קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעה של נוסע ברכב חונה: ביום 25.4.04, נפגעה התובעת בתאונת דרכים שאירעה ברח' הרי טרומן בירושלים, בעת שישבה כנוסעת-טרמפיסטית, במכונית שהייתה נהוגה בידי הנתבעת 1. התאונה אירעה לאחר שהנתבעת 1 החנתה את רכבה בנתיב הנסיעה בו נסעה. היא ירדה מן הרכב על מנת להביא את ביתה התינוקת אל המטפלת. התובעת המתינה לנתבעת 1 על מנת להמשיך בנסיעה למקום עבודתה במרכז העיר. בעת שהמתינה התנגש ברכב בו ישבה התובעת רכבה של הנתבעת 3, שהגיע מאחור. מעוצמת ההתנגשות הטלטלה התובעת והוטחה קדימה ואחרוה ברכב. הרכב בו ישבה התדרדר בכביש לכיוון הנגדי, לטענתה, והתובעת, שאינה יודעת לנהוג לא ידעה כיצד לבלום את הרכב. על מנת לא להידרדר עם הרכב היא קפצה ממנו והתגלגלה על הכביש וכתוצאה מכך נחבלה בגופה (להלן: "התאונה"). הרכב נעצר לאחר שהתנגש בסלעים מעברו השני של הכביש וניזוק באופן קשה. הנתבעת 2 היא חברת הביטוח שביטחה את רכבה של הנתבעת 1 והנתבעת 4 היא קרנית, כיוון שלרכבה של הנתבעת 3 לא היה ביטוח תקף במועד התאונה. בשלב זה של הדיון אנו נדרשים להכריע במחלוקת הקיימת בין הצדדים בנוגע לשאלה על מי מהנתבעות חלה החובה לפצות את התובעת בשל נזק הגוף שנגרם לה בעקבות התאונה, אם וכאשר יוכח נזק זה. טענות הצדדים: טענות התובעת בסיכומיה: התובעת העידה כי רכבה של הנתבעת 1 חנה בצד כביש רחב, לפני מעקה הבטיחות, ולא לצידו, במקום החניה לא היה צבע שפה או תמרור האוסר על החניה, והיה שדה ראייה טוב. גם מעדותה של מהנדסת התנועה מטעם העירייה (להלן: "מהנדסת התנועה") עולה כי במועד התאונה לא היה כל איסור חנייה במקום. רוחבו של הכביש היה כ-9.8 מ', רוחב המאפשר עקיפה ללא כניסה למסלול הנסיעה הנגדי. הסדרי התנועה החדשים שנעשו במקום התאונה בשנת 2009, בהם הוחלט לאסור על החנייה במקום, הוצבו כחלק מבניית מעגל התנועה והשינוי הכללי ברוחב הכביש באזור. לפיכך, סוברת התובעת כי הנתבעת 3 נהגה ברכבה שלא כדין, במהירות או תוך התעסקות במשהו אחר באופן שלא יכלה לבלום את רכבה בזמן. מעדותה של הנתבעת 3 עלה כי היא לא הבחינה ברכב שחנה בצד הכביש. התובעת טוענת כי הנתבעת 3 לא הרכיבה משקפיים בעת התאונה כפי שהייתה חייבת בהתאם לתנאי רישיונה, וכפי שהעידה בבית המשפט. יתכן שעובדה זו היא הגורם לתאונה. אשר על כן, הנתבעת 3 אחראית להתרחשות התאונה, והנתבעת 4 אחראית לפיצוי התובעת בגין נזקיה. כמו כן, טוענת התובעת כי גרסתה של הנתבעת 3 מלאה בסתירות ובלתי אמינה. התובעת מציינת כי לנתבעת 3 עניין רב בתוצאות המשפט שכן היא לא ביטחה את רכבה בביטוח חובה כדין בעת התאונה. לחילופין, טוענת התובעת כי הפסיקה קבעה שחניה שלא כדין לפי חוק הפלת"ד נבחנת הן על פי חוקי התעבורה והן על פי מבחן הסיכון התעבורתי. אם יקבע כי רכבה של הנתבעת 1 חנה שלא כדין לפי חוק הפלת"ד, דהיינו, שהחנייה יצרה סיכון תחבורתי, אזי תוגדר התובעת כמי שעשתה "שימוש ברכב", והחובה לפצותה תחול על הנתבעות 1 ו-2. ואילו אם הנתבעת 1 החנתה את רכבה כדין, ולא יצרה סיכון תחבורתי, החובה לפצות את התובעת תחול על הנתבעות 3 ו-4. מן העדויות שנשמעו בבית המשפט עולה שבעת התאונה לא היה תמרור או סימן אחר האוסר על החנייה במקום, הכביש היה רחב והיה שדה ראיה מספיק לעקיפת הרכב החונה. התובעת סוברת כי הנתבעת 3 היא זו שהגיעה במהירות גבוהה לעיקול שאחריו עמד רכבה של הנתבעת 1. עם זאת סוברת התובעת כי חניית רכבה של הנתבעת 1 היוותה סיכון תחבורתי, אשר עצם התרחשות התאונה מעידה עליו. משכך רכבה של הנתבעת 1 אינו זירה לתאונה בלבד, אלא רכב שנעשה בו שימוש בעת התאונה, דהיינו, רכב מעורב בתאונה. התובעת מוסיפה כי עצם הצבת התמרור האוסר על החנייה בכביש בשנת 2009 רומז לכך שהיה בחנייה במקום משום "סיכון תחבורתי" אף במועד התאונה. התובעת מוסיפה כי גם התדרדרות הרכב, הקפיצה ממנו והתגלגלותה על הכביש מעידים כי רכבה של הנתבעת 1 היה מעורב בתאונה והתובעת נחשבת כמי שעשתה שימוש ברכב. לאור האמור טוענת התובעת כי אף אם יקבע שהנתבעת 4 חבה בפיצוי התובעת עדיין יהיה מקום לחייב את הנתבעת 2 להשתתף בפיצוי התובעת עקב חלקה השני של התאונה בו בוצע "שימוש" ברכב חונה עקב קפיצתה של התובעת מהרכב בעת שהתדרדר. לעניין השאלה מי מבין שני כלי הרכב אחראי לפצותה, טוענת התובעת כי על פי סעיף 3 לחוק הפלת"ד כששני רכבים מעורבים במשותף בתאונה, כל חברת ביטוח תפצה את היושבים ברכבה. אם יקבל בית המשפט את הטענה כי נוכח הסיכון התעבורתי שנגרם בפועל