תאונת דרכים במתכוון | עו"ד רונן פרידמן

האם תאונת דרכים במתכוון מזכה את המעורבים בפיצויים מחברת הביטוח ? ##(1) הגדרת תאונת דרכים במתכוון:## סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 קובע: "תאונת דרכים"- מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה...ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". ##(2) דריסת גנב בכוונה:## ברע"א (עליון) 1526/04 עצמון נ. "קרנית", בעל –רכב הבחין בתובע שמנסה לגנוב פירות ממטעיו. לאחר שניסה לעצור בו, פגע בו באמצעות רכבו ונמלט מהמקום. בבית-המשפט השלום נקבע כי בעל הרכב נהג ברכבו ופגע ברגלו הימנית, בידו הימנית ובמותנו של התובע , לאחר מכן, עצר את רכבו ושב ונסע לכוון התובע, פגע בו וגרר אותו על הקרקע לאורך מחצית המטר. בהמשך חזר ופגע בו שוב ורק אז עזב את מקום האירוע מבלי לעצור ולעמוד על תוצאות מעשיו. תביעת התובע-הנפגע נגד קרנית (לבעל הרכב לא היה ביטוח תקף בעת התאונה) נדחתה הן בביהמ"ש השלום והן בביהמ"ש המחוזי מהנימוק שהאירוע בו נפגע התובע, נופל לגדרה של "החזקה הממעטת" שבסע' 1 לחוק הפלת"ד בדבר "מעשה שנעשה במתכוון" ועל כן אין לראות בו תאונת – דרכים. טענת התובע בערעור זה היתה כי יש להבחין בין המעשה-שהינו הפעולה הפיזית המכוונת-לבין השימוש ברכב המנועי-שהוא, אליבא התובע, הנסיעה ברכב כך לשיטתו בשונה ממקרים בהם נגרם הנזק כתוצאה מפיצוץ מטען חבלה-שאז המעשה גורם ישירות לנזק-במקרים כמו זה שבפנינו הנזק הינו תוצאת השפעת המעשה על השימוש ברכב. בהמ"ש דחה את טענת התובע בקובעו שהמעשה המכוון והשימוש ברכב-חד הם. הנזק שנגרם לתובע הינו תוצאה ישירה של המעשה והסייג של "השפעתו של המעשה על השימוש ברכב מנועי" אינו חל במקרה זה. נפקותם של הסעיפים 7 ב' ו-8 לחוק הפלת"ד מצומצמת בעיקר למקרים בהם חל הסייג הזה. ##(3) קפיצת טרמפיסטית שנבהלה מהרכב:## בת"א (חי') 679/83, (המר' 1746/83), "אליהו", חברה לביטוח בע"מ נ. חדיג'ה, התובעת נערה בת 14 נסעה כטרמפיסטית בארגז טנדר. כאשר הרכב פנה לדרך שלא היתה מוכרת לה, נתפשה לבהלה (שלא בצדק) קפצה מהטנדר ונפגעה. נפסק: אין זו תאונה במתכוון: הקפיצה נעשתה אמנם בכוונה, אולם התאונה לא נגרמה במתכוון, גם אם קיימת היתה מידה גבוהה של סבירות שקפיצה כזו תביא לתאונה. לא די במעשה היוצר סיכון לגרימת תאונה ולהפגעות, כדי להצביע על כוונה לגרום לתאונה למרות ידיעת הסיכון, שאלמלא כן אנו חוזרים למושגי הרשלנות. ##(4) תאונת עבודה במזיד (עם משאבת משאית):## בע"א (י-ם) 74/95, שמחון נ. "המגן" חברה לביטוח בע"מ ואח', במהלך יציקת תקרות בטון בעזרת משאבת בטון המותקנת על-גבי משאית, התמוטטה התקרה וגרמה לפגיעת התובעים. ההתמוטטות נבעה מניסור התמוכות במזיד. בדחותו את הטענה כי מדובר בתאונת דרכים, פסק בית-המשפט: יש לראות במי שנפגע במהלך פריקת בטון לפני תיקון מס' 8 כנפגע תאונת דרכים. ואולם, במקרה הנדון, עקב החבלה במזיד, נותק הקשר