פציעה של ילדה בבית הספר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעה של ילדה בבית הספר: 1. התובעת, ילידת 1968, מתגוררת עם הוריה בקיבוץ זיקים, התובע 2, ולמדה אצל הנתבע 1, מוסד חינוכי בשטח הנתבע 2 שהינו גם הבעלים והמחזיק במקרקעין עליהם ממוקם המוסד החינוכי ומגרש המשחקים שבחצריו. הנתבעת 3, מדינת ישראל, באמצעות משרד החינוך, ממונה, מפקחת ומתקצבת הנתבע 1. 2. התאונה א. כאמור בכתב התביעה: "ביום 25.2.98 עת שחקה אילנה בחצר בית הספר, בזמן ההפסקה, תוך כדי משחק נתקע ראשה בברזל המהווה חלק ממתקן משחק שהיה מצוי בחצר בית הספר בלי גידור מתאים והיא קבלה מכה חזקה בפניה" (סעיף 5). ב. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ובו הצהירה: "מאחר ואמי פרטה בתצהירה אודות השתלשלות העניינים בהרחבה ומאחר ובעת התאונה הייתי בת 9, אבקש להתמקד בעיקר בטיפולים הקשים שעברתי ובסבל הרב שהם הסבו לי" (סעיף 3 לת/1). אמרה ולא יספה. ג. ואילו אם התובעת הצהירה: "ביום 25.2.98 שחקה אילנה בזמן ההפסקה בחצר בית הספר. במהלך משחק, נתקלה במוט ברזל, המהווה חלק ממתקן משחק שהיה מצוי בחצר בית הספר. המתקן לא היה מגודר ומוט הברזל המחובר אליו היה חשוף ואילנה נתקלה בו ונחבטה קשות בפניה, ובעיקר בחזית פיה" (סעיף 4 לת/2). ד. אלא שבעדותה הראשית של האם הסתבר: "מפנה לסע' 4 לתצהירי, אם אסכים שבשעת התאונה לא הייתי נוכחת בביה"ס - נכון. כל מה שאני יודעת שארע בתאונה זה לא בגלל שהייתי שם וראיתי איך קרתה, אלא להפך, איני יודעת מה נסיבותיה - אחרי זה באתי עם הבת שלי, לא ראיתי, שמעתי מבתי. חוץ ממה ששמעתי מבתי איני יודעת על התאונה - שמעתי מבתי" (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 25-28). גם התובעת אשרה כי: "בעת אירוע התאונה כשנפגעתי בשיניים אמי לא היתה נוכחת" (עמ' 4 לפרוטוקול שורה 3). ה. לא בכדי טענו, אפוא, הנתבעים, שהתנגדו לעדויות שמיעה, סברה ושלא מידיעה אישית (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 9-16) כי לא הוכח אופן אירוע התאונה כלל ועיקר. ו. ואכן, אפילו מהות המתקן הנדון לא הובהר. בתצהירה התייחסה, כאמור לעיל, אם התובעת "למוט ברזל המהווה חלק ממתקן משחק" (סעיף 4 לת/2) ואלו בעדותה הסתבר "זה מן מתקן כזה שמחזיקים בידיים ומתנדנדים. יש מתקן והמוט בולט, זה מתקן שהברזל בולט... זה מתקן בצורת וו ויש ברזל, מתנדנדים עליו באוויר (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 27-28). המוט ברזל לא בולט, אולי הנוסח לא נכון אבל המוט הוא המתקן" (עמ' 7 לפרוטוקול שורה 1). ז. לא הוצגה תמונה של המתקן אך לתצהיר הגב' ארדנינג, מחנכת התובעת בעת התאונה צורף שרטוט של שתי מסגרות מקבילות שלא בולט מהן כל מוט ו/או ברזל (נספח ג' לנ/2). ח. לכאורה, אפוא, דין התביעה היה להידחות משלא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה כ"מוציא מחברו" אלא שלתצהיר המחנכת צורפו גם הודעה על תאונת תלמיד של בית הספר, הנתבע 1, חתומה ע"י המנהלת ולפיה "אילנה בדרכה משיעור ספורט לשיעור טכנולוגיה נתקלה בחזקה בברזל ונחבלה קשות בפיה" (נספח ב' לתיק מוצגי התובעת ונספח ז' לנ/2 עמוד ראשון) ודו"ח משלים לדו"ח תאונת התלמיד נושא כותרת של הנתבעת 3 ולפיו: "... נחבלה בחזקה