חנה רכבה של הנתבעת 1 שלא כדין, אזי החבות לפיצוי התובעת תחול על הנתבעת 2 ואם יקבע כי הרכב החנה כדין, כלומר שהחבות לפיצוי הינו על מבטחת הרכב הפוגע אזי החובה לפצותה תחול על הנתבעת 4. מעבר לאמור, מבקשת התובעת כי אם יקבע שלנתבעות 3 ו-4 אין חבות בתיק הרי שיש להטיל את הוצאות צירופן על הנתבעת 2. שכן היא שדרשה מן התובעת לצרפן לתביעה, ומכיוון שמדובר בסיטואציה עובדתית מורכבת, לא היה מנוס מלצרפן לתביעה. טענות הנתבעות 1 ו-2 בסיכומיהן: הנתבעת 1 טוענת כי היא החנתה את רכבה כדין, ועל כן רכבה היווה אך ורק "זירה" להתרחשות התאונה. לטענתה, אף התובעת העידה כי הנתבעת 1 דוממה מנוע והוציאה מפתחות בטרם צאתה מן הרכב. כן העידה התובעת כי בעת שישיבה ברכב היא לא עשתה כל פעולות הקשורות לנסיעה ברכב ולנהיגה, ואף הורידה את חגורת הבטיחות. הנתבעת 1 מוסיפה כי עזבה את הרכב למשך זמן מה, במהלכו המתינה לה התובעת. אשר על כן ניתק, לטענתה, הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לבין השימוש ברכב למטרות תחבורה. הנתבעת 1 מציינת כי רכבה חנה במקום כדין ולא היווה כל סיכון תעבורתי. לגרסתה, אין בהצבת התמרור שנים לאחר התאונה כדי ללמד שהחנייה המקום קודם להצבתו היוותה סיכון תעבורתי. הצבת התמרור האוסר על החנייה במקום התאונה נדרשה שכן, במרוצת השנים רבו כלי הרכב החונים והנוסעים במקום, הייתה עלייה במספר התושבים באזור והוסף מעגל תנועה. מעבר לאמור, היא מציינת כי התמרור שהוצב אינו אוסר על מוניות להעלות ולהוריד נוסעים, וכן בהמשך הרחוב יש תחנת אוטובוס, שהייתה קיימת כבר בעת התאונה, בלא מפרצון, מכן אנו למדים כי לא מדובר בכביש צר, ויש בו מקום לרכב לעצור ולחנות. הנתבעת 1 מחזקת את טענותיה בעדותה של מהנדסת התעבורה שאמרה שרוחב הכביש, עובר לתאונה, היה 9.8 מטרים. רוחב רכבה של הנתבעת 1 היה 1.7 מטר. רוחב הכביש שנותר פנוי לצד הרכב החונה הינו 8.1 מטר. רוחב זה מספיק למעבר שני כלי רכב לפחות. לפיכך רכבה החונה של הנתבעת 1 לא הפריע לנתבעת 3 לנסוע בנתיבה, ולא יצר כל סיכון תחבורתי. אילו היה רכבה של הנתבעת 1 מפריעה לנתבעת 3 היא הייתה מסיטה את רכבה לכיוון מרכז הכביש, ולא נוסעת אל תוך הרכב החונה, כפי שעשתה. הנתבעת 1 מוסיפה כי לנתבעת 3 היו לפחות 9 שניות להבחין ברכב החונה. לדבריה, אף לא הייתה תנועה בכביש ולפיכך לא הייתה כל סיבה שלא תבחין ברכבה ותסטה למרכז הכביש. הנתבעת 1 טוענת כי אף אם תתקבל הטענה, המוכחשת על ידיה, שחנתה שלא בצמוד למדרכה, היה לנתבעת 3 זמן רב כדי להאט, לעצור ולעקוף את הרכב. ולפיכך בכל מקרה לא מדובר בסיכון תחבורתי. גם על פי גרסת הנתבעת 3, הטוענת שרכבה של הנתבעת 1 חנה 50 מ' לאחר הפנייה, היו לנתבעת 3 4.5 שניות עד ההגעה לרכב החונה. זהו זמן רב ביותר על מנת להבחין ברכב החונה, הרבה מעבר לזמן התגובה של נהג ממוצע. בעניין זה מציינת הנתבעת 1 כי על פי גרסת התובעת וגרסתה רכבה חנה ליד השביל להולכי רגל העולה מרח טרומן לכיוון רחוב מורגנטאו, במרחק אחרי העיקול המצוי בכביש. זהו מקום בו הרחוב רחב, פתוח, ומאפשר לנהג המגיע זמן רב כדי להבחין ברכב החונה, להאט, לעקוף או לעצור. לעניין זה, מציינת הנתבעת 1 כי הנתבעת 3 אינה טוענת בתצהירה שרכבה של הנתבעת 1 עמד רחוק מן המדרכה אלא טוענת כי העיקולים בכביש הם שלא אפשרו לה לראות את הרכב. מעבר לאמור, מוסיפה הנתבעת 1 כי הטענה שחנתה רחוק מן המדרכה אינה מתקבלת על הדעת, שכן ברור כי לא תסתכן את חייה וחיי ביתה על ידי עצירה במרכז הכביש כשניתן לחנות בצמוד למדרכה, לפיכך יש לקבל גרסתה וגרסת התובעת לפיה חנה הרכב בצמוד למדרכה. הנתבעת 1 גורסת כי הטענה לפיה גלגלי רכבה לא הופנו לכיוון המדרכה, ההילוך האחורי לא היה משולב ובלם היד לא הורם אינה נכונה. טענה זו מהווה, לפי גרסתה, עדות מסברה שלא הובאו לה כל ראיות תומכות. כמו כן, אין באי סיבוב הגלגלים או באי הרמת בלם היד כדי ליצור סיכון תחבורתי כלשהו כשהרכב עומד ללא תנועה. לאור האמו, רכבה החונה לא יצר כל סיכון תחבורתי. הנתבעת 1 מוסיפה כי גם לו יצויר שרכבה היווה סיכון תחבורתי, טענה המוכחשת, יש לבחון האם קיים קשר סיבתי משפטי לפיו, יש להוכיח שהחנייה של רכבה היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הפגיעה בתובעת. לטענת הנתבעת 1, הנתבעת 3 לא הוכיחה כי הסיכון התחבורתי שנוצר הוא שגרם להתנגשות. שכן, מרגע שרכבה של הנתבעת 3 סיים את העיקול ועד להתנגשות עבר מרחק רב בו יכלה הנתבעת 3 לעצור/להאט/לעקוף את הרכב החונה ולמנוע את