הסיבתי בין פריקת הבטון לבין קריסת הגג, שכן הקריסה נגרמה עקב פעולת "גורם זר מתערב". המבחן של השכל הישר הוא המכריע במקרים כאלה. הגורם הסיבתי המכריע לענייננו הוא זה של ה"אשם", ולא כל גורם סיבתי פיזי או אחר. הארוע לפני תיקון מס' 8. ##(5) תאונה במהלך סכסוך שגלש לאלימות:## בע"א (ת"א) 1752/96, הראל נ. "המגן" חברה לביטוח בע"מ, כתוצאה מסכסוך עסקי לגבי חוב כספי, ניסה התובע להיכנס למכוניתו של הנתבע. הנתבע סגר את חלונות מכוניתו, ואז הלך התובע מסביב למכונית לפניה כדי להגיע לצידה השני. ברגע זה התניע הנתבע את מכוניתו והמשיך להאיץ את נסיעתה, כאשר התובע נמצא על המכונית, עד אשר נפל ונפגע. בית-המשפט אישר את הקביעות העובדתיות, שמסכת הארועים והנסיבות, כפי שהוכחו, מעלה באופן סביר את ההנחה שלא היתה זו תאונת דרכים תמימה, אלא ארוע מכוון וזדוני. לפיכך נדחתה תביעתו של הנפגע על-פי חוק הפלת"ד. ##(6) ניסיון רצח באמצעות רכב:## בת.א. (מחוזי – י-ם) 5117/03 (בש"א 992/03) אבראהים נ. קרנית, הוגשה בקשה של בית החולים לחייב את קרנית ליתן לה התחייבות לשאת בהוצאות האשפוז של התובע, שאלמלא כן, בית החולים עומד לשחררו. התובע נפגע ע"י רכב כאשר הנהגת שנהגה בו הסיטה את רכבה לקבוצת פלסטינים בקרבת מחסום "ארז" בשטח ישראל ופגעה בתובע. כתוצאה מכך נפגע התובע באורח אנוש ואושפז בבית חולים סורוקה. נגד הנהגת הוגש כתב אישום בגין נסיון רצח. בידי הצדדים אין כל מידע לגבי זהותה של המבטחת ולא ידועה עמדת הנהגת ו/או המבטחת לענין כתב האישום. קרנית טענה כי מאחר ומדובר בתאונה "במתכוון" אין המקרה נכנס בגדר הגדרת תאונת דרכים ולפיכך אין להטיל עליה כל חבות לרבות הוצאות אשפוז כאמור. נפסק: א. המונח "במתכוון" שבהגדרת תאונת – דרכים בחוק מדבר על קיומה של כוונה כעובדה מוכחת. דהיינו: דרושה הוכחה וקביעה עובדתית שאכן היתה כאן כוונה, במקרה דנן מדובר בקיומו של חשד שהתובע נפגע במתכוון ואין די בכך. ב. גם אם נניח שקיימת הוכחה לכוונה האמורה, כאשר מדובר בנפגע תמים ולא באדם שגרם לתאונה במתכוון, אין מקום להפעלת החריג המוציא מגדר החוק תאונה במתכוון, שכן יש בכך משום כרסום במהותו, ברוחו ולמטרות להן נועד ולשמן נחקק של חוק הפלת"ד כחוק סוציאלי. ג. סע' 26 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"ד – 1981 קובע שאם "מקרה ביטוח נגרם במתכוון ע"י המבוטח או המוטב – פטור המבטח מחבותו". משמע, אם יוכח שהאירוע נגרם במתכוון, כי אז אין לאירוע כיסוי ביטוחי והמקרה נכנס בגדר סע' 12 (2) לחוק הפלת"ד לפיו קרנית אמורה להיכנס בנעלי חברת הביטוח ולפצות נפגע כאשר לנוהג אין ביטוח. לפיכך, חויבה קרנית לתת התחייבות לבית החולים סורוקה לכיסוי הוצאות אשפוזו של התובע. נימוקו השני החלופי ו/או המצטבר של כב' השופט אינו ברור: קיימת אולי מחלוקת בביהמ"ש העליון לגבי השאלה האם הכוונה הנדרשת בחריג של תאונה במתכוון היא כלפי כל המעורבים באירוע, או רק כלפי "אותו אדם" שהתכוונו לפגוע בו. (ראה: ע.