פסק דין הפרת הבטחת נישואין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא \ הפרת הבטחת נישואין: מבוא בפניי תביעה ותביעה שכנגד. עילתה של התביעה העיקרית היא הפרת הבטחה לנישואין. על פי הטענה, הנתבע, גבר נשוי, הפר את הבטחתו לתובעת לשאת אותה לאישה לאחר שיתגרש מרעייתו. עוד טוענת התובעת כי במעשיו כלפיה גרם לה הנתבע לנזק נפשי ולדכאון, הוציא את דיבתה רעה וגרם לה נכות נפשית ורגשית. כמו כן טוענת התובעת כי הנתבע תקף אותה בחדרו בקנטרי קלאב מסויים בתל אביב שבו הוא עובד כמנהל חוגים וארועים (להלן: "הקנטרי"). לבסוף טוענת התובעת כי הנתבע לא החזיר לה מטלטלין שלה שהיו מצויים ברשותו. התובעת דורשת מהנתבע פיצויים בסך 150,000 ₪. עילתה של התביעה שכנגד היא פרסום לשון הרע, פגיעה בפרטיות ותקיפה. הנתבע טוען כי במספר הזדמנויות פרסמה התובעת לשון הרע אודותיו וניהלה נגדו ונגד משפחתו מסע של הכפשות ואיומים. בנוסף, לטענתו, התובעת היא זו שתקפה אותו בחדרו בקנטרי. במעשיה, התובעת ביזתה אותו והשפילה אותו בפני בני משפחתו, מכריו וחבריו לעבודה וגרמה לו חבלות בפניו. הנתבע דורש מהתובעת פיצויים בסך של 100,000 ₪. נדון תחילה בתביעה העיקרית ולאחר מכן בתביעה שכנגד. התביעה העיקרית מפאת הפגיעה הצפוייה בפרטיותם של בעלי הדין וצדדים נוספים, בענינים שבינו לבינה, והגם שבעלי הדין לא ביקשו זאת, שמותיהם של בעלי הדין וחלק מהעדים יצויינו בראשי תיבות בלבד. אציין כי למרבה הצער, הפרשה כולה נחשפה בפני ציבור רחב של אנשים, מקורבים, ידידים וחברי קנטרי, ותעיד על כך רשימת העדים הארוכה שהתייצבה להעיד במשפט. הפרשה אף פורסמה בעיתון מקומי, בלא לציין את שמות המעורבים. יחד עם זאת, פסק הדין עלול להרחיב עוד יותר את מעגל האנשים היודעים על הפרשה, ומכאן השימוש בראשי תיבות. התובעת והנתבע היו בשנות החמישים לחייהם במועדים הרלבנטיים לתביעה: כאשר החלה ביניהם ההיכרות, התובעת היתה גרושה בת 54 והנתבע נשוי ובן 50 (ע' 13 לפרוטוקול מיום 14.5.2009). התובעת טוענת כי בין השנים 2001- 2005 היו היא והנתבע בני זוג לכל דבר: התגוררו יחדיו, יצאו לבילויים משותפים ונסעו לסופי שבוע באילת ובטבריה. הנתבע עבר להתגורר עימה בדירתה ברח' המשנה בתל אביב בחודש ספטמבר 2001. בערבים יצאו לבלות יחדיו. הנתבע השתתף עימה בהוצאות האחזקה של הבית. התובעת בישלה עבורו, כיבסה את בגדיו, קנתה לו בגדים וכו'. בשנת 2002 עברו היא והנתבע להתגורר ברח' לוי אשכול בגלל צפיפות המגורים בדירה הקודמת, בה התגוררה גם בתה הבגירה של התובעת. בשנת 2002 קנה הנתבע דירה ברח' אשתורי הפרחי משום שמערכת הנישואין שלו עם אשתו באה לסיומה. הוא והתובעת עברו להתגורר בדירה זו, ובתה של התובעת עברה להתגורר בדירה משל עצמה. התובעת אף העבירה את רהיטיה לדירת הנתבע. בשלב מסויים אמר לה הנתבע כי הוא חייב לחזור לאשתו לתקופה קצרה, על מנת שלא ייטען כלפיו שסיום הנישואין נעשה בעטיים של קשריו עם התובעת. הוא ביקש ממנה לחזור לזמן קצר לדירתה בטרם יתגרש מרעייתו ואזיי הוא והיא יוכלו לשוב ולהתגורר יחדיו. דא עקא, בחלוף חודשיים, הבינה התובעת שהנתבע הוליך אותה שולל במשך ארבע שנים וכי הבטחתו להינשא לה היתה מצג שווא והונאה. על רקע זה, היא החליטה לשים סוף לקשר עם הנתבע. התובעת טוענת עוד כי ביום 20.9.2005 היא הותקפה על ידי הנתבע בעת שנכנסה לחדרו בקנטרי, ונחבלה. היא נזקקה לטיפול רפואי ואף הורחקה מהקנטרי על ידי מנהלו, א.פ.. ההרחקה גרמה לה השפלה נוספת, שכן הקנטרי היווה עבורה את מרכז חייה החברתיים והתרבותיים. היא לקתה בדיכאון, טופלה בתרופות ובזריקות, ונגרמה לה עגמת נפש רבה ופגיעה במוניטין. רהיטיה, שהיו בדירתו של הנתבע ברח' אשתורי הפרחי, לא הוחזרו לה חרף דרישתה. מנגד, הנתבע ממעיט ככל יכולתו מטיבו והיקפו של הקשר שהיה בינו לבין התובעת. לדבריו, בין השנים 2001- 2005 התנהל בינו לבין התובעת קשר שהיה בעיקרו מיני, בלתי מחייב ובלתי רציף, אשר נפרש על פני מפגשים זמינים או אקראיים. במסגרת קשר זה בילה בתקופות מסויימות עם התובעת למשך שעות ספורות מדי מספר ימים, והיו גם חודשים שבהם כלל לא נפגש עימה. מעולם לא התגורר עם התובעת באותה דירה ולא שכר עימה דירה משותפת. לא היו בינו לבין התובעת חיי זוגיות או שיתוף כלשהם. למעט מקרים בודדים, הוא לא ישן שנת לילה מלאה עם התובעת. הקשר נוצר ביוזמתה של התובעת, שהכירה את הנתבע במסגרת היותה מנוייה בקנטרי בו הוא