פטירה לפני שיוך דירות בקיבוץ

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פטירה לפני שיוך דירות בקיבוץ: הצגת המחלוקת 1. האסיפה הכללית של המשיב שהתקיימה ביום 21.1.05 אישרה את "מתווה העקרונות להתחדשות רמת הכובש" וניתן אישור לצוות היגוי לבנות תכנית מפורטת לביצוע שתובא לדיון ואישור (נספח ג' לתובענה, להלן - החלטת 2005). בחודש ינואר 2006 הושלמה הכנת התכנית המפורטת (נספח ב' לתובענה, להלן - התכנית). על פי לשונה (עמ' 4): "לב התכנית הוא יצירת איזון נכון יותר ועדכני, בין חופש וזכויות הפרט והמשפחה לבין הרצון לשמר אחריות חברתית ואנושית ברמה גבוהה הרבה יותר מהחברה שסביבנו". 2. פרק מהתכנית (פרק ה') הוקדש לנושא: "שיוך נכסים והורשה", ולפיו (בין היתר) הוקנו לחברי המושב זכויות שהוגדרו כ"מניית דיור", ששוויה נקבע בהתאם לשנות הותק בקיבוץ, עד לסכום מקסימלי של 224,000 ₪ ליחיד ו-448,000 ₪ לזוג (עמ' 63 לתכנית, להלן - מניית הדיור). התכנית גם הסדירה את אופן העברת מניית הדיור עם פטירת החבר, באופן שהיא עוברת תחילה לבן זוגו, ולאחר פטירת בן הזוג ליורשי החבר (עמ' 65). 3. ביום 17.2.06 התקיימה אסיפה שעסקה בנוהל קבלת ההחלטה על ההתחדשות. נקבע, בין היתר, כי ההחלטה על קבלת מודל ההתחדשות (קרי, התכנית) תתקבל ברוב מיוחס של שני שליש מכלל המצביעים (בין נספחי ב' לתשובה). באסיפה שהתקיימה ביום 4.4.06 התכנית לא אושרה, למרות שזכתה לרוב המצביעים, משום שלא הושג רוב של תומכים של שני שלישים (נספח ג' לתשובה, להלן - החלטת 4/06). התכנית הועמדה שנית להצבעה באסיפה שהתקיימה ביום 15.6.06. הפעם אושרה התכנית ברוב הדרוש (נספח ה' לתשובה, להלן - החלטת 6/06). 4. אברהם פרלמוטר ז"ל (להלן - המנוח) היה חבר בקיבוץ לאורך כ-70 שנה ונמנה בין מייסדיו. המנוח נפטר ביום 6.6.06, תשעה ימים לפני קבלת החלטת 6/06. המבקשת 1 היא אלמנתו והמשיבות 2, 3 ו-4 הן בנותיו ויורשותיו החוקיות. השאלה הנדרשת להכרעה היא: האם המבקשות זכאיות ל"מניית דיור" עבור המנוח, כערכה בשווי המקסימלי, בהתחשב בותק של המנוח? עמדות הצדדים 5. לטענת המבקשות, "היום הקובע" לענין חלותה של התכנית הוא יום 21.1.05, שבו התקבלה החלטת 2005. לגירסתן, החלטה זו היוותה את "קו פרשת המים בחיי הקיבוץ", וכל שנעשה לאחריה, כולל ההחלטות משנת 2006, היה הוצאתה לפועל של התכנית. עוד טוענות המבקשות, כי כל האסיפות בשנת 2006 וההחלטות שהתקבלו בהן, יש לראותן "כמסכת אחת", וכיוון שהמנוח היה בחיים כשהתקבלו שתי ההחלטות הראשונות באותה שנה, הרי שיש לקבוע כי התכנית חלה עליו, ואילו קביעת חלות התכנית ממועד ההחלטה האחרונה דווקא היא "שרירותית". המבקשות טוענת גם, שיש לאבחן בין היום הקובע לזכאות ובין היום הקובע לחלוקת הזכויות. הזכאות נקבעה כבר בעת החלטת 2005 אך החלוקה עצמה נדחתה עד לקביעת היקף ושווי הנכסים העומדים לחלוקה. ולבסוף טוענות המבקשות שגם אם ככלל יש לקבוע את חלות התכנית מיום קבלת החלטת 6/06, הרי שהמקרה שלהן הוא מקרה חריג, המצדיק חריגה מהכלל. 