צו מניעה האוסר על המחאות זכות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו מניעה האוסר על המחאות זכות: 1. בפני בקשה לצו מניעה זמני, במסגרת המרצת פתיחה בה מתבקש צו מניעה קבוע, לאסור על המשיבים והמחזיק לבצע כל פעולה בהמחאות זכות, מכוחן או בקשר אליהן, המחאות זכות שניתנו על ידי המשיב 1 (להלן- "אשר"), במועדים שונים, למשיבים. פרטי המחאות חוב אלו נמנו ע"י המבקשת בסעיף 6 לבקשה. בתאריך 27.8.10 ניתן צו מניעה ארעי כמבוקש, במעמד צד אחד, ולאחר דיון במעמד שני הצדדים, דיונים שהתקיימו בתאריכים 14.9.10 ו- 5.10.10, החלטתי היא לדחות את הבקשה, על כל חלקיה, והצו הארעי - מבוטל בזאת. להלן נימוקי החלטתי. 2. המבקשת הינה חברה פרטית שמנהלה הוא שמואל ליסטר, אחיו של אשר (להלן- "שמואל"). שמואל אף חתום על תצהיר המבקשת בבקשה שבפני. שמואל היה ועודנו מיוצג ע"י עו"ד רון, ב"כ המבקשת. מניות המבקשת מוחזקות ע"י שבתאי רפאל, שהיה מעורב בעסקיהם של האחים אשר ושמואל (ראה תצהירו משנת 2002, נספח א' לתגובת המשיב 1 (אשר), שניתן לבקשת שמואל בבוררות שנוהל בפני כב' השופט (בדימוס) א' פלפל, שעוד ידובר בה רבות, וחברה בשם ר.ל. החברה לפיתוח ישראל בע"מ, שלפי נתוני רשם החברות נרשמה בסוף שנת 1999, אין לה דירקטורים, ההון הנפרע הוא אך 100 ₪, בעל מניותיה הינו אדם בשם הירש אבי, ועיסוקה בפיתוח ועבודות עפר. חובה בגין אגרות שנתיות לרשם החברות עומד על 1,386 ₪. בנסיבות אלו, ברור כי הרוח החיה מאחורי המבקשת הינו שמואל. שמואל ואשר היו שותפים בשליטה בחברה קבלנית בשם "המעמיס", שהתמוטטה כליל. כיום מנהלים שמואל ואשר מאבקים משפטיים רבים זה כנגד זה. אשר חתם בשם החברה הנ"ל ערבות לזכות חב' אקרשטיין תעשיות בע"מ (להלן- "אקרשטיין"). אקרשטיין ניהלה משפט כנגד אשר וזכתה בו, כשחובו עומד כיום על כ- 1.4 מליון ₪. מתנהלים הליכי הוצל"פ והליכים נוספים כנגד בני משפחת אשר, כמפורט בהסכם המחאת זכויות וחובות המהווה, יחד עם שטר המחאת חובות, את נספח א' לבקשה. בהתאם להמחאת חובות אלו "קנתה" המבקשת, ולמעשה - "קנה" שמואל, את חוב אשר לאקרשטיין, וזאת ב- 7.11.07, דהיינו לפני כשלוש שנים. בהתאם לאמור בהסכם ובשטר ההמחאה, לוקחת המבקשת, קרי - שמואל, על עצמה את כל הליכי גביית החוב ושאר ההליכים, וכולל תשלום הוצאות בהליכים אלו ואחרים, בתמורה לסכום אשר המבקשת נמנעת מלגלותו, והסכום נמחק מהמסמכים שצורפו לבקשה. מזה מספר שנים התנהלה הבוררות, כאמור לעיל, בין שני האחים, בפני כב' השופט (בדימוס) א' פלפל . פסק הבורר ניתן ב- 29.6.08 (נספח א' לתגובת המשיב 5, עו"ד לונגו, שייצג בהליך זה את אשר), ובו זכה אשר בסכום של מאות אלפי שקלים. שמואל הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול פסק הבורר באמצעות עו"ד רון, אך תביעתו נדחתה. גם בר"ע שהוגשה לבית המשפט העליון - נדחתה (ראה סעיף 11 לתגובה הנ"ל). ברור שקניית חוב אקרשטיין כנגד אשר, עשויה לבטל כליל, על דרך של קיזוז, את המשמעות הכספית והכלכלית של זכיית אשר בהליך הבוררות. שמואל חייב כספים רבים לנושים שונים נוספים. גם כנגד אשר חובות המסתכמים, לטענת המבקשת, ב- 7.5 מליון ₪, והוא הוכרז "חייב מוגבל". להתרשמותי, מדובר בשני אנשים, אחים, שמהימנותם מפוקפקת, המנהלים מאבק קשה ועיקש למימוש מטרותיהם, ובעיקר