עובד. התובעת ידעה כל העת כי הנתבע נשוי ובעל משפחה. הוא מעולם לא הבטיח לה כי יתגרש למענה או כי יתחתן עימה. יתר על כן, גם לא היה כל הליך גירושין בינו לבין אשתו. בכל תקופת הקשר היה ברור לו כמו גם לתובעת כי הקשר ביניהם איננו מחייב והתובעת אף נהגה להדגיש בפניו כי לפי רצונה היא מתראה גם עם גברים אחרים ככל שתחפוץ. הנתבע מעולם לא הציג עצמו בפני צד שלישי כבן זוגה של התובעת או כבעלה לעתיד. את בתה של התובעת פגש באופן אקראי בדירת התובעת. במהלך חודשים ספורים בשנת 2003 התקיימו חלק ממפגשיו עם התובעת בדירתו ברח' אשתורי הפרחי, דירה שבבעלות משותפת שלו ושל אשתו, שבאותה עת היתה פנוייה משוכרים. גם אז, נהג לשוב לביתו בתום כל מפגש. מדי פעם נפגש עם התובעת במקום עבודתה כמקום מפגש סודי להפסקות צהריים חטופות. הוא והתובעת הסוו את הקשר ביניהם וקיימו אותו באצטלה של בני זוג לחוג ריקודי עם. במסגרת זו, לרגל נסיעה משותפת של חברי החוג לאילת ולטבריה, הוא בילה עם התובעת באותן נסיעות, אליהן היא נסעה בתור מנוייה בקנטרי והוא בתור מנהל הארועים של הקנטרי. לקראת תום שנת 2004 החלה התובעת להטריד את אשתו ועל רקע זה החליט הנתבע לסיים את קשריו עימה. ביום 20.9.2005, בעת שהנתבע ישב במשרדו בקנטרי עם אישה אחרת, נ. פ., עימה ניהל מערכת יחסים, נעמדה התובעת בפתח החדר והאשימה את נ.פ. בניהול רומן עם הנתבע. כאשר נ.פ. התעלמה ממנה, תקפה אותה התובעת בבעיטות, ולאחר מכן כילתה זעמה בנתבע, בשריטות ובעיטות. הנתבע נמלט מחדרו כשהוא שרוט בפניו וזב דם. לאחר מכן הוא והתובעת התלוננו במשטרה איש נגד רעהו. בעקבות אותו ארוע השמיצה אותו התובעת בפני מעבידו בקנטרי ושלחה מכתבים אליו ואל אשתו. ביום 9.6.2006 אף פורסמה כתבה במקומון שכללה את טענותיה של התובעת כלפיו, בלא איזכור שמות, אך הכל הבינו כי מדובר בנתבע. באשר לרהיטי התובעת, הרי שהנתבע הסכים לאחסנם בדירתו לבקשתה של התובעת, בעת שעברה בשנת 2003 לדירה קטנה יותר בה לא היה מקום לרהיטים אלה. הוא קיבל רשות להשתמש בחפצים, שרובם ככולם היו חסרי ערך. לבסוף, כאשר נוכח כי מדובר בפריטים חסרי ערך, הוא מסר אותם לאחרים או השליך אותם. הנתבע מאשר שגר בדירה ברח' אשתורי הפרחי, בנפרד מאשתו, פרק זמן של כתשעה חודשים, אך מבחינתו, הדבר לא נחשב עזיבה של בית מגוריו עם אשתו, משום שכל חפציו האישיים נותרו בדירה עם אשתו (ע' 25 לפרוטוקול מיום 14.5.2009). באופן עקרוני, הבטחה לנישואין יכולה להחשב כחוזה מחייב לכל דבר וענין, ובלבד שמתקיימים בה גמירת דעת ומסויימות, כנדרש על פי חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973. ראה למשל את ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6), 209, 209, (2004) שם נפסק כי: "המשפט הישראלי קובע, איפוא, כי "ההבטחה לנישואין היא... בשיטתנו המשפטית חוזה מחייב" ... עקרונית, אין דבר בהסכמים להינשא, ככאלה, המונע החלתם של דיני החוזים על היחסים בין בני הזוג. עם זאת, החוזה נוצר אם הצדדים התכוונו ליצור ביניהם יחס משפטי מחייב. השאלה האם בני הזוג ראו עצמם כבולים מבחינה משפטית, או שמא ההתחייבות ביניהם היא אך במישור החברתי או המוסרי, היא שאלה שצריכה להיבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה. יש לבחון, בין היתר, את התנהגות הצדדים, טיב הקשר ותוכנן של ההבטחות. כמובן, הסתמכות מצד מקבל ההבטחה ושינוי מצבו לרעה עשויים להוות אינדיקציות בדבר כניסה לתחום החוזי ..." בעוד שבעבר משלה בכיפה ההשקפה לפיה הבטחתו של אדם נשוי לשאת אישה אחרת היא חוזה הנוגד את תקנת הציבור, ולכן לא ייפסקו פיצויים בגינו (אלא אם חיי הנישואין כבר היו מעורערים ממילא), הרי שבעת הזו הגישה היא שונה. הגם שהובהר בפסיקה כי "שמירתו של התא המשפחתי הינה חלק מתקנת הציבור בישראל גם בימינו אלה" וכי "האינטרס החברתי תומך בנישואין יציבים. מוסד הנישואין הוא מרכזי לחברה שלנו", הרי שבמקביל נקבע כי "במהלך השנים השתנו התפיסות החברתיות ביחס לסיום קשר הנישואין ולתופעת הגירושין. ישנה הכרה בכך שגירושין הפכו חלק ממציאות החיים ... גם הסלידה מפני קשר זוגי מחוץ לנישואין אינה משקפת את גישתה של החברה הישראלית של היום ...". על כן, "ההלכה הישנה, המעמידה את תוקף החוזה על השאלה אם היחסים בין הצדדים מעורערים עד היסוד אם לאו, נראית בעיני כבלתי תואמת את תפיסותיה של החברה הישראלית דהיום." על רקע זה נפסק כי "איזון פנימי בין ערכים אלה