פרשנות הסכם פשרה לגבי מועד התשלום

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרשנות הסכם פשרה לגבי מועד התשלום: מבוא ורקע עובדתי תובענה להצהרה, כי בתשלום הסכום אשר המבקש מעוניין לשלם למשיבה, ואשר מופקד בנאמנות בידי בא כוחו, יש משום מילוי מלא אחר פסק דין והסכם פשרה בין הצדדים, וכי כפוף לתשלום זה, המבקש לא חב עוד דבר למשיבה. ראשיתה של הפרשה בהליכים אשר ננקטו ע"י המשיבה, כנגד המבקש ואחרים, בגין חוב דמי שכירות של חברה, אשר המבקש היה אחד מבעליה, ובגין ערבותו של המבקש לחוב זה. במסגרת הליכים אלה, אשר התנהלו בגדר ת.א. 576632/05, ת.א. 62792/07 ותיק הוצל"פ 1605410058 (להלן: "התיק האזרחי" ו- "תיק ההוצל"פ"), הגיעו המבקש והמשיבה להסכם פשרה. על פי הסכם הפשרה, ישלם המבקש למשיבה סך של 105,000 ₪, בתוך 14 ימים ממועד מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה (להלן: "הסכם הפשרה" ו- "סכום הפשרה"). ביום 23.12.07 הגיש ב"כ המבקש לבית המשפט, בקשה למתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, אשר היתה חתומה ע"י ב"כ שני הצדדים. ביום 10.1.08 ניתן פסק הדין המבוקש (להלן: "פסק הדין"). כחודש לאחר מכן, ביום 6.2.08, ומשלא שולם סכום הפשרה לידיה, פנתה המשיבה למבקש, באמצעות ב"כ הצדדים, ודרשה כי יופעל סעיף הסנקציה אשר בהסכם הפשרה, היינו - כי ישולם לידיה מלוא סכום התביעה בתיק האזרחי בסך 299,154 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד. תכתובות בין הצדדים וב"כ, אשר הוחלפו בסמוך לאחר הדרישה הנ"ל, לא הביאו להסכמה בעניין. ביום 11.2.08, פנתה המשיבה לבית המשפט, במסגרת התיק האזרחי, בבקשה למתן פסק דין וחתימה על פסיקתא על מלוא סכום התביעה בצירוף הסכומים הנלווים הנ"ל. המבקש, מצידו, ניסה ביום 18.2.08, למסור שיק עם סכום הפשרה (105,000 ₪) במשרד ב"כ המשיבה, אך זה סירב לקבל השיק לידיו. משכך, פנה המבקש אף הוא לבית המשפט, ביום 25.2.08, בבקשה במסגרת התיק האזרחי, בה ביקש מבית המשפט לקבוע כי הסכם הפשרה מולא על ידו בשלמותו ובבקשה לעיכוב ביצוע ההליכים בתיק ההוצל"פ. בית המשפט קבע, בהחלטה מיום 3.3.08 ובהתייחס לבקשת המבקש, כי מלאכתו בתיק העיקרי הסתיימה עם מתן תוקף פסק דין להסכם הפשרה, והפנה את הצדדים לבירור המחלוקת שנתגלעה ביניהם במסגרת תובענה לסעד הצהרתי או בקשה בטענת "פרעתי" בתיק ההוצל"פ. מכאן, ההליך שלפני. להשלמת התמונה יצוין, כי במסגרת ההליך הנוכחי, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו כנגד העברת סכום הפשרה המקורי - 105,000 ₪ לידי המשיבה, עוכבו הליכי ההוצל"פ כנגד המבקש. מטעם המבקש נמסרו עדויות מפי המבקש עצמו ומפי עו"ד רוזנברג - בא כוחו של המבקש הן בהליך הנוכחי והן בהליכים ובעניינים הנוגעים להסכם הפשרה נשוא ההליך הנוכחי. כן נמסרה עדות טכנית קצרה מפיו של השליח אשר ניסה, ללא הצלחה, למסור את ההמחאה עם סכום הפשרה במשרד ב"כ המשיבה. עדות מטעם המשיבה נמסרו מפיו של עו"ד יוגב, אשר היה מעורב בטיפול בפרשה מטעם המשיבה, לצד משרד ב"כ המשיבה. טענות הצדדים ב1. טענות המבקש תמצית טענות המבקש הינה כדלקמן: פרשנות נכונה של הסכם הפשרה, אשר תואמת את כוונת הצדדים ויש לראות בה אף תנאי מכללא ביניהם ביחס למועד התשלום, מחייבת מסקנה, כי מניין 14 הימים לתשלום סכום הפשרה לא יחל ביום מתן פסק הדין על ידי בית המשפט אלא רק ממועד הידיעה על פסק הדין. לתוצאה זו מגיעים אף מכוח החובה המוטלת על צדדים לחוזה לקיום התחייבויות ועמידה על זכויות חוזיות בתום לב, באשר היה על המשיבה ליידע את המבקש בדבר מתן פסק הדין ולא להמתין לחלוף מועד התשלום ובכל מקרה לאפשר למבקש לשלם את סכום הפשרה. זאת, היות וברור כי מדובר לכל היותר באיחור קל בתשלום, אשר אירע בתום לב מלא מצד