6. המשיב טוען, כי היום הקובע לחלות התכנית הוא יום קבלתה ואישורה, 15.6.06. החלטת 2005 לא אישרה את הזכות, אלא נתנה אישור להקמתו של צוות היגוי לבניית תכנית מפורטת שתובא בעתיד לאישור. המשיב מפנה לכך שבהחלטת 2005 נקבע במפורש כי אישור מתווה התכנית אינו מהווה קביעה של "היום הקובע" לענין שיוך הזכויות. המשיב דוחה את טענת המבקשות, לראות בכל החלטות 2006 כמסכת אחת. לטענתו, ההחלטה מחודש פברואר עסקה רק בנוהל אישור התכנית, ואילו ההחלטה מחודש אפריל לא אישרה את התכנית. כך, שבעת פטירת המנוח מצב הדברים היה שהתכנית אינה מאושרת. ולבסוף, טוען המשיב כי יש לדחות את בקשת המבקשות לראות במקרה שלהן מקרה חריג, כיוון שאם מקרה זה יוחרג, תמצא הצדקה להחריג גם מקרים נוספים, בהם נפטרו ממייסדי הקיבוץ ומותיקיו קודם לקבלת התכנית. 7. בתובענה זו עותרות המבקשות למתן צו הצהרתי, לפיו המנוח היה זכאי במותו למלוא הזכויות על פי תכנית ההתחדשות וכי המבקשות עומדות בנעלי המנוח לענין מימוש אותן זכויות. שני הצדדים הפנו לפסיקה שניתנה בענינים דומים, ואליה אתייחס בהמשך. יצוין, כי הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים והסתפקו בהגשת סיכומים. כן יצוין, כי תובענה זו הוגשה במקורה לבית המשפט המחוזי, אשר הורה להעבירה לבית משפט זה מטעמים של סמכות ענינית. ולבסוף יצוין, כי התביעה המקורית הוגשה על ידי בנותיו של המנוח בלבד, ובהסכמת הצדדים הוספה אלמנתו לרשימת המבקשות. דיון והכרעה 8. עם כל ההבנה לטיעוניהן של המבקשות, אני נאלץ לקבוע כי הדין עם המשיב. אכן, כדברי ב"כ המבקשות, ההחלטה משנת 2005 שאישרה את "מתווה העקרונות להתחדשות רמת הכובש" היא "קו פרשת מים" בתולדות ימיו של הקיבוץ. זה היה הצעד הראשון בדרך להפיכת הקיבוץ מגוף, שכל נכסיו שייכים במשותף לחבריו ושאין לחבריו רכוש פרטי כלשהו, לגוף המכיר בצורך להקנות רכוש פרטי לחברים תוך נגיסה ב"קדושת" השיתוף הכללי שנהג במשך שנות דור. אולם, כל זאת במישור הסוציולוגי וההיסטורי של הקיבוץ. ברמה המשפטית, החלטת 2005 לא הקנתה עדיין כל זכות קנין וכל רכוש פרטי לחברי הקיבוץ. ההיבט המשפטי והמעשי היחיד של אותה החלטה הוא מתן אישור לצוות ההיגוי שהוקם, "לבנות תכנית מפורטת לביצוע שתובא לדיון ואישור ציבורי". זאת, ולא יותר. 9. ואם נותר עוד ספק במסקנה דלעיל, באה "ההבהרה" הכלולה באותה החלטה ומסירה כל צל של ספק: "הבהרה: למען הסר ספק מובהר, כי פרסום וקבלת העקרונות שלעיל אינו ולא יהיה בו משום קביעת "יום קובע" לזכאות החברים. וכי לענין זה יקבע מועד ההצבעה המחייבת על מועד קובע לשיוך הדירות ו/או נכסים אחרים". האסיפה, ככל הנראה כלקח מקיבוצים אחרים שנקלעו לויכוח דומה קודם לכן (כפי שמעידה הפסיקה, אליה הפנו הצדדים), מצאה צורך למנוע כל מחלוקת כזו בעתיד, ולהבהיר באופן חד משמעי, כי מועד קבלת החלטת 2005 אינו מהווה "מועד קובע" להקניית הזכאות שתקבע לחברים והיא הוסיפה והבהירה (בניסוח לא מוצלח) כי "המועד הקובע" יהיה המועד שבו תתקבל בעתיד ההחלטה המחייבת על הקניית הזכויות. 