מוביל למסקנה כי ההסכם להינשא, גם אם בעת עריכתו היה אחד מבני הזוג נשוי, אינו עומד בסתירה לתקנת הציבור ואינו בטל ככזה." (דברי כב' הנשיא א' ברק בע"א 5258/98 הנ"ל). יחד עם זאת, כפי שהבהירה כב' השופטת א' פרוקצ'יה באותו ענין: "תנאי לביסוס עילה של הפרת הבטחת נישואין בקיומה של הבטחה מחייבת מבחינת דיני החוזים. תנאי זה מחייב אבחנה בין הבטחה המעידה על מסויימות ועל גמירת דעתו של המציע כדי אפשרות קיבולה של ההצעה, כאשר הקיבול עשוי להינתן בין על דרך אמירה ובין על דרך התנהגות (סעיפים 1, 2, 5 ו-6 לחוק החוזים (חלק כללי)). במערכת סבוכה ומורכבת של יחסי בני זוג המקיימים מערכת קשרים אינטימית, לא כל אמירה או הבעת תקוה או כוונה הצופות פני עתיד שקולות כהבטחת נישואין, ולא כל התנהגות המצביעה על רצון להמשכיות הקשר וציפיה להתמיד בו לטווח עתידי שקולה כמחוייבות לנישואין. בצד הערך החברתי המבקש לפצות את מי שנפגע עקב הסתמכות על הבטחת נישואין שהופרה, עומד ערך החופש והאוטונומיה האישית של האדם לבחור את בן זוגו ולקיים מערכות יחסים בינאישיות ובינזוגיות בעולם חברתי שיש בו פתיחות, חופשיות, ללא כפייה וללא התערבות המשפט. התערבות המשפט מתרחשת רק מקום שהנסיבות מצביעות בבירור על קיומה של מחוייבות ממשית לקשר זוגי קבוע החורגת מגדר ציפייה או הבעת רצון או כונה לכך גרידא." (ע' 236). עוד נפסק כי נטל הוכחתה של הבטחה מחייבת לנישואין הוא גבוה במיוחד, בשל החשש הטבעי מפני תביעות סרק בתחום שהוא ממילא רווי ברגשות וביצרים: "יש לבחון, איפוא, את כלל הנסיבות האופפות את מערכת היחסים הבינזוגית כדי להסיק מתוכה האם ניתנה הבטחת נישואין מחייבת שהופרה. נוכח הצורך להסיק על דבר קיומה של הבטחה מחייבת מתוך כלל הנסיבות, ולאור החשש המובנה מפני תביעות בלתי מבוססות בתחום הקשור לחיי הרגש והאינטימיות של האדם, שהוא מטבעו רווי יצרים, נראה כי נדרש נטל שכנוע כבד על התובע לצורך הוכחת קיומה של הבטחת נישואין שהופרה, כנגזר מטיבו ומורכבותו של הענין. הגבול המפריד בין קשר זוגי הדוק אך נטול מחוייבות של ממש, לבין התנהגות היוצרת הבטחה מחייבת לנישואין הוא לעיתים מטושטש, ולפיכך נדרשת זהירות מיוחדת בטרם תוכר עילת תביעה חוזית בגין הפרת הבטחת נישואין. זהירות זו מחייבת הצבת רף הוכחה גבוה ובעל משקל מיוחד להוכחת הבטחה מחייבת, כנדרש בהתאם לאופי הענין." (דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 5258/98 הנ"ל, ע' 237). על כן, מלבד עדותה של האישה בדבר קיומה של הבטחת נישואין, נדרש ביטוי חיצוני ממשי להבטחת הנישואין, הגם שהוא יכול להלמד מנסיבות הענין. כך למשל, נמצא בעבר ביטוי כזה ברכישת בית מגורים משותף, בנסיעה משותפת וממושכת לביקור בני משפחה בחו"ל, בעריכת צוואה לטובתה של האישה (ע"א 647/89 שיפברג נ' אבטליון, פ"ד מו(2) 169), ברישום לנישואין ברבנות, בהזמנת אולם חתונות ובמשלוח הזמנות לאורחים (ע"א 416/91 ממן נ' טריקי, פ"ד מז(2) 652) וכו'. במקרה דנן, הגם שהתובעת העידה שורה ארוכה של עדים כדי לבסס את טענתה בדבר קיומה של הבטחת נישואין, הרי שהלכה, למעט היא ובתה, לאיש מבין העדים שהעידו מטעמה לא היתה כל ידיעה של ממש בדבר קיומה של הבטחה כזו, וכל שידעו מבוסס הלכה למעשה על דברים ששמעו מפיה של התובעת, כך שמדובר בעדות שמיעה בלתי קבילה. כל שעדים אלה ראו במו עיניהם הוא קיומה של מערכת יחסים זוגית בין התובעת לבין הנתבע, אך ברור כי לא כל מערכת יחסים שכזו מלמדת בהכרח על קיומה של הבטחה לנישואין. גם עדים שבתצהיריהם היו מאוד נחרצים בענין כוונתו של הנתבע להנשא לתובעת, כגון אורי צחייק וטל יעקב, נאלצו להודות בחקירתם כי הם שמעו את הדברים מפיה של התובעת, ולא מפיו של הנתבע. כך גם העד יוסי מילר, שכתב בתצהירו כי היה לו ברור שבקרוב התובעת והנתבע יהיו זוג נשוי, הודה בחקירתו כי: "הנשוי כנראה שזה משהו שהתגנב לי בטעות לתוך התצהיר הזה. ... אני לא שמעתי את המילה נשוי מא.[הנתבע- ח.ב.] ... פשוט זה התגנב לתוך התצהיר הזה המילה נשוי, שזה לא במקום, כנראה שטעיתי, כנראה שרציתי לרצות אולי את ל. [התובעת- ח.