מכוונים דברי כלפי שמואל, כשבתי המשפט כבר אמרו את דברם בעניינו, כפי שעוד יפורט בהמשך, וברור שהוא זה שעומד מאחורי הבקשה שבפני, שתנאי מוקדם לקבלתה הינם תום לב ונקיון כפיים. פרט למשיבים שהם עורכי דין, שייצגו או מייצגים את אשר בהליכים משפטיים שונים, הרי המשיב 2 הינו בנו של אשר, המשיבה 10 היא ידועתו בציבור והמשיבה 4 הינה אמה. המשיב 6 (להלן- "בן עמי") הינו נושה של אשר, שוב - בסכום נכבד. 3. נימוקי דחיית הבקשה הינן בסרבול ההליך וקיום תרופות אחרות למבקשת, חוסר נקיון כפיים, שיהוי ואף העדר "זכות לכאורה" ועוד, כשנימוקים אלו נוגעים, בחלקם, לכל או לרוב המשיבים וחלקם למשיב בודד זה או אחר. 4. המבקשת, שעילת בקשתה נובעת מקניית חוב אשר לאקרשטיין, מבקשת סעד זמני כנגד עשרה משיבים, שרובם אינם קשורים בכל דרך למבקשת, ואף לא לשמואל, והמכנה המשותף להם הוא קבלת המחאות חוב שונות ובתאריכים שונים, מהמשיב 1, אשר. עורכי הדין, שישה במספר, קיבלו את המחאות החוב על מנת לנסות ולגבות את שכר טרחתם, ולא שמעתי כל טענה כנגד זכותם הלגיטימית לקבל שכר בגין עבודה רבה שהושקעה על ידם בייצוג אשר, כולל כנגד שמואל, בכובעיו השונים. כל אחד מעשרת המשיבים מלא טענות כרימון כנגד שמואל, המבקשת ובא-כוחם, עו"ד רון. רובם הגישו תגובות ארוכות בכתב, בצרוף תצהירים ונספחים. הבקשה עצמה משתרעת על 7 עמודים בצרוף תצהיר ולו 23 נספחים, המהווים יחד חוברת עבה וכבדה. הדיון בבקשה שנמשך במהלך שתי ישיבות, ארך כ- 4 שעות, כאשר כל המשיבים מתלוננים על קיצוב זמן טיעונם, וכל זאת ללא שבית המשפט התיר חקירות נגדיות על תצהירי הבקשה והתגובות. אם הייתי נעתר לאפשרות שכזו, יש להניח כי היו נדרשות שעות רבות נוספות לדיון זה. בתקנה 367(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי נקבע כי, במידת האפשר - "הדיון על פי תקנה זו יסתיים תוך יום שיפוט אחד". אמנם נאמר בהמשך כי- "ראה בית המשפט כי יש צורך בכך, רשאי הוא לקבוע ימי דיון נוספים, ככל הניתן ברציפות...", כלומר, הדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט, ובמקרה זה נראה לי מתן זמן נוסף לדיון בבקשה - חסר כל טעם. אף ברור כי לא היה ניתן, לאחר מעורבות עשרה עורכי דין ויומניהם העמוסים, לקבוע דיון ברציפות, מיום ליום. בתקנה 22 לתקנות הנ"ל נקבע כי מותר לצרף נתבעים בשל - "מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה של מעשים או עסקאות כתוצאה של כל אחד מאלה, ושאילו הוגשו נגדם תובענות נפרדות היתה מתעוררת בהן שאלה משותפת...". בתקנה 23 לתקנות הנ"ל נקבע כדלקמן: "ראה בית המשפט או הרשם שהצירוף עלול לסבך או להשהות את הדיון, רשאי הוא להורות על הפרדת הדיון או על דרך דיון אחרת". ברור שאין כאן מעשה אחד או עסקה אחת, ואף לא סדרה של עסקאות המעוררות שאלות משפטיות ועובדתיות זהות. מדובר, כאמור, בהמחאות חוב שניתנו לזמנים שונים, לאנשים שונים, בקשר לחובות אחרים. עצם העובדה כי הממחה הוא תמיד אשר, ושהחושש מהעברת ו"הברחת" הכסף לאחרים הוא שמואל, שאין לשכוח שהוא החייב לאשר מאות אלפי שקלים על פי פסק הבורר, אינה מחייבת את צירוף כל הנתבעים, המשיבים. הליך כזה אך מסבך וגורם להשהיית ההליכים ומקשה על ברור מלא ולעומק של כל מחלוקת ומחלוקת, לענין כל המחאת חוב בנפרד. על כן, באם לא הייתי