בברזל ונחבלה קשות בפניה" (נספח א' לתיק מוצגי התובעת ונספח ג' לנ/2 עמוד שני) המהווים הודאת בעל דין לגבי אופן אירוע התאונה. ט. גם בעדותה אשרה המחנכת "עד כמה שאני יודעת זה קרה במתקן... אני יודעת מעדות שמיעה שזה היה במתקן ולא בשום מקום אחר" (עמ' 19 לפרוטוקול שורה 22) ומנהלן ביה"ס תמך בגרסה זו (סעיף 3 לנ/1 ועמ' 10 לפרוטוקול). י. לאירוע היו עדי ראיה, ילדי כיתתה של התובעת (עמ' 10 לפרוטוקול שורה 12 ועמ' 16 לפרוטוקול שורה 11) אך אלה לא הובאו לעדות. הנתבעים מבקשים להפעיל החזקה לפיה: "... הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את ביהמ"ש למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה" (ע"א 27/91 קבלו נ' בן שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מ"ט (1) 450, 457). ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מ"ד(4) 595 וע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ ואח', פ"ד מ"ד(1) 239, 245), אלא שחזקה זו פועלת גם כנגד הנתבעים עצמם שלא טרחו להביאם לעדות וגם עבורם, כחברי הקבוצים הרלבנטיים, העדים צריכים להיות נגישים. למותר לציין כי איש מבעלי הדין לא הצהיר, העיד או נחקר כי ניסה לאתר העדים ולא הצליח. יא. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת נפגעה כשנתקלה במתקן משחקים בחצר הנתבע 1. 3. אחריות הנתבעים 1-2 א. לטענת התובעת, יש להחיל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" לפיו על הנתבעים להוכיח כי לא התרשלו במעשיהם מאחר והתאונה נגרמה ע"י חפץ מסוכן - מתקן משחקים אשר היה בבעלותם ו/או שליטתם ו/או תחזוקתם, אלא שכלל זה אינו חל על המקרה בין משום שהתובעת יודעת כיצד ארעה התאונה ובין משום שלא הוכיחה כי החפץ ו/או המתקן הנדון היה מסוכן וממילא על התובעת להביא ראיות שיאפשרו לביהמ"ש להסיק כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה, וכאלו לא הובאו. ב. ב"כ התובעת מסתמך על האמור בע.א. 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל פד"י מז' (1) 802, 813 לפיו: "יכול לעתים שהנזק ייגרם מחפץ או עצם, אשר נותר ללא השגחה ואשר עורר את סקרנותו של הקטין. במקרים אלה שומה על ביהמ"ש לבדוק את טיבו של החפץ, לשאול את עצמו אם החפץ מסוכן, אם נמצא הוא באחריותו של הנתבע ואם זה האחרון נקט פעולות ראויות להגנת קטינים מפני פגיעה. הלכה זו, נקבעה בנושא חובות של בעל רכוש להגן על הציבור - ובכלל זה גם על ילדים - מפני פגיעה מרכושו" אלא שנשמט ממנו כי מהותו של המתקן, כמפורט לעיל, כלל לא הוכח ובוודאי שלא יכול ביהמ"ש לשאול עצמו אם החפץ מסוכן. ג. לא זו אף זו אלא שהוכח כי המתקן בטיחותי, עמד בביקורת ופיקוח של מפקח משרד החינוך והאחראי על הבטיחות והביטחון במחוז הדרום של משרד החינוך כעדותו של מנהלן בית הספר: "מפקח של משרד החינוך, בנושאים הפדגוגיים היה עובר דרך אתר המשחקים כשהיה ניגש לכתות טכנולוגיה או לספרית ביה"ס. אתה אומר שהמפקח הזה מעולם לא העיר לי הערה לגבי המתקנים הללו - לא... במחוז הדרום של משרד החינוך ישנו אחראי על בטיחות ובטחון שאליו הפניתי בקשה לביקור והבעת חוות דעת מבחינה בטיחותית על כל מתקני ביה"ס ולא רק על הללו, ואכן התקיימו ביקורים לפי יכולתם והם היו כותבים