המבקש, שהפקיד את סכום הפשרה בידי ב"כ בסמוך לאחר הגשת הבקשה למתן תוקף פסק דין. בהקשר זה טוען המבקש, כי יש להתחשב בכך שאיחור קל זה לא גרם למשיבה כל נזק וכן בכך שסכומו של הפיצוי המוסכם מופרז ואינו תואם את האיחור הקל בתשלום, ככל שאירע, ואת העדרו של כל נזק למשיבה; יש לזקוף לחובת המשיבה את ההימנעות המכוונת ממסירת עדות מפי עו"ד שור, אשר לכל אורך הדרך היה הדמות המרכזית במגעים מול המבקש וב"כ, ואשר יכול היה, בנקל, להבהיר מתי נודע במשרדו לראשונה על מתן פסק הדין. לטענת המבקשת, המשיבה הותירה את גרסתה בעניין זה, המקרין על שאלת תום ליבה, עמומה במכוון. המבקש העלה טיעונים נוספים בדבר חוסר קולגיאליות מצד ב"כ המשיבה ובדבר אי עמידתה של המשיבה בחובת הקטנת הנזק, וכן טיעון לעשיית עושר ולא במשפט היה ויחויב בתשלום סכום הפיצוי המוסכם. ב2. טענות המשיבה תמצית טענות המשיבה הינה כדלקמן: לעניין פרשנות סעיף התשלום בהסכם הפשרה, הרי שהן לשון ההסכם הברורה והן אומד דעת הצדדים ותכליתו של ההסכם מחייבים את המסקנה, כי מניין 14 הימים יחל ביום מתן פסק הדין ולא ביום שנודע למבקש אודותיו. לכן, יש לדחות בעניין זה את הפרשנות אשר מציע המבקש וכן את טענתו לקיומו של תנאי מכללא בהסכם. בהקשר לכוונת הצדדים בנוגע ללוח הזמנים לתשלום בהסכם הפשרה מפנה המשיבה למספר אינדיקציות, הנוגעות להתנהלות המבקש עצמו ולחשיבות אשר הצדדים הקנו למימד הזמן ולסופיות ההליכים ביניהם. על פי ההלכה הפסוקה, למבקש היתה חובת מעקב אקטיבי אחר מתן פסק הדין. יש לפרש את הסכם הפשרה כנגד מנסחיו - המבקש וב"כ. אין להתערב בסעיף הפיצוי המוסכם, אשר הוסכם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין. למבקשת זכות לגיטימית לעמוד על קיום סעיף הפיצוי המוסכם ואין לראות בדרישתה בעניין זה משום עמידה חסרת תום לב, בפרט בהתחשב בהתנהלותם הפסולה והנמשכת של המבקש וב"כ כלפי המשיבה וב"כ. לא נדרשה מסירת עדות מפי ב"כ המשיבה, עו"ד שור, היות והנטל להוכחת טענותיה של המבקשת - מוטל על כתפיה. ג. דיון השאלה העיקרית הטעונה הכרעה הינה, האם המבקש היפר את הוראת סעיף 1 להסכם הפשרה, ועקב כך איבד את זכותו לתשלום סכום הפשרה ועליו לשלם את סכום הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 2 להסכם זה. ג1. פרשנות סעיף 1 להסכם הפשרה המחלוקת בין הצדדים נסבה, בעיקרה, סביב שלושה מועדים, שאינם שנויים במחלוקת, ונזכירם: בית המשפט נתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה ביום 10.1.08 ; ביום 6.2.08 נעשתה פניה מצד המשיבה בה עודכן ב"כ המבקש על מתן פסה"ד; המבקש ביקש לשלם את סכום הפשרה, לראשונה, ביום 18.2.08. הסעיפים הרלבנטיים לענייננו בהסכם הפשרה הינם סעיפים 1-2 להסכם זה, ובהם נקבע כדלקמן: סעיף 1 להסכם הפשרה: "מבלי להודות בכל טענה ו/או תביעה של מי מהצדדים הללו כלפי משנהו, ישלם הנתבע 1 לתובעת סך סופי כולל של 105,000 ₪, בתוך 14 יום ממועד מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, וזאת לשם סיום סופי ומוחלט של כל המחלוקות בין הצדדים הללו בתיקים, על כל היבטיהם ו/או בכל עניין הנוגע לתיקים, אם במישרין ואם בעקיפין". סעיף 2 להסכם הפשרה: "לא ישולם הסכום האמור הנ"ל במועד תהיה זכאית התובעת לפסק דין כנגד הנתבע 1 על מלוא סכום התביעה בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד". (ההדגשות בכל הציטוטים הוספו, אלא אם צוין אחרת - ש.ג.