דוחה את הבקשה, ממילא הייתי נאלץ לפצל ולקבוע דיונים נפרדים בענין כל המחאה והמחאה, או מורה על מחיקת חלק מהמשיבים, ובוודאי - הפרדת עורכי הדין הנמחים משאר המשיבים. בנוסף לכך, הרי מתן סעד זמני הינו סמכות שבשיקול דעת. אחד המבחנים להחלטה בדבר מתן סעד זמני הוא, כאמור בתקנה 362(ב)(2), שהסעד "ראוי בנסיבות הענין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש". אולם למבקשת פתוחה דרך פעולה או תרופה אחרת, המייתרת את מתן צו המניעה הכוללני, כך שמתן סעד כזה מהווה פגיעה והכבדה מיותרת על המשיבים. המבקשת, ושמואל עצמו, יודעים יפה היכן מצויים הכספים המגיעים, בדרך זו או אחרת, לשמואל או לאקרשטיין, וכן מודעים היטב לכל המחאת זכות ולשימוש שניתן לעשות בה ע"י הנמחה. תתכבד המבקשת ותגיש בקשה להטלת עיקולים מתאימים או שתבקש להצטרף כבעל דין לכל הליך מתאים ולא תבקש לאכוף צו מניעה כללי על כל נסיבותיהן השונות של ההמחאות שניתנו. כשביקש בית המשפט את תגובת ב"כ המבקשת לטיעון זה, השיב עו"ד רון כי - "ממילא נצטרך להביא את אותם אנשים לעדות... מטעמי יעילות בלבד צירפנו את כולם לאותו הליך" (עמ' 2 לפרוטוקול). טענה זו אינה במקומה. ה"יעילות" הנטענת מביאה אך סיבוך, הכבדה והשתהות בהליכי בית המשפט ומטילה קושי על ברור כל סוגיה וסוגיה במחלוקות שבין בעלי הדין. על כן, ולוּ מהטעם הזה בלבד, הייתי דוחה את הבקשה. 5. טענת חוסר נקיון כפיים מופיעה שוב ושוב בכל תגובות המשיבים. בענין זה יש להתייחס לטענות הכלליות החוזרות ונשנות ולטענות נפרדות מפי משיבים שונים. הטענה הראשונה נוגעת לעצם המחאת החוב מאקרשטיין למבקשת. הבקשה עצמה מסתמכת על שטר המחאת חוב שאינו חתום על ידי הממחה, אקרשטיין. בהמשך הגיש ב"כ המבקשת את השטר החתום, שאז מתברר כי התאריך - שונה, והחותם בשם אקרשטיין היא עורכת דין המייצגת, לכאורה, את אקרשטיין, אך כל יפוי כח כדין - לא הוצג. עוד צירף ב"כ המבקשת הסכם המחאת חוב, שנחתם מספר ימים קודם (7.11.07), על ידי אותם צדדים, עורכת הדין מצד אחד ועו"ד רון מצד שני. עו"ד רון, כידוע, מייצג בעצמו גם את אקרשטיין(!) וגם את שמואל. העיקר הוא שבשני המסמכים סכום התמורה להמחאה - נמחק. מחיקה זו מהווה פגיעה בחובת המבקשת לגלות את מלוא העובדות הרלוונטיות בבקשתה, ודי באי עמידה בתנאי זה, המהווה חוסר נקיון כפיים, כנדרש בתקנה 362(ב)(2), כאשר כידוע, סעד של צו מניעה הינו סעד "מן היושר", כדי להביא לדחיית הבקשה. טענת ב"כ המבקשת כי מדובר "בסוד מסחרי" או בחסיון מכח חוק הגנת הפרטיות, אין בה ממש. ראשית, אין בנסיבות הפרשה כל "סוד" לענין התמורה להמחאה, ושנית, גם זכות הפרטיות אינה מוחלטת. אין בפנינו "חובת סודיות לגבי עניינו האישי של אדם", כאמור בסעיפים 2(7) או (8) לחוק הנ"ל. ברע"א 8551/00 אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 102, 104, נאמר כדלקמן:- "ככלל, תובע אינו יכול להישמע בטענה כי זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף בפני הנתבע ראיות שהן רלוונטיות לבירור התובענה ונדרשות לנתבע לביסוס הגנתו". לטעמי, שיעור התמורה בגין ההמחאה או "קניית" החוב, הינו מהותי ורלוונטי. ברור כי משמעותי להגנת המשיבים באם נרכש החוב בחלק גדול ממנו או בפרוטות, וזאת לפחות לענין תום לבו של שמואל, בשם המבקשת. גם