א. 2199/00, צלטנר עמ' 9658), אולם לדעתי לא קיימת מחלוקת שאין לעשות אבחנה בין נפגע תמים לבין נפגע שאינו כזה. קרנית הגישה ערעור על ההחלטה. ##(7) נהיגה פזיזה ברשלנות פושעת:## בת"א (שלום-הרצליה) 18/90, גבאי נ. "הסנה" חברה לביטוח בע"מ ואח' נפסק: 1. בנהיגה פזיזה וברשלנות פושעת עדיין אין כדי ליצור את הכוונה הנדרשת בסעיף 7 (1) לחוק הפיצויים. אין "במתכוון" אלא בדרגה העילאית של הכוונה "קרי רציה בתוצאה". 2. מי שנוהג ברכב ברשלנות פושעת אינו מפר בכך את התנאי בפוליסה בדבר שימוש "למטרות חברתיות ופרטיות בלבד". בית-המשפט אף דחה את הטענה שיש לראות בכך תאונה במתכוון: "בענייננו לא היו ראיות שהתובע רצה במתכוון להשגת התוצאה המזיקה להבדיל מיצירת סיכון מודע לתוצאה … המונח "כוונה" שבסע' 7 (א) (1) הנ"ל צריך להתפרש ככוונה מיוחדת מודעת ורציה בתוצאה הספציפית". ##(8) הפלת אדם מרכב במתכוון:## בת"א (שלום-ת"א) 79915/92, ישראלי נ. "ציון" חברה לביטוח בע"מ, התובע הופל לטענתו במתכוון מרכב עליו היה תלוי כשהוא אוחז בדלת ובגג. נפסק: אף אם התובע הופל במתכוון (ובית-המשפט לא דן בשאלה עובדתית זו), מדובר בתאונת דרכים, שכן הנזק נגרם לא על-ידי המעשה המכוון עצמו, אלא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב, דהיינו, מהסיכון התחבורתי שיצרה המכונית, וככזו הינו, על-פי ההגדרה, נזק הנובע מתאונת דרכים. ##(9) תאונה עם רכב במהלך ניסיון למנוע שוד:## בת"א (שלום-אשקלון) 1563/99, קטני נ. "קרנית", התובע, בעל רכב, הבחין שמישהו יושב בתוך רכבו שחנה כדין, ומנסה להתניע אותו, הוא ניגש לרכב אחז בידית הדלת וניסה לפותחה, אז ניסה האדם שישב ברכב (להלן: "הגנב") להימלט מן הרכב. הוא הדף את הדלת כלפי התובע כדי לאפשר לו לברוח ולהימלט על נפשו. כתוצאה מהדיפת הדלת כלפי התובע הוא נפגע ברגלו ונגרם לו שבר אשר חייב ביצוע פעולה ניתוחית. נפסק: שאין מקום להחיל את "החזקה הממעטת" בדבר "מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם" שבהגדרת תאונת דרכים. את "הכוונה" יש לפרש פירוש מצמצם באמצעות פרשנות מונח זה במובן הצר. לא די ביצירת סיכון מודע בלבד, הכוונה צריכה להתייחס לגרימת הנזק לגופו או לרכושו של אדם, אין די בכוונה לגרום לתאונה. במקרה דנן העיד "הגנב" כי לא ביקש לפגוע בתובע, אלא כל שביקש היה לברוח ולעזוב את המקום. לאור האמור נפסק כי מדובר בנזק שארע ב"תאונת דרכים". משום מה פסה"ד לא דן בכלל בשאלה המשפטית האם ניסיון הכניסה של התובע לרכב היה למטרה תחבורתית כנדרש בהגדרת "תאונת דרכים" (ראה: רע"א (עליון) 8548/96 – הלכת "פדידה"). במילים אחרות: האם הכוונה של התובע היתה להיכנס לרכב למטרת נסיעה ורק אז הבחין ב"גנב", או כפי שמשתמע לכאורה מעדותו של התובע בביהמ"ש, "הוא ראה שמישהו יושב בתוך האוטו ומנסה להתניע אותו" ללא שהיתה כל כוונה מצדו לנהוג ברכב. לפי הלכת "פדידה" הנ"ל במקרה הראשון מדובר