א). נוכח לוח הזמנים שפורט לעיל ברור, כי בין מועד מתן התוקף למועד התשלום חלפו יותר מ- 14 ימים (מיום 10.1.08 עד ליום 18.2.08) וכי בין מועד הידיעה למועד התשלום חלפו פחות מ- 14 ימים (מיום 6.2.08 עד ליום 18.2.08). כלומר, טענת הפרתו של הסכם הפשרה בגין אי תשלום סכום הפשרה בתוך 14 יום, קמה למשיבה רק אם נמנה את 14 הימים כבר ממועד מתן התוקף לפסק הדין על ידי בית המשפט ולא ממועד ידיעת המבקש אודות פסק הדין. מדובר אם כן, בשאלה פרשנית בעיקרה. נקודת המוצא הינה, כמובן, לשון ההסכם, ובמקרה זה, סעיף 1 להסכם הפשרה. ביטוי הזמן הנקוב בסעיף זה הינו "14 יום ממועד מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה". במבט ראשון נראה, כי התשובה, מכוח לשון החוק היא ברורה - 14 הימים ימנו מהיום שבו בית המשפט נתן את פסק הדין, היינו מיום 10.1.08. ואולם, כידוע, על פי ההלכה הפסוקה, לשון החוזה אינה חזות הכל ואינה סוף פסוק לבדיקה הפרשנית, אף כשהיא נחזית להיות לכאורה ברורה וחד משמעית ושומה על הפרשן להמשיך בתהליך הפרשני ולבחון את כוונת הצדדים ואומד דעתם ביחס לתניה הנדונה בהסכם (ע"א 4628/93 מד"י נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2) 256). ואכן, במקרה דנן, ומעבר לתחולתה של ההלכה הפסוקה הנ"ל, מתעוררת תחושת אי נוחות מיידית למקרא ביטוי הזמן הנדון. ניסיון החיים מלמדנו, כי קיימים מספר תסריטים אפשריים, בהם אכן יינתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, אך לבעלי הדין לא תהיה כל אפשרות מעשית לדעת על כך. זאת, גם אם לאחר הגשת בקשתם למתן תוקף של פסק דין, יטרחו לבדוק מדי יום, ואולי אף מספר פעמים ביום, במזכירות בית המשפט, במרכז המידע, או בכל מקום רלוונטי אחר, האם פסק הדין כבר ניתן על ידי השופט הרלוונטי המטפל בתיק. מצב דברים זה, בו פסק הדין ניתן על ידי בית המשפט אך לא ניתן לדעת על הינתנו גם בשקידה סבירה ועל אף מעקב אקטיבי בעניין מצד בעלי הדין או ב"כ, הינו אפשרי בהחלט וניתן להעלות על הדעת שלל סיבות פרוזאיות אשר יגרמו לכך. כך, למשל, יתכן ופסק הדין בו ניתן תוקף להסכם הפשרה ניתן על ידי השופט בכתב יד על גבי הבקשה (הרי מדובר בפסק דין בן משפט אחד או שניים בדרך כלל), ואף נחתם ונושא את תאריך הינתנו. ואולם, פסק דין זה, נותר בלשכתו של השופט ולא הוקלד למחשב במשך מספר ימים. זאת, למשל, עקב אירועים שכיחים כגון היעדרות קלדנית השופט בגין חופשה או מחלה, בעיה בתוכנת המחשב בבית המשפט אשר מעכבת את הקלדת ההחלטה, ועוד כהנה וכהנה סיבות עיכוב ותקלות מגוונות, אשר החיים מזמנים על דרכנו. בכל אחד מהמקרים הללו או דומיהם, ובאם נפרש את ביטוי הזמן בהסכם הפשרה על סמך לשון ההסכם בלבד, יחל מרוץ 14 הימים לתשלום ממועד מתן פסק הדין על ידי בית המשפט, ואולי אף יגיע לסיומו, וכל זאת, מבלי שתהיה לבעלי הדין או באי כוחם, עירניים ככל שיהיו לצורך לעקוב אחר מתן פסק הדין, אפשרות מעשית כלשהי לדעת על כך. התסריטים האפשריים הנ"ל מהווים אינדיקציה לפרשן, כי אכן לא ניתן במקרה דנן להסתפק בלשון החוזה בלבד לצורך הכרעה במחלוקת הפרשנית בין הצדדים, לעניין מניין הימים לתשלום סכום הפשרה. ובהקשר לכוונת הצדדים להסכם הפשרה, הרי שמעצם העובדה, הנלמדת אף היא מלשונו הברורה של אותו סעיף 1 להסכם, כי הצדדים קבעו פער זמנים בן 14 יום בין מתן פסק הדין למועד התשלום, ברור הוא, כי הם התכוונו להעמיד לרשות המבקש 14 ימים לצורך היערכות לתשלום סכום הפשרה. יש לזכור, כי מדובר בתשלום של סכום לא מבוטל (105,000 ₪), אשר אינו מצוי בארנקו של איש, והצורך בהיערכות כזו או אחרת מצד המבקש לביצוע התשלום (כגון בדרך של נטילת הלוואה, או העברת הכספים מפיקדון או תכנית חסכון כלשהי) הינו מובן. משכך ברור הוא, כי כוונת הצדדים הייתה, כי למבקש תהא ידיעה על מתן פסק הדין, אשר רק ממנה ואילך יחל מניין התקופה של 14 הימים עד לתשלום סכום הפשרה. הנה כי כן, גם לשון סעיף 1 להסכם הפשרה עצמו, בה נקבעה תקופה של 14 יום, מלמדת אותנו על כוונת הצדדים להעמיד פרק זמן הולם לרשות המבקש לצורך היערכות לתשלום ומנחה אותנו גם ביחס לאופן בו יש לפרש את ההסדר