במהלך הדיון לא הזדרז עו"ד רון לגלות את הדברים וביקש להותיר זאת לעיונו של בית המשפט בלבד, והרי אין סכום התמורה מענייני אלא מעניינם של המשיבים. המבקשת אף לא צירפה לבקשתה ולתצהיר שמואל את הקבלה שתוכיח את תשלום התמורה, ולענין זה חשיבות רבה לאור העובדה כי גם זמן רב לאחר המחאת החוב פועלת אקרשטיין בהליכים משפטיים כאילו לא הומחו חובות אשר לאקרשטיין, וכך אף אקרשטיין, המיוצגת על ידי עו"ד רון בעצמו(!). עו"ד דרחי, המייצג את המשיב 1, קיבל ממנו בשנת 2006(!) המחאת חוב להבטחת שכר טרחתו. העתק נשלח לאקרשטיין. אשר זכה בהליך, ערעור בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ונפסקו הוצאות לזכותו. באוגוסט 2010 פנה עו"ד דרחי לעו"ד רון, כבא כח אקרשטיין, לתשלום החוב הפסוק, ולא נענה, ואף הוטלו עיקולים על נכסי אקרשטיין. בחודש מאי 2010 שילמה אקרשטיין עצמה את החוב באמצעות שיק שנמשך על חשבונה! כזכור, המחאת החוב, המחאת חובו של אשר, לזכות המבקשת, הינו עוד משנת 2007! (ראה נספחים ב' עד ה' לתצהיר המשיב 3, עו"ד דרחי). אקרשטיין ממשיכה בהליכי הוצל"פ נגד אשר, ללא שהיא מציגה בפני בית המשפט או ראש ההוצאה לפועל את המחאת הזכות השוללת ממנה, לכאורה, את הזכות להמשיך ולפעול כנגד המשיב 1. אשר טען, בינואר 2010, כי חובו הומחה, ובקשתו היתה להחלפת הזוכה. בשלב זה התנהל ערעור על החלטת הרשם בפני בית משפט השלום בהרצליה בטענת "פרעתי". עו"ד רון, בשם אקרשטיין, מגיש את תגובתו לבקשת רשות הערעור והוא מכחיש מפורשות את המחאת החוב, בטענה כי ההמחאה לא הוכחה, שלא הוכחה זכות הנמחה, וכי הבקשה להחלפת זוכה אינה מעניינו של בית המשפט באשר החייב חסר מעמד ביחסים שבין הממחה לנמחה, ובעיקר - שהטיעונים על כך שהחוב "נמכר" - אינם נכונים, והדבר אינו עולה מהמסמכים שהוצגו ע"י ב"כ המשיב 1. כל זאת, כאשר עו"ד רון הוא זה שחתום על המחאת החוב לזכות המבקשת עוד מנובמבר 2007! (ראה נספחים א1-א2 לתגובת משיב 6). בתאריך 14.12.09, שנתיים לאחר ביצוע ההמחאה, נמסר למשיב 5 צו עיקול שניתן במסגרת תיק ההוצל"פ של אקרשטיין כנגד המשיב 1, לאור המחאת הזכות מהמשיב 1 לעו"ד לונגו (ראה נספח ה' לתגובתו). כלומר, אקרשטיין פועלת בניגוד להמחאת החוב! מקרה דומה אירע בעניינו של עו"ד בוקובזה, כפי שעוד ייאמר בהמשך, כמפורט בנספחים ב' ו- ג' לתגובתו. די בארבעת עניינים אלו כדי להעלות חשד כבד כי ההסכם שנכרת, לכאורה, בין אקרשטיין והמבקשת הינו הסכם פיקטיבי, כטענת עו"ד דרחי, וממילא עולה הצורך באימות ההסכם ובאימות ביצוע תשלום התמורה, והצורך במתן הסבר נוקב להתעלמות אקרשטיין ובא-כוחה מהמחאת החוב לפחות במשך 3 שנים. כל מה שיכול היה עו"ד רון לטעון בענין זה הוא שאין זה מעניינו של החייב, ומכל מקום - אקרשטיין שומרת על זכותה להמשיך בחלק מההליכים המשפטיים בקשר לחלק מחובות המשיב 1, אשר, לזכותה. טענות אלה, טוב היה להן שלא היו נשמעות. ראשית, גם אם אין לחייב אלא את טענותיו כנגד עצם החוב ולא לגבי זהות הנמחה, עדיין זכאי החייב לדעת מי הוא הנושה. שנית, על פי הסכם המחאת החוב אין להבין כאילו שומרת אקרשטיין לעצמה חלק מזכויותיה בכל הקשור לחובו של אשר. לא תוכל להישמע הטענה כי משתחפוץ תמשיך אקרשטיין בהליכים, ומשתחפוץ המבקשת, תיכנס היא לנעלי בעל החוב. מעבר לכך, הרי לעו"ד רון