דוחות שלפיהם פעלנו... האיש שהיה אחראי על הביטחון ביקר אצלנו הרבה לפני המקרה. לשאלתך, אם העיר לי הערה על המתקנים במקום - לא זכור לי אם היו הערות. לגבי סיכום הביקור לא זוכר פרטים אבל דאגנו למלא כל המלצה לתיקון... לשאלתך, אם מצאתי התכתבויות בקשר למתקנים הללו בתיק שלו - בקשר למתקנים לא" (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 10-26). "מתקני המשחקים שנמצאים כנראה בדרך מאולם הספורט לביה"ס, מעולם לא העירו שאינם תקינים בטיחותיים וצריך לגדר אותם - אני לא אומר מעולם אך לפני המקרה הנדון, לא קבלנו הערות לגבי אי תקינות בטיחותית של אותם מתקנים" (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 4-6). ד. גם העובדה כי המתקנים הוצאו משטח ביה"ס בשלב מאוחר יותר אינה יכולה להועיל לתובעת לא רק מפני שלא הוכח כי הוצאו מטעמים בטיחותיים אלא נהפוך הוא, המחנכת העידה כי: "אם אני זוכרת שלאחר המקרה הסירו המתקן הזה מהחצר - הרבה שנים אחרי. לא קשור לתאונה. אתה אומר שלאחר המקרה שמו שלטי אזהרה במקום וגדרו המקום - לא זכור לי. אני ממשיכה לעבוד שם, אני חברת קיבוץ" (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 1- 4 ועמ' 20 לפרוטוקול שורה 5). המחנכת העידה כי מאז התאונה ביה"ס גודר וחלק מהמתקנים, לרבות המתקן הנדון הוצאו משטח ביה"ס אך "עד כמה שידוע לי זה היה קשור לאינתיפאדה ובעיות הביטחון באזור ולפי דרישות משרד החינוך" (עמ' 15 לפרוטוקול שורות 7-8 ). ה. מאחר והנתבע 1 הינו בי"ס ממלכתי מן השורה, מנהלת ומורי ביה"ס מונו ע"י משרד החינוך ומקבלים ממנו משכורתם (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 3-12) יכולה אחריות הנתבעים 1-2 לבוא לידי ביטוי רק כמחזיקי המקרקעין והמתקנים בהם ארעה התאונה ועל כן וכמפורט לעיל דין התביעה נגדם להידחות. 4. אחריות הנתבעת 3 א. הצדדים חלוקים בשאלה אם התאונה ארעה בעת הפסקה רשמית בין השיעורים או בהפסקה מקרית כתוצאה מפער זמנים בין סיום שעור הספורט לתחילת שעור הטכנולוגיה בהם צריכה היתה התובעת להשתתף בעת הרלבנטית, אך שאלה זו חסרת משמעות בעניננו כמפורט להלן. ב. כעדותו של מר סוקר: "... שיעור ספורט הוא מרוחק יותר ממבנה הכיתות, מתקיים באולם ספורט, מרחק 200 מ' מהכיתות, או במגרש כדורסל פתוח במרחק של כ- 100, 150 מ' מהכיתות, באחד מהמקומות הללו. אני לא זוכר היכן התקיים שיעור הספורט באותו יום ולוקח זמן לעבור ממקומות אלה לשיעור טכנולוגיה שלא כמו בין שתי כיתות רגילות" (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 24-27). גם מחנכת הכיתה העידה: "לשאלתך, אם נכון שברגע שעוברים משיעור ספורט לשיעור הטכנולוגי אין בכלל צורך לרדת למגרש המשחקים - זה לא כך, כי יש מרחק גדול בין שני המקומות, זה 5 עד 10 דק' הליכה. זו הליכה ממושכת יחסית. זה לא באותו מבנה או מבנה צמוד... אתה אומר שהמבנה מנותק מכיתות הלימוד - נכון. כשילד מסיים את שיעור הספורט הוא עובר באופן טבעי דרך המגרש כדי להגיע לכיתות - לא. רק ילדים שהולכים לכיתה הטכנולוגית כי המתקנים סמוכים אליה. ילדים אחרים לא חייבים לעבור שם. זה לא ממש מגרש בדרך אלא ליד המבנה, לא חובה להגיע אליו" (עמ' 15 לפרוטוקול שורות 24-29 ועמ' 17 לפרוטוקול שורות 1-2 ): "... אני מסכימה