בין הצדדים לעניין מניין אותה תקופה של 14 ימים. ערה אני לאפשרות פרשנית בהקשר זה לפיו, בקובעם פער זמנים של 14 יום בין מועד מתן פסק הדין למועד התשלום, הצדדים התכוונו לקצוב פרק זמן מספיק אשר יש בו כדי לכסות אפשרויות מהסוג שנזכר לעיל בכל הנוגע לעיכובים בין מתן פסק הדין למועד הידיעה אודותיו, היינו, כי פרק הזמן של 14 יום הינו פרק זמן 'ברוטו', הכולל אף מספר ימי עיכוב אפשריים בין מתן פסק הדין לבין הידיעה אודותיו. ואולם, ראשית, אין מדובר בטיעון משפטי אלא בטענה המצריכה הצגת גרסה מצד המשיבה כי זו אכן הייתה כוונת הצדדים, גרסה אשר לא נמסרה (ואף לא הוצג טיעון בעניין). שנית, כפי שפורט לעיל, בהחלט יתכנו מצבים במציאות, שבהם העיכוב בין מתן פסק הדין לאפשרות בעלי הדין לדעת אודותיו, יתקרב לפרק הזמן של 14 הימים ואף יעלה עליו (כגון במקרים של שביתת קלדניות או שביתת מזכירויות מתמשכת בבית המשפט). במצבים מסוג זה, ובאם מניין הימים אכן יחל ממועד מתן פסק הדין, תסוכל כוונתם של הצדדים להותיר בידי המבקש פרק זמן מספיק על מנת להיערך לביצוע התשלום, והוא אף עלול להימצא במצב של הפרת ההסכם מבלי שידע כלל כי ניתן פסק דין. חזקה על הצדדים כי לא התכוונו מראש לכך, שהסכמתם להעמיד פרק זמן כלשהו לרשות המבקש לצורך תשלום הסכם הפשרה, תסוכל. ומכאן, שמדובר באפשרות פרשנית שיש לדחותה. יודגש, כי לצורך השאלה הפרשנית הנבחנת כעת, אין חשיבות לשאלה מה אירע בפועל במקרה דנן, והאם אכן אירעו תקלה או עיכוב כלשהם בהזנת פסק הדין למחשב בית המשפט, בפרסומו או במשלוחו לבעלי הדין. שהרי, בעת עריכת הסכם הפשרה ונוסחו, הצדדים לא יכולים היו לצפות מראש את השתלשלות העניינים ביחס לבקשתם, ולפיכך אין להשתלשלות האירועים בפועל לאחר הגשת הבקשה לבית המשפט כדי להקרין על בדיקת אומד דעת הצדדים לצורך בחינת השאלה הפרשנית שלפנינו. יצוין, כי אף לא הוצגו לפני על ידי הצדדים ראיות או גרסה כלשהן בעניין זה. בהקשר זה אציין, כי אני ערה לכך, שהמבקש והמצהיר הנוסף מטעמו, עו"ד רוזנברג, הסתפקו במסירת גרסה כי פסק הדין לא התקבל אצלם וכי לא ידעו אודותיו עד לקבלת הודעתו של עו"ד יוגב, והשאירו את גרסתם עמומה ביחס לשאלה האם נקטו בצעדים כלשהם לצורך מעקב אחר גורל הבקשה למתן תוקף של פסק דין, במזכירות בית המשפט, במרכז המידע, באמצעות האינטרנט, או בכל דרך אחרת אשר מאפשרת מעקב אחר מתן החלטות ופסקי דין של בית המשפט. עם זאת, בהתחשב בכך, שהבקשה אשר הוגשה לבית המשפט הייתה בקשה משותפת לאישור ומתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, חתומה ע"י ב"כ שני הצדדים, הרי שדומני, כי קיימת מידה לא מבוטלת של היתממות בטענות הבאות מפי המשיבה לעניין חובת מעקב ובירור בדבר גורלה של הבקשה למתן פסק דין. שהרי, לא נטען לפני, בגרסה או בראיה כלשהי, כי המשיבה או באי כוחה ביצעו, מצידם, מעקב כאמור, ובאילו שלב או מועדים לאחר הגשת הבקשה עשו זאת. אמנם, המבקש הוא זה שאמור היה לשלם את סכום הפשרה לידי המשיבה ולא להיפך. ואולם, המשיבה אמורה הייתה לקבל סכום זה לידיה ואף להינות מסעיף פיצוי מוסכם 'נדיב' ביותר, באם סכום הפשרה לא ישולם במועד, ולא נטען לפני כי היה סיכום כלשהו בין הצדדים או באי כוחם, לפיו הוטל תפקיד המעקב אחר מתן פסק הדין על כתפי המבקש או ב"כ דווקא. עצם העובדה, כי הבקשה הוגשה לבית המשפט ע"י משרד ב"כ המבקש לא די בה כדי לשחרר את המשיבה וב"כ מאותה חובת מעקב אחר החלטות בית משפט, הקבועה בפסיקה. לכן, בהקשר זה, ובהעדר גרסה כלשהי בנושא זה מצד שני הצדדים, הרושם אשר נוצר אצלי הוא, כי ככל הנראה אף המשיבה כשלה מלמלא את חובת המעקב המוטלת על בעלי דין הפונים בבקשה לבית המשפט, ולפיכך אני סבורה, כי המשיבה מנועה ומושתקת מלהיבנות מטענה זו. ביחס לרושם זה אציין, כי יש בו