אף מחויבות כלפי בית המשפט. הוא אינו זכאי לטעון בבית המשפט, בשם לקוח אחד, טענות שהוא יודע היטב כי אינן נכונות, אף כשהוא מייצג, במקביל, לקוח אחר, כפי שעשה בשני המקרים הראשונים שצוינו לעיל. כל זאת מעבר לעקרון ההשתק השיפוטי כאמור ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625. עו"ד רון, בשם המבקשת, מושתק מלטעון לקיומה של המחאת החוב לזכות המבקשת, הנמחה, כשהוא מתכחש להמחאת החוב בהליך אחר, בייצגו את הממחה, אקרשטיין. לענין חוסר תום הלב מפנים ב"כ המשיבים, ובצדק, לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בפתח תקוה, בעמ"ש 4435-01-08 ליסטר נ' ליסטר (2008)(לא פורסם), , בו נקבע מפורשות כי שמואל, בתצהיר חתום, טען טיעונים סותרים, לחלוטין, את טענותיו בהליך נשוא הערעור, לגבי זכויות בנכס מקרקעין, ואף עו"ד רון, כשנתבקש לתת את הסבריו לסתירה, כשהוא מייצג את שמואל בערעורו, לא היתה כל תשובה, אלא אך נסיונות התחמקות שקופים מעצם הסתירה היורדת שם לשורשו של ענין. מדובר היה בהודאת בעל דין, שמואל, הסותרת לחלוטין את תביעתו ואת טענות בא-כוחו באותו דיון. שמואל חויב שם בהוצאות הערעור בסכום של 75,000 ₪ בצרוף מע"מ. 6. לענין חוסר תום הלב ונקיון כפיים, נשמעה טענה נוספת והיא לענין עצם קניית החוב, כבסיס לבקשת הסעד הזמני, סעד מן היושר. הרי בענייננו המבקשת קונה מאקרשטיין את חוב אשר לאקרשטיין, כולל כל הזכויות הדיוניות הנובעות מכך. אומנם, כפי שנאמר בע"א 2077/92 שלדון ג' אדלסון נ' ראובן רייף עו"ד ואח', פ"ד מז(3) 485, בעמ' 507, אין כל פסול ברכישת זכות לפי פסק דין, אך מוסיף בית המשפט ואומר כדלקמן:- "שני עקרונות הנוגדים זה את זה מתנגשים בעיסקה של "קניית דין". לטובת קיום העיסקה פועל העיקרון שחוב יהא עביר ועובר לסוחר. נגד קיום העיסקה פועל העיקרון שטובת הציבור מחייבת את בית המשפט למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט. בית המשפט חייב לאזן בין שני עקרונות אלה". במקרה שבפנינו יתכן ואקרשטיין איבדה ענין או אמונה באפשרות גביית החוב. קניית החוב יוצרת ריבוי התדיינויות שלאקרשטיין אין ענין בו. יתכן ושמואל, באמצעות המבקשת, רוכש בסכום פעוט אפשרות לקזז את חובו לאשר, הנושה בו. לבית המשפט שיקול דעת שלא ליתן ידו לשימוש כזה בהליכי בית המשפט, העשוי להיות שימוש לרעה בהליכים, ובוודאי שלא בשלב של מתן סעד זמני, טרם תתברר מהות המחאת החוב מאקרשטיין למבקשת. 7. ועתה לשאר הנימוקים, בהתאם לטיעוני המשיבים. ב"כ המבקשת מוסיף וטוען כי לאור המחאת החוב שנתן אשר לבנו, המשיב 2, הרי כל שאר ההמחאות, המאוחרות לה, בטלות ומבוטלות. הרי בהמחאת החוב לבן מתאריך 9.5.05 ממחה אשר "את כל הכספים, התקבולים, לרבות פסקי הדין והחלטות שיפוטיות ו/או זכויות אחרות שיגיעו לח"מ מצד שלישי כל שהוא". במצב זה, כך טוען ב"כ המבקשת, לא נותר לאשר דבר, ובוודאי לא זכות לכספים כלשהם, אשר ניתן להמחותם למי מהמשיבים, האוחזים בהמחאות חוב מאוחרות. אולם ב"כ המבקשת מתעלם, לנוחיותו, מהחלטת ראש ההוצאה לפועל בהרצליה, מיום 27.9.10, שם נאמר, בין היתר, כדלקמן:- "מטרת ההמחאה (לבן, טל ליסטר - ד.