שיש מרחק... ביה"ס שלנו על שטח גדול והמעבר בין הכיתות גדול אבל עדיין בין אולם הספורט לכיתה המרחק גדול משמעותית ממעבר בין כיתות... הכיתה הטכנולוגית היא ממש בקצה ביה"ס" (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 20-24 ועמ' 19 לפרוטוקול שורות 4-5). ג. כלומר, התלמידים היו צריכים לעבור מרחק גדול מחוץ לשטח ביה"ס, בקצה מבני ביה"ס, בסמוך למגרש המשחקים ללא השגחת מבוגר מלווה. ד. איש לא הטיל ספק כי בעת הפסקה צריך היה להיות מורה תורן בחצר ביה"ס ולטענת המחנכת גם היה (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 14-15, עמ' 19 לפרוטוקול שורות 27-28) ועל כן לא יכול להיות ספק כי צריך היה להיות גם מורה תורן או מלווה בעת המעבר הנ"ל, פורמלית עדיין בשעת שיעור, כשלעיתים השהות בין השעורים התארכה והתלמידים נותרו מחוץ לכיתה הטכנולוגית הסמוכה למתקן המשחקים (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 13-22 ועמ' 17 לפרוטוקול שורות 9-11). ה. לטענת המחנכת: "היו גם אזהרות והוראות של מה מותר ומה אסור... בהחלט היו אזהרות, אולי פחות מחמירות או בסגנון שונה (משנות ה- 00- מ.ש.) אבל בהחלט היו אזהרות. זה היה חפשי עם גבולות מאוד ברורים" (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 2-5), אך להוראות ואזהרות אין ערך אם לא מפקחים על מילויים. הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר בתלמידים בני 9, קלים לפיתוי, ליד מגרש המשחקים כשעומד לרשותם זמן פנוי ללא השגחה ו "אם אני מסכימה ש- 10 דק' לילדי כיתה ג' זה מספיק זמן לרוץ ולהשתולל - בהחלט" (עמ' 17 לפרוטוקול שורה 13). בע.א. 310/89 כהן נ' לנטוש פד"י מו (1) 402, 406, נקבע מפורשות כי "...כאשר מדובר בילדים בני שמונה, שלגביהם טיפוס על עץ (ובוודאי משחק על מתקן משחקים - מ.ש.) יכול שיהיה בבחינת אתגר ופיתוי, אין די במילות אזהרה". ו. כאמור בע.א. 310/89 כהן נ' לנטוש: "אין מחלוקת שמורים בביה"ס חבים חובת זהירות כלפי תלמידי בית הספר, וזאת גם שעה שנמצאים הם בהפסקה בין השעורים בשטח ביה"ס מחוץ לכיתות הלימוד. אחריות זו מוטלת, לפי הנסיבות, לעיתים על המורה המחנך, לעיתים על המורה התורן בחצר, לעיתים על מורה אחר ולעיתים על מנהל ביה"ס אשר אחראי אחריות מנהלית לקביעת סדרי עבודה ופיקוח מצד המורים ביחס לתלמידים... ברור כי מהות חובת הפיקוח, הלכה למעשה, מימדיה והיקפה משתנים בהתאם לנסיבות העניין ובהתאם לגילו ולתכונותיו של מי שנתון לפיקוח. ברור גם, כי אין דומה חובת הפיקוח הנדרשת בתוככי הכיתה לזו שאותה יש לקיים בחצר המשחקים" (שם בעמ' 405). ז. כאמור בע.א. 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל פד"י לה' (2) 764, 771-2: "(א) מידת הפיקוח הדרושה היא פועל יוצא של הנתונים, כגון: גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו וכיו"ב. (ב) בעת הפסקה, משחקים וכד', בהם נוטים ילדים להשתובבות ואף לפראות, מתחייב, בדרך כלל, פיקוח כללי, אך אם אין נסיבות מיוחדות לאור הנתונים מן הסוג המוזכר בס"ק (א), אינו מתחייב פיקוח צמוד דווקא, המכסה כל פינה, אלא מספיקה נוכחות בקרבת מקום, כי הידיעה בדבר נוכחות המורה, יש לה, בדרך כלל, השפעה מרסנת, אף אם המורה אינו נראה בכל רגע בכל