10. אין בידי לקבל את טענת המבקשות, לפיה "ההבהרה" הנ"ל אינה חלק מההחלטה שאושרה על ידי האסיפה הכללית, ולכן היא אינה מחייבת. "ההבהרה" נרשמה על גבי אותו טופס שבו נרשמה ההחלטה על אישור מתווה העקרונות, ולשתיהן תוקף דומה. כינוי ההחלטה אודות "היום הקובע" לחלות הזכויות כ"הבהרה" אינו מפחית מערכה המחייב. 11. ובאשר להחלטות שהתקבלו בשנת 2006. אכן, כפי שמציע ב"כ המבקשות, ניתן לראות בהן "מסכת אחת", אך גם זאת ברמה "ההיסטורית" בלבד. למעשה, ניתן לצרף לאותה "מסכת" גם את החלטת 2005, בהיות כולן שרשרת אחת משינוי הגישה העקרוני, כפי שפורט לעיל, ועד לקבלת ההחלטה האופרטיבית המחייבת בחודש יוני 2006. ברמה המשפטית, כל החלטה עומדת בפני עצמה, ולכל אחת נפקות משלה. להחלטת 2005 כבר התייחסתי לעיל. החלטת 2/06 נוגעת לצד הפרוצדוראלי בלבד של תהליך הדיון וההצבעה על קבלת או דחיית התכנית. ודאי שאין בה כל קביעה של הזכויות. החלטת 4/06 נוגעת כבר למהות. באותה אסיפה נערכה הצבעה על התכנית עצמה, ובסופה היא לא אושרה משום שלא נמצא לה הרוב שנקבע לקבלת התכנית, שני שליש מכלל המצביעים. אין בכך שהתכנית לא אושרה על חודו של קול או על שברו של אחוז (בעד הצביעו 65.7%, נגד הצביעו 34.3%) כדי להפחית מתוקפה של ההחלטה בדבר אי אישור התכנית, כשם שאילו היא היתה מאושרת על חודו של קול, לא היה בכך כדי לפגום בתוקף האישור. נמצא, שמצב הדברים לאחר החלטת 4/06 היה, שהתכנית לא אושרה, וממילא לא נקבעו ולא הוקנו כל זכויות לחברים. 12. באסיפה הכללית שהתקיימה ביום 15.6.06 אושרה תכנית ההתחדשות. תוקפה של כל החלטה הוא מיום הינתנה ואילך, אלא אם באותה החלטה נקבע מועד רטרואקטיבי לחלותה, או אם נקבע מועד מאוחר יותר לחלותה. כך מחייבים ההגיון, השכל הישר וניסיון החיים. זהו הדין גם בחלותה של כל חקיקה (סעיף 10(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, וראו: סעיף 21 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 וסעיף 17 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]). ניתן להגיע למסקנה זו גם על דרך ההיקש (סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"מ-1980) לתקנות שהותקנו בענינים דומים: תקנה 4 לתקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ מתחדש), תשס"ו-2005, הקובעת כי: "הזכאים לשיוך דירות הם החברים במועד קבלת ההחלטה על שיוך הדירות באסיפה הכללית, או לאחריו", ותקנה 4 לתקנות האגודות השיתופיות (שיוך אמצעי ייצור בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005, הקובעת כי "הזכאים לשיוך אמצעי ייצור הם החברים במועד קבלת ההחלטה על שיוך אמצעי הייצור באסיפה הכללית, או לאחריו". נוסף על כך בעניננו נקבע כאמור עוד בהחלטות 2005, כי "היום הקובע" יהיה יום אישור התכנית באסיפה הכללית, אם כי קשה להבין מדוע לא נקבע כך מפורשות גם בהחלטת 6/06. 