מ.) לא היתה כנגד הלוואת כספים של הבן לחייב כי אם כפיצוי בשל מערכת יחסים שהיתה בעבר. משמע, ספק אם יש מאחורי ההמחאה לבן תוכן כלכלי אמיתי. הדבר מעלה חשד כי מדובר בהמחאה שנועדה להעביר את הכספים לחייב בחזרה באמצעות בנו". דהיינו - הטענה לבטלות המחאות החוב שניתנו לעורכי הדין המשיבים, דווקא בגין המחאת החוב לטל ליסטר, המשיב 2, נדונה להיכשל, לפחות בשלב מקדמי זה של בקשה לסעד זמני. 8. ב"כ משיב 1 טוען לשיהוי, וכך אף חלק מהמשיבים האחרים. ואכן שיהוי הינו גורם העשוי להביא לדחיית בקשה לסעד זמני. חובה על מבקש הסעד הזמני שלא להשתהות בפניה לערכאות. סעד זמני ינתן רק לאור דוחק הנסיבות, ועל המבקש לשכנע את בית המשפט כי היתה סיבה להשתהותו. כאמור בע"א 5240/02 חלמיש נ' אשכנזי, פ"ד מז(1) 45, 50, הרי הצורך בהתערבות מוקדמת, כהענקת סעד זמני, אינה מתיישבת עם שיהוי. בהעדר נימוקים כבדי משקל, השיהוי כשלעצמו יביא להשבת פני המבקש ריקם. אם לא עשתה המבקשת כל שימוש בזכות שהומחתה לה בחודש נובמבר 2007 ועד עתה, ובהעדר כל "נימוק כבד משקל" להשתהות זו, אין כל מקום לטענה בדבר "דוחק הנסיבות", המחייב דווקא כיום את אי שינוי המצב הקיים, כאמור בבקשה שבפני. המשיב 3, עו"ד דרחי, טוען לשיהוי ללא כל נימוק ממשי, לאחר שהמחאת החוב שקיבל בתאריך 14.6.06, להבטחת שכר טרחתו והוצאות שיפסקו לטובת אשר, נמסרה לאקרשטיין עוד ב- 22.6.06. אקרשטיין ואף עו"ד רון שייצג חלק מהתקופה את אקרשטיין, לא הזכירו את המחאת החוב למבקשת לאורך כל תקופת מגעיהם מול עו"ד דרחי, עד להגשת הבקשה שבפני, 3 שנים לאחר ההמחאה, ומכאן טענת עו"ד דרחי כי "מדובר איפוא בשיהוי קיצוני, בן שנים, שדי בו כדי להביא לדחיית הבקשה לסעד זמני על הסף" (סעיף 17 לתגובתו), והצדק עמו. גם המשיב 5 וגם המשיב 6 מצטרפים לטענת השיהוי, כמפורט בתגובותיהם. ב"כ המשיב 6, עו"ד כרמי, מציין כי הבורר, השופט פלפל, העביר ל"מחזיק", עו"ד דודי לוי, סך של 330,000 ₪, המיועדים למשיב 6, בגין המחאה שניתנה בגין חובו של אשר למשיב 6, העומד כיום על יותר מ- 4 מליון ש"ח. הבורר עשה כן לאור החלטת ראש ההוצאה לפועל, הגובה את חוב אשר למשיב 6. כבר בשלב זה היה על המבקשת להגיש את בקשתה, שהרי המבקשת אוחזת כיום בחובו של אשר לאקרשטיין. הדברים היו ידועים, במסגרת תיקי ההוצל"פ, אך המבקשת לא עשתה דבר. כיום, כך טוען עו"ד כרמי, יש לראותה כמי שישנה על זכויותיה, ואין לראות כל "דוחק זמנים" המחייב סעד זמני, ולטעמי צודק עו"ד כרמי בטענה זו ויש לקבלה. גם לטענת עו"ד ברמי, המשיב 7, ענייננו בשיהוי. בעניינו מדובר בהמחאת זכויות המשיב 1 לעו"ד ברמי לגבי זכויות אשר בתיק הוצל"פ. ב- 9.5.10 נפסקו הוצאות משפט כנגד אקרשטיין, ונפתח נגדה תיק הוצל"פ, מכח המחאת החוב לעו"ד ברמי. אקרשטיין לא התנגדה לביצוע. כל טענה בדבר המחאת החוב למבקשת - לא נשמעה. שוב - לא אצה הדרך למבקשת לגלות את ההמחאה לזכותה. עו"ד מלול, בשם עו"ד בוקובזה, המשיב 8, מצטרף אף הוא לטענות חבריו. המחאת החוב שניתנה לעו"ד בוקובזה נושאת את התאריך 4.5.09, ומתייחסת לכספים להם זכאי אשר משמואל במסגרת תיק עמ"ש 4435-01-08 שפסק הדין בערעור בתיק זה כבר צוטט לעיל. שמואל יודע כי המבקשת מחזיקה בחוב אשר לאקרשטיין, אך הוא לא עושה דבר בכל הנוגע להליכי הגביה בגין פסק דין זה. נשאלת השאלה מדוע לא הציג שמואל במסגרת תיק הוצל"פ זה את ההמחאה, כדי לעכב העברת כספים כל שהם המגיעים לאשר. שוב ענייננו בהתנהגות המצביעה