רכב בבעלות המעביד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רכב בבעלות המעביד: 1. שאלת היקף התפרשותו של המונח "רכב בבעלות המעביד" שב"מכתב ההבנות" אותו ניסח עו"ד אריה נוביק המנוח (להלן: "מכתב ההבנות"), המאגד בתוכו את ההבנות שהתגבשו בין התובע למבטחות במהלך שנות חייו של ההסכם ארוך הטווח שביניהם, שבה ועומדת למבחן במסגרת תובענה זו. זו הפעם סובבת מחלוקתם של הצדדים את השאלה אם ניתן לראות כ"בעלים" של הרכב (לצורך הגדרת "רכב בבעלות המעביד") אדם שרכש רכב בעסקת מכר בתשלומים, כאשר הרכב נמסר לו בפועל לפני התאונה, לאחר ביצוע חלק מהתשלום, והתאונה התרחשה בטרם הועברו לידי המוכר מלוא התשלומים עבור הרכישה. 2. אין מחלוקת שבמועד התאונה נשוא התביעה היה הנפגע עצמאי, וכי הוא נפגע במהלך עבודתו בעת שנהג במשאית בה השתמש לעבודה. מכאן שאם יקבע שהמשאית היא רכב בבעלותו (אין עוד מחלוקת שרכב בבעלות עצמאי כמוהו כרכב מעביד) לא זכאי התובע לדרוש מהנתבעות שיפוי עבור הגימלאות, בהתאם להוראות סעיף ג למכתב ההבנות (הקובע שתאונה במהלך העבודה שוללת את זכאות המל"ל לתבוע בין אם מדובר ברכב עובד ובין אם מדובר ברכב מעביד). במקרה דנא חלוקים ביניהם הצדדים בדבר אופייה של העיסקה שנכרתה בין הנפגע לבין מוכרת הרכב (התבור אגודה שיתופית חקלאית של משקי העובדים לתובלה בע"מ; להלן: "התבור" או "המוכרת"). לשיטת הנתבעות עם מכירת הרכב ותשלום המקדמה על ידי הנפגע הועמדה לנפגע הלוואה בשווי יתרת הסכום שהיה עליו לשלם. מכאן שלשיטתן נכרתו שתי עיסקאות: האחת - עיסקת מכר של הרכב, במסגרתה שולמה כבר מלוא התמורה על ידי הנפגע; והשניה - עיסקת הלוואה במסגרתה שילם הנפגע תשלום חודשי על חשבון ההלוואה שנטל. התובע סבור שמדובר בעיסקת מכר "רגילה" בתשלומים. לשיטתו, כל עוד לא שולם מלוא התמורה לידי המוכרת לא עברה הבעלות ברכב לידי הנפגע. 3. לשיטתי, אשר על פי מיטב הבנתי עולה היא בקנה אחד עם קביעתו של כבוד המשנה לנשיאה השופט ריבלין ברע"א 10726/08 המל"ל נ' שמג"ד, מיום 24.3.09, לא נודעת בנסיבות העניין חשיבות לשאלת אופייה המדוייק של העיסקה, כל עוד זו מצויה ב"מתחם הזכויות הקנייניות" שבין שכירות לבעלות. משכך הם פני הדברים תידון תחילה שאלה זו, על רקע העובדות המוסכמות. לאחר מכן ידונו עובדות המקרה עצמו כדי לבחון אם שררה בין הצדדים הסכמה ספציפית בעניין שימור הבעלות ברכב עד שתושלם קבלת התמורה. כפי שיובהר להלן, נראה שרק מסקנה עובדתית מעין זו עשויה לשרת את התובע, שכן כל קונסטרוקציה אחרת תביא למסקנה כי התקיים הכלל הבסיסי שבחוק המכר ולפיו עברה הבעלות במכר עם מסירתו לידי הנפגע. ברי שאם תתקבל טענתן העובדתית של הנתבעות, לפיה שולמה מלוא התמורה עובר לקבלת המשאית (ומכל מקום - לפני התאונה) והועמדה לנפגע הלוואה, יביא הדבר למסקנה כי הבעלות הועברה לידיו מייד עם תשלום מלוא התמורה. העובדות המוסכמות 4. אין מחלוקת שהנפגע חתם ביום 12.10.99 על "זכרון דברים למכירת/קנית רכב" עם התבור (להלן: "זכרון הדברים"). בזכרון הדברים נרשם כי שולם לתבור סכום של 40,000 ₪ עם חתימת זכרון הדברים, ויתרת הסכום (62,000 ₪) תשולם בעשרה תשלומים. כן הוסכם שסכום המע"מ ישולם "עם קבלתו מהמכס". בו ביום הוציאה התבור חשבונית מס על שם הנפגע, על מלוא סכום רכישת המשאית (נ/2). בה בעת נשלח מכתב מהתבור לאגף המכס והמע"מ ובו נרשם כי "אנו מנהלי התבור... מצהירים בזה כי מכרנו רכב מדגם ... למר [הנפגע]. העברת הבעלות טרם בוצעה במשרד התחבורה היות והקונה טרם פרע את מלוא התשלום. עם השלמת מלוא הפירעון אנו מתחייבים להעביר את הבעלות על שמו". אין גם מחלוקת שאותה עת רשום היה הנפגע כעצמאי (נ/1) ועסק בהובלות, במשאית שרכש מהתבור. כאמור אין גם מחלוקת שהתאונה, שהתרחשה ביום 17.10.99, חמישה ימים בלבד לאחר החתימה על זכרון הדברים, התרחשה במהלך עבודתו. 5. לבד מעובדות אלה נחלקו הצדדים כמעט בכל עובדה הנוגעת לתובענה. הצדדים האריכו עד למאוד בסקירת העובדות, כפי שאלה עולות לשיטתם מבין השיטין של המסמכים ומחקירת העדים. עניינים אלה ידונו להלן, בפרק העוסק בשאלת קיומה של הסכמה ספציפית לשימור בעלות, ככל שישרתו דיון זה. מתחם הזכויות עליו מתפרש הדיבור "רכב המעביד" 6. כפי שהבהרתי זה כבר בפסק-דיני בת.