התאונה. לעניין טענת הנתבעות 3 ו-4 לפיה רכבה של הנתבעת 1 התדרדר וזז, ולפיכך נעשה בו "שימוש" לפי הגדרת חוק הפלת"ד. הנתבעת 1 סוברת כי המקרה אינו נכנס תחת ההגדרה של "התדרדרות". הנתבעת 1 מסבירה שתזוזת רכבה הייתה תוצאה ישירה של התנגשות רכבה של הנתבעת 3 בו, לא מדובר במצב בו הרכב החונה זז מעצמו. לא ניתן להגדיר כל תאונה בה רכב פוגע ברכב החונה כדין ודוחף אותו כהידרדרות. קביעה שכזו תביא למצב אבסורדי בו יתחלק האירוע ליותר מתאונה אחת ויהיה צורך לבדוק אלו נזקים נגרמו ליושב ברכב כתוצאה מההתנגשות, ואילו נזקים נגרמו לו לאחר מכן. לפיכך, גם אם הייתה הידרדרות החבות מוטלת בכל מקרה על רכבה של הנתבעת 3, הרכב הפוגע. מעבר לאמור, מוסיפה הנתבעת 1 כי על פי חוקי הפיזיקה היה על רכבה להתדרדר לכיוון המדרכה, דהיינו, ימינה ולא שמאלה, ובפועל הוא זז לכיוון הנגדי. לפיכך לא יתכן כי הרכב התדרדר אלא לכל היותר נהדף לכיוון מרכז הכביש. לאור האמור סוברת הנתבעת 2 כי יש לדחות את התביעה כנגדה ויש לחייב את הנתבעות 3 ו-4 בהוצאות המשפט. טענות הנתבעת 3 בסיכומיה: הנתבעת 3 מציינת כי קיימת מחלוקת בינה לבין הנתבעות 1 ו-2 בנוגע למיקומה המדויק של התאונה. לטענתה, ביום התאונה היא יצאה מרח' סילבר לרחוב טרומן, כ-50 מטרים לאחר הפנייה עמד רכבה של הנתבעת 1, בנתיב נסיעתה. על אף שלא הספיקה לפתח מהירות גבוהה, לאחר שפנתה מרחוב צדדי, היא לא הספיקה לבלום והתנגשה ברכב. לטענתה, הרכב חנה במקום מסוכן כיוון שבשל עיקולי הכביש אי אפשר היה לראותו עד שמגיעים קרוב מאוד אליו. לטענתה, העובדה שלא לרכבה ולא לרכב הנתבעת 1 נגרמו נזקים כבדים מלמדת כי לא נסעה במהירות גבוהה. מאחר והמשטרה לא הוזמנה למקום התאונה בזמן האירוע ולא זומנו עדי ראייה לא הצליחה התובעת להוכיח את מקום התאונה ולא הרימה את נטל ההוכחה הרובץ עליה. הנתבעת 3 טוענת כי עדויותיהן של הנתבעת 1 והתובעת אינן אמינות, וכי הן תיאמו את גרסאותיהן ועמדותיהן. כל זאת לאור האינטרס של התובעת להטיל את החבות לתאונה על הנתבעת 3, שכן קיימת הכרות קודמת ביניהן. בהודעתה במשטרה, מסרה הנתבעת 1, כי חנתה "בסמוך למעקה הבטיחות". גם בעדותה בבית המשפט טענה כך בתחילה. אך לאחר שהבינה כי לפי החוק אסור לחנות ליד מעקה הבטיחות שינתה את עדותה וטענה שחנתה לפני מעקה הבטיחות. לטענתה, התמונות ותצהיר החוקר שצורפו לא נערכו בזמן התאונה, אלא שנה וחצי לאחריה, ועורכיהן לא הגישו תצהיר ולא נחקרו. על כן אי אפשר לסמוך על ראיות אלו. כן טוענת הנתבעת 3 כי גרסתה של התובעת לפיה קפצה מן הרכב שהתדרדר אינה נכונה. שכן, היא ניגשה לשאול בשלומה לאחר התאונה, וכל אותה עת ישבה התובעת ברכב. כמו כן, המשטרה לא הוזמנה למקום התאונה בעת התאונה, כנדרש בתאונות שיש בהן נזק גוף. ההודעה במשטרה נמסרה על ידיהן רק כתשעה ימים לאחר התאונה. לטענת הנתבעת 3, התובעת רצתה לנצל את היווצרותה של עמימות סביב עובדות התאונה, כנראה כיוון שהיא למודת ניסיון מתאונות קודמות שלה, וכן כיוון שהיא עובדת במשדר עורכי דין היא תודרכה בעניין. הנתבעת 3 טוענת גם כי רכבה של הנתבעת 1 לא חנה כדין, מעצור היד לא הורם, הגלגלים לא הופנו לכיוון המדרכה, והרכב לא היה בהילוך אחורי בעת התאונה. גם בעדותה של הנתבעת 1 בית המשפט היא אמרה שאינה יכולה להתחייב שהפנתה את הגלגלים פנימה כנדרש. שאילו כן, הרכב לא היה מתדרדר שמאלה, אלא נהדף מעט ימנה לכיוון שול הדרך. כן לא היה בכוח רכב המתנגש בו, אף בעוצמה רבה, דבר המוכחש, להדוף את הרכב החונה למרחק של 100-200 מטרים, אלא לכל היותר להדפו למרחק מטרים ספורים בלבד. הנתבעת 3 סוברת כי רכבה של הנתבעת 1 לא היה רכב חונה בזמן התאונה, אלא נעשה בו "שימוש" לפי הגרדת חוק הפלת"ד. שכן, התובעת ישבה ברכב בעת ההמתנה להמשך הנסיעה, עצירת הרכב הייתה לזמן קצר בלבד, ומתוך כוונה להמשיך בנסיעה. מן הפסיקה עולה כי התובעת לא חדלה להיות משתמשת ברכב, חרף העובדה שהנהגת יצאה מן הרכב והמנוע דמם. שכן, מדובר בשהות שהיא במהלך או בזיקה לשימוש התחברותי, והישיבה בו הייתה חלק מההסעה ולא מטרה בפני עצמה. כמו כן, טענת הנתבעת 3 כי רכבה החונה של הנתבעת 1 היווה סיכון תחבורתי, אפילו אם לא היה במקום תמרור או סימן האוסר לחנות שם. על כן הוא עונה להגדרת חוק הפלת"ד לפיה "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" מהווה תאונת דרכים. במקרה דנן רוחב הכביש הוא 9.8 מטרים. הכביש מחולק לשני מסלולי תנועה נגדיים. כך שבכל צד של הכביש נותרים 4.9 מ'. רוחבו של רכב הוא 1.7 