על חשד להעדר נקיון כפיים ועל שיהוי. שמואל גם הפקיד כספים בבית המשפט כערובה לשובו לארץ, כנגד צו עיכוב יציאה הקיים נגדו. כשביקשו הזוכים, אשר ואמו, לקבל את כספים, טען שמואל כי רק האם זכאית לחלקה בפסק הדין וביקש לערב את העברת כמחצית הסכום לזכות עו"ד בוקובזה, על פי ההמחאה שניתנה לו מהמשיב 1. הבקשה נדחתה, ואף לטעמי, אין ולא היה בבקשה זו כל ממש. גם כאן לא נטען דבר לענין חוב אשר לאקרשטיין אשר הומחה למבקשת ששמואל הינו מנהלה. כאמור, השיהוי החסר כל הסבר, בצוותא עם החשד הכבד לגבי מהותה ונפקותה של המחאת הזכות למבקשת, והעדר נקיון הכפיים שבהסתרת פרטים אלו בבקשה לסעד הזמני, תוצאתם חייבת להביא לדחיית הבקשה. 9. זאת ועוד. עו"ד לונגו הסביר בטיעוניו כי ייצג את אשר בבוררות בפני כב' השופט (בדימוס) פלפל, בה זכה, וכך אף בהליכים שניהל שמואל לביטול פסק הבורר, שנדחו. עו"ד לונגו קיבל, כאמור, שתי המחאות חוב מאשר, להבטחת שכר טרחתו. אין חולק על היקפה הרב של עבודתו בייצוג אשר, במשך שנים. במסגרת הבוררות הגיעו לידי עו"ד לונגו כספים הקשורים, לכאורה, לשמואל. לכספים אלו לוטשים עין הן האחים והן אחרים. על כספים אלו הוטל עיקול לטובת אקרשטיין דווקא. עו"ד לונגו אינו טוען לזכותו בכספים אלו, אלא שהגיש טען ביניים המתנהל בפני כב' השופט רחמים כהן, לאור ריבוי העיקולים והתביעות. אקרשטיין, שמואל ועו"ד רון מודעים להליך טען הביניים. בנסיבות אלו תמהני על צירופו של המשיב 5, עו"ד לונגו, כמשיב לבקשה. מהיכן הדחיפות למנוע מעו"ד לונגו לעשות שימוש נוסף בהמחאות החוב שלזכותו, כשברור ששמואל יהיה הראשון, בעצמו או באמצעות המשיבה, לזכות בכספים המגיעים, או שיגיעו, איך שהוא, למשיב 1. עו"ד שאול קוטלר הינו זה שמייצג וייצג משך שנים רבות את אשר בתביעה כנגד ה"ה פרידברג. פסק הדין שניתן שם מזכה את אשר בסכום של כ- 8 מליון ש"ח. במסגרת הערעור שהוגש לבית המשפט העליון על פסק דין זה מטעם ה"ה פרידברג, הוחלט שסכום של 500,000 ₪ יופקד בנאמנות בידי עו"ד קוטלר, עד להכרעה בערעור. אקרשטיין, באמצעות עו"ד רון, פנתה אליו בנסיון לעקל סכום זה, ועו"ד קוטלר השיב כי בידיו המחאת חוב מהמשיב 1, לגבי שכר טרחתו בתיק זה, ואין להטיל עיקול על שכר טרחה והמחאת חוב. אקרשטיין לא המשיכה בהליכים למימוש העיקול לאחר תשובת עו"ד קוטלר כמחזיק, ואף לא הודיעה לו על המחאת החוב מאקרשטיין למבקשת. עו"ד קוטלר טוען כי זכותו בכסף זה עולה על זכותו של כל טוען אחר, וכנראה שיש ממש בטענתו. מכל מקום, אם הערעור ידחה ועו"ד קוטלר יצליח לגבות חלק נכבד מסכום פסק הדין, יהיה בכך תרופה והצלה לכל הנושים. לגבי יתרת הסכום, מעבר לשכר הטרחה, עו"ד קוטלר יהיה "מחזיק", וברור כי יפעל על פי הוראות בתי המשפט או לשכת ההוצל"פ. בנסיבות אלו, שוב, תמהני על צירופו של עו"ד קוטלר כמשיב לבקשה. 