כדי להוות חיזוק מסוים נוסף לעמדת המבקש, כי הצדדים התכוונו שמניין הימים יחל עם קבלת פסק הדין או לפחות ידיעה אודותיו. שהרי, העדרו של בירור יזום מצד המשיבה לעניין מתן פסק דין, אותה משיבה אשר לטענתה היה לה כה חשוב להחיש את ביצוע ההסכם ככל הניתן, מלמדנו, כי ככל הנראה, אף המשיבה עצמה וב"כ סברו, בזמן אמת, כי יש להמתין לקבלת פסק הדין, בטרם יחל מניין הימים לתשלום סכום הפשרה או להצבת דרישה כלשהי לתשלום הפיצוי המוסכם, באם סכום הפשרה לא ישולם במועד. עובדה נוספת הרלבנטית לצורך הדיון הפרשני הינה, כי במקרה דנן, המבקש עצמו העיד, שכבר לאחר ארבעה ימים מהגשת הבקשה למתן תוקף של פסק דין בבית המשפט, הפקיד בידי ב"כ בנאמנות את סכום הפשרה (סע' 3 לתצהיר עו"ד רוזנברג, סע' 4 לתצהיר המבקש, עדות מבקש בח"נ עמ' 1 ש' 12-17, עדות עו"ד רוזנברג בח"נ עמ' 2 ש' 22-25 לפרוטוקול). לכן, ניתן לומר שכל היערכות נוספת לא נדרשה ממנו לאחר מתן פסק הדין וניתן היה להעביר את הכספים לאלתר ואין צורך בפרק זמן נוסף לצורך היערכות לביצוע התשלום. ואולם, דרך פעולה זו של הפקדת סכום הפשרה בנאמנות, בה בחר המבקש, לא התחייבה מכוח ההסכם, אשר אינו כולל חיוב כלשהו, בו אנו נתקלים לעתים בהסכמי פשרה אחרים, להפקדת סכום הפשרה בנאמנות עד לאישורו של ההסכם על ידי בית המשפט. אף לא נמסרה לפני עדות כי המבקש הודיע או התחייב מראש, עובר לחתימה הסכם הפשרה, כי כך יעשה. לפיכך, אין בעובדת הפקדתו הכמעט מיידית של סכום הפשרה בנאמנות כדי ללמדנו שמראש היה ברור וידוע, כי לא נדרש למבקש פרק הזמן של 14 יום לצורך היערכות לביצוע התשלום, ולפיכך, אף אין בעובדה זו כדי לתמוך בפרשנות כי מניין הימים יחל מיום מתן פסק הדין על ידי בית המשפט ולא ממועד הידיעה אודות הינתנו. יתרה מכך, אני סבורה, כי עובדת הפקדתו של סכום הפשרה על ידי המבקש בנאמנות בידי בא כוחו מייד לאחר הגשת הבקשה לאישור הסכם הפשרה לבית המשפט, יש בה כדי ללמד, כי המבקש אכן סבר בכנות, שכוונת הצדדים בביטוי הזמן אשר בסעיף 1 להסכם הפשרה הייתה, כי על התשלום להיות מבוצע תוך 14 יום מהידיעה על קיומו של פסק הדין וכי מניין הימים לא יחל כבר ביום מתן תוקף על ידי בית המשפט. שהרי, במהלך הפקדה זה, המבקש כבר 'נפרד' מכספי הסכם הפשרה ולא היה לא עוד כל צורך ב'משיכת זמן' כלשהי והארכת התקופה לביצוע התשלום על ידי טיעון מלאכותי לעניין מועד תחילת מניין 14 הימים. אכן, משנפרד המבקש מכספי סכום הפשרה, אין כל אינטרס מצידו לעכב את השלמת העברתו של התשלום בהתאם להסכם. מכאן, שמדובר בגרסה אותנטית ומעוררת אמון של המבקש ביחס לאומד דעת הצדדים לגבי ביטוי הזמן הנקוב בהסכם הפשרה ואיני מקבלת את טענת המשיבה בסיכומיה (סע' 28) כי המבקש העדיף לחמוק מקיום פסק הדין במועדו והתנהל בעצלתיים כדי 'להרוויח זמן'. סבורני, כי הפקדת כספי הפשרה בנאמנות ע"י המבקש בסמוך לאחר כריתת הסכם הפשרה והגשת הבקשה לאישורו, יש בה כדי לסתור על פניה אפשרות כאמור לעניין התנהלות מניפולטיבית מסוג זה מצידו של המבקש. בהקשר זה אציין, כי הן המבקש והן עו"ד רוזנברג מסרו גרסה ברורה לעניין הפקדת סכום הפשרה בנאמנות ע"י המבקש אצל עו"ד רוזנברג. גרסאות אלה, אליהן הפניתי לעיל, עוררו את אמוני ואף לא נסתרו באופן כלשהו. חיזוק למהימנות הגרסאות הנ"ל בנקודה זו ניתן למצוא בכך שעובדת הפקדתו של סכום הפשרה בנאמנות נזכרה כבר במכתב ב"כ המבקש לב"כ המשיבה מיום 6.2.08 (נספח ז' לתובענה). אעיר, כי מקובלת עלי כמהימנה הבהרתו של עו"ד רוזנברג בעדותו הנ"ל, כי השימוש בלשון רבים 'המחאות' ולא 'המחאה' בה נקט עו"ד אוחנה ממשרדו ביחס לאופן הפקדת סכום הפשרה ע"י המבקש נבע מטעות סופר ותו לא. המבקש העיד, כי בנוסף להפקדת כספי הפשרה בנאמנות בידי בא כוחו בסמוך לאחר הגשת הבקשה למתן תוקף