אתר, אך נמצא, כאמור, בקרבת מקום. (ג) ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר, אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעילות פתע או תגובה ספונטנית, שאינה צפוייה מראש. במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים. (ד) כאשר נבחנה שאלת הפיקוח והשפעתה על אירועו של נזק, נבחן נושא זה בשני שלבים: ראשית, נשאלת השאלה, אם היה פיקוח נאות, וכאשר התשובה שלילית, אם יש לייחס את הנזק שנגרם להעדרו של הפיקוח" (ראה גם ע.א. 310/89 בעמ' 405). ח. בענייננו, השאלה אם היה פיקוח נאות אינה רלבנטית כיוון שלא היה פיקוח כלל ואת הנזק שנגרם יש לייחס להעדרו של פיקוח כי פיקוח ראוי היה מונע מהתובעת וחבריה להגיע למתקני המשחקים במקום ישירות לכיתה הטכנולוגית. בענייננו, די היה בנוכחות מורה בסביבה כדי למנוע את גישת התובעת למתקן וכזו לא היתה בנמצא, תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת על ביה"ס. מוסכם עלי, כי גם נוכחות של מורה אינה יכולה למנוע בהכרח כל פעולה פתאומית או בלתי צפויה, אך טענה זו אינה יכולה להישמע מפי מי שכלל לא דאג לנוכחות במקום. בענייננו, כאמור לעיל, נוכחות מורה היתה מונעת עצם הגישה למתקן שאינה יכולה להיחשב פעולה פתאומית ובלתי צפויה כשהתלמידים עוברים ליד המתקנים ולרשותם שהות בלתי מפוקחת. ט. בע.א. 715/79 אוזכר פסק הדין COUNTRY COUNCIL WARD V. HERTFORDSHIRE "שם דובר בילד כבן שמונה, תלמיד ביה"ס שנוהל ע"י הנתבע. לפני תחילת הלימודים שחק התובע עם חבריו במשחקי ריצה ו"תופסת" במגרש המשחקים של בית הספר, שם נפל קדימה ונתקל בראשו בגדר האבן, שהקיפה את מגרש המשחקים. ביהמ"ש לערעורים אזרחים פסק לטובת המשיבים (התובעים - מ.ש.). גם שם הושמעו טענות באשר לתקינות הגדר בה נחבל הילד ובאשר להעדר פיקוח של מורה או מדריך בעת קרות התאונה. הטענה באשר לגדר נדחתה (כבענייננו לעניין המיתקן עצמו - מ.ש.) ובאשר לפיקוח הוכח, שבאותה עת היו המורים בתוך ביה"ס, והתכוננו לתחילת הלימודים ולא היה כל מורה שנכח במגרש המשחקים". וכל המוסיף גורע. י. המסקנה המתבקשת, אפוא, היא שהנתבע 3 באמצעות מנהלת ביה"ס ומוריו הפרו חובת הזהירות כלפי התובעת, לא מנעו ממנה הגישה למתקן המשחקים ובכך אפשרו קרות הנזק כפי שנגרם. 5. רשלנות תורמת א. לטענת הנתבע 3, יש להטיל על התובעת רשלנות תורמת כאשר במקום ללכת משיעור הספורט ישר לכיתה הטכנולוגית, סטתה מן הנתיב כיוון שהמחנכת העידה שישנו שביל שאינו עובר דרך מגרש המשחקים (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 3-4), רצה בחוסר זהירות תוך הפרת הנחיות מפורשות של נהלי ביה"ס, לא הבחינה במתקן המשחקים שעמד בתפר ביה"ס, נתקלה בו ונפגעה. דבר מן הנטען לעיל לא הוכח, עדי ראיה לא הובאו, כאמור, לעדות והתובעת כלל נחקרה בשאלה זו. ב. כאמור בע.א. 310/89 לגבי ילדים בגילה של התובעת אין די במילות אזהרה ובוודאי כשביצוען אינו מפוקח. המחנכת העידה אמנם כי אין חובה לעבור דרך מגרש המשחקים אך בד בבד הודתה כי: "כשילד מסיים שיעור הספורט הוא עובר באופן טבעי, דרך המגרש כדי להגיע לכיתות - לא. רק ילדים שהולכים לכיתה הטכנולוגית כי המתקנים סמוכים אליה. ילדים אחרים לא חייבים לעבור שם" (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 1-3). בנסיבות המקרה כשהתובעת נפגעה ממתקן משחקים שנועד למשחקי ילדי ביה"ס, התאונה קרתה בעת שהילדים היו משוחררים משיעור וללא פיקוח ובהתחשב בגילה הצעיר אני דוחה טענת הרשלנות התורמת. 