בתאונת דרכים ואילו במקרה השני, אין המדובר בתאונת דרכים והרכב שימש אך ורק כ"זירה" לארוע. ##(10) תאונה עקב "מעשה קונדס" כתאונת דרכים:## בת"א (שלום-רחובות) 4621/99, אורן נ. "הדר" חב' לביטוח בע"מ, התובע ושניים מחבריו השתעשעו ביניהם. בשלב מסוים רצה נהג הרכב לעזוב את המקום במכוניתו, הוא החל בנסיעה במהירות איטית, התובע ניסה למנוע זאת מבעדו שכן רצה לנסוע עמו על מנת לקחת את מכוניתו שלו. הוא החל לרוץ אחריו וכמעשה משובה וקונדס קפץ על מכסה המנוע, הוא לא מצא אחיזה טובה, נפל מהרכב ונפגע. נפסק: שהמדובר בתאונת דרכים שהתרחשה תוך כדי מעשה קונדס ומשובה מבלי שלאיש מהצדדים היתה כוונה לפגוע ברעהו או שצפה לתוצאה הקשה של מעשה הקונדס. מאחר ואין המדובר במעשה מכוון הרי שקיים כיסוי ביטוחי בפוליסה שכן מעשי קונדס או פזיזות לא הוחרגו בפוליסה. החרגה כזו הינה בלתי אפשרית שכן מרבית התאונות קורות כתוצאה ממעשה פזיזות, חוסר תשומת לב או רשלנות לסוגיה. ##(10) תאונה בעקבות התפרעות שגרמה נזק לרכב:## בת.א. (שלום -ת"א) 78696/99 עבדו נגד "קרנית", התובע, נהג משאית, הגיע לת"א לפינוי אשפה לאחר שביתת עובדי התברואה בעיר. בהגיעו למקום האיסוף הבחין בקבוצת אנשים שהחזיקו בידיהם אבנים וברזלים והכו בהם משאיות ושברו כל מה שיכלו. הנפגע המשיך בנהיגה ואולם משעצר בצומת, אנשים שירדו מרכב מסוג פונטיאק פגעו במשאיתו בצורה ממשית. הנפגע ירד מהמשאית על מנת לסלק מוט שתקעו לו בגלגלים ואז פגע בו רכב הפונטיאק וברח. ביהמ"ש קיבל את עמדת קרנית כי מדובר בתאונה במתכוון שאינה מכוסה ע"י חוק הפלת"ד ופסק: אין לקבל את טענת ב"כ הנפגע שתאונה במתכוון שבסע' 1 לחוק אין משמעה תאונה במתכוון ע"י צד שלישי אלא רק תאונה שהנהג גרם לעצמו במתכוון. ביהמ"ש מפנה להלכת לזר (ע.א. 2199/99) ממנה עולה שתאונה במתכוון שנגרמת לצד תמים ע"י צד שלישי נכנסת לחזקה הממעטת הנ"ל. בהלכת לזר נקבע שגם התאבדות נכנסת למסגרת החזקה. ##(11) סלעים שהועפו על רכב כתוצאה מעבודות בכביש:## בת.א. (שלום – י-ם) 7253/02 יונאן נ. "אליהו" חב' לביטוח בע"מ, במהלך נסיעתם של התובעים (נהג הרכב ונוסעת לידו) ברכב המבוטח, נחתו לפתע על הרכב סלעים, שהועפו כתוצאה מעבודות שעשו הנתבעים בפרוייקט ע"י שימוש בחומר נפץ. כתוצאה מכך סבלו התובעים נזקי גוף. בעת התאונה היה הרכב במצב נסיעה, במרחק של כ- 200 מטר ממקום הפיצוץ. השאלה להכרעה היתה, האם הארוע הינו בגדר "תאונת-דרכים" במובן חוק הפלת"ד. נפסק: החוק ביקש לפצות בגין נזקי גוף שנגרמו לנוסע, תוך שהוא עושה שימוש ברכבו – ולראיה, בתי המשפט החילו את החוק על אירועים בהם נזרקו אבנים אל עבר רכבים שונים, בהם נפל עץ על רכב, התמוטט קיר על רכב – ואין כל משמעות לנתון ולפיו, האבן התעופפה למרחק של 200 מטר עד אשר נחתה על רכבם של התובעים, שכן סופו של דבר נחתה על הרכב, כאשר היה במהלך נסיעתו ומכאן, כי השימוש ברכב היה אחד הגורמים הממשיים לתאונה וכאשר אירוע זה הינו אחד הסיכונים, אשר השימוש התעבורתי ככזה יוצר. ניסיון לתהות אחר מקורה של האבן הנו ניסיון לערוך אבחנה מלאכותית ולנסות ולהוציא מגדרו של החוק אירוע, הנראה כאחד מן הסיכונים שהשימוש התעבורתי יוצר. לאור האמור נקבע כי הארוע שהתרחש הנו בגדר "תאונת-דרכים" במובן חוק הפלת"ד. ##(12) תביעה נגד קרנית בגין "אירוע במתכוון":## בת.