בבית המשפט, הרי שבתקופת ההמתנה לפסק הדין, הוא אף טרח להתקשר למשרד ב"כ מדי כמה ימים, על מנת לברר ולהתעדכן בדבר פסק הדין (סע' 5 לתצהיר המבקש, עמ' 2 ש' 17-19 לפרוטוקול עדותו, סעיף 11 לתצהיר עו"ד רוזנברג). בעניין זה, איני מקבלת את טענת המשיבה בסיכומיה (סע' 26), כאילו יש בעדות זו כדי ללמדנו, כי אף למבקש עצמו היה ברור שמניין 14 הימים לצורך התשלום מתחיל עם מתן פסק הדין דווקא. סבורני, כי בירור כאמור שערך המבקש עם ב"כ אין בו כדי ללמד בהכרח לכאן או לכאן בשאלה זו, והוא יכול להתיישב לפחות באותה מידה עם מסקנה כי המבקש המתין לשמוע מב"כ על קבלת פסק הדין או על ידיעה אודותיו במשרד עורך הדין. למעשה, דברים אלה עולים ברורות מעדות המבקש (עמ' 2 ש' 18-19 לפרוטוקול): "בנוסף, צלצלתי בכל יומיים למשרד עו"ד שלי לשאול: "האם קיבלתם את פס"ד?...". המשיבה העלתה בסיכומיה טענות נוספות לתמיכה בעמדתה כי מניין 14 הימים החל מיום מתן פסק הדין ולא מיום הידיעה אודותיו, והדגישה את החשיבות שהקנו הצדדים ללוח הזמנים לביצוע תשלומו של סכום הפשרה במהירות, על מנת להביא את ההליכים בין הצדדים לסיומם הסופי (סע' 26 - 27 לסיכומיה). אף טענות אלה אינן מקובלות עלי כתומכות בהכרח בעמדתה הפרשנית של המבקשת. זאת, שכן אף פרשנות לפיה מניין 14 הימים יחל מיום הידיעה אודות פסק הדין, ולא מיום הינתנו, מתיישבת עם כוונה כאמור של הצדדים, להשלים בהקדם האפשרי את ביצועו של הסכם הפשרה ולסיים את ההליכים ביניהם. שהרי, לא מדובר בפער זמנים משמעותי בין שתי האפשרויות הנדונות, וגם מניין של 14 ימים מידיעה על פסק דין, משקף לוח זמנים סביר ומוגבל במישכו לצורך תשלום סכום הפשרה. טענה אחרת של המשיבה בסיכומיה (סע' 29) הינה, כי יש להעדיף את עמדתה במחלוקת הפרשנית הנדונה, נוכח הכלל בדבר פרשנות מסמך כנגד מנסחו. איני מקבלת טענה זו. הסכם הפשרה אשר נחתם בין הצדדים במקרה דנן הינו מסמך אשר התגבש לנוסחו הסופי הקיים כיום, לאחר קיומם של מגעים והחלפתן של מספר טיוטות בין ב"כ הצדדים (נספחים ב'-ה' לתובענה), כך שלא מדובר במסמך אשר נוסח והוכתב חד צדדית על ידי המבקש וב"כ. בנסיבות המקרה, כאשר מדובר בהסכם קצר בן כמה סעיפים, אף אין זה משמעותי בראות עיני, כי נוסחו המקורי של המסמך הוכן במשרד ב"כ המבקש. מכל מקום, מדובר בכלל המהווה כלי עזר פרשני ולא בטיעון בלעדי אשר יש בו, בהכרח, כדי להכריע במחלוקת הפרשנית. לסיכום הדיון בשאלה הפרשנית אני קובעת, כי הפרשנות הנכונה של סעיף 1 להסכם הפשרה הינה, כי מניין 14 הימים לתשלום סכום הפשרה ימנה מהיום בו נודע למבקש לראשונה על מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. ג2. מהו המועד הראשון בו נודע למבקש אודות מתן פסק הדין ? נוכח הקביעה לעיל, כי מניין 14 הימים לתשלום הסכם הפשרה יחל מעת שנודע למבקש על מתן פסק הדין, הרי שיש לקבוע מהו המועד שבו אכן נודע למבקש, או לב"כ, אודות מתן פסק הדין. גרסת המבקש בעניין זה, המגובה הן בעדותו הוא והן בעדותו של ב"כ עו"ד רוזנברג ברורה ועוברת כחוט השני לאורך ולרוחב עדותם. לטענתם, רק ביום 6.2.08, נודע לעו"ד רוזנברג על מתן פסק הדין, וזאת עקב פניה טלפונית של עו"ד יוגב מטעם המשיבה ובהמשך היום קבלת מכתבו של עו"ד שור מטעם המשיבה (סע' 7-8 לתצהיר המבקש, סע' 3, 12 לתצהיר עו"ד רוזנברג). יודגש, כי מעבר לטענתה של המשיבה, כי המבקש היפר את חובתו לעקוב מיוזמתו אחר מתן פסק הדין, טענה אשר נדונה לעיל במסגרת הדיון הפרשני, אין טענה בפיה, כי נודע לו או לב"כ על מתן פסק הדין עוד קודם ליום 6.2.08. כן יצוין, כי נוכח קביעותי עד כה ביחס למחלוקת הפרשנית ומועד ידיעתו לראשונה של המבקש על מתן פסק הדין, הרי שאיני מוצאת צורך ומקום להכריע במחלוקת הגרסאות אשר בין עורכי הדין רוזנברג ויוגב ביחס