13. חברותו של חבר באגודה שיתופית פוקעת במותו. כך קובעת תקנה 5(א)(1) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973, וכך נקבע גם בסעיף 35(א) לתקנון הקיבוץ המשיב (צורף כנספח א' לתשובה). המנוח נפטר ביום 6.6.06 ובכך פקעה חברותו. כיוון שהתוכנית אושרה ביום 15.6.06, לאחר פטירתו, הוראותיה אינן חלות על המנוח. 14. כמובן, שהעובדה שהמנוח תמך באישור התכנית (כטענת המבקשות) איננה מהווה כל פרמטר בהקשר לזכותו. כשם שהזכות חלה גם על מי שלא תמך באישור התכנית, אם הוא היה חבר במשיב בעת חלותה, כך אין הזכות חלה על מי שתמך בהצבעות קודמות בתכנית, אך לא היה חבר במשיב בעת חלותה. 15. המבקשות מבקשות לראות במקרה כזה חריג המצדיק סטיה מן הכלל. למראית העין, ומנקודת מבטן הסובייקטיבית של המבקשות, התוצאה מותירה תחושה לא נוחה של אי עשיית צדק. המנוח, שעל פי דברי המבקשות (שלא הוכחשו על ידי המשיב), נמנה בין מייסדי המשיב והיה חבר בו לאורך כ-70 שנה, נפטר בגיל 92, 9 ימים בלבד קודם לקבלת ההחלטה על אישור התכנית, ועל כן לא זכה לזכויות שהוקנו מכוחה לחברי המשיב. אולם, בצדק רב משיב המשיב על כך, שאם תעשה סטיה מן הכלל של חלות התכנית מיום אישורה, והיא תוחל על המנוח שנפטר 9 ימים לפני אישורה, יימצאו טוענים אחרים, אולי רבים, לחלותה גם על מי שנפטר במועד מוקדם יותר לפני אישורה, שגם להם זכויות בהיסטוריה של הקיבוץ והקמתו, ומי יקבע היכן קו הגבול? באופן זה עלול "הצדק" שייעשה עם המנוח לגרום לאי צדק לאחרים, העלולים לטעון כנגד כך, שהחריגה מן הכלל לא נעשתה גם לגביהם. לא לחינם מכוסות עיניה של אלת הצדק. המקרה הפרטי עשוי להטעותה. הצדק שעשוי להיעשות עם אותו פרט עלול להתגלות כאי צדק כלפי אחרים. מטעם זה, אין מנוס מדבקות בכלל, לפיו חלותה של התכנית היא מיום אישורה בלבד. 16. בהקשר זה אוסיף, שבניגוד לנרמז בסיכומי המבקשות (למשל, בסעיף 73), לא מצאתי כל ראיה לכך, שהבאתה המחודשת של התכנית לאישור, רק לאחר פטירת המנוח, נעשתה במכוון, כפי שלא מצאתי כל ראיה לנרמז (למשל בסעיף 68 לסיכומים) בהקשר למניעיו המכוונים של המשיב בעמדתו בסוגיה זו. 17. ויובהר, בתובענה זו טוענות המבקשות, כי על פי הפרשנות הנכונה של התכנית, ושל ההחלטות שהתקבלו לגביה ובהתייחס לנסיבות המקרה, יש לקבוע שהתכנית חלה על המנוח. המבקשות אינן טוענות, שהיה על המשיב לקבל החלטה לחלות רטרואקטיבית של התכנית למועד מסוים או למקרים מוגדרים מסוימים. תביעה שכזו, אילו היתה מוגשת, ענינה תקיפת החלטה (או חוסר החלטה) של האגודה, הדיון בה שונה והשיקולים הנשקלים במסגרתה שונים. כיוון שהתביעה ענינה פרשנות ההחלטות שהתקבלו ויישומן על עניננו, מסקנתי היא שהפרשנות הנכונה איננה מאפשרת את קבלת עמדתן של המבקשות והיא תומכת בעמדת המשיב. הפסיקה 18. הפסיקה שהובאה על ידי הצדדים בענינים דומים, כמעט כולה, תומכת בתוצאה האמורה. ב-ת.