א. (י-ם) 9454/06 המל"ל נ' הראל, מיום 31.12.08 (בפיסקאות 17 - 40 לפסק-הדין) הרי שלשיטתי פרשנותו הנכונה של ההסכם היא זו לפיה באמירה "רכב המעביד" כלול כל רכב בו נרכשו זכויות בתמורה הדומה לזו שבעסקת שכירות או בעיסקת מכר. זו גם זו, כמו גם כל יצירת זיקה משפטית אחרת המצויה ב"מתחם הזכויות הקנייניות" שבין השתיים, בתמורה, מביאות לקשירת קשר משפטי מספיק בין ה"רוכש" ובין הרכב לצורך הגדרת הדיבור "רכב מעביד" שבהסכם. מכאן שבמקרה דנא, בו אין מחלוקת ששולמה תמורה לצורך העברת הבעלות ברכב, נוצרה בין הנפגע לרכב זיקה העולה אף על זו הנוצרת בין רוכש רכב בעיסקת מימון (ליסינג) ובין הרכב נשוא העסקה. על ההנמקות המובילות למסקנה זו עמדתי בארוכה בפסק-דיני הנ"ל. עיקרי הדברים, ועיקריהם בלבד, יובאו להלן ככתבם וכלשונם, להקל על הקורא: 10. גם אם תתקבל הטענה החלופית, לפיה הרכב אינו בבעלות המעביד, והבעלות הקניינית ברכב נשארה בידיה של חברת המימון, לא יהא בכך כדי להושיע את התובע. דומה כי לעניין זה די בדבריו הקולעים של חברי כבוד השופט דוד מינץ בת.א. (י-ם) 14683/08 המל"ל נ' כלל, מיום 1.12.08 ולפיהם "יהיו מאפייניה של עסקת הליסיניג של הרכב במקרה זה אשר יהיו, ותהא משמעותה של עסקה זו אשר תהא, ברור שהיא נמצאת מבחינת הזיקה הקניינית של המעביד לרכב במתחם שבין שכירות לבעלות, והרכב נמצא אפוא, לצורך מסמך ההבנות כרכב המעביד". בדומה נקבע בפסק-דינה של כבוד סגנית הנשיא השופטת אסתר קובו בע"א (ת"א) 3680/07 המל"ל נ' שמגד, מיום 18.11.08, בו אומץ פסק דינו של כבוד השופט חגי ברנר בת.א. (ת"א) 55092/05 המל"ל נ' שמגד, מיום 9.9.07, כי מאחר ועסקת הליסינג אינה "עסקת שאילה" אלא "עסקה הכרוכה בתמורה", יש לראות עסקה מעין זו כעסקת שכירות לצורך ההסכם. לדבריה, עסקה מעין זו יש לראות כ"שכירות" לצורך ההסכם וזאת "גם אם תוצאתה בשלב מאוחר יותר תביא להקנית בעלות על הרכב" שכן "עד לתוצאה האמורה... [הנפגע-העצמאי - ר.ו.] הוא בגדר שוכר הרכב". 11. כפי שהבהרתי בהחלטתי בת.א. (י-ם) 7645,7646,11885/04 המל"ל נ' הדר, מיום 8.3.07, הוצא הרכב השאול במפורש מהגדרת "רכב המעביד", ונותרו בה רכב בבעלות המעביד ורכב השכור על ידו. המשותף לשניים אלו הוא שהזיקה בין המעביד ובין הרכב נוצרה בתמורה, בשונה מרכב ששאל המעביד ממאן דהוא. ממילא לא נודעת חשיבות לשאלה אם השכירות היא אותה שכירות "קלאסית", הנחתכת על פי חוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 על פי הפרשנות שנודעה לו וששררה בעולמם המשפטי של הצדדים עת כרתו את ההסכם בשנת 1979, או עת דנו בתיקונים להסכם בשנת 1990, עובר לעריכת מכתב ההבנות; או אם מדובר בעיסקה שהיא ספק-שכירות ספק-מכר ספק-משכון, כלבושים המודרניים השונים שהותאמו לעיסקאות ליסינג שונות. 12. לא למותר לציין כי יש הסוברים שעיסקאות שכירות אינן אלא "מכירת נכס לתקופת השכירות" (ראו יהושע ויסמן דיני קניין - החזקה ושימוש (חלק ג, תשס"ו) 273; להלן: ויסמן). כך הוגדרה זכות השימוש במשפט ששרר במדינת ישראל בעבר, עת קבעה המג'לה בסעיף 405 כי "פירושה של שכירות הוא מכירת הנאה ידועה בתמורה ידועה". השקפה זו אינה אלא בבואה מודרנית של עמדתו עתיקת היומין של המשפט העברי, כפי שהובאה בתלמוד הבבלי, בבא מציעא, נו ע"ב, ולפיה שכירות "ביומיה מכירה היא" [מהווה היא מכירה של הנכס לשוכר במהלך ימי השכירות - ר.ו.]. קביעה זו התקבלה להלכה (ראו רמב"ם, הלכות מכירה, י"ג, י"ז; רמב"ם, הלכות שכירות, ז, א; טור, חו"מ, רכ"ז; שו"ע, חו"מ, רכ"ז, ל"ה). ניתן אומנם להצביע על זרמים אפשריים שונים בהבנת אמירה זו, אם כמשקפת "מכירה" של ממש בעת השכירות או רק העברה של זכות השימוש המלאה ללא רכישת זכויות בגוף הנכס (ראו רמב"ם, שם; רמב"ן, בבא מציעא, נו, ב, ד"ה "הא דאמרינן שכירות יש לה הונאה"; והשוו ריטב"א, עבודה זרה, טו, א, ד"ה "ורבי אלעזר אמר"; ביאור הגר"א, חו"מ, שט"ו, ג). עם זאת, התפיסה עתיקת היומין המאחדת מבחינה רעיונית בין פעולות השכירות והמכר יש בה כדי להצביע על הדמיון במהות עיסקאות אלה, שעניינן העברת אגד זכויות (שהיקפו שונה דרך כלל בכל אחת מהעיסקאות) בתמורה, לתקופה כזו או אחרת. 13. מאחר והצדדים הגיעו לכלל הסכמה לפיה זכויות שכירות או בעלות של ה"מעביד" ברכב די בהן כדי להביא להכללת הרכב תחת כנפי ההגדרה "רכב מעביד", לא נודעת עוד חשיבות להגדרת טיב הזכות הקניינית המדוייקת המועברת מכוח ההסכם שנרקם בין הצדדים לעיסקת הליסינג, ואם יש לראותה כעסקת שכירות או דווקא כמכר. ממילא אין צורך להידרש לשאלה מה טיבה המדוייק של עיסקת הליסינג נשוא התביעה, ואם זו אינה במקרה דנא אלא עיסקת מכר במסווה (למאפייניה של זו ראו ויסמן, בעמ' 270; והשוו מיגל דויטש קניין (כרך א, תשנ"ז) 311; מיגל דויטש קניין (כרך ב, תשנ"ט) 314). אין גם צורך לבחון אם מחזיק הרכב הוא בחזקת שוכר או בעלים, והאם העיסקה מוגדרת כעיסקת מכר, משכון או שכירות (לאבחנות שונות בהקשר זה ראו ע"א 455/89 קולומבו נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מה(5) 490 (1991); ע"א 196/87 שוייגר נ' לוי, פ"ד מו(3) 2 (1992); השוו הדעות השונות ברע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' גוילי, פ"ד נז(4) 385 (2003) וראו גם ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385 (2004); רע"א 3777/08 כסאברי נ' טכנוטייר בע"מ, מיום 7.10.08). אלה גם אלה מובילות לענייננו למסקנה האחת והיא כי בין רוכש אגד הזכויות בתמורה ברכב ובין הרכב נוצר קשר משפטי שדי בו כדי להביא להגדרת הרכב כ"רכב מעביד" לצורך ההסכם. 