הערבות. יחד עם זאת, סעיף 26(א) לחוק הערבות קובע כי אי מתן הודעה לערב כי הלווה אינו מקיים את חיובו אינה פוטרת אותו מערבותו אלא כדי הנזק שנגרם לו. נטל הראיה בעניין זה מוטל על שכם הערב, ועליו להוכיח בראיות של ממש הן את הקשר הסיבתי שבין מחדל הבנק לבין הנזק שנגרם והן את שיעור הנזק שנגרם וזאת לאחר שהוכיח כי יכול היה לכסות את החוב במקום הלווה ו/או לגרום לחייב לשלם את חובו. עניין לנו בשאלת הערכת יכולתו של הנתבע לגרום לכיסוי החוב, באופן מלא או חלקי, שהינה התרחשות היפותטית בעבר, שלא אירעה כלל ושתוצאותיה - אילו התרחשה - גם הן היפותטיות ומעמידות קושי ראיית של ממש. (ר' רע"א 1044/02 רוחמה עמר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2002(4)579). לערב, כמו ללווה, הזכות, במקרה של מימוש נכס ממושכן לצורך סילוק חוב, שתינתן לו האפשרות ליטול חלק בהליכי המכירה ולנסות למכור את הנכס בסכום גבוה יותר ו/או לחסוך בהוצאות הכרוכות בהליכי המימוש והמכירה. בענייננו, נפגעה זכות זו של הערב, שכן לא די בכך שהערב קיבל הודעות מהבנק על החוב ועל הכוונה לנקוט הליכים לממש את הנכס אלא היה על הבנק ליידע אותו על כל שלב משלבי המכירה ולא שוכנעתי כי הדבר נעשה. אמנם, מעדותו של הנתבע עולה כי לא בהכרח היתה לו אפשרות לרכוש את הנכס או לפרוע את ההלוואה במקום הלווה (עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 24, 26, 28, 32; עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 5-12) אולם, משלא יידע הבנק את הנתבע על כל שלב משלב המכירה, נמנעה ממנו האפשרות לדאוג לפירעון החוב בעצמו ו/או לחסוך בהוצאות הכרוכות בהליכי המימוש והמכירה או להקטין ו/או את הנזק ו/או את החוב באופן כל שהוא, בכך נגרם לו נזק שעניינו גובה החוב אותו הוא נדרש לשלם. גובה החוב הנתבע: הבנק טען כי יש לחייב את הנתבע לשלם לו את חלקו היחסי מסכום הערבות בתוספת ריבית פיגורים בשיעור 0.95% לחודש מתרבה כל שלושה חודשים קלנדריים החל מיום 31/05/07 ועד התשלום המלא בפועל וכי סכום זה יישא החל מיום 31/05/07 ועד ליום התשלום בפועל ריבית בשיעור כאמור לעיל מידי כל רבעון, כאשר הריבית תצטרף לקרן בסוף כל רבעון וזו תישא אף ריבית בשיעור האמור. הנתבע טען מנגד כי בשום מקום לא נאמר על ידי התובע מהי יתרת קרן ההלוואה שלא סולקה על ידי הלווה ללא ריבית והצמדה ו/או ריבית פיגורים והוצאות נלוות וכי הוא נתבע בכל ההוצאות, החיובים, המיסים וההיטלים בהם חויב הלווה עקב "הפרת החוזה", בניגוד לסעיף 4 להודעה לערב. בנוסף לכך, לטענתו, כולל סכום התביעה גם ריביות פיגורים בהם חויב הלווה ולכן הוא חושב שלא על פי חוק הערבות ולא הובאה על ידי הבנק כל ראיה בדבר שיעור ריבית הפיגורים ואופן חישובה ולא מובן מדוע חויב החשבון בתוספת של 0.95% לחודש, ריבית שהיתה נהוגה החל מיום 31/05/07, כאשר מכירת הדירה נעשתה ביום 01.02.04. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שבפניי הנני קובע כדלקמן: התובעת הסכימה במהלך הדיון כי חובו של הנתבע הוא רק 50% מיתרת החוב ועל כן הנני קובע כי חובו של הנתבע הינו 50% מיתרת קרן החוב שנותרה לאחר קיזוז הסכומים שהתקבלו מהליכי המכירה ומימוש הנכס. עם זאת, התובעת לא סיפקה לבית המשפט נתונים לגבי הסכום הנכון והמדויק של יתרת החוב לאחר הליכי המימוש ועל כן לא ניתן לחשב את גובה החוב. מר שמיל לא ידע להשיב, כמה מתוך הסכום אשר שולם עובר לחודש 01/04 שולם על חשבון הפיגורים (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 21); מתי בפעם האחרונה שילם הלווה את תשלומיו לבנק במסגרת ההלוואה (עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 46-47); האם שני התשלומים ששילם הלווה בשנת 2007 שולמו במסגרת תשלומי ההלוואה (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 2) ומתי הועמדה ההלוואה לפירעון (שם, ש' 3-4) מר שמיל אף לא ידע לומר האם שכ"ט הכונס שהיה בתיק ממכירת הדירה, פרסום בעיתון, הוצאות שמאי, הוצאות שכ"ט, הוצאות פינוי וכל ההוצאות הנלוות הועמסו על החוב בתיק ומי שילם את כל ההוצאות הללו. (שם, ש' 44, 46) זאת ועוד, לשיטתו של הבנק, מפרט נספח ד' לכתב התביעה את מצב חשבון ההלוואה של הלווה אצלו נכון ליום 31/05/07, כך שהיתרה הנתבעת בכתב התביעה, המפורטת כאמור לעיל, כולל ריבית פיגורים, אך אין בפניי כל פירוט לשיעור ריבית הפיגורים בה חויב. כמו כן, מכתבו של הבנק מיום 26/06/07, שעניינו אישור בדבר שיעור הריבית החריגה הנהוגה בבנק, (נספח ו' לכתב התביעה) מתייחס לחודשים מאי ויוני 2007 ולא לתקופה מיום מתן ההלוואה ו/או מימוש הנכס ועד יתרת החוב עובר להגשת התביעה. יתרה מכך, מר שמיל העיד כי מאחר שמדובר בכסף של משרד השיכון חויב הבנק לחלק את הכסף שנכנס מהמכירה תחילה לכיסוי הפיגורים ואח"כ לכיסוי יתרת הקרן באופן יחסי, למרות שעל פי הוראות המפקח על הבנקים, היה הבנק מעדיף משיקולים כלכליים להשתמש בכסף לפירעון ההלוואה היקרה ביותר מבחינת הלווה. (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 14-15, 23-26). העובדה שניתנה עדיפות להחזר ההלוואה למשרד השיכון, גם אם היה לכך הצדק חוקי או על פי הוראות משרד השיכון, יש בה משום פגיעה בלווה ובערב ולכן מנימוק זה ואף לאור העובדה שלנתבע לא ניתנה האפשרות לדאוג לפירעון החוב בעצמו ו/או לחסוך בהוצאות הכרוכות בהליכי המימוש והמכירה יש הצדקה להפסיק את מרוץ ההצמדות והריבית החריגה ולהעמידם על הפרשי ההצמדה וריבית כחוק ולא כדרישת הבנק לגבי הריביות הנהוגות בו. אשר על כן, הנני קובע כי חובו של הנתבע הינו 50% מיתרת קרן החוב שנותרה לאחר קיזוז הסכומים שהתקבלו מהליכי המכירה ומימוש הנכס וכי חוב זה יישא רק הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מאותו מועד. הנני מורה לב"כ הבנק להגיש פסיקתא לחתימה על פי הנתונים הנ"ל ולצרף אליה תצהיר של נציג מוסמך של הבנק המצהיר כי זו היא אכן יתרת חובו של הנתבע. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה באופן חלקי כדלקמן: הנתבע ישלם לתובע 50% מיתרת קרן החוב שנותרה לאחר המכירה וחוב זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד (מועד המכירה) ועד התשלום בפועל. ב"כ הבנק יגיש תוך 30 ימים מהיום פסיקתא לחתימה על פי הנתונים האמורים לעיל ויצרף אליה תצהיר של נציג מוסמך של הבנק המצהיר כי יתרת החוב המפורטת בה היא אכן יתרת החוב של הנתבע. כמו כן, הנני מחייב את הנתבע לשלם לבנק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. על סכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חובת הגילויבנקערבים (ערבות)