א. (מחוזי נצ') 555/06 הרשטיין נ' קיבוץ תל-יוסף (כב' השופט אברהם אברהם, 2007, ) המנוחה היתה חברת הקיבוץ הנתבע במשך כ-50 שנה עד לפטירתה. הקיבוץ החל בהליכי שיוך הנכסים טרם פטירתה, אך ההחלטה על שיוך הנכסים התקבלה רק לאחר פטירתה. גם שם נערכה הצבעה ראשונה על התכנית שהוצעה לפני פטירת המנוחה ולא הושג הרוב הדרוש לאישורה. רק בהצבעה השניה, שנערכה שלוש שנים לאחר פטירתה, אושרה התכנית. בית המשפט קבע, שמכיוון שהמנוחה נפטרה לפני המועד הקובע לשם שיוך הנכסים, אין בידי יורשיה לקבל זכות בנכסים. כב' השופט אברהם הוסיף שם דברים שכאילו נכתבו לעניננו (סעיפים 16 ו-17 לפסק הדין): "16. העובדה, כי התהליך לקראת שיוך הנכסים החל עובר למותה של המנוחה אינו מסייע בידי יורשיה לקבל זכות בנכסים. גם הטענה, לפיה דעתם של חברים רבים בקיבוץ כבר נתגבשה (לטובת השינוי) עובר למותה אינה מסייעת בידי היורשים. המנוחה הלכה לבית עולמה בעת שחלו הוראות התקנון קודם לשינוי, בעת שחל עיקרון של שוויון בין כל החברים על כלל נכסים הקיבוץ. היא נפטרה בעת שכלל הנכסים היו לקיבוץ, ולא לחברים באופן פרטני. 17. ואם לטעמי צדק עלינו להיזקק, כפי שמבקשנו התובע לעשות (אולי במשתמע), הרי שטעמי צדק עשויים להביא בחשבון-שיוך-הנכסים לא רק את מי שהלכו לעולמם בין שתי ההצבעות (ואמנם היו מי שהלכו לעולמם בתקופה המדוברת, כך עולה מפי הקיבוץ), כי אם גם אלה שהלכו לעולמם לפני שתי ההצבעות. הצורך בקביעתו של מועד, שעד אליו יחול דין פלוני וממנו ואילך יחול דין פלמוני מלווה את המשפט (למעשה את החיים בכלל) לאורכו ולרוחבו, קביעה העשויה, לעולם, להוליד תחושה של אי-צדק. כזה הוא עניינו של מי שתביעתו התיישנה ביום אחד בלבד. כך הוא ביחס למועדים הנקבעים לתחילת תוקפם של דברי חקיקה. קביעה חדה של היום הקובע היא הכרחית, והעמידה התקיפה עליה אף היא הכרחית. אם לא כך ייעשה - כי אז מדוע חריגה בת יום תְּזַכֶּּה בזכות בעוד חריגה בת יומיים תשלול אותה. ואם יומיים - מדוע לא שלושה? וכך הלאה. הוא הדין ביחס למועד הקובע בו עסקינן. מדוע ניתֵן זכות ליורשי המנוחה, שהלכה לבית עולמה כעשרה חודשים בטרם המועד הקובע, אך נשלול את הזכות לאחרים, שהלכו לעולמם שנה קודם לכן, ואלי מספר שנים קודם לכן, ואולי בכלל לכל מי שהיה אי פעם חבר בקיבוץ, בין שנפטר ובין שעזב את הקיבוץ בחייו? ניתן לומר, כי אפילו היתה הולכת המנוחה לבית עולמה אך ימים אחדים בטרם המועד הקובע, גם אז לא היתה משתנה מסקנתנו. במאמר מוסגר נציין, כי שונים היו פני הדברים אילו נקבע המועד הנ"ל מתוך חוסר תום לב של חברי הקיבוץ, על מנת לפגוע ביורשי המנוחה, וכיוצא באלה טענות לפגמים בהחלטה על המועד הקובע. אלא שכאמור - התובע כלל לא תקף את ההחלטה גופה ולא טעם לפגמים שנפלו בה, ואמנם נראה, כי ההחלטה לא נפגמה בכל פגם, פרוצדוראלי או מהותי, ודאי לא בכזה המייחס זדון וכד' כלפי יורשי המנוחה, בקביעת המועד הקובע." 19. בת.