14. העולה מהאמור לעיל הוא שרכישת רכב באמצעות עיסקת ליסינג, על כל גווניה, תביא למסקנה אחידה ככל שהדברים אמורים בהסכם שבין הצדדים, ולפיה אם הצד ה"שוכר" או ה"רוכש" בליסינג הוא המעביד (או עובד עצמאי) הרי שהרכב בו נרכשה הזכות הוא "רכב מעביד" כמשמעו במכתב ההבנות. לעניין זה לא תיוודע חשיבות לשאלת רישום הבעלות ברכב (אם על שם חברת המימון המשיירת את הבעלות הפורמלית בידיה או על שם ה"רוכש"/"שוכר"), אלא לשאלת זהותו של נותן התמורה, המחזיק ברכב ומשתמש בו בפועל. 7. דומה שדברים אלה זכו לחיזוק של ממש בהלכה שיצאה מבית-מדרשו של בית-המשפט העליון לאחר מתן פסק-דיני זה. בדונו בבקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק-דינה הנ"ל של כבוד השופטת קובו בע"א (ת"א) 3680/07 המל"ל נ' שמגד, מיום 18.11.08, ברע"א 10726/08 המל"ל נ' שמג"ד, מיום 24.3.09, הבהיר כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין שדין הבקשה להידחות באומרו: "די אם אציין נקודה מרכזית אחת: מסמך ההבנות שולל את זכות השיבוב במקום שבו העובד נפגע תוך כדי נסיעה ברכב מעביד במהלך העבודה, ולעניין זה, 'רכב מעביד' הוא רכב המצוי בבעלותו של המעביד או שכור על-ידו. בענייננו, נראה כי לפי העובדות שנקבעו ניתן לומר כי לצורך מסמך ההבנות הרכב היה שכור על-ידי הנפגע (שהוא גם המעביד); אך גם אם מתקרבים היינו לראות בעסקה מעין עסקה לרכישת הרכב בתשלומים, עדיין אין כל היגיון לפרש את מסמך ההבנות כאילו ביקש לקיים במקרה זה זכות שיבוב - זכות הנשללת, כאמור, הן במקרה של שכירות הן במקרה של בעלות. לעניין זה מקובלות עלי טענות המשיבות ועל כן דין הבקשה להידחות" [ההדגשה הוספה - ר.ו.]. 8. המסקנה המתבקשת מקביעה זו היא ש"עסקה לרכישת רכב בתשלומים" מצויה במתחם הגדור על ידי הדיבור "רכב מעביד" שבמסמך ההבנות, מכוחו של קל וחומר, או אולי של היקש, מתחולת ההסכם על מקרים של שכירות ושל בעלות. דומה שבקביעה זו יש משום תמיכה להנחה לפיה חל ההסכם על "מתחם הזכויות" שבין השכירות לבעלות, וקביעה חד-משמעית בעניין תחולתו על עסקאות מכר בתשלומים. פרשנותו של התובע לדברים אלה, המבקשת לצמצמם לנסיבות אותו מקרה בלבד, היא מאולצת לטעמי ויש בה כדי להוציא מהדברים המפורשים למדי שבהחלטה זו ומהמשתמע בהם. 9. משכך הם פני הדברים דומה שלא נודעת עוד חשיבות רבה לשאלה אם במקרה דנא שולמה מלוא התמורה על ידי הנפגע עובר לתאונה, ובד בבד נכרתה בינו ובין התבור עסקת הלוואה, או אם העסקה לא היתה אלא עסקת מכר בתשלומים. זו גם זו מביאה למסקנה לפיה הרכב היה "בבעלות המעביד", קרי: העובד העצמאי, ומאחר והתאונה אירעה במהלך העבודה הרי שדין התביעה להידחות. 10. על אף קביעה זו תידון להלן הטענה בעניין מהותה של העסקה. מטרתו של דיון זה אינה אלא לבחון אם הצדדים לעסקה (הנפגע והתבור) הגיעו להסכמה מפורשת ותקפה בדבר שימור הבעלות ברכב בידי התבור עד להשלמת התשלומים על ידי הנפגע. כל קביעה עובדתית אחרת תביא כאמור למסקנה לפיה הרכב הוא "בבעלות" הנפגע, למצער באופן שדי בו כדי לקיים את ההסכמות שבמכתב ההבנות. עם זאת, בטרם אפנה לבחינת סוגיה זו תסוקל מהדרך טענה נוספת, מקדמית, ששבה אף זו הפעם ונשנתה בסיכומים, בעניין פרשנות הדיבור "רכב המעביד" ככזה שעניינו ברכב בבעלות הקניינית של המעביד. 11. הצדדים האריכו בסיכומיהם בנוגע לשאלת פרשנותו של הדיבור "רכב המעביד" במכתב ההבנות של עו"ד נוביק המנוח, וזאת על אף שהתובע הקדים והבהיר שמוכן הוא להסכים לצורך תובענה זו לקבלת הפרשנות לפיה מדובר ברכב בבעלות קניינית של המעביד, תוך שמירה על זכותו להגשת ערעור בעניין זה. לעניין זה די אם אומר שבעמדתי העקרונית כפי שהובעה בת.א. (י-ם) 7645,7646,11885/04 המל"ל נ' הדר, מיום 8.3.07, לא חל כל שינוי. עמדה זו התקבלה בפסיקתו המנחה של בית המשפט המחוזי (ע"א (י-ם) 11515/07 המל"ל נ' הראל, מיום 26.6.08 ולאחר מכן, בפני הרכבים נוספים, ששבו על קביעה זו בקצרה - ע"א (י-ם) 2332/08 המל"ל נ' הפניקס, מיום 23.9.08; ע"א (י-ם) 2222/08 המל"ל נ' סהר, מיום 5.11.08). סוגיה זו תלויה ועומדת כיום בפני בית המשפט העליון, ובסיכומי הצדדים לא נמצא דבר שלעניינו ניתן לאמר "ראה זה חדש". לפיכך יש לשוב ולקבוע כי פרשנות המונח "רכב המעביד" שבמכתב ההבנות היא רכב בבעלות הקניינית של המעביד, ולא רכב הרשום על שמו במשרד הרישוי. האם נותרה הבעלות במשאית בידי התבור? 