מ', לכל הפחות. מכונית העוקפת רכב חונה משאירה רווח מקובל של רוחב דלת פתוחה, דיינו, 0.9 מ'. על כן, אף לו חנתה הנתבעת 1 בצמוד למדרכה לא הייתה אפשרות לעקוף את רכבה מבלי לסטות למסלול הנגדי. בעצירה ליד מעקה בטיחות אין אפשרות להיות צמודים למדרכה ויש להשאיר רווח של 0.7 מ מן המעקה על מנת לאפשר פתיחת הדלת. נתבעת 1, שמצהירה על זהירותה, לא הייתה מסכנת את ביתה על ידי הוצאתה מן הדלת השמאלית. מן הדברים עולה כי הרכב חנה במקום בו הוא היווה סיכון תחבורתי. מעבר לאמור, מציינת הנתבעת 3 כי מעדותה של מהנדסת העירייה עולה שבתאריך 25.1.09 הוצב ברח' טרומן תמרור שמשמעו איסור עצירה או חנייה לאורך כל הרחוב עד לצומת הרחובות סילבר שד' גולדה מאיר. משמעות הדבר הוא שהחנייה לאורך כל הרחוב ובוודאי לאחר עיקול, המצמצם את שדה הראייה, היוותה סיכון תחבורתי אף קודם להצבת התמרור. בעדות המהנדסת צוין במפורש שמאז התאונה לא נעשו שינויים פיזיים ברוחב הכביש. כמו כן, אין קשר ישיר בין מעגל התנועה שהוסף לבין התמרור שהוצב במקום. כן, מציינת הנתבעת 3 כי תקנה 72(א) לתקנות התעבורה קובעת שאדם לא יעצור את רכבו ולא יחנהו בצד מעקה הבטיחות להולכי רגל בשפת הכביש, אלא אם כן התמרור מורה אחרת. על פי הודעתה במשטרה החנתה הנתבעת 1 את מכוניתה ליד מעקה הבטיחות מקום האסור בחנייה על פי התקנות. מכל האמור עולה כי הנתבעת 1 החנתה את רכבה שלא כדין על פי חוק הפלת"ד, ועל כן הוא היה ב"שימוש" בזמן התאונה. עוד, טוענת הנתבעת 3, כי התדרדרות רכבה של הנתבעת 1 בעקבות הפגיעה בו מהווה גם היא "שימוש" לפי הגדרת חוק הפלת"ד. "התדרדרות" זו תנועה של הרכב בלא הנוהג המשתמש בו. משנגרמה תאונה עקב התדרדרות אין צורך להיכנס לשאלה עקב מה נגרמה ההידרדרות. לחלופין, טוענת הנתבעת 3, כי לאורך כל המשפט העידה התובעת שנפגעה בעת שקפצה/ירדה מן הרכב. "ירידה" מהווה אף היא אחת מצורות השימוש ברכב המוכרות לפי חוק הפלת"ד, ועל כן רכבה של הנתבעת 1 היה מעורב בתאונה לפי החוק. מן האמור עולה כי, כאמור, הנתבעת 3 סוברת שברכבה של הנתבעת 1 נעשו ארבעה שימושים המנויים בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, והם: (1)עצירת הרכב לזמן קצר שאינו בגדר חניה, (2)החניית הרכב במקום אסור, (3) התדרדרות הרכב, (4)ירידה של התובעת מן הרכב. לעניין שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מקום החנייה של רכבה של הנתבעת 1, במקרה דנן קיים קשר סיבתי עובדתי בין חניית הרכב במקום אסור לבין התאונה. שכן, אילמלא היה הרכב חונה במקום שחנה לא הייתה מתרחשת התאונה. התובעת סיכנה את עצמה בכך שנשארה ברכב עוצר במקום מסוכן לחנייה, בו שדה ראיה קטן. לעניין קיומו של קשר סיבתי משפטי, הנתבעת 3 סוברת שהפגיעה נבעה מהתממשות הסיכון התחבורתי שהחנייה האסורה יצר. לטענתה, אלמלא היה רכבה של הנתבעת 1 עוצר בשולי הכביש/חונה במקום אסור לא הייתה מתרחשת התאונה. אשר על כן, קיים קשר סיבתי בין חניית רכבה של הנתבעת 1 לבין התאונה. תאונה בה מעורבים שני כלי רכב - חוק הפלת"ד קובע כי במקרה שכזה כל נהג אחראי לנזקי הגוף של מי שנסע ברכבו, ללא קשר לאשמתו של בעל הרכב בתאונה. לאור האמור, סוברת הנתבעת 3 כי החובה לפצות את התובעת חלה על הנתבעות 1 ו-2. מעבר לאמור, טוענת הנתבעת 3 כי הייתה מבוטחת במשך שנים רבות אצל סוכן ביטוח. עקב רשלנות פג תוקפו של ביטוח החובה בתאריך 29.2.04. ואילו בחודש 18.5.04 חודש ביטוח צד ג על ידי סוכן הביטוח באפן רצוף. חידוש הפוליסה נעשתה על ידי סוכן הביטוח מידי שנה ולא עלה כלל על דעתה שהרכב אינו מבוטח בביטוח חובה. הנתבעת שומרת לעצמה את הזכות לתבוע את סוכן הביטוח בנפרד. טענות הנתבעת 4 בסיכומיה: לטענת הנתבעת 4 , נעשתה ברכבה של התובעת, עצירה שאינה מנתקת את השימוש ברכב ולא חנייה. הנתבעת 1 העמידה את רכבה על מנת להעלות את ביתה למטפלת. מדובר בעצירה זמנית וקצרה של לא יותר מ-5 דקות. בסיומה אמורה הייתה הנתבעת 1 לשוב אל הרכב ולהמשיך בנסיעה. בנסיבות אלו קובעת הפסיקה שהעצירה אינה מנתקת את ה"שימוש" שנעשה ברכב ועל כן מדובר בעצירה ולא בחניה. לפצות את התובעת. לפיכך יש לקבוע בענייננו כי לא תם השימוש ברכב ועל הנתבעות 1 ו-2 לפצות את התובעת. הנתבעת 4 סוברת כי אף אם יקבע כי רכב של הנתבעת 1 חנה ולא היה בעצירה זמנית, מדובר בחנייה שלא כדין, ועל כן פגיעה בו מהווה תאונת דרכים, לפי סעיף 1 לחוק הפלת"ד. הנתבעת 1 עצרה את רכבה בתוך נתיב הנסיעה, היה זה כביש בו יש נתיב נסיעה אחד לכל כיון, מדובר