לתוכנה המדויק של שיחת הטלפון אשר התקיימה ביניהם ביום 6.2.08. עם זאת, ובהקשר לשיחה זאת יודגש, כי אין מחלוקת בין שני עוה"ד הנ"ל לגבי מועד קיום השיחה ועיקריה, והמחלוקת מתמקדת בשאלה האם עו"ד יוגב הביע בשם המשיבה הסכמה להסתפק בתשלום סכום הפשרה למרות שחלפו יותר מ- 14 ימים ממתן פסק הדין. בשאלה זו, כאמור, אין צורך להכריע. לסיכום נקודה זו אני קובעת, כי אני מקבלת את גרסת המבקש, לפיה נודע לו לראשונה על מתן פסק הדין ביום 6.2.08 ולא קודם לכן. כמפורט לעיל, אין חולק, כי ביום 18.2.08 המבקש ניסה לשלם את סכום הפשרה, באמצעות משלוח ההמחאה (אשר נשאה את תאריך הפירעון הנ"ל) למשרד ב"כ המשיבה, אשר סירב לקבל את התשלום. מכאן, שהמסקנה היא, כי המבקש עמד בחובתו לשלם את סכום הפשרה במועד הקבוע בהסכם הפשרה, היינו בתוך 14 ימים מיום שנודע לו על מתן פסק הדין. ג3. בחינת המקרה לאור חובת תום הלב בקיום התחייבויות ועמידה על זכויות חוזיות למעשה, די בדיון לעיל ובקביעותי עד כה, כי המבקש עמד בלוח הזמנים לתשלום סכום הפשרה, כדי להביא לקבלת התובענה ומתן הסעד ההצהרתי המבוקש. ואולם, בנסיבות המקרה דנן, אני מוצאת לנכון להבהיר, כי לטעמי, התוצאה הפרשנית הנ"ל מתחייבת אף מכוח הדין וההלכה הפסוקה לעניין החובה המוטלת על צדדים להסכם, מכוח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בכל הנוגע לקיום חיובים חוזיים ולעמידה על זכויות הנובעות מהם. על מקומו של עקרון תום הלב בהליך פרשנותו של חוזה, עמדה פרופ' שלו בספרה, כדלקמן: "עקרון תום-הלב הוא עיקרון ראשון במעלה במשפט האזרחי ובדין החוזים בישראל. הוא חל ומשפיע בכל תחומיו של דין זה, ובכללם תחום ענייננו - הוא תחום הפירוש. ברור, כי יש לפרש חוזה על פי עקרון תום הלב". (ג' שלו, דיני חוזים 5 (מהדורה שנייה, תשנ"ה), עמ' 315). (לעניין מקומו וחשיבותו של עקרון תום הלב בפירוש חוזים ועדיפות הכוונה המשותפת על לשון החוזה, ראה: א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החוזה, כרך 4, פרק רביעי, עמ' 213-227). ובפתח הדיון בסוגיית תום הלב לגופה, נזכיר מושכלת יסוד, רלבנטית לענייננו, בנוגע לנורמת ההתנהגות הנדרשת מצדדים לחוזה: " ... המנהלים משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, והצדדים ליחס החוזי לאחר שהחוזה נכרת, יפעלו באופן הוגן ותוך התחשבות בציפיות הסבירות של הצד השני. תום הלב אינו מבוסס על הדרישה כי כל צד חייב לדאוג לאינטרסים של זולתו על חשבון הבטחת האינטרס העצמי. תום הלב מבוסס על ההנחה כי כל צד דואג לאינטרס שלו עצמו, אך הוא עושה כן באופן הוגן, תוך הבטחת המשימה המשותפת של הצדדים. ... "על כל הצדדים לחוזה מוטלת החובה לשתף פעולה זה עם זה ולפעול תוך התחשבות באינטרס המשותף להם בחוזה. על בעלי החוזה לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך נאמנות ומסירות למטרה שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם המשותפת הסבירה" (בג"ץ 59/80 הנ"ל, בעמ' 834). לפנינו, איפוא, מבחן אובייקטיבי הקובע רמת התנהגות ראויה בחברה הישראלית ...". (ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה, פ"ד נו (3), 289). האם במקרה דנן יש בעמדת המשיבה ובהתנהלותה ביחס למחלוקת שעל הפרק משום קיום חיוב חוזי או עמידה בחוסר תום לב על זכות חוזית ? חוששתני, כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב. אבאר עמדתי זו להלן. המשיבה בחרה שלא למסור גרסה ברורה, ולמעשה לא מסרה גרסה כלשהי, ביחס לשאלה האם היא עצמה, או גורמים מטעמה, עקבו מיוזמתם אחר מתן פסק הדין, ובעיקר - מהו המועד בו נודע, לה או לבאי כוחה, לראשונה, על מתן פסק הדין. אין חולק כי ביום 6.2.08 כבר ידעה המשיבה על פסק הדין היות ובמועד זה שוחח עו"ד יוגב מטעמה עם ב"כ המבקש