12. בין הנפגע להתבור נוהל הליך בבית משפט השלום בנצרת, במסגרתו דרש הנפגע מהתבור להשיב לו סכומים ששולמו על ידו בתמורה לרכב. הנפגע טען ששילם להתבור סכום של 46,200 ₪ על חשבון התמורה (מקדמה בסכום של 40,000 ₪ ובנוסף לה את התשלום הראשון מתוך עשרה על חשבון יתרת התמורה). סכום זה לא הושב לו, לטענתו, גם לאחר שמבטחת הרכב שילמה להתבור את מלוא סכום הביטוח בעקבות התאונה. בסופו של יום, לאחר שהוגש תצהירו של חשב התבור, מר יוסף בן-עמי, על נספחיו, השתכנע הנפגע לשוב בו מטענותיו. תצהירי הצדדים הוגשו כראיות גם במסגרת התובענה שבפני (להלן: "התצהירים"), והעדים נחקרו על תצהיריהם ביום 5.7.09 (פרק הזמן הארוך שחלף מאז חקירת העדים ועד לכתיבת פסק-הדין אינו אלא פועל יוצא של הגשת סיכומי הצדדים באיחור רב). 13. אין חולק שמשמעות הקביעה לפיה שילם הנפגע את מלוא התמורה עובר לתאונה, תוך שהוא נוטל הלוואה כנגד יתרת הסכום שלא היה בידיו בעת ביצוע התשלום, היא שהבעלות הקניינית ברכב עברה לידיו (על משמעותו הדקלרטיבית בלבד של הרישום במשרד הרישוי ועל הפסיקה המבססת קביעה זו עמדתי, בין היתר, בת.א. (י-ם) 7645,7646,11885/04 המל"ל נ' הדר, מיום 8.3.07). מחלוקתם של הצדדים סובבת את שאלת המשמעות שיש להעניק לקביעה אפשרית לפיה מדובר בעסקת מכר בתשלומים, במסגרתה טרם בוצעו התשלומים כולם. לשיטתי על המחלוקת להתמקד בשאלה אם בין הצדדים נקבעה תניית שימור בעלות, שכן כל קביעה אחרת תביא למסקנה לפיה עברה הבעלות לנפגע עם מסירת המשאית לידיו, כפי שיובהר להלן. 14. כלל הוא כי "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות" (סעיף 33 לחוק המכר, התשכ"ח-1968; להלן: "חוק המכר"; להוראות דומות בחקיקה הישראלית, לפיה מועברת הזכות עם מסירת הנכס, ראו הוראות סעיף 34 לחוק המכר; סעיף 6 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968; סעיף 4(2) לחוק המשכון, התשכ"ז-1967; והשוו גם הוראת סעיף 12 לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971). מכאן שהכלל הוא כי "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו", והחריג לכלל חל במקום בו חלה הסכמה אחרת בין הצדדים (ראו, לדוגמא, בש"א (מחוזי ת"א) 23286/06 לילית קוסמטיקה בע"מ נ' המשביר הישן בע"מ, מיום 7.3.07, בפיסקה 9 להחלטה). לכלל זה הנמקות מספר שאין צורך להתעכב עליהן במקרה דנא (ראו אייל זמיר חוק המכר, תשכ"ח-1968 (סדרת הפירוש לחוקי החוזים בעריכת גד טסדקי, התשמ"ז) 643, 665-667). על הסכמה מעין זו להיות הסכמה תקפה, שאם לא כן יחול הכלל שברישא לסעיף 33 לחוק המכר (מיגל דויטש קניין (כרך א, תשנ"ז) 136). משכך הם פני הדברים, וכאשר אין מחלוקת שהרכב הועבר לידי הנפגע לאחר ביצוע התשלום הראשון של 40,000 ₪, יש לבחון אם אכן הוכח שבין הצדדים שררה הסכמה שונה מזו המיוחסת להם ברישא לסעיף 33 לחוק המכר. 15. במקרה דנא לא ניתן היה לדלות מפי העדים תשובות ברורות לשאלות אלה. תשובותיו של הנפגע בחקירתו התאפיינו באמירות לפיהן אין הוא זוכר את פרטי העסקה, הן בשל חלוף הזמן הרב (כעשר שנים ממועד ביצוע העסקה ועד למועד עדותו) והן בשל מצבו הרפואי הלא פשוט בעקבות תוצאות התאונה והליכי הטיפול והשיקום שעבר. עדותו של בן-עמי התאפיינה בהסתמכות על העולה מהמסמכים החשבונאיים הפנימיים שנערכו על ידי התבור בנוגע להתקשרות עם הנפגע, ועל מה שנהג לעשות בעסקאות מעין אלה. ממילא דומה שקשה עד למאוד להיעזר באמירות הצדדים לצורך השתתת ממצאים עובדתיים. 16. בן-עמי הסתמך בעדותו בעיקרו של דבר, מטבע הדברים, על התיעוד שערכה התבור. לתצהירו של בן-עמי צורפה הכרטסת החשבונאית הנוגעת לנפגע. זו חולקה לשלושה כרטיסים: כרטיס שכונה על ידי העד כ"כרטיס מוביל", כרטיס שכונה על ידיו כ"כרטיס לקוח שוטף" וכרטיס שזכה לשם "כרטיס הלוואה". על בסיס כרטסת זו, ועל בסיס הדרך בה נהג בעיסקאות אלה ["זה הנוהל 25 שנה" (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 6-7)] טען בן-עמי שהרכב נמכר לנפגע תמורת תשלום המקדמה, ולמימון יתרת התשלום (62,000 ₪) הועמדה לנפגע "הלוואה נושאת ריבית בסך 62,000 ₪" אותה היה עליו להשיב בעשרה תשלומים שווים (סעיף 10 לתצהירו), שיקוזזו מהתשלומים שיהא על התבור לבצע עבור ההובלות שהנפגע יוביל עבורה. המע"מ שולם על ידי התבור וכרטיסו של הנפגע חוייב בגינו (סעיף 12.2 לתצהיר). 