בציר מרכזי המחבר את שכונת רמות למרכז העיר, במקום עוברות מכוניות רבות, זהו רחוב עם מדרון ומספר עיקולים, שניים מהם מצויים האחד מספר מטרים לפני מקום התאונה והשני מספר מטרים לאחריו. על כן, הרכב יצר סיכון תחבורתי. מעבר לאמור, טוענת הנתבעת 4 כי תקנה 74 לתקנות התעבורה קובעת שעל המחנה רכב במדרון להטות את הגלגלים הקדמיים לכיוון שפת הכביש הקרובה ולשלב את הרכב להילוך אחורי. הנתבעת 1 העידה שאינה יכולה להתחייב שעשתה כן. לכן, במקרה זה החנייה נעשתה שלא כדין. כמו כן, מציינת הנתבעת 4 כי גם מהנדסת העירייה העידה שבמקום התאונה הוצב תמרור על מנת למנוע את הסכנה הקיימת בעמידה ובחנייה לאורך הרחוב בקטע הנדון. עיון בתרשימים שצורפו מגלה כי השינויים שנעשו בכביש נעשו מספר מטריים ממקום התאונה ובמקום התאונה לא נעשה כל שינוי. בכל זאת התמרור תקף בכל אורכו של הרחוב, גם במקום בו עצרה הנתבעת את רכבה. הצבת התמרור מוכיחה כי החנייה והעצירה במקום מסוכנות. לפיכך, יש לקבוע כי חניית הרכב בעת התאונה היוותה סיכון תחבורתי. מעבר לאמור, מדגישה הנתבעת 4 כי אין כל משמעות לשאלה מי אשם בקרות התאונה ואפילו אם נאמר שרשלנותה הבלעדית של הנתבעת 3 היא שהביאה לסטיית רכבה ולהתרחשות התאונה, עדיין עצם עצירת רכבה של הנתבעת 1 במקום יצרה סיכון תחבורתי, ועל כן היא האחראית לקרות התאונה. לטענת הנתבעת 4, שני שימושים נוספים שנעשו ברכבה של הנתבעת 1 בזמן התאונה הם "הידרדרות" ו"ירידה מן הרכב". שכן, מיד לאחר הפגיעה ברכבה של הנתבעת 1 החל הרכב להתדרדר. התובעת קפצה מן הרכב בעודו מתדרדר, התגלגלה על הכביש ונחבלה בכל חלקי גופה. נזקיה של התובעת נגרמו כתוצאה מנפילתה מהרכב תוך כדי התדרדרותו. בכך מדובר ב"שימוש" ברכבה של הנתבעת 1 אם בשל הירידה ממנו ואם בשל הידרדרות הרכב, כשכל אחד מהם מהווה "שימוש" לפי חוק הפלת"ד. הידרדרות הרכב של הנתבעת 1 עולה גם מעדותה של הנתבעת 1 אשר העידה כי בחזרתה למקום ראתה את הרכב בצידו השני של הכביש. לשאלת קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מקום עצירת רכבה של הנתבעת 1 לבין התאונה, טוענת הנתבעת 4, שקיימים מקרים בהם נאלץ רכב העובר בסמוך למקום בו חנתה הנתבעת 1 לסטות הצידה ולעבור לנתיב הנגדי. הנתבעת 1 עצמה אישרה כי אם פותחים את דלת הרכב אין מקום לרכב נוסף לעבור בסמוך בלא שיכנס לנתיב הנסיעה הנגדי. רוחב הכביש במקום התאונה היה 9.8 מ', דהיינו, רוחב כל נתיב 4.9 מ'. רוחב הרכב 1.7 מ', לטענת הנתבעות 1,2. נניח שהרכב החולף רוחבו גם 1.7 מ', נותר 1.5 מ' עד לקו ההפרדה, אם הרכבים נושקים זה לזה, שלא לומר אם משאית או אוטובוס עוברים במקום. רווח של 1.5 מ' בלבד אין בו די כדי למנוע תאונה בכל סטייה שלא תהייה של אחד משני הרכבים. מעבר לכך, נראה כי במקרה דנן לא נצמדה הנתבעת 1 למדרכה. אשר על כן, סוברת הנתבעת 4 כי במקרה דנן מתקיים הקשר הסיבתי בין החנייה האסורה ובין התרחשות התאונה, כאשר הנתבעת 1 עצרה את רכבה בתוך תחומי הכביש המצוי במדרון לאחר עיקול בו ולפני עיקול נוסף. ניתן לומר כי החנייה האסורה יצרה את הסיכון אשר התממש בדרך של התנגשות בין רכבה של הנתבעת 3 לבין רכבה של הנתבעת 1. לחילופין, ואם בית המשפט יקבע כי על הנתבעת 4 לפצות את התובעת על נזקיה, הנתבעת 4 תהיה זכאית לחזור ולפצות את התובעת שנפגעה בהיותה בתוך הרכב. שכן, הנתבעת 3 נהגה ברכב ללא ביטוח בעת התאונה. דיון והכרעה: בשלב זה של הדיון עומדת להכרעה השאלה מיהו הגורם המבטח הרלוונטי, דהיינו, נתבעת 2 או נתבעת 4, האחראי לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה, ככול שיוכחו. תחילה עלינו לבחון האם רכבה של הנתבעת 1 היה מעורב בתאונה, לפי הגדרת חוק הפלת"ד, או שמא הוא שימש אך ורק כ"זירה" להתרחשותה. סעיף 1 לחוק הפלת"ד קובע כי בגדר תאונת דרכים יראו: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם...מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי... "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו,...לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד; השאלה העיקרית בענייננו היא האם בעת התאונה נעשה ברכבה של הנתבעת 1 "שימוש" באחת מדרכי השימוש ברכב מנועי המנויות בסעיף 1 לחוק הפלת"ד. או שמא שימש רכבה של הנתבעת 1 כ"זירה" בלבד, בלא שנעשה בו שימוש כלשהו. אם יקבע כי רכבה של הנתבעת 1 היווה "זירה" בלבד להתרחשות התאונה, ולא חלה עליו הגדרת ה"שימוש ברכב מנועי", בעת התאונה, אזי לא חלה על הנתבעות 1 ו-2 חובה לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה. אולם, אם יקבע כי על רכבה של הנתבעת 1 חלה בעת התאונה הגדרה אחת או יותר של "שימוש ברכב מנועי", נדרש להכריע על מי מבין הנתבעות מוטלת החובה לפצות את התובעת בגין הנזק שנגרם לה בעקבות התאונה. נבחן האם חלה על רכבה של הנתבעת 1 אחת או יותר מהגדרות "השימוש ברכב מנועי" לפי חוק הפלת"ד: שלב א - נבחן האם מדובר בעצירה/ חניה: ריבלין כותב בספרו: הדיבור רכב "עומד או חונה", מתאר שני מצבים נבדלים שהשוני ביניהם קטן, אם בכלל. יתכן ומצב ה"עמידה" הוא ארעי יותר, קצר יותר ממצב של חנייה אשר מתוכננת מראש לפרק זמן מסוים. הבחנה אחרת אותה ניתן להציע היא בין המצב בו הרכב אינו מצוי בתנועה אך מנועו פועל - שאז הוא "עומד" לבין מצב בו הרכב אינו בתנועה ומנועו דומם - שאז הוא "חונה". נראה כי מצב העמידה רחב דיו כדי לכלול גם את המקרה בו הרכב חונה". (ריבלין, תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים, עמ' 202-203). בעדותה בבית המשפט העידה התובעת כי בצאתה של הנתבעת 1 מן הרכב על מנת להעלות את ביתה למטפלת "בוודאות היא כיבתה את הרכב והוציאה את המפתחות...לא האזנתי לרדיו כשהנהגת יצאה מהרכב, העלתה את בלם היד למעלה...אני לא מבינה בנהגיה היא הרימה את הבלם ולקחה את המפתחות". (עמ' 21-22 לפרוטוקול הדיון מיום 13.7.08). אומנם נראה כי פרק זמן בו עזבה הנתבעת 1 את מכוניתה על מנת להעלות את ביתה אל המטפלת היה קצר, בדומה לעצירת ביניים של רכב, והיה ברור כי תכף אחר שתרד בכוונתה להמשיך בנסיעה. אולם, מעדויותיהן של התובעת והנתבעת 1 התרשמתי כי הנתבעת 1 כיבתה את מנוע האוטו ונטלה עימה את המפתח בצאתה מן הרכב. נראה על כן כי רכבה של הנתבעת 1 היה מצוי במצב של חנייה בצאתה ממנו. לעניין זה נראה כי המקרה דנן דומה במהותו למקרה שנדון ברע"א 3149/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נור אלדין סקאפי, , שם נקבע כי: בענייננו, בזמן התאונה עמד המיניבוס בתחנת היציאה לדרך כשמנועו דומם והאנשים שנמצאו בו, ובכלל זה הנהג, ישבו והמתינו להתחלת הנסיעה. לא נעשו בזמן התאונה פעולות אקטיביות המקדמות את התחלת הנסיעה. בנסיבות אלה, יש לראות במיניבוס רכב חונה, הגם שנמצאו בתוכו באותה שעה נוסעים (ראו בהקשר זה: ע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שושי, פ"ד נו(4) 481, 486 (2002)). בצדק נפסק איפוא כי לא נעשה במיניבוס "שימוש" כמשמעו בחוק הפיצויים. (רע"א 3149/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נור אלדין סקאפי, ניתנה על ידי השופט ריבלין, ביום 19.7.09). נראה כי גם במקרה דנן, היה רכבה של הנתבעת 1 מצוי במצב של חניה, ואשר על כן לא היה ב"שימוש" כרכב מנועי באותה עת. שלב ב - אם מדובר בחנייה, האם החנייה הייתה כדין או שלא כדין - מבחן הסיכון התחבורתי: חוק הפלת"ד קובע כי בגדר תאונת דרכים נכללת גם פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו. הפסיקה פירשה הוראה זו כחנייה במקום ובאופן היוצרים סיכון תחבורתי. כפי שקובע השופט אור: המונח "חניה אסורה" צריך אפוא להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי בין שמדובר בחניה מותרת על-פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. הקריטריון מהי "חניה במקום שאסור לחנות בו" צריך להיות הסיכון התחבורתי אשר חניה כזאת יוצרת. חניה תהא "חניה אסורה" גם במקרה שאין במקום שלט או תמרור האוסרים חניה, אולם עצם החניה במקום זה מהווה סיכון תחבורתי. לעומת זאת חניה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תיחשב "חניה אסורה" גם אם יש במקום שלט האוסר חניה במקום זה. ודוק, במקרים רבים האיסור שבדין יכול לשמש אינדיקציה לכך שבחניה גלום סיכון תחבורתי, ולהפך. ואולם, אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות התעבורה לעניין הקביעה כי החניה גרמה לסיכון תחבורתי. יש לקבוע זאת על-פי נסיבותיו של כל מקרה. (רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי ואח', (ניתן על ידי השופט אור, ביום 4.11.03). במקרה דנן, נראה כי החנייה במקום בו חנה רכבה של הנתבעת 1 הייתה מותרת, לפי הדין, בעת התאונה. אולם יש לבחון האם החנייה יצרה סיכון תחבורתי באותה עת. מתעודת עובד הציבור שהגישה מהנדסת העירייה עולה כי בתאריך 25.1.2009 הוצב תמרור לפיו החנייה והעצירה במקום התאונה אסורים. התמרור מתבטל בצומת הקרוב. התמרור הוצב כחלק מהסדרת מעגל התנועה בצומת. אולם, נראה כי להצבת התמרור האוסר