ב.] ברמה של, ... המילה הזאת היא ממש לא במקום, מה שכן במקום, הוא שבאמת התרשמתי שבני הזוג עומדים ליצור מערכת של זוגיות ביניהם מסוג כלשהו ... אני לא יודע באיזה פורמט, או באיזה צורה" (ע' 8 לפרוטוקול מיום 12.11.2008). נותרו איפוא עדותן של התובעת ובתה. עליי לציין שלא התרשמתי לטובה מעדויות אלה. הרושם הכללי המתקבל מעדותה המאוד נסערת ואמוציונלית של התובעת, כמו גם מהתנהלותה הכללית באולם הדיונים בעת שנשמעו עדויות של עדים אחרים, הוא שהתובעת פיתחה במרוצת הזמן גישה כפייתית ואובססיה של ממש בכל הנוגע ליחסיה עם הנתבע, שהיתה מונעת תחילה מתוך רגש קנאה בגין קשר זוגי שפיתח הנתבע עם אישה אחרת אותה העדיף על פניה, ואשר לימים הפך לרגש נקמה עז שמניע את התובעת בכל מה שנוגע לנתבע. אכן, לעתים עשוייה רגשנות ייתר של עד להקנות נופך של אמינות לעדותו, וגם עדות שניתנת מתוך סערת רגשות יכולה להיות משכנעת, כנה ואותנטית, אך לא כך במקרה הנוכחי. גם עדותה של הבת, א.ט, אינה מהימנה עליי. מעבר לכך שמדובר בעדה בעלת ענין ממשי בתוצאות המשפט, היה ברור שהבת תעיד כל עדות שנדרשת כדי להשיג את התוצאה המיוחלת, והיא אף התיימרה להצהיר על ארועים בהם כלל לא נכחה, כגון, ארוע התקיפה בקנטרי. נסיונה של א.ט. להציג את עצמה כמי שהיתה מאוד קרובה לנתבע ואף ראתה בו דמות אב עבורה, התנפץ כאשר בחקירה הנגדית היא לא ידעה כלל לנקוב בשמם של ילדיו, למרות שלטענתה, הם היו אמורים להתארח בדירת התובעת לאחר הגירושין (ע' 11 לפרוטוקול מיום 5.11.2008). זאת ועוד, א.ט. טענה כי הנתבע הציג בפניה תיק גירושין שפתח ברבנות כדי להתגרש מאשתו (ע' 14 לפרוטוקול מיום 5.11.2008), אך כפי שארחיב בהמשך, מתוך עיון בתיק בית הדין הרבני מתברר כי מי שהגיש תביעה היתה דווקא אשתו של הנתבע, והתביעה היתה לשלום בית ולא לגירושין, כך שא.ט. נתנה פרשנות מגמתית שאיננה נכונה לגבי המסמך שראתה. יצויין כי אפילו א.ט. העידה כי הנתבע אמר לה שהוא מתכוון להתחתן עם אימה רק לאחר שזו נפרדה ממנו, כביכול כדי לנסות לשכנעה לקבלו חזרה (ע' 30 לפרוטוקול מיום 5.11.2008). אם אכן כך הוא הדבר, ממילא נשמט הבסיס לתביעה, שכן הבטחת נישואין שמושמעת לראשונה לאחר שהקשר בין בני הזוג כבר נותק, במסגרת נסיון של הגבר לשכנע בדרך זו את האישה לחזור אליו, נסיון שנכשל, כמוה כהצעה שלא ניתנה עליה הודעת קיבול וממילא אין היא יוצרת קשר חוזי בין השניים. לא הוכחה כלל ועיקר טענתה של התובעת בדבר מגורים משותפים עם הנתבע, בוודאי לא למשך תקופה ממושכת. אכן, אין ספק שהנתבע בילה מספר לילות במחיצתה של התובעת, אך מכאן ועד לקביעה כי השניים התגוררו יחדיו כבני זוג- רב מאוד המרחק. עדותן של התובעת ובתה בענין זה לא נתמכה בראיות של ממש. התובעת לא הציגה את חוזה השכירות של הדירה בה עברה כביכול להתגורר עם הנתבע ברח' לוי אשכול, כדי להוכיח שהנתבע שכר את הדירה יחד עימה. זאת ועוד, העד יעקב טל, שהתיימר בתצהירו להעיד כי התובעת והנתבע התגוררו יחדיו במשך שלוש שנים, הודה כי מעולם לא ביקר בביתם של השניים וכי את המידע בענין זה הוא קיבל רק מהתובעת (ע' 5 לפרוטוקול מיום 5.11.2008). הוא הדין בעדותו של אורי צחייק (ע' 4 לאותו פרוטוקול). בצדק טוען הנתבע בסיכומיו כי התובעת נמנעה מהעדתם של שכנים, שהיו יכולים לאמת את טענתה בדבר מגורים משותפים עם הנתבע, וכי המנעות זו פועלת לחובתה. כידוע: "ככלל, הימנעות צד מהבאת ראיה, או מהעדת עד, כמוה כראיה נסיבתית, העשויה להקים, לחובתו של אותו צד, חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגרסתו (ראו י' קדמי על הראיות (חלק ג, תשנ"ט) 1391). " (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק פ"ד נו(1), 539 ,עמ' 551-552). "אי הבאתו של עד רלוונטי מעורר, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד. ... "אי הזמנה להעיד (של עדים רלוונטיים - א.ג.) יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה" ... " (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' פ"ד מה(4), 651 ,עמ' 658-659). מנגד, מטעם הנתבע העיד דורון מנור, שכן של התובעת בדירה ברח' המשנה, ולדבריו, הוא התרשם כי התובעת התגוררה בדירה רק עם בתה, ולא עם הנתבע, אותו פגש בבנין מספר בודד של פעמים (ע' 23 לפרוטוקול מיום 12.11.2008). יצויין כי טענתה של התובעת לפיה הנתבע רכש את הדירה ברח' אשתורי הפרחי כדי שיהיה לו ולה מקום מגורים אחרי גרושיו הצפויים מאשתו, אינה מתיישבת עם העובדה שמדובר בדירה שנרשמה על שמם של הנתבע ואשתו גם יחד, ולא על שמו של הנתבע לבדו. זאת ועוד, גם טענתה של התובעת כאילו התגוררה עם הנתבע בדירה זו קרוב לשלוש שנים (2002- 2005) נסתרה לחלוטין, שכן הנתבע הציג חוזי שכירות המעידים כי הדירה ברח' אשתורי הפרחי היתה