15. מהכרטסת עולה שה"הלוואה" הועמדה לרשות הנפגע ביום 10.8.99, כחודשיים לפני החתימה על זכרון הדברים. גם הנפגע אישר בעדותו שהחל לעבוד על המשאית כחודשיים לפני התאונה, בחודש אוגוסט (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 4-5 ועמ' 5 לפרוטוקול, שורה 22 - עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 5), אולם הוא סבר שהחל בעבודה רק לאחר החתימה על ההסכם והעברת התשלום בסך 40,000 ₪ לידי התבור (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 6-11). משעומת עם התאריך המופיע על זכרון הדברים השיב שאינו זוכר מתי נחתם זכרון הדברים ביחס לרכישת המשאית (שם, שורות 11-15). בן-עמי הסביר שההפרש בין מועד רישום ההלוואה למועד חתימת זכרון הדברים הוא "הפער בין החיים לבין הרישומים", כאשר כבר בתחילת אוגוסט קיבל הנפגע את הרכב, זוכה בהכנסות ונשא בהוצאות, אולם רק לאחר הסדרת הניירת במשרדי הממשלה השונים ("העוסק המורשה ולפתוח תיק פה ותיק שם") ניתן היה להוציא חשבונית ולערוך את ההסכם (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 20-27). 16. טענת בן-עמי לפיה מדובר בהלוואה אינה זוכה לתימוכין בכתב, למעט ברישומים שבכרטסת החשבונאית של התבור, שהנפגע לא נחשף להם, ככל הנראה, ב"זמן אמת". לטענה לפיה מדובר בהלוואה נושאת ריבית (סעיף 10 לתצהירו של בן-עמי) לא ניתן למצוא תימוכין גם בכרטסת. בן-עמי עצמו לא הצביע על רישומים מהם עולה ששולמה ריבית עבור ההלוואה, ולא נחקר לעניין זה. ב"כ הנתבעות ציינה כי ב"כרטיס לקוח שוטף" נרשם חיוב בריבית בסכום של 1,954 ₪ ב"תאריך ארוע" של 30.9.99 ו"תאריך ערך" של 30.10.99 ("תאריך ארוע" הוא התאריך בו ניתנה, דרך משל, המחאה, ואילו "תאריך ערך" מסמל את המועד בו הועבר הסכום לחשבון התבור בפועל - עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 5-7). לטענתה יש בכך משום ראייה לתשלום ריבית על ההלוואה. טענה זו נותרה בגדר טענה, שכן עניין רישום המילה "ריבית" ובצדה כוכבית, המעידה על הוצאת חשבונית (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 16-17) לא נבחנה כלל עם העד מטעם התבור. יתירה מזו: באותה הכרטסת עצמה מופיעה המילה "ריבית" פעם נוספת, בסכום של 1,056 ₪ ב"תאריך ארוע" של 30.10.99 ו"תאריך ערך" של 30.11.99. חיוב זה אינו תואם, בכל דרך שהיא, את העדויות שנשמעו ואת הרישום בכרטסת. מעדויות העדים עולה שלבד מהמקדמה בסכום של 40,000 ₪ שולם עד לתאונה סכום נוסף אחד בלבד על חשבון ה"הלוואה" (ראו גם עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 2-8). אף לו נאמר שסכום הריבית השני (1,056 ₪) הוא עבור תשלום נוסף שלכאורה שולם על חשבון ההלוואה, אולם בוטל לאחר מכן (ראו בעדות בן-עמי, שם), הרי שסכום הריבית היה אמור להיות דומה לסכום הריבית הראשון, שנגבה זמן קצר קודם לכן. העובדה שהסכום השני נופל ב- 45% בקירוב מהסכום הראשון (1,056 ₪ לעומת 1,954 ₪) מעיד על העדר קשר בין השניים. לא ניתן גם ליישב תשלום סכום ריבית שני זה עם העמדת יתרת ההלוואה לפרעון בעקבות התאונה, שכן אף אם הריבית בסך 1,954 ₪ היוותה ריבית על ההלוואה כולה (62,000 ₪) אין זה סביר שריבית בסכום של 1,056 ₪ היא הריבית על סכום של 55,800 ₪ (יתרת סכום ההלוואה לאחר התשלום הראשון). מכאן שלא הוכח כלל שסכומי הריבית המופיעים ב"כרטיס לקוח שוטף" מהווים תשלומי ריבית על ההלוואה. לפיכך אין אלא לקבוע שלא הוצגה כל ראיה לטענה לפיה שילם הנפגע סכומים לצורך פריעת "הלוואה נושאת ריבית" כנטען על-ידי בן-עמי. לכאורה הוכח היפוכו של דבר, ולפיו נוכו מהכנסות הנפגע סכומים של 6,200 ₪, ללא כל רכיב של ריבית, על חשבון חובו בגין התשלומים עבור המשאית, וכי העסקה היתה עסקה שגרתית של מכר באשראי. 17. מסקנה זו נתמכת גם בלשונו של זכרון הדברים שנכרת בין הצדדים. אף שזכרון הדברים נכרת כחודשיים לאחר מסירת המשאית לנפגע, לא טענו הצדדים שאין הוא משקף את ההסכמות שביניהם. סעיף 4 לזכרון הדברים קובע כי התמורה שתשולם היא בסכום של 102,000 ₪ בצירוף מע"מ, והיא תשולם "בתשלומים הבאים": א. סך ב. סך 18. בשורה הריקה בסעיף-קטן א הוסף המספר "40,000", ומעל לשורה נכתב בכתב יד "שולם ב- 13.9.99 קבלה 225003103" (תשלום זה אכן מופיע ב"כרטיס לקוח רכוש" בתאריך ארוע 8.9.99 ובתאריך ערך 13.9.99). מתחת לסעיף-קטן ב, שלשורה הריקה שבו לא הוסף דבר (ככל הנראה מחוסר מקום) נרשם בכתב יד "62,000 ב- 10 תשלומים חודשיים החל מ 31.10". כן הוסף, בכתב יד, סעיף-קטן ג' שלשונו "המע"מ ישולם עם קבלתו מהמכס, סך - 17,340". 