ודיווח לו על קיום פסק הדין. ואולם, עו"ד יוגב, המצהיר היחיד מטעם המשיבה, מסר תצהיר קצר ותמציתי, שלא כלל התייחסות לשאלה הנ"ל לעניין המועד בו נודע למשיבה לראשונה על מתן פסק הדין. בחקירתו הנגדית, אף הבהיר עו"ד יוגב, כי הוא עו"ד עצמאי אשר אינו קשור באופן כלשהו למשרד ב"כ המשיבה עו"ד שור, וכי הוא ייצג את המשיבה בפרשה בראשית הדרך, עם פתיחת הליכי ההוצל"פ לביצוע שטר. עו"ד יוגב הבהיר, כי לו עצמו נודע על מתן פסק הדין מעו"ד שור רק בסמוך לפנייתו הטלפונית לב"כ המבקש ביום 6.2.08. עו"ד יוגב אף הבהיר חד משמעית, כי אינו יודע למסור מהו המועד בו נודע לעו"ד שור או למי ממשרדו על מתן פסק הדין (עדות עו"ד יוגב, עמ' 4 ש' 16 - עמ' 5 ש' 13 לפרוטוקול) . משכך, נותרה שאלה זו לוטה בערפל. זה המקום להדגיש, כי סוגיית המועד בו נודע למשיבה או לב"כ לראשונה על מתן פסק הדין רלוונטית בראות עיני לצורך בחינת שאלת תום ליבה של המשיבה. זאת שכן, במידה והמשיבה, או מי מטעמה, אכן ידעה על מתן פסק הדין פרק זמן משמעותי קודם לפנייתה לב"כ המבקש ביום 6.2.08, ניתן היה לצפות, מכוח חובת תום הלב המוטלת על צד להסכם, כי תעשה פנייה מטעמה, אל המבקש או ב"כ, לאחר מספר ימים ממועד ידיעה כאמור על מתן פסק הדין, על מנת לברר ולוודא, כי המבקש גם הוא מודע למתן פסק הדין. ניתן היה לצפות להתנהלות כזו, או דומה לה, בפרט נוכח קיומו של סעיף הפיצוי המוסכם המשמעותי הקבוע בהסכם הפשרה. אכן, המשיבה או ב"כ אינם פקידיו של המבקש או של משרד ב"כ, כפי שנטען על ידם בלהט, והם אף לא היו מחויבים מפורשות על פי הסכם הפשרה ליידע את המבקש בדבר מתן פסק הדין. ואולם, בכך לא די. שהרי חובת תום הלב המוטלת על צדדים לחוזה אינה עוסקת בחיובים ישירים, ברורים ומפורשים. לשם כך אין צורך בחובה זו. חובת תום הלב בקיום חיובים ועמידה על זכויות, הקבועה בדין ובעלת משקל משמעותי אף לפי ההלכה הפסוקה, נבחנת ביחס להתנהלות והתנהגות צדדים להסכם, שאינה מוסדרת באופן מפורש וישיר בחוזה ביניהם או בדין הכללי. ובענייננו, אני סבורה, כי כאשר ידיעה על מתן פסק הדין הינה חוליה הכרחית מבחינת המבקש לשם ביצוע החיוב של תשלום סכום הפשרה, וכאשר מדובר בטרחה זניחה מצד המשיבה או ב"כ (יצירת קשר טלפוני או משלוח הודעה קצרה בכתב לב"כ המבקש אודות מתן פסק הדין), הרי שאי נקיטה בפעולות פשוטות אלה מצד המשיבה, ובהמשך עמידה על סעיף הפיצוי המוסכם, אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב בקיום התחייבויות ובעמידה על זכות חוזית. ונזכיר, כי כספי סכום הפשרה היו מופקדים בידי ב"כ המבקש בנאמנות, כך שלו היה יודע על מתן פסק הדין מבעוד מועד, בטרם חלפו לשיטת המשיבה 14 הימים המיועדים לתשלום, ניתן היה להשלים את העברת סכום הפשרה למשרד ב"כ המשיבה על נקלה. עוד נזכיר, כי בהמשך הדרך, זמן קצר לאחר שחלף המועד לביצוע תשלומו של סכום הפשרה לשיטתה של המשיבה, וקמה לה, אף זאת לשיטתה, הזכות לתשלום הפיצוי המוסכם, בשלב זה, מצאו לפתע המשיבה וב"כ את הפנאי ואת ההצדקה לפנות לב"כ המבקש לבירור העניין ולהעמידו על עובדת מתן פסק הדין. לסיכום נקודה זו, ומהטעמים שפורטו לעיל, אני סבורה, כי מסקנתי לעיל בדבר הפרשנות הנכונה אשר יש להקנות לסעיף 1 להסכם הפשרה, מתחייבת אף מכוח חובת תום הלב המוטלת על הצדדים בקיום התחייבויות ועמידה על זכויות בהסכם הפשרה. סיכום התוצאה היא כי התובענה מתקבלת. אני קובעת, כי תשלום סכום הפשרה למשיבה נעשה כדין, כי היה בו משום מילוי מלא אחר הוראות פסק הדין והסכם הפשרה, וכי המבקש אינו חייב בתשלום נוסף כלשהו למשיבה בגין הפרשה נשוא הסכם הפשרה ופסק הדין. המשיבה תישא בהוצאות המבקש ושכ"ט עו"ד בגין ההליך בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין.פשרההסכם פשרהפרשנותפרשנות חוזהחוזה