מושכרת לצדדים שלישיים במרביתה של אותה תקופה. אמנם, התובעת טענה כי מדובר בהסכמים מפוברקים בגלל חוסר בחתימה כזו או אחרת, אך הנתבע מסר הסבר מניח את הדעת לכך (ע' 61- 64 לפרוטוקול מיום 14.5.2009), ולא מצאתי כל ממש בטענה בדבר פיברוק הסכמים. אם הנתבע היה עוסק בפיברוק הסכמים, מן הסתם היה "מייצר" הסכם שכירות גם עבור התקופה בה לא הושכרה הדירה, כדי להשלים את החסר. מתברר כי הדירה היתה ריקה משוכרים בסך הכל תשעה חודשים (ע' 64 לפרוטוקול מיום 14.5.2009), כך שאם אכן התובעת והנתבע התגוררו יחדיו בדירה, הרי שלכל היותר מדובר בפרק זמן של תשעה חודשים. יצויין כי גם מתוך תביעת הממון שהגישה אשת הנתבע נגדו, עליה נעמוד בהמשך, לא ניתן אלא ללמוד שהנתבע התגורר בדירה ברח' אשתורי הפרחי בין החודשים אוקטובר 2002- אוגוסט 2003 ולא ניתן ללמוד מתביעה זו על מגורים לתקופה ארוכה יותר. אגב, גם אם התובעת היתה מוכיחה שהנתבע והיא אכן התגוררו יחדיו תקופה ממושכת, דבר שלא עשתה, לא היה בכך די כדי לבסס את ההוכחה הנדרשת לקיומה של הבטחת נישואין, במיוחד לנוכח רף ההוכחה הגבוה הנדרש בתביעות בגין הפרת הבטחה לנישואין. התופעה של בני זוג המתגוררים זה עם זו מבלי שיהיו נשואים ומבלי שיתכוונו להנשא בעתיד היא תופעה רווחת. גם פתקי האהבה הקצרים שכתב הנתבע לתובעת, ואשר צורפו לחומר הראיות, אינם מעידים אלא על אהבה וחיבה שהנתבע רחש לתובעת. אין בהם כל ראיה לכך שהנתבע הבטיח לתובעת נישואין. אגב, הנתבע בעדותו לא כפר בכך שחש רגש אהבה לתובעת בזמן שניהל עימה מערכת יחסים ממושכת (ע' 17 לפרוטוקול מיום 14.5.2009). יצויין כי פתקים אלה נכתבו החל מחודש נובמבר 2002 וכלה בחודש נובמבר 2003, כך שהם מכסים תקופה של שנה אחת בלבד למרות שמערכת היחסים בין השניים נמשכה עד שנת 2005. הוא הדין בצילומים משותפים מארועים בהם השתתפו התובעת והנתבע (מוצגים ת/1- ת/12): צילומים אלה, בהם נראה הנתבע כשהוא רוקד עם התובעת או מחבק אותה לעיני המצלמה, מאמתים את העובדה שהנתבע ממילא לא הכחיש, שאכן השתתף יחד עם התובעת בארועים חברתיים כאלה ואחרים. התובעת טענה כי הנתבע הבטיח לה להתגרש מאשתו ואף סיפר לה כי הגיש תביעת גרושין. היא אף העידה כי ראתה את תיק הגירושין במו עיניה: "תיק גירושין, ראיתי אותו במו עיני, במו עיני קראתי אותו, במו עיני, אני נשבעת" (ע' 51 לפרוטוקול מיום 5.11.2008). להוכחת טענה זו הוזמנו מבית המשפט לעניני משפחה ומבית הדין הרבני התיקים הנוגעים לנתבע ולאשתו. עיון בתיקים אלה מגלה כי מי שיזם את ההליכים היתה דווקא רעייתו של הנתבע, ולא הנתבע, וכי מדובר בתביעות ממוניות ובתביעה לשלום בית, ולא בתביעת גירושין: ביום 13.8.2003 תבעה אשת הנתבע בבית המשפט לענייני משפחה סעד הצהרתי בדבר זכויותיה ברכוש המשותף, וציינה כי הנתבע מנהל מערכת יחסים אינטימית עם אישה אחרת. התביעה נמחקה ביום 28.4.2004 מחמת חוסר מעש, לאחר שהנתבע ואשתו פנו לייעוץ זוגי בחודש ספטמבר 2003. במקביל הגישה אשתו של הנתבע תביעה בבית הדין הרבני ובה עתרה לסעד של שלום בית. בין השאר היא ציינה כי בחודש אוקטובר 2002 עזב הנתבע את דירת המגורים המשותפת ועבר להתגורר בדירה ברח' אשתורי הפרחי. גם תביעה זו לא נתבררה שכן כבר ביום 16.9.2003, חודש בלבד לאחר הגשת התביעה, הודיע בא כוחה של האישה כי השניים פנו לייעוץ זוגי. מכאן שהנתבע מעולם לא ייזם הליך של גירושין מאשתו, למרות שהתובעת היתה מוכנה להשבע, לא פחות מכך, כי ראתה תיק כזה. לבסוף יש לציין כי התובעת עצמה טענה כי היא זו שביוזמתה ניתקה את הקשר עם הנתבע, ואף דחתה את כל תחינותיו לחזור אליה. גם מטעם זה לא יכולה לעמוד לתובעת טענה בדבר הבטחת הפרה לנישואין, שהרי ככל שהיתה הבטחה לנישואין (ואינני מאמין כי היתה הבטחה כזו), התובעת בהתנהגותה היא שגרמה לאי קיום ההבטחה, עת ניתקה את הקשר עם הנתבע. לכל אלה יש להוסיף כי שמעתי את עדותו של הנתבע והתרשמתי כי ביסודה ובבסיסה, עדות אמת היא. למרות שהנתבע ניסה לטעמי לגמד יתר על המידה את טיב ועומק היחסים בינו לבין התובעת, הרי שאני מאמין לו שיחסים אלה לא הגיעו מעולם לדרגה שבה הוא הבטיח לתובעת לשאת אותה לאישה, בוודאי לא באופן שהתובעת יכולה היתה לפתח אינטרס ציפייה לכך ברמה של התחייבות שיש בה גמירת דעת ומסויימות. אין ספק שהנתבע סיפר לתובעת על המשבר שפקד אותו ואת אשתו, תוך חשיפת העובדה שאשתו יזמה נגדו הליכים משפטיים (ומכאן נולדה עדותן של התובעת ובתה כי ראו את תביעת הגירושין של הנתבע), אך אינני מאמין שאגב כך הוא הבטיח לתובעת להתגרש מאשתו על מנת לשאת את התובעת לאישה. הנתבע הסביר היטב כיצד התובעת טוותה מול צדדים שלישיים סיפור דמיוני של התחייבות לנישואין, שהלכה למעשה, מעולם לא היתה. לדבריו "כנראה שציירה לעצמה עולם משלה, שבו היא היתה מוכרת כל מיני סיפורים לאנשים, כמו למשל אני גרה עם א. [הנתבע- ח.