על החנייה במקום אין משמעות במענה לשאלה האם במועד התאונה היווה רכבה של הנתבעת 1 סיכון תחבורתי, שכן התמרור הוצב במקום כחלק ממכלול של שינויים שנעשו בכביש ובהם הוספת מעגל תנועה. עיון בסרטוטים שהגישה מהנדסת העירייה מעלה כי רוחב הכביש בעת התאונה היה מספיק למעבר שתי מכוניות, בלא שהמכונית האחת תידרש לעבור לנתיב הנגדי על מנת לעקוף רכב חונה. נראה כי רכבה של הנתבעת 1 לא היווה סיכון תחבורתי בחנייתו בעת התאונה. כך גם עולה מעדותו של החוקר בתצהירו מיום 15.5.08 שקבע כי : "מביקורי במקום התרשמתי כי הכביש דו סטרי, קו מקווקו באמצעו, ורכב החונה בצידו..., אינו מפריע לתנועת רכבים נוספים או מסכן אותם. לכל אורך הרחוב (משני צדדיו) אין תמרור או סימון על המדרכה האוסר על חניה". לאור החלטתי מיום 11.1.09 לפיה: "דו"ח החוקר מהווה ראיה קבילה....ככל שדו"ח החקירה מהווה ראייה לצורך סיוע עצמי (לגרסתה של הנתבעת 1 ד.פ.),...אין דו"ח החוקר ראייה קבילה ואין לה משקל ראייתי. אולם, ככול שדו"ח החוקר ונספחיו אינו גביית הודעת הנתבעת 1, הדו"ח קביל כראייה, כפוף לחקירת החוקר". הרי שניתן להשתמש בדברי החוקר כראיה לעניין זה, שכן לא מדובר בראייה לצורך סיוע לחיזוק עדותה של הנתבעת , אלא בהתרשמות עצמית של החוקר ממצב הכביש בסמוך למועד התאונה. לכאורה, יפים לענייננו דבריו של השופט ריבלין בע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו שושי, : בעקבות תיקון החוק (תיקון מס' 8 - ד.פ.) חניה במקום שמותר לחנות בו אינה באה, לכשעצמה, בגדר "שימוש ברכב מנועי". על כן, כאשר נפגע אדם בעת שהוא מצוי בתוך רכב החונה במקום מותר, הימצאותו שם, לכעצמה, איננה מהווה שימוש ברכב מנועי, ועל כן אין הוא זכאי, ברגיל לתבוע פיצויים ממבטח הרכב. על פי הדין היום, במקרה כגון זה לפנינו, בו יושב אדם בתוך רכב, שאינו חונה במקום שאסור לחנות בו, ורכב אחר מגיע למקום ופוגע ברכבו, וגורם לו, לאדם, נזק גוף, לא קמה תחולה להוראת סעיף 3 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים (על שני סעיפי המשנה שבו)". (ע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו שושי, , ניתן על ידי השופט ריבלין, ביום 30.1.02). השופט ריבלין מציין בדבריו כי לגבי הפגיעה ברכב החונה במקום מותר לחניה, דהיינו: רכב שלגביו לא מתקיימת החזקה המרבה של חניה במקום שאסור לחנות בו, אין, ככול הנראה, תחולה לסעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד. מדבריו עולה, לכאורה, כי במקרה דנן, החובה לפצות את התובעת בגין נזקיה בשל התאונה חלה על הנתבעות 3 ו-4 אולם, במקרה דנן, היה המשך לתאונה, כאשר פגיעת רכבה של הנתבעת 3 ברכבה החונה של הנתבעת 1 הביאה להידרדרותו של הרכב, וכתוצאה מכך נאלצה התובעת לקפוץ מן הרכב. אשר על כן, אנו נדרשים לבחון אם הירידה של התובעת והתדרדרות הרכב מכניסים את רכבה של הנתבעת 1 בגדר רכב מעורב בתאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד. שלב ג - התדרדרות /ירידה מן הרכב בעקבות ההתנגשות בו, האם הם מהווים "שימוש" לפי חוק הפלת"ד. ה"ירידה" של התובעת מן הרכב: לעניין השאלה האם ירידתה של התובעת מרכבה של הנתבעת 1 מהווה "שימוש" ברכב מנועי למטרות תחבורה" , נראה כי, במקרה דנן, רכבה של הנתבעת 1 התדרדר בשל עוצמת התנגשות רכבה של הנתבעת 3 בו. בעקבות הידרדרות הרכב נאלצה התובעת לקפוץ ממנו. כפי שראינו רכבה של הנתבעת 1 היווה "זירה" להתרחשות התאונה ולא נעשה בו שימוש למטרות תחבורה בזמן התאונה. נראה כי ירידת התובעת מן הרכב המתדרדר על מנת להינצל מהתדרדרות אל המדרון, אינה מהווה ירידה למטרות תחבורה, ועל כן אינה נכללת בגדר השימוש ברכב מנועי. השופט ריבלין בספרו כותב כי: "השימוש, לצורותיו השונות, חייב להיות שימוש "למטרות תחבורה" עשוי לצמצם את הכניסה והירידה המקימים תחולה לחוק לאותם שימושי משנה המתקיימים בסמיכות זמנים לנהיגה עצמה. לפיכך נדחתה התביעה לפי חוק הפיצויים במקרה בו נחבל התובע מדלת הרכב בעת ירידתו מן הרכב משום שהירידה התרחשה לאחר שחלף פרק זמן מאז החניית הרכב - פרק זמן שבמהלכו הספיק התובע לפרק את הרדיו ברכב. נפסק כי " שעה שלא מדובר בפעולה פיסית רצופה ותכופה לאחר תום הנסיעה והחניית הרכב, אלא בפעולה לאחר החניית הרכב ללא קשר לשימוש תחבורתי או ניצול מכאני של הרכב אין זו תאונת דרכים". ולא רק סמיכות הזמנים הובאה בחשבון הפסיקה כי אם גם סמיכות המרחק. כך נפסק כי אין לדבר על שימוש של כניסה למשאית מקום בו נתקל התובע במזלגה, מעד, נפל ונתקל בגלגל משאית שחנתה בסמוך...