א. (מחוזי נצ') 549/07 שפק שובל נ' קיבוץ נאות מרדכי (כב' השופט עאטף עיילבוני, 2008, ), המנוח נפטר מספר שנים קודם לקבלת ההחלטה באסיפה הכללית על שיוך נכסים לחברים. מטעם זה נדחתה תביעת יורשו להנות מהזכויות שהוקנו באותה החלטה. בית המשפט התייחס לכך שאחת מההחלטות, שהכשירו את הדרך להחלטת האישור הסופית התקבלה עוד בחייו: "אמנם המנוח היה עודנו בחיים כשנתקבלה החלטה 751 ביום 27/2/96, (אשר, על דרך ההיקש, מרחפת מעל זכויות הצדדים כדוגמת ה"שעבוד הצף" שטרם התגבש) ואולם אין בהחלטה זו כדי להקנות לו זכויות קנייניות בדירה בטרם נתמלאו כל אותם תנאים עליהם מורה ההחלטה, ובכלל זה שינוי תקנון הקיבוץ (ראה עניין שדות ים וכן עניין תל קציר), וממילא שכללי שיוך הדירות שנתקבלו באסיפה הכללית מוציאים מכלל אפשרות כל ניסיון לייחס למנוח זכויות קנייניות בדירת המגורים, בהינתן העובדה שהמנוח הלך לעולמו לפני "מועד קבלת ההחלטה", כמפורט לעיל. לפיכך, התובע, כיורש חלק מעיזבונו של המנוח, אינו זכאי לקבל זכויות קנייניות שלא היו למנוח עצמו שלא הוקנו לו במסגרת התקנון או במסגרת החלטת השיוך וכללי שיוך הבתים, ובכפוף לזכויותיה המקבילות של אחותו. " 20. בה"פ (מחוזי נצ') 249/99 זינגר נ' קיבוץ הסוללים (כב' השופטת גבריאלה (דה-ליאו) לוי), התקבלה החלטה על "תכנית פיתוח" בטרם פטירת המנוח, אך ההחלטה על התכנית הספציפית לשיוך דירות לחברים התקבלה לאחר פטירתו. בית המשפט דחה את תביעת יורשת המנוח, שהסתמכה על כך שהתכנית הראשונה התקבלה בחיי המנוח, ואמר דברים היפים גם לעניננו ("התכנית" הנזכרת להלן היא תכנית הפיתוח האמורה): "נושא שיוך הבתים לא מפורט בתכנית, לא מצויין כיצד יעשה הדבר איך ומתי ועל ידי מי. הנושא רק מאוזכר בסעיף 3.2, כנושא "המטופל במקביל בהתאם להוראות החוק בנושא". בשום מקום באותה תכנית אין התייחסות מפורשת האומרת כי הקיבוץ "החליט" על שיוך הבתים. כל הנושא אינו מנוסח כהחלטה, אלא מדובר במעין פרוגרמת על שחברי הקיבוץ מסכימים עליה כי תטופל בהתאם להוראות החוק. ניתן לראות בהצבעה על תכנית זו אולי מעין הסכמה עקרונית לפעול להגשמת מטרה זו, אך מכאן ועד הקביעה כי ההצבעה הנ"ל מהווה את "החלטת" הקיבוץ בדבר שיוך הבתים, המרחק עדיין רב. לא ניתן לומר כי רק ע"י אזכור הנושא בתכנית, התקבלה ע"י הקיבוץ "החלטה", שמשמעותה הקניית זכויות ספציפיות בנכסים ספציפיים. אין ספק כי החלטה כזו צריכה להיות החלטה מושכלת כאשר צריך להיות ברור למקבלי ההחלטה מה הן התוצאות האופרטיביות של החלטה כזו. בכלל זה צריכה וודאי להיות מונחת בפני החברים תכנית של הקצאת המגרשים, או למצער הקריטריונים לחלוקת המגרשים כדי שיוכלו לאשר זאת. אין לומר כי זהו הליך פורמלי בלבד. תוצאתו מושפעת מהקביעה מי הם חברי הקיבוץ בעת קבלת ההחלטה, מה מספרם, מה יקבל כל אחד מהם ומהו הבסיס לקביעת שיעור חלקו של כל אחד - האם לכל אחד יהא חלק שווה, האם אכן כל אחד זכאי לקבל זכויות במבנה בו הוא מתגורר בלא קשר למספר שנותיו בקיבוץ, לגודל המשפחה שלו וכו', ומהו הגודל הממשי של כל חלקה וחלקה באופן ספציפי. ...... אם כך, נמצא כי מעבר לתכנית על כוללת (למעשה לא בתכנית מדובר אלא יותר בהצהרת