19. מלשון ההסכם לא עולה כל תמיכה לטענה לפיה נערך ביניהם גם הסכם הלוואה. למצער, הסכם מעין זה לא הוגש על ידי מי מהצדדים. עם זאת, מזכרון הדברים עולה תמיכה לטענה לפיה הבעלות הועברה עם מסירת הרכב לנפגע, ואין בו תמיכה לטענה לפיה הוסכם על שימור הבעלות בידי התבור. ההסכם, שנערך על ידי התבור, קבע בתבניתו הבסיסית בסעיף 4(ב) להסכם כי "מסירת הרכב לידי הקונה" תיעשה כצעד אחרון ובד בבד עם השלמת תשלום התמורה. מכאן שלשיטת המוכרת מסירת הרכב משלימה את עסקת המכר. תפיסה זו, המשתקפת בהסכם, מעידה על הכוונה הבסיסית להעברת הבעלות ברכב עם מסירתו, בדומה לכלל הקבוע בסעיף 33 לחוק המכר. 20. בסוקרנו את הוראות ההסכם מתוך נסיון לבור את הפרשנות המשקפת את אומד דעת הצדדים להסכם שומה עלינו לזכור כי "גבול הפרשנות הוא גבול הלשון" (ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 827ב (1999)). מכאן שיש לבחון אם הפרשנות המוצעת מוצאת לה אחיזה בטקסט גופו, שאם לא כן לא ניתן לאמצה, שהרי "המשמעות המשפטית של הלשון, אשר נועדה להגשים את התכלית המונחת ביסודה, חייבת להתיישב עם אחת המשמעויות הלשוניות של הטקסט. אמת, המרכיב הלשוני אינו תנאי מספיק לפרשנות, אך הוא תנאי הכרחי לה" (ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נב(2) 638, 647-646 (1998); וראו דברי כבוד השופטת חיות בע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' פוליטי, מיום 28.5.2008, בפיסקה 26 לפסק-הדין ובע"א 11054/05 סגל נ' דניה סיבוס חברה לבניה בע"מ, מיום 23.2.10, בפיסקה 11 לפסק-הדין). אין פירושו של דבר כי על הפרשנות המוצעת לטקסט להיות בהכרח פרשנות "ברורה וחד משמעית" של לשון ההסכם, או כי לפרשנות מעין זו נודעת עדיפות ברורה על כל נסיבה חיצונית. אף אם הפרשנות שהוצעה לעיל אינה פרשנות "ברורה וחד משמעית" של לשון זכרון הדברים, שנוסח בצורה עמומה במקצת, הרי שדומה כי היא משמעות מתבקשת למדי של לשון ההסכם (לשאלת דרך הפרשנות שעה שהפרשן סבור כי קיימת "פרשנות ברורה וחד משמעית של הטקסט" ראו גישתו של כבוד השופט דנציגר בע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ, 28.1.08, בפיסקה 27 לפסק-הדין; ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ, מיום 13.2.08, בפיסקה 43 לפסק-הדין; בע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן, מיום 1.2.2009, בפיסקה 36 לפסק-הדין, בע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניין בע"מ נ' טהוליאן, מיום 10.9.09, בפיסקה 1 לפסק-הדין ובע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, מיום 23.2.10, בפיסקאות 24-25; ראו גם רע"א 2903/09 אברהם נ' ברקוביץ, מיום 9.9.09, בפיסקה 9 להחלטה; ע"א 10849/07 פוארסה נ' פוארסה, מיום 12.11.09, בפיסקה 31 לפסק-דינו של כבוד השופט דנציגר; וראו הערתו של כבוד המשנה לנשיאה השופט ריבלין והערתה של כבוד השופטת נאור שם; אך ראו דעת הרוב בע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, מיום 23.2.10, השבה אל הקביעות בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, מיום 11.5.06). הפרשנות המוצעת תואמת את זו לה ניתן לצפות מעיסקת מכר בתשלומים לרכישת מיטלטלין, שכמוה נכרתות מאות ואלפים מדי יום. ההנחה היא כי אדם שרכש מוצר בר-קיימא, דוגמת מקרר, מכונת-כביסה או תנור, הופך לבעליו מייד עם העברת הממכר לידיו, אף אם נרכש הפריט בעסקה מרובת תשלומים. סטייה מכלל זה בעסקה למכר מיטלטלין "רגילה", המהווה סטייה מהכלל לפיו הבעלות עוברת עם המסירה ואימוץ ההנחה לפיה ההסכם כלל תניית שימור בעלות, מחייבת את המוכר להרים את הנטל לפיו כך היו פני הדברים. מאחר ותניית שימור בעלות מעניקה למוכר עדיפות של ממש על פני הקונה, ולעתים אף על פני נושיו, יש לבחון את אפשרות קיומה של תניה מעין זו בזהירות. לעניין זה יש גם לזכור שאת ההסכם נשוא התביעה ערכה המוכרת, שאין כל חולק כי ביחסים בינה ובין הנפגע שביקש להתחיל כנהג משאית עצמאי היתה היא הצד ה"חזק" לעיסקה, וממילא יש להחיל את הכלל הפרשני לפיו עמימות בניסוח פועלת לרעתה (ראו ע"א 4651/95 בני סעיד חמודה נ' מועצה מקומית עראבה, פ"ד נ(5) 81 (1997); ע"א 650/98 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נג(4) 433 (1999); ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' עו"ד שגב, פ"ד נח(4) 106, 137-134 (2004); ע"א 8729/07 אירונמטל בע"מ נ' קק"ל, מיום 12.11.09, בפיסקה 16(ג) לפסק-הדין; והשוו הדיון בע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' קריסטין הורש, מיום 7.12.09, בפיסקאות 12-15 לפסק-הדין). 21. בבואנו לפרש את זכרון הדברים ספק אם ניתן להיבנות מהכלל לפיו שעה שלשון החוזה אינה ברורה די הצורך יש לפנות לנסיבות החיצוניות לחוזה בניסיון ללמוד מהן על אומד דעתם של הצדדים לו (ראו, בין היתר, ע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן, מיום 1.2.2009, בפיסקה 36 לפסק-הדין; ע"א 8239/06 אברון נ' פלדה, מיום 21.12.08; בע"מ 4870/06 פלונית נ' עיזבון המנוח פלוני, מיום 24.3.08). הנסיון להגיע למסקנה ברורה בנוגע לאומד דעת הצדדים מאותן הנסיבות האופפות את כריתת זכרון הדברים, כפי שאלה עלו מעדויות הצדדים, נועד לכשלון במקרה דנא. ככל שהדברים אמורים לתוכן ההסכמה שררה מחלוקת בין העדים: הנפגע הכחיש מכל וכל את קבלתה של הלוואה מהתבור, כשהוא טוען "זה [כך במקור - ר.