על מנת שתקום תחולה לחוק הפיצויים חייב "השימוש" של כניסה וירידה ממנו שיהיו "למטרות תחבורה"....הדרישה כי יתקיים " שימוש ברכב מנועי" ...והדרישה כי השימוש יעשה "למטרות תחבורה" הן שתי דרישות נפרדות ומצטברות...השאלה אם השימוש בא לצורך "מטרת תחבורה" נמדדת תכופות במדד סובייקטיבי הנקבע על פי כוונתו של המשתמש...עשוי בית המשפט להסתייע, לבד מבירור כוונותיו של המשתמש בעת השימוש ברכב, גם בראיות הבאות לפניו באשר לסמיכות הזמנים בין הירידה מן הרכב או הכניסה אליו לבין שימוש אחר שנעשה ברכב למטרות תחבורה ובעיקר - נסיעה...". (ריבלין, תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים, עמ' 166-168). נראה אם כן כי ירידתה של התובעת מן הרכב לא הייתה "למטרות תחבורה" במקרה זה, אלא על מנת להינצל מחפץ מסוכן בו שהתה, שהיה במקרה זה הרכב המתדרדר. "הידרדרות הרכב": התובעת תיארה את האופן בו נפצעה בתאונה בעדותה בבית המשפט כך: "מהרגע שהיא עזבה את הרכב אולי שתי דקות ודעי פגעה בי. היא נכנסה בי, אני ישבתי ברכב פתאום הרגשתי בום מאחורנית, ואז אני עפה קדימה ואחורה תוך שהרכב מידרדר לכיון השני של הכביש, ראיתי את המוות, נלחמתי עם הדלת, אני לא יודעת לנהוג ואין לי מושג בנהיגה ולא ידעתי מה לעשות. נלחמתי עם הדלת עד שהצלחתי סוף סוף לפתוח אותה בחוזקה ואז קפצתי מהרכב והתגלגלתי בכביש. זה היה מספר דקות תוך כדי שהרכב מתגלגל והוא נעצר בסלע, אולי שניות, זה משהו שקשה לתאר...לפני כן הרכב לא זז ולא הייתה סיבה שיזוז. היה מכובה. הרכב לא היה דולק". (פרוטוקול הדיון מיום 13.7.08, עמ' 20). כפי שתיארה זאת התובעת בעדותה, במקרה דנן, נהדף רכבה של הנתבעת 1 בשל עוצמת התנגשות רכבה של הנתבעת 3 בו. אנו נדרשים לבחון האם הדיפה זו של רכבה של הנתבעת 1 נכנסת לגדרי "התדרדרות" לפי חוק הפלת"ד, ואזי החובה לפצותה חלה על הנתבעת 2. בפרופ' אנגלרד כותב בספרו כי הידרדרות לפי חוק הפלת"ד הינה: " הריבוי הזה אינו נמצא במקום הנכון, משום...ענינו אינו בפעולות של שימוש ברכב, אלא בתיאור דרך התרחשות התאונה. כלומר, הוא עוסק בתוצאה של השימוש ולא בשימוש עצמו. מקומו הנכון וכן מקומם של הריבויים הבאים בעקבותיו, מצוי, איפוא בהגדרת תאונת דרכים...בפסיקה שימש הריבוי של "הידרדרות" ושל "התהפכות" כדי להתגבר על המיעוט של טיפול ותיקון במוסך, מיעוט המשתמע מן ההגדרה הבסיסית ומן הריבוי של תיקון וטיפול דרך. וכך אומר בית המשפט העליון במשפט קנאפו לגבי תאונה שקרתה במוסך מרכב מידרדר....מאחר שהידרדרותו של רכב היא תנועתו, ספק רב אם היה צורך אמיתי בריבוי לגביה. נמצא כי מבחינה מעשית, הריבוי עשוי להיות בעל משמעות רק לגבי התהפכותו של רכב שלא אגב נסיעה, כתוצאה מהרמתו לשם תיקון מוסך..." (י. אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית, תשס"ה-2005, עמ' 147-148). פרופ' אנגלרד מציין כי הידרדרות משמשת בפסיקה בעיקר להכרה בתנועה בלתי רצונית של הרכב במהלך תיקון דרך או טיפול בו, כתאונת דרכים. במקרים מעין אלו הידרדרות הרכב נגרמת כתוצאה מעוצמת כוחו הפנימי של הרכב. המקרה דנן שונה שכן, הגורם העיקרי להדיפת רכבה של הנתבעת 1 הוא עוצמת התנגשות רכבה של הנתבעת 3 בו, ולא כוח תנועתו הפנימי והעצמי של הרכב. אשר על כן, הדיפת רכבה של הנתבעת 1, אינה נכנסת לגדרי "התדרדרות" ואינה מהווה תאונת דרכים. תוצאה אחרת, הרואה בהדיפת רכב מכוח רכב אחר המתנגש בו או חפץ אחר כגון סלע המידרדר עליו וגורם להדיפתו, כהידרדרות של הרכב לפי חוק הפלת"ד, תוביל להרחבה משמעותית של המושג "הידרדרות" בחוק. הדיפה מסוימת של רכב באמצעות רכב אחר המתנגש בו קורת בחלק ניכר מן התאונות, והדבר אינו עולה בקנה אחד עם סעיף 1 לחוק הפלת"ד. שכן, הבנה אחרת של מושג ההידרדרות בחוק תוביל לכך שכל נזק גוף הנגרם עקב התהפכות, הידרדרות והינתקות באשר היא, יפוצה במסגרת חוק הפיצויים. לאור האמור, לא נעשה כל שימוש ברכבה של הנתבעת 1 בעת התאונה והוא שימש אך ורק כזירה להתרחשות התאונה. ועל כן האחריות לפיצוי נזקי הגוף שנגרמו לתובעת, באם יוכחו אלו, מוטלת על כתפיהן של הנתבעות 3 ו-4. הנני דוחה את התובענה נגד הנתבעות 1 ו-2. הנתבעות 3 ו-4 ישלמו כל אחת סך 2,500 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד תוך 30 יום. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית אחרי מועד זה ועד לתשלום בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום. רכברכב חונהנזק לרכב