ב.], שזה לא נכון בכלל. היא סיפרה את זה להרבה אנשים ..." (ע' 38 לפרוטוקול מיום 14.5.2009). לדבריו, הוא אמנם סייע מעת לעת מבחינה כספית לתובעת (בסכום כולל של כ- 2,000 ₪ במרוצת ארבע שנות היחסים), אך מעולם לא חלק עימה את הוצאות המחייה כטענתה (ע' 43 לפרוטוקול מיום 14.5.2009). נותרה על הפרק שאלת ארוע התקיפה במשרדו של הנתבע בקנטרי ביום 20.9.2005. הגרסאות בדבר ארוע זה סותרות זו את זו. מצד אחד, טוענת התובעת כי הנתבע וחברתו החדשה, נ.פ., התקיפו אותה, ומנגד, הנתבע ונ.פ. מתארים כיצד נכנסה התובעת לחדר, צעקה על נ.פ. שהיא "הולכת עם בן אדם נשוי", העיפה את הטלפון הנייד מידיה של נ.פ., החלה לבעוט ברגליה של נ.פ., נעצה את ציפורניה בידה של נ.פ., ואז עברה לתקוף את הנתבע תוך שהיא בועטת ברגליו ושורטת את פניו עד זוב דם. יש לציין כי הנתבע ננשך קודם לארוע על ידי כלב, וברגלו היו 21 תפרים (עדות התובעת, בע' 36 לפרוטוקול מיום 5.11.2008), כך שבעת קרות הארוע הוא היה מוגבל בתנועה. התובעת העידה כי כאשר עברה ליד חדרו של הנתבע הוא ביקש ממנה להכנס. בחדר הבחינה בנ.פ. ואמרה לה: "תשמרי עליו הוא לא מפסיק להתקשר אלי, מבקש ממני לחזור אליו ... ופתאום הותקפתי על ידי אישה שבדיעבד התברר שהיא בת זוגתו מזה חודשים, אני לא ידעתי" (ע' 36 לפרוטוקול מיום 5.11.2008). "הגברת התחילה לתקוף אותי מילולית ... ואז אמרתי לה גם בצורה אולי קצת לא נעימה, סליחה גברתי האם את יודעת שהגבר הזה נשוי? והאם את יודעת שהגבר הזה היה אתמול אצלי בעבודה? וביקש ממני לחזור, בשפה פשוטה מה שעשיתי ניסיתי להאיר את עיניה שגם היא נופלת קורבן ... היא קמה, הוא תקף אותי, הוא רצה להפסיק את השיחה, הוא קם ותקף אותי ... דחף אותי. הפיל אותי לקיר, שברתי את הנעל עם העקב, היא נתנה לי מכה ... זה היה מחזה נורא, היא יצאה החוצה, היא התחילה לצרוח ...". (ע' 38 לפרוטוקול מיום 5.11.2008). יצויין כי במכתב ששלחה לא.פ., מנהל הקנטרי, באותו היום ממש, טענה התובעת כי סטרה לנתבע אך זאת רק לאחר שהוא דחף אותה והפילה ארצה (מוצג נ/1). מנגד, נ.פ. העידה כי התובעת נכנסה לחדרו של הנתבע כמו "סופת הוריקן" (ע' 41 לפרוטוקול מיום 12.11.2008), "אמרה הרבה מילים לא טובים, והיא הייתה מאוד מאוד כועסת" (ע' 43 לפרוטוקול מיום 12.11.2008), לאחר מכן העיפה התובעת את הטלפון מידה של נ.פ., תקפה אותה עם העקב של הנעל ולאחר מכן תקפה בציפורניה את הנתבע, שעמד ואמר לה: "די, די, די" ולא נגע בה (ע' 53 לפרוטוקול מיום 12.11.2008). פניו של הנתבע נשרטו והיו מכוסות בדם. נ.פ. עצמה נמלטה לאחר מכן מן החדר כדי להזעיק עזרה. יצויין כי כעולה מעדותה של נ.פ., התובעת עלבה בה גם בעת ההמתנה מחוץ לאולם המשפט, לפני מתן העדות (התובעת לעגה לאופן שבו היא נראית- ע' 43 לפרוטוקול מיום 12.11.2008). התרשמתי שמדובר באישה עדינה ומאופקת, וכי לא זו האישה שתתקוף אישה אחרת רק בשל עלבון מילולי. העובדה שנ.פ. ערכה את התצהיר בדירתה, אינה פוגעת במהימנותה של נ.פ. כנטען בסיכומי התובעת, שכן אין כל טענה כי התצהיר לא נחתם כדין בפני עורך הדין שאימת את החתימה. גם העובדה שמיד לאחר הארוע ביקשה נ.פ. מהשומר להביא לה את הטלפון הנייד שהתובעת העיפה מידיה, אינה גורעת מאמינותה, אלא רק ממחישה כי חששה לחזור לחדר בו היתה התובעת. אין חולק כי באותה עת הנתבע התנייע באמצעות קביים בשל התפרים ברגליו. לדבריו "אני לא קמתי מהכיסא, לא נגעתי בה, היא פשוט התקיפה אותי" (ע' 54 לפרוטוקול מיום 14.5.2009). יצויין כי על פי עדותו של ס.ס, איש בטחון בקנטרי, לא היתה זו הפעם הראשונה בה היתה התובעת מעורבת בארוע אלים: בחודש יולי 2004 הוא היה עד לארוע בו בעטה התובעת ברגליה של מנוייה אחרת וקיללה אותה נמרצות. עדות זו לא נסתרה (ע' 65 לפרוטוקול מיום 12.11.2008). המותקפת היתה אישה שקיימה אף היא קשר רומנטי עם הנתבע (ראה הודאת הנתבע, בע' 79 לפרוטוקול מיום 14.5.2009). עדות זו מחזקת את המסקנה כי התובעת היא שתקפה את הנתבע ואת נ.