10. המשיבים, לפחות חלקם, הם עורכי הדין, טוענים הן להעדר יריבות והן, ובעיקר, להעדר "זכות לכאורה" למבקשת בבקשה לסעד זמני. גם בענין אחרון זה, מעדיף אני את עמדת המשיבים על פני עמדת המבקשת. בניגוד לטענת המבקשת, חסרת הביסוס והתמיכה בראיה כל שהיא, המחאות הזכות שקיבלו עורכי הדין אינן נגועות בכל פגם. עורכי הדין עמלו קשה וזכותם לשכר טרחתם המוסכם. הטענה כאילו ענייננו בהברחת נכסים מנושה, שמואל או המבקשת, לא תוכל להישמע. הרי אין שמץ של ממש בטענה כי ההמחאות לעורכי הדין הינן דרך להשיב לאשר את כספו. אינני צופה כי מי מעורכי הדין יוותר על שכר טרחתו. תתכבד המבקשת ותנסה לשכנע את בית המשפט כי זכותה כנמחית מאקרשטיין טובה יותר מזכותם של עורכי הדין כנמחי המשיב 1, וכל זאת מעבר לטענת עורכי הדין המשיבים, על עצם נסיונו של עו"ד רון, בשם שמואל, הנוגד את עקרונות האתיקה, למנוע מעורכי הדין את שכרם בטענת "מרמה" בלתי מבוססת. עו"ד רון אף טוען כי על עורכי הדין המשיבים היה לגלות את הסכמי שכר טרחתם עם אשר, בעוד שהוא שומר לעצמו את הזכות שלא לגלות את הסכמי שכר טרחתו מול שמואל או המבקשת, ואף את סכום התמורה ששילמה, כביכול, המבקשת לאקרשטיין עבור "קניית" חוב המשיב 1. 11. בעניינו של משיב 6, בן עמי, יש לומר את הדברים הבאים: המשיב 6 נושה באשר בסכום שלטענת בא-כוחו עולה על 4 מליון ש"ח. אין כל קשר בין בן עמי ובין משפחת ליסטר. עניינו של בן עמי הוא בגביית חובו, ומכאן דרישתו לקבל המחאת חוב מאשר, על כל כסף שעשוי להגיע אליו או לזכותו. המחאת חוב זו הינה עוד משנת 2004. אין בבקשת המבקשת, פרט למלל כללי, כל התייחסות למרמה או לכוונת זדון במתן ובקבלת המחאת חוב זו. גם בענין זה חל שיהוי רב וב"כ המשיב 6 מצטרף לכל טענות חבריו לענין חוסר תום לב, כמפורט בתגובתו. בחלק מטענות בא-כוחו, עו"ד מלול, כבר דנתי בסעיפים קודמים להחלטתי זו. 12. בעניינו של המשיב 8, עו"ד בוקובזה, עוד מתברר כי לטענתו לפחות חלק מהכסף, או אף כולו, שנדרש בהתאם להמחאת החוב לזכותו, כבר שולם לידיו. במצב זה, צו המניעה המבוקש חסר כל נפקות. 13. בטענת חוסר היריבות בין המבקשת ובין המשיבים, שאינני משוכנע בצדקתה, לא מצאתי כל מקום לדיון. כך אף בענין הטענה כי המבקשת, כחברה בע"מ הפועלת בהתאם ובמסגרת מטרותיה וסמכויותיה, מנועה מלקנות חובות פסקי דין, במיוחד כשאין כל קשר בין החברה כישות משפטית נפרדת ובין שמואל ואשר. לבסוף אף אמנע מלדון בטענת עו"ד סלמן על חובת בית המשפט לדון בבקשה אך על סמך החומר שצורף לבקשה המקורית, שם צורף שטר המחאת החוב החסר חתימת הממחה, תוך התעלמות ממסמכים שצורפו מאוחר יותר ולאחר שהמשיבים כבר הגישו את תגובותיהם. גם בענין זה לא שמעתי טיעון שלם וגמור. ב"כ המבקשת התרעם בטיעוניו הן על הקיצוב שהוטל עליו לאורך טיעוניו והן על הפגיעה, כביכול, בזכויותיו, בהעדר חקירות נגדיות, כשלטענתו חלק מהאמור בתצהירי המשיבים - אינו נכון או אינו מדויק. בענין זה אומר כי בהחלטתי זו נמנע בית המשפט מלבסס את נימוקיו על הטיעונים העובדתיים שבמחלוקת, אלא אך על הטיעון המשפטי, המבוסס על המסמכים שהוגשו והחלטות הערכאות השונות בעניינים של המעורבים הרבים בפרשה. 14. הבקשה - נדחית. על המבקשת לשאת בהוצאות המשיבים. אחת מתוצאות ריבוי המשיבים הינה פסיקת הוצאות כבדה על המבקשת, אולם ספק בעיני אם יצליחו המשיבים לגבות את אשר אפסוק, כאשר המבקשת חסרת נכסים הפטורים ממשכון או זכויות צדדים שלישיים, והמבקשת היתה מודעת לכך. אני מחייב את המבקשת לשלם לכל אחד ממשיבים 1, 3, 5, 6, 7, 8 ו- 9, סך של 4,000 ₪, בצרוף מע"מ, כשסכום זה נושא ריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל. המשיבים 2, 4 ו- 10, שלא היו מיוצגים ולא הגיבו לבקשה כנדרש, ישאו בהוצאותיהם. שיקיםצו מניעהצווים