ו.] לא הייתה הלוואה, זה היה הסכם בינינו שכל חודש יורד לי מהעבודה 6,200 ₪ למשך 10 חודשים" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 16-18). הוא גם השיב ש"כל עוד לא סיימתי את התשלומים לא הייתה לי זכות למכור" את המשאית (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 9). בן-עמי, שעמד על כך שלנפגע הועמדה הלוואה, הסביר שהותרת רישום הבעלות במשרד הרישוי על שם התבור נועדה לשמש כ"ביטחון נוסף" להלוואה עד לביצוע התשלום האחרון (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 18-24), ומלבד בטוחה זו עמדה להתבור, כבטוחה נוספת לתשלום הסכום, גם שיטת התשלום לנהגים, של "שוטף + 90" המבטיחה כי בידי התבור ימצאו שלושה מחזורים של תשלום לנהג במקרה של אי תשלום ה"הלוואה" (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 1-3). בשונה מעדותו של הנפגע, השיב בן-עמי כי במקרה בו הנהג אינו עומד בתשלומים אין בידי התבור הזכות לבטל את העיסקה או לקחת את הרכב מאחר ו"המכירה היא מכירה. סנקציה של לאשר לו העברת בעלות או לא זה משהו נוסף זה לא משהו שיכול לבטל עיסקה" (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 14-18). 22. מאחר ומעדויות הנפגע ובן-עמי נשמעו גירסאות שונות בנוגע לטיב זכויותיו של הנפגע ברכב, נראה שלא ניתן לבסס מסקנות נחרצות על דבריהם. בנסיבות אלה, כאשר ההסכם אינו מזכיר ולו ברמז את מתן ההלוואה, בן-עמי אינו מצביע על הרישומים מהן ניתן ללמוד על גביית הריבית עבור ההלוואה, והכרטסת אף היא אינה מציגה פתרון לקושי זה, המסקנה המתבקשת היא שלא הוכח דבר קיומה של הלוואה נושאת ריבית. מכאן שההסכם בין הצדדים היה של עסקת מכר בתשלומים, כאשר התשלומים מנוכים מידי חודש מיתרות הזכות שצבר הנפגע בגין ההובלות שביצע. התבור, שביקשה להבטיח עצמה מאי עמידה של הנפגע בהסכם התשלומים, לא העבירה את רישום הבעלות במשרד הרישוי כדי להחזיק שוט מעל ראשו של הקונה ו"להבטיח" עצמה מסכנת אי תשלום, ואף החזיקה בידה פדיון של שלושה חודשים כערובה נוספת לתשלום שחב לה הנפגע. בכך אין כדי להעיד על עריכת הסכם הלוואה, או על הסכמה לפיה נותרה הבעלות (להבדיל מרישומה במשרד הרישוי) בידי התבור. נראה לפיכך שהשימוש בטרמינולוגיה של "הלוואה" בעדותו של בן-עמי לא נועדה אלא להבהיר שהתבור ביקשה למצוא לעצמה בטוחה לתשלום יתרת הסכום. 23. כאמור, הטענה בדבר מתן הלוואה לא הוכחה. עם זאת, נסיבות העסקה בכללותה מעידות על העברת הבעלות לנפגע עם מסירת המשאית לידיו. כך עולה מלשון ההסכם, ובפרט לשון סעיף 4(ב) לזכרון-הדברים, כפי שהובהר לעיל. כך עולה גם מעדות בן-עמי לפיה במקרה בו הנהג אינו עומד בתשלומים אין בידי התבור לבטל את העיסקה או לקחת את הרכב מאחר ו"המכירה היא מכירה. סנקציה של לאשר לו העברת בעלות או לא זה משהו נוסף זה לא משהו שיכול לבטל עיסקה" (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 14-18). תימוכין לכך נמצאים גם במכתב שכתבו מנהלי התבור לאגף המכס והמע"מ ביום 12.10.99, יום החתימה על זכרון הדברים, לפיו "אנו מנהלי התבור... מצהירים בזה כי מכרנו רכב מדגם ... למר [הנפגע]. העברת הבעלות טרם בוצעה במשרד התחבורה היות והקונה טרם פרע את מלוא התשלום. עם השלמת מלוא הפירעון אנו מתחייבים להעביר את הבעלות על שמו". מהמכתב עולה שהמכר בוצע, ורק פעולת העברת הבעלות במשרד התחבורה היא שנדחתה למועד פריעת מלוא התשלום. בפועל השתמש הנפגע במשאית כחודשיים עד לתאונה, ובכל אותה תקופה נשא במלוא ההוצאות עבורה (גם אלה נרשמו בכרטסת אצל התבור, והנפגע חוייב בגין הוצאות אלה). כנגד אינדיקציות אלה לא ניתן להצביע על אינדיקציה כלשהי, ובוודאי שלא על אינדיקציה בעלת משקל, המצביעה על פרשנות לפיה הסכימו הצדדים לדחות את העברת הבעלות במשאית (להבדיל מהעברת רישום הבעלות) למועד מאוחר יותר. 24. לא למותר לציין שמסקנה לפיה הסכימו הצדדים לשמירת הבעלות בידי המוכר מצריכה קביעה ברורה בהסכם או הצבעה על אינדיקציות חזקות המעידות על קיומה של הסכמה מעין זו. כך נקבע בעבר כי קיומם של מאפיינים מסויימים בעיסקאות בין קבלנים לקבלני משנה מעידות על קיומה של תניית שימור בעלות (ראו לדוגמא ע"א 568/77 רמיר חברה קבלנית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 85 (1978); ע"א 65/78 מעליות טל נ' מנהל אגף המכס והבלו, פ"ד לד(4) 397 (1980); ע"א 459/78 חברת בני פיפשקוביץ בע"מ נ' חברת אבני יצחק ושות' בע"מ, פ"ד לה(3) 169 (1981)). מאפיינים אלה לא הוכחו במקרה דנא, וגם מטעם זה יש לקבוע שלא הוכח כלל קיומה של תניית שמירת בעלות. 