פ., ולא ההיפך, כפי שתקפה שנה קודם לכן בת זוג אחרת של הנתבע. עדותם של הנתבע ונ.פ. היתה משכנעת והגיונית הרבה יותר מעדותה של התובעת. כל הסיטואציה המתוארת על ידי התובעת היא מלאכותית ואינה הגיונית: אם הדברים התרחשו כפי שמתואר על ידה, לא היתה כל סיבה של ממש שנ.פ. או הנתבע יתקפו אותה פיזית. גם לא היתה כל סיבה שהנתבע יזמין אותה לחדרו שעה שהתרועע שם עם אישה אחרת, אם אכן חפץ להשיב את התובעת אליו. לבסוף, אם התובעת אכן החליטה לנתק את קשריה מהנתבע, מן הסתם היא לא היתה מקנטרת את נ.פ. ומזהירה אותה מפני הנתבע. היתה לי ההזדמנות לעמוד על אופיה הסוער ומהיר החימה של התובעת תוך כדי שמיעת העדויות. קריאות הביניים שלה, הבעות הפנים ושפת הגוף אמרו את שלהן. מנגד, התרשמתי כי הנתבע הוא אדם נעים הליכות ובעל אופי רגוע ומתון. הוא אכן מגלה חיבה יתירה לנשים גם בהיותו נשוי ואיננו שומר אמונים לאשתו: הנתבע הודה כי ניהל קשרים רומנטיים עם לפחות שלוש נשים במקביל לנישואיו לאשתו (ע' 12 לפרוטוקול מיום 14.5.2009). אחת מהן היתה נ.פ. (ע' 57 לפרוטוקול מיום 14.5.2009). יחד עם זאת, הנתבע שילם מחיר כבד במסגרת הפרשה הנוכחית, שהיא ללא ספק מביכה ומשפילה עד מאוד מבחינתו, ובהחלט לא מדובר באדם אלים או באדם הנתון להתפרצויות זעם וקינאה. עדות מסייעת על כך נמצאה גם מפיו של א.פ, מנהל הקנטרי: "את יכולה להגיד על א. [הנתבע- ח.ב.] הכל, א. לא מסוגל לפגוע בזבוב ..." (ע' 75 לפרוטוקול מיום 12.11.2008). סיכומו של דבר, באתי לכלל מסקנה כי הנתבע מעולם לא הבטיח לתובעת כי יישא אותה לאישה, וכי לא תקף את התובעת באותו ארוע מיום 20.9.2005. כמו כן אני קובע כי היתה זו דווקא התובעת שתקפה בחמת זעם את הנתבע ואת נ.פ., במשרדו של הנתבע בקנטרי, לאחר שהבינה כי הנתבע מנהל רומן עם נ.פ. לאחר שניתק את הקשר עימה. ממילא דין התביעה העיקרית להדחות ברובה המכריע, למעט סייג אחד, שעניינו הריהוט שהתובעת הפקידה למשמרת אצל הנתבע. אין חולק כי הנתבע מסר ריהוט זה לאחרים ולא ניתן עוד להשיבו לתובעת. לדברי הנתבע, ממילא היה מדובר בריהוט חסר כל ערך והוא רק פתר עבור התובעת את בעיית האיחסון. אני סבור כי הנתבע לא היה רשאי לנהוג בריהוט זה מנהג בעלים, ולפני שמסר אותו לאחרים, היה צריך לקבל את רשותה של התובעת, גם אם סבר שמדובר בריהוט חסר כל ערך. משלא עשה כן, עליו לפצותה. כעולה מעדותו של הנתבע, מדובר בשידה של סלון, ארון סיבית 6 דלתות, מקרר ותנור אפייה. יחד עם זאת, התובעת לא הביאה כל ראייה בדבר שוויים של פריטים אלה, שאין חולק כי היו משומשים, ותבעה בגינם על דרך הסתם פיצוי בסכום של 30,000 ₪. בנסיבות אלה, יש לפסוק לתובעת פיצוי על דרך האומדן, שיעמוד על סך של 10,000 ₪. התביעה שכנגד הנתבע טוען כי במשך מספר חודשים לאחר שנותק הקשר בינו לבין התובעת, התובעת פנתה אליו ואל אשתו בטלפון ופנים אל פנים, וניהלה מסכת של איומים, נאצות וגידופים שנועדו להביא את הנתבע לחדש את קשריו עימה או לכל הפחות, לחבל בנישואיו. לאחר מכן, ביום 20.9.2005 תקפה אותו התובעת במשרדו בקנטרי, גרמה לו לשריטות בפניו ולאחר מכן הגישה נגדו תלונת סרק במשטרה כאילו הוא היה זה שתקף אותה. בשלב הבא החלה התובעת לנהל נגדו מסע נקם, התנכלויות ורדיפות: היא שלחה מכתבים למעבידו בקנטרי תוך פגיעה בפרטיותו והטחת אשמות כזב בו; היא שלחה מכתב לביתו ובו ביקשה לברר את פרטיה של נ.פ. ודרשה חזרה את פריטי הריהוט, כאשר המטרה האמיתית היתה לחשוף את הפרשה בפני אשתו של הנתבע; לאחר מכן שלחה התובעת לביתו של הנתבע מכתב נוסף ובו תיאור כוזב של ארוע התקיפה; מכתבים דומים נשלחו גם למעבידו של הנתבע בקנטרי. לטענתו של הנתבע, במעשיה, התובעת ביזתה אותו והשפילה אותו בפני בני משפחתו, מכריו וחבריו לעבודה. הנתבע דורש מהתובעת פיצויים בסך של 10,000 ₪ בגין נזק הגוף שנגרם לו בתקיפה, 75,000 ₪ בגין עגמת נפש, כאב וסבל ו- 20,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין, במשרתו ובמשלח ידו. אינני סבור כי הנתבע זכאי לפיצויים בגין חשיפת הרומן בפני רעייתו. זו ממילא ידעה על יחסיו עם התובעת, כעולה מהתביעה הרכושית שהגישה נגדו עוד בחודש אוגוסט 2003, והנתבע עצמו העיד כי לא הסתיר מפניה של אשתו את דבר יחסיו עם התובעת. כמו כן, עומדת לתובעת הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") בכל הנוגע לעצם קיומו של הרומן בינה לבין הנתבע: מדובר בפרסום אמת, ובמשולש היחסים שבין