6. נזקים הפגיעה א. התובעת נפגעה בפניה, שן חותכת נעקרה מפיה, 3 שיניים חותכות תחתונות נעתקו ממקומן ושן נוספת נשברה. היא קיבלה טיפול ראשוני בבי"ח ברזילי והמשיכה בטיפול נזקי השיניים במרפאת השיניים לילדים בביה"ח הדסה עין כרם. ב. 1) אין מחלוקת בין ד"ר הורביץ, שחוות דעתו צורפה לכתב התביעה לד"ר פרידמן שחוות דעתו הוגשו ע"י הנתבעים כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 0.5% בשל אובדן שתי השיניים וכי תזקק להשתלת עצם במקום השן החותכת שנעקרה מפיה, מבנים וכתרים בשיניים התחתונות, אך הם חלוקים לגבי הצורך בשתל עצם נוסף ועלויות הטיפולים. 2) התובעת קיבלה הטיפולים בארץ, אך לטענת האם עיקר הטיפולים היו בברזיל לשם יצאו הוריה בשליחות למשך שנתיים. הקבלות הוגשו בפורטוגזית ולמרות התנגדות ב"כ הנתבעים לא תורגמו. לא זו אף זו, אלא שכל הקבלות על שם האם ובעדותה הסתבר כי "לשאלתך, איך ניתן ללמד שהקבלות הללו של הרופאה הברזילאית הזו, קשורות לטיפול שניתן לאילנה ולא לי - יש עוד הרבה מסמכים וצילומים של אותה רופאה, זה לא חינם. הטיפול של אילנה כי אני אומרת. אני יכולה להוכיח. ראשית זו רופאת ילדים ולא מבוגרים. לשאלתך, איך ניתן לדעת זאת - על הקבלות כתוב רופאת שיניים מנתחת. זה בשמי כי אני שלמתי אבל אפשר לקבל ממנה אישור. לא עלה על דעתי שתתעורר בעיה. אפשר לבקש ממנו עדות" (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 18-23). אישור ו/או עדות הרופאה לא הומצאו ועל משמעות אי הבאת ראיה רלבנטית ונגישה כבר עמדתי לעיל. 3) בחקירתה הודתה אם התובעת כי במסגרת ההוצאות נתבעו גם קבלות זמניות על שיקים דחויים וגם קבלה/חשבונית שנמסרה עם תום התשלום ובא כוחה הודה בטעות (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 14-19). גם אם זו טעות בתום לב ברור שרשימת ההוצאות אינה ניתנת לאמוץ אוטומטי. הדברים מקבלים משנה תוקף כשהסתבר שאת טבלת ההוצאות (נספח ז' לתיק המוצגים) ערך אבי התובעת שברשותו המסמכים עפ"יהם ערך את הטבלה, אך לא צורפו (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 3-7) ולמרות שנכח באולם ביהמ"ש, באופן מאוד תמוה, לא העיד. 4) גם איש מטעם התובע 2, הקיבוץ כמיטיב, לא טרח להעיד למרות שלטענת אם התובעת שלם חלק מההוצאות הרפואיות (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 20-23) וחייב אותם בגין הנסיעות לפי קילומטר (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 1-11). למותר לציין, כי אם התובעת לא ידעה לפרט גם הנסיעות כיוון שמופיעים ב"אקסל" אותו ערך, כאמור, בעלה, שלא העיד. 5) אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי: "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתימטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין... על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי (הדגשה שלי - מ.