25. סטיה מהלכות אלה נרשמה, לכאורה, בקביעה הגורפת בע"א 455/89 קולומבו נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מה(5) 490 (1991) (ראו גם ע"א 4648/92 טריומף אינטרנשיונל בע"מ נ' הכונס הרשמי, מיום 18.9.1995, וכן דעת הרוב בע"א 196/87 שוייגר נ' לוי, פ"ד מו(3) 2 (1992)). כתוצאה מקביעה זו לא ניתן עוד תוקף לתניות שימור הבעלות, מאחר ואלה הוצגו כתניות של משכון מוסווה, בהתאם להוראת סעיף 2(ב) לחוק המשכון, התשכ"ז-1967. על פי הילכת קולומבו, שהיתה שרירה וקיימת עת נכרת ההסכם שבין הנפגע להתבור, לא היה כלל תוקף לתניית שימור בעלות, אף אם נכללה בהסכם. כפי שנקבע באותו עניין "לא ניתן במקרה כגון דא לתת תוקף לקביעת הצדדים בחוזה ביניהם שהבעלות בנכסים תישאר בידי הנושה, ומן הדין לפסוק שמכיוון שרצון הצדדים האמיתי היה ליצור עיסקת משכון, הרי יש להתייחס אל הנכס נשוא המחלוקת, כאילו הבעלות בו עברה לידי החייב" (שם, בעמ' 497; ההדגשה הוספה - ר.ו.). 26. קביעותיה הגורפות של הילכת קולומבו גררו ביקורת רבה בספרות המלומדים (לסקירה מקיפה ראו פסק-דינו של כבוד השופט אנגלרד בע"א 2328/97 כוכבי נ' ארנפלד, פ"ד נג(2) 353 (1999)). התפנית בהקשר זה לא הגיעה אלא עם שינוי ההלכה במסגרת הקביעה ברע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' גוילי, פ"ד נז(4) 385 (2003). מכל מקום, גם לאחר שינוי ההלכה עדיין מוטל הנטל על הטוען לקיומה של תניית שימור בעלות להוכיח את טענותיו (לסקירת הפסיקה בעניין מאפייני דרך ההוכחה ראו, בין היתר, בבש"א (מחוזי ת"א) 23286/06 לילית קוסמטיקה בע"מ נ' המשביר הישן בע"מ, מיום 7.3.07, בפיסקאות 5-9 להחלטה). טענה זו לא הוכחה כדבעי, כפי שהובהר לעיל, ולפיכך יש לקבוע שהבעלות ברכב עברה לנפגע עם מסירת הרכב לידיו. 27. בהערת אגב אעיר שהמסקנה לפיה לא נותרה הבעלות בידי המוכרת זוכה לתימוכין גם מעצם העובדה שההסכם נכרת עת שלטה הילכת קולומבו בכפה. מכאן שבמצב המשפטי ששרר במועד כריתת ההסכם הוגדר הסכם המכר בתשלומים כהסכם משכון מוסווה, בהתאם להוראת סעיף 2(ב) לחוק המשכון. אם כך הם פני הדברים, הרי שלא ניתן היה לטעון שמדובר בעסקת בעלות מושהית, והלבוש המשפטי הנכון למועד כריתת זכרון הדברים היה של העברת הבעלות לנפגע אגב יצירת בטוחה בידי המוכרת. לפיכך עברה הבעלות לנפגע, ויש לראות את הרכב כרכב ב"בעלותו". קביעה זו אינה מחייבת הכרעה בשאלה אם הילכת קידוחי הצפון חלה באופן פרוספקטיבי, בשל העובדה שעניינה בשינוי דין מהותי, או שמא תחולתה היא רטרוספקטיבית (ראו הדיון בבש"א (מחוזי חי') 14053/03 שף הים (1994) בע"מ נ' שף הים (1994) בע"מ, מיום 2.9.04, בפיסקאות 21 ואילך; מסקנה מעין זו משתקפת מדרך הדיון בע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 404-408 (2004); אך ראו דרך הילוכם של בתי המשפט, שהניחו לכאורה שההלכה חלה למפרע, כפי שזו עולה מההחלטות ברע"א 5941/07 כונס הנכסים עו"ד דוד עמיחי נ' frnz haas waffelmaschinen industrues m.b.h, מיום 25.3.08; רע"א 3777/08 כסאברי נ' טכנוטייר בע"מ, מיום 7.10.08; והשוו הקביעה ה"דוקטרינית" במ"ח 8390/01 אקסלרוד נ' מדינת ישראל, מיום 17.1.05, בפיסקה 10 להחלטה). נראה שבעת בחינת אומד דעת הצדדים בעת כריתת ההסכם יש לתת משקל גם להלכה ששררה בעולמם של הצדדים אותה עת, היא הילכת קולומבו, ולהנחה כי גוף מסחרי היה אמור להיות מודע להלכה זו או מוחזק כיודעה (השוו בש"א (מחוזי ת"א) 13878/03 מעגלים לפיקוח ובקרה מיטב בע"מ נ' און (1973) הנדסת מיזוג אויר בע"מ, מיום 28.1.04, בפיסקה 26 להחלטה; בש"א (מחוזי חי') 14053/03 שף הים (1994) בע"מ נ' שף הים (1994) בע"מ, מיום 2.9.04). גם בכך יש משום חיזוק לקביעה לפיה כוונת הצדדים בעת כריתת ההסכם לא היתה לשימור הבעלות בידי המוכרת, אלא להעברתה לידי הנפגע (תוך נסיון ליצירת בטוחה כזו או אחרת בידי המוכרת). 28. לנוכח כל האמור לעיל יש לקבוע שהנפגע זכה בבעלות ברכב עובר לתאונה, ומכאן שמדובר ב"רכב בבעלות המעביד" כמשמעו במכתב ההבנות. סוף דבר 42. לנוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה לפיה הרכב נשוא התובענה היה "רכב מעביד" כמשמעו במכתב ההבנות. מאחר והתאונה אירעה במהלך העבודה הרי שדין התביעה להידחות, בהתאם להוראות ההסכם וסעיף ג למכתב ההבנות. לפיכך אני מורה על דחיית התביעה. 43. מאחר וניהול התובענה הצריך איסוף ראיות ושמיעת עדויות, ישא התובע בהוצאות המשפט של הנתבעות בסכום של 2,000 ₪ (הכולל את הוצאות העדים), וכן בשכ"ט עורכי דינן בסכום של 15,000 ₪ ומע"מ. רכברכב מעבידבעלותרכב מעביד (תאונת דרכים)