התובעת, הנתבע והאישה, היה בפרסום "ענין ציבורי" במובן זה שזכותה של אישה נבגדת לדעת על מעלליו של בעלה, גם אם מקור הידיעה הוא לא אחר מאשר המאהבת. יחד עם זאת, לא עומדת לתובעת כל הגנה מפני פרסום הפרשה בפני המעביד כמו גם מפני הגשת תלונת שווא נגד הנתבע על ארוע תקיפה שבו הוא היה למעשה המותקף ולא התוקף. באשר למעביד, הואיל והיחסים בין התובעת לנתבע היו בהסכמה, בין שני בגירים, ללא כפייה וללא יחסי מרות, לא היתה כל סיבה שבעולם שהתובעת תפרט את מערכת היחסים בפני המעביד, כאשר כוונתה הברורה היתה לפגוע במשלח ידו של הנתבע ולהבאיש את ריחו בעיני המעביד. הדבר עולה גם כדי פגיעה בפרטיותו של הנתבע. כך למשל, בשיחה שהתובעת עצמה הקליטה עם א.פ., מנהל הקנטרי, היא אמרה, בין השאר: "איך יתכן שאתה מעסיק אנשים כאשר הגבר הזה הוא נשוי לכל דבר, מוכר בקאנטרי כעובד שלך, מביא לשם נשים, מכניס אותן לחדר, נועל דלתות מספר לכולן כי זאת חברה שלי את זו אני דופק את זו אני מזיין סליחה על הביטוי הבוטה שלי ... דרך אגב זאת [נ.פ.- ח.ב.] אישה נשואה לכל דבר שיום בהיר אחד גם בעלה יגיע ויעשה סקנדל חבל על הזמן ... איך יתכן שאתה מרשה שאצלך בקאנטרי שלך יהיה בית זונות?? וסליחה על הביטוי!" (ע' 9- 10 לתמליל מוצג 1.17). וכל המוסיף גורע. הפרסום היווה לשון הרע משום שהוא עלול היה לפגוע במשלח ידו של הנתבע ובשמו הטוב. לא עומדת לתובעת הגנת ס' 15(8) לחוק איסור לשון הרע, שכן גם תלונה למעביד צריכה להעשות בתום לב על מנת ליהנות מהגנת ס' 15(8) הנ"ל, ותום לב בהחלט לא היה כאן. באשר להגשת התלונה במשטרה, כמו גם פרסום דבר התקיפה בפני המעביד ובפני אשת הנתבע, מדובר בפרסום לשון הרע לכל דבר וענין, בחוסר תום לב ומתוך כוונה לפגוע, שהרי התובעת ידעה היטב מי תקף את מי, ולמעשה, היא העלילה על הנתבע עלילת שווא, כדי להפרע ממנו בגין סיום קשריו עימה. אכן, גם פרסומים כוזבים עשויים, בנסיבות מסויימות, ליהנות מהגנת ס' 15 לחוק איסור לשון הרע אך זאת בתנאי שהם נעשו בתום לב. במקרה דנן, מתקיימת חזקת חוסר תום הלב בפרסום לפי ס' 16 לחוק איסור לשון הרע, גם משום שהפרסום בהחלט חרג מתחום הסביר וגם משום שהדבר שפורסם לא היה אמת והתובעת לא האמינה באמיתותו. מטעם זה, של חוסר תום לב בפרסום, לא עומדת לתובעת הגנת ס' 15(3) לחוק איסור לשון הרע שעניינה פרסום שנעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של המפרסם או של האדם שאליו הופנה הפרסום. לכל אלה יש להוסיף כי התובעת ביצעה עוולה של תקיפה נגד הנתבע, לפי ס' 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בכך שהפעילה כח במתכוון נגד גופו של הנתבע, שלא בהסכמתו, ושרטה את פניו עד זוב דם. מאידך, ניתן לייחס לנתבע אשם תורם מסויים לנזקים שנגרמו לו, בשל מערכות היחסים שקיים עם התובעת ועם נשים אחרות מחוץ למסגרת הנישואין. בעשותו כן, נטל הנתבע על עצמו במידה מסויימת הסתכנות מרצון כמשמעה בס' 5 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כמו כן, יש להתחשב בכך שמעשיה של התובעת הם תולדה של אהבה נכזבת לנתבע, ונבעו מתוך מצוקה רגשית קשה ותחושת פגיעה ועלבון, ולא מתוך רוע לשמו. לבסוף, מעדותו של המעביד הישיר, א.פ., לא התרשמתי שתלונותיה של התובעת הבאישו את ריחו של הנתבע בעיניו של המעביד, כך שבפועל, לא נפגע במשלח ידו. בשים לב לכלל נסיבות הענין, באתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק לזכותו של הנתבע פיצוי גלובלי מופחת בגין כל העוולות שבוצעו כלפיו, בסכום של 20,000 ₪. סיכום סוף דבר, התובעת זכאית לפיצוי מהנתבע בסכום של 10,000 ₪ בגין הריהוט שלא הוחזר לה. מאידך, הנתבע זכאי לפיצוי מהתובעת בסכום של 20,000 ₪ בגין תקיפתו בידיה, פרסום לשון הרע לגביו ופגיעה בפרטיותו. אשר על כן, ולאחר קיזוז החיובים ההדדיים, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע סך של 10,000 ₪, נכון להיום. בנסיבות הענין, לא יהיה זה ראוי לעשות צו להוצאות. בשולי הדברים אציין כי למרבה הצער, התיק אבד במזכירות בית המשפט המחוזי אליה הגיע בטעות, לאחר הישיבה האחרונה בה נערכה השלמת טיעונים בעל פה, ורק לאחרונה אותר. מכאן העיכוב במתן פסק הדין. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותחזיר לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב ולבית המשפט לענייני משפחה את תיקי הנתבע ואשתו שנלקחו מהם. הפרת הבטחת נישואיןנישואין / חתונה