ש.). (ציטוט מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 10-11). ולכן לא נותר לי אלא לקבל את חישוב הנתבעת 3 לגבי הוצאות בעבר בסעיף 5 ב' עמ' 18 לסיכומיה בסך -.19,264 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום החישוב ועד היום -.19,370 סה"כ. 6) שני המומחים לא נחקרו וחוות דעתם הוגשו בהסכמה. אני מעדיפה חוות דעתו של ד"ר פרידמן שהוגשה מטעם הנתבעים לא רק מפני שחוות דעתו מאוחרת ומעודכנת יותר אלא גם מפני שחובתו של ניזוק להקטין נזקיו ועל כן אם יכולה התובעת לקבל הטיפול המוצע במחירים בהם נוקב ד"ר פרידמן אין לחייב הנתבעים לשאת במחירים היקרים בהם נוקב ד"ר הורביץ. אני מאמצת, אפוא, גם חישוב הנתבעים לגבי העתיד כמפורט בסעיף 5 ג' עמ' 18 לסיכומי הנתבעת 3, מעודכן להיום סה"כ -.43,669 ₪. ג. הפסד הכנסה להורים בכתב התביעה אין זכר לדרישה זו, שהועלתה לראשונה בתצהיר אמה של התובעת ועל כן משהתנגדו הנתבעים להרחבת חזית (עמ' 4 שורה 14 לפרוטוקול) דינה להידחות מה עוד שלמעט ציון הפסדי 17 ימי עבודה לא טרחה האם לפרט ההפסדים בפועל ואף לא הובא לעדות נציג הקיבוץ שהמשיך לשלם את תקציב המשפחה למרות שלא עבדו (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 26-27). ד. אבדן כושר השתכרות בעתיד 1) לתובעת נותרה נכות בשיעור 0.5% בגין אובדן שתי שיניים שאינה יכולה להיות תפקודית כלל ועיקר ואכן האם העידה כי התובעת סיימה בי"ס, משרתת בצבא כמדריכת חי"ר (תפקיד הדורש כושר קרבי) וחברותית (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 8-9). 2) מאידך, התובעת תזקק להמשך טיפולים עד אחרית ימיה ועל כן סביר כי תאלץ להפסיד מידי פעם ימי עבודה, הגם שניתן לקבל טיפולי שיניים גם אחה"צ, ועל כן נראה לי לנכון לפצותה בראש נזק זה בסך -.5,000 ש"ח . ה. עזרת צד ג' כילדה בת 9 נזקקה התובעת לעזרת הוריה גם ללא קשר לאירוע התאונה, אך מאחר ונאלצו ללוותה ולהסיעה לטיפולים, נראה לי לנכון לפצותה בראש נזק זה עבור העבר בסך -.2,000 ₪. מאידך, נכות בשיעור 0.5% בכלל ובגין אבדן שתי שיניים בפרט אינה מצריכה עזרה ועל כן אין מקום לפיצוי עבור העתיד. ו) הוצאות נסיעה התובעים נסעו לטיפולים ברכב הקיבוץ אך נציג התובע 2 לא העיד כאמור בכלל ועל אופן חישוב הוצאות הנסיעה בפרט. גם אבי התובעת שערך החישובים לא העיד ועל כן לא יכול היה להיחקר על אופן החישוב ולא נותר לי אלא לאמץ חישובי הנתבעת 3. בסעיף 5 ד' עמ' 19 לסיכומיה ולפסוק סך של -.5,000 ₪ עבור הוצאות הנסיעה בעבר ובעתיד. ז) כאב וסבל התובעת נאלצה לעבור טיפולי קיבוע, עקירה, תפירה, תומך לשיניים, טיפולי שורש ואורתודנטיה ותאלץ בעתיד לעבור השתלת עצם והחלפת כתרים ומבנים. לפיכך, נראה לי לנכון להעריך הפיצוי בגין כאב וסבל בסך -.25,000 ₪. 6. לאור כל האמור לעיל, נדחית התביעה נגד הנתבעים 1-2. התובעת תישא בהוצאותיהם ושכ"ט עו"ד בסך -.10,000 ₪ בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. 7. לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת 3 לפצות התובעת כדלקמן: א. הוצאות טיפולי שיניים בעבר -.19,370 ₪ ב. הוצאות טיפולי שיניים בעתיד -.43,669 ₪ ג. הפסדי שכר בעתיד -.5,000 ₪ ד. עזרת צד ג' בעבר -.2,000 ₪ ה. הוצאות נסיעה -.5,000 ₪ ו. כאב וסבל -.25,000 ₪ סה"כ -.100,039 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ.בית ספרדיני חינוךקטינים