כוונות), אין ולא היתה כל התייחסות ספציפית לנושא שיוך הבתים וממילא לא למבנה בו גר אבי המבקשת בטרם נפטר. אבי המבקשת, אם היה זוכה לכך, סביר להניח שהיה שותף להליך השיוך, ובסופו היה אכן זוכה בזכות חכירה במבנה או במגרש כלשהו. אך כאמור עובר לפטירתו לא ניתן לומר כי היתה קיימת החלטה בהקשר זה, או אף כי היתה התחייבות כלפיו על המבנה הספציפי בו התגורר. איתרע מזלה של התובעת ואביה נפטר עוד בטרם התקבלה "ההחלטה" בקיבוץ." 21. בת.א. (מחוזי נצ') 529/05 חן נ' קיבוץ תל-קציר (כב' השופטת גבריאלה (דה-ליאו) לוי, 2007, ), התובעת היתה חברת הקיבוץ משנת 1966 ועד שנת 1997, עת הוחלט על הפסקת חברותה. בשנת 1996 התקבלה החלטה מס' 751 של מינהל מקרקעי ישראל, המאפשרת לקיבוץ שיחליט על כך באסיפה כללית, להקנות לחבריו זכות קניינית בבית מגוריהם. הקיבוץ קיבל החלטה כזו רק בשנת 2006. התובעת טענה, כי יש להחיל עליה את ההחלטה, מאחר ויש ליחס את היום הקובע ליום קבלת החלטה מס' 751, שהתקבלה בזמן שהיא היתה עדיין חברת הקיבוץ. בית המשפט דחה טענה זו: "סבורתני כי הפרוש הנכון הינו שהיום הקובע לעניין התגבשותן של זכויות קנייניות של חברי הקיבוץ בנכסיו, הוא יום קבלת ההחלטה על כך במוסדות המתאימים בקיבוץ, כל קיבוץ לגופו. העובדה שהחלו להתנהל הליכים או "דיבורים" כאלה או אחרים בעניין שיוך נכסים בעתיד, אין בה כדי להקנות זכויות קניין לתובעת". 22. וראו והשוו עוד: ת.א. (מחוזי חי') 585/03 אייזיק נ' קיבוץ נחשולים (2008, ); ת.א. (מחוזי חי') 819/06 רתם נ' קיבוץ שדות ים (2008, ); ת.א. (מחוזי ת"א) 1645/05 רוכמן נ' קיבוץ מענית (2008, ). 23. יוצאי דופן הם שני פסקי הדין, אליהם הפנו המבקשות. הראשון שבהם: ת.א. (מחוזי ת"א) 2933/98 לינדנבאום נ' קיבוץ גליל ים (כב' השופט ישעיה, 2003, ). התובעים שם היו צאצאיהם ויורשיהם של חברי קיבוץ שהיו ממייסדיו ושנפטרו. הקיבוץ טרם קיבל החלטה פורמלית בדבר שיוך נכסי הקיבוץ וחלוקתם בין החברים, אך נעשה שינוי בתקנון הקיבוץ המשליך על מי שיהיו זכאים להנות מפירות ההחלטה שתתקבל בעתיד, ועל פיו הזכאים יהיו מי שהם חברי קיבוץ בעת קבלת ההחלטה לכשזו תתקבל. בית המשפט התערב בהחלטה זו וקבע כי המועד בו נעשה השינוי בתקנון יהיה היום הקובע לחלותה. המשיב מנה (סעיפים 27 ואילך לסיכומיו) מספר אבחנות הקיימות לדעתו בין המקרה שנדון שם לבין המקרה שנדון בעניננו. גם בפסיקה שנזכרה לעיל (בענין שובל ובענין חן) נמנו מספר אבחנות. אודה, כי לא השתכנעתי מהן. לטעמי, פסק דין זה סוטה מפורשות מהכלל שנקבע במרבית פסקי הדין שדנו בענינים דומים, כאמור, ולפיו הזכויות שהוקנו לחברי הקיבוץ חלות רק מעת אישור התכנית המעשית והסופית ולא מיום אישורה של "תכנית עקרונות", "מתווה" וכיו"ב. האבחנה היחידה בין התביעה שנדונה שם לתביעה שנדונה כאן היא במהותו של הסעד שהתבקש. בענין לינדנבאום נדרש בית המשפט להתערב ולשנות את ההחלטה שהתקבלה. לא כך מתבקש בעניננו, כאמור, ואין זה הדיון שהתבקש במסגרת תביעה זו. בתביעה זו נדרשנו לפרשנותן של ההחלטות שהתקבלו וליישומן למעשה על המקרה הנדון. פרשנות זו, כאמור, תומכת בעמדת המשיב. 