א. (שלום-חיפה) 22423/02 “קרנית” נ. אגברייה ו"איילון" חב' ביטוח בע"מ, המדובר בבקשת “קרנית” למחוק את התביעה נגדה בהיות הארוע תאונה שארעה במתכוון. לחילופין, במידה והארוע מהווה תאונת-דרכים המדובר במקרה שבו זהות התובע ידועה, הרכב מבוטח בביטוח חובה תקף ולתובע קיימת תביעה ייחודית נגד מבטחת הרכב ולפיכך אין לו כל עילת תביעה נגד “קרנית”. נפסק:- 1. הוכח שהמדובר ב"ארוע מכוון" ולפיכך עפ"י 1 חוק הפלת"ד לא יראו ארוע כזה כתאונה דברים במובן חוק הפלת"ד. 2. לחילופין מאחר והמבטח אישר שלרכב היה ביטוח תקף במועד התאונה, לא היה מקום לפנות ל”קרנית” שתפקידה לפצות נפגעים הזכאים לפיצוי עפ"י חוק הפלת"ד ואין בידם לתבוע פיצויים מאת המבטח, בין היתר, כאשר לנוהג אין ביטוח תקף ובמקרה דנן, כאמור, היה לנוהג ביטוח תקף. לפיכך נמחקה התביעה נגד “קרנית” מהנימוק שהארוע היה "ארוע מכוון" ולחלופין במידה ואין המדובר בארוע מכוון, קיימת עילה ייחודית כנגד המבטח. ##(13) תקיפת אדם שישב ברכב על ידי גנבים:## בת.א. (שלום-ת"א) 15391/03 אל מסראתי נ' קרנית, התובעת ישבה ברכבה כאשר הרכב במצב התנעה-מצב דלוק והמתינה לשובו של נהג הרכב שיצא ממנו על מנת למסור סחורה (מפות שולחן לאולם שמחות), לצורך המשך הנסיעה. לפתע נכנסו לרכב שני גנבים ודחפו אותה בכוח החוצה, כתוצאה מכך היא נפלה ונפגעה בגופה. השאלה להכרעה היתה: האם הארוע עונה על ההגדה הבסיסית של "תאונת דרכים" במובן חוק הפלת"צ. נפסק: בענייננו, התובעת היתה בבחינת "נוסעת" ברכב במועד הארוע. ישיבתה ברכב בהמתנה להמשך הנסיעה היתה השימוש המובהק ביותר שניתן לעשות ברכב, ושימוש זה קשור לתכונות "הרכביות" של הרכב. הרכב במקרה דנן לא שימש רק כ"זירה". לא היתה כל כוונה לבצע מעשה תקיפה יזום כלפי התובעת, שישבה ברכב החונה. הכוונה הייתה לגנוב את הרכב, על ידי נסיעה בו, קרי: לעשות בו שימוש למטרות תחבורה. כדי שמטרה זו לא תסוכל, נדחפה התובעת מן הרכב, ואחת היא לעניין זה אם הרכב היה במצב עמידה או נסיעה. נדחתה גם הטענה שמדובר "במעשה מכוון" שכן דחיפתה של התובעת מחוץ לרכב הייתה, כאמור, נסיון לגנוב את הרכב ולא לפגוע בתובעת. יתרה מזו, דחיפת התובעת החוצה מן הרכב, לא התכוונו הגנבים לגרום לתובעת לנזק גוף. כוונת הגנבים הייתה לגנוב את הרכב, ולעשות בו שימוש תחבורתי מובהק, לנסוע במהירות וללא הפרעה מן המקום. הגנבים ראו בתובעת מכשול העלול לסכל את מטרת הגניבה, מטרתם בדחיפת התובעת מן הרכב הייתה לסלק את המכשול שעמד בינם לבין ניסיון הגניבה, ולכן דחיפת התובעת מן הרכב, ופציעתה לא נגרמו מן המעשה עצמו, קרי: נסיון הגניבה, אלא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב. מכאן, שחל הסייג לחזקה הממעטת. אשר על כן נפסק כי הארוע הוא בבחינת תאונת-דרכים במובן חוק הפלת"ד. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) ##(14) "קפיצה" לכביש בכוונה:## ברע"א 3744/10 שלמה רוזיצקי נ' עיזבון המנוח האני ז"ל, המנוח קפץ לפני משאיתו של הנהג הפוגע, דבר שהביא למותו. דובר היה במנוח לגביו עלתה טענה ולפיה הינו חולה נפש. בית משפט השלום וכן המחוזי דנו בשאלות: האם המשיב לקה במחלת נפש, האם ניתן לייחס לו כוונה לגרום לתאונת דרכים הפוטרת מפיצויים על תאונת דרכים, ועל מי מוטל נטל ההוכחה. כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין, דחה את הבר"ע תוך שבין היתר בהתייחסו לנטל הוכחת העדר כושר השיפוט קבע: "גם לעניין הנטל להוכיח היעדר כושר שיפוט סבור אני כי נכונה העמדה שלפיה נטל זה רובץ לפתחו של הצד שטוען לכך - שהוא, בעניינו, המשיבים. אולם שאלות אלה נדונו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, כמו גם כאן, מעבר לצורך ומשכך אין הן מצדיקות מתן רשות ערעור". בשלב הדיון בו היה התיק האמור, בבית המשפט המחוזי, (ע"א (חיפה) 5643-02-09 שלמה רוזיצקי נ' עיזבון המנוח האני ז"ל. (ראו בחוות דעתה של כב' השופטת וילנר)), נסקר הרקע הנורמטיבי לבחינת הסוגיה וכן נסקרה הפסיקה לגבי טיב הכוונה שבחזקה הממעטת. ההלכה הפסוקה קבעה כי את "הכוונה" יש לפרש במובן הצר שהינו מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות התרחשות התוצאה בצירוף רצון שהתוצאה תתרחש. זאת, לעומת הדין הפלילי בו כוונה פלילית מתבטאת במודעות בפועל לטיב הפיסי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה וברצון שתוצאה זו אכן תגרם, (ראו: ריבלין, תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים, (מהדורה שלישית) עמ' 243, ת"א (תל אביב 1764/05 ע' א' צ' נ' רכבת ישראל בע"מ (השופט בנימיני, 24.1.10), פרופ' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית תשס"ה) עמ' 82 וכן ע"א 2976/00 הפניקס נ' לידאווי, פ"ד נו(6) 874). בהלכה האמורה, נסקרו נטל ומידת ההוכחה הנדרשת להוכחת הכוונה להתאבד, תוך שביהמ"ש הפנה להלכה ולפיה עוצמת הראיות הנדרשת הינה מכבידה יותר ממקרה רגיל (ראו: ע"א 8313/06 ג' א' נ' נ' מגדל חברה לביטוח (29.3.09) וכן ע"א 1342/99 בנא נ' אררט פ"ד נד(3) 433 (10.8.00)). נקבע כי במקרים של חשש להעדר כושר שיפוט, (שם בשל מחלת נפש), יש לערוך דיון מדורג בשלבים: האם התאונה הייתה "מעשה שנעשה במתכוון"? במידה והתשובה חיובית, יש לעבור לשלב הבא והוא - האם המנוח לקה במחלת נפש עובר לתאונה? במידה והתשובה חיובית, יש לעבור לשלב הבא - האם בעטיה של מחלת הנפש נשלל מהמנוח כושר השיפוט והרצון הדרושים לשם עשיית המעשה המכוון, (ראו פסקה 9 לפסק הדין האמור). תאונת דרכים במתכוון (החזקה הממעטת)תאונת דרכים