24. פסק הדין השני, אליו הפנו המבקשות, ניתן בת.א. (מחוזי חי') 453/98 פירסט נ' הבונים - מושב שיתופי (כב' השופטת גילאור, 2001, ). ביום 15.11.98 התקבלה החלטת האסיפה הכללית של המושב, אשר אימצה את השינוי הארגוני וקבעה כללים ודרך להעברת זכויות בבתי המגורים לחברים. הוחלט על יום קובע רטרואקטיבי לקביעת הזכאות, 30.8.95. המנוח נפטר בחודש יוני 1995. בית המשפט קיבל את תביעת יורשיו וקבע, כי היום הקובע בענין זכויותיהם (ובהתייחס אליהם בלבד) יהיה יום לפני פטירת המנוח. האבחנה הראשונה לעניננו היא זו שצוינה ביחס לפסק דין לינדנבאום לעיל, בדבר ההבדל בין התערבות ושינוי ההחלטה ובין פרשנותה ויישומה למעשה. אך האבחנה העיקרית עולה מפסק דין פירסט, כמובא להלן, ומאותם דברים עולה דווקא תמיכה למסקנה שבעניננו: "ה. סוף דבר 1.לו היה המושב קובע בהחלטת האסיפה הכללית מיום 15/11/98 כי המועד הקובע הוא מועד קבלת ההחלטה המושכלת בדבר השינוי הארגוני, דהיינו, 15/11/98, היה מסלול התביעה פשוט וקל, והתביעה היתה צפויה להידחות, כי המנוח נפטר ב-2/6/95 ולפני קבלת ההחלטה האמורה. פני הדברים שונים לאור החלטת האסיפה הכללית מיום 15/11/98 שהמועד הקובע לזכאות לרישום בתי המגורים הוא 30/8/95, שאז כאמור, לא התקבלה, לדעתי, כל החלטה עקרונית או מושכלת, כפי שגם הסביר העד הוקר, כמתואר לעיל. המועד האמור נקבע רטרואקטיבית ומתייחס לאסיפה הכללית בה לא נערך כל דיון רציני, או שהוחלט בה על עקרונות ברורים ומוגדרים אם אמנם המושב מאמץ את החלטה 692. אני סבורה כי המועד 30/8/95 נקבע באופן שרירותי ואולי אף בחוסר תום לב, ובאופן שקופחו זכויות התובעים, שתביעתם היתה כבר אז תלויה ועומדת בבית המשפט. לא מצאתי טעם או הגיון באבחנה בין זכויות יורשיו של המנוח לבין זכויות יורשי המנוח וילי רובין ז"ל, גם אם אף אחד מיורשי המנוח לא היה חבר המושב במועד פטירתו, או במועד קבלת ההחלטה של האסיפה הכללית ביום 15/11/98. 2.מאחר והמועד האמור, 30/8/95, הוכר על ידי מינהל מקרקעי ישראל כמועד הקובע, לא ניתן לבטלו באופן גורף וצריך לנקוט את הכלל של ה"בטלות היחסית". אקבע שהמועד הקובע לזכאות התובעים ו/או המנוח, יהיה יום לפני פטירתו של המנוח, דהיינו, 1/6/95. תאריך זה יקבע אך ורק את גורל זכויות התובעים כיורשיו של המנוח." סיכום 25. סיכום הדברים הוא, שהזכויות שנקבעו בתכנית ההתחדשות של המשיב בדבר שיוך נכסים ובדבר מניות הדיור חלות על מי שהיה חבר במשיב ביום קבלת החלטת האסיפה הכללית של המשיב שאישרה את התכנית למעשה, ביום 15.6.06. המנוח נפטר קודם לאישור התכנית, ביום 6.6.06, ובכך פקעה חברותו. לפיכך הוא ויורשיו בעקבותיו - אינם זכאים לזכויות שנקבעו באותה תכנית. תוצאה 26. התובענה נדחית. המבקשות ישלמו למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. קיבוץמקרקעיןשיוך דירות